איזה נחמד שאפשר לפרסם את הפרק הזה עכשיו. בול בחג האהבה. הפרק, שהוא קצר יותר מהרגיל, גם עוסק בחג. לפחות בהתחלה, וזה נשמע מאוד נחמד… עד הסוף. הסוף ישפיע על הפרק הבא ויהיה קשה מאוד. תתכוננו לימים אחרונים של אור… האפלה בדרך.
השעה הייתה שש שלושים-ושמונה ביום שבת, ה-14 בפברואר, ופחות מעשר
דקות לאחר שהסתיימה ארוחת הערב, הפכו שירותי הבנים במגדל גריפינדור לסיוט נוראי.
כבר היו שתי קטטות, גרון אחד כמעט נחתך בניסיון נורא ולא חכם לכישוף סכין גילוח,
ויואן אברקרומבי כמעט טבע בכיור אחרי שתלמיד שנה שישית טיפס מעליו כדי להגיע אל
המראה.
נוויל ושיימוס החליפו מבט, והאירי הצעיר הניד בראשו בעצב. "אני
לא זוכר שזה היה מטורף כל כך, נכון?"
"אז היו מדריכים, לא עמדנו למות, ולא היה כיבוי אורות בתשע
בערב." אמר נוויל.
"זה נכון." משך שיימוס בכתפיו. "אבל, אנחנו תלמידי שנה-שביעית שיש להם דייט עם
מכשפות בוגרות, ואני חושב שזה נותן לנו איזו חשיבות מסוימת, לא?"
אחרי עוד מבט ארוך וכמה חישובים במוחו בנוגע לשעה המדויקת בה קבע
לפגוש את חנה, השעה כרגע, והמהומה בכיור, הנהן נוויל וצעד קדימה, מרים את קולו כך
שיהדהד מקירות השיש. "זהו זה, אני תופס פיקוד! ג'ק, תביא לי את הבושם לפני
שתרעיל את כולנו. ריצ'י, אם תשים עוד שיקוי מסדר (1) על השיער שלך, הראש שלך ידחה
את קללת ההריגה. לזלי, תעיף את השרביט מהפנים שלך, לג'יני יש מסיר חצ'קונים. ג'וף,
תחזיר את זה למי שזה לא יהיה ששאלת את זה ממנו. קולין, אני לא אתרום לך דם שוב אם
תחתוך את הפנים שלך עם הדבר הזה, ובלאו הכי הכול בלונדיני."
העיניים הכחולות בהו בו בחזרה במבט מלוכלך באופן מפתיע. "זה
סכין גילוח מוגלגי, יותר נוח לי אתו, ואני משתמש בו כבר שנה וחצי עכשיו… זה לא
משנה איך שזה נראה, זה איך שזה מרגיש כשמתנשקים."
ג'ק סלופר צחק. "מי התלוננה על איך שזה מרגיש לה, קריווי? סבתא
שלך?"
"לידיעתך, סלופר," אמר קולין ברוגע, והטה את ראשו כדי
להעביר את הלהב המוזר על צד הלסת שלו, "אני דווקא די מוצלח עם בנות."
"דמלזה היא הדייט הראשון שלך!" לגלג ריצ'י, מנסה לכפות על
השיער שלו להיפרד.
"בהוגוורטס,"
תיקן אותו קולין. "בשנה הרביעית, כולן שנאו אותי על איך שתמכתי בהארי, או שהן
היו דלוקות עליו. בשנה החמישית, כולן היו דלוקות עליו… אבל, בשנתיים האלו,
הייתי ממש טוב עם נערות מוגלגיות בחופשים, תודה רבה לך, כי הן חושבות שאני חמוד
ומסתורי ויודעות שאני הולך לאיזו פנימייה פרטית ממש אקסקלוסיבית וסודית."
"תיזהרו, בנים!" אנדרו קירק זרק קצת קצף סבון על קולין, פגע
ממש בגב ראשו והתעלם מהמבט הרצחני שבא בעקבותיו. "יש לנו כאן גילדרוי
לוקהארט! רק תקרא לי אם אתה צריך עזרה, גיל… יש לך רק יד טובה אחת, ודמלזה היא
-"
"אנדרו!" נוויל הוריד את הסבון שעמד לזרוק והסתכל על הנער האחר במבט
חמור. "זה מספיק. יש לנו ילדים כאן."
קירק הסמיק. "מצטער, אדוני."
"אני לא ילד!" בתור הצעיר מביניהם, בשנה הרביעית (3) שלו,
ג'וף הופר נראה ממש פגוע, ושם את שתי ידיו על מותניו כשהסתכל על נוויל בחומרה.
"אני בצ"ד, לא?"
"אתה משתמש באחד מאלה ברצינות כבר?" החווה נוויל לעבר הילד
בסכין הגילוח שלו.
"לא בדיוק."
"אתה יודע איך אנדי עמד להמשיך את המשפט שלו?"
ג'וף הוריד את מבטו, ידיו נופלות לצדדים. "לא," הוא הודה.
נוויל הנהן כשסיים להוריד את הזיפים מסנטרו ושטף את פניו בכיור.
"אז אתה ילד."
"אל תקשיב למנהיג הנועז," גיחך שיימוס. "הוא התנשק
בפעם הראשונה רק בסתיו."
ג'ימי פיקס נראה המום. "באמת?"
"כן," נוויל הרגיש את עצמו מאדים, "זאת הייתה
פרוואטי."
"מכשפות באמת אוהבות את הצלקות?" שאל ג'ק, מחווה אל הגב של
הנער הבוגר יותר. "כלומר, להגיד לה שזאת על השפה שלי היא מקללת
קרושיאטוס?"
"חנה אוהבת אותן, אבל זה שונה… קיבלתי אותן בשבילה. בנוגע לזאת-
אפשר קצת מהשיקוי המסדר, ריץ'? - זה נכון?"
ג'ק היסס. "טוב, אני כן פתחתי את השפה שלי כשחטפתי קרושיאטוס,
אבל ג'יני ריפאה את הכול. טכנית זה ממרביצן."
"זה עדיין ממש גברי, חבר," אמר שיימוס, "אני הייתי
נצמד לאמת."
"האמת תמיד עדיפה." נוויל סידר את הופעתו פעם אחת אחרונה
במראה, הבריש לאחור תלתל שהחליק על אוזן אחת, ואז הנהן בסיפוק והסתובב אל שיימוס.
"בית הקופים שייך לך, פיניגן. אם האוניה שלי תידלק בשעתיים הקרובות, או שהארי
חזר או שאתה-יודע-מי רוקד באולם הגדול."
"הוגן מספיק," צחק הקוסם האחר, ואז הצליף בשרביטו, ונוויל
תפס את הוורד שזימן מהאוויר כשריחף אליו. "וקח את זה, אתה תמיד צריך להביא
פרחים בחג האהבה."
"תודה, אתה חבר אמתי," חייך נוויל.
"אני מנסה, מנהיג נועז, אני באמת מנסה."
OOO
"חנה
עדיין ממרקת את עצמה, אם לא אכפת לך לחכות, חבר טוב," ארני החווה אל אחת
מהכורסאות הנוחות שהקיפו את האח במועדון של הפלפאף (4). "ושוב תודה."
"על לא דבר, זה המעט שיכולתי לעשות עבור שניכם," חייך נוויל.
הוא הבטיח למקמילנים שיוכלו לקבל את חדר הנחיצות אחרי שהוא וחנה יגמרו אתו, כי ידע
שלא יכלו לבלות לילה ביחד כבעל ואישה מאז תחילת השליש. "מה שלום סוזן?"
ארני הסתכל מסביבו בזהירות, ואז התיישב על מסעד הכורסה, הנמיך את
קולו ורכן קרוב. "אני חושב שמתחילים לראות לה, אבל לא בצורה שתוכל להבין אלא
אם היא לובשת משהו ממש הדוק… בכנות, זה רק אם אתה מרגיש את הבטן שלה ויודע איך היא
הייתה לפני כן. ועדיין…" הוא חייך, "זה מלהיב. היא בטוחה שאני עומד לחשוב
שהיא מכוערת כשהיא תגדל, אבל אני רק מצפה לזה. עכשיו, זה כמעט הזוי לחשוב שיש לה בן אדם שם בפנים, אתה יודע?"
נוויל הנהן. "בדקתי שוב עם סבתא. אם נוכל להשתמש בחדר כדי להביא
אותה לגג עם מטאטא, נוכל לעשות את מה שעשינו עם לי כשהיא תעזוב את המדשאות, ומשם
סבתא הבטיחה שתביא אותה בבטחה למשפחה שלך אם משהו יקרה."
"זה יוריד הרבה מהלב שלי, תאמין לי," נאנח ארני, מניד
בראשו. "אולי אני בן אדם ממש נורא, אבל יהיה יותר קל אם אני אמות."
"למה?"
"לפני כן, היו ארבע אפשרויות," הוא הסביר. "אני מת,
היא מתה, שנינו מתים, שנינו חיים. יכולתי לשאת שלוש מהן, אבל הרעיון של לאבד אותה
ושאני פשוט אצטרך להמשיך היה די קשה. עכשיו אני יודע שלא משנה מה, היא תהיה בסדר,
ואם משהו יקרה לי, היא עדיין תוכל להמשיך בשביל התינוק… ויהיה לי בן או בת שאני
ארצה לחיות כדי לראות, וזה ממש הופך את הרעיון של לטהר את העולם מאתה-יודע-מי
למשהו ששווה מאוד להילחם עליו."
ארני הסתכל על ידו, עליה ענד את הטבעת הערב, וסובב את העיגול המוזהב
בהרהור. "מוזר, אבל, לפעמים… כשאני חושב איזה ילד עדיין הייתי בסוף השנה שעברה. הדאגה הכי
גדולה שלי הייתה הטסט בהתעתקות. עכשיו אני נשוי, עומד להיות אבא, חייל שמתכנן
כנראה למות. נראה כאילו עברו שנים, ולא חודשים."
"אוי, בשם שרביטו של מרלין, ארני, אני מבין אותך!" צחק נוויל
במרירות. "תראה אותי- הבדיחה של בית הספר, שק החבטות של סנייפ, אחד מהמעריצים
הקטנים של הארי פוטר ממש עם קריווי- ועכשיו אני, כמו שסבתא שלי קראה לי, גנרל של
איזה צבא. אתה ידעת שיש לי שערות אפורות? הוא החווה אל צדי ראשו, וחברו גיחך.
"לא עמדתי להגיד לך, אבל כן, שמתי לב. אבל זה שום דבר, באמת.
ובעצם, אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב, אנחנו עדיין שקי החבטות של סנייפ."
הוא ליטף את כתפו, מחייך בקדרות.
"אבל הפעם, לפחות הוא היה צריך להשתמש בשוט."
"משאירים אתכם, בנים, לבד במשך חמש דקות, ואתם מוצאים כאלה
נושאים שמחים לדבר עליהם."
נוויל הסתובב למשמע קולה של חנה, וליבו עשה סלטה קטנה ומוזרה בחזה.
היא חייכה, מסתובבת כך שבטנת שמלתה, שהייתה בצבע לילך, הראתה את רגליה הארוכות.
"אתה אוהב את זה? אבל אני לא מבינה למה ביקשת ממני ללבוש משהו קיצי."
"את נראית נהדר." הוא נעמד, הושיט את הוורד ששיימוס זימן
וטפח עליו בשרביטו כך שהאדום העמוק הפך לאותו גוון סגול חיוור כמו שמלתה.
"הנה, הבאתי את זה בשבילך. חג אהבה שמח."
"זה מקסים," היא שמה אותו בשיערה, ואז כרכה את זרועה
בזרועו. "אז, לאן אנחנו הולכים?"
"אני אראה לך" הוא אמר. נוויל הוביל אותה אל הקיר ליד האח,
ואז עצר, שחרר את זרועה וצעד הלוך ושוב שלוש פעמים. "אני מוכן לחזור,"
הוא הכריז.
הדלת נפתחה מחדש בדיוק כפי שביקש שתעשה לפני שעזב, והוא קד קידה,
והחווה לכיוון הדלת. "קודם נשים."
"תיהנו, שניכם," חייך ארני, מנופף להם, "ותזכרו,
אנחנו מצפים שתחזרו עד תשע בערב, ילדים!"
נוויל גלגל את עיניו, ואז פתח את הדלת, והרשה לחנה להיכנס לפני שהוא
בעצמו עבר דרכה וסגר אותה מאחוריו.
הם היו בחוץ. השמיים מעל היו כחולים ומבריקים, מלאים בעננים לבנים
וצמריריים, ורוח חמימה פרעה את שיערם ואת הבד הדק בשמלתה של חנה, כשהיא מביאה אתה
ריח עשיר של פרחים, מים מתוקים ודשא קצוץ. הרשרוש הקל של העלים בעצי האלון הזקנים
יחד עם זמזום החרקים והשיר המרוחק של ציפור שיר, ובעבוע של מעיין הצלול כבדולח על
חלוקים חלקים הוסיפו למצב הרוח השלו.
חנה הסתובבה באיטיות, פיה נפער בתדהמה כשהיא הסתכלה על השטח האינסופי
עם הגבעות הירוקות המרוחקות וערוגות הפרחים הארוכות והמדשאות המטופחות. "איפה
אנחנו?"
"בחדר הנחיצות," חייך נוויל. "זה כמו ה'שמיים' באולם
הגדול… רק אשליה. אבל אני חושב שזאת הכי אהובה עליי. אמרתי לו שאני צריך מקום
שיהיה נכון לקחת אותך אליו, וזה מה שהוא הפך אליו."
"זה הבית," היא צחקה, אבל היו דמעות בעיניה, "אוי, נוויל,
זאת קנט (5) בתקופה הכי יפה של הקיץ! וזה…" חנה הצמידה יד אחת אל פיה
כשהיא הצביעה אל בקתה קטנה וחמימה למראה שגבלה במדשאה ליד האגם. "...זה הבית
הסודי שלי, אבל הוא תקין!"
"הבית הסודי שלך? הוא שאל בהפתעה.
היא הסמיקה. "יש בקתה קטנה בסוף האגם שלנו שהייתה נטושה מאז-
אה, סוף שנות השבעים, אני חושבת- ותמיד רציתי לתקן אותה כשאגדל, להשתמש בה כבית
כפר אפילו שאגור מעל הקלחת."
"אז בואי נלך לראות אותו!" הוא שוב לקח את ידה, והם הלכו
בשביל, חנה עדיין מופתעת מדיוק הפרטים מסביבם: מושלמים עד לעשבים שבצבצו מעל השטח
וקבוצות פרחי הציפורן שצמחו מהסדקים בקירות האבן ליד. היא נראתה קורנת, בסביבה
הטבעית שלה, ונוויל חייך מהצורה בה התעוררה לחיים כשהתרחקו מהטירה, אפילו אם זה
היה רחוק רק כמו החממות או כמו חדר הנחיצות.
הוא צחק, והיא הסתכלה עליו בסקרנות, מסובבת גבעול קטן של איריס בין
אצבעותיה. "את פשוט לא צמח של חושך, נכון, חנה?" היא הרימה גבה, והוא
החווה בידו על השטח מסביבם. "אם מביאים אותך לכאן, אל החממה, אל העולם
המוגלגי, אפילו להוגסמיד, את פשוט זורחת… בתוך הטירה, את די נעלמת אלא אם אנחנו
בצ"ד." הוא טפח לה בעדינות על האף. "צמח ממשפחת מאגוס (6) מסוג אבוט ומזן חנהאנמורטה
(7) פשוט לא צומח בלי אור שמש מלא."
"תיזהר עכשיו… זאת רק הנחה, פרופסור," היא השיבה לו.
"אי אפשר להסיק מיד. זה ממש כמו הסברה הוותיקה שמאגוס לונגבוטום נווילואלורום (8) הוא עשב
שוטה, כשבסך הכול הוא בתרדמת הרבה מאוד זמן ואז מתבגר במהירות."
"ומה את מניחה על הרגלי הפריחה של חנהאנמורטה?"
"הפריחה שלה מעוכבת בגלל נוכחות כל זן של מאגוס מורטוורום (9)." היא אמרה.
"אה… מטרד רציני ביותר. אני חושב שנצטרך לנקש קצת." אמר נוויל
בחשיבות מופרזת.
"טוב, כאן הוא לא צומח." הם הגיעו לבקתה, והיא נגעה בידה
בשער המכוסה בפרחים שהוביל אל הגן. "זה ממש כמו שדמיינתי אותו…"
"אני אוהב את הדמיון שלך." הוא דחף את השער, אבל כשהוא
התחיל לעלות בשביל המכוסה באבנים אל הדלת הראשית, היא עצרה אותו. "מה?"
הוא שאל בהפתעה.
"אל תיכנס." סומק עמוק הופיע בלחייה, והיא הסתכלה על
הפרחים בידה, רגליה הנעולות בסנדלים זזות באופן מוזר. "זה… אתה תחשוב שאני
מטורפת אם תראה שמה שבפנים באמת יצא מהדמיון שלי."
"למה שאחשוב שזה מטורף?" הוא החווה אל הגן. "הכול כאן
נפלא… השיחים המרפרפים, החבצלות, הוורדים המטפסים… הכול."
התגובה שלה הייתה מלמול שקט בהתחלה, ואז היא נאנחה וחזרה על עצמה,
חזק יותר הפעם. "זה הבית שלנו, נוויל. אתה עומד לחשוב שנסחפתי לגמרי."
"או," הוא הגיב, "שאת דמיינת עתיד יפה ורגוע כדי
לעבור את האפלה שנמצאת עכשיו, ושזה ממש כבוד ומחמיא להיות חלק מהפנטזיות שלך, בין
אם הם יתגשמו ובין אם לא." נוויל חייך בביישנות. "לא שיהיה ממש אכפת לי
אם הם כן יתגשמו."
חנה השתנקה קצת. "אתה מתכוון לזה?"
"תמיד חיבבתי אותך. היינו ידידים במשך שנים, אבל אחרי שהכרתי
אותך יותר מקרוב השנה, יש בך הרבה יותר ממה שחשבתי… ואני לא מתכוון רק לזה שסופסוף
ראיתי דרך כישופי ההנגזה של הגלימות והקוקיות כדי לראות כמה את יפה, בעצם."
הוא הושיט את ידו, מלטף בקצות אצבעותיו את הלחי שלה כשהסתכל אל עיניה הירוקות
והיפות ישירות. "יש הרבה בנות יפות בבית הספר. אבל חוש ההומור שלך יותר מנומס
משל ג'יני, את לא חסרת בושה כמו לבנדר, את יותר נטועה בקרקע מפרוואטי, את יותר
חברותית מהרמיוני, את מהכוכב הזה, לא כמו לונה… את מדהימה, חנה, והייתי מאוהב בך מאז
הסתיו השנה, אבל עכשיו אני כמעט מאוהב כמו ארני."
נראה היה כאילו היא נאלמה, ידה נוגעת איפה שנגע, עיניה רחבות, והוא
בלע את רוקו, מושיט יד אל כיסו והוציא שק קטיפה קטן. "אם את חוששת שאני עומד
לחשוב שמה שיש שם מטורף, אז אולי כדאי שאני קודם אתן לך את זה ואתן לך לחשוב את
אותו הדבר עליי."
הוא פתח את השק וחיטט בתוכו, והוציא שרשרת זהב דקה וארוכה. בקצה שלה,
תליון בגודל של מטבע חרמש נצץ, מבהיק ביופיו באור השמש. במבט ראשון, נראה היה שזה
בדולח, אבל במבט נוסף, זה היה רק נצנוץ האור על בועה מכושפת שלא הייתה קיימת בכלל.
בתוכה, תלוי באמצע האוויר מתחת לשרשרת, היה סחלב קטן, פורח ועדין בצבע כחול חיוור
מאוד.
"הם פורחים רק שש שעות," הוא הסביר בשקט, "אבל הוא
כושף. הוא אמור לשרוד לנצח." נוויל פתח את השרשרת והושיט את ידו, מהדק אותה
מסביב לצווארה הדק. "זה היה של אימא שלי. אני רוצה לתת לך אותו."
"נוויל…" חנה נגעה בתליון בזהירות, קולה שקט, כמעט נדהם
כשסובבה אותו באור. "זה כל כך יפה.."
"זה
לא בחינם," הוא חייך. היא הרימה את מבטה בחוסר ביטחון, והוא המשיך. "אני
רוצה לבקש ממך משהו בתמורה."
הוא כרע על ברכו, לוקח את שתי ידיה בידיו, והיא התייפחה ברכות, לחייה
מחווירות כשהנידה בראשה. "אל תשאל את זה, נוויל… בבקשה… אני אגיד כן, ברור,
ואני לא באמת מוכנה לזה…"
"זה בסדר," הוא הבטיח לה, "אני לא מתכוון לזה. הייתי
צריך לשכנע את עצמי הרבה פעמים לא לעשות את זה בשבועות האחרונים, אבל אני עדיין לא
עומד לבקש ממך להתחתן איתי." נוויל נשם נשימה עמוקה, הצמיד את ידיה אל שפתיו
והסתכל בעיניה. "חנה גרייס אבוט, האם תחיי עבורי?"
"מה?" העיניים הירוקות מצמצו בבלבול, והיא הנידה בראשה
חלושות. "אני לא…"
הוא שוב נעמד, כורך את זרועו מסביב למותנה ומושך אותה קרוב, יד אחת
על החזה שלה מעל התליון כשהרכין את ראשו קרוב לראשה, קרוב מספיק כדי ששיערו ישפשף
את המצח שלה. "תחיי עבורי. תעשי את מה שאת צריכה לעשות, תילחמי יותר ממה
שחשבת שאת תוכלי אי פעם, אבל תחיי עבורי. בין אם אני אשרוד ואשאל אותך מה שאני לא יכול לשאול
אותך היום ויהיה לנו את כל מה שבתוך הבית הזה, או בין אם אני אפול וכל שאר החיים
שלך יהיו לפנייך, אני רוצה לדעת שהם יהיו טובים. ארני אמר לי שאתן לא מוסרות את
הלב שלכן בקלות, והפחד הכי גדול שלי הוא שתשרדי ואני לא ושתפסיקי לחיות.
ואני יודע יותר טוב מכולם שזה גרוע הרבה יותר מלמות."
היא נישקה אותו, יד אחת על גב צווארו כשהאחרת הצטרפה לשלו על החזה
שלה, כדי לעטוף את הפרח הקטן והשביר ששכב קר מול עורם. הוא הרגיש את קצב הלב שלה
מאיץ, ותהה אם היא הרגישה את שלו, והקצב הפשוט, הקבוע והחי הזה הפך לדבר הכי מנחם
בעולם בחודשים האחרונים. אנחנו כאן, אנחנו כאן, אנחנו כאן, הוא פעם, והוא היה שם, וכך גם היא, ברגע שאף
אוכל מוות לא יכול היה לקחת, שום כישוף לא יכול היה לקטוע, שום קללה או קרב לא
יכלו להשמיד.
חנה התרחקה רק מספיק כדי לדבר, שפתיה זזות בחמימות וברטיבות מול שלו.
"כן, נוויל… אשמח לחיות בשבילך."
OOO
פברואר באמת היה החודש הקצר ביותר. נוויל ידע שתחושת הזמן שלו נפגעה
בגלל הימים שאיבד למחלה, אבל נראה היה לו שחג האהבה בקושי עבר לפני שכבר היה ה-26
לחודש, ומרץ היה במרחק של יומיים לבד.
הוא גילה שזה היה קשה יותר ויותר להקדיש אפילו קצת תשומת לב
ללימודיו, אפילו בתורת הצמחים. בין צ"ד והניסיון לדחוס כמה שיותר זמן עם
חברים ועם חנה בחודשים המעטים שנותרו לו לחיות, פשוט לא היה זמן. הקארואים ממש
נהנו לתת לו ציונים גרועים בכל הזדמנות, אבל להפתעתו, הציונים שלו נשארו חזקים
יותר ממה שהיו אמורים להיות בשיעורי לחשים, תורת הצמחים וגילוי עתידות, אפילו
שנרדם בשיעורים ושהוא לא הגיש עשרות עבודות בית.
במקום זאת, המורים ניצלו כל הזדמנות כדי להראות את תמיכתם בקצינים של
צ"ד, אפילו פרופסור טרלוני, שתחזיותיה לקחו תפנית מאוד מדויקת בעיני כולם,
כשניבאה במסתוריות את מותם האלים אך ההרואי. אולם באותו הלילה, למרות שהיה צריך
להגיש שלושה חיבורים ולכשף מגש תה כך שימזוג את עצמו, הוא ישב בחדר המועדון של
גריפינדור, וכתב מכתב לסבתו.
...אם אני צריך להיפרד מהם בחג הפסחא או לא. אני מרגיש שאני צריך,
אבל אני לא רוצה סתם להדאיג אותם, או לבלבל אותם בנוגע למשמעות הפרידה. אני דואג
שאם אני אגיד את זה ולא אחזור, הם יתחילו להילחץ מול האחיות והמרפאים. מצד שני,
אני לא יכול פשוט לעזוב כאילו זה היה סתם עוד ביקור, ואני אפילו לא בטוח אם אני
צריך לנסות ולתת להם משהו כדי שיזכרו אותי בדרכם. מה את חושבת, סבתא?
גם חנה רוצה לבוא שוב, אם זה בסדר מבחינתך. היא תבלה את היומיים
הראשונים של החופש עם אבא שלה, אבל היא רוצה לבלות את השאר אתנו. היא לא מדברת על
זה, אבל ראיתי תמונות; היא נראית בדיוק כמו אימא שלה, והיא זרקה רמזים שאבא שלה
הפך די קריר כלפיה מאז שהיא מתה. אני רק מקווה שהם יצליחו לפתור את הדברים כדי שלא
יהיו לו כל מיני חרטות נוראיות. חלק ממני כמעט מקווה שהיא לא תבוא לבקר אצלנו אם
זה אומר שהיא תפתור את כל הבעיות שלה יתו.
יש משהו מיוחד שאת רוצה לעשות בחופש? הוא רק בעוד שבועיים, אבל אני
חושב עליו כל הזמן. אני חושב שאני רוצה ללכת לבלקפול אתך ועם מימזי, לפחות לסוף
שבוע. היה לנו כל כך כיף שם, אפילו אם הדוד אלג'י (10) היה קצת מטורף כשהייתי קטן,
אבל נוכל לבקר אותו וגם את שאר המשפחה. אני בטוח לא סקיב עכשיו, ולמדתי איך לשחות!
הוא עצר, הוריד את העט המקודד והסתכל בסיפוק כשהמילים השתנו בקלילות
למשפטים פשוטים על מזג האוויר ועל דירוג הקווידיץ' הנוכחי, כך שתוכן המכתב היה
גלוי עכשיו רק לנמען.
הוא הושיט יד אל כיסו, הוציא את השעון שלו, ואז הסתכל מסביבו, למקום
בו בקושי היה אפשר לראות את שיימוס מאחורי הספה בעוד שהוא נאבק כדי למשוך קופסת
טבק מגלימתו. נראה היה כאילו צמחו לה שיניים מאוד גדולות והיא נשכה. חור די גדול
כבר נפער בבד, ופניו של חברו היו אדומים מרוב מאמץ כשהתאבק מול הפריט התוקפני.
"ארוחת ערב בעוד עשר דקות…" אמר נוויל, "למה אתה לא פשוט משתק אותה
ועוזב?"
"בגלל," נהם שיימוס, "שכמעט הבנתי את הדבר הארור הזה…
ברגע שהוא מתחיל לשנות צורה, אתה בחצי הדרך!"
נוויל נתן בקופסה האלימה מבט ארוך וספקני. "זה לא אמור להיות
סנאי? לא ידעתי שיש להם ניבים."
"זה סנאי אירי."
"זה מצחיק," הוא שילב את ידיו, מסתכל על חברו במבט של
תמימות עמוקה, "כי אני יודע שלא תמיד יש לי הזיכרון הכי טוב, אבל סבתא שלי ואני נסענו
לדבלין לסוף שבוע כדי לבקר חברה שלה כשהייתי בן תשע, ואני חושב שסנאים רעבים,
זועמים וטורפים היו מותירים עליי רושם. במיוחד בגלל שביליתי כל כך הרבה זמן בחצר
האחורית."
שיימוס חייך חיוך טיפשי ומלא תקווה. "סנאי צפון-אירי?"
"למה שלא פשוט תוותר על שינויי צורה?" נאנח נוויל, מניד
בראשו וצוחק קצת. "אתה לעולם לא תעבור כשיפומטרי, אפילו אם כן תשרוד… ובקצב הזה, אני לא מתכוון לקרב, אני
מתכוון לשיעורי הבית שלך!"
"טוב, זה ככה…" הוא החליט לוותר על הניסיון לנתק את הקופסה
מגלימתו והטיח את ידית שרביטו על המכסה במקום, כך שעילף אותה והתאפשר לו למשוך
אותה בקלות ולהכניס אותה אל תיקו. "אני חושב שאני עומד להתחיל לקבל ציונים
ממש טובים."
נוויל לא היה משוכנע. הוא הסתכל ארוכות על התיק. הוא התחיל לנהום
חלושות. "באמת?"
"באמת." בעט שיימוס בתיק אל מתחת לספה ותיקן את החור
בגלימתו בטפיחת שרביט. "תהליך אלימינציה… גיליתי בערך כל דרך אפשרית איך לא לשנות את הצורה של משהו, אז עד שנחזור
מהחופש, לא תהיה לי ברירה אלא להצליח בכל פעם."
כשהם צוחקים, יצאו שני הנערים מהחור של הדיוקן והתחילו לרדת אל האולם
הגדול. קולין נפגש איתם במדרגות, פניו המלאכיים קורנים בחיוך מאוזן לאוזן למרות
חתך מכוער שעדיין היה טרי על לחי אדומה אחת. "נוויל! שמעת? אמיקוס ניסה לגרום
לי להטיל קרושיאטוס על ג'ק!"
נוויל לא החזיר לנער הצעיר את החיוך, ובהה בפצע בדאגה. "מה קרה
לפנים שלך?"
"לא הסכמתי! התנגדתי לו ואמרתי לו שהוא יצא מדעתו אם הוא חושב
שאני אסכים, ושהוא יוכל לנסות עליי אימפריוס אם הוא רוצה, אבל זה לא יחזק את
הקללה! הוא קרא לי בוצדם מטונף ובהרבה שמות אחרים, ואז הוא חתך אותי עם השרביט,
אבל הוא ידע שהוא לא יכול היה להכריח אותי." קולין עיווה את פניו במקצת כשנגע
בחתך, אבל אז חייך שוב, כשהפצע נפתח ושלח זרזיף דם מסנטרו אל צווארון החולצה
המוכתמת שלו. "דמלזה חשבה שזה היה ממש אמיץ." הוא האדים, מסתכל על
רגליו. "אני חושב שהיא דלוקה עליי קצת… אני מבלה אתה את החג."
"גדלת הרבה, קולין, בהחלט יכול להיות," הסכים נוויל.
"אבל עדיף שג'יני תטפל בזה בשבילך אחרי ארוחת הערב. אנחנו לא רוצים שיהיה
זיהום או משהו. עדיין, יופי לך. אני הייתי עושה את אותו הדבר."
קולין נראה כאילו זאת הייתה המחמאה הטובה ביותר שמישהו אי פעם נתן
לו. "באמת היית?"
"לגמרי. המנהיג הנועז טיפש ממש כמוך, קריווי," הבטיח לו
שיימוס.
"ומי בדיוק," הרים נוויל גבה, "הכניס אותנו לכל הבלגן
הזה בכך שהוא התחצף לאלקטו מלכתחילה, אדון 'מתי לך ולאמיקוס יהיה ילד'?
"לא אמרתי שאני חכם יותר!"
השיחה הסתיימה בפתאומיות כשהגיעו לאולם הגדול. הם אכפו את הדממה
באופן נוקשה בארוחות, ואפילו מופליאטו לא עזר, כי שלושת אוכלי המוות צפו מקרוב כמו
שהקשיבו. נוויל התיישב כרגיל ליד ג'יני, לוחץ את ידה במהירות מתחת לשולחן כשעיניו
החוו אל קולין. הוא ידע שהיא חזתה בהתקפה, והיא אימתה את סיפור האומץ של הילד
בהנהון קטן ובחיוך קטן של גאווה כמעט אימהית.
הצלחות והגביעים עדיין היו ריקים, וכל תלמיד בחדר ידע מה זה אמר.
יותר ממאתיים זוגות עיניים הופנו אל שולחן הסגל עוד לפני שסנייפ בכלל עמד, ונוויל
הכין את עצמו כמו תמיד להכרזה החדשה. אלו אף פעם לא היו חדשות טובות.
"הנוכחות בבית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות היא זכות, ולא
משהו שמקבלים," אמר סנייפ, עיניו השחורות סורקות הלוך ושוב את כל ארבעת
השולחנות בלי לעצור או להסס, בלי שהיה אפשר לדעת מי הקורבן המיועד. כל נשימה
נעצרה, כל זוג תלמידים נצמד, כל לב הלם וכל פרצוף היה חיוור, ונוויל ידע שמתחת
לשולחנות, לפחות עוד שבעים ושבעה שרביטים אחרים נתפסו חזק כמו שלו.
"הזכות הזאת לא נמצאת רק ביכולת הקסומה או בדירוג הדם שלכם, אלא
גם בהתנהגותכם. אני מבין שזהו זמן של שינוי גדול עבורכם, ושלרוב ילדים לא מתמודדים
עם שינוי כל כך טוב, או מציגים שליטה עצמית טובה במיוחד. בעבור הבוגרים ביניכם,
אדון האופל עוד מראה רחמים וסובלנות גדולים, כיוון שהוא יודע ששנים של לימוד וחברות
עם אנשים שוטים מאוד שטפו לכם את המוח, ואולי ייקח קצת זמן לתקן את דרך החשיבה
שלכם." סנייפ עצר לרגע, ועכשיו עיניו כן עצרו, אבל לא על תלמיד, אלא על דלתות
האולם עצמו. "עם זאת, מהמבוגרים באמת מצופה להיות אחראיים על פעולותיהם."
נפנוף שרביט של סנייפ, ושתי הדלתות הגבוהות והכבדות נפתחו. שישה
אוכלי מוות עטויי ברדס וחובשי מסכות נכנסו אל האולם בשורות צבאיות וישרות של
שלושה, צעדו קצת בחדר ואז עצרו, עקבי נעליהם מהדהדים על רצפת האבן.
נוויל כמעט חייך. שישה? הם באמת ציפו להוריד את כל תלמידי השנה-השביעית עם שישה?
אלא אם הם התכוונו רק לקחת את בני השמונה-עשרה, אבל הם עדיין יהיו בחיסרון,
גם אם בקושי.
ואז רוח קרה מילאה את החדר, כאילו השמיים מוכי הסערה מעליהם הפכו לאמתיים
פתאום. ליבו של נוויל ספג אימה נוראית ולופתת, וכל החרדות והפחדים שעצר חזרו אליו
בנשימה שהייתה יותר התייפחות. רק הידע של מה שזה היה באמת, המראה של אותה האימה
נמצאת אצל כל אחד מהפרצופים האחרים מסביבו, מנע ממנו להתפרק, מנע ממנו לקרוס
בדמעות ייאוש.
סוהרסנים. הם החליקו אל החדר בין אוכלי המוות, נשימתם הרעה והמרשרשת
נשמעת מתחת לברדסים הכבדים, ידיהם המצולקות והמרקיבות מושטות אל סעודת הפחד שחיכתה
להם. סנייפ החווה בשרביטו, ואיילה (11) כסופה הופיעה ועמדה ברוגע ואצילות לפני
שולחן הסגל. עכשיו עיניו היו על נוויל, וחיוך הופיע על שפתיו כשהסוהרסנים המשיכו
להחליק כמו ארבה ברוח. זה היה נהר ללא סוף של חוסר תקווה שחור כי עוד ועוד מהם
הופיעו, ולבסוף, שלושים עמדו בסך הכןל באימה לא טבעית ובנשימה מרשרשת.
נשמעה סדרה של הלמות רכות כשעשרות תלמידים פגעו ברצפה, חסרי הכרה,
וכמה מהצעירים יותר התחילו להתייפח ללא שליטה. הסוהרסנים שוב זזו, נפוצו לכל עבר,
והם התחילו להקיף את השולחן של הפלפאף, מתעלמים משלושת הבתים האחרים כאילו הם לא
היו קיימים. עוד ילדים התעלפו, תלמיד שנה-שנייה אחד התייפח כל כך חזק עד שהקיא,
והם המשיכו לסגור עד שעמדו בין כל זוגות התלמידים, והארבעה האחרים עמדו ליד הדלת
כאילו כדי להשמיד כל תקווה לבריחה נואשת.
פניו של ארני היו חיוורים כסיד, אבל הוא נעמד, כמעט באותו הגובה של
הסוהרסן שהיה בינו ובין סוזן, ולתדהמת כולם, אפילו מבעד לייאוש הכפוי, הוא אסף את
עצמו ושיגר אגרוף ענק ומדהים אל הפנים בברדס. הדמות רעדה, ולחלקיק שנייה, תהה נוויל
אם הצליח לעשות את זה. לארני תמיד היו בעיות עם הפטרונוס כשלא הצליח לאסוף זיכרון
חיובי, אבל האם זה פשוט כמו האומץ להרביץ להם?
אבל האגרוף הגדול שקע אל הגלימה כאילו הייתה ריקה, וארני התקשה, גבו
מזדקף, עיניו מתגלגלות בלובן כשקרס, מכה בראשו על הכיסא הריק שלו והשאיר פצע גדול
על שיערו שנטף דם אל האבנים. נוויל גנח בשקט, ואז נשימתו נעצרה כשראה שההתקפה של
חברו לא הייתה פרץ הגנתיות רגעי.
סוזן קפצה על רגליה, לא מסתכלת על בעלה שנפל כשעלתה על השולחן,
שרביטה כבר מושט לפניה, והוא ידע עכשיו שארני רק היה הסחת דעת, דרך למנוע מהסוהרסן
לתפוס אותה לפני שתוכל להגיב. "אקספקטו פטרונום !" היא צעקה, והבזק כסוף יצא מקצה שרביטה,
והפך מיד לצורה של חייה שרצה על השולחן של הפלפאף, מבריחה את היצורים הנוראיים כמו
ערפדים שבורחים מפני השמש.
הפטרונוס שלה היה שה לפני כן, אבל עכשיו הוא הפך לכבשה צעירה, ונוויל
קיווה שעיניו החדות של סנייפ לא יזהו את המשמעות מאחורי הצדדים הנפוחים של הדמות
הצמרירית כשהיא חזרה אליה, עומדת על המשמר מעל גופה של בעלה. עיניה הסתכלו על
שולחן הסגל, דורשות אתגר, אבל כנראה שסנייפ ציפה לכך, והוא חייך בקרירות.
"העלמה בונז…"
לפני שיכול היה להמשיך, פרופסור ספראוט קמה, ראשה האפור מורם בעוז.
"כן, תודה, העלמה בונז,
עמדתי לעשות את אותו הדבר בעצמי!" היא צעקה. "ואני בטוחה שלפרופסור
סנייפ יש הסבר למה ה… היצורים האלו נמצאים בבית הספר הזה."
"כפי שאמרתי, פרופסור ספראוט," הוא המשיך בקרירות,
"מבוגרים חייבים לשלם על מעשיהם. אביו של האדון וויטבי (12) פעל כנגד אדון
האופל. ידוע שהוא הסתיר את מיקומם של ההילאים הבוגדים נימפדורה טונקס וקינגסלי
שאקלבולט, וכיוון שנכון לעכשיו הוא במנוסה, משרד הקסמים מאמין שהוא אולי ישקול
מחדש את נאמנותו אם יוזכר לו מה חשוב. הגברת וויטבי ושתי בנותיה הצעירות נלקחו
לאזקבאן הבוקר, ובנה יצטרף אליה שם עד שאביו יזכור כיצד להתנהג."
"שלושים סוהרסנים ושישה אוכלי מוות כדי לחטוף ילד אחד?" זעמה
ספראוט. "המנהל!"
"רק אמצעי ביטחון. אף אחד לא רוצה שפיכות דמים פזיזה ולא נחוצה
כדי לחסוך מילד אחד כמה ימים באזקבאן, נכון?" העיניים השחורות הסתכלו ישירות
על נוויל, והוא ידע שנוצח. פטרונוס יעלם מיד אם בעליו ישותק או יתעלף, והאפשרויות
היחידות שלהם עכשיו היו להילחם מיד, או להרשות להם לקחת את הקורבן שלהם.
כתפיו נשמטו, והוא הניד קצת בראשו בצורה שהייתה יותר מהכניעה הפשוטה
שזה נראה. שתי תנועות ימינה, אחת שמאלה, סימן לחברי צ"ד האחרים שאסור להם
לפעול, שסנייפ ניצח בסיבוב הזה.
"לא תקבל את קווין!" קולה של סוזן היה נחוש, הפטרונוס שלה
עדיין לצידה, אבל פרופסור ספראוט ידעה את האמת ממש כמו נוויל, והיא סימנה, אדומה
בפניה ורועדת מזעם קר, שהמכשפה הצעירה צריכה לחזור לשבת.
"את יכולה להגן על האחרים, העלמה בונז, ואם הפטרונוס שלך לא
יחזיק מעמד, אצטרף אלייך עם שלי -" עיניה הירוקות הבזיקו בכעס לעבר סנייפ,
"אבל האדון וויטבי…"
"לא חוטפים אותי." קווין ויטבי קם על רגליו עכשיו, תלמיד
שנה-רביעית בעל שיער עכברי שגדל בכמה סנטימטרים השנה, והיה בעל מראה קצת מתוח ועם
מרפק גדול פי שניים ממה שידע להשתמש בו. אבל לא היה שום סימן של מוזרות עכשיו,
ודמותו הדקיקה נראתה כמעט חיננית כשצעד אל השביל כמו שארני ונוויל בעצמם עשו פעם.
ראשו היה מורם, שרביטו בידו כשהוא הושיט אותו לאוכלי המוות.
ספראוט קפאה, סנייפ חייך, ואז הפך קווין את השרביט בידו כך שהידית
הייתה כלפי חוץ וכרע ברך, כשהניח אותו על האבנים. הוא שוב נעמד, סנטרו מורם כשפשט
את ידיו, כפות ידיו למטה, מוכן שיאזקו אותו; וקולו הילדותי-עדיין היה בעל כוח של
גבר כשהוא הדהד באולם. "אלך מרצוני כדי שלא תפגעו בחברים שלי."
חשוכים כמו הלילה שנופל, הסוהרסנים סגרו עד שגופו הקטן של קווין נעלם
לגמרי בין הגלימות האפלות, וצרחה דקה ונוראה עלתה ממרכזן, ואחריה הצלפה חזקה.
קשקוש שרשראות ורשרוש נשימה, והם נעלמו, וקווין נעלם, ואוכלי המוות הצדיעו לסנייפ
והסתובבו לאחור.
הדלתות נסגרו, והפטרונוס של סוזן נעלם כשירדה במהירות מהשולחן,
מתעלמת מהכול בעוד שהיא כורעת ברך כדי למשוך את ראשו של ארני אל חיקה. מלמולים של
משיכה ודאגה ללא מילים טיפסו אחד על השני, והיא הברישה את התלתלים בצבע הקש שנצמדו
אל הפצע המדמם, דמעות זולגות על לחייה מהעיניים שהקרינו שנאה אל המנהל.
תצוגת האהבה הציבורית לא הדאיגה את נוויל. כל ניסיון למנוע מרגשותיהם
של ארני וסוזן אחד כלפי השנייה מלהיות ידע גלוי ננטשו מזמן, ורק עומק המחויבות
שלהם אחד אל השנייה נשארה סודית, ודאגתו בנוגע לפציעה של חברתו יכלה לחכות. במקום
זאת, עיניו הסתכלו על הרצפה, למקום בו קווין נלקח, והוא הרגיש את עצמו מתחיל לרעוד
מרוב כעס וכאב של תבוסה חסרת אונים כשהסתכל אל כל מה שנשאר מהחייל הצעיר.
שלוש טיפות דם ושרביט שבור.
(1) שיקוי מסדר- באנגלית Setting Potion, הכוונה היא למקביל של הקוסמים לג'ל.
(2) לזלי גארט- דמות מקורית, תלמיד שנה רביעית מגריפינדור. מת בקרב האחרון.
(3) אם ג'ופרי היה בשנה הרביעית שלו אז, משמע שהוא היה בשנה השנייה שלו כשניסה להתקבל לנבחרת הקווידיץ' (ונאמר שהוא די הצליח בבחינות). קצת לא אמין. הבעיה המרכזית כאן היא שיואן אברקרומבי התחיל ללמוד ב-1995, אז הוא בשנה השלישית שלו כרגע… והסופר התבלבל ושם אותו בשנה הרביעית, השנה המינימלית כדי להיות בצ"ד.
(4) חשוב לדעת- לפי רולינג, אף תלמיד לא מהפלפאף לא ביקר במועדון שלהם.
(5) קנט- מחוז בדרום-מזרח אנגליה. השחקנית שמשחקת את חנה נולדה קרוב לשם.
(6) מאגוס- קוסם.
(7) אמורטה- אהובה.
(8) ואלורום- ערכי.
(9) אוכלי מוות.
(10) אלג'י- הדוד של נוויל. כל כך חשש מזה שנוויל לא הראה יכולות קסומות, עד שהוא ניסה להכריח אותו להוציא קסם. פעם דחף אותו מהמזח של בלקפול, נוויל כמעט טבע. כשנוויל היה בן שמונה, הוא תלה אותו מהקרסוליים מעל החלון, ואז דודה-רבה אניד הציעה לו עוגה והוא עזב... נוויל קפץ מהגינה אל הכביש, וגילה את כוחות הקסם שלו לראשונה. נתן לנוויל את הקרפד שלו, טרבור, והביא לו עציץ מימבלוס מימבלטוניה.
(11) קצת מוזר שפטרונוס האיילה של סנייפ, פרט כל כך סודי בסיפור, נחשף כאן. אבל לא משמעותי.
(12) קווין ויטבי- תלמיד שמוין להפלפאף בספר הרביעי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה