"תן וקח"- סיפורו של גרגורי גויל

זה מרגיש לי דוחה לפרסם את זה אבל אני חייב.

"אומרים שכוח מעורר הכי הרבה תשוקה". אזהרת אלימות מינית.

---

זה היה אמור להיות כבוד. דראקו אמר כך, פרופסור סלגהורן אמר כך, הקארואים אמרו כך, המנהל סנייפ, אפילו אביו שלח לו מכתב שבירך אותו על כך, ובהתחלה, הוא האמין לכך. אבל עכשיו, כמעט חודש אחר כך, גרג הגיע למסקנה הברורה שאנשים השתמשו ב'כבוד' כתירוץ כדי למנוע ממך להתלונן על העבודה השחורה. ולפטרל במסדרונות המטופשים עם וינס בכל שעה של הלילה הארור? זאת הייתה העבודה השחורה, לגמרי, אפילו אם גם המנהל עשה זאת.

בטח, הם יכלו להבריז מהשעה הראשונה בבוקר כדי לישון, אבל זה התיישן מהר מאוד. זה אמר שנאלצו לחמם את ארוחת הבוקר מחדש או לאכול בצהריים מוקדם ולא לאכול בכלל בארוחת הבוקר, ושלוש פעמים בשבוע, הם נאלצו לדלג על שיעור אומנויות האופל, וזה ממש הפריע לו. השיעור הראשון בשבע שנים של בית ספר חסר תועלת שבאמת היה מעניין בצורה שלא הייתה רק לתהות מה האגריד עמד לנסות שיאכל את הגריפינדורים, ולהחמיץ את זה אמור היה להיות פרס. שילכו ויקללו את עצמם!

זה גם לא היה ממש הגיוני מבחינתו. למה הם בזבזו את כל הזמן שלהם בכך שניסו לתפוס את צ"ד בלילה? כולם ידעו מי הם היו, לא? טוב, לא את כולם, אולי, אבל את אלו ששינו. לונגבוטום היה המנהיג שלהם, לחלוטין- עם כמה שזה היה מוזר- והיה קל לדעת שמקמילן, אבוט, וויזלי, פיניגן, קריווי, ושני התלמידים ההומואים מרייבנקלו היו שם לגמרי. למה לא פשוט להוריד אותם ולגמור עם זה?

אל תשאל את הממונים עליך שאלות, גרגי. זה מה שאבא שלו תמיד אמר, וממונים תמיד נשמע כאילו זה היה ממש חשוב וסימן את משפחת מאלפוי. כשהיה צעיר יותר, הוא חשב שזה היה אמיתי. אביו ואבא של וינס עמדו שניהם ללכת לאזקבאן בתור שני בריונים כשמאלפוי הגדול הוציא אותם משם, אחרי הכל. הפך אותם ל'חברי משמר כבוד' אצלו, ואז לאוכלי מוות אמיתיים אחר כך. הם שניהם הוצאו מהזבל, וחובתם הייתה להיות אסירי תודה ולזכור מאיפה באו כל הדברים הנחמדים.

אבל אולי זה היה בסדר עבור אבא ועבור מאלפוי הגדול, אבל הדברים השתנו מאז. מאלפוי הגדול היה במצב רע עם אדון האופל, ודראקו...

גרג עשה פרצוף באפלה, בקושי טורח בכלל להעמיד פנים שהסתכל מסביבו כשפנו במסדרון הבא מבין רבים. דראקו היה נקניק. נקניק קטן ופחדן שלא עשה כלום וחשב שהחרא שלו הריח כמו שיקוי אהבה. בשנה שעברה, הוא היה מסתכל מסביבו בפחד רק מכך שחשב את זה, אבל הוא חשב את זה מספיק כשגרמו לו להתחבא בתור ילדה קטנה בהסוואת שיקוי הפולימיצי כשהסקרוט הקטן אונן לו בחדר הנחיצות. הוא בטח גם שבר את זה. אף אחד אפילו לא יכול למצוא את זה יותר. אבל הוא עדיין כולו מרחף ו -

משיכה חדה בשרוולו קטעה את הרהוריו המדוכאים, ווינס עצר בפתאומיות כל כך גדולה עד שנראה היה שמישהו איבן אותו. "שם!" הוא לחש כמעט בשקט. "יש שם אחד!"

הוא כמעט אמר שזה היה צל, שזה תמיד היה צל, שהמקום היה מלא בצללים מוזרים ובציורים זזים ובאזעקות מפגרות, אבל לא. בגלל שאם הוא הסתכל על המקום שאליו וינס באמת הצביע, אז חברו אולי באמת עלה על משהו. הוא לא באמת ראה משהו, לא כמו שבדרך כלל רואים דברים, אבל האבנים באזור הזה של הקיר נראו... רופפות. כמו משהו רחוק על כביש שחור ביום הכי חם של הקיץ. הם צפו, עוצרים את נשימתם, אסירי תודה שהם עדיין בצללים, והאבנים התחילו לזוז.

"שתק !" שני השרביטים הבזיקו, שני הקולות נשמעו באותו הזמן, והגוש המוזר נפל אל הקרקע, לא נראה כמו האבנים ונראה כמו בן אדם בתלבושת של הוגוורטס. הברדס נפל על ראשו, הוא היה הפוך, והם עשו משהו כדי להוריד את צבעי הבתים ולהפוך את כל הגלימות לשחורות, אבל גרג לא היה צריך לראות אדום, כחול או צהוב כדי לדעת מה היה להם, אפילו אם הוא לא ידע מי.

"תפסנו אחד!" וינס הרים את אגרופו באוויר, מכופף את כתפיו בחיוך שגרג חשב שהיה נראה ממש טיפשי אם לא היה רוצה בעצמו לקפוץ מעלה-מטה מההנאה המפתיעה בכך שהצליחו במשימה ה'מכובדת' שלהם. "תפסנו צ"דניק! תפסנו צ"דניק!"

"כן!" גרג הנהן בשמחה, נותן לו כיף חזק לפני שכרע כדי להוריד את הברדס מהפרס שלהם. זה הרגיש כמו חג המולד או יום ההולדת, כמעט. קטן מדי בשביל להיות לונגבוטום או מקמילן, אפילו בגלימות הללו היה קל לראות את זה, אבל זה עדיין יכול היה להיות מישהו טוב. ואפילו אם זה לא היה אחד מהכי טובים שלהם, בטח היה איזה פרס ממש טוב בשביל זה. אולי אחד מאדון האופל בעצמו? אחרי הכל, היחיד שתפס איש צ"ד בשעת מעשה לפני כן היה המנהל בעצמו, ואפילו אז הם התחמקו.

המחשבה עצרה אותו, יד אחת כבר הייתה על הברדס, והוא קימט את מצחו, נסוג לאחור. הם באמת היו חמקנים קטנים. הוא הצביע שוב בשרביטו אל הדמות. "אקספליארמוס , שתק , שתק , פטריפיקוס טוטאלוס ו... אה... אינקרצרוס !" הגוף התעוות כמה פעמים, אבל כשהחבלים הקסומים קשרו אותו, הוא היה נוקשה כמו אבן והשרביט היה במרחק קטן מהמסדרון, מה שגרם למבט די מתרשם מוינס.

"אתה לא רוצה שיברח לשום מקום, הא?"

"לא," הוא ענה בפשטות, ואז משך את הברדס. כדי למצוא צעיף, גם הוא שחור, מסביב לראש. "אוי, נו! זה לא בבושקה פה! מה? יש לו מסכה מתחת לזה?"

"אני חושב שזאת מכשפה." וינסנט לחש כמעט ביראה, מצביע אל קווצת שיער ארוכה וחומה שברחה מהצעיף. "תראה את השיער."

"לאקרלי יש שיער ארוך," גרג הזכיר, למרות שלא ידע בכלל למה הוא התווכח. וינס בטח צדק, גם הידיים הרגישו כמו של מכשפה, אבל הוא פשוט מאוד התעצבן בימים האלו שכולם אמרו לו דברים כאילו לא יכול היה לחשוב בעצמו. אפילו אם זה היה חברו הטוב ביותר. אולי במיוחד בגלל זה.

"כן, אבל הוא קל יותר," וינס אמר מיד, "וזה תחת של בת."

בלי להסתכל אפילו בתחת הרזה שדיברו עליו, גרג חייך, והרביץ לנער האחר קצת בצחוק בכתף עם גבה מורמת. "אתה גם היית מסתכל על התחת אם זה היה גבר?"

החבטה שבאה בתגובה פגעה לו בצלעות, אבל הוא הצליח לעצור את התגובה ולהתכופף רק מעט, בלי רצון להיראות חלש. "אני מסתכל לה על התחת כי זה לא בחור! עכשיו בוא..." וינס משך בצעיף בשמחה, מצליח רק להדק אותו. "בוא נראה מה תפסנו כדי שנוכל להגיד לפרופסור סנייפ!"

לקח קצת זמן להתיר את זה- מי שלא הייתה, היא הייתה טובה מאוד בקשרים- אבל הם החליטו להשתמש בסוף בכישוף חיתוך, ומשכו כדי לבחון את הפנים שהתגלו בזוהר השרביטים שלהם. עכשיו היה ברור שזאת הייתה מכשפה, והיא הייתה לוהטת; אפילו אם הייתה מחוסרת הכרה. עורה היה מושלם, בלי נקודות או כתמים, ריסיה כהים וארוכים, שפתיה גדולות ורכות וכמעט אדומות כאילו שמה עליהן שפתון. הוא זע במקומו, מרגיש מוזר כאילו הייתה זאת בגידה לחשוב שמישהי מגריפינדור ומצ"ד הייתה כל כך יפה, ואז הסתכל על וינס כדי לא לבהות בה, מצביע בשרביטו אפילו שהרגיש כמו אידיוט להגיד את המובן מאליו. "זאת בראון."

"קיוויתי שזאת תהיה וויזלי." וינס מלמל, אבל נראה כאילו הוא לא הצליח להוריד את העיניים ממנה, וגם הוא התנהג מוזר. "חושב שהיא מהטובים?"

"היא כאן בחוץ, והיא מצ"ד," גרג אמר, מנסה לחשוב על זה. "זה אומר שהיא מהטובים."

"אז צריך להסגיר אותה."

הוא הנהן, עיניו חוזרות אליה, רק שהפעם לא נשארו על פניה, אלא עקבו אחר החבלים שהראו שיש לה הרבה יותר מתחת נחמד מאוד כמו שוינס אמר. "מה אתה חושב שנקבל?"

"לא יודע."

"אתה חושב שנקבל משהו?"

גרג שקל את זה לרגע, חזיונות של מדליות ופרסים רקדו בדמיונו לפני שנעלמו כמו קסמי חלום בהקיץ ברגע שהבין מה תהיה המציאות. הוא משך בכתפו, וחיקה את הדרך המגוחכת והמוגזמת שבה דיבר פרופסור סלגהורן. "עבודה טובה, חברים. הבאתם גאווה לבית סלית'רין!"

וינס עדיין בהה בבראון, מושך בסנטרו כשחשב, והנהן לאט. "זה נכון. לא הוגן. מסריח, בעצם."

"כן."

הייתה עוד שתיקה ארוכה כשחברו הקיף אותה, בועט בה לבסוף ברגלו. היא עדיין הייתה נוקשה, וזה העיף אותה על צידה, וגרם לצל ענק להופיע על הקיר מאחוריהם. "אולי אם נגרום לה לספר לנו משהו על איפה שנוכל למצוא אחד יותר טוב, או איפה הם שמו את חדר החפצים הנסתרים?"

"בוא ניקח אותה לשם, נשאל אותה קצת." הוא החווה בשרביטו אל דלת כיתת תולדות הקסם. הם לא עשו משהו רע, בעצם, הם עשו הרבה יותר ממה שציפו מהם, אבל ליבו עדיין פעם מהר, נראה היה לו שעמדו לתפוס אותם, אפילו אם הוא לא ידע מי או למה. אולי הוא סתם דאג שהיו עוד צ"דניקים בחוץ, אבל הוא לא אהב להישאר במסדרון ככה. "נוכל להשתמש בדברים של החקירה משבוע שעבר."

וינס עשה רעש הסכמה, וביחד, הם סחבו אותה במהירות מהמסדרון. היא לא שקלה יותר מדי, אבל היא גם לא התקפלה, וזה הקשה על זה יותר ממה שציפה. כמובן, הוא גם לא ציפה שאפילו תחת הכישופים, אצבעותיו עדיין נלחצו על עורה כי הוא נשאר רך, או כמה שהיה חם, או שהריחה כמו סוג הבושם שהיה אמור להזכיר לו את הסבון של סבתא שלו אבל ממש לא. "היי! גרג?"

"כן. תוריד אותה."

באי חשק, הוא הוריד אותה אל הרצפה, ואז צעד לאחור, מסובב את שרביטו בשרוולו. בראון הייתה אויבת. היא הייתה מצ"ד, בוגדת בדם, גריפינדורית, אחת מאלו של פוטר. היא הייתה אסירה לכודה, והיה צריך לחקור אותה. אבל גם מעולם לא הייתה לו בת כזאת שיוכל לגעת בה איך שירצה, שהייתה כמו המגזין הכי טוב כי היא הייתה בשר ודם, אפילו אם הייתה אויבת. אויבת. חלאה מלוכלכת, מסריחה ואוהבת-מוגלגים. הוא תהה מה היה הטעם שלה.

כאילו ידו ויתרה על כך שיאסוף את עצמו, היא נופפה בשרביט, והחבלים נפלו, והוא אחז בגלימה בגרונה. הוא לא הסתכל על עיניו של וינס, כי זה היה ממש קרוב לסקס, הוא הרגיש את זה בחדר, והחוק הראשון היה שאם יש עוד גבר בחדר אסור ליצור קשר עין. "רוצה לחפש עליה?"

הוא שנא את קולו רוב הזמן- שנאה איך שלפעמים הוא בכלל לא נשמע, איך שהוא נשמע רך יותר וגבוה יותר מקריווי הארור לפעמים, אפילו שלגברים גדולים היו אמורים להיות קולות באס גדולים ורועמים- אבל הוא היה אפילו גבוה יותר מהרגיל, והוא השתעל, מעמיק את קולו כמה שאפשר. "אתה יודע, כי… הצ"דניקים האלה… הם חמקמקים. אולי יש להם עוד נשקים או משו."

לא לקח לוינס הרבה זמן לענות, וגם קולו נשמע די גבוה. מזווית עינו, נראה נצנוץ קטן, וגלימתה התפרקה לגמרי, ועכשיו העניבה השחורה שלה נמשכה עד מתחת לצווארון האפודה שלה. "כדאי שנוריד לה את הכל. היא יכולה להחביא משהו בכל מקום."

הוא לא רצה להשתמש עוד בשרביט. זה היה כאילו נתנו לו רשות, והוא ירד על ברכיו, מושך את העניבה עד הסוף. למשוך את האפודה היה יותר קשה משחשב, במיוחד עם זה שהיא לא התכופפה ושמעולם לא הפשיט אדם אחר לפני כן, אבל מיד נשמע רעש קריעה חזק. גרג העווה את פניו, למרות שזה לא היה אמור לשנות, והסתכל בדאגה על חתיכת הבגד הקרועה באגרופו. "אף אחד לא יכעס עלינו, נכון?"

"בטח שלא," וינס אמר בביטול, אבל לפני שגרג יכול היה להתווכח איתו, חברו תפס את החולצה שלה, ופשוט משך אותה עד שנפתחה. כמה מהכפתורים נפלו, אחר היה תלוי על חוט, וזה לא שינה. "וואלה! 'סתכל על אלה!"

החזייה שלה הייתה לבנה. כותנה במקום אחד ותחרה במקום אחר. והיא הזיעה, אז העור שלה זהר, והיו מקומות בהם יכולת לראות דרכה.

מה שרצה להגיד לא שינה. גם שמו לא שינה, והנשימה לא שינתה. הוא מצמץ כמה פעמים, בקושי מודע לכך שאולי רייר, וזה מאוד הרשים אותו שמישהו קרוב אליו עם קול די דומה לשלו הצליח לדבר, אפילו אם זאת הייתה לחישה רועדת. "בחיי!"

יד (הוא היה חייב להסתכל ולבדוק שזאת לא הייתה שלו) עמדה להגיע אליהם, והוא בלע חזק כשאצבע עבה אחת החליקה מתחת לרצועה על הכתף, מתחילה למשוך אותה ולגרום לחזייה להתרפות, לעור לזוז- הוא הניד בראשו. "אל תיגע בהם, וינס!"

העיניים החומות הצטמצמו לעברו כאילו יצא מדעתו. "למה לא? קיללת אותה בחמישים קללות שונות, היא לא עומדת לעשות כלום!"

זה הסתדר לו עכשיו, מה שהטריד אותו, והוא שילב את ידיו, מניד שוב בראשו כשגרם לעצמו להתרחק. עכשיו, כשהבין מה זה היה, הוא לא עמד להשתתף בזה. אביו יהרוג אותו. "אתה לא יכול לגעת בבנות אלא אם הן נותנות לך. זה אונס."

"לא, זה לא!" וינס מחה בכעס, אבל התרחק גם כן, ושילב את ידיו כמו גרג מעל גופה הלבוש-למחצה של בראון. "חוץ מזה, היא לא בת, היא צ"דניקית! והיא גם זונה; כולם יודעים." הוא הרים את סנטרו, נימת קולו נחושה אבל קצת לועגת כשהסביר את הברור. "אי אפשר לאנוס זונות!"

זה היה טיעון טוב, וזה גרם לו להרגיש טוב יותר ככל שחשב על כך יותר. מה דודו אמר פעם אחת? 'אי אפשר לגנוב את מה שנותנים'? זה לא היה על בנות, אבל עדיין נכון. זה לא קשור לכך שהיא הייתה בחורה אויבת, אחרי הכל, או אפילו אחת סקסית. גם פאטיל הייתה סקסית, בדרכה האפלה, אבל היא עדיין נחשבה לאונס. הרעיון לעשות משהו עם מכשפה קפואה עדיין היה מפחיד, ולמרות שהפריד את זרועותיו, זה היה רק כדי להחוות אצבע מזהירה לכיוונו של וינס. "אז בסדר. אבל רק להרגיש אותה."

במהירות, כאילו חשש שגרג ישנה את דעתו, וינס הוריד את הרצועה למטה, ואז את השנייה, ושניהם השתנקו בקול כשהציצים שלה נחשפו. ידיו דגדגו מרוב קנאה כשהסתכל על ידיו של הנער האחר נוגעות קצת בהתחלה, ואז לוחצות, דוחפות אותם למעלה כדי לראות את קו החזה שלה שנמשך לנצח, בעוד אגודליו שפשפו את פטמותיה. הוא בלע חזק, גרונו ומכנסיו נהיים הרבה יותר קטנים. "הם מרגישים טוב?"

עיניו של וינס היו עצומות, והוא גנח גניחה שקטה שהייתה נוראית לשמיעה כשהסתכל עליו. "או… תנסה, גרג!"

הוא לא היה צריך עוד הזמנה. ידיו הושטו, דחפו את האחרות מהדרך, ועכשיו הגניחה הייתה שלו כשנתקל במה שנראה לו כמו קילומטרים של הבשר הכי רך והכי חם שאי פעם דמיין. כל כך מלאים, כל כך עגולים, כל כך כבדים ומוצקים אבל איך שזזו מתחת לאצבעותיו… "ישבנו של מרלין!"

נשמע צחקוק נמוך מצד וינס, והוא בכוונה לא שם לב לכך שסידר את מכנסיו. "לא חושב שהישבן של מרלין היה כזה נחמד."

גרג אולי השמיע רעש בהסכמה, אבל הוא היה חלש, לכל היותר מרוחק. ליבו הלם, נשימתו נפלטה יותר בקצב, והייתה לו זקפה גדולה עכשיו, בלי יכולת להתעלם ממנה, בעוד שגופו לחץ עליו להמשיך הלאה, לראות מה עוד היה לגוף הנפלא הזה להציע. הוא הוריד את ראשו, עומד לשפשף את פניו בין שדיה, אבל וינס משך בכתפו. "יש לי רעיון."

הוא הרים את מבטו, מזעיף פניו בגלל ההתערבות. "מה?"

"אולי לא נסגיר אותה."

"למה לא?"

"הם לא יתנו לנו כלום על זה, אתה יודע את זה. אבל היא כן." היה משהו בחיוך שגרג לא ראה לפני כן, סוג של עורמה שהזכירה לו את פרופסור קארו כשדיבר בשקט וסרק את הכיתה הריקה כאילו היו בסכנה להיתפס. "זה כמו שאמרת, היא זונה. אבל אם נגיד לה שאנחנו עומדים להסגיר אותה למנהל, היא תעשה אותנו."

פיו התייבש, הוא ליקק את שפתיו באיטיות, ידיו קפואות באופן מוזר במקומן, ולא נשארה אפילו טיפת דם אחת בראשו. "שמעתי שהיא ירדה לכל נבחרת הקווידיץ' כשזכו בגביע בשנה שעברה. אפילו לבנות."

התמונות שהשמועה הזאת יצרה היו אפילו יותר טובות עם הדגמה חיה כאן לפניו, והוא היה חייב לנצל את כל כוחו כדי למשוך את ידיו, לשמור אותן לעצמו ולנחות את מוחו עד שיוכל לעמוד, להתרחק, לשלוף את שרביטו ולכסות את (הציצים האלה) האסירה שלהם כשהנהן אל וינס. "קדימה. אתה תעשה את זה. תעיר אותה."

הוא לא פחד, רק היה בטוח שלא יכול היה לבצע את הכישוף כמו שצריך, ולרגע אחד, נראה היה לו שגם וינס פספס שם. אבל אז נראה היה כאילו היא נמסה קצת, איבריה נופלים אל הרצפה ולא נוקשים וזקופים- אוי, מרלין, זה גרם לה גם לרטוט- ואז היא זזה, רעדה, הנידה בראשה והזדקפה. בראון נראתה מבולבלת בהתחלה, רדומה ועייפה, אבל אז עיניה התרחבו, והיא צרחה צרחה צווחנית וקצרה, תפסה בחזייה שלה וכיסתה את עצמה בבגדים שלה. "איפה…?"

"תפסנו אותך על חם, כלבה!" וינס צעק בניצחון. בראון קמה על רגליה, מחטטת נואשות בגלימה שלה, ואיכשהו, עם כל הדברים שלה מכוסים, היה קצת יותר קל לזכור שהיא הייתה אויבת.

גרג חייך, הוציא מכיסו את השרביט שהרים במסדרון והחווה בו כלפיה בידו השמאלית, אפילו שהנשק שלו נשאר מכוון עליה ישירות. "מחפשת את זה?"

יד אחת התהדקה בחולצתה, כאילו עמדה לקרוע אותה בעצמה, אבל השנייה הייתה מאוגרפת לצידה, עיניה חריצים דקים, שיערה נופל על פניה כשהתכופפה ולחשה כמו חתול שמוכן לתקוף. לחייה היו אדומות. "תחזיר לי את ה -!"

"אנחנו לא נותנים לך כלום!" וינס התערב. "את עומדת לתת לנו!"

"תאכל חרא של דוקסים!"

הוא מעולם לא ראה ככה את וינס, והוא לא ידע אם הוא אמור להיות מרותק או מקנא או קצת גאה בחברו. הוא לא נראה כמו שומר ראש של אף אחד או כמו ילד בן שבע עשרה. הוא נראה כמו אוכל מוות אמיתי, איש מבוגר ובן זונה גדול ומאיים באותו הזמן. אלוהים, הוא נראה כמו אבא שלו, והוא נשמע קשוח כמו דרקון. "את רוצה ללכת לראות את המנהל? שנגיד לו איפה מצאנו אותך? הוא ילקה אותך עד לעצמות שלך, כמו לונגבוטום! את רוצה את זה?"

כשהוא מעודד, גרג נשם נשימה עמוקה, ואולי זה לא היה מרשים כל כך, כי זה היה קל יותר ממה שחשב. כתפיו הזדקפו וראשו התרומם, כל כך קל היה לו להסתכל על בראון מלמעלה כיוון שהיא הייתה נמוכה ממנו בחצי מטר, אבל זה היה יותר מזה. זה היה מה שדראקו נתן להם רק טעימה קטנה ממנו, אבל הפעם הם לא היו צריכים אותו בכלל. זה היה כוח, ובין אם זה היה סתם חלק מלהתבגר או משהו שהרוויחו איכשהו בעזרת דם או מזל, זה הרגיש טוב. "אנחנו יודעים שאת צ"דניקית, בראון! אולי אפילו נקרא לאדון האופל בעצמו! אנחנו גם יכולים לעשות את זה!"

היא הייתה צריכה להתכופף, ליילל, לבכות. זה מה שאנשים עשו כשהם רק אגרפו אגרופים עבור דראקו, אחרי הכל, אבל בראון כנראה לא הכירה את החוקים. במקום זאת, היא זרקה את שיערה לאחור, והיא לא נראתה כל כך יפה עם פניה מעוותות ככה. "קדימה. אתה לא תקבל ממני כלום, וגם הוא לא. שניכם, גורילות, גורמים לי לרצות להקיא."

והיא ירקה עליהם.

שניהם בהו בנוזל הלבן והקוצף שהיה במרחק קטן מנעליו של וינס במשך הרבה זמן, והוא הרגיש שהוא הסגיל כמו חברו. זה היה יותר גרוע מסתם לכעוס, זה היה הכעס שהיו בו החלקים הכי נוראיים של המבוכה, וזה היה כאילו קראה להם בשם יותר גרוע מבוצדם, אמרה שהוא היה כלום כשהוא הרגיש יותר משהו ממה שהיה אי פעם. הוא רצה להרביץ לה, להפחיד אותה, לגרום לה לעשות את מה שהייתה אמורה לעשות, אבל הוא כעס יותר מדי מכדי לזוז, ואז וינס נשבר.

בשאגה של היפוגריף פצוע, הוא רץ אל בראון, תפס אותה בשיערה וזרק אותה חזק על הקיר. היא צרחה שוב, אבל לא כמו שהייתה אמורה לצרוח, ואז היא ירדה על ידיה וברכיה, עדיין מחזיקה את חולצתה, מנידה בראשה ולא נותנת לעצמה לבכות כשזאת לא הייתה אמורה להיות ברירה. עדיין היו כמה קווצות שיער באגרופו של וינס, אבל היא חייכה כשראתה אותן, וזה היה חיוך מוזר, מתוח וממש לא נכון שהוכיח ללא ספק שהגריפינדורים כולם היו משוגעים. "תראה מה עשית, יא גולם. הרסת לי את השיער."

גרג שנא אותה, שנא אותה עכשיו בגלל סיבות שאפילו לא יכול היה לנסח במילים, והוא רץ בחדר, נותן לכל משקלו לגרום לצעדיו להרעיד את האבנים עד שגהר מעליה, וכיוון את שני השרביטים אל פניה באגרוף רועד. "תקשיבי, זונה, אנחנו יודעים שאת הרבה יותר מצ"דניקית! אנחנו יודעים שאת הזונה של לונגבוטום ושל כל אחד אחר בגריפינדור, ואנחנו יכולים להפוך את זה ללילה הכי גרוע בחייך אם לא תהיי חכמה ממש מהר!"

היא נחרה לכיוון שניהם, מעמידה פנים שלא הבינה, אפילו שבבירור התכוונה לתת לחולצתה ליפול קצת אל תוך אגרופה. כמעט מכריחה אותם לבהות אל החזה שלה, בתנוחת ידיים שהגדילה אותו. זונה. "מה אתם יודעים על להיות חכמים?"

"את תרדי לנו-" וינס נהם, "- ותעשי את זה טוב - וניתן לך ללכת."

לרגע אחד, היא נראתה מפוחדת, ואז החיוך המטורף של גריפינדור חזר, והיא ממש צחקה עליהם. "אני מעדיפה לרדת לפילץ'."

חלק ממנו רצה להתכרבל ולמות מבושה מתחת לצחוק הזה, אבל חלק אחר וגדול יותר רק כעס עוד יותר, ולפחות חצי מכך היה רק בגלל שהיא לקחה את ההרגשה הטובה שהרגיש עד עכשיו. הוא שוב הכריח את עצמו להזדקף, והרגיש את פניו מעוותות בלעג משלו כשהפשיל את שרוולו. זאת הייתה הפעם הראשונה שממש הראה אותו- לתת לכמה אנשים לראות אותו במועדון לא נחשב- והוא לקח את חתיכות הגאווה והביטחון השבירות שהכלבה הזאת לא יכלה לקחת.

הם נשבעו שהאות יביא לפחד בליבו של כל אויב, שהם יפלו לרצפה מהאימה של הסמל, מהכוח שהוא יכול היה לזמן. הובטח לו שהכאב בצריבת הסמל על העור יהיה שום דבר לעומת הכאב שיבוא לכל מי שינסה להתנגד לו, והיה זה כוחם של אביו, דודו, חבריו ומוריו ושל אדון האופל בעצמו, גדולים וזוהרים בברדסים שחורים ובמסכות זוהרות שגרמו לגבו להזדקף עכשיו, שהרימו את קולו חזק עד שבפעם הראשונה נעם לאוזניו.

"את לא מבינה את זה, נכון? אנחנו אוכלי מוות!" הוא הגה את זה טוב מאוד וזה הדהד בכיתה, אבל לא הספיק לו, והוא המשיך במהירות. "אוכלי מוות מזדיינים! אני יכול… אבא שלי… הוא יכול להרוג את כל המשפחה שלך בלי בכלל… או, כן! להרוג את כולם! אני אפילו לא חייב לתת לו סיבה! פשוט לכתוב לו ולומר שזונה מגריפינדור לא כיבדה אותי, והוא יודה לי, את מבינה! יסגיר את כולם כבוגדים-בדם!"

טוב, אולי זה לא היה נאום כזה טוב, ולא היה לו את הדבר הזה שגרם לו להישמע כאילו כבר נכתב בספרי ההיסטוריה כמו שמאלפוי הגדול ואדון האופל יכלו לעשות, אבל הוא סילק את החיוך המגעיל מפניה, והיא נסוגה לאחור, חיוורת לפתע. "אתה לא תעז!"

"הם כבר הסתכלו על הבראונים, את יודעת!" וינס התערב, והוא שמח לגלות שגם חברו חזר לאיתנו. "ואדון האופל נותן כל מיני פרסים לאנשים שמסגירים בוגדים-בדם. הוא רוצה לעשות מזה סיפור גדול. הוא גם לא הורג אותם בדרכים נחמדות. מה הוא עשה למורה ללימודי-מוגלגים, גרג? אבא אמר לי -"

"האכיל אותה לנחש," הוא אמר בשמחה.

"כן! את רוצה לראות את אמאל'ה ואבאל'ה שלך הופכים לאוכל של הנחש של אדון האופל? כי הוא יכול לעשות דברים! דברים ממש רעים!"

הפנים של בראון לא עטו שום הבעה, וקולה נשמע מוזר, קצת מת. "אתם לא רוצים לעשות את זה."

"לא חייבים להרוג אף אחד." כוח היה דבר מצחיק. זה הרגיש כל כך טוב להפחיד אותה, לגרום לחיוך להיעלם, אבל איכשהו הוא הרגיש גם חזק בכך שהציעה לה שוב תקווה. להראות לה שהם כן היו הוגנים כאן; היא הייתה זאת שעצבנה אותם ושהפכה את זה למסובך בלי שום סיבה כשהיא הייתה בחיסרון מספרי, חלשה ובלי נשק. "רק… את יודעת, תעשי את הדבר שלך. אנחנו ממש נחמדים פה. הכל תלוי בך והכל." הוא הצביע על חולצתה בילדותיות. "כבר יכולנו לאנוס אותך והכל."

היא הסתכלה למטה באיטיות, מתעסקת בקצוות חולצתה איפה שהיו הכפתורים כאילו התעניינה בהם מאוד, אפילו שהיא לא. בסוף היא הנידה מראשה, ונראה היה שהיא ניסתה שוב למצוא את הפרצוף הזה. "לא."

"אבא היקר, אני מקווה שהנחש של אדון האופל מאוד רעב..."

"לא אמרתי שאני לא אעשה זאת." קולה היה מאוד שקט, והוא לא ראה את פניה, שהוצלו מתחת לשיערה. "אמרתי שאתם לא רוצים את זה."

עכשיו בראון הרימה את מבטה, והכל השתנה שוב פעם. עיניה היו חצי עצומות, כתפיה מתוחות בצורה שגרמה לצווארה להיראות ארוך יותר, שפתיה פעורות, והיא הפסיקה להחזיק את חולצתה, נותנת לה ליפול ולהיפתח ואפילו חשפה כתף כשנשענה קדימה, קדימה מדי. "אתם צודקים. אני זונה. זונה מוחלטת, מושלמת שאי אפשר לסלוח לה. אני אעשה כל אחד. עשיתי את כולם. עשיתי את האגריד. עשיתי את הדיונון הענק. מרלין, הזרועות האלה…"

היא עשתה צליל שהיה עמוק בגרונה כמו אנחה אך עמוק יותר, גבה נמתח, עיניה נעצמות, וכל מה שיכול היה לעשות היה לא להפיל את שרביטו. לצידו, הוא שמע את וינס כמעט נחנק. "ידעתי, נוט לא שקרן, אמרתי לך -"

לאט לאט, כל תזוזה שלה מראה משהו, הוא חשפה את עצמה ונעמדה, נותנת לגלימה שלה ליפול אל הרצפה מאחוריה. היא הייתה רק בחזייה ובמכנסונים ובמה שנשאר מחולצתה עכשיו, והיא התנהגה כאילו לא הייתה לה עוד שום דאגה בעולם, מסלסלת את קצה שיערה מסביב לאצבע של יד אחת כשהשנייה אחזה בכפתור האחרון של חולצתה. "ואני מנחשת שאתם, בנים, בטח ממש אמיצים ומוכנים להסתכן אם אתם יודעים הכל עליי."

המוח של גרג הבין פתאום שהיא, באופן מדהים, ראתה את ההיגיון, אבל התוצאות ממש האטו את יכולת החישוב שלו, והוא מצמץ. "הא?"

"כלומר," היא משכה בכתפה בקלילות. החולצה נפלה. "מדאם פומפרי אמרה שרק חלקן מדבקות ממש, רק חלקן עלולות להתפשט ולהרוג, ואני בטוחה שכמה מהן אפילו מבטלות אחת את השנייה -"

הוא קימט את מצחו, מודע לכך שהמילים הללו היו קשורות לדברים מגעילים, ולא נהדרים. "על מה את מדברת?"

"כלום," בראון גרגרה, ואוי מרלין, היא הייתה לפני וינס, מעבירה את אצבעותיה בחולצתו, עיניה מבטיחות דברים שמעולם לא דמיין אפילו, והוא מעולם לא קינא יותר או ציפה יותר למשהו בכל חייו. "זה לא יכאב יותר מדי, בכל מקרה."

וינס צווח, נסוג לאחור, יד אחת עדיין על החגורה שלו כשהניף לעברו את שרביטה. "זה לא אמור לכאוב! בלי לנשוך! אני אקלל אותך, אני נשבע!"

"אוי, אני לא נושכת, בדרך כלל לא. אבל האמהות שלכם לא סיפרו לכם על בחורות כמוני? על מה שקורה?"

"בטח," וינס גמגם, שוב מאדים. "אני פשוט לא זוכר… אה… את כל הפרטים."

"טוב, הם בהחלט משתנים. לפעמים אלו סתם פצעונים. או שהם נוטפים ומגרדים. לפעמים קשקשים קטנים ואדומים. לפעמים, כמובן, הכל הופך לסגול-שחור, מתנפח ומתפוצץ, אבל זה לא תמיד, ואתם בטח מוכנים לקחת את הסיכון.

הלסת של גרג נפלה, והוא הרגיש כאילו חתך את עוגת יום ההולדת שלו רק כדי לגלות שהייתה מלאה בגללי דרקונים, במיוחד מכיוון שהיא בבירור עדיין רצתה, אפילו- אוף, זה לא היה הוגן- להוטה. "יש לך איזו מחלה?"

"שש עשרה, בפעם האחרונה שבדקתי. אבל זאת הדרך היחידה להציל את המשפחה שלי, ומכיוון שאתם כל כך מתעקשים…" היא התחילה להתרחק מוינס ועברה אליו, מלקקת את שפתיה באיטיות, בחושניות, נושמת נשימות עמוקות כאילו התכוננה, אבל חרא, האם זה עבר בגלל אויר או רוק או עור והאם הוא כבר… שיט.

הוא נופף בשרביטו במהירות, יוצר את המחסום ביניהם. "פרוטגו ! אל תתקדמי עוד צעד אחד! תתרחקי ממני!"

"חם וקר." בראון אחזה מותן אחת ושמה את ידה עליה, מסתכלת עליו. "אני מרגישה דחויה עכשיו."

הנה זה שוב פעם. החיוך של גריפינדור.

גרג ראה אדום. הוא תמיד חשב שזה היה ביטוי, אבל לרגע, הוא ממש ראה אדום, והוא שמע את עצמו עושה צליל שהיה שייך לאחת מהבהמות של האגריד. הכלבה הזאת! היא עשתה את זה בכוונה, עצבנה אותם, שיחקה איתם, צחקה עליהם בזמן שידעה טוב מאוד שהיה לה את כל זה! לזונה הזבל הבוגדת-בדם ואוהבת-הבוצדמים הזאת לא הייתה שום זכות מזדיינת!

"אני אלמד אותך קצת -" היא התרחקה מהסטירה שנועדה אל פניה, והוא שכח מהשרביטים בידיו, אבל הם הכו אותה בציצים שלה עכשיו, והם היו מוצקים יותר ממה שחשב. הם שיטחו אותה על גבה, הוא שמע את ראשה פוגע בדלת, והצעקה שצרחה הייתה כמו כישוף. הוא צחק, מאיים עלייה שוב בשרביטים. "אוהבת את זה? הא? חושבת שאת צוחקת עלינו עכשיו, זונה?!"

הזקפה חזרה, אבל הוא בקושי שם לב. הוא עדיין כעס יותר מאי פעם, אבל גם גאווה התווספה לכך, ועוד תשוקה, והם התערבו כמו מרכיבי שיקוי עם עוד דברים שהיה יכול להגיד במשך עשרים שנה אבל שיכול היה לסכם בשתי מילים. "אנחנו בשליטה!"

הוא בעט בה, מעיף אותה לאחור, ושוב, ועכשיו היא התייפחה וכן, ככה זה היה צריך להיות לפני הרבה זמן! וינס היה לצידה עכשיו, מחזיק אותה בזרועות, דוחף אותה לאמצע החדר וזורק אותה על השולחן. "תעמדי! תראי לנו את הציצים שלך!"

היד של בראון התחילה לגשת אל מאחורי גבה, והלכה אל סוגר החזייה שלה, אבל אז היא היססה, ואז וינס סימן בשרביטו מעל האות שלו. "יש לך מילות פרידה?"

היא עשתה את זה.

החזייה ירדה, נפלה אל הרצפה, ולא היה חיוך על פיה כשעצמה את עיניה, לוחצת בשני אגרופיה אל ירכיה וזורקת את ראשה ואת כתפיה לאחור כדי להראות את הציצים הענקיים והנפלאים האלה, עם פס אדום מהמכה שלו עליהם כמו מתנה למלכים.

זה לא היה כמו קודם, כשגירתה אותם, אבל זה היה אפילו יותר סקסי, איכשהו. היא לא עשתה את זה כי היא חשבה שהייתה כזאת גדולה, אלא בגלל שהם היו בשליטה, וגרמו לה לרצות. הוא תהה, לפעמים, איך היו החיים של החבר'ה שהבנות השתגעו עליהם, אבל עכשיו הוא ידע, וזה היה יותר טוב ממה שדמיין. "ואת המכנסונים והתחתונים שלך. תורידי גם אותם."

עיניה הבזיקו לרגע באש מרדנית. "יא -!"

"אמרתי תורידי!"

הוא לא היה מודע לכך שעשה זאת, אבל מתישהו, הוא פתח את מכנסיו, והזין שלו היה בידו. היא עשתה לו פרצוף, אבל עיניה עדיין אמרו שידעה מי הבוס, אז זה לא הטריד אותו הפעם. אם בכלל, הוא חשב שרק התקשה יותר. "תקרב את אלו אליי," היא לחשה, "וכדאי שתקווה שמדאם פומפרי יכולה לרקוח את הנסיובים לפני שהכאבים יאכלו אותך."

השרביט של וינס הצליף, הבזיק, ועכשיו היא כרעה, גונחת מכאב. היא קמה לאט לאט שוב על רגליה. תנועותיה היו איטיות, כמו כשהעמידה פנים שעמדה לבוא אליהם, מותחת את איבריה, לשונה על שפתיה, נצנוץ בעיניה, איך שהחזה שלה עלה וירד, פניה אדומות. אוי, כל כך חם. כל כך חם. הוא רעד, ידו עובדת מהר, חזק יותר בכל פעם. "תעשה את זה שוב, וינס."

היה סימן אדום על בטנה, איפה שפגע הכישוף. העור מסביבו נראה עוד יותר מושלם, וזה סימן אותה, הראה את הזבל שהייתה. אצבעותיה היו בכפתורי המכנסיים, התירו אותם, דחפו אותם אל מותניה, נתנו להם ליפול אל קרסוליה. "אני מקווה שאתם -"

השרביט היה במרחק מילימטר מהאות. "תחתונים!"

היא בכתה עכשיו, שדיה רועדים, פטמותיה קשות, רגליה ארוכות והוא יכול היה לראות את השיער הכהה במפשעה שלה דרך התחתונים הורודים והבהירים. הוא עמד לראות הכל בעוד רגע עכשיו. היא לא תעז לדחות יותר את -

"שיט!" היה רעש במסדרון. עיניו הסתכלו על אלו של וינס בחלקיק שנייה של בהלה, וכמו בהלטת הכרה הם הבינו ביניהם כמה יהיו בצרות אם יחשפו ככה בידי מי שזה לא היה. צ"דניקים או סנייפ או הקארואים או אפילו דראקו, זה לא שינה.

בראון גם שמע את זה. פניה האירו, היא עמדה לצרוח, אבל וינס לפעמים היה מהיר יותר ממה שגרג חשב עליו. המטפחת יצאה מהאוויר, נדחפה אל פיה, והוא חנק אותה, שיערה נפרע באגרופו כשהוא לחש אל אוזנה, כל כך בשקט שרק התגברות חושיו עכשיו הרשתה לו לשמוע את זה בכלל. "את יצאת מזה הלילה, זונה, אבל את חוזרת לכאן מחר בלילה, ואנחנו עושים את זה כמו שצריך. תלבשי גם תחתונים יותר טובים. תחתונים של זונה. אדומים. של גריפינדור."

הוא עזב, משחרר את המטפחת, זורק אותה אל בגדיה, ולמשך כמעט דקה, היא רק בהתה בהם. המתח היה כל כך חזק עד שגרג לא יכול היה לנשום, וזה היה העניין, לא? הכל הגיע לעכשיו, ואו שהיא תצרח או שהיא תציית. בסופו של דבר, הם ניצחו אותה, אבל צ"דניקים היו מוזרים, והגריפינדורים במיוחד. זה היה אויב שלא פעל כמו שהיה אמור לפעול.

"מילה אחת, זונה." גרג הכניס את עצמו בחזרה אל מכנסיו, ידע שיוכל לגמור מספיק בקלות אחר כך. שרביטה עדיין היה בידו, והוא זרק אותו, מראה את הבוז במחווה הזאת, מראה את האות שלו. "יש שניים מאיתנו, וישימו לב שאנחנו הלכנו הרבה יותר מהר מאנשים כמוך. האבות שלנו יתגעגעו אלינו. אם לא נראה אותך כאן מחר בלילה, או אם משהו אחר יקרה איתך או שתספרי למישהו מהצ"דניקים שלך או כל דבר אחר, אני כותב לאבא על הבוקר דואר ועד שעת התה הבראונים יהיו עצובים ובוגדים-בדם."

היא לא אמרה כלום. ידה נסגרה על השרביט, ולרגע אחד, היא שוב קפאה, שרירים שכמעט הפתיע לראות על מכשפה הופיעו על גבה וכתפיה. אז הכל התקפל, רעד, והם צפו בה מתלבשת, מתקנת את הקרעים בקסם כדי למנוע מהבגדים ליפול מגופה. בראון לא הסתכלה עליהם, אבל ידה לא עזבה את השרביט, וזה הלחיץ אותו, אפילו אם לא יכול היה להראות לה את זה.

לבסוף, היא הייתה לבושה, אפילו עם הצעיף שוב על פניה, ברדס על ראשה, אבל כשעמדה לעזוב, וינס תפס אותה בגסות ביד אחת, ידו אוחזת כל כך חזק עד שכמעט שמטה את שרביטה. "אדומים. אלו עם החוט מאחור."

ההנהון שלה אמר את הכל.

הסוף