אז מה עכשיו עבור נוויל וחנה? שני האסירים הנמלטים שלנו צריכים לברוח, אבל האם יש להם מקום בטוח? לאן אוכלי המוות לא יגיעו? התשובות היום, בפרק רגוע הרבה יותר, הפרק שחותם את הטרילוגיה של נפילתו ועלייתו של נוויל. למרות זאת, בפרק יש סטייה חמורה מהגרסה האמיתית של הסיפור!
"סבתא!" נוויל מעד מעט כשהתעתק אל תוך הדלת הקדמית של
הבית בבלאקפול, אבל החזיר לעצמו במהירות את שיווי משקלו, והחזיק את שרביטו בהיכון
כשהסתכל מסביבו. הוא היה חייב להזהיר אותה, היה חייב להוציא את המשפחה שלו משם
לפני שאוכלי המוות יבואו ויחפשו אותו, ואוי, בבקשה, שזה לא יהיה כבר מאוחר מדי…
"נוויל?" הפנים של סבתא הלן הופיעו בדלת הסלון, ועיניה
התרחבו, ידיה מורמות אל פיה בצעקת תדהמה קטנה. "אוגוסטה!" היא הסתובבה אל
החדר מאחוריה, "זה נוויל! הוא חי!"
הוא
רץ אל הסלון, וכמעט התנגש בסבתא. פניה היו חיוורות, והוא היה המום כשגילה שהיא
נראתה כאילו בכתה, עיניה אדומות ונפוחות, ורטיבות עדיין הייתה בלחייה. בכל חייו, מעולם
לא ראה נוויל את סבתו בוכה. היא תפסה את כתפיו חזק, והחזיקה בו לרגע לפני שתפסה
אותו בחיבוק נואש. "אוי, נוויל! תודה לאל!"
"הפחדת את כולנו למוות, ילד!" קם על רגליו הדוד אלג'י מאחד
הכיסאות המתקפלים שישבו מול החלון אל הגן. "נעלמת בלי מילה לפני יומיים, יחד
עם החברה הקטנה שלך, ואז קיבלנו ינשוף אתמול שאמר שנלקחת בפני ה -"
"זאת בטח הייתה טעות, אלג'י," התייפחה סבתא הלן בלי בושה
אל הממחטה שלה, אבל בדמעות שמחה, והיא צחקה בחולשה. "רק טעות, הוא בסדר.
נוויל, מותק, איפה היית?"
נוויל
הקשיב רק בחצי-אוזן. הוא הסתכל על סבתא, שהתרחקה לאחר שחיבקה אותו חזק יותר ממה
שחשב שהמכשפה הזקנה הייתה מסוגלת. עיניה החכמות הסתכלו על הגלימות, על החתכים על
כתפיו מכך שפרץ דרך הדלתות, על הצלקות הישנות שפתאום הבין שמעולם לא ראתה קודם
לכן. "לא, הלן." קולה של סבתא היה שקט, עם סוג הרוגע הפשוט שידע שתמיד
יצא לפני שגרמה לפיטוריו של מטפל בגלל שלא השגיח על אבא שלו או ששכח כמה אימא שלו
כעסה אם דברים התעכבו. "זאת לא טעות."
היא
הושיטה יד, ונוויל עיווה את פניו כשהיא שלפה שבב עץ מכתפו, והסתכלה עליו באור
האביבי והבהיר שנכנס דרך החלונות. "הוא ברח."
"כן,
סבתא, זה היה -"
היא
נתנה לו סטירה.
זאת
הייתה מכה חזקה, שהעיפה את ראשו לצד, לחיו בערה בחום, אבל לא הכאב החד גרם לפיו להיפער
בתדהמה, גרם לידו להתרומם ולמשש את העור האדום בחוסר אמונה. כשהיה ילד קטן, סבא
לפעמים הרביץ לו עם מקל כשהגיע לו כמו כל ילד לא ממושמע, אבל במשך יותר משש עשרה
שנים, סבתא מעולם, מעולם לא פגעה בו. הוא הניד את ראשו, כאילו יכול היה להתנער מזה
כמו מחלום, אבל פניו עדיין כאבו. "סבתא…"
"נשבעתי שלעולם לא ארביץ לילד." קולה היה חמור, אבל
עיניה היו אטומות, מלאות ביותר רגשות ממה שיכול היה להבין או להפריד. "אבל
אתה כבר לא ילד, נוויל, ובשם מרלין, אני כן ארביץ לגבר כשזה
מגיע לו!"
"אוגוסטה…"
רץ דוד אלג'י כדי לקחת את זרועה, נימת קולו מרגיעה כשניסה לקחת אותה, "אני
יודע שאת כועסת..."
היא
ניערה אותו, עיניה לא משות מנוויל. "לא עכשיו, אלג'רנון (1). אתה לא מבין חצי
ממה שקורה כאן. אני אגיד לך את מה שאתה צריך לדעת אחר כך, אבל עכשיו, נוויל ייקח
את המזוודות שלו ויסתלק מהבית הזה מיד."
סבתא
הלן פלטה צרחה קטנה. "את לא יכולה!" היא רצה אל נוויל, עוברת את סבתא
כדי לקחת את זרועו כשפרעה את שיערו בזרוע השנייה שלה, "לא משנה מה קורה,
נוויל, מתוק, אתה תמיד רצוי בבית שלנו."
"נוויל…"
הוא אף פעם לא שמע את הנימה הזאת בקולה של סבתא. היא לא נשמעה נוזפת או אוסרת על
משהו. קולה היה קריר, חמור, מאופק, והוא כמעט השתנק כשזיהה את נימת הפיקוד של זה-עניין-של-חיים-או-מוות יוצאת מהפה של סבתו.
"לך. אני אתאים להם את הזיכרונות. הם לא יזכרו שבאת, אבל כל עוד אתה כאן,
כולנו בסכנה. לא נוכל לברוח אתך. עדיף שתהיה לבדך מאשר עם אנשים מבוגרים שיאטו
אותך. אני עדיין כועסת שבאת לכאן כשמי-יודע כמה מהם רודפים אחריך… אני מבינה למה,
אבל שאלוהים יעזור לי, אם תישאר כאן עוד רגע, אני שוב ארביץ לך! זה מקום שידעו
שתלך אליו, וזאת הייתה שגיאה טקטית רצינית."
כשהוא
הנהן במהירות, וחלק מתוכו לא ממש האמין לזה שדיבר אל סבתא כמו אל חייל,
הוא הציץ אל מעלה המדרגות. "זה לא יקרה שוב. תשלחי את המזוודות לאינברנס אם
תוכלי. אני עדיין לא סומך על עצמי בהתעתקות עם מטען. אני אסתתר שם, או מספיק קרוב
לשם. אני לא יכול לספר לך יותר מזה."
"אתה צריך זהב?"
"לא.
יש לי מקורות."
נוויל
הושיט את ידו, ואז היסס, כשהבין שהוא עמד ללחוץ את ידה כמו קוסם. להפתעתו, היא
חייכה כשאחזה בידו באחיזתה החזקה. "בהצלחה, המפקד."
"תודה לך." והוא התכוון לזה, מיותר סיבות ממה שיכול היה
להביע גם אם היו להם שעות, אם היו להם שבועות. אבל לא היה להם. לא היה בכלל זמן,
והוא הסתובב במקום, ונעלם בקראק ובמערבולת גלימות של נידון למוות.
OOO
ברגע
שהופיע שוב, פגע בו משב רוח קפוא כמו עוד סטירה, נשימתו נעתקה בעננת ערפל שהתפרקה
ברוח ברגע שהופיעה על שפתיו. הוא הידק את זרועותיו מסביב לעצמו, רועד בעוז. ההבדל
בין לונדון ומרכז בלאקפול היה כלום, אבל ההבדל בין זה ובין ההרים הצפוניים של
סקוטלנד היה משהו אחר.
האביב
בקושי התחיל לשקול להגיע, הדשא החדש והחיוור רק התחיל לצמוח בשטח הסלעי, כשהשלג
והקרח עדיין היו בכל בקעה או צל. הוא הסתכל מסביבו, מבולבל - הוא היה די בטוח
שהתרכז בארני, לא סתם באזור בו הוא גר - אבל לא היה שום סימן לחברו, שום
סימן, למעשה, לכל יצור חי, והוא גם לא שמע כלום פרט ליללות הרוח בין הצוקים.
נוויל
צעד צעד אחד קדימה, והכריח את ידיו לעזוב את כתפיו ולסוכך על פיו כדי להגן על הקול
שלו מהרוח, אבל רגליו פגעו במשהו רך, והוא מעד. המשהו געה באופן מוזר, והוא הרגיש
אותו משפשף אותו, ואז מסביבו היו רחשי תנועה, והחצץ התחיל לקפוץ כאילו רגליים בלתי
נראות הפריעו לו.
מהאוויר,
הופיעו ראשו וכתפיו של ארני, כאילו הם צפים באוויר על כלום ממרחק קטן מאוד. עיניו
התרחבו כשראה את נוויל. "גרגוילים אדירים, מה אתה-מה-אבל אתה פצוע!"
הוא
נעמד- או ככה זה נראה היה, כי הוא עדיין היה בלתי נראה מברכיו ומטה- וכשידיו
וזרועותיו הופיעו, נוויל הופתע. למרות הקור, היה ארני בשרוולים מופשלים, והחלק
התחתון של זרועותיו וחולצתו היה מוכתם ברפש מדמם ומחריד. הסגן עקב אחרי עיניו של
חברו ומשך בכתפיו. "מצטער, הייתי מאחורי האסם. עונת הרבייה. תאומים… הם
קשורים. אני אפתור את זה, עשיתי את זה לפני. אבל אתה -"
"אני
בסדר, זאת סתם שריטה, באמת. זה סיפור ארוך, אבל חנה תהיה כאן בכל רגע. אני זוכר
שאמרת שאתה מכיר מקומות בהם אנשים יכולים להתחבא ושלא ימצאו אותם… אנחנו צריכים
אחד מאלה." הוא לקח את הגלימה הכבדה שארני הרים מאחורי סלע ועטף אותה בתודה
מסביב לכתפיו. "אתה לא קופא?"
"רגיל
לזה," משך ארני בכתפיו, ואז שוב רכן. הזרועות החזקות נמתחו, וגופו נעלם, ראשו
וכתפיו מרחפים מעל המכנסיים הבוציים והמגפיים הכבדים. "היא לא נפגעה מדי. אני
עדיין יכול להזיז אותה. תלך אחריי אל האסם… נוציא אותך מהקור ותוכל לספר לי למה
אתה במנוסה."
נוויל
צעד רק שני צעדים לפני שהתנגש בעוד אחד מהיצורים הבלתי-נראים, וארני צחק.
"פשוט תישאר קרוב מאחוריי."
הוא
הסתכל מסביבו, אבל הכול נראה שומם לחלוטין, והוא הניד בראשו בהפתעה. "איך אתה
יודע -?"
"איך
שהרוח נושבת, שקעים קטנים באדמה- אנחנו קוראים להם קרעים- סוג של תחושת
תנועה… אלו אלפי דברים קטנים, בעצם. אם אתה היית גודל בעסקי הדמיגייז (2), אתה
היית מפתח ידיעה בנוגע לאיפה שהם נמצאים, ואם הם מכירים אותך, הם יראו את
עצמם יותר מאשר לזרים. הם ממרגלות ההימלאיה במקור, אבל סבא שלי היה הראשון שהבין
שההרים פה הם לא שינוי כזה גדול עבורם והוא גידל עדר משלו." הוא הזיז את זה
שבזרועותיו, ודיבר אליו ברוך כשהוא פלט גניחה נמוכה וכואבת. "די… אני אקח
אותך למשפחה הקטנה שלך, אני מבטיח."
נוויל
היה רגיל להוביל את ארני, אבל זה היה די משונה לראות את הקוסם האחר בטוח לגמרי
בעצמו כשהוא עצמו היה מבולבל כל כך. הוא הלך קרוב אליו, נזהר לצעוד בדיוק איפה
שהוא צעד, וכשעברו את הגבעה, הוא ראה את החווה עצמה. אגם רחב ידיים נמתח בעמק,
השדות מסביבו מחולקים בקירות נמוכים מאבן מכוסת אזוב. עדרי כבשים מילאו חצי מהם,
נראות כמו עננים צמריריים שירדו לאדמה, והאסם והבית נראו כמו חלק מהנוף, כשהקירות
שלהם עשויים מאותה אבן אפורה כמו הגבעות, גגותיהם כמעט מכוסים באזוב ירוק ועבה.
הראש
הבלונדיני הנהן אל הנוף בגאווה, "לוך סיבירדראויד. מקסים, לא? המשמעות היא אגם הקוסמים רועי הצאן, אם תרצה להפוך את זה
לפשוט יותר, אבל לא צריך. ושם תוכל לראות גם את הכבשים שלנו. הן בדיוק כמו
המוגלגיות, אבל הרבה מקומות אוהבים לקבל צמר איכותי בלי להתעסק עם שערי החליפין
וכל כאבי הראש בקניות מספק מוגלגי."
כשהסתכל,
פתאום לא יכול היה נוויל לדמיין שארני בא משום מקום אחר. כמו הקוסם הצעיר שיירש אותו,
זה היה מקום חזק וחסון, כל כך מתאים וכל כך ענק עד שהיית צריך להסתכל טוב כדי לראות שהוא לא סתם
יפה, וכששמת לב לכך, שהיה לו גם יופי משלו. הוא הנהן, והלך עם ארני במורד המדרון
אל האסם. "זה מדהים. וזה ממש… אתה."
ארני
צחק, ועבר את החצץ בלי להסתכל עליו. "השבט שלי נמצא כאן יותר משמונה מאות
שנים, וזה רק מה שמתועד. אני מניח שהארץ והמקמילנים היו צריכים כבר להתאים אחד
לשני עכשיו."
"מה
סוזן חושבת על זה?"
"אה,
היא חשבה שזה קצת שומם בהתחלה, אבל אז אימא שלחה אותה להאכיל בבקבוק את אחד
מהגורים החדשים שננטשו בידי אימא שלו, ו -"
הוא
נקטע בקראק חזק, וחנה הופיעה, זרועותיה מתנופפות בפראות כשצווחה, לא מצפה למשטח
החלקלק מתחת לרגליה. נוויל רץ קדימה, ובקושי תפס אותה לפני שנפלה במורד הגבעה. היא
רעדה חזק, והוא עטף אותה בגלימה, מתעלם מהקור שפגע בו כשהרים את שרביטו אל השמיים.
"פרוט -"
"לא!" הצעקה של ארני
קטעה אותו באמצע הכישוף, והוא הסתובב, והצמיד את חנה יותר חזק אליו, כשהיא ממשיכה
לרעוד אפילו בקפלים החמים של הגלימה.
"עכשיו
כשהיא כאן, ארני, אנחנו חייבים ל -"
"למקום
הזה יש מספיק קסם, אני לא יודע מה יקרה אם תנסה להוסיף את אחד הקסמים שלך!"
הוא החווה בראשו אל הקרקע של העמק. "אלא אם השבט קיבל אותך- בדם, באמון או
בנישואין- יש רק יום אחד כל שמונה-מאות שנה שתמצא כאן משהו חוץ מהערפל של
ההרים."
עיניו
של נוויל נפערו. "כלומר, יש כישוף פידליוס על כל העמק?"
ארני
נחר בזלזול. "עמוק יותר מזה. אבל בצורה כלשהי, כנראה שכן. יש מאה מקומות כאלה
בכל סקוטלנד. כאן אתם יותר בטוחים מאשר בחדר הנחיצות, אלא אם יש להם שמונה-מאות
שנים לחכות כדי למצוא אתכם."
חנה
כרכה את זרועותיה מסביב לנוויל, פניה מול החזה שלו, ועכשיו כשלא היה עסוק בלוודא
שאוכלי המוות לא יעקבו אחריהם, הוא הבין שהרעד לא היה קור בכלל, אלא בכי. ארני שם
לב באותו הזמן, וגבתו התרוממה בדאגה. "היא…?"
"נפצעת,
מתוקה?" שאל נוויל בעדינות, והרים את פניה בזהירות באצבעותיו מתחת לסנטרה.
עיניה הירוקות היו בהירות מרוב דמעות, ולחייה היו אדומות.
"לא…
אני… זה…" היא שוב שמטה את ראשה, נצמדה אליו יותר חזק, והבכי יצא מתוך תוכה,
אבל כשניסה לשאול שוב מה קרה, היא הנידה את ראשה במהירות. "אני לא יכולה… אל
תגרום לי…" הייתה עוד יבבה חזקה, ואז קולה היה חלש כמו של ילד קטן. "רק
תחזיק אותי עכשיו, בבקשה. אל תגרום לי להגיד. אני רוצה להיות בטוחה."
כשהוא
מחליף מבט עם ארני, רכן נוויל מספיק כדי שיוכל לשים יד אחת מתחת לברך של חנה
ולהרים אותה אל זרועותיו. היא לא התווכחה, וזה הדאיג אותו יותר מהכול. בדרך כלל,
היא הייתה נותנת לו מכה בחזה, מתעצבנת על ה'אומץ הטיפשי של גריפינדור' ומבטיחה
שהיא יכולה ללכת בעצמה, אבל היא רק נצמדה לצוואר שלו, והדמעות שלה זלגו אל העור
שלו, שהיה חשוף מגלימות הנידון למוות שעדיין לבש.
כשכל
אחד מהם נושא משהו משלו, הלכו שני הקוסמים הצעירים במהירות את שארית הדרך במורד
הגבעה ובעמק אל האסם. הדלתות זיהו את ארני ונפתחו, חושפות את זוהרן החם של עששיות
וניחוח מתוק וקצת טחוב של מספוא ושל חיות נקיות. הם נכנסו פנימה, והדלת נסגרה
מאחוריהם. במהירות, הניח חברו את הדמיגייז על ערימת קש, כך שחור זז נוצר בתוכה,
ואז הוא חזר אליהם. "את רוצה שאני אביא את סוזן?"
חנה
לא הרימה מבט, אלא רק הנידה שוב בראשה. "לא. פשוט תעזבו אותי במנוחה, בבקשה.
אני אספר לכם אחר כך, אני מבטיחה… אני פשוט לא יכולה. אני מצטערת. אני מבטיחה שזה
לא… לא שום דבר שיפגע במישהו אחר."
נוויל
ליטף את שיערה בעדינות, אבל גרונו הרגיש מלא בפחד. "חנה, אם יש משהו שפוגע בך, גם אנחנו רוצים
לעצור אותו."
"אין
כלום לעצור. הכול נגמר." עכשיו היא כן הרימה את מבטה, והיה כעס שהבזיק מאחורי
הכאב שבעיניה. "בנים טיפשים!" היא צעקה. "אתם לא יכולים לעזוב שום דבר
במנוחה? אתם חייבים לדעת הכול?"
"אנחנו
רק -" הוא התחיל להסביר, אבל היא דחפה את זרועותיו והלכה לקצה השני של האסם,
נפלה אל ערימת קש אחרת וכרבלה את עצמה לכדור הדוק, הגלימה מסביבה כמו קונכייה
מגנה.
"הם
שלחו לאבא שלי מכתב. אמרו לו ששפטו אותי ושעומדים להוציא אותי להורג."
"אני
יודע," הנהן נוויל. "גם המשפחה שלי קיבלה אחד."
"טוב,
הוא השתגע." קולה היה מריר באופן נורא. "לא שממש היה אכפת
לו לפני כן. אבל משפחת אקרלי (3) אמרה שהוא נופף במכתב, הלך אל הכפר ופשוט
התחיל לקלל את כל מי שהוא רק חשב שתומך במשרד הקסמים. הם לקחו אותו אתמול
לאזקבאן."
"אוי,
חנה…" הוא התחיל לזוז אליה, אבל היא נתנה לו מבט כזה עד שנעצר איפה שהיה.
"כל
הדברים שלנו! הוא השאיר את הבית פתוח, ואני לא יודעת אם אלו היו חטפנים (4) או
אוכלי מוות או סתם בריונים וגנבים מגעילים, אבל הכול היה… והם אפילו… זה לא צודק!" המילים
שלה הפכו ליללת כאב שבאה ממקום שהוא לא שמע לפני כן וממש לא רצה לשמוע.
"אתה
לא סתם… אפילו… לא על הקבר של מישהו!" היא שוב התכרבלה, ואלו לא היו דמעות של
אישה, אלו היו יללות מיוסרות של ילדה קטנה. "הם קרעו את כל הפרחים והם כתבו
כל מיני שמות ו… ו… ועוד כל מיני דברים… וזאת אימא שלי! הם לא יכולים לעשות את זה לאימא שלי! הם כבר הרגו אותה, זה לא מספיק?!"
נוויל
לא יכול היה לסבול את זה יותר. הוא רץ אליה, כרע על ברכיו בקש לצידה וכרך את גופו מסביבה
כאילו יכול היה להגן עליה ממה שכבר נעשה. היא לא דחפה אותו, רק המשיכה לבכות, והוא
הניע אותה לאט הלוך ושוב, עיניו עצומות כשליטף את שיערה ומלמל רעשים לא מובנים של
הבנה.
רשרוש
קש נשמע, והוא הרים את מבטו כדי לראות את ארני כורע לצדם, והוא שם יד מלוכלכת אחת
בהיסוס על כתפה. "חנה?" היא לא הראתה ששמעה אותו, אבל הוא נשם נשימה
עמוקה, והסתכל על נוויל לפני שהמשיך. "אם יכולתי- אם מישהו מאתנו יכול היה
לעשות משהו, את יודעת שהיינו עושים, אבל יש שם עוד אימא שמנסה להביא שני גורים
קטנים אל העולם, ואני חושב שהיא תעריך את הידיים הקטנות שלך יותר מאת הגושים שלי
אם את מוכנה לעזור לי קצת."
נוויל
הסתכל על ארני במבט כועס, לא מאמין שהוא פולש אל הצער שלה ומנסה לגרום לה לעזור
בעבודות בחווה, אבל להפתעתו, היא נשמה נשימה עמוקה ומייצבת ומשכה את ראשה מברכיו
בהבעת פנים כאילו הציע למחוק את הכול. "אבל אני לא יודעת כלום על…"
"אני
אדריך אותך," הבטיח ארני. "בואי… יש לי פה כל מה שצריך, וזה ממש לא
מסובך. אימא טבע יודעת מה היא עושה, אנחנו רק צריכים ליישר כמה דברים. זה יהיה מלא
בדם ומבולגן ומסריח וקשה, אבל אם את מוכנה לזה…"
חנה
הנהנה במהירות, נעמדה והפשילה את שרוולי גלימתה. "איפה היא?"
"כאן."
הוא סימן אל החור הגונח בערימה, והיא רכנה, עדיין רועדת, הדמעות עדיין זולגות על
פניה, אבל הלסת שלה הייתה יציבה, ועיניה כבר לא היו מיוסרות, אלא רכות ואכפתיות.
ארני הנחה את ידה אל הגב הבלתי נראה של החיה, והיא ליטפה אותה בעדינות.
"מסכנה
קטנה," היא מלמלה. "יהיה בסדר, הוא מראה לי איך לעזור לך."
במשך
מעל שעה, ישב נוויל בדממה המומה, והסתכל על שני חבריו שעזרו לחיה ללדת. הוא ידע
שהם היו חברים טובים מאז השנה הראשונה, היו מדריכים ביחד, אבל בפעם הראשונה, הוא
גילה שהוא קינא לה. בסופו של יום, ארני עדיין הבין אותה בדרכים שהוא לא יכול היה
להבין, ועדיין חלק אתה משהו בטבע הבסיסי שלו שגרם להם להיות ממוינים לאותו הבית
בעוד נוויל הלך לגריפינדור.
הוא
תהה האם הוא יצליח אי פעם להבין מה גרם להזעה וכיסוי ברפש ולשכב על הבטן עם הזרוע
שלך עד המרפק בתוך חייה שבכלל לא ראית להיות משהו ששיפר את הכאב. אבל שוב, האם היא
אי פעם תבין למה הוא לקח את אבדן הפיקוד על צ"ד כל כך קשה? היא חשבה שזה רק
כי הם בגדו בו, אבל לא.
היה
בו חלק שרצה להוביל, לא רק להילחם, ואם הוא היה מוכן להודות בכך, רצה להיות בשליטה,
השתוקק לראות אותם מעריצים אותו, לדעת שאם יוכל לעשות את זה, שמו ירשם בהיסטוריה,
ואולי אפילו תהיה אנדרטה איפה שהוא נפל. זה היה דבר קשה להודות בו, וזה נראה מוזר
מאוד כיוון שהתחמק כל כך הרבה מאור הזרקורים, אבל הוא ידע שאם הוא היה כנה עם
עצמו, אז הוא לא פחד מתשומת הלב, הוא פחד שלא היה ראוי לה- או יותר נורא, שאחרים
יחליטו שהוא לא ראוי לה.
אבל
הם איזנו אחד את השנייה. במיוחד בשבוע שעבר, הוא גילה שמעבר לאהבה שלהם ולמשיכה
הפיזית, הוא וחנה היו צוות נהדר. הפזיזות שלו רוסנה בידי הרוגע שלה. העקשנות שלה
יכלה לפעול או לעצור בגלל הנחישות שלו. השאפתנות שלו, ההיגיון שלה. הרצון שלה
לעבוד, הרצון שלו להקריב. הוא פעם שמע את סבתא אומרת שכשסבא מת, היא איבדה את החצי
השני שלה, ואפילו שזאת הייתה חידה משפחתית כבר עשורים לפני שנולד, הוא הבין עכשיו
למה אוגוסטה דורסט (5) המאיימת התחתנה עם מישהו מבית הפלפאף.
צעקת
ניצחון נשמעה מארני, ולתדהמתו של נוויל, הצחוק החם של חנה מילא את האסם הקטן
והחמים. היא שכבה על הקש, דביקה ומלוכלכת, שיערה כהה מכל מיני דברים חוץ מזיעה
ומשתפל על פניה, אבל היא קרנה כשהסתכלה עליו. יצור אפור קטנטן, נוטף מים ומכוסה
בקווצות צמר לבן, צווח בזרועותיה ומשך באפו כשהראתה לו אותו. "נוויל! תראה!
עשינו את זה!"
ארני
אחז בשני ליד החזה הרחב שלו, ואותה הנאה קרנה מפניו כשהניח אותו בחור שבקש, שם הוא
התחיל לזוז ולהתחכך באימא הבלתי נראית שלו. "היא הייתה נהדרת, נכון?"
הוא אמר. "היה קשה יותר ממה שחשבתי, אבל הם בריאים ממש- שני גורים נהדרים-
ושניהם היו מתים ובטח גמורים אם לא היינו עושים משהו."
נוויל
חצה את האסם והתיישב ליד חנה, מושיט יד כדי ללטף בזהירות את ראשו הקטן של הגור.
הוא חש באצבעו, ואז נשך אותה בכוח מפתיע, והיא צחקה למראה התדהמה שלו. "הוא
רעב," היא אמרה לו, כאילו היא, ולא ארני, עשתה את זה כבר שנים. "הוא לא מתוק?" עיניה היו
שוב בהירות מרוב דמעות, ולמרות שעדיין היה שם צער, זה היה שום דבר לעומת מה שזה
היה קודם. "עשיתי את זה, נוויל," היא לחשה, "זה לא
נפלא?"
הוא
הנהן, למרות שידע שהיא התכוונה ליותר מהלידה של שני גורי דמיגייז. "כן… והוא
באמת די חמוד."
"כל
הרוע…" היא מלמלה, ממששת בעדינות יד קטנטנה, "הוא לא באמת כזה עמוק,
נכון? כלומר, הם יכולים לנעול אנשים ולהרוס בתים ולכתוב על קברים ולבייש את החוקים
שלהם, אבל כל הכוח שלהם וכל האכזריות שלהם לא יכולים לעצור לידה של שני יצורים
קטנים וחסרי אונים כל עוד יש אנשים שמוכנים לעשות משהו."
"הם
לא יכולים למנוע מוויקטור לטוס כל הלילה כדי לסכן את החיים שלו בעבורנו, או מפרסי
לגלות מצפון איפשהו," הסכים נוויל, "או מהחבר של קולין להסכים להילחם
מול מה שהוא לא ידע שהיה קיים, או מרני לשלוח לנו את הגלימות האלו אפילו כשהם באו
להרוג אותו." הוא חייך אל ארני. "או ממך ומסוזן להתאהב ולתת את עצמכם
אחד לשני. אני חושב שאני זוכר איזה ילד עשיר שהיה הרבה יותר נקי ממך שהרים כוסית
לפני בערך חמישים שנה לדבר הזה."
ארני
צחק, לקח את הגור בעדינות מידיה של חנה והרים אותו באוויר. "לתקווה ולאהבה,
ולעזאזל אם אתה-יודע-מי יעצור אותנו באחד מהם!"
OOO
"גורם בעייתי מספר אחת עומד מאחורי קנוניה בינלאומית כנגד משרד הקסמים!"
הכותרת
של נביא הערב (6) קרנה אל נוויל מהמקום בשולחן המטבח עליו זרק אותו אביו של ארני.
"הגעת לעיתון, חבר," הוא אמר בזעף, "אבל 'ני לא רואה דמיון למה
שסיפרת לנו."
נוויל
הרים את העיתון, ונשימתו נעמרה כשראה את התמונה בעמוד הראשי. ויקטור קרום רוסן על
ידי לא פחות מחמישה שומרים חסונים של משרד הקסמים, אפו המעוקל שבור מאוד, דם זולג
על פניו מעין אחת שהתנפחה לגמרי כשריתקו אותו אל רצפת אולם הכניסה של המשרד.
"חנה," הוא צעק, "הם תפסו את קרום!"
"לא!"
היא רכנה על השולחן, עיניה סורקות את הכתבה יחד עם שלו. אדון מקמילן צדק. הגרסה של
משרד הקסמים לאירועים בקושי התאימה למה שבאמת קרה.
לפי
זה, שני תלמידים צעירים מהוגוורטס "נעצרו לתשאול" אחרי ש"התנהגו
באופן מוזר" בסמטת דיאגון בערב של התשע-עשרה לחודש. החקירה מצאה שהם היו תחת
קללת אימפריוס, מנסים לאסוף מידע כדי לעזור לפוטר ול"עוזריו המסוכנים",
ושהם היו אמורים להשתחרר באחר הצהריים של העשרים-ואחת, אבל קרום פרץ אל משרד
הקסמים אחרי ש"תקף באלימות" פקיד צעיר, פרסי וויזלי, ועזר להם לברוח,
תוך כדי שהוא גורם ל"נזק כבד לרכוש ומסכן מאוד את חייהם של מאות עובדים חפים
מפשע".
שני
התלמידים האלמוניים, לפי הכתבה, לא היו בסכנה, אבל מר לסטריינג' מהמחלקה לאכיפת
חוקי הקסם טען שאנשיו של פוטר כל כך דאגו בנוגע למה שיתגלה בנוגע ל"מזימה
הזדונית שלהם כנגד עולם הקוסמות" עד שהסתכנו ב"פריצה בלתי נחוצה",
וכך הוכיחו עד כמה הם פוחדים מ"עוצמתו של המשרד". נכתב שזהויות התלמידים
נשמרות תחת איפול כדי להגן על משפחותיהם מהמבוכה שיחשבו "באופן לא הוגן"
קשורים לפוטר, אבל הנביא הבטיח לקוראיו שהם לא ייענשו באף צורה על כך ש"היו קורבנות
פעמיים: קודם של קללת האימפריוס, ואז של המזימה הפזיזה של קרום."
לפי
החוק הבינלאומי, המשרד לא היה רשאי לשפוט או להוציא להורג אנשים מלאום זר, אולם שר
הקסמים מצא פרצה בסעיף על ריגול או פעולות שנועדו למלחמה, ונוויל גנח בעצב כשהמשיך
לקרוא. "הם (7)…"
"לפחות
אנחנו קיבלנו משהו שהיה דומה למשפט." לחש קולה ברעד, והיא ליטפה את התמונה
באצבעותיה בצחוק עצוב ואירוני. "אני חושבת שיתאבלו עליו יותר אנשים מאשר על
דמבלדור. אבא שלי תמיד אמר שהוא היה מדהים, אבל עכשיו כשאני ראיתי אותו טס, אני לא
יכולה לדמיין מה הוא עשה על המגרש."
"המפציץ
הבולגרי," הנהן ארני, והרים את כוסו בכבוד. "ברגע שהוא ממריא, המשחק
גמור. שחקן הקווידיץ' המקצוען היחיד שמעולם לא שמעתי אף אחד מתלונן על המשכורת
שלו."
"היו
לנו מושבים גרועים לאליפות הקווידיץ' (8)," אמר נוויל, "אבל אני עדיין
לעולם לא אשכח את זה." הוא הרים את כוסו כדי להצטרף לארני, ומסביב לשולחן,
שאר משפחת מקמילן וחנה עשו את אותו הדבר. "לחיי ויקטור קרום," הוא
הכריז, "ולחיי התקווה שאתם-יודעים-מי יזכור שאפילו אם אתה תופס את הסניץ',
הנבחרת השנייה עדיין מנצחת לפעמים (9)."
שישה
קולות הדהדו בהסכמה, "לחיי ויקטור קרום."
הם
שתו, וחנה חייכה ברכות. "המחפש הטוב ביותר בעולם."
OOO
למרות
החדשות הטרגיות על הוצאתו הנוראית להורג של ויקטור קרום, הכתבה של הנביא הכילה גם משהו נפלא.
נוויל חשב שהוא וחנה לא יוכלו לחזור לעולם הקוסמים בכלל, וניסה למצוא דרך כך
שיוכלו ליצור קשר עם הארי ועם ג'יני כדי להצטרף אליהם במנוסה, אבל עכשיו כשמשרד
הקסמים נאלץ לזכות אותם כדי לכסות על הכישלון שלהם, הם היו חופשיים לחזור
להוגוורטס.
אבל
עדיין, הוא לא התכוון להתגרות במזלו. ללכת סתם ככה ברחוב יהיה כמו להתחנן להיעצר
שוב בגלל כל תירוץ מומצא או אפילו סתם להירצח, אז הם החליטו להישאר בלוך
סיבירדראויד בשאר החופש. ברגע שיחזרו להוגוורטס, הם לא יהיו ביותר סכנה מאשר אי
פעם היו תחת שלטונם של סנייפ והקארואים, ונוויל קיווה בשקט שירשו לו לקחת שוב את
הפיקוד, למרות שהוא לא העז להגיד את זה בפתיחות לחבריו.
החיים
שם לא היו דומים לכל מה שחווה לפני כן. אדון וגברת מקמילן המבוגרים- שהתעקשו כמעט
מיד שיקראו להם דאנקן ופיונה- היו יותר ממוכנים להרשות להם להישאר, אבל אף אחד לא
ישן או אכל בחווה בלי לעבוד עבור זה.
בכל
בוקר, התעורר נוויל עם ארני ושאר הגברים- דאנקן ושמונה עוזרי חווה שטענו שהיו
חבריו לשבט שבאו לעזור לו עם ההמלטות והלידות באביב- הרבה לפני שהשמש האירה בקצה
ההרים. פיונה, חנה וסוזן הכינו קפה חזק, לחם, ביצים, דייסה ונקניקיות על השולחן,
ואז הם יצאו לשדות, שם המשימות לעולם לא נגמרו, לא משנה כמה התאמצו וכמה זמן עבדו.
קירות לתקן, חיות להזיז לכאן, לשם ואז בחזרה. לידות ליילד, עוללים לספור ולתייג,
מים להעביר, מספוא לסחוב ולפזר, חורים למלא בסלעים כך שהחיות לא ייעלמו בנוף המשתנה.
בהתחלה
הוא לא הבין למה היו כמו מוגלגים והתקשו בעבודות פשוטות כל כך, אבל ארני צחק והציע
שאולי ישתמש בשרביט שלו כדי לסדר את האבנים באזור שקרס בקיר. נוויל ניסה זאת, אבל
כמות המאמץ שחסך עם כישוף ההרחפה היה כלום לעומת כמות המאמץ שהשקיע בהחזרת חמישים
הכבשים שנלחצו ורצו. הכבשים והדמיגייז, הסביר ארני, לא היו החיות האמיצות או
החכמות ביותר בטבע, ולמרות שהאחרונים רק נעלמו ברגע שקסם איים עליהם, הראשונות
הגיבו בדרכים שבזבזו הרבה יותר זמן ולעיתים גם פצעו את עצמן.
בצהריים,
הלכו כולם לאכול, ואז שוב יצאו, ועבדו עד שבקושי נשאר מספיק אור כדי לחזור לבית.
כל שלוש המכשפות היו טבחיות מצוינות (10)- והן גם טיפלו בצד העסקי של העניין
וטיפלו בחיות החולות, הפצועות והיתומות כשהקוסמים עשו עבודה יותר פיזית- וגופו של
נוויל פתאום נזכר שבקושי אכל בחודש הקודם. התיאבון שנעלם כשוויטבי נלקח חזר בגדול,
והוא אכל מנות שניות ושלישיות של הכול בכל ארוחה, משהו ששם לב שלא היה חריג בין
הפועלים, שעבורם מבנה הגוף הגדול של ארני לא היה חריג אלא נפוץ.
זאת
הייתה עבודה קשה ומתישה, אבל היא הייתה שונה לגמרי מאיך שהתיש את עצמו בחדר
הנחיצות. היא הייתה איטית יותר, יציבה יותר, אף משימה לא הייתה מעייפת מדי בפני
עצמה, ולא היו מקרים שבהם היה חסר לו אוויר או שהוא התקשה במשהו, אבל בסוף כל
לילה, הוא לא נרדם כמו שהרגיש שהמיטה שלו פגעה בו בכישוף שיתוק חזק, וגרמה לו
לבלות שמונה שעות שלמות בריקנות מדהימה.
כשעמדו
לחזור לקינגס קרוס, נוויל השתנה. העיניים שהסתכלו עליו מהמראה לא היו יותר שקועות
וחשוכות, אלא בהירות וצלולות. השקעים בלחיים שלו התמלאו יותר, צלעותיו לא היו
בולטות בצדדיו, אבל הכי חשוב, הוא הרגיש לגמרי שונה. במקום להרגיש מתוח, מותש,
ונואש, הוא הרגיש טעון וחזק, מוכן לקחת את כל מה שסנייפ, הקארואים ואפילו
אתם-יודעים-מי בעצמו הכינו עבורו בשלושת החודשים האחרונים של השנה.
הוא
הודה למקמילנים בחום על הכנסת האורחים שלהם, הבטיח לפיונה שלא ימנע מעצמו לאכול ולישון
שוב ועבר שוב על התכנית עם דנקן- שקיבל את כלתו די במהירות אחרי ששמע את מילת הקסם
נכד-
להבריח את סוזן מקו האש כשהקרב יתחיל. אז הם התעתקו אל אינברנס עצמה, ונכנסו אל
האוטונוס כדי לנסוע לקינגס קרוס, כשלוך סיבירדראויד נשאר מאחוריהם כמו אגדה בערפל
ההרים.
כשהגיעו
אל רציף תשע ושלושה-רבעים, חיפש נוויל מיד את שאר חברי צ"ד, וקרא קריאת ברכה
כשמצא את שיימוס, שישב באופן מוזר הרחק מהקהל ההומה על המזוודה שלו ליד הקיר
הרחוק. הקוסם הצעיר האחר רכן עם מרפקיו על ברכיו וראשו היה מכורבל בתוך ידיו,
ונוויל קצת דאג לחברו. הוא נפרד מארני, מחנה ומסוזן, ואז פילס את דרכו דרך הקהל,
וכרע ליד שיימוס. "אתה -"
"אל
תדבר אליי. אל תסתכל עליי. בשם החברות, מנהיג נועז, אל תשמיע רעשים לכיווני, ואם
אכפת לך להיות ממש מותק, תבדוק אם אתה יכול לכבות את האורות הארורים האלה."
הפרצוף המנומש עטה גוון ירוק עדין בין אצבעותיו של שיימוס, עין אחת ממש נפוחה
ושחורה, וקמט הדאגה של נוויל התהדק.
הוא
נופף בשרביטו, והטיל מופליאטו מסביבם, וגם כישוף הצללה שעמעם את האורות מעל איפה
שישבו. שיימוס ענה לו באנחת הקלה, ונוויל לחש. "מה קרה לך?"
"שישה
מחוזות." קולו היה מונוטוני ונמוך כשאמר זאת, המילים עדיין קצת נבלעות בפיו
והמבטא יותר חזק ממה שנוויל היה רגיל אליו. "שמונה קרבות. שתיים סתם קטטות
מוגלגיות בלי כל קסם. הוציאו אותי מאחת-עשרה מסבאות. לא יודע בכמה מסבאות הייתי. לא יודע כמה
שתיתי. לא יודע כמה מכשפות, אבל הגב שלי הורג אותי ואני לא יודע מי זאת שאנון,
חוץ מזה שהשם שלה מקועקע לי על המותן הימנית עכשיו." הוא הרים את מבטו,
ולתדהמתו של נוויל, הוא חייך חיוך רחב. "לא זוכר הרבה בכלל, בעצם, אבל אוי,
מנהיג נועז, ממש נהניתי מזה."
נוויל
צחק, והניד בראשו בתדהמה. "שיימוס, אמרתי לך שאתה מטורף?"
"כן,
ואמרתי לך אותו הדבר, אז שנינו מטורפים ושנינו פיטים, ואני חושב שבגלל זה אנחנו
חברים." הוא הוריד את ראשו שוב אל ידיו, ועיסה את רקותיו בזהירות. "מה אתך?"
"אה,
הלכתי הביתה לכמה ימים, ואז לבלאקפול כדי לבקר את המשפחה שלי, והלכתי למזח עם חנה,
כדי לאכול קצת גלידה, אתה יודע," משך נוויל בכתפיו בקלילות. "ואז גילינו
שהארי נתפס אצל מאלפוי והתחמק, וחילץ את לונה באותו הזמן. קיבלתי ממנה הודעה
באוניה, היא אומרת שהיא בסדר. ג'יני הייתה חייבת לברוח, אבל לא ידענו את זה אז
ניסינו להסוות את עצמנו כאוכלי מוות וללכת לסמטת נוקטורן כדי למצוא אותה. אמיקוס
תפס אותנו, שפטו אותנו למוות, ויקטור קרום חילץ אותנו והוצא להורג במקומנו, ואז
ביליתי את השבוע האחרון בללמוד איך עובדים בחוות דמיגייז. די משעמם, בעצם. כלומר, לי אין שום דברים
חדשים שאני לא יכול להסביר אותם."
שיימוס
מצמץ באיטיות. "זהו זה, פיניגן, יקירי," הוא נאנח, "אתה עומד
להתעורר מחר על הרצפה של החבר'ה מהמסבאה בקנמר (11), וזה רק הדרך של המוח שלך
להגיד לך שהמנהיג הנועז לא ישמח שפספסת את הרכבת."
"לא,
זאת הדרך של המנהיג הנועז להגיד לך שהוא מתכוון להיות שוב המנהיג הנועז, ושהפגישה
הראשונה של צ"ד תהיה די מעניינת… אה, ושעכשיו אתה הסגן של גריפינדור והשני
בשרשרת הפיקוד, ברגע שאחליט שאתה פיכח לגמרי."
הצופר של הרכבת שרק, ושיימוס עיווה את פניו בכאב, שם את ידיו על צדי ראשו, ואז נראה כאילו התחרט על כך עוד יותר מהצליל עצמו. הוא הסתחרר, ונוויל שם זרוע אחת מתחת לכתפיו של חברו, הרים אותו על רגליו ותפס את ידית המזוודה החבוטה בידו השנייה. "בוא… יש לנו הרבה מה לעשות, והדבר הראשון יהיה לשים את הראש שלך בדלי של מי קרח ולבקש מטרי שיקוי נגד חמרמורת שיספיק לטרול."
1) ניסיון לתת שם מלא לדוד של נוויל.
(2)
כפי שאמרתי כבר- דמיגייז (היצור שממנו מכינים גלימות היעלמות) זה לא כבשה בלתי
נראית אלא קוף בלתי נראה.
(3)
סטיוארט אקרלי- תלמיד בשנה הרביעית, מרייבנקלו.
(4)
חטפנים- השליחים של משרד הקסמים, מאתרים תלמידים שסרחו וחוטפים אותם.
(5)
שם מומצא.
(6)
נביא הערב- מהדורת הערב של הנביא היומי, מפרסמת בעיקר דברים חשובים שלא יכולים
לחכות למהדורה הרגילה.
(7)
חשוב לדעת- קרום לא מת בסיפור הרשמי! הוא עוד חי. ב-2002 הוא השתתף בגמר גביע
הקווידיץ' ולא תפס את הסניץ'. הוא פרש בעצב אחרי המשחק. ב-2014, הוא החליט לחזור
בגיל מבוגר (37) כדי להוביל שוב את הנבחרת הבולגרית ולנסות לזכות בגביע הקווידיץ'
בפעם הראשונה בחייו. הפעם הוא הצליח, והיו דיווחים על כך באתר הרשמי של הארי פוטר.
היה כתוב שהארי היה בתא הכבוד וחגג אתו אחר כך.
(8)
אוף, עוד טעות. נוויל אמר בספר הרביעי שסבתא שלו לא השיגה כרטיסים לאליפות
הקווידיץ' של 1994. אבל שיימוס וארני היו.
(9)
זה בעצם משפט דו משמעי. קרום אמר שהוא יהיה "הסניץ'" בפרק הקודם, ותפסו
אותו, אבל נוויל אומר שזה עדיין לא אומר שוולדמורט ניצח. תפיסת הסניץ' מזכה את
הנבחרת של מי שתפס אותו ב-150 נקודות ומסיימת את המשחק, כך שאם הנבחרת השנייה
מובילה ב-160 נקודות לפחות, היא עדיין מנצחת. העניין כאן הוא שבאליפות של 1994,
קרום אמנם תפס את הסניץ', אבל נבחרת אירלנד עדיין ניצחה כי הם הובילו ביותר מ-150
נקודות.
(10)
האמת, הלגה הפלפאף הייתה מצוינת בקסמי אוכל והמועדון של הפלפאף נמצא ליד המטבחים.
כנראה זה משהו בגנים...
(11) קנמר- עיר באירלנד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה