הפעם עוד פרק רגוע. דמות מוכרת מגיעה לערער את צ"ד ומאלצת את נוויל להשתמש בתרגיל מבריק. צ"ד מתרחב עוד יותר, וגם דובי מקיים את מה שהבטיח לנוויל.
להקלתו הגדולה של נוויל, שאר חג המולד עבר עם פחות אירועים מאשר הימים
הראשונים. משפחת וויזלי הרשתה לאחים קריווי לעבור לחדר הישן של התאומים, בזמן
שארני וסוזן בילו את החג עם המשפחה שלה, וחנה, לשמחתו, שאלה אם תוכל להישאר בנחל הערבות (1) עם נוויל וסבתו. האישור ניתן בשמחה, כי
האבוטים היו משפחת קוסמים ותיקה ואהודה, והיא וסבתא בילו הרבה שעות בשיחה על מכרים
משותפים, אבל עדיין היו שעות ארוכות ונהדרות רק עבורם.
הוא הראה לה את החממה שסבו בנה ושהוא שיפץ, והיא לא היססה לרגע לפני
שהפשילה שרוולים וחפרה בעציצים ובערוגות. בעזרתה, הוא הצליח לשתול את כל
הכריזנטמות המתכווצות (2) בלי לאבד אף אחת, וכשגמרו, השעה הייתה ארבע לפנות-בוקר,
ושניהם היו מותשים ומוכתמים בבוץ, אבל גם צחקו, והיא הייתה יותר יפהפייה- עם
קומפוסט בשערה וקש על גלימתה- מתמיד. מה שחלקו בשעות המוקדמות של הבוקר ההוא,
נוויל ידע, היה משהו שיישאר אתו אחרי כל מה שארב באפלה לפניו.
כשסוף סוף נישק אותה לשלום בתחנת קינגס קרוס לפני שנכנסו אל רציף תשע
ושלושה רבעים, הוא גילה שציפה לחזרה להוגוורטס ולחבריו בצ"ד. חופשה של כמה
שבועות גרמה לכל העניין להיראות הרבה פחות מאיים, והוא גילה שהוא ממש תכנן משימות
ופגישות בראשו כשלא היה עסוק במחשבות על חיוכה המתוק של חנה ותחושת שפתיה הרכות על
שלו.
הרציף הקסום היה קודר באופן מוזר, והתוהו ובוהו הנלהב הרגיל התחלף
בפרידות חפוזות תחת מבטם השקט של אוכלי המוות. תלמידים בהו בקרונות בחשש ובחיוורון
כשמוינו לארבעה טורים ישרים, אבל פה ושם הוא ראה את עיניהם של כמה חברי צ"ד
בקהל, והחיוכים המרדניים שהוחלפו ביניהם היו כמו ניצוצות אור בקדרות שרבצה על
הרציף.
בטור של גריפינדור לפניו, היה בלתי אפשרי להחמיץ את שערה האדום
והבוהק של ג'יני שעמדה מאחורי קולין, ידו הימנית עדיין תלויה על צדו, נוקשה באופן
מוזר, והשמאלית אחוזה בהגנה על אחיו הקטן. דניס נראה מנותק באופן מוזר מהכול, בוהה
בריקנות אל החלל, ונוויל קימט את מצחו, ורשם לעצמו בראש לקחת רגע אחרי שיגיעו לבית
הספר כדי לדבר באופן פרטי עם הקוסם הצעיר.
ואז מלמול שקט ומפוחד נשמע בקהל, והוא הסתובב, והרגיש כל זוג עיניים
עוקב אחרי שלו אל מקום בו דמות גבוהה ורזה בגלימות יקרות ממשי שחור הגיעה אל
הרציף, מגובה בידי פמליה של ארבעה אוכלי מוות עטויי מסכות זוהרות. הראש בברדס
הסתובב כשעבר אותם, ונוויל השתנק כשזיהה את פרצופו החיוור והמחודד של דראקו
מאלפוי. עיניים אפורות ננעלו על העיניים החומות למשך חלקיק שנייה, וזיק השנאה שם
עצר את נשימתו.
בבוז אצילי, החליק דראקו לאורך הרכבת, ועבר בקרירות ליד חבריו לבית
סלית'רין כשראה שהמזוודה שלו הובלה אל התא של הסגל. הוא לחץ ידיים עם הקארואים
ברשמיות נוקשה, ואז רכן אליהם, ונוויל הרגיש רעד עובר במהירות במעלה עמוד השדרה
שלו כשראה את הנער האחר מחווה בראשו אליו, ופרצופה הבצקי של אלקטו התעוות בכעס
כשהנהנה בתגובה למה שאמר לה.
ג'יני הסתובבה, גבתה מורמת בדאגה כשהחוותה בראשה אל המצטרף. אני יודע, הוא מלמל בשקט. את חושבת- הוא נעצר. עיניה התרחבו באזהרה, ושערה התנופף
במהירות כשסובבה את ראשה כדי להסתכל שוב על הטור. כשהוא הסתכל לאיפה שעיניה בהו,
הוא קפא. מאלפוי עזב את מלוויו, וחצה את הרציף ישירות אליו, שפתיו הדקות מתעקמות
בלעג מוכר.
"לונגבוטום…" הדיבור האיטי היה עמוק יותר ממה שזכר, והוא הבין שהוא
ומאלפוי לא דיברו אחד עם השני מאז המשרד של אמברידג' (3) לפני כמעט שנתיים. שניהם
הפכו לגברים צעירים מאז, והוא הרים את כתפיו, והסתכל בעיניים הקרות בלי למצמץ.
"אני מופתע שאתה מוכן לדבר איתי בלי שומר הראש שלך." פיו
של נוויל התעקל באותו חיוך לעגני. "איפה היית? התחבאת אצל אימאל'ה ואבא'לה כי
הכנסת רוצחים לבית הספר?"
"המקום בו הייתי הוא לא עסקך. אני עושה עכשיו דברים חשובים יותר
מאשר לכתוב חיבורים מטופשים לבינס." הוא הרים את זרועו השמאלית, הפשיל את השרוול
הכהה, ולבנדר פלטה צרחה חנוקה מאחוריהם כשראתה את הגולגולת והנחש חקוקים בעור
הלבן. "אבל אדון האופל רוצה שאסיים את הלימודים שלי," נחר מאלפוי,
"אז אני חזרתי לעת עתה."
"איך זה קשור אליי?" שאל נוויל, "או שפשוט קיווית
שאתרשם מהדבר הזה?" הוא החווה בראשו בגועל אל זרועו של מאלפוי. "כי יש
לי חדשות בשבילך, אני כבר לא הילד שאהבת להשוויץ איך אתה מתעלל בו בשנה
הראשונה."
מאלפוי צחק צחוק קטן וחלול. "לא, כנראה שלא. עשית לקארואים
ולסנייפ הרבה מאוד צרות. אבל אולי תרצה לשקול את זה מחדש עכשיו." הוא הושיט
יד אל כיסו והוציא חפץ קטן, שאותו שם בידו של נוויל במבט מנצח. "לגרום לעוד
צרות יהיה טיפשי כמו לנסות ללמד טרולים איך לרקוד בלט (4)."
עם עוד נחירה מרושעת, נעלם מאלפוי במערבולת של גלימות שחורות, ונוויל
נשאר בוהה אל ידו הפתוחה. זה היה עגיל. עגיל בודד בצורה של צנון כתום. אבל היו אלו
המילים האחרונות של מאלפוי, ולא החפץ של סגניתו החטופה, שגרמו לדמו לקפוא כשידו
החלה לרעוד.
הוא ידע על החדר.
OOO
"נקלל אותו! אני אעשה את זה בעצמי. אני אתפוס את הזבל הקטן
במסדרונות בין השיעורים ואהפוך אותו ללשלוש (5)!" הנחית שיימוס את שרביטו
בקול בכף ידו, פניו המנומשים אדומים מזעם כשרכן מעל גב כורסה במועדון של
גריפינדור.
לבנדר הנידה בראשה בחיוך קטן. "שיימוס, אתה נכשל בשינויי צורה.
אני לא חושבת שתוכל להפוך אותו ללשלוש… או לכל דבר ברור אחר."
"אני יודע!" חיוכו היה אכזרי. "אז זאת תהיה הפתעה
גדולה לראות מה הוא יצא, לא?"
"אני אתו." ג'יני נופפה בעגיל הבודד שהיה על השולחן בין
כולם. "נשתיק אותו בנוגע לחדר הנחיצות, ונגרום לו לשלם על מי יודע מה שהם עשו
ללונה."
נוויל הניד בראשו. "אני הבן אדם האחרון שיתמוך בלהקל על מאלפוי-
הייתי אחת מהמטרות האהובות עליו שנים- אבל לונה היא בדיוק הסיבה למה אסור לנו להשתמש עליו בשרביט. זה מסר. אם נעשה
לו משהו, היא תשלם על זה."
פרוואטי הרימה את העגיל, ועיניה הכהות התרחבו כשסובבה אותו בזהירות
בין אצבעותיה. "תראה-" היא רכנה, ושמה אותו באור האח כשהצביעה אל קו
כמעט בלתי נראה במרכז הפרי הכתום הקטן. "העגילים שלה נפתחים בדרך כלל?"
"לא!" הוא קפץ מהספה במהירות, והצטרף אליה, כפוף לצד
השולחן כשחקר את התכשיט מקרוב. "היא בדרך כלל לובשת שזיפי דיריג'יבלי (6)
מאובנים אמתיים על קרסים קטנים. מישהו הפך אותו לחלול והדביק אותו."
בנשימה עצורה, החזירה אותו פרוואטי אל השולחן ואז טפחה עליו בזהירות
בשרביטה. "דיפינדו (7)!"
בצליל פקיעה חלש, העגיל נחצה לשני חלקים בדיוק, וחתיכת קלף קטנה נפלה
על העץ הממורק. שיימוס לקח אותה, שם אותה מול האור, ופיו נפער בתדהמה כשקרא.
"זה ממאלפוי!"
"מה?!" נוויל לקח את חתיכת הקלף ובהה בה בחוסר אמונה. הקלף
היה יקר ועבה, כתב היד מוקפד ומדויק בדיו בצבע אזמרגד עמוק, אבל הכתב היה של ילד,
ולא היה דומה לכתב המסולסל של לונה.
נ.ל תפגוש אותי בחדר בחצות. בוא לבד. ד.מ.
הוא קילל בקול, והפיל את חתיכת הקלף אל השולחן, שם כל השאר הסתכלו
עליה מיד. ג'יני הייתה הראשונה שהרימה את מבטה, עיניה בורקות. "אסור לך ללכת,
נוויל! זאת מלכודת!"
"אני יודע שזאת מלכודת, אני לא טיפש!" הוא העביר את ידיו
בשערו, ובהה בקלף הקטן כאילו פתאום יגלה בפניהם עוד מידע. "אבל אין לי הרבה
ברירה. הוא יודע על החדר, ומה שהוא לא רוצה ממני כדי לסתום את הפה שלו, אני לפחות
אצטרך לשמוע את זה."
"אבל מה אם הוא לא רוצה שוחד?" קימטה לבנדר את מצחה,
ושילבה את ידיה מעל החזה. "מה אם הוא רוצה אותך? אולי הוא חושב שיזכה בנקודות אצל
אתה-יודע-מי אם יוכל להסגיר את המפקד של צ"ד, והוא לא רוצה להילחם מול
כולנו?"
"טוב, הוא יקבל יותר מדי אם ילחם רק מולי, אם זה מה שהוא
חושב." נוויל נזהר ושמר על נימת קולו קלילה, כדי שלא יחשדו בכאב הקר שנוצר
בבטנו מאז שקרא את הזימון הפשוט והנורא. "יש לי עוד כמה טריקים בשרוול בימים
האלה."
"גם לו יש עוד כמה טריקים בשרוול, או שלא שמת לב?" ג'יני עדיין
לא הייתה משוכנעת, ונעמדה עם ידיה על מותניה כשזרקה את שיערה. "הוא אוכל מוות
עכשיו, בין אם הארי צדק או טעה לגבי זה שהוא הצטרף לפני שנה."
"אז מצוין," אמר נוויל, "זה יהיה אימון. אני אתחיל עם
אחד זוטר לפני שנלך לדבר האמתי בסוף השנה."
"אבל ברצינות…" קימטה פרוואטי את מצחה. "מה תעשה אם
הוא כן ינסה לעשות משהו
כזה? כמו שאמרת, אסור לנו לפגוע בו, או שהם ילכו על לונה."
הוא שקל את זה לרגע, ואז נשם נשימה עמוקה. "טוב, אם הוא שולח לי
פתקים כי הוא עוד לא סיפר לסנייפ ולקארואים והוא מנסה להשיג משהו בשביל עצמו- שוחד
או ה'תהילה' של לעצבן אותי- אז אם הכול ישתבש, הם לא ידעו איפה הוא אם הוא לא יצא
משם." הוא היסס, מישש את שרביטו בלחץ, ואז המשיך. "ואם הוא כן סיפר להם, והם מחכים לי… טוב, אני מניח שאתם
תיאלצו למצוא מקום אחר להיפגש בו, אלא אם בדרך נס אני אוכל להוריד את ארבעתם. אני
חושב שהסיכוי הוא פחות מאפס, אבל אם אני אצליח, או אפילו אם אני אוריד כמה והשאר
יברחו, אולי תצטרכו להילחם הלילה ולא ביוני."
ההצהרה נשארה תלויה בחדר, מוחשית להפליא, ואז לבנדר דיברה לבסוף,
קולה בקושי יותר מלחישה. "אתה מתכוון שתהרוג אותו ותחביא את הגופה שלו
בחדר?"
"לא." נאנח נוויל. "אני לא חושב שאוכל להרוג את
מאלפוי, אפילו אם הוא מנסה להסגיר אותי. הוא… טוב, כלומר, אני שונא אותו, אבל הוא
קצת פתטי, אתם יודעים? כל הכסף שלו ואבא שלו והשחצנות שלו ו… פשוט תמיד הרגשתי
שהוא מנסה מאוד להיות גדול כל כך כשהוא בעצם סתם עוד ילד דביל כמונו, ואני לא חושב
שאצליח לגייס את התיעוב
שצריך בשביל קללת הריגה. אבל אם זה מה שנצטרך, החדר יוכל ליצור עבורנו תא כלא
שהוא לא יוכל לצאת ממנו."
"הלוואי שעין-הזעם היה כאן," מלמל שיימוס. "הוא היה הופך
לכזאת נמייה חמודה, ויכולנו לקנות לו כלוב קטן עם קצת מנהרות לרוץ בתוכן והכל. היה
פותר את כל הבעיות שלנו, והיינו מקבלים גם חיית מחמד… למרות שהוא ינשוך."
פרוואטי צחקה. "ואולי כשהרמיוני תחזור, היא תוכל לסרוג לו
סוודרים קטנים? עם הפונפונים שהיא שמה על הכובעים המטופשים שלה
מאלרג"ה…"
המראה המשובב של דראקו
מאלפוי כנמייה שעוטה את המפגעים הסרוגים של הרמיוני גריינג'ר נקטע כשחור הדיוקן
נפתח. קולין טיפס ראשון- באופן קצת מוזר כי יד אחת שלו עדיין הייתה חסרת תועלת-
ואחיו עלה רגע אחר כך. דניס הלך בשקט אל המושב ליד החלון, ושם בהה במדשאות ללא הבעה,
אבל קולין רעד מרוב זעם, לחייו אדומות כשהלך אל החבורה ליד האח.
שרביטו נשלף, והוא זימן
לעצמו שרפרף בפתאומיות כזאת, עד שהרגליים של השרפרף נגררו על הרצפה ברעש שגרם
לבנות לסתום את אוזניהן ולנוויל ולשיימוס להעוות את פניהם. זה לא היה אכפת לו,
וקולין התיישב עליו, משפשף את קצה שרביטו בכוח על גב ידו המשותקת כשהתחיל לתת
לכולם שיעור בקללות מוגלגיות.
פרוואטי הייתה הראשונה
שהתאוששה מספיק כדי לדבר. "קולין…?"
"הלכתי למרפאה כדי
שיבדקו לי את היד." קולו של הילד היה כמעט נהמה בלתי מזוהה. "הייתי צריך
להשאיר את דניס במסדרון כי כבר אי אפשר להיכנס אלא אם כן מטפלים בך."
לבנדר הסתכלה עליו בהבנה
זהירה. "אז היא לא יכולה לעזור?"
"לא, היא נתנה לי
שיקוי, אמרה לי לקחת פעמיים ביום. אני אוכל להשתמש ביד שוב בעוד כמה שבועות, למרות
שאולי לעולם לא ארגיש אותה שוב." הוא משך בכתפיו בביטול, עדיין דוקר בשרביטו
את העור החיוור והנוקשה, ואז הרים את מבטו, ועיניו הכחולות והנעימות בדרך כלל היו
כמו שני שבבי קרח. "אבל כשיצאתי, מישהו תקף את דניס… עשה לו פנס בעין. מדאם
פומפרי טיפלה בזה מיד, אבל הוא לא מוכן להגיד לי מי זה היה,
לעזאזל!"
ג'יני הסתכלה על רגליה,
קולה שקט. "קיוויתי שהוא יתחיל לדבר כשנחזור לבית הספר."
"מה זה?" קימט נוויל
את מצחו.
"הוא לא אמר שום
מילה מאז שיצאנו מהמלון," הסביר קולין בכעס. "אני חושב שאני יודע מי עשה
את זה- מתחיל בקראב, מסתיים בגויל- אבל אני רוצה לדעת את מי אני צריך לקלל עד לשבוע הבא בגלל
שהרביץ לאחי הקטן!"
היה רגע ארוך של שתיקה לא
נינוחה, ואז שיימוס נעמד, השיל את גלימתו ושם אותה על הספה כשחצה את המועדון וכרע
ליד הכיסא לצד החלון. "היי, חבר…" הוא דיבר בשקט, אבל דניס לא הראה שום
סימן ששמע משהו. "ממש נשמח אם תגיד לנו מי הרביץ לך שם."
הילד אפילו לא מימץ,
ושיימוס התיישב לידו, ושם זרוע ארוכה אחת על אדן החלון הקפוא. "בסדר, אז לא
צריך להלשין אם אתה לא רוצה. אבל כל דבר, באמת. תגיד מה שתרצה. קדימה… אתה יכול
להגיד שלינץ' (8) לא יכול לתפוס את הסניץ' גם אם הוא נמצא במרחק סנטימטר מהתחת שלו,
תגיד לי לא לדחוף את האף המנומש והמתערב שלי לעסקים שלך… אחיך פשוט ממש דואג לך
שם, וזה ממש מפחיד אותנו, כי אנחנו רגילים שהוא מתנהג כמו צמרור ננסי אנושי."
קולין הסתכל עליו במבט
מלוכלך מעבר לחדר, אבל שיימוס רק קרץ לו בידידות, ואז התקרב אל דניס בחיוך זומם.
"אני אגיד לך מה. תגיד מילה אחת, ואני אדאג שזה יהיה שווה משהו. הברחתי קצת
חומר ממש טוב- אירי טהור תוצרת מוגלגית- ואני אחליק לך כוס. או שאם תעדיף, אני
אשתמש בקסמי ואשיג לך נשיקה מהעלמה מקדונלד המקסימה ששמת עליה עין כל השנה. מה אתה
אומר?"
ג'יני הנידה בראשה.
"זה לא יעזור, פיניגן. לי ניסה שלוש שעות לפני שעזבנו… הוא הציע לשחד אותו עם
חצי מהחנות, שלא לדבר על זה שהוא ניסה לגרום לו לחייך עם כל בדיחה שהכיר- אפילו
אלו שגרמו לאימא להתפלץ כשהיא שמעה אותו מספר אותן לילד בן ארבע-עשרה."
"תעזבו אותו."
רוב הכעס נעלם, וראשו של קולין רכן קדימה בכניעה. "הוא ידבר כשיהיה מוכן, אני
מניח… או שלא…"
נוויל הושיט יד מנחמת ושם
אותה על כתפו של שומר-הסוד. "זאת לא אשמתך, קולין. לדניס יש את כל הסיבות
שבעולם לכעוס, ואין שום דבר שיכולת לעשות בנוגע להורים שלך. אני פשוט גאה ונדהם שאתה מתמודד עם זה כל כך טוב."
"כן, טוב…" הוא
הפיל את ידו על השולחן בנקישה חלולה ומוזרה, "כנראה פשוט גמרתי עם כל הצער
בבחירה אחת ממש מטומטמת." הוא צחק במרירות, ואז מבטו של קולין נפל על שני
חצאי העגיל וחתיכת הקלף המקופלת, והוא קימט את מצחו. "מה זה?"
"מכתב אהבה
ממאלפוי," ענה שיימוס, והשאיר את דניס בשתיקתו מול המדשאות המושלגות כשחזר
לקבוצה. "הוא רוצה שהמנהיג הנועז יפגוש אותו לבד למזמוז של חצות בחדר
הנחיצות."
עיניו של קולין התרחבו.
"הוא יודע?"
"הוא יודע," אימת
נוויל בקדרות.
"טוב, אתה בטוח
לא…" קולין נעצר כשראה את הפרצופים מסביבו, והסומק נעלם בפתאומיות מלחייו.
"אוי, לא... אתה כן…"
"אין ברירה," אמרה
ג'יני בכניעה. "הוא תפס אותנו בלי שרביטים, והוא יודע את זה. נוויל צריך
לפחות לגלות מה הוא רוצה."
הוא הניד בראשו הבלונדיני
בחוזקה. "אבל מה אם הוא לא לבד? מה אם סנייפ והקארואים וחצי מאוכלי המוות של
אתם-יודעים-מי מחכים לו שם?"
"אז הקרב
הלילה." נוויל הוציא את האוניה מכיסו יחד עם שעונו, ומדד את הזמן לפני שטפח
על המטבע המכושף בשרביטו. "אני מכנס את הקצינים, את הסגנים והמשנים, אבל אסור
לנו להשתמש בחדר הנחיצות, אז נצטרך לעשות את זה בדרך המסוכנת מאוד. כיתת גילוי
עתידות מאוד רחוקה, אבל כולנו לומדים שם- כולם יודעים שזה כשיפומטרי קל- אז אם אחד
או שניים מאתנו יתפסו, תמיד יש תירוץ, כל עוד לא ניתפס שם ביחד. עכשיו שבע וחצי. הפגישה תתחיל בשמונה,
ואז…" הוא נאנח, ושוב הרגיש את משקל מצבם על כתפיו. "ואז תהיה לנו בערך
חצי שעה לתכנן איך לעזאזל אנחנו עומדים להילחם."
להפתעתו, פרוואטי צחקה,
ושישה פרצופים הסתכלו עליה בהפתעה. "טוב," היא משכה בכתפה, "אם אני
עומדת למות הלילה, לא אצטרך להגיד לפדמה ששאלתי את הנעליים החדשות שהיא קיבלה לחג
המולד."
OOO
אני צריך לפגוש את דראקו
מאלפוי. אני צריך לפגוש את דראקו מאלפוי. אני צריך לפגוש את דראקו מאלפוי. כשהוא עטוף לחלוטין בקפליה המרופטים של גלימת
ההיעלמות הישנה של סוזן, ליבו של נוויל פעם בגרונו כשצעד הלוך ושוב לפני הדלת
הנסתרת במסדרון בקומה השביעית.
השעה הייתה כבר כמעט חצות,
וסנייפ עבר רק לפני כמה רגעים, וכמעט עבר במקום שבו הסתתר בצלו של אגרטל גדול.
הגלימה הייתה שייכת לדודתה של סוזן- שהייתה קטנה הרבה יותר ממנו- והוא היה בטוח
שהמנהל יראה את רגליו מבצבצות מתחתיה, או שיאיר בשרביטו ישירות על הגלימה ויחשוף
את פרוות הדמיגייז המרופטת, אבל הוא המשיך הלאה, ועכשיו כל מה שנשאר הייתה הסכנה
הלא ידועה שארבה לו בחדר שהיה המקלט הבטוח שלהם כל השנה.
בפעם השלישית, הדלת
הופיעה, ונוויל נשם נשימה עמוקה כשאחז בידית ומשך, ופתח את הדלת עד שיוכל להידחס
פנימה לפני שסגר אותה בזהירות מאחוריו. אל תכניס אף אחד אחר עד שאעזוב, הוא התחנן בשקט, ואז הסתובב להסתכל על החדר
כשפשט את הגלימה ודחס אותה אל כיסו.
פיו של נוויל נפער
בתדהמה. חדר הנחיצות השתנה למשהו שהוא מעולם לא ראה לפני כן. התקרה הייתה כל כך
גבוהה עד שהיא נעלמה באפלה, ומלפניו, מסדרונות ארוכים נמתחו עד לאופק. מכל הצדדים,
בניינים גבוהים הקיפו אותו, אבל כשעיניו התרגלו לזוהר המנצנץ והעמום של הלפידים
שהיו על כנים מברזל במרווחים קבועים בסמטאות ללא הסוף, הוא הבין שהבניינים היו
בעצם ערימות מתנודדות של זבל. זאת הייתה עיר שהייתה עשויה רק מפסולת- רהיטים
שבורים, מטאטאים ישנים, שריונות חלודים, קדרות שרופות, ספרים שננטשו, וכל סוג אחר
של זבל קוסמים שיכול היה לדמיין. נראה כאילו לא היה שום היגיון באוסף החבוט, והוא
היה כזה עסוק בבהייה עד שאפילו לא שם לב לדמות שיצאה מצלה של אחת הסמטאות הקרובות.
"מרשים, לא?"
ראשו הסתובב למשמע קולו הלגלגני של מאלפוי, והוא שלף את שרביטו וכיוון אותו אל
אוכל המוות הצעיר, שרק חייך. "תוריד אותו, לונגבוטום. אני כאן כדי לדבר, לא
כדי להילחם."
לאט, הוריד נוויל את
השרביט, אבל אצבעותיו לא הרפו מהמקל המצוחצח. "אז כאן היית כל השנה
שעברה?"
"ממש שם בהמשך,
בעצם." הוא החווה בראשו החלק והבלונדיני החיוור אל הסמטה ממנה יצא. "חדר
החפצים הנסתרים. חדר הנחיצות. החדר שאליו בוגדים קטנים בדם אוהבים להתגנב. איך שלא
תרצה לקרוא לו, הוא שימושי." מאלפוי חיטט בכיסו, והוציא אונית זהב זוהרת.
"ממש כמו אלו." מאלפוי הטיל את המטבע באוויר, ותפס אותו בקלות בידו.
"חכם… אני מניח שהן היו רעיון של גריינג'ר. חבל מאוד שהבוצדמית היא היחידה
שהייתה לכם עם חצי מוח."
החיוך המתנשא הפך לאכזרי.
"דודה בלה סיפרה לי מה קרה להורים שלך, אתה יודע. אבל זה תמיד הפליא אותי…
חשבתי שאי אפשר לרשת נזק מוחי אלא אם זה קרה לפני שנולדת?"
כשהוא מרגיש את פניו
מאדימים, צעק נוויל צעקת זעם גדולה, והרים שוב את שרביטו כדי לירות קללה אל הפרצוף
החיוור והלגלגני, אבל מאלפוי הרים את זרועו כאילו כדי לחסום את הכישוף, ושם את
שרביטו הדק מעל האות האפל שהיה חקוק שם. "לא הייתי…"
"מה?" צעק נוויל,
"אתה חושב שזה מפחיד אותי?"
"זה אמור."
נימת קולו של מאלפוי הייתה קרירה. "אתה לא רוצה שאני אגע בו."
"למה? הוא מחליף
צבעים? שר
"אני אוכל מוות קטן"?" שרביטו לא מש מהמקום אליו כיוון אותו, ישירות בין העיניים
האפורות.
"לא, אבל הוא מזמן
את אדון האופל, ואני חושב שהוא ישמח לקבל הוכחה מי גורם לכל הצרות בבית הספר
שלו." היה ביטחון ענייני בקולו שרמז לחלוטין שזה לא היה איום ריק, ולאט,
בחוסר רצון, הוריד נוויל את השרביט, שיניו עדיין צמודות בכעס.
"תפסיק עם המשחקים,
מאלפוי. למה רצית שאבוא לכאן?" דרש נוויל.
"אני רוצה לעשות
עסקה." הניף מאלפוי את שרביטו, וזימן כורסה מקצה אחת הערימות. חור גדול חרך
את המשענת, אבל הוא התיישב בכורסה הפגומה כמו כס מלכות, ופרש את גלימתו מסביבו.
"אני סותם את הפה שלי בנוגע לאיפה שאתם נפגשים ואיך אתם מתקשרים, ואני מקבל
משהו בתמורה."
עכשיו היה תורו של נוויל
ללגלג. "לא חשבתי שאי פעם אשמע שאתה זקוק לזהב, מאלפוי."
"לא זהב. אני רוצה
הגנה, ואני רוצה את פוטר."
גבתו של נוויל התרוממה
בבלבול אמתי. "אתה חושב שאנחנו מחביאים את הארי?"
"לא, מפגר שכמוך,
אני יודע שאתם לא מחביאים את הארי. שניים משלנו ראו אותו בבית של האידיוט ההוא, לאבגוד
קצת אחרי חג המולד (9)." כל כוח הרצון של נוויל נדרש כדי לא להראות את השמחה
שזרמה בתוכו ממילותיו של מאלפוי. ג'יני סיפרה להם שבית לאבגוד נהרס בפיצוץ, אבל
כולם האמינו הפעם לסיפור הרשמי, שהיה שקסנופיליוס עשה את זה בעצמו בניסיון נואש
לרצוח שני אוכלי מוות שבאו לסרב לדרישתו שלונה תחזור. לגלות שהארי באמת עשה את זה
היה מבלבל ונפלא בבת אחת. הוא חי! חי ועוד נלחם!
בזהירות, הוא הצליח לשמור
על קולו רגיל, אפילו קצת חסר כבוד. "אז למה אתה מתכוון שאתה רוצה את פוטר…
ולמה שאחד מאוכלי המוות המדהימים של אתה-יודע-מי יצטרך הגנה?"
דאגה קלה הופיעה על פניו
המחודדים של מאלפוי. "אדון האופל נהיה אובססיבי בנוגע לפוטר ולשרביטו. הוא
רואה בוגדים בכל מקום. אפילו באנשים הכי נאמנים לו."
"זאת הדרך הנחמדה
שלך להגיד שהוא נעל את כל המשפחה שלך בבית היפה שלך? כי אנחנו כבר יודעים שאבא שלך
ירד מגדולתו… משהו עם שישה ילדים במחלקת המסתורין אם אני זוכר נכון…" הוא
הניד את ראשו כאילו ניסה לזכור פרט חסר משמעות, ובתגובה סומק עלה על עצמות הלחיים
הוורודות והגבוהות.
"אני רוצה את המילה
שלך, לונגבוטום, שמה שאתם לא מתכננים, אתם תעזבו אותי ואת ההורים שלי במנוחה, ואם
אצטרך, אני אשתמש במקום הזה כמחבוא שלי, ואני מצפה שתאבטחו אותו." הוא אמר את המילים בכל
השחצנות שיכול היה לגייס, אבל נוויל רק הסתכל עליו בתדהמה.
"אתה מצפה להשתמש
בנו כשכירי החרב שלך?"
"ושתגלו לי ברגע
שתשמעו כל דבר בנוגע לפוטר… במיוחד אם ינסה ליצור קשר עם החברה הבוגדת בדם
שלו." המשיך מאלפוי בארסיות.
נוויל הסתכל עליו לרגע
ארוך, ואז שילב את ידיו. "לא."
"לא?" העיניים האפורות מצמצו בבלבול, ואז
הוא שוב הרים את האוניה. "אני לא חושב שאתה מבין…"
"אה, אני מבין
לחלוטין." קולו של נוויל היה רגוע לחלוטין. "התשובה היא לא. בחיים לא.
אתה והמשפחה שלך רקחתם את השיקוי שלכם, ותיאלצו לשתות ממנו. ואם אתה רק חושב שאני
עומד אפילו לשקול להסגיר את הארי, כדאי שתחשוב שוב."
הסומק גבר, ומאלפוי הפשיל
שוב את שרוולו כדי לחשוף את האות כשנעמד. "אתה לא מעז…"
"אני מעז. קדימה,
תיגע בו. יש לי הרבה להגיד לאתה-יודע-מי כשהוא יבוא. אבל קודם…" עצר נוויל,
הוציא חתיכת נייר מכיס גלימתו כמעט בביטול והושיט אותו. "קולין רצה שאתן לך
את זה. נראה כאילו הוא חושב שיש לך סוג של מצפון."
במבט סקרן, לקח מאלפוי את
פיסת הקלף, אבל כשקרא אותו, המבט הלגלגני חזר אליו, והוא חזק על המילים בקול גבוה
ולעגני. "בבקשה אל תסגיר את נוויל. אחי ואני כבר איבדנו את ההורים שלנו
לאוכלי המוות, ואני לא רוצה לאבד גם את החברים שלי אם תגיד לקארואים שצ"ד
נפגש בחדר הנחיצות. אני יודע שאתה לא אוהב אותנו, אבל ג'יני אומרת שלפי הארי, אתה
יכול להראות רחמים לפעמים. בכנות, קולין קריווי, צ"ד." הוא קימט את פיסת
הקלף לכדור וזרק אותה על הרצפה, דוקר אותה בשרביטו. "אינסנדיו (10)!"
הקלף בער באש, והוא הסתכל
על נוויל בגועל. "אם אתה חושב שאיזה פתק קטן ומתבכיין מהבוצדם הטיפש הזה עומד
ל… למה אתה מחייך?"
חיוכו של נוויל התרחב
בניצחון. "כי הבוצדם הטיפש והקטן הזה הוא במקרה גם שומר-הסוד של צ"ד…
והוא כרגע הכניס אותך בכישוף הפידליוס כשקראת את זה. רק תנסה לגעת בנחש הקטן שלך
עכשיו. אני לא חייב להסכים לתנאים שלך, מאלפוי, כי לא רק שלא תוכל לבגוד בנו, לא
תוכל להסגיר את הארי פוטר גם אם יופיע בלי שרביט באמצע חדר המועדון של סלית'רין,
כי לפי דעתנו, הוא עדיין המפקד העליון.
כשעיניו בוערות בזעם
נורא, דקר מאלפוי את האות האפל, בהתחלה בידו, ואז בשרביטו, אבל כלום לא קרה, והאמת
בדבריו של נוויל הפציעה על פניו כששוב הרים את מבטו. לרגע אחד, מבטו נדד אל ערימת
האפר הקטנה שהייתה כל מה שנשאר ממכתבו של קולין, ואז חיוך נורא הופיע על שפתיו.
"כישוף פידליוס מחזיק מעמד כמו שומר-הסוד שלו… לא היית צריך לספר לי מי
זה."
נוויל צעד צעד אחד קדימה,
מקמץ את ידיו לאגרופים כשרכן אל מאלפוי. הוא היה גבוה רק בסנטימטר אחד ממנו, אבל
היה רחב יותר מהקוסם הצעיר, והוא שמח לראות את המבט המבוהל שמאלפוי לא הצליח לגמרי
להסתיר. "אם ציפורן אחת תיפול מהאחים קריווי, אתה תהיה אחראי באופן
אישי," הוא אמר בשקט, "ולא תצטרך רק להתמודד איתי על זה, אלא עם כל
גריפינדור, כל צ"ד, ומסדר עוף החול. אז אלא אם כן אתה חושב שיש לך שרביט גדול
מספיק שאתה רוצה להשתמש בו מול קינגסלי שאקלבולט, אני ממליץ לך לא רק לעזוב אותם
במנוחה, אלא שגם תגיד ליחידת הבריונים שלך שיצאה משליטה את אותו הדבר."
צווחה קטנה ומפוחדת נשמעה
מגרונו של מאלפוי, ונוויל חייך בשמחה. "אז, אני חושב שזה הכול. תודה על
השיחה, מאלפוי. אני יודע שאני אשן הרבה יותר טוב עכשיו כשיישרנו את ההדורים. אה,
ועוד דבר אחד… זה מפיניגן."
בתנועה מהירה, הוא הושיט
את ידיו, תפס את הפנים המאדימות בין שתי ידיו ושתל נשיקה עסיסית על הפה הפעור
וההמום. מאלפוי קפא, עיניו מתרחבות בבלבול מוחלט, ונוויל שחרר אותו, ולא נתן לו
זמן להתאושש לפני שהברך שלו התרוממה, ושיטחה את אוכל המוות שיילל בייסורים.
"וזה," הוא אמר, מנגב את פיו על שרוולו, "היה מג'יני, על כך שהכנסת
את פנריר גרייבק לבית הספר."
כשהוא משאיר את מאלפוי
מכורבל בכדור מתייפח בגלימות שחורות וירוקות על הרצפה, הוא הסתובב אל הקיר בו
הייתה הדלת. חדר
המועדון של גריפינדור, בבקשה, ואל תיתן לו לעקוב אחריי כשיוכל לעמוד שוב, הוא חשב. הדלת הופיעה, והוא הלך בבטחה אל
החמימות המוכרת והמוארת באש בבית שלו.
תריסר תלמידים היו מסביב
לשולחן ליד האח. חיוכים קרנו מכל פרצוף, אבל שיימוס היה על הרצפה, תופס בצדדיו
כשגמע אוויר בדמעות צחוק. "בשם המלכה מאב (11), נוויל!" הוא נחנק,
"כש… כשאמרתי לך ל… לנשק אותו עבורי… לא חשבתי… לא חשבתי שתלך ותעשה את זה!"
נוויל חייך חיוך עקום
משלו בתמורה. "כן, טוב, לא תכננתי לעשות את זה, אבל חשבתי שהרחתי משהו,
ורציתי להיות בטוח."
"מה יכולת להריח מעל
הבושם הצרפתי הטיפשי ההוא שלו?" שאלה לבנדר.
"קוניאק." ליקק
נוויל את שפתיו. "הרבה ממנו. לא חומר זול, דווקא, אחד ממש יקר… זה היה טוב.
כמעט נישקתי אותו שוב." נשמעו כמה צחקוקים על כך, והוא התיישב על הספה ליד
ג'יני. "אבל זה אומר לנו משהו חשוב. אם מאלפוי היה צריך הרבה מבקבוק קוניאק
כדי לבוא ולראות אותי הלילה, הוא ממש מפוחד, וזה אומר שאתם-יודעים-מי באמת תוקף את
החסידים שלו."
"הוא בטח לא שמח
שהארי שוב ברח," אמרה ג'יני, עיניה החומות מבזיקות משמחה, וגם, נוויל ראה,
ניצוץ קל של דמעות שעוד לא זלגו.
"כן!" שיימוס
הצליח לבלוע את רוב הצחוק, והוא עלה על ברכיו, פניו המנומשים עדיין אדומים.
"שמענו את זה! מה אתה חושב שהוא עשה אצל הלאבגודים, בעצם?"
"חיפש את לונה,
בטח," הציעה רומילדה. "אני מצטערת על אבא שלה." היא עשתה פרצוף.
"ראיתם אותו על הרציף כשלקחו אותה… המסכן היה הרוס."
"הוא בטח היה גומר
באזקבאן בכל מקרה," אמרה פרוואטי, "אפילו אם הם לא היו חוטפים את לונה… הפקפקן הדפיס הרבה חומר שאתם-יודעים-מי לא רצה שיצא
החוצה אפילו לפני שקיבלנו ממנו עזרה עם הכתבה על רנקורן."
נוויל הנהן. "לפחות
לא נצטרך לדאוג לגבי מאלפוי יותר. זה היה ממש מבריק, קולין. וגם ה-" הוא
הושיט יד אל צווארון גלימתו והוציא מדליון כסף כבד על שרשרת ארוכה, ושם אותו ליד
העתק מדויק שכבר היה על השולחן, "-איך קראת להם, שוב?"
"מכשירי קשר. זה
משהו שהמשטרה המוגלגית משתמשת בו… טוב, לא בתליונים מכושפים, אבל אותו
הרעיון." חייך קולין בשמחה, וספג את המחמאות כמו צמח שסופג את הקרניים
הראשונות של האביב.
"אז…" רכנה ג'יני
קדימה, "אם אתם-יודעים-מי תוקף את האנשים שלו ככה, איך נוכל להשתמש בזה
עבורנו? אני לא חושבת שאנחנו נקבל עוד הרבה עריקים אחרי מה שקרה לרני ולאבא שלו,
ואפילו שיש לנו דרך לטפל בסחטנים אם יהיו עוד, זה לא נכס כמו שזאת בקרת
נזקים."
"לא, אבל אם הם
נשארים אתו יותר מפחד ולא מנאמנות עכשיו, זה אומר שהלב שלהם לא יהיה שם
כשילחמו." נשכה פרוואטי את שפתיה, וסובבה את שרביטה באיטיות בידיה כשחשבה.
"מה שאומר שאולי נוכל להוריד עוד מהם!"
"אני רוצה להוריד את
כולם!" קפץ ריצ'י קוט, והניף את שרביטו כמו מחבט של חובט מול אויב בלתי-נראה.
"תשאירו את אתם-יודעים-מי להארי, אבל יש כמה… אולי מאתיים אוכלי מוות? ויש
ארבעים משלנו? אני אוכל להוריד שלושה!" הוא הרים את סנטרו בהחלטיות, ונוויל
לא הצליח לגמרי לעצור חיוך.
"תשב, ריץ', הם עוד
לא הגיעו עכשיו." הוא הניד את ראשו רק חצי ברצינות. "הם לא ישלחו עלינו את
הכול בכל מקרה. יש רק ארבעים
מאיתנו."
"אבל יכולים להיות
עוד…" פניה היפות של לבנדר הפכו להחלטיות באופן מפתיע, והיא הזדקפה בכורסה
שלה, ומשכה את שיערה מעיניה. "מה אם ריצ'י צודק כאן?"
"מה זאת
אומרת?" שאלה ג'יני. "לא נוכל להוריד שלושה כל אחד מאתנו, זה יותר מדי
לבקש אפילו אם הכול ילך טוב."
"מה אם…" לבנדר
דיברה לאט, אבל בהתלהבות גוברת והולכת. "מה אם נתחיל לגייס באופן פעיל? נגדיל
את צ"ד כמה שנוכל… שישים, שמונים, אפילו מאה מאתנו. החדשות האחרונות בנוגע
להארי, והחטיפה של לונה אמורות לתת לנו משהו טוב להשתמש בו לגיוס. אנשים ישמחו לשמוע
שיש הוכחה שהוא עדיין חי, ומה שהם עשו לנו על הרכבת היה נורא, ואדון לאבגוד המסכן-
הכעס עדיין טרי."
נוויל קימט את מצחו
בזהירות. "אני לא יודע…"
"לא, תקשיב!"
עיניה הכחולות (12) נצצו עכשיו, וידיה זזו במהירות כשהסבירה את הרעיון שלה.
"אנחנו נגייס מספיק כוח כדי להפוך את זה למשהו שיכריח אותו לשלוח את כל מה שיש לו כשנתקוף,
ואז, לא רק שזה יהיה אפילו יותר בלתי אפשרי להסתיר את זה, אלא שנוכל באמת
לפגוע מספיק בכוחות שלו כדי שזה ישנה באמת. אולי אפילו להוריד מספיק מהם
כדי שהמסדר יטפל בשאר, במיוחד אם מוסיפים את הכעס הציבורי על טבח ילדים ממש
גדול… ובלי קשר למה שיקרה עם הארי, אתם-יודעים-מי לא יצליח להישאר בשלטון
לבד."
פרוואטי השתנקה כשהיא
הבינה לאן חברתה חותרת. "לב, את מדברת על לנצח!"
"ואם משהו רע כן יקרה להארי, אתה גם יכול להרוג את
אתם-יודעים-מי, נכון, נוויל?" ההתפרצות הנלהבת של קולין נפלה כמו פצצה באמצע
הקבוצה הקטנה, וכולם השתתקו, ובהו במנהיג שלהם בציפייה.
נוויל הרגיש כאילו הכול
התחיל לזוז פתאום נורא מהר, והוא הניד בראשו, מרים את שתי ידיו כאילו ניסה לעצור
את הכול. "רגע… חכו רק רגע…"
"הוא יכול." הנהנה
ג'יני בלהט. "זאת לא סתם שמועה. הדיוקן של דמבלדור אמר לי בעצמו… הנבואה על
הארי הייתה על שניהם. אתם-יודעים-מי בחר בהארי, ויש עוד הרבה דברים מסובכים שהוא
אמר שלא היה לו זמן להסביר בגלל זה, אז הוא כן הנבחר, וזאת כן המשימה שלו… אבל זה אפשרי
אם נוויל חייב."
שיימוס הסתכל על חברו
כאילו מעולם לא ראה אותו לפני כן, וקולו היה שקט. "איך תעשה את זה?"
נוויל משך בכתפיו בחוסר
אונים. "אבדה קדברה? אין לי שמץ של מושג, בעצם. זה לא נראה כאילו קללת הריגה
תהיה מספיקה… כלומר, אם זה היה כזה פשוט, דמבלדור היה עושה את זה… או שהארי היה
עושה את זה באחת משש הפעמים שהוא פגש את הזבל. חייב להיות עוד משהו."
עיניה של ג'יני נראו
מרוחקות כשבהתה אל האח. "הקמע. זה קשור איכשהו לחרב ולקמע. לונה אמרה שהוא
בטוח היה שייך לסלית'רין, ושבפעם האחרונה ששמעו עליו דווח בנביא שהוא נעלם אחרי שמכשפה זקנה הורעלה בטעות בידי
גמדונת הבית שלה (13). זה היה עניין גדול, כי הוא היה שייך לאחד מהמייסדים, והוא
נעלם עם הספל של הפלפאף, שהיה החפץ הידוע היחיד שלה."
"חרבו של גריפינדור,
הספל של הפלפאף, הקמע של סלית'רין… מצנפת המיון אמרה שעל כל הבתים להתאחד כדי לנצח
את האויב שלנו. תמיד חשבתי שזה אמר שלא נוכל לריב אחד עם השני כל הזמן, או אפילו
איך שהבאנו את רני לצ"ד וגם את מאלפוי הכנסנו בערך… אבל מה אם…" נוויל
עצר, לא רוצה לסיים את המחשבה שלו.
"מה אם הארי- או
אתה, נוויל- יאחד את ארבעת החפצים של המייסדים וזה ישלים איזה כישוף ממש חזק שיהיה
מספיק כדי לגמור גם את אתם-יודעים-מי?" סיימה ג'יני בתהייה.
"יש בעיה עם זה… אין
לרייבנקלו שום דבר שעדיין קיים." נאנחה פרוואטי. "פדמה דיברה על זה
כשניסיתם להשיג את החרב. היא מקנאה שלנו יש חפץ ולהם לא."
"אז אולי זה סתם
הרינג אדום (14)." משך קולין משך בכתפיו, ונוויל לא היה היחיד שבהה בו באי
הבנה. הוא צחק. "זה אומר פרט מטעה. אולי הספל לא קשור לכלום, וזה רק מה
שחשבנו קודם… הקמע רדוף, וחרבו של גריפינדור כדי להרוג את היורש של
סלית'רין."
"לרוע מזלנו," אמר
נוויל, "חרבו של גריפינדור נמצאת בכספת לסטריינג' בבנק גרינגוטס, וזה מבוי
סתום… באמת, אם נהיה מספיק טיפשים כדי לנסות את זה."
רומילדה סלסלה את קצה
שיערה השחור והעבה מסביב לאצבעה, ניצוץ מרושע בעיניה. "אז, אם בלטריקס
לסטריינג' ובעלה ימותו, מי ירש את הכספת שלהם?"
ג'יני עצרה לרגע, חושבת.
"אני מנסה להיזכר בשטיח אילן היוחסין של משפחת בלק… בעלה הוא האחרון בשושלת
שלו, מלבד הילדים של אחותו… ואני מניחה שהם קולין ודניס, בעצם, אפילו שהם לא
רשומים. ובצד שלה, אני חושבת שאלו האחיות שלה… אחת היא האימא של דראקו, והשנייה
היא האימא של טונקס, אשתו של פרופסור לופין."
"אז את אומרת
לי," המשיכה רומילדה, "שאם נוריד את הלסטריינג'ים, אז או שהאחים קריווי
יקבלו את החרב, או שאם הם לא נחשבים בגלל שהיא הייתה סקיבית, יש סיכוי טוב שאימא
של גברת לופין תוכל להוריש מוקדם, וחבר מהמסדר יוכל להיכנס לשם וייקח אותה
בשבילנו, מתי שנרצה?"
"בלטריקס היא יד
ימינו," אמר נוויל בזהירות, "והיא מטורפת. הוא לא משתמש בה בקלות."
"אז לבנדר בטוח
צודקת!" קפץ שיימוס על רגליו, מוריד את שרביטו על ידו חזק כל כך עד שניצוצות
עפו מהקצה. "נגדל במספרים, נהפוך את זה לקרב לספרי ההיסטוריה, נגרום לו להביא את כל מה שיש לו לשדה הקרב,
ונוודא לגמרי שנוריד את שני הלסטריינג'ים כך שמי שלא יישאר- אתה, הארי, מי שזה לא
יהיה- יוכל להשתמש בקולין או בטונקס כדי להביא את החרב ולגמור את פני-נחש… ואז בשם
מרלין, נעשה את זה!"
ג'יני הייתה המומה כמו
שנוויל הרגיש. "נוכל לנצח."
לאט לאט, כמו חמימות
שחוזרת לאצבעות קפואות בזוהר האח, התקווה המדהימה, הבלתי אפשרית, אך המשכנעת באופן
נפלא של הכול התחילה ליצור חיוך על פניו של נוויל. המחשבה על עצמו כמי שיהרוג את
אתם-יודעים-מי הייתה עדיין כל כך מוזרה עד שהוא אפילו לא העז לשקול אותה, אבל
הייתה לו אמונה מוחלטת ביכולת של הארי לעשות את זה, ואם כולם ישלמו בחייהם בכל
מקרה, למה לא לעשות את זה לא במחווה גדולה, אלא במכה קטלנית ונהדרת לאויביהם?
אבל לא מחשבת הניצחון
הניעה אותו לבסוף, וגרמה לו לקום כשהושיט את ידו ולחץ את של שיימוס בהסכמה. היה זה
דחף אחר, משהו עמוק יותר וישן יותר מהמלחמה, משהו שטיפח בשקט במקומות האפלים ביותר
בליבו אפילו כשחשב שלא היה שם עוד שום דבר. כשהאמין שהיה סקיב, זה שרד בלהבה קטנה
שלא כבתה, אבל עכשיו הוא ידע שזה יצא בשריפה גדולה של כוח שהוריו נתנו לו ושהוא
ישתמש בו בשמם. "נעשה את זה," הוא אמר בשקט, "בתנאי אחד."
"מה זה?" שאל שיימוס.
"בלטריקס שלי."
OOO
למחרת היום, הם החלו
במבצע. נוויל התייעץ עם טרי איך לשנות את כישוף הפידליוס בלי לפגוע בהגנות
הנוכחיות שלהם, ולמרות שהחברות, הפעילויות ומקומות המפגש נשארו תחת הגנה קסומה,
עצם קיומו של צ"ד היה חופשי לחשיפה. והם חשפו אותו.
לסאלי אן-פרקס (15),
תלמידת שנה שביעית מהפלפאף, הייתה אימא שעבדה במסע הבחירות (16) של פאדג' לתפקיד
שר הקסמים, והיא עזרה להם ליצור מפולת תעמולה שהקיפה את כל בית הספר בתוך יומיים.
גרפיטי עיטר את הקירות- צבא דמבלדור: הגיוס נמשך! (17)- ובכל מקום שאליו הלכו תלמידים, הם שמעו על
הדברים הנוראיים שעשו חסידיו של אתם-יודעים-מי בשבועות האחרונים.
הברזים בשירותים הכריזו
על מותם של אדון וגברת קריווי כשהמים זרמו, והמקלחות בעבעו בשמחה על כך שהארי
נראה. על לוחות נכתבה השאלה הבלתי מחיקה: האם אתם הבאים להיעלם אם המשפחה שלכם מפקפקת בו? חליפות השריון חזרו על השמות של המכשפות והקוסמים
שנרצחו ונעלמו: אבוט, אנדרסון, בונז, ברבג', קאטרמול, צ'אנג, קורנר, קריווי, קרסוול,
קראוץ', דיגורי, דובס, דמבלדור, אנטוויסטל… (18) פחי האשפה הפצירו באנשים לא לזרוק את החופש
שלהם כשחתיכות קלף או עטי נוצה שבורים נזרקו פנימה. ספרי ספרייה נפתחו כולם לכתבה
של הפקפקן על הרנקורנים בעמוד הראשון. מראות שאלו באיזה צד
המביט רואה את עצמו, ואזיקי ברזל קטנים הושארו על הכריות, ועל כל אזיק בגודל בובה
היה רשום "תזכורת לרכבת האקספרס להוגוורטס".
סנייפ והקארואים חוו
התקפי זעם, אבל הכי כועס מכולם היה פילץ'. אפילו גברת נוריס ברחה ממנו כשפטרל
במסדרונות והתפרץ לכיתות, רוקן כיסים ותיקים, השוט המוכתם בדם אחוז בידיו הגרמיות.
בניסיון לסחוט את המורדים, קילל סנייפ שני תלמידי שנה ראשונה בקרושיאטוס באולם
הגדול בארוחת הערב, אבל צרחותיהם נשמעו מצירי הדלתות למחרת היום, והוא לא השיג
פחד, אלא יותר עיניים שהסתכלו עליו בהתרסה כשהסתכל על השולחנות.
המנהל הכריז שכל העבירות שעונשן בעבר היה ריתוק- עם דגש
מיוחד על השחתת רכוש בית הספר- יגרמו לכך שהעבריין ישומש להדגמת קללת הקרושיאטוס
בשיעורי אומנויות האופל, אבל הוא זלזל ביכולת ההסתגלות הנוראה לפעמים של הצעירים.
בהתלהבותו, הוא גרם לכך שהקללה שהטילה אימה בקרב הקוסמים הבוגרים הפכה לאות כבוד
בקרב התלמידים. ככל שיותר תלמידים נחשפו אליה, התברר במהירות שלא רק שאפשר היה לשאת
אותה, אלא שהכאב נעלם ברגע שהיא מפסיקה, ושאפילו את הנורא מכל אפשר לשרוד. בתוך
שבוע, הנערים התרברבו על כך שקיבלו אותה, החליפו סיפורים על מי שהטיל אותה עליהם
כמו קלפים מצפרדעי שוקולד, והחבלות והתחבושות לא נראו בתבוסה, אלא בגאווה.
למרות שהחברות בצ"ד
נשארה מסתורית לכולם פרט לאלו שהיו חברים בו, זהות המנהיגים הפכה משמועה לנחלת
הכלל. נוויל בקושי היה יכול להסתובב בלי שמישהו ינסה ליצור אתו קשר עין, להנהן
בראשו אל הגרפיטי, לעבור לידו כדי להעביר פתק שבו היה כתוב רק "אני בפנים". ג'יני אמרה בצחוק שתלמיד השנה השביעית מרייבנקלו
נישק אותה מחוץ לשירותי הבנים, רק כדי להשמיד את תחושת החנופה שקיבלה בכך שהעביר
לה פתק הרשמה בפיו, ולסוזן נפלו שניים משערה כשפירקה את צמתה בלילה. האתגר הגדול
ביותר לא היה למצוא מתגייסים חדשים, אלא שקולין ייפגש עם חצי מבית הספר ביחידים
ובזוגות, ויוסיף אותם לצבא הגדל שלהם.
בעקבות דרישה, הם נאלצו
להקים מחלקת ילדים- ח"ד או חניכי דמבלדור- שקיבלה את אלו שלא התקבלו בעקבות דרישת הסף להיות בשנה הרביעית,
אבל רצו למרוד בכל זאת. קרוליין ג'ונסון מהשנה הרביעית, אחותה של אנג'לינה (19),
נהייתה המנהיגה שלהם, ולימדה התגוננות מפני כוחות האופל מספרים שהתלמידים הבוגרים
שמרו לפני שהנושא הוחלף. אדמונד ואנס, בינתיים- תלמיד שנה שלישית שדודתו (20)
הייתה במסדר, הפך להיות שומר הסוד שלהם בהחלטיות גמורה.
על ח"ד נאסר להשתתף
בהתקפות פעילות או בקרבות, אבל ההתלהבות בלמידה של כישופי התגוננות משנה רביעית
וחמישית הייתה מספקת, וקציני צ"ד נאלצו להודות שהייתה זאת הקלה שחבריהם
הפגיעים ללימודים לפחות יוכלו להגן על עצמם בחילופי האש. מעט הספק שהיה לנוויל
בנוגע ליצירת המחלקה נעלם כשראה ילדה קטנה משנה ראשונה מטילה לחש פרוטגו בטוח
ונוצץ, שהחזיר את השוט של פילץ', שכיוון אליה כי "נראתה חצופה" היישר אל
פניו כאילו פגע בקיר אבן.
עם כל הפעילות הנוספת
הזאת והניסיון לאמוד את כמות החיילים שהתווספו אליהם, הפגישה הראשונה והרשמית של
צ"ד לא התרחשה עד יום שני, ה-13 בינואר, כמעט שבועיים לאחר תחילת השליש החדש.
כשהדלת הכבדה והמוכרת הופיעה לפני חור הדיוקן בחדר המועדון של גריפינדור, מצא את
עצמו נוויל מהסס, צווארונו מרגיש פתאום לוחץ על גרונו וחש תחושה של פחד במה שלא
חווה כמה חודשים. כולם יהיו
שם, הוא ידע זאת, ותיקים מצ"ד המקורי, חברים מהשליש הקודם, והמתגייסים
החדשים, והייתה לו תחושה שהתווספו עוד פגישות חטופות עם קולין.
הוא הרשה לחבריו
לגריפינדור ללכת קודם, ובהה בחלון בחשש אל הענפים חסרי העלים של הערבה המפליקה
כשהרביצו לאחד מהסקרוטים המסכנים של האגריד, שברח והשיג גבול, יוצרים כתם דם על
השלג. אבל לבסוף, אחרון צ"ד נכנס אל חדר הנחיצות, והוא הרגיש מישהו מושך
בשרוולו. הוא הסתובב, וראה שזאת הייתה ג'יני, שחייכה אליו בהבנה כשהסתכלה על פניו
החיוורים ועיניו הרחבות שהשתקפו בחלון. "זה בסדר," היא אמרה, "הם
אפילו לא ישימו אליך לב."
נוויל הרים את גבתו
בספקנות. "ג'יני, אני יודע שאני לא הארי פוטר, אבל…"
חיוכה התרחב, וניצוץ שובב
הופיע בעיניה החומות. "תסמוך עליי, נוויל. אף אחד לא שם לב לצ"ד… אבל
אתה ממש רוצה לראות מה יש שם."
היא צדקה. נוויל שכח
לגמרי מהבקשה שביקש מדובי לפני חופשת חג-המולד, אבל הגמדון הקטן ממש לא.
חדר הנחיצות אכן היה מלא
באנשים, אבל הוא גם הפך לאולם מסיבות גדול, שהיה מקושט בכל מקום בבד טרטן צהוב
וכחול ובנייר קרפ לבן, פעמוני חתונה ענקיים מכסף היו תלויים בערבוביה מהנברשת
במרכז. שלט גדול שהיה תלוי בקצה אחד הכריז "מזל טוב ארני וסוזן" ועשרים שולחנות הקיפו את רחבת הריקודים הזוהרת,
הגדול ביניהם נושא עוגה בגודל של נוויל שעוטרה בדמויות מסוכרות קטנות של חתן וכלה
שירו קללות אל גוש בוכה בגלימה שחורה שהזכיר מאוד את המנהל שלהם.
דובי עצמו עמד בגאווה
באמצע החדר, מחממי אוזניים צמריריים על אוזניו העטלפיות, ולפחות שנים עשר מטרים של
בגדים צעקניים עטפו את גופו הקטן ונפלו על הארץ מאחוריו. כשנוויל הופיע, הוא הרים
את זרועותיו. בקראק פתאומי, חמת חלילים הופיעה שם, והוא התחיל לנשוף
אליה בהתלהבות ובחוסר כישרון גדול. הרעש היה נוראי- צליל כמו קניזל שמאכילים אותו
מאחור במגרסה- ונוויל לא יכול היה שלא לסתום את אוזניו בידיו כשהמוזיקה הוגברה
בקסם בכל החדר.
שיימוס הופיע לצדו,
ולמרות שגם הוא לחץ את ידיו לאוזניו, היה חיוך גדול על פניו כשרכן קצת אל ראשו של
חברו וצעק "מדהים,
לא?"
"המוזיקה?" הוא צעק בחזרה.
"חשבתי על השאר… זה נראה כאילו סלון כלות הקיא כאן
אחרי ששמע מוזיקה סקוטית!"
נוויל לא יכול היה שלא
לצחוק, למרות שהיה אסיר תודה שדובי לא שמע כלום כשתקף את חמת החלילים המסכנה.
כשהסתכל מסביבו על הפרצופים הסובלים, הוא ראה לבסוף את ארני וסוזן בקצה הרחוק של
החדר, שניהם אדומים ובוהים בגמדון הבית. כשהוא נזהר לא להוריד את ידיו מההגנה על
אוזניו, הוא הגיע אל שניהם, וחייך בהתנצלות. "לא ידעתי שהוא ייקח את זה רחוק
כל כך!"
ארני קימט את מצחו.
"מה?"
"אמרתי, לא ידעתי שהוא ייקח את זה רחוק כל כך! רק
ביקשתי ממנו להביא לכם עוגה או משהו!"
סוזן צחקה ללא קול, הנידה
בראשה באי אמונה, ואז קירבה את פיה מספיק כדי שישמע. "רק תגיד לו להפסיק את הרעש הזה, ואסלח לך על הכול!"
נוויל הנהן, והסתכן
בחירשות כשהלך אל אמצע רחבת הריקודים והתקרב אל החלילן שהתכוון לטוב. הוא כרע על
ברכיו, טפח לדובי על כתפו, והגמדון פקח את עיניו, לחייו עדיין מנופחות כשנשף אל
הפיה בעוז. כשהוא הניד בראשו, עשה נוויל תנועת חיתוך על גרונו, ודממה מבורכת נשמעה
מיד, למרות שרעש צפצוף מוזר נשאר באוזניו לכמה שניות.
"תודה לך דו-" הוא עצר את עצמו, הוריד שוב את קולו לרמתו
הרגילה, והסמיק במבוכה רגעית, "תודה, דובי, זה מספיק… אתה… אה…" הוא
היסס, והסתכל אל העיניים הענקיות, הרציניות, ואז אמר את מה שיחסית היה נכון מאוד.
"...אי אפשר להאמין איך אתה מנגן, אתה תגרום לאנשים לבכות."
שיימוס פלט נחרת צחוק
קצרה, ונוויל הסתכל עליו במבט מלוכלך כששם יד אחת על כתפו של הגמדון. "זה ממש
מדהים. אני בטוח שארני וסוזן יזכרו את זה לשארית חייהם."
ארני הנהן, וצעד קדימה אל
רחבת הריקודים. "אה, לחלוטין. אז…" הוא הסתובב לאט, לחייו מאדימות עוד
יותר כשהסתכל על כל העיניים שבהו בו בחזרה. "אני… טוב, אני מניח שהסוד הוא די
ברור, אז…"
הוא הושיט יד אחת, סימן
לסוזן להצטרף אליו, והוא כרך זרוע אחת מסביב למותנה, מושך אותה כדי לנשק את לחייה
לפני שהמשיך. "כפי שבטח ניחשתם עכשיו, סוזן ואני התחתנו בחג המולד. אנחנו
מנסים להסתיר את זה מהקארואים, אז אני מתחנן בפני כולכם לשמור את הברכות ואת כל
השאר בחדר הזה… אנחנו לובשים את הטבעות שלנו על שרשראות מתחת לחולצות שלנו, והיא
עדיין העלמה בונז בציבור, אפילו אם היא גברת מקמילן כבר כמעט חודש."
כמה תרועות נשמעו, וגם
שריקות וקריאות עידוד מחבריהם לבית הפלפאף, וקולו של בגמן נשמע מעל הכול כמעט כמו
חמת החלילים של דובי. "היי, ארני… כולנו מוזמנים לחתונה האמתית, נכון?"
החתן צחק, והזדקף כשלעג
לרשמיות שלו. "השורדים יוזמנו בשמחה לטקס הנישואין כשנקבל את תעודת הפטירה של
אתם-יודעים-מי… בהתחשב, כמובן, בכך שהזוג הנ"ל גם יהיה בין החיים ויוכל להיות
נוכח."
צחוק סחף את הקהל, ודובי
התחיל לקפוץ מעלה-מטה על קצות אצבעותיו, תופס בחוזקה את שרוולה של סוזן. כשאחרון
הצחקוקים נעלם, היא הסתכלה עליו בחיוך אדיב, אבל גם לחוץ קצת. "כן,
דובי?"
"אדונילי וגבריתילי
מקמילן חייבים לרקוד! זאת מסורת! הם חייבים לרקוד, ואז דובי הגש-יגיש עוגה
ושמפנייה ובירות-צפת לכולם!" כשהוא תפס מעט מהגלימות שלהם בזרועותיו הדקיקות,
הוא משך אותם אל אמצע רחבת הריקודים ואז מחא בידיו, לא רואה את המבטים החוששים
שהופיעו למחשבה על עוד חמת חלילים.
להקלת כולם, כשהקיש
באצבעותיו, חמת החלילים לא חזרה. במקום, מוזיקה נשמעה מהפעמונים למעלה. הקול היה
קול האלט המתוק והמוכר של ארטמיס אפרוורת', ולמרות שלא הקשיב לגל"ק (21) כבר
חודשים, זיהה זיהה את השיר כמשהו ששמע את סוזן מזמזמת כשעמדו בתורים האינסופיים של
המשרדים המוגלגיים. הוא לא שמע את המילים קודם לכן, אבל כשסוזן וארני כרכו את
זרועותיהם אחד על השני והתחילו לרקוד- בהתחלה בגמלוניות, ואז יותר בחן כששכחו מכל
הקהל- הוא הבין למה חשבה על השיר, ולמה בחר בו דובי עכשיו.
אם רק היה לי את היום
אחזיק אותך בזרועותיי
אטיל אלפי קסמים
ואגיד את כל לחשיי
להאט את הזמן
ולהיות בנשיקתך
אם רק היה לי את היום,
ארצה להיות איתך
יד רכה וחמימה החליקה אל
ידו, ונוויל הסתובב, וחייך כשראה את עיניה הירוקות והיפות של חנה מסתכלות על שלו.
עוד זוגות הצטרפו למקמילנים עכשיו, והוא אמר תפילה שקטה שהתחננה לסליחתו של הארי
על כל פעם שקילל אותו על כך שתלמידות שנה רביעית הזמינו אותו לנשף חג המולד
כשהוביל אותה אל הרחבה.
היא התקרבה אליו כשרקדו,
שמה את ראשה על חזהו, והוא הפסיק לדאוג בנוגע לצעדים ורגליים, ורק החזיק אותה
כשהסתובבו במעגלים איטיים וקצביים לצלילי המוזיקה. כתפיה התחילו לרעוד מתחת לידיו,
אבל הוא לא היה צריך לשאול למה. היה משהו מאוד חמוץ-מתוק בכל זה.
כמו שזאת הייתה חגיגה של
אהבה, זאת גם הייתה הכרזה שזמנם עומד להיגמר, והוא פתאום כמעט הצטער על כך שלא
ביקש מחנה להינשא לו גם. הוא אהב אותה, והאם זה באמת שינה אם עדיין לא היה בטוח אם
הוא רוצה לבלות אתה את שארית חייו אפילו אם מדובר בכמה חודשים? זה ממש לא הטריד
אותו לפני כן שתכנן למות בגיל שבע עשרה, אבל עכשיו כל נשימה, כל פעימה הרגישה
כאילו ברחה ממנו במהירות, והוא היה נותן את הכול בעבור כישוף שיקפיא את הזמן, שייתן
לו עוד עשר, עשרים, חמישים שנה עם חנה בזרועותיו ושרביטו תחוב בלי להזיק בכיסו.
ידיה עלו אל כתפיו,
נכרכות מאחורי צווארו, ופניהם התקרבו כמעט לכדי נשיקה, אבל הם עצרו כשבקושי
מילימטר היה בין שפתותיהם. עיניה של חנה היו פקוחות, והוא הרגיש כאילו יכול היה
לראות עד למרכז ליבה דרכן. "מאה שישים ושבעה ימים," היא לחשה.
הוא הנהן. "זה מרגיש
כאילו זה בורח מהר כל כך. אני נשבע שרק אתמול שיימוס התחצף לאלקטו בלימודי
מוגלגים."
"אני לא רוצה למות,
נוויל." לא היו דמעות בעיניה, ונראה כאילו המילים כמעט הפתיעו אותה כשאמרה
אותן.
נוויל הידק את זרועותיו
על מותניה, בקושי מעמיד פנים שהוא רוקד כשנלחצו קרוב ככל האפשר אחד אל השנייה עם
הגלימות והתלבושת ביניהם. הוא הרגיש את נשימתה, כל עלייה וירידה של החזה שלה מול
שלו. "גם אני לא. אבל אנחנו חייבים… ואני מניח, את יודעת, שכולם חייבים,
במוקדם או במאוחר." האומץ המאולץ נשמע חלול, והיא ידעה זאת.
חיוך קודר ואירוני הופיע
על פיה, ולא ממש הופיע בעיניה. "רוב האנשים חושבים שלא להגיע לשנות העשרים
שלך זה קצת 'במוקדם'".
"כן, אני מניח
שכן." המילימטר האחרון ביניהם נעלם עכשיו, והוא נישק אותה, ומשך את זה עד
שהרגיש את הדמעות שלא היו שייכות לו על לחייו. הוא התרחק מספיק כדי להרים יד
ממותנה, והרים אותה בקו ישר כדי לתפוס דמעה שנפלה מריסיה העבים. "אני
מצטער…"
היא הנידה בראשה בצער.
"זה לא אתה. זה… אוי, זה כזה דבר טיפשי של מכשפות." חנה הסמיקה, וניסתה
להסתובב, אבל הוא החזיק אותה חזק.
"מה? את יכולה לספר
לי."
"אימא שלי."
קולה רעד עכשיו, והיא לא הרימה את מבטה. "היא… אני זוכרת, כשסדריק מת, היא
אמרה שהורים צריכים לראות את הילדים שלהם מתחתנים, לא נקברים… ופשוט… היא לא תראה
שום דבר, ודיברנו על זה- על זה שאני אתחתן מתישהו, זאת אומרת. היא רצתה שאני אעשה
את זה בגן… וזה איפה שאנחנו… ואני מניחה שגם ישימו אותי שם…" המילים הפכו ליפחות
ללא צליל, והוא ליטף את שערה בעדינות.
"אוי, חנה…"
מותק, זה אמורטנטיה (22)?
או שזה אתה שליבי מבקש?
אתה מי שאני חושקת בו,
שמת לי פלו באש!
בנפנוף שרביט ליבי נעלם,
והשאר קרה בגללך,
לא, לא היית צריך קסמים,
כדי להפעיל עליי את קסמך!
השינוי הפתאומי במוזיקה
מארטמיס אפרוורת' לגיטרה והתופים המהירים של רדוקטו! הפתיע את שניהם, וחנה צווחה קצת, ואז צחקה בלחץ
מתגובתה. "אפילו לא שמתי לב שהשיר ההוא נגמר!"
מסביבם, המסיבה התחילה רשמית,
גמדוני בית הופיעו בין חברי צ"ד עם מגשים של מאכלים ומשקאות כשהריקוד עזב את
תחום הרחבה במערבולת גלימות שחורות. שיימוס וג'יני רקדו ללא בושה, שיערה האדום עף
מתחת לאורות שהתחילו להבזיק ולפעום בצבעוניות לפי הקצב, ורומילדה וריצ'י טיפסו על
אחד מהשולחנות, והתנדנדו קרוב באופן מסוכן לקצה כשסובב אותה הלוך ושוב. כיוון שלא
רצו שגריפינדור תתעלה עליהם, טיפסו מייקל ולי סו (23) על שולחן אחר, והוכיחו מהר
מאוד שאפשר ללמוד הרבה מספרים, ופריץ ורוואן לקחו שולחן שלישי, נעליה מעיפות את
סרטי הקרפ כשהפך אותה באוויר כאילו המכשפה החסונה והצעירה לא שקלה כלום.
נוויל התנתק מחנה אבל שמר
את ידה בידו, והוביל אותה דרך החוגגים אל החלק הקטן מהקיר שלא כוסה בקישוטים
צעקניים. "בואי," הוא אמר, "אף אחד לא יתגעגע אלינו בכל זה."
הוא עצר רק מספיק כדי לתפוס את עיניו של ארני, מחווה בראשו אל חנה ואל היציאה,
ואחרי בלבול של רגע, קרץ אליו חברו בחביבות וחזר אל המסיבה.
כשהוא מנסה לחסום את
המוזיקה והצחוק מאחוריו, התרכז נוויל כשהתקרב אל קיר האבן. תביא אותנו למקום בטוח בו נוכל להיות לבד… ותן לנו
לחזור כשנהיה מוכנים. הדלת הופיעה אחרי הפוגה של שנייה, וכשפתח אותה, חנה השתנקה.
הם היו בחוץ, על מגדל
האסטרונומיה (24). מעליהם, שמי הלילה החורפיים והצלולים היו שחורים ומושלמים, משובצים
בכוכבים כמו אבנים עם ירח מספיק רחוק עד שהטיל אור כסוף ובהיר בלי לגרום ליללות
מדאיגות מהיער מתחתם. הרוח דגדגה את גלימתם, אבל למרות פתיתי השלג שהיו באוויר, הם
לא רעדו. אותו הכישוף ששמר על העדשות העדינות של הטלסקופים שהיו מונחים במרווחים
קבועים על קירות האבן מלהיסדק או לקפוא הטיל גם בועה חמימה מעל השטח הפתוח, ונוויל
חייך כשהדלת נעלמה מאחוריהם.
"טוב," הוא
אמר, "סנייפ והקארואים בטח לא יחפשו אותנו כאן למעלה. יש שתי דלתות נעולות
בינינו לטירה."
"כל כך יפה כאן
למעלה… כל כך שלו." חנה התרחקה ממנו, החליקה כמעט בחלומיות אל הקצה והניחה את
מרפקיה על הקיר כשבהתה במדשאות המושלגות וביער שמעבר. כשהסתכלה עליו שוב, היה חיוך
קטן ומוזר על פניה. "ועדיין יש בי חלק שאומר שזאת תהיה עמדה מצוינת, ותוהה אם
אוכל לכוון מספיק טוב כדי לפגוע במטרה נעה שתהיה למטה." היא נאנחה. "זה
פשוט לא עוזב אותי."
"אני יודע למה את
מתכוונת." הוא הצטרף אליה ליד הקיר, כמעט צוחק במרירות כשהבין שמוחו גם היה
חלוק בין היופי בנוף והניתוח הקר של העמדות ההגנתיות והחולשה הטקטית. "אני
ממשיך לקוות כל בוקר שאקום ושהנביא יגיד שהארי עשה את זה… שאת-יודעת-מי סופסוף נוצח ושפשוט נוכל לחזור
לחיים שלנו. אני הייתי נותן הרבה כדי שהדבר הכי גרוע שאצטרך לדאוג לגביו השנה זה
ציוני הכשיפומטרי שלי."
"אני בקושי
טורחת," היא משכה בכתפיה. "זה לא כאילו יתנו לנו ציונים באופן הוגן בחצי
מהשיעורים בכל מקרה, וממש לא אכפת לי אם על המצבה שלי יהיה כתוב 'היא קיבלה שלושה
ציוני קס"מ'." חנה עצרה לרגע, ואז הסתובבה, והסתכלה שוב על הטירה
כשהחליקה במורד הקיר כדי לשבת על רצפת האבן החמימה. "אתה חושב שאם הארי יעשה
את זה נכון, הם יתנו לנו לחזור על השנה?"
"כנראה שכן. תראי
כמה אנשים חסרים, וכמה השיעורים הסתבכו. זה גרוע יותר ממה שאמברידג' עשתה לשנת
הבגרויות שלנו. אבל אני בספק שזה יקרה בצורה הזאת. החרב בכספת. נצטרך להילחם לפני
שהארי ילחם בעצמו." נוויל הצטרף אליה על הרצפה, וכשכרך את זרועו מסביבה, היא
התכרבלה על כתפו והניחה את ראשה על כתפו.
"לא משנה מה מבחן
הכשיפומטרי באומנויות האופל, אני לא עושה אותו. אני מבריזה באותו היום, לא אכפת
לי. עד עכשיו הצלחתי לא לתת קרושיאטוס לאף אחד, אבל אני לא עומדת לעשות גם את זה.
באמת, הם נמנעים מלתת את זה לרוב הבית שלי ונותנים לרייבנקלו ולסלית'רין לעשות את
זה. אני חושבת שהם מבינים שגריפינדור והפלפאף לא יתנו לחברים שלהם יותר מכאב
שיניים אם ינסו… אבל זה העיקרון."
נוויל הנהן. "גם אני
לא אעשה את זה. אנתוני המסכן היה חייב לעשות את זה יום אחד… הוא היה הרוס אחר כך.
הם מספיק שקדנים כדי שזה יהיה אפשרי, אבל זה לא מספיק כדי לנקות את המצפון שלהם."
"אתה באמת חושב
שנוכל לעשות את קללת ההריגה? כלומר באמת, בינך וביני, לא כמפקד של צ"ד." קולה היה שקט,
לחוץ, ואם ראשה לא היה קרוב לשלו, הוא לא היה שומע אותה בכלל.
הוא שתק למשך הרבה זמן,
והרשה לעצמו לשקול את זה באמת לפני שענה. "כן." הוא נשם נשימה עמוקה,
והרגיש עקצוץ קטן של בושה, כאילו כבר הפך לרוצח במילה אחת. "לפחות, לחלקם.
אני בטח אוכל לעשות את זה לבלטריקס. האחרים… אם הם במסכה, או אם אני אדע שהם עשו
משהו ממש רע כמוה, אולי. אבל אני אוכל לפגוע בהם בקרושיאטוס די טוב אחרי מה שקרה
כאן, ולמדתי הרבה קללות וקסמים אחרים שיוכלו להרוס להם לגמרי את היום."
"לפעמים אני מקנאה
בזה שאתה יודע מי זאת הייתה, נוויל." היא נצמדה יותר קרוב אליו, כמעט בחיקו,
והוא שם את לחיו על ראשה הזהוב והרך. "אני חושבת שבגלל זה הכול ממשיך להפתיע
אותי- הכאב, זאת אומרת. זה לא כמוך, או שמייק יודע שזה היה דולוחוב (25) ושאבא שלו
נלחם טוב והכל. פרופסור ספראוט סתם לקחה אותי הצידה ונתנה לי מכתב מהמשרד שאמר
שהיא נמצאה מת ושהם חשדו שזאת קללת ההריגה." חנה הסתכלה עליו, והיה ניצוץ מר
בעיניה הירוקות שנראה כמעט פגוע. "הם אפילו לא טרחו לשים את האות האפל! עברו
שלושה ימים לפני שמצאו אותה בפרדס, וכל מה שראיתי היה ארון קבורה שכולם אמרו שאימא
שלי נמצאת בו. לא היה…"
היא הפסיקה, אבל נוויל
הנהן ביותר הבנה ממה שהיא ידעה. "סוף. זה לעולם לא ירפא, כי זה לעולם לא נגמר
כשזה סתם רעיון." הוא נשך את שפתיו, והכריח את עצמו להסתכל בעיניה בלי למצמץ.
"לפעמים, אני מקווה שההורים שלי פשוט ימותו… שפשוט אוכל לקבור אותם ולהמשיך
הלאה. ראית איך הם בחג המולד."
"בחנת אותי,
נכון?" חנה חייכה קצת, והרימה את ידה כדי ללטף את הלסת שלו. "רצית לראות
מה אני אעשה אם אגלה שזה לא משהו גדול וטרגי ואצילי, אלא שהם פשוט השתגעו, ושזה עצוב ופתטי וקצת חולה
לראות שני אנשים מבוגרים מריירים על עצמם ולא יודעים את השמות שלהם ליותר מדקה
ובוכים כשאין עוד פודינג."
אף אחד מעולם לא היה כל
כך גלוי לפני כן- אפילו סבתא שלו קראה לזה 'המצב שלהם'- אבל לא היה שום דבר מעליב
בקולה, והוא לא היה ממש בטוח איך הרגיש כלפי מישהי שלא ייפתה את המצב ולא ניסתה
לפגוע בו אתו. הוא הסמיק, לא יודע איך לענות, אבל עכשיו היא הייתה בחיקו לגמרי,
ושתי זרועותיה היו מסביב לצווארו כשהניחה את מצחה מול שלו. "אולי בחנת אותי,
אבל גם אני בחנתי אותך. בגלל זה רציתי לבוא אתך מלכתחילה. ואתה יודע מה
ראיתי?"
"מה?" הוא עצם
את עיניו, לא מסוגל לשאת את החוזק בעיניה, אבל שמע את החיוך בקולה.
"ראיתי מישהו שיכול
היה לחלוב את המראה של שני לוחמים פצועים עבור כל התהילה של בית גריפינדור שקיימת
בעולם, אבל שהיה סבלן לחלוטין, שלקח את אותה עטיפת ממתק מאימא שלו שש פעמים,
שהחזיק את אבא שלו כמעט שעה כדי להרגיע אותו אחרי שכמה שהשתנית הפחיד אותו, שאהב
אנשים שלא יכלו לאהוב אותו בחזרה כי הוא ידע שיאהבו אם היו יכולים, ושהם פעם יכלו
להיות כאלה עבורו. ראיתי מישהו שנשארו לו עוד שישה חודשים לחיות שהבטיח להם שיחזור
בחג הפסחא. זה הגיבור שלי, נוויל. והיית כזה הרבה לפני צ"ד.
נוויל פקח את עיניו
עכשיו, וראה לתדהמתו שהתכוונה לכל מילה שאמרה. הוא מצמץ, המום, והיא צחקה, וליטפה
אותו על האף. "זה מה שאתה מקבל כשאתה יוצא עם מישהי מחוץ לבית שלך, לונגבוטום.
הפתעות."
עם צחוק משלו, הוא נעמד
על ברכיו מתחתיה, והיא צווחה קצת כשהפך אותה, והצמיד אותה חזק אל רצפת האבן
מתחתיו, זרועותיו מעל ראשה. הוא פישק את ברכיה, והיא נאבקה להימלט, אבל שניהם
צחקו, ופרפר היה יכול לנחות בין זרועותיו ועורה בלי לפחד שימחץ. הוא הרים גבה.
"הפתעות, מה? את חושבת שזה בא רק מכיוון אחד?"
נוויל רכן, נישק את
לחייה, את פיה ואת הגרון שלה. "כי מה שאני ראיתי היה מישהי שלא עשתה כלום עד
שהסניטרים הצליחו להוריד ממך את אבא שלי כשניסה לחנוק אותך בהתפרצות שלו. ראיתי
מישהו שנתנה לאימא שלי לשחק בשיער שלה, אפילו כשמשכה. ואני יודע שאת, העלמה אבוט,
ניסית להוביל מהלך להכנסת מראות דו צדדיות לחדר המדריכים בשנה שהייתן מטורפות על
סדריק, כי יש לי חברים בהפלפאף חוץ ממך."
הסומק הבהיר שכבר הופיע
על לחייה התגבר בדרמטיות, והיא התפתלה בבושה. "למה לא אמרת לי שידעת?!"
"כי זה היה חצוף,
ואהבתי את זה, וכי לא היה לי האומץ להגיד את זה, כי עדיין ניסיתי להיות טוב כל
הזמן כי ידעתי שלא אוכל להיות כמו הארי."
"אני שמחה שאתה לא
כמו הארי. אף פעם לא היה לו הרבה חוש הומור. אפילו כשהוא נהנה, במגרש הקווידיץ',
הוא תמיד לקח את הכול כל כך ברצינות." היא עשתה פרצוף. "הרבה מהבנות
אהבו את זה, וחשבו שזה ממש קשוח, אבל אני לא חושבת שג'יני אי פעם תראה אותו מנסה
לגרום לה להפסיק לבכות כשישים סנארגלוף מת על הראש שלה כדי לחקות את סנייפ."
עכשיו זה היה תורו של
נוויל להתכווץ. "לא ידעתי שאימא שלך מתה, חנה! חשבתי שספראוט רצתה לדבר אתך
על איך שחוררת את התרמילים הלא בשלים האלו!"
"לא." סובבה חנה
את ראשה, ונישקה את פרק היד שלו שתפס בשלה. "אהבתי את זה שעשית את זה. ואני
אוהבת את זה שיכולת לצחוק כשג'יני פוצצה את השעון. ואני אוהבת את מה שהיה בינינו
בחופשה, ואת זה שצחקנו אז. ואני אוהבת את זה שבאנו לכאן למעלה כדי לדבר על למות
וסיימנו ככה."
הוא רעד כשהרגיש את הפה
שלה, והוא ניסה לא לגנוח כשהתכופף אליה קרוב ככל שיכול היה בלי ללחוץ עליה, שפתיו
משפשפות את שלה כשדיבר. "אנחנו עדיין לא מתים."
ידיה יצאו מאחיזתו הרפה עכשיו, נכרכו מסביב לכתפיו ומשכו אותו כשלחשה בנשיקה. "יש לנו עוד מאה שישים ושבעה ימים."
(1) נחל הערבות- תרגום מילולי ל-Willow Creek, וכנראה שם נוויל גר.
מקום מקורי.
(2)
כריזנטמות מתכווצות- באנגלית Cringing Chrysanthemus. מקורי.
(3)
בספר החמישי, אמברידג' תפסה את הארי, ג'יני, רון, נוויל, לונה והרמיוני כשהארי
ניסה לדבר עם סיריוס במשרד שלה. זאת בעזרתו של דראקו ושל חברים שלו בפלוגת הפיקוח.
(4)
טרולים רוקדים בלט- מזכיר קצת את איך שדראקו דיבר אל הארי בספר החמישי- "אני
אצמד אליך כמו כלב", כדי לרמוז לסיריוס ולכך שאבא של דראקו זיהה אותו. חדר
הנחיצות נמצא מול שטיח קיר של ברנאבס השוטה שמנסה ללמד טרולים לרקוד בלט. דראקו,
כמובן, מכיר את המיקום מחשיפת צ"ד בשנה החמישית ומבילויו שם בשנה השישית.
(5)
לשלוש- סוג של תולעת שאוכלת חסה. יצור משעמם במיוחד.
(6)
שזיף דיריג'יבילי- פרי שצומח ליד הבית של לונה, וממנו העגילים שלה.
(7)
דיפינדו- לחש קריעה.
(8)
אידן לינץ'- מחפש נבחרת הקווידיץ' האירית ששיימוס מעריץ.
(9)
הארי הגיע לבית של הלאבגודים כדי לשאול את קסנופיליוס מה פירוש סמל אוצרות המוות.
קסנופיליוס, כדי לשחרר את לונה, קרא לאוכלי מוות (סלווין וטראוורס) כדי לתפוס
אותו, אבל לצערו הרמיוני הצליחה לתכנן בריחה (לא לפני שהיא וידאה שיראו את הארי,
כדי שאבא של לונה לא יפגע).
(10)
אינסנדיו- כישוף יצירת אש.
(11)
המלכה מאב- מלכת מחוז קונכט (באירלנד) במיתולוגיה האירית.
(12)
שתי בעיות פה- הראשונה, לפי הסיפור, קוראים ללבנדר ככה בגלל שהעיניים שלה סגולות.
השנייה, ללבנדר בסיפור יש עיניים חומות.
(13)
בספר השישי, מתברר שוולדמורט הרעיל את חפציבה סמית', שקנתה את הקמע והייתה הבעלים
של הספל של הפלפאף.
(14)
הרינג אדום (Red Herring)- ביטוי באנגלית שמשמעו הטעייה, בעיקר בסיפור בלשי.
(15)
סאלי אן-פרקס- תלמידה בשכבה של הארי. כאן נאמר שהיא מהפלפאף אבל זה לא נאמר בספר.
דבר מעניין- היא מוינה ממש לפני הארי (בגלל שם המשפחה שלה), אבל בבגרות בלחשים
בספר החמישי (גם שם התלמידים נקראו לפי שמות משפחה) היא לא הופיעה בכלל.
(16)
מעולם לא הראו בחירות לתפקיד שר הקסמים, אבל נחשף ששר הקסמים חייב לבצע בחירות כל
שבע שנים. אולי כן היו בחירות, לכו תדעו. יכול להיות שסקרימג'ר מונה בלי בחירות
כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי, וכמובן שוולדמורט לא יערוך בחירות.
(17) נוויל הסביר על הגרפיטי בספר השביעי.
(18)
אימא של חנה נרצחה. אנדרסון זה סתם שם. דודה של סוזן נרצחה. צ'ריטי ברבג' הייתה
המורה ללימודי מוגלגים שנרצחה בתחילת הספר השביעי (היא פרסמה מאמר נגד תמיכה בטוהר
הדם) והוחלפה באלקטו. קאטרמול זאת המשפחה שרון התחזה לאחד מהם, והם ברחו. צ'ו
צ'אנג במחתרת בסיפור. בהמשך הפרק תגלו מה קרה לאבא של מייקל קורנר. הקריווים
נרצחו. דירק קרסוול הוא מישהו שברח עם טד טונקס ודין תומאס (וכמה גובלינים) כי
פוטר ממשרד הקסמים בגלל שרנקורן חשף שהוא זייף את אילן היוחסין שלו. משפחת קראוץ'
חוסלה בידי וולדמורט בספר הרביעי. כנראה הדיגורים בורחים בסיפור. דובס זה סתם שם.
דמבלדור נרצח, כמובן. ואנטוויסטל זה קווין אנטוויסטל, תלמיד בהוגוורטס (נכתב
ברשימת ארבעים התלמידים המקוריים של רולינג, כנראה בשנה השביעית). כנראה הכותב
הוסיף רצח.
(19)
אנג'לינה ג'ונסון- תלמידה שהייתה שנתיים מעל הארי, רודפת בנבחרת הקווידיץ' וקפטנית
בספר החמישית. אשתו של ג'ורג' וויזלי בעתיד.
(20)
הכוונה כאן היא לחברת המסדר אמליין ואנס. נרצחה ממש קרוב למעון ראש הממשלה המוגלגי
לפני הספר השישי, וסנייפ טוען בפרק השני של הספר שהוא הביא את המידע שהוביל
לרציחתה.
(21)
גל"ק- גלי קסם, רשת הרדיו של הקוסמים.
(22)
אמורטנטיה- שיקוי אהבה.
(23)
לי סו- תלמידה בהוגוורטס בשנה השביעית, אחת מארבעים התלמידים המקוריים (הופיעה
ברשימות של רולינג על השכבה של הארי ולא בספרים). מבית רייבנקלו. ברשימות היא
מופיעה כ"סו לי".
(24)
מגדל האסטרונומיה תמיד משמש בסיפורים כמקום שאליו הולכים זוגות כדי לעשות את מה
שהם עושים. אבל בעיה אחת קטנה- זה השיעור היחיד שמתקיים בלילה, ולכן יכולים להגיע
לשם אנשים בלילה.
(25) אנתונין דולוחוב- אוכל מוות אכזרי במיוחד. פגע בהרמיוני במחלקת המסתורין בקללת אש. רצח את הדודים של רון (אחים של מולי, פביאן וגדעון פרואט).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה