אז, מה המבצע של נוויל וחנה? אנחנו יודעים שהם לא יצליחו לשחרר את ג'יני, אבל האם יקרה להם משהו? ואיזו דמות מפתיעה תופיע היום?
"רק תוודא שלא תיגע בפה שלך אם תיגע
בו," הזהירה חנה. "אנחנו לא צריכים שתקיא באמצע סמטת נוקטורן (1)."
נוויל הנהן, ורעד קצת כשהסתכל על זרועו השמאלית. הנחש והגולגולת שבהו
בו היו סתם טריק, הוא ידע, אחד מהאותות האפלים האכילים מהחנות של התאומים, אבל הוא
עדיין נראה כתוספת מגונה על עורו. שיערו הוחלק לאחור, והוא לבש את גלימת אוכלי
המוות של אביו של רני מעל התלבושת הרגילה שלו. היא הייתה קצת רחבה בכתפיים ובחזה-
אלברט רנקורן היה עם מבנה גוף יותר דומה לארני מאשר לנוויל- אבל התחושה שאיבד
ממשקלו מאז שלבש אותה תתאים לסיפור הכיסוי שלהם, והוא היה מספיק גבוה כדי להתאים
לה, כשהבד השחור והעבה בקושי נגע ברצפה אם הזדקף.
חנה הטילה כישוף ייבוש על האות, ואז הסתכלה על המראה, וטפחה בשרביטה
על סנטרה כשהסתכלה על עצמה, מהורהרת. "יש לי את העיניים הירוקות והעור
היפה," היא חשבה. "אתה חושב שכדאי לי להפוך לג'ינג'ית?"
"לא, בואי נתרחק מכל מה שיכול לרמוז שאת קשורה לוויזלים," אמר
נוויל במהירות. "חוץ מזה, את אמורה להיות אחותי. תצבעי לחום, וגם את העיניים
שלך." הוא רכן קדימה כדי לגעת בעורפה. "אפילו שחבל להתעסק איתן."
היא טפחה בשרביט על ראשה, וכאילו שפכה דיו על שיערה, הוא התחיל להפוך
לכהה, כשהצבע מתפשט מהקרקפת אל קצות תלתליה בחום עשיר וכהה שהתאים לשלו. עוד
טפיחה, ועיניה הפכו לצבע לבן לא אנושי ומפחיד לפני שהפכו לחום-שוקולד. השינוי היה
דרמטי, והיא עשתה פרצוף. "תזכיר לי אף פעם לא להפוך לברונטית. זה מתאים לך,
אבל לגמרי לא לי."
"אני מסכים," הוא אמר, ואז הטה את ראשו במחשבה. "את
צריכה לעשות קצת יותר מאשר להתעסק עם הצבע שלך. אנחנו עדיין לא נראים ממש כמו אח
ואחות. אולי אם תעשי משהו לאף שלך?"
"אבל
אני אוהבת
את האף שלי," היא מחתה.
"גם אני. זה אף מקסים," הסכים נוויל. "אבל הוא חמוד
וקטן, ואבא שלי נתן לי את זה," הוא טפח על אפו בחיוך קטן ועצוב.
"הוא נראה מספיק יפה עליך, אבל אני לא חושבת שהוא יראה טוב על
הפנים שלי. אני עגולה מדי."
"אז תאריכי קצת את כל הפנים שלך. זה בטח יצליח להפוך אותנו
ליותר דומים," הוא הציע.
כשהיא נאנחה, היא העבירה את השרביט על הלסת שלה, ופניה רטטו באופן
מוזר לרגע, רועדות כמו שעווה נמסה לפני ששוב התייצבו. הן הפכו ליותר אליפטיות מאשר
בצורת לב, הלסת הייתה ארוכה ומחודדת יותר, עצמות הלחיים בולטות יותר, והשיער שלה
ירד קצת למטה, ישר על המצח הגבוה יותר שלה. הוא הסתכל עליה לרגע ארוך, ואז חייך.
"כן, זה יותר טוב. אנחנו באמת נראים כמו אחים עכשיו. את יודעת, לא ראיתי את
זה לפני כן, אבל יש לנו בערך את אותו הפה."
היא משכה בכתפיה. "בטח איזה בן דוד משותף אם נחזור אחורה כמה
דורות. אבל אני לא חושבת שמישהו יזהה אותי עכשיו, וזה מה שבאמת חשוב." היא
נשמה נשימה עמוקה, והסתובבה אל המזוודה שלה. "מה אתה חושב שכדאי לי ללבוש?
אבל אני לא חושבת שיש לי משהו מספיק קודר."
"לא כל התומכים של את-יודעת-מי מתלבשים כמו בלטריקס, חנה!"
הוא צחק. "חוץ מזה, יש רק אוכלת מוות אחת בכל מקרה."
"כן, אבל איכשהו זה לא נראה לי נכון ללבוש משהו משמח כל
כך," היא אמרה. אחרי הפסקה, היא הרימה סט גלימות בכחול עז, ארוכות שרוולים
ועם צווארון נמוך. "אולי אם אצבע את אלה בצבע אחר… מה עם אדום עמוק? כהה בכמה
גוונים מזה של גריפינדור?"
"זה יהיה נחמד." נוויל הפנה את גבו כשהחליפה בגדים, ונלחם
בדחף לנסות להציץ מעבר לכתפו. במקום זאת, הוא מיקד את תשומת ליבו במסכה הכסופה
שנחה באופן מבשר רעות על השולחן. היא בהתה בחזרה אליו כמו ראשו של המוות, והוא
הרגיש תחושה חולנית ומגעילה מחליקה אל בטנו כשחשב על ללבוש אותה.
"אתה חושב שצריך לספר למישהו על מה שאנחנו עושים?" שאלה
אותו חנה מאחוריו.
הוא הניד בראשו. "לא. ככה, אם ניתפס והם ינסו לתשאל אנשים, אז
הם באמת יופתעו, וזה יגן עליהם. חוץ מזה, אין לנו זמן, ואני לא רוצה לסכן יותר
אנשים ממה שאנחנו חייבים בשביל משהו כזה. את יודעת טוב מאוד שאם ניכנס לצרות, אז
שאר צ"ד ירדפו אחרינו בין אם זה יהיה רעיון טוב ובין אם לא."
"אתה מתכוון," היא אמרה בצחוק, "כמו שאנחנו רודפים
אחרי ג'יני בין אם זה רעיון טוב ובין אם לא?"
"בדיוק."
היא הופיעה מול עיניו, מסובבת את הגלימה שלה כשהסתובבה לפניו.
"איך אני נראית?"
"בכלל לא דומה לעצמך," הוא חייך. "זה מושלם."
חנה חייכה אליו בחזרה, ואז עצרה, עיניה מצטמצמות. "אתה בטוח
שנצטרך להרוס את כל הפנים שלך? מה אם זה לא יתבטל?"
"זה יתבטל. זה לא כאילו אנחנו באמת הולכים לשרוף אותי, ואני
פשוט יותר מדי מוכר אחרי כל הצרות שעשיתי השנה הזאת. אבל הצורה
של הפנים שלי תישאר אותו הדבר, אז זה עדיין טוב שטיפלנו בך לפני כן." הוא
הסתובב בחזרה אל המראה וטפח על פניו בשרביטו. זה שוב נראה כמו שעווה נמסה, אבל
הפעם, במקום לחזור למקום באופן חלק, הכול רק התערבל ובעבע, וכשמשך את שרביטו והעור
נרגע, כל פניו היו מלאות במה שנראתה כמו כוויה נוראית. עם עורו ההרוס ועם האפור בצדי
רקתו, הוא כבר לא נראה קרוב לגיל שבע עשרה, והבין שזר ייתן לו פי שניים מגילו במבט
ראשון.
נוויל תמיד חשב שהוא לא היה יותר מאיש צעיר ממוצע בימיו הטובים, אבל
הוא גילה שהעריך את המראה שלו כשבחן את התוצאות המעוותות של שינוי הצורה שלו. הוא
גילה שהוא לא רוצה להסתובב אל חנה, פתאום מודע לעצמו, אבל הכריח את עצמו להסתובב
וניסה להחביא את הבושה שהרגיש כשנרתעה. "אוי, נוויל, זה נוראי. זה
נפלא!"
"אה… תודה?" הוא צחק בלחץ, ולקח את המסכה. הכסף הרגיש חמים
באופן מוזר על עורו כשהכישוף על המסכה פעל באופן אוטומטי, וחתם אותה על פניו עם
גמישות קסומה. הוא יכול היה להזיז את פיו באופן מושלם למטה, אבל ההשתקפות שהסתכלה
עליו עכשיו הייתה האנונימיות חסרת הפנים והבלתי חדירה של אוכל מוות.
נוויל הרים את הברדס הכבד על שיערו, ואז לקח את ידה של חנה.
"בסדר," הוא אמר, מנסה להישמע יותר בטוח ממה שהרגיש. "את בטוחה שאת
רוצה לעשות את זה?" הוא עצר, והסתכל לה ישירות בעיניים. "אני רוצה שתהיי
כנה איתי, חנה. אני לא אכעס אם את לא רוצה ללכת, וטוב… לא עבר כל כך הרבה זמן מאז
שכולכם…"
"אני אוהבת אותך, אני סומכת עליך, אני מאמינה בך, ואני מוכנה
ללכת אחריך לסמטת נוקטורן או לכל מקום אחר שנצטרך ללכת אליו כדי למצוא את ג'יני
ואת המשפחה שלה," היא אמרה בבירור. "עכשיו, טרבור," היא חייכה,
משתמשת בשם שבחר שפעם היה של סבו, ולאחרונה, של קרפד המחמד שלו, "חשבתי שיש
לנו מקום ללכת אליו?"
"בהחלט, גרייס." הוא לחץ את ידה בשלו, והם הסתובבו במקום,
והסלון המואר והנעים הפך לאפלה מוחצת ומתערבלת.
OOO
כבר היה אחרי השקיעה, אבל סמטת נוקטורן עדיין הייתה הומה כשהתעתקו
לאמצע הרחוב הצר. כמה חנויות חדשות צצו כדי לסחור בחפצים הקשורים לאומנויות האופל,
וכמה מסבאות ובתי קפה היו מלאים בפעילות והיו מוארים. שניהם היססו, כאילו שציפו
שמישהו יצביע עליהם ויצעק את זהותם האמתית, אבל אף אחד לא שם לב לאורחים החדשים,
וכולם המשיכו בעסקיהם מלבד כאלה שהנהנו בכבוד למראה הלבוש המאיים של נוויל.
הוא הסתכל מסביבו בזהירות, ואז הצביע על מסבאה שהייתה במרחק קצר
מהמקום בו רוב הדמויות שהיו מוארות יצאו מדלת והיו לבושים בגלימות כמוהו.
"כאן," הוא אמר, מסמן על שלט שהציג תמונה של גולגולת מדממת ופעורת פה.
"הגולגולת הצווחנית. נראה כאילו נוכל לשמוע חדשות
שם."
חנה הנהנה בהסכמה, והם המשיכו בביטחון ככל שיכלו, מנסים להיראות
כאילו הלכו בדרך הזאת אלפי פעמים. נוויל היה חייב להכריח את עצמו לא לבהות בחנויות
כשעברו, וניסה להתעלם מהאוסף המטריד של כלי עינויים, ספרים מפחידים וחלקי גוף-
רובם של חיות, אבל חלקם נראים אנושיים באופן מחשיד- שהוצגו בחלונות. ידו התהדקה על
השרביט בכיסו, ליבו פעם כל כך חזק באוזניו עד שהופתע שאנשים לא הסתובבו כדי לגלות
את מקור הרעש, אבל הוא ראה את השתקפותו בחלונות החנויות, וידע שבאופן מוזר, הצליח
להישאר רגוע.
קוסם ענק, גבוה בחצי ראש מנוויל עצמו ורחב כמעט פי שניים, חסם את
הכניסה לגולגולת הצווחנית. פניו היו כוויות ממזג האוויר
ושמנוניות, כמעט חצויות באמצע בידי צלקת ארוכה וגדולה, וכשחייך אליהם, שיניו היו
שבורות וכהות. כל אינסטינקט רצה להסתובב ולרוץ, אבל נוויל צעד קדימה במה שקיווה
שהיה סמכותיות בטוחה, הפשיל את שרוולו והראה את האות על הזרוע שלו.
לרגע אחד מחריד, השומר בהה באות, ובדיוק כשהחליט לתפוס את חנה
ולהסתלק משם, הוא הנהן, זז מהדלת ובהה במכשפה הצעירה. "מי הגברת?"
"זאת אחותי," ירק נוויל, מנסה כמיטב יכולתו לחקות את המבטא
הכי מתנשא של מאלפוי. "ואם תיגע בה, תתחרט על זה. היא יוצאת עם מרקוס פלינט
(2), והוא לפחות חצי טרול כמוך." השומר נראה כאילו היה רגיל לאיומים כאלה,
צחק, ונופף להם עם עוד חיוך שהראה את שיניו המגעילות.
הם עברו את המכשול הראשון בקלילות מפתיעה, אבל הוא לא הרגיש הקלה
כשהסתכל על פנים המסבאה. אש בוערת דלקה באח גדולה מאבן בצד אחד של החדר, הקמין
עוצב כך שיזכיר ערימת עצמות אנושיות, ומעליו, גולגולת אבן ענקית הייתה חקוקה כאילו
צרחה בייסורים. התמונות על הקירות היו חריטות מימי הביניים שהראו את מלחמות
הקוסמים-מוגלגים, מציגות באופן גרפי את השיטות היותר יצירתיות בהן המוגלגים השתמשו
כדי לחסל את מקביליהם הקסומים, ונראה כאילו הבר היה עשוי מערימת ארונות קבורה,
כשהשרפרפים היו שלדים מברזל מחושל שהזדקרו באופן מאיים מהרצפה.
לפחות שלושים אוכלי מוות עטויי גלימות היו מפוזרים במסבאה, והם היו
רוב הלקוחות, ונוויל ידע שהם באו למקום הנכון, בין אם יאהבו זאת ובין אם לא. שאר
הלקוחות נראו דוחים כמוהם, והוא חשד שרובם היו מלשינים או תומכים שעבדו קרוב במעגל
הפנימי של אתם-יודעים-מי. גם היו שם עשרות מכשפות, אבל כולן היו עטויות בגלימות כל
כך הדוקות וחושפניות והיו תלויות על זרועות הקוסמים שהייתה לו תחושה חזקה שהן לא
שם רק בגלל סיבות חברתיות.
הוא התחיל להרגיש רע על כך שהביא את חנה לכזה מקום, אבל היא הסתכלה
על הנשים האחרות בסלידה ברורה, לא בפחד, והאשמה הפכה במהירות למשהו כמו גאווה.
כשהוא נפנף את אחת מהמכשפות שהתחילה ללכת לעברו, הוא הלך אל הבר וטפח עליו בידו
הפתוחה כדי לקבל את תשומת ליבו של המוזג. "וויסקי-אש," הוא ירק.
"נקי."
חנה משכה בשרוולו בהבעה מודאגת. "טרבור," היא הזהירה,
"אולי זה לא הרעיון הכי טוב ל -"
"שתיתי מספיק תה ושיקויים," הוא נהם אליה בכעס, מרשה לקולו
להתחזק. "אם אני רוצה לשתות, אני עומד לקבל משקה אמתי, לעזאזל, אז סתמי
ת'פה!"
היא נרתעה, והוא נלחם בדחף להתנצל. אם הוא רצה להיות אחד מהרוצחים
הגדולים של אתם-יודעים-מי, הוא היה די בטוח שלא היה אכפת להם להיות גסי רוח. המוזג
היה קוסם עתיק שפרצופו היה מרושת כל כך בקמטים ובצלקות עד שנראה כאילו לא היה שם
עור, וארובת עין אחת הסתכלה עליהם בריקנות כמו פיו חסר השיניים כששם את המשקה על
הבר לפני נוויל. "ומה למכשפה?" חקר.
חנה היססה, ונוויל נזכר פתאום שהיא ציפתה לשמפניה בחתונה האמתית של
ארני וסוזן כי זאת תהיה הפעם הראשונה שתטעם משהו חזק יותר מבירצפת. הוא לקח את
כוסו, והחווה אליה בראשו לפני שהברמן יכול היה לשים לב לחוסר הביטחון. "רק
כוס יין בשבילה," הוא אמר. "לבן מתוצרת גמדונים, אם יש לך, או משהו קל
אחר… היא רק ילדה."
המוזג הנהן וחזר אל המדפים, והיא תפסה בזרועו בלחישה לחוצה.
"אני לא -"
"אני יודע. פשוט תחזיקי ותעמידי פנים שאת לוגמת קצת ותנסי
להיראות קלילה, בסדר?" הוא לחש מבין שיניו.
כשחיכו למשקה של חנה, הוא הסתובב, משעין את מרפקיו אל הבר כדי
לסקור את החדר כשהרים את הוויסקי אל פיית המסכה שלו. הוא ידע שהוא צריך להיות
פיכח, אז הוא רק הרשה לנוזל לגעת בשפתיו, והשתמש בו כתירוץ למצוא את המועמד הכי
מתאים למשימה שלהם.
הוא מצא אותו בשולחן לשמאל האח. אוכל מוות נמוך ורחב-חזה עם זרועות
עבות ושעירות כמו של גורילה וזקן ארוך ומדובלל. הוא עמד בין חמישה או שישה קוסמים
אחרים בלבוש אזרחי. החשוב מכל, מספר הכוסות הריקות על השולחן לפניו והסומק העמוק
בלחייו המלאות ורידים הראו שהוא היה שיכור מספיק זמן כדי שלשונו תשתחרר באופן
מועיל. כשהוא משך לחנה בחולצה בעדינות, הוא החווה בידו אל הקוסם, והיא הנהנה לאט,
והלכה אחריו אל השולחן ברגע שלקחה את כוס היין הזהוב הבהיר מידו המקומטת של המוזג.
אוכל המוות המגושם נעמד כשראה את נוויל מתקרב, ונופף בידו בחביבות.
"בוא 'צטרף, חבר! החבר'ס פה קונים משקאות לכל מי שייתן להם קצת לכלוך על
הדברים של אתמול!"
"בעצם," אמר נוויל, וישב במושב שהוצע לו. "אני אקנה לך משקה
עבור אותו הדבר. לא היה לי העונג, אדון…?"
"מאלסיבר (3)! נירו מאלסיבר!" הוא הכריז בהנאה שיכורה, ואז
פניו התקמטו בשאלה. "אבל איך בשם כל ההרפיות ת'ה לא יודע ש… אה, מה שם
ש'ך?"
"טרבור בנדיקט." הוא השיב.
"לא מכיר ת'שם," אמר מאלסיבר בחשד הולך וגובר,
"...וחשבתי שאדון האופל קרא לכולנו?"
נוויל הרים את ידיו, מקווה שלא יראו עד כמה נאבק כדי למנוע מידו
לרעוד כשהוריד את המסכה והניח אותה על השולחן החרוך. קצת השתנקויות וצעקות הפתעה
וגועל נשמעו מסביב לשולחן, ולחייו האדומות של מאלסיבר החווירו קצת. "אוי, מרלין!"
הוא צעק. "מה קרה ל'ך?"
"עבדתי באירופה כשאדון האופל חזר," אמר נוויל, משתמש בזיכרונות
מהחיוך הנורא של סנייפ כדי להזין את קולו בתיעוב והתרסה. "הצטרפתי ברגע
ששמעתי, אבל היה לי מפגש מאוד מכאיב עם בוגד בדם בשם צ'ארלי וויזלי ודרקוני המחמד
הקטנים שלו פחות משבוע אחר כך. כמעט הרג אותי, והוריד אותי להרבה מאוד זמן."
הוא החווה אל חנה. "לא חושב שהייתי שורד את זה בלי הטיפול של אחותי, למען
האמת. רק עכשיו חזרתי לעמוד על הרגליים וחזרתי לבריטניה."
מאלסיבר קילל בקול. "בזבוז של דם טהור וטוב, כל המשפוחה
שלהם!" הוא סובב את ראשו, וירק גוש גדול של רוק לאח לפני שטפח בידו על הכתף
של נוויל בהזדהות. "אל תדאג, טרב. עוד לא 'חמצת את העניינים. אדון האופל
עדיין בעלייה, ויש הרבה בוצדמים ובוגדי דם שעוד מסתובבים."
"אני רוצה אחד מסוים," התעקש נוויל בכעס. "חשבתי
ששמעתי את השם הזה פה, למען האמת. בגלל זה באתי. לעזאזל עם לקנות לך משקה, אקנה לך
בקבוק אם תוכל להגיד לי איך לשים את הידיים שלי על הממזרים
המתרבים והבוגדניים האלה." הוא הוציא שתי אוניות מכיסו ושם אותן על השולחן
כדי להוכיח את כוונתו, ועיניו הכחולות והחיוורות של מאלסיבר התרחבו בחמדנות. הוא
הרשה להבטחה להישאר תלויה באוויר לרגע, ואז שם את ידיו על המטבעות שוב והתחיל
למשוך אותם. "אבל אולי טעיתי… המסבאה פה רועשת, אולי לא שמעתי אותך אומר משהו
על הוויזלים אחרי הכול…"
היד הכבדה והשעירה נפלה על שלו, והצמידה אותה אל השולחן כדי לאחוז
באלכוהול בחינם. "לא! שמעת 'תי, אני מבטיח שכן!"
חנה נשענה קדימה, כמעט מראה בטעות למאלסיבר את החזה שלה כשמשכה את
השרוול של נוויל במבט ספקן. "טרבור, יקירי, אתה זורק את הזהב על שיכור. הוא
בטח בכלל לא שמע על הוויזלים. למה שלא תשאל את מאלפוי? הוא מכיר את כולם, ושניכם
הסתדרתם כל כך טוב במשרד הקסמים לפני שנפצעת…"
הקוסם הרזה ואפור השיער לימינו של מאלסיבר- שעכשיו נוויל ראה שלבש
גלימה עם חותם משרד הקסמים על החזה- צחק בקול. "החמודה הקטנה זיהתה שאתה
שיכור, נירו!" הצחוק הפך במהירות למבט צר עין וחשדן. "אבל אתה ממש לא
מעודכן, נכון? מאלפוי לא חשוב כבר שנתיים, ואחרי אתמול, יש לו מזל שהוא עוד
חי."
נוויל זייף ספקנות למשמע הדברים. "לוציוס
מאלפוי?"
"אני יודע! לא חשבתי שאראה את היום הזה! אפילו הגשם לא הרטיב
אותו אף פעם. אבל אדון האופל עינה את כל המשפחה שלו… את לוציוס, את אשתו, אפילו את
הילד זב החוטם שלהם." הקוסם מהמשרד הנהן בסיפוק של מישהו שחזה במפלתו של יריב
שקינא בו.
כשהוא נחוש להחזיר לעצמו את סמכותו- ואת הפרס שהובטח לו- נשען מאלסיבר
כל כך קדימה על השולחן עד שנדמה היה שטיפס אל חיקו של נוויל. "מאלפוי תפס את פוטר
ממש בבית שלו! בלי שרביט! ונתן לו להתחפף!"
"לא!"
"ומי 'תה חושב שהיה אתו?" שאל מאלסיבר בפיתוי.
"לא יודע."
"וויזלי!"
שתי הידיים הכבדות נפלו על השולחן כשצעק בניצחון, וגרם לכוסות הריקות לקפוץ
לאוויר. כל ראש במסבאה הסתובב, ולרגע אחד, הרגיש נוויל כאילו זרקור האיר עליו ועצר
את ליבו, ואז כולם הבינו שזה היה רק מאלסיבר מתלהב במה שכנראה לא הייתה הפעם
הראשונה שבה סיפר זאת, והשיחות הרגילות והשקטות חזרו במהירות.
נוויל רכן קדימה עד שהמצח שלו כמעט נגע במאלסיבר, עיניו יוקדות.
"אתה משקר!"
"אני נשבע באות שלי! לא הוויזלי ש'ך, אבל אחד מהם. הצעיר, 'ני
חושב. ובוצדמית, והמוזרה הקטנה של קסנו, ואיזה בוצדם, ועוד כמה חבר'ה." הוא
הנהן בשקט, ונוויל תפס את ידיו בהתלהבות אמתית, לא מאמין למזלו. לונה!
הארי הצליח גם לשחרר את לונה!
"ואיפה הם עכשיו?"
"לא יודע. אפ'חד לא." הודה מאלסיבר בעצב. "בגלל זה
אדון האופל כועס כל כך."
"מה עם שאר הוויזלים," הוא לחץ, "בטח חקרתם אותם,
עיניתם, השתמשתם בוריטסרום (4)...?"
"ברחו."
"אני יודע שהוויזלי ההוא התחמק, יא טמבל!" צעק
נוויל. "אבל השאר!"
"ברחו." חזר מאלסיבר. "כולם נעלמו כשהם הלכו לבית.
קרעו ת'מקום כשחיפשו אותם, אבל מאוחר מדי. יאקסלי עדיין לא סיפר לאדון
האופל." הוא סימן אל גוש שחור גדול בפינה. "אני חושב שהוא מקווה שיבואו
לתפוס ת'ו כשהוא עדיין יותר מדי שיכור משיהיה אכפת לו. יהיה ממש רע כשאדון האופל
יגלה שאיבד את כל הוויזלים."
"אקספליארמוס!"
השרביט של נוויל פתאום עף מכיסו לאחור, והוא ניסה לתפוס אותו לשווא,
כשהוא שומע את הצווחה של חנה לצדו כששרביטה גם נלקח. הוא הסתובב, ניסה לתפוס אותו,
וליבו צנח כשראה את דמותו המוכרת והכפופה של אמיקוס קארו מחייך אליו במרחק קטן, כל
שלושת השרביטים אחוזים ביד אחת, חיוורת וקצרת אצבעות.
"לא יודע, נירו," לעג קארו. "אני חושב שאדון האופל
יהיה במצב רוח הרבה יותר טוב אם נוכל לתת לו עוד בוגד-בדם כדי לפצות על זה."
מאלסיבר קימט את מצחו בבלבול שיכור. "על מה 'תה מדבר, אמיקוס?
טרב בצד שלנו!"
"הו, הוא ממש לא! אני מזהה את הקול הזה, לא משנה מה הוא עשה
לפנים שלו. זה מי שעשה לנו כל כך הרבה צרות בהוגוורטס כל השנה, ואני יתערב על
השרביט שלי שהבחורה היא וויזלי, אבוט או פאטיל." הוא דקר אותם בשלושת
השרביטים בלעג נקמני. "וריטאס פרסונה (5)!"
נוויל הרגיש את פניו מתחילות שוב לבעבע ולהתעוות, והוא ראה מזווית
עינו ששיערה של חנה חזר אל הזהב הטבעי שלה, עיניה שוב הלבינו לפני שהירוק העז חזר,
ופניה חזרו אל הגודל שלהן. מסביבו, קפצו אוכלי מוות על רגליהם, ועשרה, עשרים,
לפחות ארבעים שרביטים כוונו אל שני המתבגרים הלא חמושים.
התחושה המוזרה נעצרה, ונוויל ידע שזהותו נחשפה עכשיו כמו זאת של חנה,
והביטחון הזה השתקף בצעקת הניצחון של אמיקוס יותר מבכל מראה. הוא הצליף בשרביטים
אליהם, ושלח חבלי כסף לקשור את שני האסירים מכתפיהם עד לקרסוליהם תוך שניות, ואז
הסתובב אל השאר, פרצופו הבצקי זורח באופן נורא.
"תכירו את נוויל לונגבוטום, שאנחנו חושדים שהוא המפקד של קבוצה
מאוד מעצבנת ומגעילה שקוראת לעצמה צבא דמבלדור. הוא המתנה האישית
שלי לאדון האופל הלילה."
OOO
נוויל היה כל כך עמוק במשרד הקסמים רק פעם אחת לפני כן, אבל הייתה לו
תחושה חזקה שהפעם זה יהיה, אם בכלל, הרבה יותר נורא מהפעם האחרונה.
בית המשפט היה ענקי ומעגלי, עם עשרות שורות של מושבים צפופים שעלו
מהמרווח העמוק במרכז עד לתקרה הגבוה והמסחררת מעליהם. הוא הופשט מגלימות אוכלי
המוות, והוא וחנה היו קשורים חזק אל שני כיסאות גבוהים ונוקשים שישבו במרכז החדר.
בשורות העליונות, הוא ראה כמה דמויות מסתכלות עליו באיום, כולן עוטות גלימות בצבע
סגול עמוק עם אות W כסופה ומהודרת על החזה,
ובמרכז, פרצופו המוכר של שר הקסמים בכבודו ובעצמו, פאיוס ת'יקנס (6), הסתכל על
האסירים.
"הנאשמים," הוא דקלם, "הובאו לפנינו, ואני מכריז בזאת
שהקסמהדרין (7) מתחילה את ישיבתה."
הוא הסתובב לימינו, וכשאור קטן הופיע בצללים בקצה השורה הארוכה,
נוויל השתנק. פרסי וויזלי ישב שם, עט נוצה בידו ואחד אחר מאחורי אוזנו כשחיכה,
רכון מעל גליל קלף ארוך. פרצופו היה חיוור והמום, אבל משקפי הקרן והנמשים מתחת
לשיער האדום היו מוכרים להחריד. הקוסם הצעיר הנהן באופן רשמי לשר. "אני רושם
את הפרוטוקול כעת, כבוד השר."
"שימוע פלילי שנערך בתאריך השנים-עשר במרץ,
אלף-תשע-מאות-תשעים-ושמונה," אמר ת'יקנס בקרירות. "הנאשמים, נוויל
אלאסטור לונגבוטום וחנה גרייס אבוט, בגירים וצלולים בנפשם כדי לשבת בפני
הקסמהדרין, מואשמים בפשעים מחומרה ראשונה. זהות הנאשמים אומתה באמצעי הקסם החזקים
ביותר. האם הנאשמים מאמתים את זהותם ואת מודעותם לטבעם של ההליכים שיתרחשו
כעת?"
נוויל הרים את ראשו, גבו מזדקף ככל שיכול היה בכבליו.
"כן."
כל העיניים פנו אל חנה, שבכלל לא נראתה צלולה בנפשה כרגע, פניה
אדומות ומעוותות בזעם כשנאבקה בשרשראות וקיללה יותר חזק ממה שנוויל חשב שיכלה. אחד
משומרי משרד הקסמים בקצה בית המשפט הצליף בשרביטו כלפיה, ונאומה נאלם, למרות שהפה
שלה המשיך לזוז.
"גם העלמה אבוט מאמתת, האדון וויזלי." הרים ת'יקנס את
משקפיו מעל אפו כשהסתכל עליהם מלמעלה. "חוקרים: פאיוס ליאו ת'יקנס, שר
הקסמים; רודולפוס סיזיפוס לסטריינג' (8), ראש מחלקת אכיפת חוקי הקסם, דולורס ג'יין
אמברידג' (9), תת מזכירה בכירה לשר. רשם בית המשפט, פרסיבל איגנציוס וויזלי (10).
האם יש עדים עבור ההגנה?" הוא עצר, מאפשר לדממה ליפול על בית המשפט לכמה
רגעים לפני שהמשיך עם נימת סיפוק נוראית בקולו. "ההגנה תפעל לבדה, אם כך.
עדים לתביעה: אמיקוס דאריוס קארו ונירו קאסיוס מאלסיבר, אוכלי מוות במעמד
כבוד."
פרסי רכן קדימה, שיערו הבהיר נעלם מאחורי קצה השורה לרגע לפני ששוב
הזדקף, מנופף בשרביטו כדי לשלוח פיסת גליל קלף בריחוף חלק אל השר. ת'יקנס לקח אותה
והתחיל לקרוא בקול. "כתב האישום כנגד הנאשמים הוא להלן: הם נתפסו בפעולת
בגידה ביודעין וברצון בידי אוכלי המוות אמיקוס דאריוס קארו ונירו קאסיוס מאלסיבר.
הם עומדים כאן כבוגדים במשרד הקסמים, ובסדר הצודק והטבעי של זן הקוסמים. זאת ועוד,
הם מואשמים בכך שניסו ליצור קשר עם גורם בעייתי מספר אחת, ובניסיון לחולל מהומה
ומרד בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. לפי חוק המכשפים וחוק הממלכה, בגידה היא
פשע שניתן לתת עליו עונש מוות, או לא פחות ממאסר עולם. מה מצהירים הנאשמים?"
נוויל נשם נשימה עמוקה, והסתכל על חנה כשידיו התאגרפו לאגרופים על
מסעדי הכיסא. "אם אתה מתכוון לזה שעשיתי כל מה שיכולתי כדי לעזור להארי,
שאתה-יודע-מי הוא הבושה הכי גדולה לעולם הקוסמים באלף השנים האחרונות, ושהייתי
מוותר על החיים שלי כדי לראות אותו מת לתמיד, אז כן, לעזאזל! אבל אני לא
בוגד!" הוא הרים את קולו עד שהדהד ברחבי החדר, אבל ת'יקנס רק הנהן בשלווה.
"והעלמה אבוט?"
השומר שוב הניף את שרביטו, והקסם בוטל. המילים של חנה היו חמורות כמו
שלו. "כל מה שהוא אמר, ואני רק מצטערת שלא הצלחתי קודם לשים את השרביט שלי על
בני-המרביצנים החולים שרצחו את אימא שלי!" פניה היפות היו מעוותות בשנאה
כשירקה על שורות המושבים.
ת'יקנס הנהן שוב, סימן לשומר להשתיק שוב את חנה לפני שיכלה להמשיך
לדבר, ואז החווה בידו אל שורת המושבים מעליו ולשמאלו. "התביעה רשאית להציג את
עמדתה ולחקור את הנאשמים."
אמברידג' קמה על רגליה והלכה בשביל בין שורות המושבים, הולכת את כל
המדרגות עד לרצפה בה ישבו האסירים, ידיה מונחות שלובות לפני גופה הכפוף והעגלגל.
פיה הרפוי והרחב היה קרפדי כמו שנוויל זכר אותו, ועיניה קדחו בהם חורים עם נצנוץ
של אושר מתחת לקשת הוורודה והמוזרה שלה. היא הנידה בראשה לעברם וצקצקה בלשונה
בנזיפה. "אוי, מר לונגבוטום, היו לי תקוות גדולות שתשתפר אם נוכל להרחיק אותך
ממר פוטר," היא הסתכלה עליהם, נימת הנאה נקמנית וקפואה בקולה הילדותי
והמתקתק.
היא הסתובבה כדי להסתכל על הקסמהדרין. "היה לי העונג להיות
המורה והמנהלת של מר לונגבוטום לפני שנתיים," היא אמרה להם. "רוב הזמן
הוא היה תלמיד לא בולט וילד אהוד, נחמד ומתנהג יפה, אבל היה לו חוסר המזל להיות
באותה השנה ובאותו הבית עם גורם בעייתי מספר אחת, ואני חוששת שזה הותיר עליו רושם
בלתי הפיך. הוא תמיד היה חלש בכוח רצונו, אתם מבינים. והעלמה אבוט… אוי, אבל
ההפלפאפים הקטנים והמתוקים האלה, אתם יודעים איך מובילים אותם בקלות. נו, נו,
יקירה, אל תחשבי שאני לא יכולה לקרוא שפתיים. אבל זאת לא אשמתך, נכון? נאמנות
טיפשית ועיוורת היא בטבע שלך."
אמברידג' נופפה באצבעה לעברו עם צקצוק קטן. "אבל מה שמובן בעבור
ילד קטן איננו מקובל כשהאדם הופך לבגיר! ניסיתי
לייעץ לכולכם בנוגע לשקריו של פוטר ואי יציבותו כשהייתי המורה שלכם,
ותראו לאן זה הביא אתכם! צק צק." היא שוב הנידה בראשה ומשכה קצת בכתפיה.
"אני חייבת להעיד בפני הקסמהדרין שבתור המנהלת לשעבר של בית הספר הוגוורטס
לכישוף ולקוסמות, אני מכירה את התלמידים הללו טוב ובאופן אישי, ואני מאמינה שהם
יכולים ומסוגלים לבצע את הפשעים בהם הואשמו, בהתחשב בקשריהם הקודמים עם גורם
בעייתי מספר אחת וחסידיו."
היא הסתובבה והתחילה לחזור אל מושבה, וחייכה חיוך מתחנחן אל השר
כשעברה. "תודה, דולורס," הוא אמר, ואז סימן לפרסי. "אנא רשום
שלהגנה לא היה טיעון נגדי לעדותה של תת המזכירה הבכירה."
ללא טיעון נגדי! אבל לא נתת לנו אפשרות ל – ניסה
נוויל לצעוק בחזרה, אבל גילה שמילותיו הושתקו כמו קללותיה של חנה, והוא סתם את
פיו, שוב מתיישב בכיסא שלו. הוא הרגיש בחילה. הוא מעולם לא היה אמור לקבל משפט
הוגן, הוא ידע, אבל זה היה יותר גרוע מסתם בלוף. הוא כמעט העדיף שפשוט יהרגו אותו.
"מר קארו?"
"כן אדוני." צעד אמיקוס קדימה, אבל בניגוד לאמברידג', לא
ירד כדי להצטרף אל האסירים. במקום זאת, הוא שם את שתי ידיו על המעקה ופשוט רכן מעליהם
בחיוך מסופק. "ניסיתי לתפוס את הטמבל הזה -"
"אנא התייחס אל האסירים בשמם עבור הפרוטוקול," קטע אותו פרסי
ביובש.
"ניסיתי לתפוס את לונגבוטום כל השנה המזורגגת
-"
"אנא הימנע מקללות עבור הפרוטוקול." אמר פרסי שוב.
"אז כל השנה, יא אידיוט קטן ונברן."
הסתכל עליו אמיקוס, אבל העיניים הכחולות מאחורי משקפי הקרן לא משו מגליל הקלף כשעט
הנוצה זז במהירות, ואוכל המוות המשיך. "הנקודה היא שהוא כמעט הפך לבלתי אפשרי
את השגת המטרה של אדון האופל ללמד כמו שצריך. ונדליזם, חוסר ציות, ניסיון לגניבה…
הכול ממש מלוכלך. יש לי כאן מכתב," הוא הוציא מעטפה עם חותם שעווה סגול וכבד
של הוגוורטס מהכיס הפנימי של הגלימה שלו, "מהמנהל סוורוס סנייפ שמפרט את מה
שהוא עשה, וגם אומר ששמנו עין על אבוט כי היא עוזרת שלו."
פרסי הניף את שרביטו וזימן את המכתב, ואז נעצר עם ידו על החותם.
"שאקרא את המכתב עבור הפרוטוקול, כבוד השר, או שפשוט אכניס אותו אחר
כך?"
ת'יקנס הוריד את משקפיו, וניגב אותם על גלימתו לפני שהרכיב אותם
באנחה עמוקה. "אחר כך, מר וויזלי. כל הדבר הזה הוא בעצם רשמיות… האסירים הודו
באשמה ונתפסו בשעת מעשה. אנו רק מפקחים על כך שההליך הראוי מבוצע. אין צורך לבזבז
זמן בנוגע לכך."
ההודאה הזאת הייתה מזעזעת, אפילו אחרי כל מה שכבר קרה, ונוויל הסתכל
על חנה במבט נדהם בדממה שנכפתה עליהם, ואז חזר להסתכל על המושבים וסובב את ידו
באזיק, כך שהצליח ליצור תנועה מגונה שהביעה את דעתו על ההליך ללא צורך במילים. או
שהשר לא שם לב, או שלפחות העמיד פנים שלא כששוב הסתכל על גליל הקלף שלו.
"בואו נתקדם במהירות עכשיו. מר קארו, אני חושב שאנחנו יודעים שמר לונגבוטום
והעלמה אבוט הם יותר מאשמים בנוגע לסעיפי המרד והמרידה, אבל אלו הם האישומים הפחותים.
בית המשפט רוצה לדעת על איך שלכדת את האסירים אתמול."
"טוב, כבוד השר," חייך אמיקוס בשמחה, "הייתי בגולגולת
הצווחנית ושתיתי קצת. הוגוורטס בחופש, אתה מבין, והמורים לא מקבלים הרבה
הזדמנויות להשתחרר קצת. אז אני מדבר עם חברים, ואני שומע את הקול הזה, וזה מטריד
אותי. אני יודע שאני שמעתי אותו לפני כן, אבל אני לא רואה אף פרצוף מתאים כשאני
מסתכל." הוא הצביע על נוויל ביד אחת וקצרת אצבעות. "ואז הוא
מתחיל להתחצף למאלסיבר, ואז הבנתי! אני מכיר אותו טוב יותר כשהוא מתחצף,
מה זה אומר לך, כבוד השר?"
ת'יקנס הרים גבה למשמע נימת קולו המוכרת וחסרת הכבוד של אמיקוס.
"תמשיך."
"אז כדי לזרז את העניינים, פירקתי אותם מנשקם, השתמשתי בכישוף
חשיפה כדי לחשוף את הפרצופים הקטנים והמכוערים שלהם, ואז כבלתי אותם טוב טוב כדי
שיבואו לפה." הוא הרים את כתפיו בגאווה וקרץ. "אפילו לא לכלכתי את
הגלימה שלי."
"יפה מאוד. זאת העדות המלאה שלך בנוגע למעצרם של האסירים?"
"כן."
"אז אתה רשאי לחזור למושבך, מר קארו. מר וויזלי…" נוויל
גלגל את עיניו, ומלמל בשקט כשת'יקנס המשיך. "אנא רשום שלהגנה לא היה טיעון
נגדי לעדותו של מר קארו." הוא החווה אל המושבים בפעם השלישית. "מר מאלסיבר?"
מאלסיבר נעמד, אבל הייתה קצת בושה במבטו, והוא היסס באופן מוזר.
"אה… אני צריך לדווח לבית המשפט על כך שהייתי קצת שיכור במקרה הזה, וטוב… אה,
אני לא יודע אם ה -"
"אני בטוחה שזיכרונך בנוגע לעניין הוא נהדר, נירו, יקירי."
התחנחנה אמברידג'. "רק תמשיך כמיטב יכולתך, רק שתית טיפ-טיפה, נכון?"
"אה… כן, זה נכון לגמרי, המזכירה," הנהן מאלסיבר. "רק
רציתי שבית המשפט יהיה מודע לכך, כמובן."
"כזאת אזרחות למופת. אבל כולנו מבוגרים כאן, נכון?" צחקקה אמברידג'
בילדותיות. "באמת, אין צורך להתרגש ממשקה אחד פצפון, נכון, כבוד השר?"
"בכלל לא, תת המזכירה." הסכים ת'יקנס. "מר וויזלי, אנא
רשום שמר מאלסיבר הודה שצרך אלכוהול בלילה הנ"ל, אולם לפי שיפוטו ושיפוטם של
שר הקסמים ושל אישים אחרים זיכרונו בנוגע למקרה הוא קביל ולא פגום."
אני מתערב שאתה בכלל לא זוכר כלום! חשב
נוויל בכעס. היית כל כך שיכור, בטח לא היה לך מושג על מה דיבר המשרד על שאמרו לך
שהיית שם! הוא שפך את כל כעסו במבט שנתן בעיניו הכחולות והחיוורות של מאלסיבר,
אבל לא רק שאוכל המוות לא זז, אלא שחיוך קטן התפשט על פיו הדק לפני שהסתכל אל שאר
הקסמהדרין במבט של תמימות מלאכית.
"קוסמי ומכשפות הקסמהדרין," הוא אמר, ונוויל כמעט לא זיהה
את הנימה העמוקה והבטוחה כשייכת לאותו האדם שרייר עליו בליל אמש. "הייתי בגולגולת
הצווחנית בליל התשעה-עשר במרץ עם כמה מעמיתי. שוחחנו על הכישלון המחפיר של מר
לוציוס מאלפוי בשמירה על גורם בעייתי מספר אחת בביתו, ואז בא אלינו הנאשם. העלמה
אבוט, באותו זמן, שינתה את צורתה, ומר לונגבוטום לבש גלימה ומסכה גנובים של אוכל
מוות."
"אם יורשה לי, כבוד השר -" התערב לסטריינג' חלקלקות.
"גילינו שזאת אותה הגלימה שהייתה חסרה בביתו של הבוגד רנקורן בדצמבר
שעבר."
"יפה, מר לסטריינג'. נרשום זאת. המשך, מר מאלסיבר?"
"מר לונגבוטום ניסה לתת לנו מידע שקרי בנוגע למיקומם של פוטר
ועוזריו, אבל כשפקפקתי בניסיונותיו השקופים להחריד להטעות אותי, הוא שינה
אסטרטגיה, קודם ניסה לאיים עלי, ואז לשחד אותי בבחורה."
אמברידג' השתנקה. "נורא!"
"אכן כך, המזכירה," הנהן מאלסיבר. "סירבתי, כמובן,
ואז הוא סיפר לי שפוטר מנסה למרוד במשרד הקסמים בעצמו, וכשיעשה זאת, ללונגבוטום
תהיה עמדת כוח, ושאני צריך לבחור למי אני נאמן. כמובן שנאמנותי לא מוטלת בספק, בית
המשפט יודע זאת, ואמרתי לו שניסיונו של פוטר ייכשל לחלוטין. טוב, הוא בכלל לא אהב
את זה, אבל הוא בקושי נגע בשרביטו כשקארו התערב, ומשם יש לכם את העדות שלו."
מאלסיבר קד לעבר אוכל המוות האחר, ות'יקנס נעמד, מנער אבק בלתי נראה מגלימתו.
"תודה רבה גם לך, מר מאלסיבר. מר וויזלי…"
"כן, אדוני," אמר פרסי, "אין טיעוני-נגד."
"אכן." השר הסתכל על הקסמהדרין בחיוך רחב, והחווה למקום בו
ישבו נוויל וחנה, רוטטים מרוב זעם. "שמעתם יותר ממספיק, אני חושב, כדי להחליט
על אשמתם של הנאשמים ללא כל ספק. התומכים בזיכוי?"
אף יד לא הורמה, ונוויל הרגיש שהוא החוויר. למרות כל מה שקרה, למרות
שהיה לו ברור מה יהיה פסק הדין מהרגע הראשון, לראות את זה קורה היה משהו אחר
לגמרי.
"התומכים בהרשעה." כמו קללה מרשרשת באוויר, הופיעו ידיים
מים האנשים בגלימות הסגולות, ונוויל עצם את עיניו בתפילה שקטה של חרטה והתנצלות
בפני סבתו, הוריו, צ"ד, ויותר מכל בפני הארי בעצמו כשמילותיו של השר הדהדו
בחלל בית המשפט.
"אם כך, כשר הקסמים, אני מכריז על הנאשמים אשמים בכל הסעיפים
שהובאו בפני הקסמהדרין. המשפט בעבור פשעים מזעזעים כאלו הוא מוות. הצורה בה יתרחש
גזר הדין תוכרע בדלתיים סגורות, אבל המשרד מאמין בצדק מהיר, והעונש יבוצע מחר,
העשרים ואחת במרץ, בשתיים-עשרה בצהריים." הוא עצר רק לרגע, ואז דיבר שוב,
והיו רחמים נוראיים בקולו.
"אני מאחל שתבינו את השגיאה במעשיכם כך שנשמותיכם ינוחו
בשלום."
OOO
הוא קרא בנוגע להוצאות רשמיות להורג בספרי תולדות הקסם שלו, אבל אלו
לא התרחשו מעל למאה שנה, והוא מעולם לא דמיין שיראה אחת מחוץ לתמונות המטושטשות
ולציורים שזזו בנוקשות. הרעיון שיהיה האדם שייהרג
מעולם לא עבר במוחו.
בגדיו של נוויל נלקחו באותו הבוקר, וניתן לו סט פשוט של גלימות
שחורות במקום, הצווארון רחב ונמוך למרות שהיה אמור להיות של קוסם. כשלבש אותן, הן
היו רפויות בכתפיו, לא כיסו את צווארו ולא נגעו בשיער שלו. הוא ידע שהסגנון הזה
יועד כדי שצווארו של איש שכורע על ברכיו יהיה חשוף לחלוטין, ולפחות זה ימנע מקרים
נוראיים כמו של ניק-כמעט-בלי ראש (11).
אולם הרעיון שיערפו את ראשו לא היה מטריד במיוחד. באופן מוזר, זה היה
אפילו יותר נוח עבורו מאשר אם היו בוחרים להשתמש בקללת ההריגה. אף אחד לא ידע איך
זה הרגיש - אפילו הארי לא זכר, בעצם - אבל הבנים בגריפינדור די נהנו לשאול את הרוח
שלהם על הפרטים בנוגע לעריפת הראש. עם גרזן קהה ותליין שיכור, זה כנראה כאב בעשר
המכות הראשונות, אולם הרגע שבו עמוד השדרה שלו נפגע, הוא נשבע, בכלל לא כאב.
לא, החלק הכי מדאיג בהוצאה רשמית להורג היה המסורת שבה הנידון למוות
קיבל משפט אחד להגיד בתור מילותיו האחרונות.
באופן מוזר, עם כמה שתכנן והתכונן למותו בחודשים האחרונים, נוויל
מעולם לא חשב לרגע על מילותיו האחרונות. הן פשוט לא היו משהו שחשב שיוכל לבחור.
למות בקרב אמר שמילותיו האחרונות כנראה יהיו כישוף שיחטיא, כישוף מגן שלא יצליח,
אולי פקודה שיצעק או צעקה של שם של חבר שלו שהסיח אותו ברגע גורלי. אבל עכשיו הוא
עמד להיות מוצא להורג, ופתאום, הן שינו.
הוא קינא בקוסמים במהלך ההיסטוריה שמצאו דברים חכמים, מעוררי השראה
או ממש אמיצים להגיד ברגעיהם האחרונים. כל מה שחשב עליו נשמע נדוש במקרה הטוב,
קלישאתי ורדוד, והוא תהה האם עדיף שבכלל לא יאמר כלום. הדממה הייתה הבחירה הכי
טובה על הקיר, אולי היא שוב תספיק. לא תהיה שום טעות, שום "אה" שייזכר
לנצח או גמגום, שום חרטה ברגע האחרון שאמר את הדבר הלא נכון. כן. הוא ישתוק.
אולי, אם היה לו זמן לפני שייקחו אותם למות, הוא היה אומר לחנה שהוא
אוהב אותה, שהוא מצטער שזה הגיע לכך, שהוא גאה בכוחה, שהלוואי שיכלו להיות ביחד
יותר זמן. אבל בסוף, הוא לא יגיד שום דבר.
בדרך כלל, הוא לא אהב שאסרו אותו, אבל הפעם, הרגיש נוויל שלו באופן
מוזר, והוא שכב בעריסה הצרה בתא שלו, זרועותיו מתחת לראשו כשהשעות האחרונות של
חייו חלפו. הוא לא יכול היה לעשות כלום בנוגע לכך. הוא לא הרגיש שום דחף לצעוד,
לזעום, לצעוק או לבכות או לדרוש דרישות, כי אף אחד לא שמע אותו, אף אחד שהיה חשוב
לא ידע איפה היה, ולא הייתה לו אפילו התקווה הקטנה ביותר לברוח.
במקום, הוא הרשה למוחו לעבור על חייו, והופתע לגלות שהיה די מרוצה
מהם, בסך הכול. ילדותו הייתה שמחה מספיק, עם צל קטן בנוגע לכך שחשב שאולי היה
סקיב, אבל לאף אחד לא היו חיים מושלמים, וסבתו הייתה אדיבה ואכפתית, אך נוקשה
מספיק כך שלא פינקו אותו. את רוב הלחץ שהרגיש בשנותיו הראשונות בהוגוורטס, באמת,
הוא גרם לעצמו. הוא ידע כמה כיבדו את אבא שלו, אבל סבתא מעולם לא ניסה לגרום לו להיות
פרנק, רק נזפה בו כשהיה עצלן ושכח שאביו מעולם לא בחר בדרך הקלה, מעולם לא
חיפף, מעולם לא נתן פחות מהטוב ביותר.
איכשהו, בתחילת לימודיו, הוא חשב שהארי הוא כל מה שפרנק היה, וזה היה
יותר מהכול מה שהקשה עליו. הארי הציב רף בלתי אפשרי, וכשמוחו חשב שאלו
הציפיות של סבתא שלו, הן נהיו כבדות מנשוא, והוא קרס, כשהלחץ מזין את
כישלונותיו, מנמיך את ביטחונו ולוחץ עליו עוד יותר כי היא ידעה, ובצדק,
שהוא היה מסוגל ליותר. אבל אפילו אז, לא היו חסרים לו חברים, החממה תמיד הייתה גן
עדן של ציונים טובים ודברים נהדרים ללמוד, ותמיד נראה לו שקרה משהו ממש מלהיב-
אפילו אם בדרך כלל זה היה קשור להארי.
צ"ד הראשון היה מה ששינה את הכול לחלוטין. לראות את הארי מהסס,
מועד, מתקשה למצוא מילים, מפשל כשנאלץ להדגים כישופים ומסמיק ומקלל כשבסופו של
דבר, הוא היה מסוגל אליהם, ועשה אותם במצבים הרבה יותר גרועים, אחרי הכול. אם הילד
הגדול והמדהים שנשאר בחיים כמעט היה יכול לחורר לעצמו את הרגל כי צ'ו צ'אנג במקרה
הסתכלה לכיוון שלו, אולי הוא היה אנושי למרות הכול. נוויל יכול היה להעריץ בן אדם
יותר טוב מלהעריץ אידיאל.
ואז מחלקת המסתורין- שם פגש את כל סיוטיו הגדולים ביותר- הארי מכשיל
אותם, בלטריקס בכבודה ובעצמה, פציעה בקרב, חברים שנפלו, איבוד השרביט שלו, אפילו
את קללת קרושיאטוס- בשעה אחת של גיהינום. החיים השתנו מאז. הוא השתנה. הוא לא היה
מוכן עוד להוביל, בכלל לא, אבל ידע שיכול היה להילחם, והאמין שיוכל ללכת אחרי
אנשים. האמין שאולי, רק אולי, אם הכול יהיה בסדר, יוכל להיות גיבור.
ומה הוא היה עכשיו? גיבור? קדוש מעונה? אידיוט? מחווה חסרת תועלת?
נוויל צחק בשקט בתא הריק. כל האפשרויות, בעצם. הוא עדיין לא היה אביו, אבל הוא די
חיבב את האיש שהכיר בחצי השנה האחרונה, בין אם הוא אכן פיתח את הנטייה להיות אמיץ
עד כדי טיפשות ובין אם לא, בין אם לפעמים הכול כאב יותר ממה שיכול היה לסבול ובין
אם לא. הוא כמעט התבייש שלא היה יכול לגלות יותר בנוגע למי שהאיש הזה יכול היה
להיות בלי משקל הצבא על כתפיו. ממש חבל שלא גילה מי האיש הזה יכול היה להיות עם
חנה לצדו.
צליל נקישות מגפיים על האבן תפס את תשומת ליבו, בהתחלה חלש, ואז
התחזק. נוויל הזדקף והעביר את ידיו בשיערו, וניסה לסדר אותו לפני שעמד והבריש את
תלבושת האסיר שלו, ויישר אותה על כתפיו. הוא לא רצה להיראות כאילו היה מודאג, אלא
כאילו חיכה להגעתם ברוגע, ובאופן מפתיע זה היה נכון.
דלת התא נפתחה, ות'יקנס נכנס, מלווה בידי שני אוכלי מוות מאיימים ללא
מסכה, אותם נוויל זיהה ממודעות המבוקשים כדולוחוב ואייברי (12). הוא התעלם מהם,
ובמקום קד קידה מנומסת לשר. "אני מניח שאנחנו עושים את זה בצורה הישנה,
כנראה?" הוא שאל בתמימות.
ת'יקנס מצמץ, מופתע ולא נינוח מכמה שנוויל נראה רגוע בנוגע לכל,
למרות שידע בדיוק מה קורה. "עומדים לערוף את ראשך, כן."
"באופן פרטי, כמובן. אני יודע שעשו אותן בפומבי, אבל אני בספק
שתרצה את זה עם סוג החברים שלי ועם הצרות שגרמנו להן בעבר… שלא לדבר על זה שיהיה
הרבה יותר קשה לסלף את מילותיי האחרונות אם יהיו יותר מדי עדים." נוויל דיבר
בענייניות כאילו שוחחו על המקצועות שיוכל ללמוד ברמה מוגברת, ואז הושיט את ידיו.
"אזיקים, כן?"
עדיין מופתע, השר החווה בראשו אל דולוחוב, ואוכל המוות הענק הצליף
בשרביטו על ידיו של נוויל. אזיקים הופיעו באוויר, עבים כמו אלו שכבלו את האגריד
כשקשרו אותו, שרשרת ברזל כבדה ביניהם. זרועותיו של נוויל רעדו תחת המשקל, והוא
רשרש בשרשרת, גבותיו מתרוממות. "בחיי, אדוני, אני ילד לא חמוש בן שבע עשרה,
לא זנבקרנית הונגרית!"
"לפי פרופסור סנייפ," אמר ת'יקנס בקרירות, "אתה איש
צעיר ומאוד מסוכן, מר לונגבוטום. בטוח יותר לא לזלזל בך."
נוויל משך בכתפיו. "אם אתה מרגיש טוב עם זה."
השר לא הגיב, והסתובב כדי לצאת מהתא עם אייברי, כשדולוחוב מתעכב
מאחורי האסיר שלו כדי ללוות את נוויל עם שרביט תחוב בגבו מאחור. הם הלכו בדממה
במסדרון הארוך והאפלולי, ואז קרא נוויל קדימה "אז בכל אופן, מי הולך להיות
שם?"
להפתעתו, ענה לו אייברי. "השר, אני ודולוחוב, השומרים של אבוט -
רוקווד (13) ודוליש (14) - והתליין, אז אלו שש שלנו מול שניים שלכם, אם יש לך איזה
רעיונות." הוא עצר לרגע, ואז הסתכל מעבר לכתפו בהיסח הדעת. "והילד של
וויזלי ירשום את הפרוטוקול, אז אל תטרח אם אתה מתכנן להעביר הודעה אחרונה לפוטר. הוא
נאמן."
נוויל צחק ביובש. "יש אחד בכל משפחה, כנראה. אם הייתי הוא,
הייתי מקווה לא לפגוש את אחותי בסמטה אפלה."
לא נשמע צחוק בתגובה, ושארית הדרך אל חדר ההוצאות להורג נעשתה בשקט.
חלק ממוחו של נוויל עדיין סרק אפשרויות בריחה, כשהוא לא רוצה לפספס הזדמנות, לא
משנה כמה היא קלושה, רק בגלל שזה נראה היה בלתי אפשרי. אבל זה אכן היה בלתי אפשרי.
אפילו בלי המשמר, השרשראות, ואובדן השרביט שלו, הם גם היו עמוק בקומות התחתונות של
משרד הקסמים, מאות דלתות נעולות ומי יודע כמה אנשים בינו ובין החוץ, בלי דרך
להתעתק פנימה או החוצה וכשרשת הפלו מוגבלת רק לאלו עם תעודת זהות של עובד משרדי
וסיסמה. הוא שמע מלונה ששילשו את כמות השומרים אחרי החדירה של הארי, וכל כניסה
ויציאה הייתה חסומה לגמרי, במיוחד עבור מישהו שנראה כמו פושע שחיכה להוצאה
להורג.
חדר ההוצאות להורג היה פשוט באופן מפתיע. הוא לא ידע למה ציפה- אולי
למשהו גדול ומפחיד, אבל החדר נראה פרקטי מאוד. כמו בית המשפט, הוא היה מעגלי,
מסורת של הקוסמים שסימלה שבמקומות הצדק אין פינות בהן הסודות והצללים יתחבאו.
הרצפה הייתה אבן חלקה, התקרה הגבוהה הוארה בכדורי האור המרחפים של משרד הקסמים,
הקירות רק מקושטים בחותם משרד הקסמים מעל הדלת בה נכנסו ומכוסים בעץ. במרכז החדר,
הייתה בימה קטנה, ועליה גוש אבן, מכושף כך שלא יהיו עליו שום גושים למרות מספר
הפעמים שהכו בו.
כרגע, שתי עריסות קטנות מאבן היו על הגוש, ונוויל זיהה את השרביטים
שלו ושל חנה שם. כמובן! הוא שכח לגמרי. השרביטים שלהם ירוסקו לחצי קודם כל, ואז
החתיכות יהיו מתחת לגוש כשיערפו את ראשם. זאת הייתה אמונה תפלה ישנה שנועדה כדי
למנוע מהמכשפה או הקוסם לקלל מישהו במותם.
הדלת שוב נפתחה, וחנה נכנסה, כשרוקווד ודוליש אחזו כל אחד במרפק שלה
בחוזקה. כמוהו, היא הייתה עטויה בגלימה השחורה שחשפה את צווארה, ושרשראות גדולות
וכבדות כמו שלו הוצבו על פרקי ידיה העדינים. היא בקושי יכלה להרים את ידיה, אבל
היה ברור שנלחמה כל הדרך, עדיין מתעוותת וצועקת ומקללת באחיזתם, מנסה לבעוט ולנשוך
למרות הגודל וכישופי המגן שלהם. שני אוכלי המוות לא היו מסוכנים, אבל הם עדיין היו
אדומי פנים ונראו כאילו יעדיפו פשוט לקלל ולגמור את המכשפה הצעירה לחלוטין.
ובמהירות.
היא הרימה את מבטה כשנכנסו לחדר, ועיניה התרחבו מאוד כשראתה אותו.
"נוויל! הם עומדים ל -"
"אני יודע," הוא הנהן, "ידעתי ברגע שראיתי את הגלימה!
זה בסדר, חנה! זה לא כואב כמו חצי מהדברים שכבר עשינו!"
"בסדר?!"
היא צווחה, "בסדר?! נוויל, הם עומדים לחתוך לנו
את הראשים! אנחנו צריכים אותם!"
לצידו, ת'יקנס נאנח. "אתה יכול בבקשה להרגיע את חברתך הקטנה
לפני שפשוט אשתק אותה, מר לונגבוטום? זה הליך מאוד רציני, ואינני רוצה שתהיה
מעורבת בו היסטריה."
נוויל נתן בשר מבט ספקני. "אתה ממש עומד לתת לי לדבר עם השותפה
לפשע שלי? מה אם אני -"
"מה אתה תוכל לעשות?" משך ת'יקנס בכתפיו. "חיפשנו על
שניכם ואתם לא מסתירים כלום, כל מסר שתעבירו לא חשוב כי אתם עומדים למות ביחד, ולא
תוכלו לברוח. אז באמת, הדבר הכי גדול שתוכלו לעשות יהיה להיאבק, ובמקרה הזה כישוף
השתקה או שיתוק יטפל בעניינים כמו שצריך."
כשהוא הנהן במהירות, ולא רוצה לתת לת'יקנס זמן לשקול מחדש, הוא רץ
בחדר, תפס את חנה חזק ומשך אותה מדוליש ומרוקווד. הוא היה צריך ללפף את השרשרת
באופן מוזר מעל הראש שלה כדי לחבק אותה, אבל הוא חיבק אותה, והחזיק אותה חזק
בזרועותיו. השר רצה שידבר אתה, אבל הוא הצליח להשתיק אותה ככה וגם נישק אותה, והוא
תמיד יכול היה להגיד יותר בגופו מאשר במילותיו כמה אהב אותה, כמה היא יפה, כמה
חזקה וטובה ואדיבה ונאמנה. והפעם, היה עוד. הבקתה האבודה גם הייתה בנשיקה הזאת.
ואז ידיים חזקות תפסו את כתפו, והוא בקושי הצליח למנוע מהשרשרת לפגוע
בראשה כשהופרדו. היא צעקה קצת, והוא הסתכל בעיניה, מתחנן בשקט שלא תעשה מזה סיפור
גדול, לפגוש את המוות בכבוד, כמו המבוגרים שהם היו. למזלו, היא הבינה, הנהנה הנהון
קטן ונשמה נשימה עמוקה, ראשה מורם כשהסתכלה על לוכדיהם בזעם שקט.
התליין כבר היה שם עכשיו, קוסם גבוה ורחב חזה עם זרועות יותר עבות
משל ארני, גרזן כבד ובעל להב כפול נמצא בידו. להקלתו של נוויל, הלהב נראה ממש חד.
גם פרסי היה שם, גלימתו מסודרת כתמיד, עט הנוצה בידו, אבל זה שמאחורי
אוזנו לא היה שם עבור המאורע. הוא עמד קרוב כל כך לת'יקנס עד שהצללים שלהם הפכו
לצורה דו-ראשית אחת על רצפת האבן, והוא העביר גליל קלף אל השר, שסידר את משקפיו
וכחכח בגרונו. "בשם משרד הקסמים והפסיקה של הקסמהדרין, ביום זה, העשרים ואחת
במרץ, אלף-תשע-מאות-תשעים-ו -"
"אם מישהו פה סס, הוא מת." מילותיו של השר הפכו לצליל
היחנקות כשפרסי זז במהירות שנוויל לא יכול היה לדמיין. רגע אחד, הוא עמד לצדו של
ת'יקנס, אבל עכשיו עט הנוצה היה על הרצפה, שרביט- שרביט שחור וכבד שנוויל לא ראה
לפני כן ושגידל חוד מאוד אלים- היה בידו והוצמד לגרונו של השר, והזרוע האחרת של
פרסי החזיקה את החזה של הקוסם הגבוה.
"פרסי -" אמר נוויל, אבל הוא רק הניד בראשו האדמוני.
"השרפיטים. קחו אותם. עכשיו." משהו לא היה בסדר. זה היה
אותו הקול, אבל המבטא היה לא נכון, ההגייה המוטעמת והמתורבתת של פרסי הפכה למשהו
נוקשה, ממש זר, אבל איכשהו מוכר מאוד. נוויל היסס, אבל אוכלי המוות התחילו לזוז,
והשרביט התהדק אל גרונו של השר, טיפת דם קטנה מופיעה שם. העיניים הכחולות הסתכלו
עליהם. "עכשף!"
השאלות יכלו לחכות. שני האסירים רצו אל הבימה, ונוויל הרגיש כוח
והקלה כשידו נסגרה על שרביט הדובדבן, השרשראות קלות פתאום כשהסתובב. "שתק
!" הכישוף של חנה יצא באותו הזמן, ושניהם ירו שוב לפני שההבזקים האדומים
הראשונים בכלל הגיעו אל הקורבנות שלהם, כשחודשי האימונים זירזו אותם, וגם כמות
האדרנלין הגדולה עזרה להם.
אוכלי המוות שותקו, אבל התליין החליט לחסל את פרסי. הגרזן הענק הונף
במכה שיכלה לחתוך איש לחצי בקלות, אבל הרפלקסים של הגבר הצעיר היו לא אנושיים. הוא
התחמק מהמכה כמו נמייה שהתחמקה מהכשה של קוברה, ועכשיו הוא היה בצדו האחר של
ת'יקנס, השרביט זז כדי לפגוע בתליין בחזה בהבזק אדום וחזר אל בן הערובה תוך פחות
מרגע.
"לכוון עליו," ציווה פרסי, ואחרי שהחליפו מבט לרגע, הצביעו
שני השרביטים על אמצע הפרצוף המזוקן של השר.
לרגע, חיטט פרסי בכיס גלימתו, ועכשיו כשבאמת הסתכל, יותר מהמבטא לא
היה בסדר. כתפיו היו שמוטות קדימה באופן מוזר, לא זקופות וישרות כמו תמיד, ומשהו
בתנועותיו הזכיר לנוויל ציפור טורפת. ואז הוא אמר משהו, צעקת ניצחון שבכלל לא
הייתה באנגלית, ומשך מה שנראה כמו דגם קטן של מטאטא מכיסו. טפיחת שרביט, והוא גדל
מיד לגודל טבעי.
נויל השתנק. "אש המחץ, מהדורת מקצוענים?! פרסי,
מאיפה בשם מרלין - רון אמר שאתה בקושי - איך אתה - ?"
"מר ויזלי," השיב פרסי באותו קול זר מאוד, "נמצא
בדירה שלו, קשור ומסומם. תמצא אותו שם, השר, כשתתעורר. לילה טוף." הנפת
שרביט, הבזק אדום, ות'יקנס הצטרף לשאר על הרצפה.
"מי אתה?!" דרשה חנה.
“אני להוציא אתכם מפה." הוא שם רגל אחת על המטאטא שלו ואחז
בידית חזק, מהנהן בראשו לעברם כששניהם השתמשו בשרביטים שלהם כדי להוריד את
השרשראות מהידיים. "לעלות."
למרות כל מה שמחלצם עשה עד עכשיו, נוויל היסס. "אין מצב שנוכל
לעוף מכאן!"
"אם אפשר לעשות זה, אני יכול. אם לא, אתם מתים. תמותו בכל מקרה,
לא?" המילים יצאו במשיכת כתפיים קלילה ומוזרה, וחנה השתנקה מזיהוי פתאומי.
"קרום (15)!"
"יה." כשהוא בטוח לפחות שלא ירוסק לחתיכות על גב מטאטא
שפרסי לא יכול היה לשלוט בו, טיפס נוויל עליו במהירות, מחזיק בידיו בחוזקה את
המותן של פרסי- לא, של קרום - ומרגיש את חנה עושה את אותו הדבר. אצבעותיה אחזו בו
כל כך חזק עד שזה כאב, אבל הוא יברך את החבלות הכי קשות אם זה אמר שיצא מפה איכשהו
בחיים.
קרום בעט בקרקע, והמטאטא התרומם אל התקרה מהר יותר מכל מה שנוויל אי
פעם חשב שהיה אפשרי עבור מטאטא, שלא לדבר על אחד שהיו עליו שלושה אנשים. לרגע עוצר
נשימה, נראה היה כאילו הם יתנגשו בתקרה, ואז הם סטו בפראות, ושוב צללו, ממריאים אל
הדלת. קרום סובב את ראשו כדי לצעוק מעבר לכתפו. "אני לעוף. אתם לפוצץ."
"לפוצץ?"
"דלתות." המשמעות נהייתה מאוד ברורה כשנוויל ראה שהם עפו
ישירות אל הדלתות הגבוהות והכפולות, והוא בקושי הוציא את הקללה בזמן, העץ עדיין
רועד מסביבם כשפגעו בדלת, משלימים את המכה בכוח. חתיכות עץ חדות פגעו בכתפו, והוא
שמע את חנה נאנחת בכאב מאחוריו, אבל לא היה זמן.
הם עברו, עפים במסדרון כל כך מהר שהמהירות גרמה לעניו לדמוע, והארי
היה לא שפוי הרבה יותר ממה שנוויל חשב אם סתם עף על זה בשביל הכיף! זאת הייתה התאבדות,
אבל קרום היה רגוע לגמרי, עוקף פינות ועובר עובדי משרד ודרך עננות מזכרים (16)
לפני שמישהו זיהה אותם כיותר מגוש מטושטש.
הדלתות נסגרו בכל מקום, והקללות של נוויל התחילו לקפוץ מהן כשהאבטחה
התחילה לפעול. ואז סילון אור החמיץ את כתפו בקושי, אבל נראה היה כאילו לקרום היו
עיניים בגב, והוא התחמק מהבא בקלות. "רודפים אחרינו!" הזהירה אותם חנה.
"יה." אמר קרום ברוגע. "אני לצפות לסה. והם נועלים
דלתות, אס עכשף צריך ללכת בדרך אחרת."
עיניו של נוויל התרחבו אפילו ברוח החזקה כשראה לאן טסו. "לא!"
"לפוצץ."
הוא היה יכול לציית או להימחץ בדלתות הנסגרות, ונוויל עצם את עיניו,
מכין את עצמו כשירה קללת רדוקטו (17) אל דלתות המעלית. חנה בכתה מאחוריו עכשיו,
אצבעותיה נאחזות בו כל כך חזק עד שידע שרק קסם יסיר אותן. ואז הם היו בפיר המעלית,
הקרונות זזים בעשרות כיוונים בתוך מבוך המנהרות, מחמיצים אותם בקושי כשזזו, האיצו,
הסתובבו, צללו והמריאו.
לתדהמתו, קרום צחק. זה היה צחוק יותר ילדותי ממה שחשב שיעשה המחפש
המפורסם והקודר, אבל זה היה צליל של הנאה אמתית. "לפעמים, כשאנחנו
להתאמן," אמר קרום, "הם לשחרר חמישים מרביצנים ואני תופס את הסניץ' בזה.
אלו גדולים יותר, נכון?"
"קצת!" אמר נוויל, מקרב את ראשו כדי לצעוק מעל הרוח
המייללת וחריקת המעליות. "איך -?"
"פרסי להיות במשפט שלכם. הוא אמר שזה לא טוף."
נוויל נחר. "בלשון המעטה!"
"הוא לדבר עם לודו בגמן. ביקש שיקרא לי. אני לטוס כל הלילה
מבולגריה, אבל הגעתי בזמן לפולימיצי."
"אבל למה?" צעקה חנה. "למה
לסכן את החיים שלך בשבילנו?"
"את הפלפאף, כן? כמו סדריק?"
"כן."
קרום הנהן. "אז את לדעת למה."
הם המריאו ישר למעלה עכשיו, ומעליהם, השמש נצצה בבהירות מעל רשת
הברזל שהייתה על הפיר. נוויל הצביע בשרביטו עליה, "רדוקטו !"
הרשת התפוצצה, והם עברו, והם יצאו, שרוולי גלימתו משפשפים אוטובוס
דו-קומתי כשטסו בין התחבורה של הרחוב בלונדון ולמעלה, למעלה אל הכחול הבהיר של שמי
האביב, הבניינים והרחובות מתכווצים מיד לגודל צעצועים מתחתיו. ועדיין הם לא היו
חופשיים. מישהו גילה שהיה רק נתיב בריחה אפשרי אחד ממבוך המעליות, ועשרות דמויות בגלימות
שחורות על מטאטאים חיכו להם.
קרום קילל, והרגש היה ברור אפילו בשפה הזרה. "היא כבדה
מדי," הוא אמר.
"מה?" חנה נפגעה בבירור, אבל קרום הניד בראשו.
"לא, לא הילדה. המטאטא. היא לא להרים כל כך הרבה. אי אפשר
למהר." הוא שוב קילל, מתהפך באמצע האוויר כדי להתחמק מקללה במהירות כזאת עד
שקיבתו של נוויל התהפכה, ולמרות שעמד למחות שזה
ממש לא היה איטי, הוא ראה שרודפיהם התקרבו.
"מה נעשה?" הוא שאל.
"אתם לקפוץ." קרום התחיל עוד סדרת מהלכים פראית, כמעט מעיף
את שני נוסעיו, ואז הסתכל מעבר לכתפו לחלקיק שנייה, ונוויל ראה שהפולימיצי מתחיל
להיחלש, עיניו היו שחורות מאחורי משקפי הקרן, גבותיו כבדות יותר, ואפו הפך מהאף
הישר והדק של פרסי לאף המעוקל של קרום. "לקפוץ, ואז להתעתק לפני שתפגעו
באדמה."
"לא נוכל להתעתק אחרי שנפגע!" אמר נוויל. "אבל מה
איתך?"
קרום שוב צחק, והייתה פראות גדולה בצחוק. "אני המחפש הכי טוף
בעולם… עכשף נראה כמה אני טוף בלהיות סניץ'."
(1) אותות אפלים
אכילים גורמים לך להקיא.
(2) מרקוס פלינט-
היה קפטן נבחרת הקווידיץ' של סלית'רין מהשנה הראשונה עד השנה השלישית.
(3) מאלסיבר- אוכל מוות שלמד עם סנייפ בבית הספר
(לילי פוטר תיארה אותו כ"מרושע"). בן של אחד מאוכלי המוות הראשונים.
נכלא באזקבאן בעקבות קללות האימפריוס שלו בתקופת המלחמה הראשונה, אבל ברח בבריחה
ההמונית ב-1996. נאסר שוב לאחר הקרב במחלקת המסתורין, אבל ברח משם שוב בבריחה
ההמונית של 1997. שמו הפרטי לא מוזכר.
(4) וריטסרום- שיקוי אמת.
(5) מלטינית- אימות אדם. כנראה לחש מסיר הסוואה.
(6) פאיוס ת'יקנס- שר הקסמים. לא ידוע אם הוא
היה גזען לפני כן או שסתם היה אדם במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. הטילו עליו
אימפריוס בתחילת הספר השביעי (כשעוד היה ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם) והוא מונה
להיות שר בצורה הזאת.
(7) קסמהדרין- בית המשפט של הקוסמים, על שם הסנהדרין. במקור Wizengamot,
על שם מועצת האצילים שייעצה למלכים ומינתה אותם באנגליה האנגלו-סקסית.
(8) רודולפוס לסטריינג'- בעלה של בלטריקס, אח של רבסטאן. באותה תקופה
אוכלי מוות קיבלו מינויים במשרד הקסמים, אבל יאקסלי היה ראש המחלקה לאכיפת חוקי
הקסם (כנראה בגלל הכישלון בלתפוס את הארי ואת הוויזלים הוא פוטר).
(9) דולורס ג'יין אמברידג'- אם אני צריך להסביר לכם מי זאת, אתם ממש
לא בקיאים בהארי פוטר. עוזרת בכירה לקורנליוס פאדג' והמורה להתגוננות מפני כוחות
האופל בספר החמישי. אישה מרושעת, שונאת בני תערובת (לא רק קוסמים ומוגלגים, אלא גם
קנטאורים וחצי ענקים). עדיין עובדת במשרד הקסמים, ומקבלת כוח רב עם עלייתו של
וולדמורט (ראש הועדה לרישום בני המוגלגים).
(10) אומת כמה פעמים ששמו של פרסי הוא אכן "פרסי", ולא
"פרסיבל".
(11) ניק כמעט בלי ראש- רוח הרפאים בגריפינדור. אציל שהוצא להורג
בעריפת ראש, אבל לצערו לא כרתו לגמרי את הראש, והוא נותר מחובר במקצת לצוואר.
(12) אייברי- אוכל מוות שלמד עם סנייפ ומאלסיבר בבית הספר (גם אותו
לילי תיארה כ"מרושע"). בן של אחד מאוכלי המוות הראשונים. אייברי טען
שפעל תחת השפעת אימפריוס וקיבל חנינה. עם חזרתו של וולדמורט, הוא נפל לרגליו
והתחנן בפניו למחול לכל אוכלי המוות. הוא חטף קרושיו בגלל זה, לפני שוולדמורט
הכריז שהוא מוחל לאוכלי המוות. ב-1995, כשוולדמורט חיפש את הנבואה, אייברי הציע לו
להטיל אימפריוס על ברודריק בוד (שושואיסט, עובד במחלקת המסתורין שם הנבואה הייתה)
כדי שישיג את הנבואה בשבילם. כיוון שרק מי שהנבואה נוגעת לו יכול לקחת את הנבואה,
בוד נפגע ואיבד את יכולת הדיבור שלו. הם חששו כשיכולת הדיבור שלו חזרה, ולאחר
שהרגו אותו והשתיקו אותו, וולדמורט עינה את אייברי. נשלח לאזקבאן אחרי שנתפס בקרב
במחלקת המסתורין.
(13) אוגוסטוס רוקווד- אוכל מוות שעבד כשושואיסט במחלקת המסתורין.
היה מרגל במשרד הקסמים לטובת וולדמורט, והעביר לו מידע. לודו בגמן נתן לו מידע
(לצערו הוא לא ידע שרוקווד היה אוכל מוות) ואז איגור קרקרוף, אוכל המוות שהפך
למנהל של בית הספר דורמשטרנג, חתם על עסקת טיעון עם המשרד והסגיר את רוקווד.
רוקווד היה השם הראשון שקרקרוף באמת סיפק למשרד- כל השאר כבר נלכדו, נהרגו או
(במקרה של סנייפ) החליפו צדדים. הוא ברח מאזקבאן בבריחה ההמונית של 1996, ואז
הודיע לוולדמורט שרק מי שהנבואה נובאה עליו יכול לקחת אותה. נשלח לאזקבאן אחרי
הקרב במשרד הקסמים, אבל ברח בבריחה ההמונית של 1997.
(14) ג'ון דוליש- הילאי שעבד במשרד הקסמים, השיג ציוני קס"מ בכל
מבחני הכשיפומטרי שלו והיה שומר הראש של קורנליוס פאדג'. הוא ממלא כל פקודה שמשרד
הקסמים נותן לו- לנסות לסלק את האגריד מבית הספר בכוח, לעקוב אחרי דמבלדור
ואפילו... לרדוף אחרי סבתא של נוויל (נשמע על זה בפרק הבא). לצערו, גם מול דמבלדור
וגם מול סבתא של נוויל הוא חטף כהוגן. ב-1997, הוא חטף קונפונדוס ממישהו במסדר עוף
החול, ופלט שמשרד הקסמים יעביר את הארי מבית הדארסלים ביום הולדתו ה-17 (זאת הייתה
הטעייה). סנייפ טען שהוא "פגיע מאוד", ויש הרבה מקרים בהם סתם קוסמים
הצליחו לפגוע בו כשהוא ניסה ללוות אותם לאזקבאן.
(15) ויקטור קרום- מחפש בנבחרת הקווידיץ' הלאומית של בולגריה (נחשב
לאחד הטובים בעולם), למד בבית הספר דורמשטרנג והשתתף בטורניר הקוסמים המשולש בספר
הרביעי.
(16) מזכרים- במשרד הקסמים, ניירות מכושפים עפים בין המשרדים.
(17) רדוקטו- קללה שמפוצצת חפצים בדרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה