הפעם פרק מאוד מאוד שנוי במחלוקת בסיפור. החצי הראשון מתרכז במשהו שנאמר בספר, אז הוא מאוד מאוד קנוני ומסביר רק את מה שרולינג סיפרה. החצי השני עוסק בנושא הרבה יותר אפל, ויש בו בעיה רצינית מאוד.
"ריכוז!
זה הדבר הכי חשוב בקסם!" הפשיל נוויל שרוולים ורכן לעבר ג'וף הופר, תלמיד
השנה-הרביעית מגריפינדור, וסידר את אחיזתו כך שהשרביט היה אחוז טוב יותר בידו.
"תסמכו על האינסטינקטים שלכם, תנו לעצמכם להרגיש מה יוצא דרך השרביט… במיוחד
בקרב אילם. ברגע שהם בוחרים בכישוף שלהם, הקסם שם, אפילו לפני שהוא יוצא מהשרביט
שלהם, ואם תשימו לב, תוכלו להרגיש את זה… זה כמו שיר עמוק בראש שלכם או סתם תחושה בבטן, וזה נותן לכם את
הסיכוי להחזיר."
"אין
מצב!" זרקה אורלה את שרביטה אל הרצפה בגועל, ורקעה ברגלה. "איך אני
אמורה לשים לב ל'תחושת בטן' וגם לזכור לחשים וגם להתרכז על להטיל אותם בלי מילים וגם
לשמור על עצמי וגם לעשות את כל שאר הדברים שאתה רוצה שנעשה?!"
"את
תצטרכי להתאמן עד שתוכלי להפסיק לחשוב." הוא חייך בעדינות, הרים את שרביטה של
הילדה והחזיר לה אותו.
אנתוני הניד בראשו בתדהמה, וניגב את מצחו בגב ידו. "זה לא
הגיוני. אמרת הרגע שצריך להתרכז."
"בעצם, זה כן הגיוני." נוויל נופף בשרביטו, ולוח שחור
הופיע על הקיר. הוא הרים את הגיר מהכן הקטן בבסיס והושיט אותו. "אנתוני, קח
את זה ותחתום את השם שלך".
כשהוא מקמט את מצחו בבלבול, לקח התלמיד מרייבנקלו את הגיר, הלך אל
הלוח, וחתם את שמו עליו במהירות לפני שהסתובב עם פניו אל הקבוצה, ידיו על מותניו.
"נו?"
"יש
לך מושג כמה מסובך זה היה?" שאל נוויל.
פרוואטי צחקה בלעג. "הוא רק חתם את השם שלו."
"ברור,"
משך נוויל בכתפיו, "אבל צריך להחזיק את הגיר ישר- וזה שונה לחלוטין מהאופן בו
מחזיקים עטי נוצה. גם צריך להשתמש במספיק לחץ כדי לכתוב כמו שצריך, אבל לא יותר
מדי כדי לא לשבור את הגיר, אפילו שהוא מאוד שביר. צריך לזכור את הצורה של כל אות,
גדולה או קטנה, לסדר אותן בסדר הנכון, לחבר אותן במקומות הנכונים, לחזור ולנקד את
ה-'i' ולעשות קווים בשתי ה-'t', לשמור על הכול בקו אחד, לתכנן את זה כך
שלא תצאו מהלוח… אתם מבינים למה אני מתכוון?"
כמה ראשים הנהנו, ואז רומילדה הרימה את ידה. "מה בנוגע
לריכוז?"
הוא חייך. "בסדר, בואי נראה בנוגע לזה. אנתוני, תתחיל לחתום
שוב… רק תמשיך הפעם, שוב ושוב… תנסה למלא את הלוח."
המבט הספקן בעיניים הכהות התחלף במבט סקרן, והנער השני הנהן לפני
שביצע זאת. "עכשיו," המשיך נוויל כשהחתימות הופיעו אחת אחרי השנייה בקו
ארוך על המשטח השחור, "תמשיך לחתום, אבל באותו הזמן, אני רוצה שתגיד לי כל מה
שאכלת היום."
אנתוני מצמץ, מופתע. "אה… אכלתי ביצים בבוקר."
"כמה? איך בישלו אותן? שמת עליהן משהו?"
"שתיים, אני חושב… לא, שלוש. מקושקשות, עם… קצת מלח ופלפל,
אולי?"
"נהדר. אתה יכול לעצור עכשיו." טפח נוויל על הלוח בידו.
"הוא עדיין רק חתם את השם שלו, אבל כשהפרעתי לריכוז שלו, הוא האט, הוא שכח
לנקד את ה-'i'
פה, וכאן הוא עבר ישירות ל'גולדשטיין' בלי לשים את ה-י' ב'אנתוני'." עוד
נפנוף של שרביטו, והלוח שוב נעלם. "אם אתם חושבים על דברים אחרים, עדיף שתצאו
לשם בלי שרביטים בכלל. אלו רק אתם, מי שאתם נלחמים מולו, והקסם. כולכם קוסמים
ומכשפות, זה חלק מכם, אז צאו ותסמכו על מה שזה אומר לכם. תסתדרו, ובואו שוב
ננסה."
הם הסתדרו בשתי שורות, ונוויל נעמד מול ג'יני אחרי שהכין את האות
שיתחיל את הכול. הוא נשם נשימה עמוקה, וזכר למלא אחר עצתו ולנקות את מוחו, כשהוא
לא רואה כלום חוץ מהמבט היוקד בעיניים החומות מולו. השעון תיקתק כמו פעימות לב של
מכונה: חמש, ארבע, שלוש, שתיים… ואז נשמע הזמזום.
כמו זיכרון של קולה אומר את המילה, הלחש פורנונקולוס!
(1) עלה במוחו, וקללת הנגד עפה משרביטו ותפסה את סילון האור שלה
בסילון משלו לפני שהגיעה אליו. היא הייתה מהירה כברק, ולא היה לו זמן לתפוס את
הכישוף הבא, והוא בקושי הצליח להסתובב על הצד ולהרגיש את הכישוף עובר כל כך קרוב
לפניו עד שפרע את שיערו.
ההחמצה נתנה לו הזדמנות של רגע, והוא ניצל אותה, אוחז בשרביטו וכורע
על ברך אחת כדי לירות במקום אליו לא תצפה. היא תפסה אותו, אבל ממש בקושי, והוא שלח
שוב את אותו כישוף במהירות כזו עד שנראה כאילו הכול קרה בבת אחת, והפעם פגע בכתפה.
ג'יני צווחה, והפילה את שרביטה כשזרועה החלה לנזול כמו שעווה שנמסה,
אבל לפני שיכול היה לעכל את ניצחונו, היא תפסה את שרביטה בידה השנייה, והוא לא היה
מוכן לשינוי בזווית. הקללה פגעה בו ישירות בפניו בתחושה עוקצת וחדה, ועיניו התנפחו
מיד, כשהוא התעוור.
באנחת כניעה, הוא הרים את שרביטו ישירות למעלה באוויר ושחרר רצף
ניצוצות כחולים, ואז התיישב על הרצפה. הוא יכול היה לשמוע אנשים אחרים עדיין
נלחמים, אבל לאט, ההצלפות והאוושות הפכו לצעקות והשתנקויות, כשעוד ועוד זוגות
הפסיקו. ואז לניצוצות שעפו כשעוד ועוד זוגות הפסיקו. נוויל וג'יני החליפו
קללות-נגד, והוא קם שוב אל רגליו כשהנפיחות נעלמה והוא שוב יכול היה לראות.
הזוג היחיד שנשאר ונלחם היו מייקל וטרי, ונוויל ירה עוד ניצוצות,
חזקים יותר, כדי לתפוס את תשומת ליבם. "בסדר, חבר'ה, זה מספיק… אתם שניכם
יכולים ממילא לקרוא את המחשבות אחד של השני, ואתם מכירים את אותם הקסמים, אז אני
לא יכול לתת לכם להילחם כל הלילה." טרי חייך ומשך בכתפיו, אבל מייקל רק צחק,
ושניהם תחבו את שרביטיהם לחגורותיהם, כשאף אחד מהם אפילו לא נשרט.
כשהוא מוריד את השרביט שלו, הוא הנהן אל הקבוצה. "תיקחו חמש
דקות הפסקה, תתנקו, ונעשה את זה שוב. הפעם, אני רוצה שכולם יתערבבו קצת… שאף אחד
לא יהיה עם חברים לבית או עם חברים טובים, רק תנסו להישאר בטווח השנה מהשנה שלכם.
בואו נערבב באמת את הסגנונות."
תריסר תשובות "כן, אדוני!" באו בתגובה, והוא חייך, והסתובב
לג'יני. "התאמנת עם השמאלית שלך, את רימית".
היא חייכה ללא בושה. "רצית משהו בלתי צפוי."
"כנראה שכן," הוא צחק. "הזרוע שלך בסדר?"
"קצת רדומה, אבל היא תהיה בסדר בתוך דקה או שתיים." ג'יני
אספה את שיערה הארוך ביד אחת, והתכופפה עכשיו, כשהיא חיטטה בכיסי גלימתה שהייתה על
הרצפה. "יש לי כאן גומייה איפשהו... " היא מלמלה, ואז נעצרה, עיניה
מתרחבות." שלום…?"
היא נעמדה, והושיטה לו מעטפה גדולה שעליה היה משורבט שמו בכתב מוכר
קצת בקדמה. "נוויל, זה בשבילך… אני נשבעת שזה לא היה בכיס שלי הבוקר… אני לא
יודעת מאיפה זה בא."
כשהוא ממש חושד, הוא סימן לה לשים אותה על הרצפה, ואז צעד כמה צעדים
לאחור והנהן אליה. "תני לנו כישוף מגן, ג'יני."
הזוהר הכסוף והחיוור הופיע ביניהם ובין המעטפה, ונוויל הושיט את
שרביטו בזהירות אל קצה המחסום רק כדי לבצע קללת דיפינדו לפני שהחזיר את זרועו אל
המגן. לרגע אחד, המעטפה פשוט הייתה שם, ואז היא התנפחה ונאבקה בעצמה, ולבסוף, משהו
ענק באופן בלתי אפשרי יצא מהחריץ הקטן וקפץ אל האוויר כשנוויל וג'יני צעקו שניהם
בפחד.
הדבר המתנופף הגיע אל התקרה, והסתובב כמו ציפור מוזרה, ואז התרחב,
ובתוך כמה שניות התגלה כדגל גדול, באורך שישה מטרים ובגובה של אדם מבוגר. הוא נתלה
באוויר במרכז החדר, אורות בהירים בצבעים רבים מופיעים מסביב לקצוות, מנצנצים
ומבריקים, ומטח ניצוצות גרם למילים להופיע במרכז גליל הקלף הענק. תמכו
בהארי פוטר!
נוויל פער את פיו, אבל לפני שיכול היה להפעיל את פיו כדי לשאול מי
שלח כזה מסר… חריג של תמיכה, קולו הצייצני, הנלהב והגבוה של דובי יצא מהכרזה
הקסומה. "נוויל לונגבוטום, ג'יני וויזלי, וכל החברימים של הארי פוטר
בצ"ד מוזמנים למסיבה! האגריד ערוך-עורך מסיבת תמיכה בהארי פוטר בבקתה שלו
בשנים-עשר בשעה שבע, ודובי וגבב"ה ודא-יוודאו שיהיו המשקאות והאוכל הכי
נהדרימים לכולם! הארי פוטר הוא קוסם גיבור-גיבור, והאגריד יודע שיהיו המון-המון
חברימים שיבואו!"
הדגל התפוצץ כמו זיקוק, יצר צורה של ברק נוצץ ואז נעלם כשהקול נעלם,
כשהוא משאיר מאחוריו דממה המומה וארוכה בהיעדרו. לבסוף, פדמה דיברה, והנידה בראשה
באיטיות. "רעיון רע. רעיון רע מאוד מאוד."
"אני יודע," נאנח נוויל, וקבר את
פניו בידיו. "אוי, האגריד…"
ארני שילב את זרועותיו. "טוב, אנחנו לא יכולים ללכת. זה כל
העניין. סנייפ והקארואים ייהנו ממש אם נלך."
"אבל אנחנו חייבים," נאנחה ג'יני, "לפחות, חלקנו
חייבים. האגריד לא יבין אם אף אחד לא יגיע. הוא יחשוב שכולנו נטשנו את הארי."
"אבל אנחנו מתכננים למות
עבור הארי!" מחתה חנה. "זאת לא תמיכה יותר טובה מאשר להגיע למסיבה עם
רעיון ממש טיפשי?"
ג'יני הנידה בראשה. "אתם לא מכירים את האגריד. רון דיבר עליו
הרבה- הוא והארי והרמיוני היו החברים הכי טובים של האגריד מאז השנה הראשונה. הוא
ממש… טוב, כולנו מכירים את איך שהוא לא רואה את הסכנה בדברים."
שיימוס נחר, והרים את זרועו כשהוא מפשיל שרוול ומראה צלקת חיוורת
שהייתה בצד החיצוני של פרק ידו. "אל תזכירי לי. זאת הפעם היחידה שאי פעם
תשמעי אותי אומר שמאלפוי צדק בנוגע למשהו, אבל הסקרוטים האלה היו זקוקים לדריכה
טובה ברגע שהם בקעו."
"ג'יני, את ואני חייבים ללכת," אמר נוויל בכניעה, ואז
הסתכל על השאר. "חוץ מזה, אני ממש אעריך אם יבואו עוד שנים עשר אנשים בערך.
נוכל להתחמק והגיד שפשוט יש לו בית קטן מאוד- ויש לו, עם כמה שהוא גדול- ואנחנו
נגיע ונלך במהירות האפשרית. נשים כישופים מגנים על המקום ברגע שנגיע לשם, וזה
לפחות יקנה לנו מספיק זמן לבריחה אם… אוי, לעזאזל, מתי
שהם יבואו להפסיק את זה."
מייקל וטרי החליפו מבט, ואז הרימו את ידיהם באותו הזמן.
"בסדר," חייך מייקל. "כלומר, אתה לא רואה מישהו מקלל את עצמו ברגל
כל כך לעיתים כאלה קרובות."
כשהוא מגלגל את עיניו לתקרה, ידו של ארני עלתה לאוויר. "רק אל
תשאלו אותי למה אני עושה את זה. אני לא יודע."
"בגלל שאם לנו יש את הנטייה להיות
אמיצים עד כדי טיפשות, הטיפשות שלך נמצאת בנאמנות נצחית שתגרום לך לעקוב אחרי
הטיפש הזה לכל צוק שירצה, חברי עוטה הגירית והנאמן," חייך שיימוס. "ומה
תגידו, הדבר הראשון כולל גם אותי."
"טוב, אני
לא הולכת כי אני מהפלפאף, אני הולכת כי אני במקרה מאוהבת בטיפש
הזה." צעדה חנה קדימה בחיוך מפויס.
"אני אנצל את זה כדי להביא את הנחשים שהוא אמר שיביא לי. אם זה
ילך כפי שאני חושבת שזה ילך, אני לא חושבת שתהיה לו עוד הזדמנות להביא לי
אותם." נאנחה פדמה, ואז הסתכלה על אחותה, "פרוואטי, אני לא רוצה לדבר
בשמך, אבל…"
"אוי, קדימה," משכה פרוואטי
בכתפיה. "אני אעשה את זה."
קולין, פריץ, לי, רומילדה ונטלי התנדבו גם הם, ונוויל הנהן בסיפוק.
"טוב, אז זה סוגר את העניין. שכולם יפגשו כאן ברבע לשבע ביום רביעי, ונרד
בדלת ישירות אל הבקתה שלו אם נוכל, ואם לא, פשוט נפתח אותה אל המדשאות ונחצה אותן
בכישופי הנגזה." הוא עצר, והסתכל על ג'יני בחומרה. "אבל ברגע שזה יגמר,
אנחנו נבהיר לו טוב מאוד שלא משנה מה הוא לעולם לא יעשה את זה שוב, ואם
הוא כן, הוא יצטרך להתמודד עם זה בעצמו."
"לגמרי," היא הנהנה בחוזקה, ואז
שלפה את שרביטה בחיוך אלים. "עכשיו, בואו נחזור לעניינים. מי רוצה
אותי?"
"אם את כל כך נואשת כשהארי לא פה, יפהפייה, אני אשמח ל-
מממפ!" המבט של שיימוס הפך לשוק כשג'יני הצליפה בשרביטה, והוא גילה ששפתיו
נסתמו.
"אל תשתחצני, וויזלי." וויין הופקינס (2), תלמיד
שנה-שביעית עם שיער אדום בדיוק כמו שלה, צעד קדימה. "אני מי ששם את התאומים
במרפאה עם הזנבות האלה, את יודעת… אני לא אוהב להיחנק מתלבושת הקווידיץ' שלי.
חיוכה התרחב, והיא צחקה. "קדימה!"
OOO
"ובדיוק כשחשבתי שראיתי את כל מה שהיה
לעולם להציע…" אמר שיימוס, מניד בראשו בתדהמה ללא מילים.
נוויל בקושי יכול היה למצוא מילים בעצמו, אבל זה היה בגלל שצחק עד
שחלק ממוחו נהיה מאוד מודאג בנוגע לאפשרות שייחנק למוות. "ג'יני…" הוא
התנשף, "את… את בטוחה… שאת יודעת… איפה התאומים?"
היא הנידה בראשה, לחייה מלאות בדמעות צחוק, "כבר לא!"
"כזאת תגובה… באמת, מייק…" נתן טרי בחברו
מבט תמים עם עיניים גדולות.
מייקל הנהן. "וכל מה שעשינו היה להתלבש למאורע. אתה חושב שאולי
הצבעים החדשים לא מחמיאים לנו?"
טרי קימט את מצחו, והניח את סנטרו על ידו בהרהור מוגזם. "טוב,
לא הייתי אומר שאדום זה ממש הצבע שלך, אבל בכל מקרה זאת יותר הצהרה פוליטית, ויש
לך את המראה הטוב לכמעט הכול."
נוויל הניח יד אחת על כתפו של ארני כשהצליח להזדקף, וניגב את הדמעות
מפניו. האווירה הייתה מתוחה מרוב חשש כשחיכו שכולם יגיעו למסיבה של האגריד, אבל
הגעתם של מייקל ושל טרי פחות מדקה לפני המועד ממש שינתה את הכול.
שני התלמידים מרייבנקלו שינו את התלבושת שלהם מצבעי הארד והכחול
לאדום והזהוב של גריפינדור, אבל כל אחד מהם גם עטה זוג משקפיים עגולים ומוכרים
מאוד, ומה שלא עשו לשערם, הוא הזדקר לכל הכיוונים כמו השיער של הארי אחרי משחק
קווידיץ' ברוח ממש רעה. בנוסף לכך, דיו אדום יצר קו מעוקל במרכז המצח שלהם, ומייקל
החזיק את המטאטא שלו ביד אחת, כשחתיכת גליל קלף עם המילים "אש המחץ"
כתובות עליה מודבקת בקסם מעל הכיתוב קלינסוויפ
7 (3).
ג'יני נעמדה ביניהם, והושיטה את זרועותיה בשמחה. "אז, מי מכם,
רבותיי, ילווה את החברה שלו לאירוע?"
הם הסתכלו אחד על השני לרגע, ואז שניהם כרכו את זרועותיהם מסביב לשלה.
"יש משהו שאת צריכה לדעת על מייק ועליי (4)..." התחיל טרי, אבל היא קטעה
אותו.
"אתם מעדיפים לחלוק בכל כל עוד
אפשר?"
מייקל הרים גבה. "איך ידעת?"
"ברור לי," היא אמרה בחיוך, "שלא ראיתם את האחים שלי
מתחילים עם מכשפות."
פנים הבקתה של האגריד נראה כאילו קושט ללא ספק בידי דובי. יותר
מודעות מבוקש מאשר שנוויל ידע שמשרד הקסמים בכלל הדפיס בהו בהם מכל שטח חשוף, ודגל
כמו זה שהופיע בחדר הנחיצות היה מתוח בכל הבקתה, נלחם על התקרה עם כמה מאות בלונים
בצבעי גריפינדור. מספר בלונים זהובים אחרים עם כנפיים כסופים כמו של סניץ' ריחפו
ברחבי החדר, ופגעו בכל אחד שלא היה מספיק זריז כדי להתכופף, ועוגה גדולה בצורה של
ברק הייתה באמצע השולחן הכבד עם אוכל ושתייה שהיו מספיקים לכל צ"ד למשך לפחות
שבוע.
האגריד עצמו לבש תג בגודל של קערת מרק שהבהב בין הידד
להארי פוטר! ואתם-יודעים-מי מסריח! (5)
הוא שאג בשמחה כשראה את התחפושות של מייקל ושל טרי, הכריז שהן
מבריקות, וכמעט בכה כשטרי הציע לשכפל עבורו זוג משקפיים. מראה המשקפיים שנדחסו אל
אפו הענקי של שומר הקרקעות, כשהמסגרת בקושי מתאימה לפאות הלחיים בזקן השחור והעבה
גרם לנוויל לעצור את דמעותיו, שלא היו מאותו הסוג של האגריד.
התירוץ למספרם הקטן התקבל בברכה, ונוויל בכלל לא הרגיש אשם, בהתחשב
בנסיבות, כשהבטיח לו ששאר חברי צ"ד מחמיצים יותר ממה שחשבו. האגריד נזהר, סגר
את החלונות ונעל את הדלת, אבל הם הוסיפו לכך מופליאטו , וגם כישוף מאתר אנשים
מתקרבים, כמה שכבות של פרוטגו טוטאלוס (6) והסלביו הקסיה (7) הכי טוב של מייקל,
וקסמי המגננה הרשו לכולם להירגע קצת.
אף אחד מהם לא היה בטוח לחלוטין מה תכלול מסיבת תמיכה בהארי פוטר,
אבל הופעתם של שני התלמידים מרייבנקלו חיסלה את הכבדות. מהר מאוד המסיבה הפכה
להזדמנות נהדרת עבור כולם לבקר את המשטר החדש ורק אחר כך להזכיר את הנושא של
האירוע, בדרך כלל יחד עם איחולים לגורל ממש נורא לאתם-יודעים-מי. למרות שהם לא
חסכו בשנאה כלפי יריביהם בפגישות של צ"ד, אלו עדיין היו מפגשים די רציניים,
והיה משהו ממש משחרר בלהעליב באופן חופשי ולספר בדיחות מגעילות, ולנסות להתעלות
אחד על השני בניסיון לתאר את שנאתו של סנייפ לשמפו או כמה שהאחים קארו היו דומים
לוומבטים כועסים.
הוויסקי-אש היה זמין לתלמידים הבוגרים יותר, אבל נוויל דחה אותו בשם
כולם, כי לא רצה שאף אחד לא יהיה מוכן אם יתפסו, ולהאגריד לא היה אכפת לטפל בבקבוק
בעצמו. כשכמות הנוזלים בבקבוק ירדה, הוא נהיה ממש נוסטלגי, והתחיל לספר להם
סיפורים על חברותו ארוכת השנים עם הארי והשאר.
"והוא מחזיק את הדלי (8), ואני רואה שהארי הוא פה מנסה לא להקיא
בעצמו... אבל הוא חבר טוב, הוא. הוא פה רק הקפיד להחזיק את הדלי כל פעם שהחשופיות
האלה יצאו לו, ולא בכה על זה. אפילו הוא לא צחק. חבר טוב הוא. חבר ממש טוב." משך
האגריד באפו, ואז קינח את אפו בצליל תרועה אל הממחטה הענקית שלו. "ידעתי שהוא
יש לו לב של זהב מהפעם הראשונה שראיתי ת'ו עם המוגלגים הנוראים האלה שהוא היה צריך
לחיות איתם שם כל החיים שלו. התייחסו אליו כמו לזבל, הם, אבל הסתכלת לו בעיניים
וראית שהוא לא נהרס. היה שם הרבה כעס, בטח, אבל שום שנאה. ושנאה היא זה מה שהורס
בן אדם."
הוא הניד בראשו הענק והפרוע, והחווה אליהם עם הבקבוק. "אתם פה
יודעים שהכרתי פעם גם את אתם-יודעים-מי, נכון?"
נוויל היה עם חנה על אחד מהכיסאות בגודל הספה של האגריד, אבל עכשיו
הוא הזדקף. "אתה מה?"
"הייתי איתו בהוגוורטס." האגריד הינהן ברוגע, ואז רעד.
"בחיי, זה פה מפחיד לחשוב על זה עכשיו. אבל כן. וזה מה שחשבתי כשפגשתי שם את
הארי. לאתם-יודעים-מי קראו אז רידל, טום רידל (9), וחבר'ה אפילו קראו לו טומי, אם
תאמינו. הוא יכול היה להיות נחמד ומקסים כמה שאתם פה תרצו, אבל אם אתם פה אמרתם לו
משהו על מוגלגים…" הוא עצר, ופניו התעוותו מתחת לזקן ולמשקפיים. "שם
הייתה השנאה. ממש שם מאחורי העיניים שלו עם חיוך מתוק, ותראו מה הוא נהיה פה. שום
דבר טוב לא יוצא משנאה, אבא שלי הוא אמר לי את זה, והוא היה איש טוב. איש ממש טוב.
בגלל…"
סדרה של קראקים קולניים
נשמעו מחוץ לבקתה, קוטעים את האגריד באמצע המשפט, וכולם קפאו. האימה עברה בחדר
החמים כמו רוח קרה, ועיני השקד של לי התרחבו, כשיד אחת עלתה אל פיה כדי להחניק
צרחה. "השם," היא מלמלה בשקט, "אוי, הם עשו את זה לכל השמות
שלו!"
נוויל קפץ על רגליו ושלף את שרביטו. "חשבתי שאי אפשר להתעתק
לתוך השטח של הוגוורטס!" הוא לחש.
טרי היה לבן כסיד כששלף את שרביטו. "הם
יכולים."
דפיקה חזקה ורועמת נשמעה בדלת, ונוויל הפנה את ראשו אל האגריד.
"תעכב אותם!" הוא לחש לו.
לחייו הוורודות החווירו, והאגריד קם על רגליו כדי לענות לדלת.
"ערב טוב," הוא אמר בנוקשות. "איזו הפתעה." לנוויל הוקל לראות
שדמותו הגדולה כיסתה לחלוטין את הדלת, וכך מנעה מהם להיראות לכל אחד מבחוץ.
כשהוא מקשיב רק בחצי אוזן לניסיונות השקופים להחריד של האגריד להסביר
לאוכל המוות שהוא רק השתמש בשמו של אתם-יודעים-מי כשדיבר לעצמו בקול על שנותיו
בהוגוורטס, שהמשקפיים היו שלו לקריאה, ושהכפתור היה סתם בדיחה מחבר, סימן נוויל
סימן לאחרים לבוא אליו בשקט.
"פדמה," הוא אמר בשקט, "אני
רוצה שתעשי את מה שאת יכולה לעשות עם הנחשים… הם יבואו בכל רגע; תתקפי אותם,
תעסיקי אותם. טרי, אתה תרסק את החלון, ג'יני ומייק יצאו קודם, תעשו את מה שתצטרכו
לעשות כדי לפנות דרך לבית הספר. דרך החלון ותרוצו כמו משוגעים… החדר אמור להחזיר
אותנו פנימה, אבל אם לא, תעברו דרך הדלתות למטבחים. ארני ופריץ בעורף, ואם נטלי או
רומילדה לא יוכלו להדביק אתכם, תרימו אותן מעל הכתף שלכם ותמשיכו לברוח. לי, לך יש
את כישוף הזיכרון הכי חזק, אז את ואני נכסה עבורם. עכשיו זוזו,
ואל תשאירו כלום מאחור!"
כולם חיפשו בפראות את הגלימות והצעיפים שלהם כשפדמה ירדה אל הרצפה
לפני סל הקש הכבד שהיה בפינת האח. רגליה התקפלו בקשר שנראה בלתי אפשרי והיא הרימה
את ידיה, קצות אצבעותיה בקושי נוגעות אחת בשנייה, והיא התחילה לכשף, ההברות
האקזוטיות והמתנגנות מהדהדות באופן מוזר. "סרפה סרפה דסטבה קאראנה קוברה
קארייט סונאנה אדהלנה הונה…"
"מה זה?!" זיהה נוויל את קולו הגס של וולדן מקנייר, והוא
סימן ללי כשהלך אל הדלת ליד האגריד, גבו לחוץ אל הקיר. היא צעדה בקיר המקביל לו,
והוא קילל בשקט כשהאגריד הסתכל עליהם בבירור לפני שהסתכל שוב על מקנייר.
"כלום… רק… הרדיו," הוא מלמל.
"זוז לי מהדרך, יא דביל מגודל!" נהם מקנייר, והיה פיצוץ,
הבזק, והאגריד התכופף קצת, כאילו אוכל המוות הרביץ לו בבטן. הוא התאושש כמעט מיד,
זז קדימה, והיה רעש ריסוק נוראי כשהאגרוף הענק הורם. עוד פיצוצים והבזקים קרעו את
החורף, שאגות הזעם של הענק נשמעות מעליהם בקלות, אבל הוא כבר לא חסם את הדלת, ועוד
שש דמויות בברדסים ובמסכות רצו אליה.
"עכשיו!"
צעק נוויל, והוא ולי הפנו את שרביטיהם אל הפולשים. "אובליוואטה!"
הם התנדנדו, הסתחררו, ולפני שהצליחו לתפוס את סביבתם שוב, נשמע רעש לחישה נמוך
ונוראי, והרצפה התעוררה לחיים. עשרות נחשים- קוברות, ממבות, צפעונים, חנקיים,
זעמנים ופתנים- החליקו בחדר כמו נחל חלק וחי של ארס. הם יצאו מהסל אחד אחרי השני,
מחליקים בשלווה על רגליה השלובות של פדמה כשזחלו אל קורבנותיהם.
נשמע צליל ריסוק והחלון נשבר, ומזווית עינו, הוא ראה את חבריו יוצאים
מהזגוגית המנופצת, ארני כמעט מעיף את נטלי ואת רומילדה מעל כתפיו, ואז הצליל של
קרב חדש בחוץ. ליבו הלם בפראות, אבל מוחו היה חד באופן נוראי, והוא הכריח את עצמו
לסמוך על כך שקציניו יטפלו בכך בעצמם. הוא הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל אוכלי
המוות שעוד הגיעו, והכה בכל אחד מהם עם כישוף זיכרון משולב עם זה של לי ברגע שראה
את ראשיהם המכוסים.
קוברה מלכותית התרוממה, לשונה מלחששת באימה, ונוויל ראה רק לרגע פה
ורוד וניבים נוצצים לפני שהוא הכיש, ונעץ את שיניו עמוק בקרסולו של אוכל המוות
הראשון, שצרח בכאב והתחיל לירות קללות אל הזוחלים המתקדמים. עוד שניים ברחו, והשאר
או נלחמו מול האגריד וצ"ד בחוץ או שנלחמו באופן נואש לעצור את הנחשים. הוא
ניצל את ההזדמנות.
הוא תפס בידה של לי, והם רצו מעבר ליצורים המטורפים, כשהוא תופס את פדמה ביד אחת, אבל עיניה היו חלולות, מרוחקות, והיא לא ראתה אותו כשהמשיכה לכשף. "...נאשטה קאראנה שאטרו שאטרו (11)..."
הוא הצביע אל החלון כשהסתכל על לי. "צאי מכאן, אני אביא
אותה!" התלמידה חיוורת הפנים מרייבנקלו הנהנה במהירות ורצה, והוא חזר אל
פדמה, תפס בשתי כתפיה וניער אותה בפראות. "קדימה!"
עיניה מצמצו פעמיים, ואז שוב התרכזו, אבל רגע לאחר שחזרה, מבט מלא
אימה הופיע על פניה. "נוויל," היא התנשפה. "שברת את זה! אני לא
שולטת בהם יותר!"
הנחשים השתגעו. הם הוכו בכמה קללות, חטפו דריכות מאוכלי המוות ונבהלו
מההבזקים והצרחות, והפכו לזנבות וגופים מפותלים ומתפרעים, שמכישים את הכול, אפילו
את רגלי הרהיטים או את אחיהם. אוכל המוות הראשון היה כעת על הרצפה, ונע בפראות
כשפלט רעשי חרחור חולניים שנוויל ידע שהיו צלילי המוות. אחד אחר היה על ברכיו,
שלישי נשען על השולחן כשהתחיל לזוז ללא שליטה, ועכשיו הנחשים הסתובבו, מחפשים
קורבנות חדשים.
לי צרחה, ונוויל הרים את מבטו, ליבו עוצר כשראה אותה. היא הייתה
תקועה, גלימתה נתפסה על קצה משונן של הזגוגית המנופצת, וממבה שחורה ענקית הייתה על
אדן החלון לפניה, פוערת את לועה. הוא התחיל להסתובב, ללכת אליה, ואז עצר משותק
כשנחש פתן קפץ כמו חץ צבעוני מתחת לכורסה והתחיל לעלות על רגלו, לוחש בזעם.
יד תפסה בזרועו, ועיניה של פדמה חדרו אל שלו. "עזוב אותי."
אז עיניה שוב התרוקנו, והיא הרימה את זרועותיה, גופה מתקפל לאחור,
כשהיא מתנדנדת, מתעקלת כאילו היא בעצמה הפכה לנחש, והכישוף שוב התחיל. "סרפה
סרפה דסטבה…"
הנחשים שאיימו על לי ועל נוויל התרחקו, לא מזיקים כמו חתלתולים, והוא
הרגיש דקירת אשמה וחרטה נוראית כשרץ אל החלון. לקח לו פחות משנייה לשחרר את לי,
ואז הם עברו. הוא ראה את הגופות המקופלות של ארבע דמויות בגלימות שחורות, ראה את
חבריו רצים במדשאות, ובקדמת הבקתה… הוא נעצר, ובהה בתדהמה כשלי רצה קדימה.
משהו ענק יצא מהעצים, גבוה מהאגריד לפחות בחצי, והוא הצטרף אליו,
מרים אוכלי מוות כמו צעצועים וזורק אותם אל קירות הבקתה, קסמים וקללות קופצים בלי
להזיק מעורו הקרנפי. זה היה גרעפ, בטוח, האח הענק המלא שהאגריד דיבר עליו, ופתאום,
זה כמעט נראה לו כאילו הקרב לא היה הוגן כלפי אוכלי המוות. אחד מהם שנזרק אל האדמה
התחיל לצעוק, וכשגרעפ הצביע, מסתכל אל האור שיצא מהדלת, ראה נוויל שהנחשים התחילו
לצאת החוצה.
מספרם קטן, והמעצר הקל שלהם הפך לסיוט של נחשים וענקים ולוחמים מאומנים
שקפצו מחלונות. קולות התעתקות נשמעו בלילה כשאוכלי המוות שעוד יכלו התעתקו כדי
להציל את עורם. גרעפ הצליח לתפוס עוד אחד, מחץ אותו עם ראשו על עץ קרוב בצליל כמו
דלעת מתנפצת ששקע באופן נורא בזיכרונו של נוויל לנצח, ואז הם נעלמו.
האגריד אמר משהו לגרעפ, והוא התיישב בשלג, מרים את גופתו של האיש
שתקע בעץ והתחיל לשחק בשמחה עם הגולגולת המרוסקת. נוויל הפנה את ראשו, מזועזע, אבל
כמעט צחק למרות הכול כששמע את הנזיפה הכעוסה של האגריד. "לא, גרעפי! ילד רע!
אתה תנגב פה את המוחות שלהם עכשיו!"
פס של אור האיר את המדשאות בצהוב, ותשומת ליבו הוסבה מההקלה הרגעית
אל הכניסה לטירה. הדלתות הכפולות הגדולות נפתחו, ודמות עטלפית מוכרת רצה עכשיו,
ושתי דמויות אחרות, נמוכות ועגולות כתפיים, היו מאחוריה. הם רצו ישירות אל הבקתה,
שרביטיהם שלופים. ישירות אל האגריד ואל גרעפ… ואל פדמה.
לנוויל הייתה רק חצי שנייה להחליט, והוא לקח את הסיכון. הטאבו השמיד
את כל הכשפים המגנים מלבד את לחש הפידליוס. זה אמר שסנייפ יצטרך להטיל אותם מחדש,
ואם אוכלי המוות הצליחו לחדור דרך האבטחה הפרוצה…
כשהוא התרכז בפינה ליד האח, הוא הסתובב במהירות במקומו, וחווה תחושת
אפלה מוחצת ומרסקת. הבקתה של האגריד התגלתה מסביבו, ושם הייתה פדמה, והוא תפס
אותה, אפילו לא מסתכל איפה הנחשים, יודע שזה לא משנה כי או שיכישו אותו או שלא.
הוא לא יכול היה למנוע זאת, אבל אסור היה לו לשבור את הריכוז שלו. עוד סיבוב, והם
נעלמו.
חדר הנחיצות אכן עשה כפי שביקשו ונתן להם לחזור לטירה כשהיו מוכנים,
והאחרים חיכו להם כשהם הופיעו. ג'יני צרחה מצליל הקראק,
והוא בקושי הצליח להתחמק מהקללה שלה ומשתיים אחרות לפני שהבינו שזה היה הוא. טרי
קילל, ואז נופף בשרביטו לעברם. "הפחדתם לי את ה…"
"את
חיה!" פרוואטי רצה אל אחותה, זרועותיה מושטות כדי לתפוס אותה בחיבוק
חזק כל כך עד שנראה כאילו היה זה בלתי אפשרי שהבנות השבריריות האלה יכלו לשאת זאת.
שתיהן בכו דמעות של הקלה, אוחזות בשיער אחת של השנייה, מלטפות את הפנים אחת של
השנייה מרוב הנאה שלא איבדו משהו שהוא ידע שלעולם לא יוכל לתפוס. הוא שנא להפריד
ביניהן כל כך מהר, אבל הוא ידע שלא הייתה ברירה, והוא שמח כשלי צעדה לשם לפניו,
ולקחה את פדמה בעדינות בזרועה.
"פרוואטי, את חייבת לעזוב," היא
אמרה. "אנחנו נטפל בה, אני מבטיחה."
"היא לא צריכה שיקויים או קסמים!" צעקה פרוואטי בכעס,
"היא לא השתמשה בקסם שאתם מכירים! היא צריכה -"
"תה, שקט, אורז או לחם יבשים ומקום
לעשות בו מדיטציה ולהחזיר לעצמה אנרגיות," אמרה הנערה השנייה, ופרוואטי עצרה,
מבולבלת.
"טוב, כן."
לי צחקה. "אמנם ההרים בינינו די גבוהים, אבל זה לא מרחק כזה
גדול בין הודו וסין."
פדמה חייכה, לקחה את היד של התאומה שלה והרימה אותה אל פיה כדי לנשק
אותה בעדינות. "זה בסדר… אני אהיה בסדר. עכשיו תמהרי ותלכי לפני שהם יבואו
לחפש אותנו!"
פרוואטי הנהנה באי-רצון, אבל עדיין היו דמעות בעיניה כשהתרחקה והלכה
אחרי נוויל והשאר אל הדלת שהובילה אותם אל המועדון של גריפינדור, כשהיא מסתכלת על
אחותה עד הרגע האחרון. ואז הדלת נסגרה ונעלמה, והיא שקעה בברכיה אל השטיח, מתייפחת
כשפניה בידיה.
נוויל החליף מבט עם שיימוס, והוא ליווה במהירות את קולין, רומילדה
ונטלי אל המעונות שלהם לפני שעלה במדרגות בעצמו, והשאיר את חברו לבדו עם פרוואטי,
שהתחילה לבכות יותר עכשיו. "היי, נו…" הוא שם יד אחת על כתפה בעדינות
כשכרע ברך לצידה, גבתו מתרוממת בדאגה. "פרוואטי…"
הראש השחור והנוצץ התנדנד בכעס, הקוקו הכבד מתנופף. "פשוט תעזוב
אותי במנוחה!" היא בכתה עוד יותר עכשיו, אבל היא לא דחפה אותו, והוא סתם ישב
שם בשקט, נותן לדמעות לצאת. הוא כבר החליט שאם סנייפ או הקארואים יבואו לשם, הוא
יגיד להם שראה את המהומה בבקתה של האגריד דרך החלון, ושגריפינדורים לא שומעים
בחורה בוכה במועדון בלי לרדת כדי לבדוק, אז הוא לא הרגיש שום צורך לדרבן אותה.
הוא עבר לתנוחת ישיבה נוחה יותר על השטיח, ומשהו רשרש בכיסו. הוא
הוציא אותו, והתברר שהייתה זאת צפרדע שוקולד שלקח מהאגריד. כשהוא מחייך בביישנות,
הוא פתח את העטיפה והושיט לה אותה. "אני חושב ששמעתי איפשהו שבנות בוכות
אוהבות שוקולד."
בפעם הראשונה, היפחות הפסיקו, והיא הרימה את ראשה, מנגבת את עיניה
הנפוחות על גב ידה בשיהוק, אפילו שהדמעות המשיכו לזלוג וקולה עוד רעד.
"שוקולד זה תמיד טוב." היא משכה באפה, שברה את ראש הצפרדע לחתיכות כמעט
בלתי נראות שאותן שמה על העטיפה והתחילה לאכול אחת-אחת בתנועות זריזות של ניקור,
כמו ציפור. "מעולם לא- ואני יודעת שזה טיפשי- אבל מעולם בכלל לא חשבתי על
לאבד את אדי לפני כן."
"אדי?" הוא שאל.
היא צחקה קצת, ושברה את רגל הצפרדע. "אדי ו-וטה. אלו לא שמות
החיבה שלנו בכלל, זה פשוט איך שאנחנו קוראות אחת לשנייה בינינו מאז שהיינו קטנות.
פדמה ופרוואטי אלו שמות די קשים לפעוטות." היא הסמיקה, הסתכלה על ידיה ואכלה
את השוקולד בכעס. "כלומר, גם ככה זה די בודד לי. המשפחה של פיונה (12) עברה
לקנדה בין השנה השלישית והרביעית, הרמיוני בורחת, לואיזה (13) ברחה לחו"ל
בקיץ, אז אלו רק אני ולבנדר, ומאז שהיא התחילה להתנהג כזה מוזר
-"
נוויל קימט את מצחו. "למה את מתכוונת, 'להתנהג כזה מוזר'? מה
קרה ללבנדר?"
פרוואטי הנידה את ראשה במהירות רבה מדי. "כלום, אני רק מתכוונת
לזה שאני לא -"
"פרוואטי." קולו היה תקיף.
"אם משהו עובר על לבנדר, את צריכה לספר לי. את הסגנית השנייה לבית גריפינדור,
והיא אחת מתלמידי השנה השביעית המעטים והיקרים שלנו."
הייתה דממה ארוכה, ואז היא דיברה, נימת קולה קלילה באופן מטעה, עיניה
הכהות לא מסתכלות על שלו כשעברו מהממתק אל השטיח ובחזרה. "אני חושבת… אוי, לא
משנה, זה לא ענייני. אני בטח טועה בכל מקרה. זה בטח רק המתח. כולנו מתוחים עכשיו.
אחרי הכול, יש לנו, מה, שלושה וחצי חודשים לחיות?"
"פרוואטי, אם אני צריך ללכת להביא אותה
עכשיו…"
"בסדר!" היא הרימה את מבטה, נושכת את שפתיה כשלחייה
האדימו, ואז הכול יצא במהירות. "היא הפכה פתאום למאוד סודית! היא לא מחליפה
בגדים מולי יותר, היא לא מורידה את הגלימה שלה עד שמגיע הזמן לישון, ואז היא ישנה
בחלוק שלה, וזה מטורף, כי יש לה גוף שהייתי מוותרת על השרביט שלי בשבילו, והיא תמיד
לבשה את כותנות הלילה הקטנות הללו ששיגעו את כל הבנים… והיא תמיד בשירותים,
ואני חושבת שהיא בוכה, כי כשהיא יוצאת, הפרצוף שלה אדום כולו והיא לא אומרת לי
למה, אבל לפעמים אני שומעת אותה מקיאה, והיא ממציאה כל מיני תירוצים לשיימוס,
אפילו שהיא הייתה מטורפת עליו בשבועיים הראשונים, ואני חושבת -"
פרוואטי עצרה פתאום, אבל לא הייתה צריכה להמשיך.
ראשו של נוויל שקע קדימה, והוא תפס את העצם באפו קצת, מנסה לעצור את
כאב הראש שהתחיל להיווצר. הוא ידע ששיימוס ולבנדר השתוללו די הרבה זמן, אבל הוא לא
חשב שחברו אי פעם יהיה כזה טיפש. בקצב הזה, חצי מהשנה השביעית לא תוכל להילחם
ביוני. "אני ממש, ממש, ממש לא צריך את זה."
"אני לא בטוחה
בזה," אמרה פרוואטי בעליבות.
"אני עומד להרוג אותו," הניד נוויל
את ראשו באיטיות, קולו נמוך וענייני. "אם הוא הכניס אותה לצרות, אני פשוט
אצטרך להרוג אותו."
הוא נעמד, מרים את שרביטו כשהתחיל ללכת לקראת הדלת אל החדר במגדל,
אבל פרוואטי קפצה על רגליה מאחוריו, תוחבת במהירות את שאריות הצפרדע אל העטיפה.
"רגע! אולי עדיף שלפחות תדבר עם לבנדר קודם!"
נוויל הנהן באי-חשק. "אז את יכולה להביא אותה… וזאת בחירה שלך
אם להגיד לה למה אני רוצה לראות אותה. אני אחכה."
היא הנהנה, ואז עלתה אל הדלת לחדרי הבנות. כשחיכה שתחזור, ישב נוויל
על הכורסה, בוהה בעצב אל האח. קודם סוזן, עכשיו לבנדר. הוא צחק בעצב. אם כולם כל
כך מיהרו, הם לא יכלו להתחיל קצת מוקדם יותר? זאת הייתה שנת לימודים של תשעה
חודשים, אחרי הכול… ושמרלין יעזור לו אם יהיו עוד! הוא תהה איך בדיוק הוא ינסח
כזה איסור לצ"ד, או אם הייתה דרך אפשרית לאכוף אותו.
הרהוריו נקטעו כשהדלת שוב נפתחה ולבנדר יצאה, אוחזת בשאריות צפרדע
השוקולד של פרוואטי כאילו היה זה קמע מגן. פניה היו חיוורות, ועכשיו שהסתכל עליה,
הוא שם לב שגלימתה הייתה מכופתרת עד הצוואר, ונראה כאילו היא לא לבשה רק את
חולצתה, אלא גם סוודר מתחת, שהיה חריג לחלוטין. עיניה הסתכלו על מותניה, אבל אי
אפשר היה לראות כלום מתחת לקפלים השחורים והרפויים.
הוא חייך בדרך שקיווה שהייתה מרגיעה ונחמדה. "מצטער שהטרדתי
אותך, לב, אני רק רציתי לדבר אתך לרגע, אם לא אכפת לך…"
היא הנהנה, וישבה בקצה הרחוק של הספה. "זה בנוגע לצ"ד?
עשיתי משהו לא בסדר?"
"לא! בכלל לא!" הוא היסס, תוהה איך
לגשת אל הנושא. "אני פשוט… אה, הכול בסדר בינך ובין שיימוס?"
לבנדר הסתכלה אל האח, סומק קל מופיע על לחייה הלבנות. "אנחנו רק
ידידים. אני מאוד מחבבת אותו, יש לו מבטא ממש סקסי, ואנחנו קצת… אתה יודע, זה הלך
רחוק יותר לזמן מה, אבל אנחנו רק ידידים." היא הסתכלה עליו, והיה מבט כואב
באופן מפתיע על פניה. "הוא ביקש ממך לדבר איתי? פגעתי בו? לא חשבתי שהוא היה
מאוהב בי…"
"לא ככל שאני יודע." נאנח נוויל, מבין שהוא צריך לקחת גישה
ישירה יותר. "לב, דיברתי עם פרוואטי כי היא ממש פחדה ממה שקרה עם פדמה הלילה.
היא לא התכוונה, אבל בערך נפלט לה שהיא ממש דואגת לך. היא אומרת שאת לא מתנהגת כמו
עצמך."
העיניים הסגולות (14) המדהימות שנתנו לחברתו את שמה התרחבו, והיא
הפילה את השוקולד בחיקה, משלבת את זרועותיה בהתגוננות. "איך בדיוק?!"
היא דרשה.
"לובשת את הגלימה שלך. מסרבת להחליף בגדים מולה. ישנה בחלוק
שלך. מתחבאת בשירותים כדי לבכות. מסתירה את זה שהקאת. זורקת את שיימוס כשהיא
חושבת שאת עדיין מחבבת אותו." הוא הסתכל על החלק מהסוודר שבלט מהשרוול של
הגלימה. "לובשת המון שכבות."
היא משכה בכתפה. "אחת מהבנות האחרות קראה לי בשם ממש מגעיל. אני
החלטתי להיות קצת יותר צנועה."
נוויל בקושי הצליח לא לצחוק מזה. במקום זאת, הוא שילב את זרועותיו,
והסתכל עליה במבט ארוך וקשה. "לבנדר, קראו לך בשמות האלה מאז השנה השנייה,
ובחיים לא היה לך אכפת! כולם יודעים שאת סתם מפלרטטת. את לא תתני לגבר להתקרב לשום
מקום אלא אם את ממש מחבבת אותו, ואפילו אז את לא גרועה יותר משאר הבנות… הן סתם
מקנאות. כולנו יודעים את זה, את יודעת את זה, ואני לא עומד
להאמין שמישהי מצאה דרך חדשה להגיד את זה ולפגוע בך… ואם היא כן מצאה, לא הייתי
יודע את זה כי היית קורעת לה את העיניים!"
"טוב, אולי אתה לא מכיר אותי טוב כמו
שאתה חושב!" היא השיבה.
"או שאולי לא נזהרת ואת מנסה להסתיר את
זה?"
לבנדר נראתה ממש המומה. פיה נפער, ואז שוב נסגר. זאת לא הייתה הבעה
של מישהי שנתפסה, זה היה כאילו הוא אמר כרגע שהיא התגנבה כדי לנהל רומן מחריד עם
הדיונון הענק, או שהיא ניסתה להסתיר קעקוע שמפאר את אתם-יודעים-מי. "אתה חושב
שאני בהריון?"
כשהוא מרגיש פתאום טיפש לחלוטין, פרש נוויל את ידיו. "את…"
"אני יודעת מה אני עושה!" היא צעקה. "בסדר, אם אתה
חושב שעומד להיות לי תינוק, קדימה, תסרוג לו נעליים, תכין לי מקלחת, מה שתרצה. רק
תסתום ואני אודה לך אם תעזוב אותי ואת מה שלכאורה אני מצפה לו לבד, תודה רבה
לך." בנחירה של בוז, היא תקעה את הצפרדע בפה שלה ונעמדה, הולכת בחזרה אל הדלת
של חדרי הבנות.
נוויל רץ אחריה. "לבנדר, חכי…" הוא הושיט את ידו, תפס את זרועה, והיא השתנקה והתכווצה. חשד חדש, פתאומי ונורא נבט אצלו. ההשתנקות הייתה מכאב ברור, אבל הוא ידע שהוא לא תפס אותה חזק. עיניהם נפגשו, והוא ידע.
כשהוא תופס בפרק ידה בעזרת ידו השנייה כך שלא תוכל ללכת, הוא עזב את
זרועה והפשיל את שלוש שכבות השרוולים. היא הייתה יותר מדי נדהמת כדי למחות, אבל
ראשה נפל, והיא התחילה לרעוד כשהוא בהה בעורה החשוף.
כל הזרוע שלה הייתה מכוסה בחבלות. כל צבע ושלב ריפוי מכמעט שחור עד
צהוב חיוור, הן היו אחת על השנייה, חדשות על ישנות, אבל הדוגמה הייתה ברורה. ארבע
אצבעות ואגודל בכל פעם. יד של גבר. יד של גבר שתפסה, פגעה, החזיקה, ריסנה. נוויל
שחרר, מתרחק באימה. "מי…? מה…?"
לבנדר התחילה לבכות, אבל הדמעות היו שקטות, והיא כבר לא רעדה. פניה
החווירו בגוון אפור חיוור, אבל הייתה הבעת פנים מוזרה של כניעה מרוחקת כשידיה עלו
אל צווארון גלימתה והיא הורידה את הכפתורים, נותנת לגלימה ליפול לרגליה. הסוודר
ירד אחר כך, ואז העניבה, ובסוף, האצבעות הלכו אל כפתורי החולצה, ואז היא עמדה שם
רק בחצאית ובחזייה, זרועותיה רפויות לצידה, ראשה רכון, דמעות זולגות מתחת למעטה
שערה החום והכהה.
רוב הגברים הצעירים בגריפינדור, ולמען האמת, ברוב בית הספר, היו
נדהמים מרוב שמחה אם לבנדר בראון הייתה מורידה בשבילם בגדים, אבל נוויל הרגיש רק
זעם חולני ונורא. היו עוד חבלות על הזרוע השנייה שלה, על כתפיה, מותניה וצלעותיה.
רובן נראו כמו אצבעות, אבל אחרות היו ארוכות יותר, דקות יותר, סימנים של מכות
משרביט שהפך לאלה ולא לכלי קסום. הנורא מכל, היה שבבסיס צווארה לקראת כתפה, מעל
החזה שלה, ועל העור העדין ליד פרקי ידיה, היו חבלות כל כך עמוקות שכמעט שברו את
העור. סימני נשיכה אנושית. לא. תת אנושית. "אוי, לבנדר…"
היא לא הרימה את מבטה, אבל כרכה את זרועותיה סביבה חזק, כתפיה רועדות
חזק. הוא צעד קדימה והרים את הגלימה מהרצפה כדי לזרוק אותה עליה, רצה לעטוף אותה
בזרועותיו, להחזיק בה, להגן עליה, אבל חשש מאיך שהיא תגיב.
"אני לא יכולה להגיד מי." היא מלמלה, "הוא ישלח את
אבא שלו להרוג את כל המשפחה שלי. הוא אמר שהוא יסגיר אותם כבוגדים בדם, ושכל מה
שהוא צריך זה רק להגיד. הוא גם יכול לעשות את זה. אני יודעת
שאבא שלו הוא אוכל מוות אמתי, ואם הוא רק חצי חולני כמו הבן שלו, הוא בטח ישלח
לו מתנה כדי להודות לו על כך שהוא נתן לו את הרעיון לעשות את זה."
נוויל לא האמין למשמע אוזניו. "את לא מתכוונת שמאלפוי
עשה לך את זה? בחיים לא חשבתי שהוא ממש -"
"לא, לא הוא, בכלל לא." הראש הכהה רעד במהירות, אבל נימת
קולה הייתה כנה. אז היא הרימה את מבטה, והיה כל כך הרבה גועל ושנאה עצמית על פניה
עד שהיה כואב לראות את זה. "אבל יש אנשים שגילו שהם אוהבים שיש
להם כוח על אחרים במקום זה שמאלפוי יגיד להם מה לעשות כל הזמן, ויש אנשים
שגילו שהם ממש, ממש אוהבים… אוהבים לגרום לכאב, והם לא רוצים לחכות עד שמישהו יגיד
להם מתי הם יכולים. ומה יכול להיות יותר טוב, בעצם, מהכוח בלגרום לכאב לבחורה
הנפלאה והגדולה מגריפינדור שרוב הגברים יאהבו רק לגעת בה?"
"קראב -" נהם נוויל, והיא הנהנה. "וגויל?"
היא הנהנה שוב בראשה, ואז הרימה את סנטרה בכעס. "לא אמרתי
כלום!"
"לבנדר, אני כל כך מצטער, לא הייתי צריך ל… לעזאזל, הייתי צריך
ל… איך יכולתי לפספס את זה?" הוא קרע את שיערו בזעם וכעס, ואז קילל בקול.
"מה לעזאזל קורה כאן, אפשר לחשוב ש…" הם הסתובבו, ושיימוס
עמד בתחתית המדרגות אל המעונות, ידו עדיין על הידית כשבהה בתדהמה ובבלבול במחזה
שנגלה לפניו. העיניים הכחולות הסתכלו על הבגדים על הרצפה, על הגלימה שהייתה תלויה
באופן מוזר על כתפיה של לבנדר, על השיער הפרוע של נוויל, על הדמעות על לחייה של
לבנדר, וסומק כהה הופיע על הפרצוף המנומש.
"אני ממש מקווה," הוא אמר בשקט, "שלמנהיג הנועז יש
הסבר ממש מהר, או שאני חושב שאצטרך לשבור לו את הפנים… ואת הלב של העלמה חנה
המסכנה באותו הזמן."
"הוא לא עשה כלום, שיימוס, באמת!" עיניה של לבנדר היו
מלאות בתחינה, אבל הקוסם הצעיר רק בהה בכעס בנוויל.
"לעולם לא הייתי חושב -"
"אני לא!" צרח נוויל בתקיפות.
"אני אשבע במה שתרצה, שיימוס, אבל זה לא זמן לקנאה!"
הגבות הנאות התקמטו בקדרות. "אז מה קורה פה?"
"מה שקורה," הוציא נוויל את האוניה המכושפת מכיס גלימתו
וטפח עליה בשרביטו, "זה שאתה ואני עומדים לפגוש את ארני, פריץ, מייק וטרי
(15) בחדר הנחיצות, ואז יש לנו מסיבה לגמור… בסלית'רין."
OOO
התקרה הייתה נמוכה יותר, לא היו חלונות, כילות המיטה היו ירוקות,
והקרסים על הקירות עליהם אף אחד לא תלה את הגלימות שלו נראו כמו נחשים, אבל חוץ
מזה, המעונות של סלית'רין היו כמעט דומים לאלו שנוויל גר בהם בשש וחצי השנים
האחרונות. הוא לא ידע למה זה הפתיע אותו. הוא ראה את המעונות של הפלפאף ושל
רייבנקלו לפני כן, ידע שהיו מעט מאוד הבדלים ביניהם, אבל חלק ממוחו עדיין ציפה
בילדותיות שמאלפוי וחבריו יחיו במקום ממש ראוותני או באיזו מאורה של חיות.
עיניו סרקו את המיטות, ועברו את דמויותיהם הישנות של מאלפוי, נוט
וזאביני לפני שהוא ראה את שני הגברים הצעירים והשריריים שבאו אליהם. הוא סימן אל
האחרים, והם התפזרו, טרי חוסם את הדלת כששיימוס, ארני ופריץ הצביעו בשרביטיהם אל
הסלית'רינים, והטילו על חבריהם לחדר של קראב וגויל שינה עמוקה יותר ללא חלומות.
נוויל כיוון את שרביטו אל שני הבריונים. מופליאטו…
לויקורפוס! מיד, קראב וגויל הונפו אל האוויר, השמיכות והמצעים נמשכים כשהם צעקו
בפחד, מתנדנדים באופן מוזר כאילו הורמו בחבלים בלתי נראים מקרסוליהם. שני זוגות של
עיניים קטנות וחזיריות מצמצו בתדהמה, מנסות לשווא לזהות את נוכחות הפולשים שגרמו
להתעוררות המפתיעה שלהם, ונוויל חייך. "ערב טוב, רבותיי."
קראב היה הראשון שהתאושש, והזעיף פנים שהאדימו יותר ויותר כשהדם
התחיל לזרום אל הראש שלו. "לונגבוטום?!"
"יפה מאוד. והרשו לי להציג את חבריי," הוא החווה אל חבריו
לצ"ד שחזרו ועמדו בחצי-גורן מסביבו. "שיימוס פיניגן, טרי בוט, פריץ
בגמן, ארני מקמילן ומייק קורנר. הגענו כדי לשוחח אתכם קצת, ולא חשבנו שזה יוכל
לחכות עד הבוקר."
האיום הקר בקולו היה ברור אפילו לזוג שהיה ידוע בטיפשותו, ועיניו של
קראב התרחבו, כשהחזה הגדול שלו התנפח והוא התחיל לצעוק בקול רם, "פרופסור
סלגהורן (16)! דראקו! פרופסור סלגהורן! יש תלמידים מגריפינדור במעונות!"
ארני הרים גבה, וצעד קדימה כדי לגעת בתלמיד המתנדנד מסלית'רין בחזה
עם השרביט שלו. "אוי, תהיה מדויק, חברי הטוב," הוא הרים את קולו שלו
בצעקה חזקה כמו של קראב. "וגם מהפלפאף ומרייבנקלו!"
האחרים המשיכו לישון בלי לזוז, ושיימוס חייך, מניד בראשו.
"שכחנו לספר לכם? אף אחד לא יכול לשמוע שום דבר שאתם עומדים להגיד… או לצרוח,
למען האמת. לא רצינו ששום דבר יפריע לנו."
קראב המשיך לעוות את פניו בכעס ובהלה ללא מילים, והניף עליהם את
אגרופיו, אבל הם פשוט צעדו לאחור. גויל, לעומתו, היה יותר מפוחד מאשר כועס, והוא
קימט את מצחו עמוקות, קולו הרך באופן מפתיע (17) דק. "מה ת'ם עומדים לעשות
לנו?"
"הנה המוח מאחורי העניינים," אמר מייקל, "האדון גויל
הבין שזה לא, בעצם, מפגש חברתי… למרות זאת, למה שלא תוריד אותם, נוויל. הם הופכים
לסגולים, ולא יעזור לנו אם יתעלפו."
כשהוא מהנהן, הצליף נוויל בשרביטו, והם נפלו על מיטתם בהתרסקות
שהרעידה את הרצפה, והוא גם שמע קפיץ נשבר במיטת האפיריון של גויל. אבל לפני שהם
יכלו להתאושש, ירה עליהם שיימוס נעילת-גוף, והם שכבו קפואים, באופן מגוחך בצורה
המוזרה שנפלו בה, לא יכולים אפילו להזיז אצבע.
הגברים מצ"ד התקרבו יותר עכשיו, והיו בין המיטות. "בואו
נעשה ככה," הציע נוויל, "האדון קראב…"
בפעם הראשונה, העיניים הקטנות והבוציות הביעו פחד כנה, אבל נוויל לא
הרגיש בכלל רחמים, וזכר את החבלות הנוראיות שהכתימו והתנפחו על זרועותיה הדקיקות
של לבנדר. "דיברנו עם עלמה צעירה בבית שלי. אולי אתה זוכר אותה: לבנדר
בראון?" ההכרה הופיעה בעיניו, אבל היא התחלפה במהירות בשחצנות שגרמה
לאצבעותיו לרצות לשנות את התכניות, ואולי אפילו לנסות קללת קרושיאטוס על החייה.
במקום, הוא הכריח את קולו להישאר רגוע, אפילו נעים. "היא אומרת שאתה
איימת על המשפחה שלה, והיא הראתה לי כמה סימנים ממש לא יפים שהשארת עליה. החבר'ה
ואני לא אוהבים אנשים שפוגעים ומאיימים על בנות, אבל החלטנו לא לעשות שום דבר
פזיז. אתה מבין, אנחנו מאמינים בלעזור ובללמד אחד את השני, אז באנו הנה כדי לתת
לכם שיעורים בחינם על מה שאתם כנראה אוהבים הכי הרבה: כוח, אלימות, וקסמים
מגעילים."
פניו של קראב החווירו בנעילת-הגוף, ונוויל צעד לאחור, והרשה לשיימוס
להתקרב. "שיעור ראשון: כוח." הוא התיישב על הצד של המיטה, ליד הענק
המקופל כשמרפק אחד היה על הכרית שלו, קולו מתנגן כמו כשסיפר סיפור ממש משעשע.
"עכשיו, יש כל מיני סוגים שונים של כוח. לדוגמה, יש את הכוח היפה שיש לנוויל
שם. המנהיג הנועז יכול לקרוא לחברים שלו באמצע הלילה, ואנחנו נעצור את מה שאנחנו
עושים- ובמקרה אני יודע שארני עשה משהו נפלא כמו יום קיץ, אם כבר- כי אנחנו
מכבדים אותו, אנחנו סומכים עליו, ואנחנו די מעריכים אותו כבן אדם מצוין."
שיימוס הושיט את ידו, צובט את אפו הכלבי של קראב. "אה, אבל זה
לא הכוח שאתה אוהב, נכון? אתה בחור שאוהב את הכוח שבא מפחד. אבל אנחנו לא צריכים
לא לחנך אותך על כך, רק בגלל שאתה כזה טיפש."
"אתה רוצה פחד, ויני, יקירי?" השינוי היה מדהים. אותו הקול
שנשמע כאילו דיבר ממושב במסבאה הפך לצלילים שהיו זרים, אפילו פראיים, ורעד קר עבר
בעמוד השדרה של נוויל כמו כל פעם שבה ראה את החלקים האפלים ביותר בחברו. העיניים
הכחולות היו כמו סופה באוקיינוס, ושיימוס תפס את החזה של החולצה שלו, וקרע את
השרוול ברעש חד של בד שנקרע כדי לחשוף את הקעקוע, שחצי נרפא.
"זה כוח. זה פחד. זה יכול להוריד חבר'ה גדולים פי שניים ממך,
וזה משהו שאתה מאוד, מאוד התקרבת להוציא, ואתה ממש, ממש לא רוצה. אבל אני מתנצל,
באמת." הוא עזב את השרוול. "אתה לא תבין מה זה אומר גם אם אני הייתי
אומר לך. אז אני אתן לך לנחש, ובוא ננסה שוב… אתה לא בטוח. לא משנה לאן תלך, לא
משנה עם מי תהיה. אנחנו יכולים לבוא אליך במיטה שלך, כשאתה עם המכנסיים למטה
בשירותים, כשאתה אוכל… ואנחנו יכולים לעשות לך כל מה שנרצה. בכל זמן. בכל מקום. כל
דבר."
"בנוגע למה שעשית לעלמה היקרה הזאת, אתה זוכר את הכוח שאמרתי לך
שיש לנוויל? טוב, בזמן ששוחחנו כאן, הוא קרא לכמה אחרים, וכל המשפחה שלה הועברה
למקום שבו אתם לא תוכלו למצוא אותם גם אם תחפשו עוד עשרת אלפים שנים. זה הכוח של
המנהיג הנועז שלנו…. אה, ויני, יקירי, אני מקווה שהשארתי עליך רושם שגם נוכל לטפל
בך אם תתעקש."
המתיקות חזרה אל הפרצוף המנומש בפתאומיות שהייתה מפחידה כמו האפלה
בעצמה, והוא נגע בקראב בשמחה מתחת לסנטר. "תנסה לזכור את זה, בסדר? ילד
טוב."
שיימוס שוב נעמד, הלך והצטרף אל חבריו, וארני תפס את מקומו ליד הראש
של קראב. הסגן לבש רק את הפיג'מה הצהובה-שחורה שלו, והוא הוריד את הכפתורים שלה
ללא מילים, מוריד אותה מכתפיו ומפיל אותה אל הרצפה. השרירים הכבדים נעו מתחת לעורו
כשהוא שילב את אצבעותיו, משמיע קולות מהאגרופים כמו אקדחים.
"שיעור שני: אלימות." הוא הושיט את ידו ותפס בצווארון
הפיג'מה הירוקה של קראב, והכפתורים נקרעו כשהוא פתח אותו. העור מתחת היה חיוור.
"אתה ילד גדול, וינסנט, אבל כך גם אני, ויש סוגים שונים של גודל. אתה,
לדוגמה, השגת את הגודל שלך בגלל העובדה שאימא שלך בבירור התבלבלה, באופן מובן, בין
בעלה ובין שור. אתה מספיק חזק כדי להפחיד את הילדים, לאיים על נשים, אבל אתה לא
באמת כזה חזק. אתה רך. אתה רק מנצל את מה שהטבע נתן לך."
ארני החדיר אצבע עבה אל הבטן השמנונית של קראב, ואז הריץ את אותה
האצבע על שריר הזרוע החזק שלו. "זה, מצד שני, הוא כוח שונה. זה בגלל עבודה של
אלפי שעות בחווה של המשפחה שלי, ובמגרש הקווידיץ', ובחדר שלי. ואני מבטיח לך,
וינסנט, בין אם אנחנו כן או לא לובשים את אותו גודל של גלימות ובאותו משקל, יש
הבדל עצום בין מה שאנחנו מסוגלים לעשות."
הזיעה הופיעה על מצחו של קראב, ולמרות שעיניו נראו מאוימות בידי
שיימוס, עכשיו הייתה בהן בהלה אמתית. זה היה משהו שהוא הבין יותר בקלות. ארני ראה
את הפחד, והוא חייך. "אה, אני לא עומד לכסח אותך. זה יהיה מבולגן באופן בלתי
נחוץ, ולא ישאיר כל כך הרבה רושם בסוף. אני רק עומד לגעת באצבע אחת. זאת
הבטחה."
במקום להרגיע את הבהלה של קראב, המילים של ארני רק העלו אותה, ולבן
הופיע בפינות העיניים כשהתלמיד הצעיר מהפלפאף שם את קצה הזרת של קראב בין האצבע
והאגודל שלו. הזרוע העבה התקשתה, השרירים והגידים בלטו על הזרוע, ורידים בגב ידו הופיעו
כשהתחיל ללחוץ, והשתמש בלחץ שנוויל ראה ששבר אגוזים בקלילות בה אחרים קילפו
בוטנים.
הפחד בעיניו של התלמיד מסלית'רין הפך לכאב, כשקצה האצבע נשבר לאט
לאט, ודמעות התחילו לזלוג בלחיים המשותקות. היה רעש רך ומגעיל של פיצוח, וארני משך
את ידו. קצה אצבעו של קראב היה סגול, הציפורן חצויה לגמרי, ודם זלג על המצעים
במעגלים אדומים וגדולים כשהאצבע התחילה להתנפח לגודל של ענב.
"עכשיו," אמר ארני בשקט, מתכופף כדי להרים את החולצה שלו,
"זה היה השיעור הראשון. זה תלוי בך אם אתה תבחר ללמוד גם את שיעור השני. אבל
הוא לא יכלול את האצבע שלך." הוא הסתובב אל האחרים. "טירסיוס, אתה
האחרון, אני מאמין? זאת הנקודה החזקה שלך."
טרי קד באופן מוגזם. "כמובן, מר מקמילן, אשמח…" הוא קרץ
כשהם עברו אחד את השני, ואז הוסיף בלחישה שהייתה ברורה לכולם, "ותזכיר לי לא
לעצבן אותך בחיים, בסדר?"
התלמיד מרייבנקלו לקח את השרביט של קראב מהשידה, והפך אותו בסקרנות
בידו כאילו מעולם לא ראה כזה חפץ לפני כן. הוא הקפיץ אותו כמה פעמים בזרועו, ואז
ביצע תנועה מהירה כברק, והצליף אתו בצדו של קראב במכה מהירה. זה השאיר סימן אדום
וארוך שנוויל ידע שיהפוך לאותה חבלה שהוא ראה על עורה היפה של לבנדר, אבל המבט המסוקרן
והמדעי לא עזב את פניו של טרי. "יעיל," הוא אמר ברוגע, "אבל השתמשו
בכלי לא כהלכה. זה… עץ מילה, אני מאמין? עם…" הוא העביר את שרביטו עליו.
"נימי לב של דרקון. עשרים-ואחד וחצי סנטימטרים, די עבה, נוקשה. לא הכלי הכי
עדין, אבל עדיין שרביט. אתה צריך להתבייש לך."
הוא התיישב על קצה המיטה, מחזיר את שרביטו של קראב אל השידה ומרים את
שלו. "ערבה ושיערות חד קרן, שלושים-ושלושה סנטימטרים בדיוק, גמיש למדי. מאוד,
מאוד מגוון. בכנות, בגלל שהקדשתי כל כך הרבה תשומת לב להשפעת הליבות על הקסמים,
אני יכול לעשות מה שאני רוצה אתו. לדוגמה, זה יהיה מאוד שימושי הלילה בשביל לבצע
עבודה מאוד מדויקת על הזיכרון שלך. אנחנו לא יכולים להישאר כאן עם כשפי ההשתקה
שלנו כל הלילה, אבל זה יהיה מעצבן אם תספר למישהו, אך יפספס את המטרה שלנו אם לא
תזכור את השיחה שלנו. אז אתה תזכור את הכול, אבל אתה ממש לא תוכל לדעת מי היינו.
מאוד חמקמק, אבל אני יכול לעשות את זה לחלוטין."
טרי העביר את קצה שרביטו בשיערו של קראב. "המוח האנושי הוא דבר
מרתק, במיוחד המוח הקסום, אבל קסם יכול גם לעשות
הרבה למוח. אולי אתה רוצה שיהיה לך תיאבון בלתי נגמר לגללי הדרקונים שספראוט אוהבת
להשתמש בהם כדשן? או אולי משיכה בלתי ניתנת לעצירה לנשים מוגלגיות? או לגברים
מוגלגים? או לחתולים, אם כבר? אולי נטייה לדבר בשבחו של פוטר כל פעם שאתה תהיה
קרוב לחבריך, אוכלי המוות הקטנים? מה אתה חושב שיהיה הכי מעניין?"
עיניו של קראב היו מלאות בתחינה, נואשות, אבל הוא לא הצליח להשמיע
שום צליל. טרי משך בכתפיו. "טוב, אם אין לך תשובה, אולי עדיף שניצמד לקסמי
זיכרון לעת עתה. אובליוואטה קוליוטילוס (18) !"העיניים נעצמו, ואז נפקחו שוב
בהקלה כשנראה ששום דבר לא קרה. "אה, זה לא משנה עכשיו," צחקק טרי,
"אבל יהיה ממש כיף לצפות בך מחר בארוחות, עכשיו כשאיבדת את כל הזיכרון בנוגע
לשימוש בסכו"ם!"
הייתה מחשבה רגעית בעיניים, ואז הן התרחבו באימה עם ההבנה שטרי צדק,
והתלמיד מרייבנקלו קד בצניעות. "אני שמח שאתה אוהב את זה. כמובן, אני לא אמיץ
כמו כמה מהגברים האחרים, וגם לא יכול לנצח בהורדת ידיים טרול הרים כמו ארני או
פריץ, אבל אני לא ממש צריך. אני יכול לעשות את זה מכל מקום שאני רואה אותך בו… לא שאתה
צריך לראות אותי. אני מכיר מלא דרכים כדי למנוע את זה. אבל אני
כן מאוים בקלות, ואם כן, או אם אחד מהחברים שלי יאוים, אני רק צריך להניף את זה,"
הוא העביר את השרביט בין ידיו, "כדי לשלוח אתכם בחזרה אל החיתולים ולהרגיש
הרבה יותר טוב."
מייקל צחק, "טרי, אתה צריך ללמד!"
"חשבתי על זה," משך טרי בכתפיו, "אבל אני מעדיף ללכת
לפיתוח לחשים, למרות שמרלין יודע שבטח אהיה רואה חשבון מאחורי איזה שולחן. בכל מקרה,"
הוא חזר אל קראב. "זה כל מה שיש לי להגיד לך עכשיו, למרות שאני אחזור כדי
לנקות לך את המוח בסוף הלילה. לא ייקח לי הרבה זמן, הוא לא מאוד גדול."
טרי חזר אל הקבוצה, ונוויל צעד שוב קדימה, מהנהן בראשו כדי לסמן
לחבריו. "תאמין או לא, וינסנט, אתה יצאת מזה ממש בקלות הלילה. החבר'ה האלה
היו ממש, ממש כועסים כשהם גילו מה שאתה והחבר הקטן שלך עשיתם. כך גם אני. הסיבה
היחידה שאתם מקבלים את האזהרה הזאת, במקום שפשוט החברים שלכם יתעוררו ויגלו
שנעלמתם לנצח, היא בגלל שג'יני ופרוואטי שכנעו אותי שזה עדיף ללבנדר בטווח הארוך
אם אנחנו לא נעשה לכם שום דבר ממש נורא. הם אומרים שעדיף שלבחורה יהיו שומרים ולא
מענישים ללא שליטה."
הוא רכן עד שאפו היה רחוק רק במקצת מזה של קראב. "אבל אנחנו
נשמור, ואם אי פעם שוב תניחו אצבע על כל בחורה בבית הספר מבית הספר
הזה- אפילו בבית שלכם, וכן יש לי דרכים לדעת- לא יוכלו לשכנע אותנו, ולא
תמצאו אותנו. אם אתה מבין את זה, תמצמץ פעמיים."
מצמוץ אחד. שני מצמוצים.
מייקל שרק שריקת תדהמה. "בחייך, טרי, אני חייב לך חמישה חרמשים.
אפשר ללמד אותו."
"אני שמח לראות את זה," חייך נוויל, ואז נעמד, מבריש את
גלימתו כשהסתכל על גויל, שנראה היה בהתקף של היסטריה ברורה מתחת לשיתוק הכפוי.
"ועכשיו, האדון גויל…"
OOO
הבוקר כבר כמעט עלה כשסופסוף
חזר נוויל אל מיטתו. הכעס והכאב על מה שעשו ללבנדר עדיין צרב לו, אבל גם היה קצת
סיפוק שם. הוא היה גאה באנשיו. עם כמה שהם היו כועסים, אף אחד לא איבד שליטה,
ובסוף, הוא הרגיש, יצא להם מצוין.
הטוב מכל היה שהיו בטוחים. לקראב ולגויל יהיה קשה לשכנע מישהו- אפילו
את סנייפ והקארואים- ששישה אנשים (למרות שהם לא זכרו מי) פרצו אל החדר שלהם (למרות
שהם לא זכרו איך), לא העירו אף אחד, ואיימו עליהם באופן נורא (למרות שלא פגעו בהם,
מלבד איפה שנראה היה שקראב סגר את הדלת על האצבע שלו, והבוהן המעוכה של גויל) ללא
שום סיבה שיכלו להודות בה. הוא יכול היה ממש לראות את מאלפוי לועג להם ואומר להם
שהכול היה חלום.
הוא התגלגל, מסדר את הכרית, אבל לפתע הוא הרגיש משהו מתחת. כשהוא משך
אותו, הוא ראה שזאת הייתה מעטפה, שעליה היה כתוב שמו בכתב ידו הצפוף והמוכר של
דובי. נוויל פתח אותו, האיר בשרביטו כדי לזהות את המילים, ופרצופו נפל.
אדונילי לונגבוטום היקר:
דובי עמד לספר לך בעצמו, אבל אתה ואדונילי פיניגן יצאתם, ועלמתילי
וויזלי אמרה שאתם לא רוצים שיפריעו לכם, אז דובי השאר-השאיר מכתב במקום. פרופסור
סנייפ כעס מאוד-מאוד על המסיבה של האגריד, ושהאגריד וכל האורחים שלו ברחו והרגו
שלושה אוכלי מוות (דובי רוצה לברך אתכם על זה!).
פרופסור סנייפ ידוע-ידע שהאוכל בא מהוגוורטס, והוא ציווה על דובי
לספר לו הכול, אבל דובי לא, והוא לא יעניש את עצמו לכזה אדון רע, אבל דובי גמדון
בית חופשי הודות להארי פוטר הנפלא, אז הוא פרש במקום!
פרופסור דמבלדור אמר לו שלאחיו יש מסבאה בהוגסמיד, אז דובי הלוך-ילך
לשם ויחפש עבודה. גבב"ה מפחדת להמשיך עכשיו, אז נוויל לונגבוטום יצטרך ללכת
למטבחים בעצמו בשביל אוכל לפגישות שלו, אבל דובי שמור-שמר על האוניה שלו אם החברים
של הארי פוטר יצטרכו משהו. דובי ממש-ממש מצטער שהוא עוזב, אבל אין לו ברירה.
בכנות,
דובי
גמדון חופשי
נוויל נאנח, סגר את המכתב וטפח עליו בשרביטו. אוונסקו!
הוא נעלם, והוא הניד בראשו. הוא יתגעגע לגמדון הקטן, אבל הוא ידע שהיה צריך הרבה
אומץ, אפילו בשביל גמדון חופשי, כדי להמרות את פי אדונו כל כך חזק. דובי היה מעצבן
לפעמים, אבל תמיד היה אמיץ ונאמן, והוא החליט להזכיר באופן מיוחד את פעולתו
האחרונה של הגמדון כדי להגן עליהם בפגישה הבאה.
הוא משך את הכילות, מתכוון לספר לשיימוס על המכתב, אבל עצר. הכילות
של הקוסם האחר היו משוכות, אבל מבפנים, הוא שמע בבירור יפחות חנוקות. המכתב של
דובי יכול היה לחכות. כשהוא מקמט את מצחו, הוא יצא מהמיטה, חצה את החדר ודפק
בעדינות על עמוד העץ ליד. "שיימוס?"
"נוויל?" נשמעו רשרושי מצעים, ואז הכילות הוסתו, ופרצופו
של חברו הופיע, עיניו נפוחות ואדומות. הוא לא ניסה להסתיר שבכה, והדמעות עדיין היו
על לחייו. "לא התכוונתי להטריד…"
"אתה לא," הבטיח לו נוויל במהירות. "רק דאגתי
לגביך."
שיימוס משך באפו, ואז חייך בקדרות. "זה עולם אכזר כשהטובים
צריכים לרסן את עצמם והרעים עושים מה שהם רוצים."
"אני יודע למה אתה מתכוון." הוא ישב על קצה המיטה.
"רציתי ל… טוב, המון דברים, בעצם. אני שמח שעשינו משהו, ואני חושב שזה עבד,
אבל חלק ממני עדיין רוצה ל - " נוויל לא הבין מילה מרצף הגאלית שקטע אותו,
אבל הנימה הייתה ברורה מאוד. "כן."
כשהוא שוב שכב על הכרית, שם שיימוס את זרועותיו הארוכות מאחורי ראשו.
"זה תמיד חוזר, אתה יודע? אנחנו נלחמים, אנחנו מנסים, אנחנו מוכנים ממש למות
בעבור זה, אבל אפילו אם ננצח, מה הטעם?"
פניו היו אדומות, והחזה שלו התחיל לרעוד כשהדמעות שוב עלו בעיניו
הכחולות, מבהירות אותן באור הירח החיוור. "גריפינדור עצר את סלית'רין. מרלין
עצר את מורגנה. פורטדיצ'י עצר את בורג'ה. פרבנוב עצר את רספוטין. דמבלדור עצר את
גרינדלוולד (19). ועכשיו אתה-יודע-מי… ואז פשוט יבוא עוד אחד, ועוד אחד, אוי,
נוויל, מתי זה יהיה מספיק? וזה אף פעם לא חדש, זה סתם אותן השנאות הישנות, והן
נהיות גרועות יותר ויותר, כי הן מאכילות אחת את השנייה, והן משתמשות בדם מהפעם
שעברה כדי להצדיק עוד. ולעצור את קראב ואת גויל לא ימנע מעוד עשרות בנות שאנחנו לא
מכירים להסתיר את החבלות שלהן בכל בריטניה, ועוד אלפי בנות כשזה יקרה שוב… ולעצור
אותם לא אומר שלא עשו את זה! הם עדיין עשו את זה! ממש מתחת לאפים
הטיפשים, המטומטמים והבורים שלנו, הם עשו לה את זה!"
עיניו של שיימוס נעצמו עכשיו, ולא נשמעו עוד מילים דרך הדמעות, אבל
נוויל לא הרגיש בושה לראות אותן. הן לא היו דמעות חולשה, אלא היו דמעות כאב וזעם על
חוסר ההגינות של הכול, של נער חזק שידע שהכוח שלו לא הספיק מול דברים בעבר שלא
יכלו להימחק ודברים שעוד לא התרחשו ואי אפשר היה למנוע אותם. הוא נתן להן לזלוג,
הורסות וכואבות ופוגעות ושורפות עד שהן הפכו לכמה נשימות רועדות, והכרית הייתה כהה
מרוב נוזל בצדי הידיים שעדיין היו מתחת לראש החולי.
רק אז הושיט נוויל יד ולחץ על כתפו של שיימוס. "לבנדר חזקה,
הרבה יותר חזקה ממה שהיא נראית כי אני נשבע שהיא תפלרטט עם המוות בעצמו. היא תהיה
בסדר."
"היא חושבת שזאת אשמתה." העיניים לא נפקחו, אבל פיו של
שיימוס התעקם בחיוך נורא. "היא דחפה אותי כשניסיתי להחזיק אותה, לעודד אותה.
אמרה שהיא לא רוצה את הרחמים שלי… אבל זה לא. אבל זאת גם לא אהבה, זה…" הוא
נאנח.
"היא חברה טובה שלך, והיא לוהטת יותר מאש של דרקון, ואתה לא
עיוור או מת או מאוהב באף אחת אחרת. ואפילו אם אתה לא אוהב אותה, ברגע שהגעתם לרמה
מסוימת, יש משהו מעבר לידידות, וזה משנה," אמר נוויל בהבנה.
"אני לא מבין את זה." הניד שיימוס בראשו, ועכשיו עיניו
נפקחו במבט של הפתעה תמימה. "איך מישהו יכול להניח יד על בחורה כזאת ולרצות לפגוע
בה? אני נשבע שכשהתמזמזתי אתה, חשבתי שהיו לי מלאכים באצבעות."
"גם אני לא יודע," הודה נוויל, "אבל יש אנשים ממש
חולים בעולם הזה."
"אתה-יודע-מי ממש מצליח למצוא אותם!" ירק שיימוס.
"אבל זה טוב לנו, אתה יודע?" שיחרר נוויל צחקוק קטן וציני.
"כלומר, נוריד את כל המכשפות והקוסמים הכי חולניים בממלכה המאוחדת במכה אחת-
וחצי מהילדים שלהם באותה הזמן, אם הסלית'רינים ילחמו לצדם- אז אולי הבא ידלג
דור?"
הייתה דממה ארוכה, ואז שיימוס משך בכתפיו בביטול. "אני לא אגיד
את זה, כי אני לא ממש במצב רוח, בן אדם. אני לא רוצה להגיד משהו שאתחרט עליו אחר
כך." הוא הסתכל עליו. "אבל כדאי שאתה תישן קצת… אין טעם בלדבר
איתי."
נוויל הבין את הבקשה שיעזוב, והנהן. "אתה כנראה צודק." הוא
נתן לכתף של חברו ליטוף אחרון. "אבל גם אתה."
"בטח."
הוא קם וחזר אל המיטה שלו, שומע את הכילות נסגרות מאחוריו, אבל
היפחות לא התחילו שוב, והוא ידע שביקש ממנו להתעלם מהן אם כן. הוא עשה מה שיכול
היה עבור חברו, אבל האמת הייתה ששיימוס צדק בנוגע ליותר מדי בשביל שהכאב יעבור כל
כך בקלות, ובעצם, הוא הניח שזה יהיה גרוע יותר אם כן. בסופו של דבר, ההבדל בינם
לבין אנשים כמו קראב וגויל לא היה שהם יכלו לבכות עבור קורבנות שלא
הכירו בדיוק כמו עבור חבריהם?
מחשבותיו היו קודרות כשניסה לישון, וחלומותיו היו טרופים, אבל
כששרביטו התחיל לזמזם בקול על השידה, והעיר אותו שוב כעבור כמה שעות, הוא חייך כשהסתכל
מעבר לחדר.
כילות המיטה השנייה היו פתוחות, ובאור הזהוב של הבוקר שיערה של לבנדר
נצץ בחמימות על הכרית. היא הייתה עטופה חזק בגולם מגן של כל השמיכות מהמיטה,
וזרועה החבולה בקושי הציצה ביניהן כדי לנוח ליד העור המנומש והחלק של הזרועות
שהחזיקו אותה בשינה, בטוחה ורגועה.
(1) פורנונקולוס- קללה שגורמת לשלפוחיות בפנים.
(2) וויין הופקינס- תלמיד מהפלפאף מהשכבה של
הארי. מוזכר ברשימות המקוריות של רולינג.
(3) קלינסוויפ 7- סוג של מטאטא. פחות מתקדם מהמטאטא של הארי. הוא די
קרוב לנימבוס 2000, המטאטא הראשון של הארי.
(4) משום מה, למרות שג'יני כבר יצאה פעם עם מייקל, היא לא מודעת לכך.
(5) מזכיר קצת את התגים שתלמידי סלית'רין יצרו בספר הרביעי: הידד
לסדריק דיגורי ופוטר מסריח.
(6) פרוטגו טוטאלוס- גרסה ענקית של לחש המגן, מגן על מקומות גדולים.
(7) סלביו הקסיה- כישוף שדוחה קללות מאזור הקסם.
(8) רון מקיא חשופיות בספר השני.
(9) לא פעם ראשונה שמזכירים את השם, ועדיין פתאום הטאבו נשבר...
למרות זאת, אולי זה התווסף איכשהו, אולי זה שהם אמרו את השם בחדר הנחיצות שינה הכול,
לא יודע.
(10) בתרגום מהינדי: נחש צפע, נחש קוברה, היה נתון לשליטתי.
(11) בתרגום מהינדי: תאכלו את אויבי לארוחת בוקר.
(12) פיונה סולומון- דמות מקורית שהמחבר המציא, תלמידת שנה שביעית
מגריפינדור.
(13) לואיזה טרמבלי- דמות מקורית שהמחבר המציא, תלמידת
שנה שביעית מגריפינדור.
(14) אני חושב שנאמר איפשהו בספרים שללבנדר יש עיניים חומות. כאן
נאמר שהעיניים שלה סגולות בגלל שמה.
(15) כאן זה משהו שהפך את הסיפור למאוד שנוי במחלוקת. האונס היה נושא
רגיש מספיק (אם זה באמת היה אונס ולא סתם מכות או תקיפה מינית, ואם היו מעורבים שם
יחסי מין) אבל הנקמה הייתה יותר קשה. הנקמה מכילה רק את הגברים. גברים נוקמים
בגברים. לבנדר ושאר הנשים לא מעורבות בזה. התחושה הייתה שהכבוד הגברי נפגע כאן. לא
מתייחסים כאן ללבנדר והאונס לא מוזכר אחר כך. הכותב חטף הרבה ביקורת.
(16) הוראס סלגהורן- המורה לשיקויים. היה ראש
בית סלית'רין לפני סנייפ. אחרי שסנייפ התגלה כאוכל מוות, מונה שוב פעם לתפקיד.
יותר נחמד משאר הסלית'רינים.
(17) לפי הספרים, לקראב יש את הקול הרך יותר ולא לגויל.
(18) כישוף זיכרון, אבל "קוטלרי" זה סכו"ם בלטינית.
(19) קרבות קוסמים מפורסמים. גריפינדור מנע מסלית'רין להחיל חוקים מפלים בהוגוורטס וגרם לעזיבתו. מרלין, הקוסם האגדי מימי המלך ארתור, עצר את מורגנה, תלמידתו שניסתה לעצור את ארתור. אני לא יודע מי אלו פורטדיצ'י (בורג'ה זאת המשפחה האיטלקית החזקה שהעמידה אפיפיור) או פרבנוב (רספוטין היה הקוסם בתקופת המהפכה הקומוניסטית), אבל גרינדלוולד היה היריב הגדול ביותר של דמבלדור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה