"הדברים הכי יפים והכי קלים נוצרים מהמחטים הכי חדות."
הנה הסיפור... אני חושב שהוא מאוד חשוב בימים אלו של הטרדות מינית. האמת, גיליתי שהיה עוד סיפור, מנקודת המבט של גויל בעניין, וגם אותו אפרסם מתישהו. רק לפני כן, הודעה מהכותב:
הסיפור נכתב לבקשת חלק מהמעריצים שביקשו לראות את נקודת מבטה של לבנדר אחרי שהתקיפה התגלתה בפרק 13 של DAYD. אני בדרך כלל לא שם הערות כותב בתחילת הסיפורים שלי, ומעדיף פשוט לרתק את הקורא, אבל במקרה הזה חשוב להבהיר כמה דברים שאולי לא היו ברורים כל כך בסיפור "תן וקח", שמנקודת המבט של התוקף, הציג בכוונה את תהליך המחשבה שלו כשגוי:
1) אין "דרך נכונה" לעכל תקיפה מינית. התהליך של לבנדר אינו אוניברסלי, ולא צריך לקחת אותו כמודל לחיקוי.
2) זה יותר ברור כי היא נלכדה בידי כמה תפיסות שקורבנות לתקיפה מינית אוחזות בהן, במיוחד האשמת הקורבן (למידע על מיתוסים ובעיות באונס ובתקיפה ועל תהליך ההחלמה, בקרו ב-rainn.org)
א) היא לא ביקשה את זה, זה לא הגיעה לה, וזאת לא אשמתה בגלל שהיא "לא נלחמה מספיק" או התלבשה או התנהגה איכשהו, ולא בגלל שהיא שיתפה פעולה עם התקיפה והמשיכה לחזור אל התוקפים.
ב) זאת גם לא אשמתה שהיא לא דיווחה על התקיפה קודם לכן, וזה לא רק בגלל שאיימו על משפחתה, אלא בגלל שזאת לא אחריות הקורבן לעצור את ההתקפות.
ג) בעוד שנוויל ושאר הבנים התכוונו לטוב, הנקמה שלהם לא הייתה מה שלבנדר או כל קורבן אחר צריכה (אלא אם הן דורשות זאת במפורש, ואפילו אז, לקיחת החוק לידיים היא רעיון רע ב-999 פעמים מתוך אלף).
ד) למרות שלבנדר דחתה אותה ואפילו לא שקלה את מילותיה, ג'יני צדקה. זאת לא אשמתה. זה לא לכלך אותה. זה לא הגיע לה.
ה) את הדברים שנאמרים לה אחר כך השארתי מעורפלים בכוונה. אנחנו לא יודעים אם הראש של לבנדר אמר אותם, אם זה היה תלמיד, מורה, או זר, כמה אנשים, כמה נאמר וכמה היא חשבה שרמזו לה או כמה המידע שקע. במצבים כאלה, זה לא משנה. "הם" אומרים ו"הם" כולם יודעים. וגם מאותו ההיגיון יש מיזוג בין קול פאסיבי ואקטיבי, זמן עבר והווה, גוף שני ושלישי. הטראומה היא לא דבר יפה, מסודר או ליניארי.
3) אזהרה על הצגה גרפית של תקיפות מיניות קיצוניות, ניצול פיזי ומיני, ביוש זונות, והאסון הפסיכולוגי שנשאר בגלל מה שנוויל זיהה באופן צודק כאלימות לא-אנושית. בבקשה תקראו את זה בזהירות אם אתם רגישים לנושא זה. אם אתם מתקשים עם מה שקראתם או עם החוויות שלכם במהלך או אחרי, אנא התקשרו ל (הוא הכניס כאן מספר של עמותה).
הכול תמיד התחיל בסקיצה.
היו מעצבים שעשו את שלהם בפירוט רב, ושמו כל תפר ואפילו בחרו בתכשיט או בקרם לשיער שילך עם המראה הסופי. שלה היה יותר שרבוט בעט או בעיפרון, צורות שבעיני רוחה התאימו מספיק טוב והניסיון שלה וגחמותיה לביגוד באותו הרגע. הבדיחה הייתה שהיא לא עפה מהמכנס שלה, אלא עפה ומכינה את המכנס שלה.
אבל כמו הרבה דברים אחרים עכשיו, הבדיחה הייתה חלולה. היא תמיד הייתה סתם רעיון ורצת עם זה. צריך להילחם. צריך להתארגן. צריך להתכונן. לעמוד. סקיצה של שנה, מקומטת ונזרקת הצידה בהתגלות אחת שפתאום הפכה לפאסה מהטרנד החדש והלוהט בסחיטה החורף.
כמה קווים, כוויות מקללות ומכות שרביט וחבלי אנרגיה שנתנו לה רעיון. קווי מתער להתחלת הרעיון.
היסודות היו מה ששינו, יותר ממה שאנשים חשבו. התכסיסים הקטנים של התפירה שיכלו לגרום לסאטן ליפול בקלות, למותן להיחשף ולחצאית להתפוצץ, לעמוד על משטח, לרגל להיראות או לכתף להתנפח בדיוק ככה. זה היה מסוג הדברים שמעולם לא ראית ושינו הכול, אבל היו חייבים לעשות אותם נכון. היו חייבים לעשות אותם נכון, ואז ההשפעה מבחוץ הייתה יכולה להיות כל אשליה שרצית.
קודם, היית צריך להתחיל עם הבגדים הבסיסיים. החזייה הנכונה, נעלי הבית הנכונות. הכתפיות והמילוי והכיסוי והמחוך השתנו, אבל השניים הראשונים היו חייבים להיות מושלמים תמיד, אפילו אם הם היו סתם מדבקות וחוט דנטלי. הם וידאו שאזור החזה היה בזווית המושלמת, הכפתורים נפלו בקו ישר ולא היו רחוקים מדי, שהצווארון היה חלק, בלי קווים מוזרים במותן או בליטות וששום דבר לא יבלוט אם זה היה בד קל. היו לה כמעט עשרים חזיות שהכינה, כל אחת מהן שונתה ביד כדי שתתאים באופן מושלם, אפילו כדי לפצות על כך שהימנית הייתה קצת גדולה יותר מהשמאלית.
היא למדה מה הם אוהבים לראות. שחור ואדום וסגול; צבעי זונה, צבעים מלוכלכים, נועזים ומופקרים וכל כך קלישאתיים. הם אהבו בגדים תחתונים, אהבו את הסטריפטיז, והיא תפרה עבורם באמצע הלילה, תכננה עבורם ביום ממש כמו כל תחרות או אירוע מיוחד. בייבי דולס, כתפיות, סיבים רכים שנקרעו בקלות, לבנים שלמים, מהדקים, תחתוניות מתחרה, חוטיני דק וחזיות שקופות. נצנצים שתופסים את העין, נוצות או קטיפה כדי לרכך את איפה שהחבלות היו הכי עמוקות, תחרה שכיסתה את כל המכות.
היא ממש שנאה את הסגול; זה תמיד היה הצבע הייחודי לה.
אף אחד לא ידע על הבגדים התחתונים חוץ ממנה. ואפילו אז הם בטח הניחו שכבר היו לה כל הבגדים הללו, בחורה כמוה. רק היא ידעה על טביעות האצבע המדממות על החלקים הנסתרים בכרית שלה שהיו מתפירה מוגזמת ומאוחרת מדי עבורם. להפוך את זה ליפה. לסקסי. למושלם. לזנותי. רק הבסיס, אבל זה הכי חשוב בסוף, והם אמרו את הכל.
ברגע שסיימה את הבסיס, הדוגמה הייתה השלב הבא. לפעמים עשית את זה חי, וניסית לבצע את זה על הדגם, עם סיכות ונעצים וחיתוך כמה שאפשר. מראה פשוט או מחויט יותר דרש עידון מסוים. לבוש גברים ממש טוב- המעיל היפהפה של מייקל שהיא הייתה אמורה להיות כל כך גאה בו אבל איכשהו לא- היה צריך טיוטה. כל קפל היה מחושב, כל שינוי קטן. היא יצרה את הדוגמאות בעצמה. הן חסכו כל כך הרבה זמן בסוף, והיה כל כך קל לשנות ולהשתמש בהן שוב כשהיית צריכה את הבסיס.
ובאמת, היא לא ידעה מה היא מכינה כבר במשך שנים? ברור שהזהירו אותה. מהתרוממות הגבה של מקגונגל בגלל בטנת החצאית שלה שחיסלה את קוד הלבוש עד לקריאות ברחובות, הזהירו אותה. זה מה שקרה לילדות רעות כמוה. זה היה האיום וההבטחה שגרמה ל"זונה" להישמע כמילה מלוכלכת וגרמה לכך שהטבע פשוט עשה "דברים" לזונות. אף אחד לא אמר את זה ככה, אבל הם לא היו צריכים, הדוגמה הייתה ברורה.
מה לבשת? (את קובעת את הדוגמה. חצאיות קצרות. מחוך הדוק. צווארון נמוך. חיתוכים. שקוף. תחרה. עור. גרביונים עם תפרים על הגב. עקבים עם חור. חריצים. קוקיות. פיתולים. סרטים בלתי נפרדים. הגוון הזה של השפתון. ריסים מזויפים. להתחמק מקוד הלבוש בעזרת הפיכת עורף הצוואר למיני, עצמות פרק היד, הקרסול הויקטוריאני הטוב והיפה.) מה את עושה הלילה, זונה? עיניים מקלפות את עורה כמו סכינים מנצנצות בחשכה. בואי נראה מה יש לך. אוי, זה נחמד, ממש נחמד... תני לנו ציצים, כן?
למה היית לבד? (מפרת חוקים. בלי חבר קבוע. למה שתצפי שתוכלי לשמור על גבר? למה את מתכוונת שאת לא רוצה ילדים? לא רוצה להתחתן? רוצה לטייל לצרפת לבד. למילאנו. להתגנב ולזייף תעודה ולהיכנס לאירועי אופנה בלונדון. ליצור כרטיסי ביקור בלי גיל ולשלוח אותם לספקים וחנויות ביגוד כאילו את כבר מישהי שמעמידה פנים, שקרנית קטנה ושאפתנית, היית צריכה להיות בסלית'רין.) אין כאן אף אחד שישמע אותך, כלבה. הסטירה מהדהדת כהוכחה. את תרעישי רק אם נגיד.
למה לא סיפרת לאף אחד קודם? (את חושבת כל כך הרבה על עצמך, לא? יש לך מושג כמה פגעת באנשים כשנתת לזה להימשך כל כך הרבה זמן? נוויל לא הולך לסלוח לעצמו. שיימוס בכה, ממש לפני כולם. קראת לארני מהמיטה עם אשמתו ואת יודעת שהם כמעט בחיים לא עושים את זה. היה אפשר לטפל בזה בלילה הראשון, שום עניין, אם רק היית אומרת.) תזכרי, זונה, מילה אחת לכולם וקוראים לך למשרד בגלל חדשות עצובות של בוגדים-בדם. שרביט קצת לפני החבלה השחורה שפועמת באותו קצב כמו הזין בין השדיים שלה והאצבעות שמרסקות את הפטמה שלה עד שיש דם בטיפות קטנות מהעור הורוד מדי. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לגעת באלו, ואנחנו שניים, אז כדאי שתהיי ממש בטוחה שאת יכולה לעשות את זה מהר מספיק.
למה לא סמכת עלינו? (כאילו לא צחקנו עלייך, קראנו לך כלבה רדודה וטיפשה כשלא רצינו את האישור שלך או להתלבש, לקחנו צדדים עבור ה'אנדרדוגית' וקראנו לך זונה והורסת בתים ועוד יותר כשנתת לאהבה שלך להיכנס בדרך של אהבה של בחורה אחרת שתמיד התייחסה לגבר כמו אל חרא ולא ניסתה במשך יותר מחמש שנים של סיכויים ויצאה עם מישהו אחר) אבא אמר לי שהוא ראה את לסטריינג' מוריד עור של בחור עם מספריים היום. בעיטה לכליות שמקפלת את הגב שלה כשהיא שומעת את הברכיים שלה נשברות על הרצפה ולרגע היא חושבת שזה עמוד השדרה שלה שנשבר. אבא אומר שהנחש של אדון האופל מעכל ממש לאט ואפשר לראות אותם זזים קצת וצורחים עד שהוא חושב שהם נחנקים. יד בשיערה עד שהיא לא יכולה לעצור את הדמעות אבל זה טוב שהיא לבשה את המסקרה שנוזלת, איך שהם יוכלו לראות את זה. שלוש שכבות. מי שם על ריסים רטובים. אבא אומר שמקבלים בונוסים על בוגדים בדם.
למה לא נלחמת בהם? (כאילו שהיית יכולה לדעת ואנחנו יודעים. ראינו אותך מתאמנת. את יכולה לסרס יתוש חמישים פעם. אנחנו יודעים שאת יכולת להילחם מולם. אנחנו היינו. אנחנו היינו נלחמים עד הנשימה האחרונה לפני שהיינו נותנים למישהו לשים את הידיים עלינו ככה או להוריד את הבגדים שלנו. אבל אנחנו יודעים שזה לא משנה לך, נכון? את קבעת שהגוף שלך הוא למי שרוצה לראות אותו.) אבא אומר שיש להם בחור ממצרים שמלמד כל מיני דברים ממש מרושעים ומגניבים על כאב. מפשקים את רגליה על הכיסא והוא מחסום לעוד השפלה. אבא אומר שהם מוסיפים עוד אוכלי מוות. הם רוצים שהיא תעשה מה אוי חרא תודה למרלין שהם לא שמו לב לרדוקטו אם היא צורחת באופן משכנע ושורטת את עצמה עם הציפורניים שלה כדי להוציא קצת דם. אבא אומר שאדון האופל זרק משפחה שלמה של בוגדים בדם לים הצפוני אתמול וראה את הכרישים אוכלים אותם.
למה עודדת אותם? (לא הודית בזה אבל את לא צריכה. אנחנו יודעים שאת עודדת כי את מעודדת את כולם. טיזרית. כלבה. חרא. שום דבר לא מלהיב אותך כמו סט של ביצים כחולות. את באמת האמנת שהם לא ינצלו את זה? אמרת כן עם כל פלרטוט בריסים ומותן חשופה מאז השנה השלישית. את יצרת את הדוגמה. את לא יכולה לצפות להדליק בחורים כאלה ושמישהו לא יפעל מתישהו.) תגידי לנו כמה את רוצה את זה, יא זונה. אוי, אני רוצה את זה כל כך. לעולם לא אקבל מספיק. אני רוצה את שניכם. אני צריכה זין בשתי הידיים שלי. תתחנני לזה. בבקשה, בבקשה, תכו אותי שוב! אני ילדה רעה, רעה ומלוכלכת! זונה מטונפת! תעניש אותי, מותק! זה מרגיש טוב? אוי, כן, כן, כן, כואב כל כך טוב! את אוהבת את זה ככה? בבקשה! רוצה עוד? כן, כן, תגרמו לי לדמם! אני כזאת כלבה מלוכלכת וזנותית!
מה הם עשו בדיוק? (קשרו את אימא שלך שם עם שרביט מכוון לראש שלה? עילפו אותך? קשרו אותך? קללת אימפריוס? איזה שיקוי או סם? נעילת-גוף? הייתה איזו סיבה אמיתית שבגללה לא יכולת לבעוט להם בתחת מכאן עד לשם ובחזרה או אפילו להרוג אותם?) זרע מתייבש באיטיות בשיערה ועל פניה ובטנה, שניהם שרועים וגמורים וחצי ישנים על הכיסאות. היא אמורה, יכולה לברוח, השרביט שלה ממש שם, והיא לא יודעת, היא לעולם לא תגן למה היא לא עשתה אלף דברים. אבל היא סתם מתכרבלת ומתייפחת עד שהגרון שלה כואב והם ישנים, ואז היא מתנקה ומתלבשת ומרלין יודע למה היא מוודא שהם ערים לפני שהיא הולכת. כדי שהם לא יתפסו, אתם יודעים. היא תחזור מחר. הם רוצים משהו עם תחרה הפעם, משהו שיוכלו לקשור.
באמת חשבת שהם יפגעו במשפחה שלך? (הם ניצלו די בקלות. לא כאילו השניים האלה מספיק חכמים כדי לעשות משהו רציני. האבות שלהם לא ממש נחותים כמו אבא של מאלפוי, בכל מקרה? חוץ מזה, יש הבדל גדול בין קצת בריונות ובין רצח. ואם את באמת כל כך פחדת מהם, לא היית גם מזיינת אותם? למה לקחת סיכון אם זה היה אמיתי? את יצרת את הדוגמה, הכל היה בראש שלך, פשוט נתת לעצמך להאמין בזה.) עיניים עצומות, גורמת לזה להיראות כמו עונג ולהישמע כמו כאב בדיוק בצורה הנכונה כשברחה אל הראש שלה. לא מקום טוב או יפה אבל מקום בו אימא שלה, סבתא שלה, האחיינית בת השלוש שלה הייתה על הקיר כשהם מתחככים בה ונושכים את העור במותניה שרוואן הקשתה על האחיזה בו, סימני נשיכה על החזה, קווים על הזרועות שלה. כל כך עדיף שזאת הייתה היא. היא הייתה חזקה מספיק וזאת הייתה אשמתה בכל מקרה.
אבל הם מעולם לא הכניסו את הזין שלהם אלייך? הם מעולם לא אנסו אותך באמת? (נתת לרון לעשות מספיק. כולנו ראינו את זה, וידאת את זה. הרמיוני המסכנה, ממש השווצת בזה לפניה, לא ככה, זונה? אנחנו יודעים שאת לא בתולה, וכולנו כוסחנו באופן יומי בין הקארואים וצ"ד, אז לא צריך לבכות כל כך הרבה על החבלות. את יצרת את הדוגמה שלהן, מצצת את הלשון של רון אל הושת שלך ואז הלכת במשך כמה שבועות כאילו היית ילדה טובה ותמימה.) גרג החליק פעם אחת והיה הרוס. היא ניחמה אותו, ממש ניחמה אותו, שמה את הבגדים שלה עליה והלכה אל המטבח כדי להביא לו קרח כי היא לא רצתה לתת לו רעיון אחר ולבקש את השרביט שלה. לא מטפלים באנס שלך אם זה אמיתי או דואגים לגביו ובין אם רע להם כמו לדראקו או אם האלימות שלהם תשמור עליהם בטוחים.
טוב, היה יכול להיות נורא יותר. רק נהדר שאת בסדר. (מזל מזל שהתחמקת מזל אין מה להתלונן. זונה של תשומת לב. את חייבת להיות באור הזרקורים כל הזמן? מלכה של דרמה. את לא מבינה שהדאגת את כולם?) היא גנבה עוד מפיות והשתמשה בהן כדי לנקות. תמיד צריך לזרוק את המדממות בפח האשפה בשירותים של הבנות ואף אחד לא שאל שאלות. היא לבשה כל שכבה שהיה אפשר בתלבושת האחידה וטייטס אטומים. בשביל החום. היא לבשה אימוניות עם הרוכסן למעלה בשיעורים של צ"ד. עבור ויקי. עכשיו כשהיא ורוואן יצאו לא היה הוגן להתלבש כמו שהיא התלבשה. קריצה. חיוך חצוף וצחקוק קטן. היה לה קשה עם שיעורי הבית, פרוואטי יכלה להתקלח קודם.
אני לא עומד לזקוף את זה לחובתך או משהו, אני לא מזלזל בך. (אני יכול. אני צריך. את יודעת את זה. אני נדיב אבל לא צריך. לא צריך להיות נחמד לזונה.) היא הרגישה את העיניים שלהם עליה. לא רק את שניהם. של כולם. בהתחלה אלו היו רק דראקו וטד ובלייז, ואז כל הסלית'רינים, ואז כולם, אפילו אלו שהעמידו פנים שלא ידעו. היא יכלה לשמוע אותם מתלחששים והיא ידעה מה הם אמרו. היא באמת כוסחה כל כך אתמול עד שהשתינה על עצמה? זה היה נכון! והיא ירדה על ידיה ועל ברכיה ופניה השתפשפו וקראה לעצמה כלבה רעה מאוד! ממש מגעיל! גורם לך לרצות להקיא! איך היא מעזה להראות את עצמה בציבור?
השניים האלה כל כך מגעילים, אני לא מופתע שהם עשו משהו כזה. (זאת לא באמת אשמתם. הם כמו חיות. בין האיי קיו שלהם והחינוך שלהם, אין להם ברירה. זה מה שחבר'ה כאלה עושים. זה כאילו נפנפת בבשר מול כלב ואז נדהמת שהוא נשך. היא הייתה מגוחכת. היא תמיד רק גלגלה את עיניה או שירדה בחזרה או אפילו התעלתה על זה. לפחות שליש מהחבר'ה בבית הספר. עוד יותר ברחובות. הפריחה נשיקה לעבר שריקה עם משפט על גודל הזין שלא היה צריך להרגיש כאילו עברה שש פעמים שבץ. זה היה בכל מקום. המבטים. התגובות. הבדיחות. ההבטחותאיומיםהצעות. הם היו רגילים וזה לא שינה בכלל, במיוחד כשזה כן.
הכל עצר עכשיו. החבר'ה האלה ממש מגניבים. (הם התייחסו אל זה כמו אל אונס אמיתי והכול, אפילו שזה לא היה. הם לפחות אומרים לא במקום, את יודעת, לחזור לילה אחרי לילה בבגדים תחתונים שהכנת, לבצע סטריפטיז במשך שעה, ולצרוח כן שוב ושוב. זה היה ממש טוב עבורם; ג'יני עצרה אותם מלהרוג את השניים האלה בעבורך. וואו, זה לא אומר הרבה על כוח האהבה של צ"ד אחד לשני? רק תיגע בזונה שלהם והם יעשו ממך דוגמה כאילו אנסת את הבתולה הכי טהורה שלהם. הם פשוט כאלה מגניבים. הם עצרו את זה ועשו את מה שהיית צריכה לעשות מההתחלה. הם אפילו נקמו בעבורך, אז כדאי שתהיי אסירת תודה. כדאי שתשמחי עכשיו. כדאי שתתקני את עצמך. הם תיקנו את זה בעבורך. ניקו את הבלאגן שלך.) היא צריכה לעשות משהו בעצמה. מרגישה נוראית ומטופשת כמו מתי שהיא הייתה צריכה לבקש רשות משיימוס לעזור לה בלי להבין למה. מרגישה כאילו כלום לא הסתדר ושהיא הייתה כפוית טובה בנוסף לזונה מגעילה.
הכל בסדר עכשיו. (ממש לא.) ממש לא.
ג'יני אמרה את זה אחרת, אבל ג'יני רימתה, היא לא הבינה. היא גרה בעולם של הגברים, היה מותר לה להיות שם בגלל המספר הנכון של האחים וההתנהגות הגברית, סוג האתלטיות והיופי הנכון שבא עם נמשים וגמישות, וקצת לסת בולטת וההקרבה של כל מה שהיה 'נשי מדי'. לבנדר הייתה אסירת תודה כלפי ג'יני בכך שהייתה לה מישהי לבכות לה כשלא היה עוד מה לעשות ושמנעה ממנה באמת להתעמת איתם- כי הם רק היו מתקפלים ומתנצלים ועושים את זה שוב, היא ידעה, עם כמה שהיא הייתה הרוסה- אבל ג'יני מעולם לא שיחקה לפי החוקים שהנשים האחרים שיחקו לפיהם. כלבה.
אבל כשהדוגמה מוכנה וכולם יודעים מה נוצר, הגיע הזמן לבחור בבד, לחתוך אותו, לתפור אותו, לעבוד באמת על הדבר הארור.
להתגנב בכל לילה אחרי שעת העוצר ולהשתמש בכל תכסיס שהיה אמור לקדם את מטרתם. לבלות חצי שעה בארון באור אדום- לא ברח ממנה כמה זה היה מושלם מבחינה ציורית- ומראה קטנה שהייתה על פנים הדלת. לסדר את האיפור, לסלסל את שיערה, לישר את הגרביונים שלה, את הסיכות והכפתורים והסקוצ'ים והלולאות שיהיו מסודרים. היא אפילו שימנה את עצמה כדי להרגיש יותר טוב. לא עושים את זה באונס. לא מתכוננים לתקיפה מינית.
לדווח בזמן ולקרוס ולהתכופף ולזחול ולהתיר ולקלף ולהזדקף ולחייך. לא מתכננים תקיפה מינית. לדעת מתי לבכות כאילו כואב ומתי לבצע גניחה סקסית וקטנה ומתי לבקש עוד ומתי להעמיד פנים שאת נלחמת וכמה. לא מארגנים תגובות לכיסוח כדי למקסם את העונג של התוקף. באמת, היא פשוט עבדה כחשפנית סאדו-מאזו ששילמו לה בתחושת ביטחון מזויפת של המשפחה שלה, וכמה זה היה נמוך, לעזאזל? אם היא עמדה לבזות את עצמה ככה, היא לפחות הייתה צריכה לעשות את זה מאחורי פונדק ראש החזיר בלילות שישי ולקבל קצת כסף לעסק שלה.
וחי מרלין, אם היא הייתה כנה- אם היא באמת הייתה כנה, לעזאזל, פעם אחת- היא לא חשבה על זה? היא לא הייתה עושה את זה עכשיו אם לא הייתה עסוקה עם צ"ד? היא אפילו הגנה על זה בפני מייק כשביקשה עזרה בלעשות שפגט לפני שנה. אמרה לו שזה מחזק ומנצל את המראה שלה כדי לקבל הכל מהר. אם היא מוכנה להתפשט בפני זרים ולחטוף בשביל צ"ד, איך זה בכלל שונה? זה לא. את לא יכולה להיות מוכנה להיות זונה מזדיינת ואז להיות מודאגת כשאת צריכה להתפשט.
זאת הייתה עבודה. עבודה חולנית מאוד בשנה חולנית מאוד, אבל ממתי הבטיחו לה שהחיים יהיו קלים או יפים או הוגנים? טוב, מלבד מתי שהם אמרו שאם את תהיי קלה ויפה, הכל היה הוגן. זה, לפחות, היה נכון.
וכשהכול נגמר, אי אפשר היה לעזוב את מה שהסתירה, לא משנה כמה ניסתה. זה היה נורא ומביש, אבל הייתה כמות מסוימת של שכבות שיכולת ללבוש. בסופו של דבר השמועות היו נכונות- הסיבה היחידה שבחורה כמוה תתכסה היא כי היא נכנסה לצרות.
חי מרלין, היא לא תשכח את העיניים של נוויל. הילד האחרון בבית הספר שהיא רצתה לפגוע בו. הוא היה כל כך אדיב, כל כך טוב לכולם, הוא עבר הרבה יותר ממה שהגיע לו ותמיד התייחס אליה כמו אל אחות קטנה, אפילו לפני שהוא פרח בעצמו בצ"ד. היא ראתה את התדהמה הנוראית, וזה הרגיש לה כאילו הרביצה לו וגנבה משהו יקר כשנפל.
איכשהו, הייתה פחות בושה בלתקוע את האצבעות שלה בתחת שלה ולהתחנן שירביצו לה בגלל זה. זה היה משהו צפוי מהבחירות שלה. לפגוע בילד טוב שמעולם לא נכנע לפיתוי לא היה.
ברגע שראתה את המבט הזה, את ההבנה הזאת, לא היה יותר לאן ליפול. לא היה עוד מה להחביא. אחר כך היא פשוט נתנה לו לראות את הבלאגן שעשתה, והדבר היחיד שמנע ממנה להוריד גם את השאר הייתה ההבנה ברגע האחרון שהוא כבר היה המום מכמות העור שהראתה. ואז היא פשוט עמדה שם וראו אותה. היא הייתה רגילה לכך, או הייתה אמורה להיות.
לא היה צריך להיות כל כך קשה לשמוע את מה שאמרו ושאלו אותה כשהיא כבר ידעה ושמעה אותם בראשה כל כך הרבה פעמים. זה היה צריך לעזור כשפרוואטי וג'יני ירדו ועטפו אותה בשמיכות ודיברו איתה. אם היא הייתה הקורבן הקטן והמסכן שהן חשבו שהייתה, היא לא הייתה מזייפת את כל התגובות הנכונות בדיוק כפי שהיא זייפה סיפוק לוינס ולגרג.
אבל הן רצו לסלק את זה, והיא ידעה שזה לא היה אפשרי. היא יצרה את זה; החליפה החלקה והמושלמת של עור רך שהיה מנוקד בכל כך הרבה צבעים והיה קרוע. עכשיו היא הייתה חייבת ללבוש אותו. לחיות בו. לחיות איתו.
לקשט אותו בחיוכים ובדמעות אמיצות שעדיין זלגו בחופשיות כדי ליידע את האנשים הנכונים שהיא מלאת חרטה ומבינה את מה שעשתה. לענות לתודה בחיבוק מתוק לילד שהחינוך הנוקשה מסבתו מנע ממנו להשתגע מסביב לבנות כמוה ולנשק את הלחי שלו ולהודות על כך שהוא תיקן את זה בעבורה. אפילו בנוגע למשפחה שלה... שום דבר לא משפר את המראה כמו אבן יקרה על הבגד.
ההשפעה נהדרת.
זה היה כמו הגרסה הנשית שלה למה ששיימוס עשה בתחילת השנה, בעצם. היא הביאה את זה על עצמה, אבל הצד השני הוא עדיין רשע כזה נורא ועדיף לנקום בו נקמה מתוקה והיא קופצת כאילו כלום לא קרה. הגריפינדורים הנוראיים הללו. אמיצים עד טיפשות. החבלות נעלמו והחזה חזר לקדמותו והיא אוכלת בננות, נועזת כמו תמיד באולם הגדול כאילו כלום לא קרה. אפילו ג'יני גאה בה.
היסודות כואבים.
עדיין מסתתרת בארונות כדי לצרוח בשקט אל ידיה בלי שום סיבה. עדיין מרגישה כאילו היא עומדת להקיא כשחלפה על פניהם באולם, אפילו אם הם פחדו רק להיות באותה קומה כמוה. עדיין לא יכולה להסתכל על עצמה לפעמים כשהחליפה בגדים או התרחצה, אבל אז בוחנת את גופה בפעמים אחרות במראה כמה שיכלה. פתאום, להבין באופן היסטרי שלעולם לא תוכל ליהנות מסקס נורמלי שוב ולרצות לדחוף את הבן הנחמד הכי קרוב אל הקיר הקרוב רק כדי לראות אם תוכל... וכעבור חמש דקות לראות את וויין עושה מתיחות בחולצתו הרטובה על שרירי הבטן שלו והעור הג'ינג'י המנומש מתחת למותניים שלו כל כך יבש עד שכאב. לרצות שיחזיקו אותה כל הלילה בעירום ולדעת את מה שנאמר עליה אפילו אם מעולם לא פעלה אפילו בחצי מהמקרים ככה ואיך שזה היה לא הוגן לשאול קוסם אם היא לא רצתה שינוח, במיוחד כשהיא כבר עשתה זאת.
לדעת שתהיה בסדר כי היא ציפתה לזה וכי הזהירו אותה בנוגע לזה מאז גיל ההתבגרות ושזה לא היה כל כך נורא ושהמשפחה שלה הייתה בטוחה ושזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע ולדעת שהיא לעולם לא תהיה בסדר שוב. לדעת שהיא צדקה כל הזמן.
היופי הוא כלבה.
https://www.youtube.com/watch?v=Ow25lvYoKXo
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה