חוזרים סופסוף להוגוורטס. הקרב האחרון מתקרב יותר ויותר, כולנו מוכנים לכך, ונוויל עומד לחזור להיות המפקד. אלא, שכאן בפרק הזה נשמע משהו מעניין… משהו שנוויל מספר שקרה בסיפור, וכתוצאה מכך הוא מביא אותנו לעונש אפל מאוד, אולי הכי שנוי במחלוקת כאן...
"לכולכם נאמר
שיצאתי לתקופת נבצרות זמנית." הסתכל נוויל על פרצופיהם של חברי צ"ד,
ונשם נשימה עמוקה. הוא לא יכול היה לחזור עכשיו. "זה לא נכון."
ג'ימי פיקס נראה כאילו הרביצו לו. "אתה לא
עוזב אותנו, נכון?"
"לא. אבל אני לא חוזר להיות המפקד שלכם בלי
לספר לכם את כל האמת. שוחררתי מהפיקוד בידי הקצינים. הם חשבו שהפכתי למסוכן,
אובססיבי לנקמה, שהתעמלתי עד המוות, שעמדתי להתמוטט או לחוות התמוטטות עצבים בכל
שנייה, ושנתתי פקודות שסיכנו אנשים שלא לצורך. והם צדקו." הוא נתן למילים
להדהד לרגע, והסתכל על המבטים שהוחלפו, על האנשים שזזו בכיסאותיהם, ושמע את
הלחישות של אלו שלא ידעו ואלו שידעו כל הזמן.
קמיליה גיחכה, ושילבה את זרועותיה. "אז כן השתגעת והעיפו אותך."
"כן," הוא הודה בפשטות. הוא הרים את
כתפיו, והסתכל בעיניה בריכוז צלול ורגוע. "אבל עשיתי בדיוק מה שהם רצו שאעשה.
לקחתי זמן, סידרתי את הראש. זה שעומדים להוציא אותך להורג תוך חמש דקות באמת עוזר,
למען האמת." חייך נוויל חייך, והסתכל על חנה.
"לא משנה מה," הוא המשיך, "אני עומד
להישאר בצ"ד. אני בקרב הזה עד הסוף. אבל חוץ מזה, אני אשאיר לכם את ההחלטה.
זהו זה, חבר'ה." הוא פרש את ידיו במחווה של פתיחות, "רובנו לא עומדים
לעזוב את בית הספר הזה בחיים שוב פעם. היום העשרים-ותשעה במרץ, ובעוד שלושה חודשים
ויום אחד בדיוק, אנחנו נלחמים, ואני לא רוצה שמישהו יתהה אם הוא יכול לסמוך על
המפקד שלו. ג'יני הלכה, אבל אני לא עומד לגרום לכם לקחת את שיימוס רק כי בחרתי בו.
אני אעזוב את החדר הזה בסוף הפגישה, וכולכם תוכלו להצביע למי שתרצו. הוגן?"
ראשים הנהנו מסביבו, ואז נשמעו כמה לחשושים, וסטיוארט
אקרלי הרים את ידו. "ואם נצביע למישהו אחר?"
"אז," חייך נוויל במרירות, "כנראה
שכדאי שאתרגל להגיד 'כן, אדוני'."
"או כן גבירתי," אמרה סאלי-אן, וכמה אנשים צחקו.
נוויל קד קידה קטנה. "סאלי, ברור שאני אלך
אחרי מכשפה לקרב… אבל אחרי שש שנים של היכרות עם ג'יני, בטח הייתי קורא גם לה
'אדוני'."
פריץ נעמד, ונראה לא בטוח כשהרים את ידו. "אה,
אם אנחנו עוד לא יודעים מי עומד להיות המפקד, אני עדיין יכול לספר לכולם משהו, או
שאני צריך לחכות ולגלות מי אחראי? כלומר, אני תומך בנוויל, כי אני עדיין חושב שהוא
ענק, אבל זה רק קול אחד."
"קדימה," אמר שיימוס, "תגיד לכולם
את מה שרצית להגיד, ואז נחכה עם זה אם צריך לעשות הכרזה… ארני, פרוואטי, טרי, אתם
מסכימים?"
"נשמע הגיוני," הנהן טרי, והסתכל על
פריץ. "אני מניח שזה קשור למעטפה ששמרת עליה כמו שק של אוניות. מה יש בה שהוא
חשוב כל כך אבל שהקארואים לא היו לוקחים ממך?"
"חתימות," הוא חייך, הלך אל קדמת החדר
ופותח את המעטפה הכבדה. כשהפך אותה, כמה קלפי קווידיץ' נשפכו אל ידיו, יחד עם
תמונה נוצצת וגדולה שהראתה שומר בגלימות כחולות נוצצות שביצע הצלה מרהיבה מול
החישוק המרכזי. "מפאדלמיר יונייטד. השגתי אותן מאבא."
נוויל הרגיש את עצמו מסמיק. "פריץ, לא היית
צריך -"
"רק רגע…" לקח טרי את אחד מהקלפים, וסובב
אותו במבט חשדני. "לא חתמו על הקלפים בעט רגיל. השורה קצת דחוסה מדי… זה גם
לא עט חתימות, אז זה לא שאלו סתם חתימות מאוחסנות…"
"אני לא יודע," משך פריץ בכתפיו.
"ווד העביר אותם לאבא, ואמר שהם מתנה לחברים הוותיקים שלו בנבחרת הקווידיץ'
של גריפינדור."
"עטים מקודדים!" חטף מייקל את הקלף
מחברו. "טרי, תחשוב רגע, חבר. אוליבר ווד היה הקפטן בקבוצה של הארי. הנבחרת
שלו הייתה בל, ספינט, וויזלי, וויזלי, פוטר וג'ונסון. אף אחד מהם לא נמצא פה כבר, בכלל כבר אין לנו קווידיץ', אז
הוא מיען אותם למישהו אחר. המכנה המשותף היחיד עם התלמידים שכן יש לנו השנה
זה וויזלי, והעטים המקודדים הם מהאחים שלה, שכן היו בנבחרת שלו וכן היו
בצ"ד המקורי. וזה אומר…" מייקל קילל, וטפח בידו על מצחו. "וזה אומר
שהם יראו את המסר האמתי שלהם רק אם ג'יני תיגע בהם, והיא הלכה, אז אנחנו
גמורים."
"וכל כך הצלחת עד עכשיו," הניד טרי בראשו,
וטפח למייקל בחיבה על כתפו. "לפעמים אני לא מבין למה אני מבלה עם דביל כמוך.
אל תגיד לי שלא נשאר שום דבר ממנה בכל בית הספר. שערה, טיפת זיעה, קצה ציפורן, זוג
נעלי בית ששמרת מהתקופה שיצאת אתה -" זה זיכה אותו מבט מאוד מלוכלך "-כל דבר… אנחנו לא צריכים הרבה בשביל שיקוי פולימיצי וכדי
לשטות בקלפים."
"הצינוק!" טפח נוויל בידו האחת על
השנייה. "אפשר לעשות את זה מרוק בן ארבעה חודשים?"
מייקל עשה פרצוף. "לא הכי טוב שיש, אבל
נוכל," הוא שקל לרגע, "אבל במקרה הזה, יהיה קל יותר אם לא יהיה הבדל כזה
גדול. נרצה בחורה באותו גודל ומבנה גוף, מספיק דומה לה. ארני, לדוגמה, ממש לא
בכיוון."
ג'ק החליק מהכיסא שלו אל הרצפה בייאוש מזויף, עיניו
מתגלגלות אל התקרה. "אבוי," הוא אמר, "זה היה הסיכוי האחרון שלי
להיכנס אל התחתונים של גברת וויזלי."
"אני לא מבין למה, ג'ק," אמר קולין בתמימות,
"קורנר לא אמר כלום שפסל אותך."
ג'ק הסתובב, וזרק ספר על הראש של שותפו לחדר בדיוק
של חובט לשעבר, אבל קולין פשוט העיף אותו, ידו הרדומה משמיעה רעש עמום ומוזר.
"טוב, אם אי פעם נצטרך שמישהי תהפוך לדמלזה," השיב ג'ק, "אני אגיד לכולם איפה למצוא
קצת -"
מילותיו נקטעו כשסילון אור אדום פגע בו ישירות
בפנים, ודמלזה ישבה שוב, והחליקה את גלימתה. היא הסתכלה מסביבה, והרימה גבה אחת
בעניין למספר הפרצופים שהסתכלו עליה. "עכשיו, אני מאמינה שניסינו לקודד מסרים
סודיים מקפטנים לשעבר של קווידיץ'?"
"לא רק ווד," לקח שיימוס את שארית הקלפים
ועבר עליהם, "יש לנו כאן כמה שחקנים שונים מרמה גבוהה. היט, ארמיסטד, פנדר,
מוסבי, ג'קסון - אוי, אלוהים, לינץ'- סטיוארט,
פורסט, ג'ונס (1) -"
רוואן פלטה צווחה, העיפה את ארתור צ'יימברס (2)
מהכיסא שלו כשרצה לקדמת החדר, תפסה את הקלף והצמידה אותו אל החזה כמו אוצר יקר
מפז. "גוונוג ג'ונס נגעה בזה," היא אמרה בלחישה
סוגדת. "היא יודעת עלינו! אוי, בחיי, אני יכולה למות בשקט
עכשיו." היא בהתה בקלף בתדהמה, ואז לחצה אותו בעדינות אל שפתיה. "אני
מאוהבת בה מאז שהייתי בת שש."
"זה לא צירוף מקרים, לא אחרי קרום," אמר ויל
במהירות. "טרי, רד עם מייק לצינוק ותכינו את השיקוי… ביקשתי מכם להכין לנו
מלאי בפגישה השלישית, אז היה לכם יותר זמן ממה שצריך כדי לרקוח אותו. בתא השמיני
משמאל, היא ירקה ממש טוב על הרצפה ממש באמצע. נשתמש בלבנדר. אני רוצה לדעת מה באמת הקלפים האלה אומרים." שני התלמידים מרייבנקלו
הנהנו ומיהרו אל אחורי החדר, זימנו את הדלת, ונוויל הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל
שאר חברי צ"ד.
"אתם כבר יודעים על הארי ועל לונה ועל ג'יני.
למישהו אחר יש חדשות גדולות?"
בזהירות, כשהוא מסתכל סביבו כאילו ציפה שיתקפו אותו,
הרים זכריה סמית' (3) את ידו. "לי יש."
ארני הטה את ראשו בסקרנות לכיוון חברו לשנה-השביעית
מהפלפאף. "אני לא אוהב את המבט על הפנים שלך, סמית'. זה מלחיץ אותי."
"אתה לא צריך להיות לחוץ," נשם זכריה
נשימה עמוקה, קם על רגליו והסתכל על השאר. "אני עוזב את צ"ד."
המילים נשמעו בחדר בכוח של פיצוץ. כמה אנשים
השתנקו, ושלושה מחבריו לבית ממש שלפו שרביטים על הקוסם הצעיר. ארני עצר אותם, אבל
הלסת שלו הייתה הדוקה בכעס. "זה לא מצחיק."
"זאת גם לא בדיחה, מקמילן." נימת קולו
הייתה קשוחה.
"אבל היית שם בשביל סדריק!" צעקה סאלי-אן.
"היית חלק מצ"ד המקורי עם הארי! ראית את מה שהם עשו לארני! איך אתה יכול?"
"אני לא מצטרף לאוכלי המוות, פארקס!" הוא
צעק. "ואם להישאר עם צ"ד היה מחזיר את סדריק או מוריד למקמילן את הצלקות
או מחזיר את הארי, אז בסדר. תראי לי איך זה יעשה את זה, ואני אשאר. אבל כמו שזה
עכשיו…" כתפיו של זכריה נשמטו, והוא הניד את ראשו באיטיות. "אני לא
יכול. אני פשוט לא יכול. אני מצטער."
"למה, זאק?"
נעמדה חנה, ושמה את היד שלה בעדינות על כתפו. "מה קרה?"
"דיברתי עם אבא שלי." הוא הרים את מבטו
וניער אותה, סנטרו מורם בעוז. "הורים הם לא טיפשים, את יודעת, והם מדברים אחד
עם השני. כמעט כל ילד מהשנה הרביעית ומעלה חוזר הביתה עם עיניים קשות וגוף קשה
ומסרב לדבר על מה שעשה בבית הספר, חלק מהאנשים
יבינו שאנחנו מתכננים להילחם."
"אבל אבא שלך לא רוצה שתתנגד
לאתה-יודע-מי?" שאל אנתוני.
"כמובן שכן." זכריה נראה פגוע מהשאלה.
"ואני אלחם. אני מתכנן להצטרף למסדר אחרי בית הספר, אם זה עדיין ישנה. אבל
אני מצטער… אני מספיק פקפקתי בנוגע ללמידה של קסמים מסוכנים מתלמיד שנה-חמישית,
אבל לקבל פקודות ממישהו שצעיר ממני בעשרה חודשים בקרב כשאני רק בן שמונה-עשרה… זה לא להילחם, זה להתאבד. אפשר
לשפוך את הדם שלי יותר טוב מזה."
הוא הסתובב אל נוויל במבט מתנצל. "זה לא בגלל
שהתמוטטת, חבר. לעזאזל, אני הייתי נשבר כמה חודשים לפניך, אני מודה. אבל זה כן משנה. זה מוכיח את מה שהפחיד אותי כל הזמן, ואת כל מה
שאבא שלי אמר. אתה לא מספיק בוגר לזה. אף אחד מאתנו לא. אנחנו לא חיילים. אנחנו
אפילו לא קוסמים ומכשפות בגירים. זה כבר לא לרסס גרפיטי ולעצבן את הקארואים. אנחנו
מדברים על המוות, ואני לא יודע בנוגע אליכם, אבל אני לא ממש חשבתי על מה
שזה אמר לפני שאבי דיבר איתי. זה תמידי. זה לנצח. עושים את זה פעם אחת, ואני לא
רוצה לעשות את זה בשביל מישהו שמתכנן את הכול בזמן אמת. אני לא רוצה להיות 'אופס,
נו, לפחות בפעם הבאה לא נטעה כמוהו'."
הייתה דממה ארוכה ונוראה, ואז סוזן נעמדה, ואפילו
לא הסתכלה על זכריה כשהלכה בשקט אל קדמת החדר כדי להצטרף אל בעלה. הם החליפו מבטים
במשך הרבה זמן, ואז ארני הנהן, והיא הסתובבה והסתכלה על שאר צ"ד ועצמה את
עיניה. ידיה עלו אל צווארה, והיא הוציאה את הטבעת על השרשרת, ואז פרפה את כפתורי
גלימתה. היא משכה בכתפיה, והגלימה נפלה לרצפה.
כל קוסם בחדר מלבד ארני ונוויל נראה המום, וכל
מכשפה השתנקה כשהחשדות שלהן התאמתו. הגלימות עדיין הסתירו לגמרי את מצבה של סוזן,
אבל הסוודר האפור המפוספס בשחור ובזהב לא החביא כלום. היא בכלל לא הייתה גדולה
עוד, אבל בשבועיים מאז שנוויל ראה אותה במועדון של הפלפאף, היא גדלה מאוד.
המותניים הצרות נעלמו, הנפיחות בבטן שלה הייתה ברורה, והיא שמה עליה יד כשפקחה את
עיניה והסתכלה ישירות על זכריה, קולה רגוע. "ססילי הארייט אם זאת בת. סדריק
הארי אם זה בן."
"סוזן… את… את וארני…?" הניד זכריה
בראשו, וניסה לעכל את מה שעיניו הראו לו.
"לא, זאק, אני ונוויל." היא נחרה בבוז.
"כמובן שארני."
בעלה נעמד מאחוריה כדי לשים את ידיו על שלה מעל
הבטן. "העניין הוא, סמית', שאנחנו נותנים לך לראות את זה כי אנחנו רוצים שתדע
שיש אנשים שיותר מסתכנים ממך ולא עוזבים את זה. אנחנו כן שקלנו את זה. אני התחלתי לכתוב יומן, וכתבתי מכתב לכל
יום, כי אני רוצה שהעובר פה יכיר או תכיר את אבא שלו או שלה, ואני יודע שאני לא
אראה את הפנים של הילד שלי. כי זה תמידי. זה לנצח. עושים את זה פעם אחת."
"ריבונו של עולם, מקמילן!" קולו של זכריה
התחיל להתחנן, "תשתמש בראש שלך! אתה לא צריך לעשות את זה! תראה את התינוק
שלך, תחכה, תילחם אחר כך! זאת לא המשימה שלנו, היא של
הארי! הוא הנבחר, הוא היחיד שבכלל יש לו סיכוי! אנחנו זורקים פה את החיים שלנו בלי
סיבה!"
"לי יש סיבות." קולין דיבר בשקט, אבל
קולו נשמע בבירור. הוא נופף בשרביטו, והוא הפך לפגיון כסף נוצץ, חד כתער. עיניו
הכחולות לא משו מהקוסם הבוגר יותר כשהרים את ידו הימנית ושם את החוד בכף היד, ואז
התחיל לדחוף. כמה אנשים עצמו את עיניהם, ונטלי השמיעה רעש היחנקות, ושמה את ידיה
על פיה כשהעביר לאט את השרביט בבשר, ואז סובב את ידו ברוגע, והציג את השרביט שעבר
בלי דם מצד אחד לשני.
"הם לקחו את ההורים שלי. אח שלי לא אמר אף
מילה או חייך במשך שבועות. חלק מהגוף שלי כבר לא שייך לי יותר." האצבעות נעו
באופן מוזר מעל התוספת המחרידה. "אני יכול להזיז אותו, אבל לא מרגיש כלום.
הוא לא מדמם. איבדתי את הבית שלי. איבדתי את כל מה שאי פעם היה לי. כל התמונות, הכול.
אני לא יכול לחזור שוב אל העולם היחידי שאני באמת מכיר. והם לקחו עוד משהו שהצלחתי
לשמור בזמנים מאוד חשוכים. הם לקחו לי את האמונה שהכול יהיה בסדר בסוף. ברצינות,
אני אפילו לא יודע אם הארי חוזר בכלל, אבל לא אכפת לי. אני לא מסתמך עליו. אני
עושה משהו בנוגע לכך בעצמי."
הוא לקח את השרביט, משך אותו וטפח על החור בכף ידו
כדי להעלים אותו כשהחוד חזר להיות עשרים-ושמונה סנטימטרים של עץ לבנה ונוצת עוף
חול, ואז הסתכל על השאר. "אני אלחם יחד עם נוויל וארני אם אני צריך, אבל אם
מישהו אחר ירצה להשתפן, תוכלו ללכת עם סמית' עכשיו."
"קולין…" הושיט נוויל יד אל הילד הצעיר, והניד
את ראשו. "הוא לא חייב ל -"
"לא, אני אענה לו. אני לא פוחד מהנאומים
הגדולים וההירואיים של גריפינדור או מהדבר המגעיל הזה עם היד שלו," התחיל זכריה
להתגונן עכשיו, ועיניו הבזיקו בכעס, כתפיו מתוחות. "אם אתה חושב שזה משהו מדהים,
ואם אתה חושב שאתה כבול בנאמנות, ואם אתה חושב שזה כזה רעיון חכם," עיניו
הסתכלו על נוויל, על ארני ועל אנתוני כל פעם, "אז בסדר, אני לא עומד לנסות ולגרום לכם להציל את עצמכם יותר אם
אתם חושבים שאני כזה נורא כי אני מנסה!"
הוא הוציא את האוניה מכיסו וזרק אותה. היא קרקשה על
רצפת האבן בהד שנראה חזק באופן לא טבעי. "אני לא אסגיר אתכם. זאת המילה שלי.
אבל אני לא עומד להילחם בעבור מישהו שלא יודע מה הוא עושה בקרב שלא צריך לקרות.
אני שומר את החיים שלי לקרב אמתי עם מפקד אמתי שם אוכל למות כמבוגר אמתי וכחייל אמתי.
המשחק הזה נמשך יותר מדי זמן."
חיוך אפל הופיע על פיו כשהסתכל על קולין.
"תקרא לי פחדן כשתהיה מוכן להגיד את זה בעולם האמתי… אם תחיה כדי לראות
אותו."
והוא עזב.
אף אחד לא זז עד שהדלת נטרקה מאחוריו. אז קולין רץ
במהירות, והרים את האוניה מהרצפה. פניו המלאכיים התעוותו בשנאה, והוא ירק על המטבע
הצהוב, ואז זרק אותו אל הדלת, מצביע בשרביטו עליו. הוא התפוצץ בלהבה באוויר.
"הנה!" הוא צעק.
"אתה מורחק, סמית'! אני שומר הסוד, לעזאזל, ואני מחליט מי
אחד מאיתנו, לא נוויל, לא אף אחד אחר, ואני לעולם לא אחזיר אותך, אפילו אם תזחל לפה!"
"ברור שפספסנו משהו."
מייקל וטרי עמדו בדלת האחורית, בקבוק נוזל מנצנץ
בצבע אדמוני בידו של טרי, ופניהם היו מבולבלים באותה צורה כשהסתכלו אל המקום בו
קולין עמד, בחזה עולה ויורד, לחייו אדומות מרוב זעם.
"זכריה סמית' החליט לשנות את דעתו בנוגע
לחברות בצבא דמבלדור," אמר נוויל בשקט, ואז הסתכל על קולין במבט מזהיר, כי
הוא עמד לפתוח את הפה שלו ולהגיד משהו שבטח לא היה נחמד. "וכמה אנשים ניסו
לשכנע אותו לא לעשות את זה. זה הכול."
טרי שרק שריקה קצרה, ואז הרים את השיקוי.
"טוב, אה, אם זאת לא סטייה חדה מדי מהנושא, הנה. לבנדר? בא לך להיות
ג'ינג'ית?"
לבנדר הנהנה, והלכה כדי לקחת את הבקבוקון הקטן. היא
הסתכלה עליו בלחץ, ואז הסתכלה מסביבה. "מישהו כאן עשה את זה קודם?" אף
אחד לא ענה, והיא נשמה נשימה עמוקה. "טוב, אז… לחיים, כנראה."
היא שתתה את השיקוי בלגימה אחת, ואז עשתה פרצוף. "אוי,
אני שונאת דברים חריפי - אהה... !" המילים נקטעו כשפרצופה החל להתמוסס
ולהתעוות, הכול השתנה, שיערה החום חיוור כמו של לונה לפני שאדום נשפך מהקרקפת כמו
דם והפך אותו לצבע האדמוני והמוכר של ג'יני, נמשים פרצו בכל פניה, עיניה הפכו
מסגולות לחומות, גופה רעד כשהתכווצה בכמה סנטימטרים. ואז זה נגמר, וג'יני וויזלי
שוב עמדה לפניהם.
לבנדר השתנקה, הנידה בראשה, ואז העבירה את ידה
בניסיון על גופה החדש. לחייה האדימו בצבע שכולם הכירו בפרצופיהם של ג'יני ושל
האחים שלה. "אני חייבת לה התנצלות," היא מלמלה, "אין גרביים שיגדילו
את זה (4)." היא זרקה את רעמת השיער האדומה החדשה שלה מעבר לכתפיה ואז הושיטה
יד אל הקצינים. "טוב… אז בואו ניקח את הקלפים."
שיימוס נתן לה אותם, למרות שהיה צריך להתאמץ קצת
כדי לקחת את של ג'ונס מרוואן שעדיין אחזה בו בעוז, והיא אחזה בשניהם בידיה, עוצמת
את עיניה. כולם עצרו את נשימתם, ואז הקלפים נצצו, וכולם ראו את הדיו מבזיק לפני
שהתחלף ויצר שורות חדשות על התמונות הצבעוניות של הגלימות והקוואפלים. היא פקחה את
עיניה והסתכלה עליהם, קוראת קודם את המילים על התמונה הגדולה.
"ג'יני היקרה, בין בגמן והתאומים, אנחנו יודעים
בדיוק מה את מתכננת. את-יודעת-מי לא העז להתמודד עם הצעקה הציבורית שכרוכה
בהתמודדות עם הליגות המקצועניות, אז עדיין יש לנו די הרבה חופש. אם את רוצה שכמה
חברים ותיקים יבואו לעזור כשיגיע הזמן, וגם כמה אנשים שמוכשרים מאוד על מטאטא
ומאוד מטורפים על קרום, רק תשלחי לי מילה במסווה של מכתב מעריצים.
הקלפים יגידו לך את השמות של האנשים שאוכל ליצור
איתם קשר ורוצים להצטרף. אם תכתבי שהמכתב הוא מ'מעריצה מימיך בגריפינדור', אדע ממי
הוא ואוודא שיגיע אל ראש ערימת המכתבים.
בכנות, אוליבר ווד: שומר, פאדלמיר יונייטד".
"נ.ב: שמעתי שאת יותר טובה מצ'ארלי על המטאטא.
אם תשרדי, תבואי אליי לפני שתלכי להרפיות ואני אשים אותך בנבחרת אמתית."
"עוד נ.ב: תראי אם את יכולה לשכנע את פוטר
להפוך למקצוען אם את-יודעת-מי ישאיר מספיק חתיכות כדי שיוכל לעוף. הוא מחפש נהדר,
אבל מכירות המוצרים לבד יעשו פלאים למועדון."
לבנדר עברה על הקלפים עכשיו, עיניה מתרחבות.
"כל השמות שחשבנו שהיו שם עדיין פה… ושני התאומים… וביל וויזלי, צ'ארלי
וויזלי, פלר וויזלי, אליסיה ספינט, צ'ו צ'אנג, דין תומאס -"
"בחיי, הוא חי…" שקע שיימוס בכיסא שלו,
חיוור פנים וחלש לאחר שגילה פתאום שחברו הטוב הצליח לשרוד.
"אנג'לינה, קייטי, לי, רוג'ר… יש לו פה את
כולם מצ"ד הראשון, נוויל -!"
"שלא לדבר על המיטב שבליגה!" אמר פריץ,
המום. "כלומר…" הוא קילל, ללא מילים, ונוויל הנהן.
"אני יודע שאני לא אחראי באופן רשמי, אבל אני
חושב שצריך לכתוב את המכתב הזה, ומהר. ככל שתהיה לנו יותר עזרה, זה עדיף, במיוחד
אם נוכל לקבל תריסר אתלטים, התאומים, מסיר-קללות מגרינגוטס, ונציגה בטורניר
הקוסמים המשולש בצד ש -"
"שמישהו יבוא מהר!" הדלת נפתחה,
וקרוליין ג'ונסון עמדה שם, לחייה השחומות אדומות, עיניה רחבות כשקרסה על הקיר
הפנימי, מתנשפת ומתנשמת. "זה אליוט!"
הקצינים החליפו מבטים נחרדים, ונוויל רץ אל הקפטנית
הצעירה של ח"ד, תפס בזרועה והרים אותה על רגליה במהירות. "אליוט מילטון
(5)? תלמיד שנה-ראשונה? רייבנקלו?
"הוא… אחותו הגדולה… ובעלה," היא התנשפה,
"הם נהרגו בסופולק (6). הוא גילה כרגע. הוא… הוא השתגע." קרוליין נשמה
נשימה עמוקה, ואז תפסה את ידיו של נוויל בשתי ידיה, והיה גוון אפור בעורה מתחת
לסומק שנוצר לאחר שרצה במעלה שבע קומות. "נוויל, הוא… הוא דקר את סנייפ!"
OOO
נוויל רק בקושי יצא עם קרוליין מחדר הנחיצות כשקולו
המוכר והלעגני של סנייפ הדהד במסדרון. לרגע מחריד אחד, הוא חשב שהמנהל חיכה להם
איכשהו, שזה היה תכסיס, אבל הקול יצא מהקירות ומהתקרה, ולא היה האשמה אלא הכרזה.
"כל התלמידים, להתאסף מיד באולם הגדול. ללא יוצאים מן הכלל."
קרוליין הזעיפה פנים. "אוי, ואני קיוויתי שהוא
ימות!"
"כמה רע זה היה?" שאל נוויל, ורץ אחריה
במדרגות. מאחוריו, הוא שמע את שאר חברי צ"ד הולכים, וידע שהשאר יעברו
במועדונים, ארונות, חדרי שירותים, ובהרבה מקומות אחרים בעזרתם יצליחו להסתיר את
הפגישה. אסור היה להם לסרב לזימון, לא כי צייתו לסנייפ, אלא כי רצו- לא, היו חייבים לדעת.
"תקף אותו עם סכין… הוא גם ממש פגע לו
בחזה!" הראסטות השחורות שלה התנדנדו כשהנידה בראשה. "אבל הלהב קפץ ממנו.
אני לא חושבת שזה היה כישוף מגן, נראה לי שהוא פשוט פספס ופגע בעצם. קארו היה שם,
והוא הוריד את אליוט עם קרושיאטוס חזק לפני שסנייפ בכלל פגע ברצפה. ראיתי את הכול,
אבל אני מקווה שלא תכעס שרצתי אליכם במקום ל -"
"עשית את הדבר הנכון, ג'ונסון," הבטיח לה
נוויל, "ח"ד לא אמורים להילחם, ואני יודע שאת בוגרת מספיק כדי להיות
בצ"ד, אבל הילדים האלה צריכים אותך הרבה יותר ממה שהם צריכים מישהו אחר שיקבל
החלטות שגויות."
"מה הוא… עומד לעשות?" קולה רעד אפילו כשהתנשפה מכבדות לאחר שרצה
לאורכו ולרוחבו של כל בית הספר בפעם השנייה בתוך פחות מחמש דקות.
"אני לא יודע," הוא הודה, ולא החביא את
הפחד שלו, "אבל זה לא יהיה טוב. הם בבעיה כי הם השתמשו יותר מדי בקרושיאטוס.
זה צריך להיות משהו אחר."
"זה…מה ש...חששתי שתגיד," היא התנשפה.
הם הגיעו אל אולם הכניסה, והוא עבר להליכה מהירה,
והסתכל על התלמידים שהתקבצו ליד הדלתות. כל ארבעת הבתים היו שם, מבולבלים וחסרי
ביטחון, כולם ממלמלים ולוחשים בפחד. הוא הלך אל הגוש האדום של הגריפינדורים, וחיפש
עד שראה את ראשו הצהבהב של שיימוס רכון ליד פרוואטי.
הסגן ראה אותו כמעט באותו הרגע וסימן לו לבוא.
"היינו חייבים להשאיר את לבנדר למעלה," הוא אמר, "לא נוכל להסביר
את זה שג'יני חזרה פתאום, אבל אין לי מושג מה נעשה אם סנייפ ישים לב שהיא חסרה.
הוא אמר שאין יוצאים מהכלל."
"נחצה את הגשר כש -" נוויל הצביע אל
הדלתות כשכולם השתתקו פתאום. "הם מכניסים אותנו!"
תלמידי רייבנקלו, שדאגו מאוד לאחד מהצעירים שלהם,
היו הכי קרובים לכניסה, והדלתות בקושי נפתחו לכדי סדק כשהם רצו קדימה. לי סו הייתה
הראשונה שעברה דרך הפתח, אבל היא ברחה כמעט מיד בצרחה חנוקה, ומעדה על אלו
שמאחוריה כשהתרחקה. הדלתות היו פתוחות לגמרי עכשיו, אבל נוויל לא יכול היה להתקרב,
כי כל הכניסה הייתה חסומה בתלמידים בעלי גלימות כחולות, ותגובתם הפחידה אותו.
הצעירים האחרים התייפחו, צרחו, ניסו להתחבא בין חבריהם הבוגרים לבית או שרצו בחזרה
אל אולם הכניסה, ואפילו בקרב התלמידים הבוגרים היו כמה צרחות, השתנקויות ופרצופים
רועדים וחיוורים.
הלחץ מתלמידי הפלפאף וסלית'רין מאחוריהם שחרר את
הפקק בתוך כמה שניות, ודחף את תלמידי רייבנקלו פנימה, אבל השניות הללו היו כמו
שעות עבור נוויל, שתהה בפחד מה ימצא בפנים. מוחו עבר בפראות על כל אפשרות חולנית
שאי פעם קרא עליה, שאי פעם שמע עליה, שאי פעם דמיין או שיער, אבל האמת שגילה כשסוף
סוף התקרב מספיק אל הדלת כדי למתוח את צווארו מעל התלמידים הנמוכים יותר הייתה
פשוטה ונוראית יותר.
אליוט נראה כמו בובה בקצה הרחוק של האולם הסגור.
הוא היה קטן לגילו, וכמו רוב תלמידי רייבנקלו הוא היה די רזה, ונוויל יכול היה
לגעת בקצות אצבעותיו בקלות מתוך אזיקי הברזל העבים שתפסו את פרקי ידיו הדקיקים.
חולצתו הורדה והוא היה שרוע על הקיר, העור החום והעמוק שלו כמו צל קטן על האבנים
מעל מכנסיים שחורים, אבל אפילו ממרחק כזה, הוא רעד מאוד, והוא ידע, אוי, הלוואי
שלא ידע שזה היה גם מהקרירות של האבנים מול עורו וגם מפחד.
סנייפ לא היה בשום מקום, אבל הקארואים כן, והם נראו
כאילו חג המולד חזר לאחר שלושה חודשים, ופילץ' עמד קרוב כל כך לילד עד שיכול היה
לנשק את הלחי העגולה, השוט נמצא בידיו הגרמיות. בחילה עלתה בגרונו של נוויל, והוא
הסתובב, וניסה להסתכל על עיניו של ארני, האדם היחיד חוץ ממנו שידע באמת מה הם עומדים לראות, אבל כשמבטו חזר אל הדלת, הוא
עצר.
התלמידים עדיין נכנסו, אלפי דרגות שונות של תדהמה
ושל פחד ושל אימה ושל גועל ושל צער היו על כל פרצוף, אבל הנחיל היה קטוע באמצע.
במרכז, עומד קפוא בין הדלתות הכפולות, עמד מייקל קורנר. הוא תמיד היה אחד מהנערים
היותר נאים בבית הספר, אבל בשנה שחלפה, הוא הפך לממש גבר, ועכשיו- עם הלסת
המהודקת, העיניים הרושפות, העמידה הזקופה והפרצוף שהפך ללבן חסר דם- הוא בכלל לא
נראה אנושי; יותר כמו פסל שיש, פירוש של אומן לשנאה.
המחשבות היו כל כך חזקות עד שלא ידע אם הן היו
זיכרונות אמתיים של משהו ששמע את מייקל אומר פעם, או שמבאר ההכרה (7) הצעיר
והמעולה הקרין אותם איכשהו, אבל הם פגעו בראשו של נוויל כמו ההצלפות שגופו עדיין
זכר. אנחנו אולי לא אמיצים כמו גריפינדור, מוכנים ללכלך
את הידיים כמו הפלפאף, או ערמומיים כמו סלית'רין, אבל אין שום דבר, שום דבר יותר
מסוכן מאשר קצת יותר מדי ידע ומצפון לא שקט…
OOO
נוויל לא ישן באותו הלילה, אבל זה לא היה כמו מה
שקרה אחרי וויטבי. למען האמת, אף אחד לא ישן, לפחות, לא בגריפינדור. הוא לא ידע
בנוגע לשאר הבתים, אבל היה לו חשד כבד שהמיטות היחידות שהיו מלאות בכל הטירה היו
בצבע ירוק-כסוף.
מקגונגל התעקשה שכולם ילכו לחדרים ישירות בתשע, אבל
היא השאירה את האח בחדר המועדון דולק ולא נעלה את הדלתות, ולא חזרה כעבור עשר
דקות, כמו תמיד, כדי לוודא שהלכו לישון. הם קיבלו זאת כהסכמה שבשתיקה, ובעשר
בלילה, התקבץ כל הבית מסביב לאח, כשחצי מהם בכלל לא טרחו להתלבש בפיג'מות.
תכניות חילוץ הועלו וננטשו עשרות פעמים, אבל הם
ידעו שאליוט היה תחת שמירה. שביב הרחמים היחיד היה שאמיקוס הכריז שהילד יישאר תלוי
רק שלושים-ושש שעות אחרי ההלקאה שלו, אבל נוויל ידע שזאת רק הייתה הגנה מפני
המוות. הוא זכר רק את היומיים הראשונים, הזמן בו גופו עדיין לא ויתר לגמרי
לייסורים ולצמא ועדיין הרשה לו לסבול. הוא רק יכול היה לקוות שאותו העינוי על
מישהו קטן כל כך יאפשר לו לאבד הכרה מוקדם יותר.
כמה אנשים ביקשו ממנו להראות את הצלקות שלו, לספר
להם ממקור ראשון איך זה היה לשאת את מה שצפו בו כרגע, אבל הוא היסס בהתחלה, לא
בגלל בושה או צניעות. זה נראה היה לו חולני, אפילו מגונה, אבל מהר מאוד הוא הבין
שהם פשוט ניסו להבין שזה משהו שאפשר לעבור ולהמשיך לחיות. הוא לא ידע אם הוא נתן
להם תקוות שווא- הוא וארני היו אנשים בוגרים, אחרי הכול, ולא ילדים שבריריים בני
אחת-עשרה- אבל הוא הסכים לבסוף.
הצעירים ביותר היו הכי סקרנים. הוא גילה שרוב
תלמידי השנה הראשונה והשנייה לא ראו באמת את מה שקרה בספטמבר. עיניהם כוסו בידי
התלמידים הבוגרים, הם הפסיקו להסתכל אחרי המכות הראשונות, ורבים פשוט עצמו את
עיניהם, אבל אפילו אלו שצפו הדחיקו את זה מזיכרונם. הצלקות עצמו לא הרגישו כמו שאר
העור, ודגדג לו כשעשרות אצבעות קטנות נגעו בהן בתדהמה, למרות שנשך את שפתיו כדי לא
לצחוק. זה היה נותן להם רושם שגוי.
הם רצו לדעת כמה זה כאב בדיוק. כמה זמן עבר לפני
שנהיה רעב. אם היה צריך לשירותים. איך הרגיש לדמם כל כך הרבה. אם זה גירד. אפילו
הגריפינדורים הבוגרים יותר, שהרגישו בפעם הראשונה כאילו באמת יכלו לדבר על כך, רצו
לדעת דברים, למרות ששאלותיהם היו אפלות הרבה יותר. לא מסקרנות, אלא מאסטרטגיה. איך
שמר על שקט? מה עשה כדי לעצור את הכאב ולא לבכות? הוא פחד, או רק כעס? הוא ספר את
המלקות, והאם זה עזר אחרי שידע כמה פעמים הלקו את ארני? כמה זמן עבר לפני שבאמת
הרגיש שהחלים?
השחר כבר עלה בחלונות מגדל גריפינדור כשהנושא של
ההלקאות שלו ושל אליוט סוף סוף גווע, אבל הם עדיין לא חזרו לישון. כל תלמידי השנה
הראשונה והשנייה שכבו בערימות קטנות על הכורסאות, הספות וחיקם של התלמידים הבוגרים
יותר, אבל רוב צ"ד וכמה מתלמידי השנה השלישית הבוגרים יותר עדיין היו ערים,
והשיחה עברה לנושא של המשמעות הרחבה היותר.
הם כבר שקלו כמה פעמים השנה להתנקש בסנייפ או
בקארואים, אבל בכל פעם זנחו את הרעיונות כי ידעו שזה יוביל להשלכות נוראיות ולא
צפויות. כפי שקולין אמר בפעם הראשונה שדיברו על כך, "עדיף השד שאתה
מכיר". אבל עכשיו, המצב כבר לא היה בידיהם.
"אבל זה היה דבר מאוד אישי," טענה פרוואטי.
"בלי קשר לגיל של הילד, אין מצב שהוא יחשוב שזאת הייתה אחת מהתכניות
שלנו."
"אני לא חושב שזה חשוב," הניד שיימוס בראשו.
"הוא מחפש תירוצים, כל השנה הוא חיפש. הוא ימצא דרך להעביר את זה אלינו,
תזכרי את זה."
"ומה אם כן? הוא כבר הלקה את המסכן עד שכמעט
מת, ונגמרו להם הדברים לעשות לנו כבר לפני חודשיים." משכה לבנדר בכתפיה.
"אלא אם הוא עומד פשוט לאזוק אותנו בצינוק, ואם הוא יעשה את זה יהיה לו מאוד
קשה להסביר למה הוא מלמד בית ספר ריק."
"אני לא יודע, לב…" ליטף נוויל את ראשו
של דניס בעדינות במקום בו הילד נרדם על ברכיו. "לא היו לנו תוצאות טובות אחרי
שזלזלנו בסנייפ בפעמים הקודמות. כל האנשים של את-יודעת-מי מאחוריו, וגם יש לו
דמיון חולני. אני חושב שהוא ימצא עוד דברים לעשות."
"ועדיין," פיהק קולין, "אין שום דבר
שהוא יכול לעשות כדי לעצור אותנו. פשוט נצטרך להיזהר יותר, שלא יתפסו אותנו."
"לא. זה יותר מזה. אנחנו סופרים עכשיו לאחור,
ואנחנו -" נוויל קטע את עצמו, ושיימוס קימט את מצחו.
"מה?"
"מצטער. שכחתי. לא משנה." הוא הניד
בראשו, והרגיש את עצמו מאדים כשהעביר את אצבעותיו בשיערו הבלונדיני והחיוור של
הילד. "לא הגענו להצבעה. אין לי שום זכות להגיד מה כן או מה לא נעשה."
פרוואטי נחרה. "אוי, אלוהים אדירים, נוויל! זה
היה עניין רשמי ממילא, וכולנו יודעים את זה! אתה המפקד שלנו, היית מאז ההתחלה, ואם
לאנשים שהחליטו שהשתגעת אין בעיה עם החזרה שלך, גם לאף אחד אחר לא תהיה. כלומר,
באמת, אנחנו לא צריכים להאמין לך שפתרת את הבעיות, אפשר פשוט להסתכל עליך."
"היא צודקת." הנהנה לבנדר. "חוץ
מהלילה, אתה נראה כאילו אתה באמת ישן, אתה מתגלח בכל יום, הגלימות שלך לא מקומטות
כל הזמן, ואתה אפילו מעלה קצת במשקל, וזה טוב. כלומר, כן, בסדר, פעם היית קצת
שמנמן, אבל התחלת להידרדר בכיוון ההפוך למשך קצת זמן. ברור שתיקנת את מה שהייתה
הבעיה שלך."
נוויל הסתכל על חיקו, ולא הצליח להסתכל להם בעיניים.
"אני מניח שאני ממש צריך להודות לכם. כל כך כעסתי עליכם; חשבתי שלגמרי בגדתם
בי, אבל עכשיו כשאני מסתכל על זה, באמת התפרקתי. מה שעשיתם פגע בי מאוד, אני לא
אשקר, אבל כנראה שהייתי צריך את זה."
"לפגוע בך לא היה הרעיון, מנהיג נועז."
שיימוס נעמד והצטרף אליו על הכורסה, כשהוא סוחב בזהירות את גופה הרפוי של דורין
פנטון כדי לא להעיר אותה כשזז. "אבל לא שיקרנו כשאמרנו שפחדנו בשבילך. היינו
חברים שלך הרבה לפני שהיינו החיילים שלך, אתה יודע."
"אני לא רוצה לשכוח את זה שוב פעם." הוא
הסתכל על העיניים הכחולות בפתיחות מוחלטת. "כולכם הייתם נהדרים השנה. אני כזה
בר מזל."
"גם אנחנו, נוויל." רכנה פרוואטי על גב
הכורסה כדי לנשק את לחיו, ואז הורידה את ראשה כדי לנשק בעדינות ובאחווה את הקווים
החיוורים על כתפו. "גם אנחנו."
OOO
עמוק בפנים, הוא ציפה לכך. הוא ידע את זה מהרגע שראה את הקוסם האחר
עומד בדלת, ידע שלא היה שום דבר שיכול היה לעשות כדי למנוע זאת. אבל הוא עדיין
חווה תדהמה נוראית וליבו החסיר פעימה כשירד לארוחת הבוקר וגילה שזה ממש קרה.
אליוט נעלם. השרשראות שהחזיקו אותו עדיין היו שם- נמוכות מדי על
הקיר, האזיקים קטנים מדי עבור גודלו של כתם הדם על הרצפה מתחת- אבל הן היו ריקות.
במקום, כמה מטרים ליד איפה שהיו תלויות, היה מייקל קורנר קשור חזק לאבנים (8).
גופו החלק והחיוור נצץ בזהב באור הבוקר המוקדם שירד מהתקרה המכושפת, אבל בניגוד
לשאר, הוא הסתכל קדימה, וסמרטוט היה תחוב עמוק לתוך פיו, כשראשו היה כל כך רפוי עד
שאי אפשר היה להבין אם הוא בכלל בהכרה.
הקארואים היו במקומותיהם הרגילים, אבל פילץ' והשוט שלו לא היו שם,
וסנייפ ישב בכיסא הגבוה של המנהל כאילו שום דבר מוזר לא קרה. עיניו השחורות צפו
בהם במבט של נשר זללן מעל אפו המעוקל, כשהתלמידים נכנסו פנימה בשקט, מודעים טוב
מאוד שאסור להם להגיב לקורבן החדש של המשטר השנוא.
לבסוף, כשכולם ישבו, הוא נעמד, אבל עדיין לא הסתכל על מייקל כשדיבר.
"אתמול, אחד מכם החליט שהוא כנראה לא מסכים עם ההחלטות המשמעתיות של בית הספר
הזה. שניסיון לרצח הוא עבירה שניתן לסלוח עליה. האדון קורנר," ועכשיו הוא
החווה בראשו השמנוני קלות אל התלמיד מרייבנקלו שעדיין לא זז, "פרץ אל האולם
הגדול בערך באחת-וחצי לפנות בוקר ושחרר את אדון מילטון לפני שעונשו נגמר, ריפא את
הפציעות השטחיות שנועדו ללמד אותו לקח, וסילק אותו ממדשאות בית הספר. זה לא
מקובל."
חיוך התפשט לאט על פניו השקועות של סנייפ, והוא הלך מסביב לשולחן
הסגל כדי לעמוד ישירות ליד מייקל, מרים את ראשו בקצה שרביטו. כעת ראה נוויל שעיניו
של מייקל היו פקוחות, ושהן היו מלאות בשנאה ובפחד במידה שווה. "אבל," המשיך
סנייפ חלקלקות, והיה משהו נעים להחריד בקולו, כמעט הגיוני. "כאן אנחנו קודם
כל מוסד חינוכי לאומנויות הקסם, ואנו מתגמלים למדנות. הייתי מודע לפעולותיו של
האדון קורנר כמה דקות לאחר שנכנס אל האולם, אבל אפשרתי להן להתרחש כי הקסמים שביצע
היו ממש מדהימים."
ידיו של נוויל התהדקו על קצה השולחן. נתת
לזה לקרות כדי שמייק יחפור לעצמו בור יותר עמוק, יא שקרן! אני יודע שהוא גאון, אבל
אתה לא שם על זה, נכון?!
"פרופסור פליטיק צריך להתגאות מאוד בתלמיד שלו." החווה סנייפ
בראשו אל המורה הזערורי ללחשים וראש בית רייבנקלו, אבל קיבל מבט רעיל בתמורה.
"כישופי ההנגזה וההשתקה שלו היו נהדרים, הרעיון לאדות שיקוי שינה ולגרום
לשומר לשאוף את האדים היה מדהים, כישוף החיתוך שהשתמש בו
כדי לחתוך את הכבלים היה זריז, כישופי הריפוי שלו בוצעו בצורה יוצאת מן הכלל. אני
בספק שהאדון מילטון בכלל יישא על גופו כל מזכרת להתקפתו הפזיזה והטיפשית. אולם
השיא היה כיצד הצליח להוציא את האדון מילטון מבית הספר."
הוא קד למייקל בלעג. "הטלת פטרונוס מוגשם בעוצמה כזאת הוא דבר
מרשים לכשעצמו, אבל מעולם לא ראיתי אחד שהשתמשו בו עבור התעתקות צד-לצד (9), כדי
לעקוף את המחסום שמונע מאנשים להתעתק בשטח בית הספר.
כמובן שסגרנו את הפרצה הקטנה הזאת, אבל אני לא חושב שניסו זאת לפני כן. בטח יצרת
את הכישוף בעצמך?"
מייקל לא הגיב, אפילו לא הנהן או הניד בראשו, רק המשיך לבהות במנהל השנוא,
וסנייפ משך בכתפיו. "ובכן, מדהים. וכמו שאמרתי, אנו מתגמלים למדנות. לא
באלימות כמו במלקות או בקללת קרושיאטוס נדושה. לגאון מגיע גאון."
הוא החווה בראשו אל הדלתות, והן נפתחו באופן חלק, וגילו את דמותו הנמוכה והכפופה של קוסם מבוגר בגלימת מסעות כבדה. עיניו של האסיר עקבו אחרי סנייפ אל האורח, והתגובה הייתה מדהימה. מיד, לחייו של מייקל האדימו, והוא התחיל להילחם בכבליו, עיניו ענקיות כשצרחת אימה מבוהלת נשמעה מתחת לסמרטוט בפיו.
הקוסם התחיל ללכת בשביל המרכזי אל שולחן הסגל בהליכה כפופה עם צליעה,
והוא נשען על מקל הליכה, מזוודה קטנה וחבוטה ביד מעוטרת בוורידים. הוא נראה מבוגר
לפחות כמו דמבלדור, אבל זקנו, למרות שהיה לבן כשלג, היה מחודד והסתיים קצת מתחת
לסנטרו, ומשקף היה מתחת לגבה שעירה אחת, והגדיל את העין כך שהזכירה את זאת הקסומה
של מודי. משהו בו נראה מוכר קצת לנוויל, אבל הוא לא יכול היה להיזכר איפה ראה כבר
את הקוסם, למרות שמייקל ידע בבירור… וזה בטח לא היה מפרס החיוך המקסים של השבועון למכשפה.
הוא הגיע לקדמת האולם, וסנייפ קיבל אותו בקידה כנה ומפתיעה שהביעה
כבוד עמוק, ואז עזר לקוסם לעלות אל הבמה ולגשת למקום בו היה מייקל קשור. האצבעות
הדקות סידרו את המשקף, והוא הציץ בפניו של האיש הצעיר. מייקל איבד את כל הצבע
בעורו, והזיע בכבדות, רעד כל כך חזק בשרשראות שלו עד שהן הדהדו כמו פעמונים במערה.
נוויל מעולם לא ראה מישהו כל כך מפוחד.
"האורח שלנו," אמר סנייפ וקד שוב, "חי במצרים בגלות
מצערת במשך חמישים השנים האחרונות, אולם השינוי האחרון באווירה הפוליטית אפשר את
חזרתו לאירופה, למרות שהוא עדיין לא רצוי במדינה שבא ממנה. הוא התעניין לשמוע על
ניסיונותיו של אדון האופל לטהר את עולם הקוסמים מהשפעות מוגלגיות מזיקות, והסכים
לעזור למשרד בתכניות חדשות בחודשים הקרובים. כטובה אישית עבורי הוא הסכים לבוא
לכאן ולפגוש את האדון קורנר, למרות שאני בטוח שכולכם תשמחו לדעת שהוא הסכים גם
ללמד כמה שיעורים מיוחדים מאוד בשיעורי אומנויות האופל ולימודי המוגלגים היום
ומחר. תלמידים וסגל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, זהו עונג עבורי להציג
בפניכם את פרופסור האנס בלזן (10)."
בלזן.
השם פגע בחדר כמו קללה, ונוויל ראה שהוא לא היה היחיד שהבין פתאום למה הקוסם הזקן
נראה כל כך מוכר, ובדיוק למה מייקל פחד כל כך.
קראו לו הבוגארט מנירמנגרד (11). הוא היה דמות שנויה במחלוקת כל חייו,
הורחק מלימוד בדורמשטרנג, הוצא מכל איגוד מורים באירופה, נאסר עליו לפרסם מחקרים
בכל כתב עת רציני בגלל הצורה הנוראית בה אסף את המידע שלו. תחת שלטון גרינדלוולד,
הוא מצא תומך גדול בדעותיו המעוותות, צבר עוצמה במהירות והפך לאחד מיועציו הקרובים
של הקוסם האפל.
התיאוריות שלו על עליונות טוהר-הדם וטענותיו שהמוגלגים הם תתי-יצורים
היו מספיק גרועות, אבל ניסיונותיו 'לטהר' ילידי מוגלגים וחצויי דם היו מה שהפך
אותו לידוע לשמצה. ספרי ההיסטוריה רק קראו להם "נוגדים את האתיקה
הרפואית" ו"עינוי מוסווה בקושי", אבל נוויל זכר מכשפה זקנה (12)
שסבתו פעם הציגה בפניו כניצולת הטיהורים של גרינדלוולד, והוא עדיין זכר את כבודה
הרמוס של האישה, וגם את הצלקות הנוראיות שהיו על זרועותיה, איך שכל קצות אצבעותיה
היו חסרות.
"הר קורנר, אני מאוד שמח לפגוש אותך." קולו היה קר וצרוד,
אבל עדיין חזק באופן מפתיע עבור איש בגילו, והוא קד קידה נוקשה וקטנה, נוקש בעקבי
נעליו. המבטא שלו הזכיר לנוויל קצת את קרום, אבל גם היו כמה הבדלים, ולמרות שלא
זכר בדיוק מאיזו מדינה בלזן בא, הוא ידע שהיא הייתה במקום כלשהו במזרח אירופה.
"פרופסור סנייפ אמר לי שעשית כמה קסמים ממש נפלאים, יה?"
עיניו של מייקל נעצמו, וגניחה חלשה הייתה התגובה היחידה מאחורי
הסמרטוט. נראה היה כאילו הוא עמד להתעלף.
בלזן הסתובב והסתכל על שאר האנשים באולם. "אני כאן כדי ללמד
אתכם על טהור דם ועל בוצדם ואיך עולם הקוסמים יכול לטפל בהם. את זה אני אשמח
לעשות. אבל גם, פרופסור סנייפ הזמין אותי כדי להדגים משהו שהוא תחביף שלי."
מאחוריו, ראשו של מייקל הסתובב כל כך חזק עד שנראה כאילו ניסה לשבור
את צווארו, אבל הוא שפשף את פניו בקיר, גורם ללחי אחת לדמם, והצליח להוציא את
הסמרטוט מפיו. קולו היה גבוה יותר, דק יותר ממה שנוויל אי פעם שמע אותו, מלא בלחץ
ללא כל בושה להפגין אותו. "לא… אוי,
בבקשה, לא… אני מצטער…
אני אעשה הכול, הוכל…
רק לא… אני לא רוצה כאב, אני לא גיבור, מעולם לא רציתי להיות גיבור, רק בבקשה,
תעשה קרושיאטוס, תהרוג אותי, הכול… בבקשה!"
הצחוק היה יבש כמו אפר כשבלזן הסתובב ולחץ לאסיר שלו באף. "אבל
הר קורנר קורא את הספרים שלו, אני רואה! הוא יודע שהתחביף שלי הוא כאף." הוא
הסתכל שוב על התלמידים. "השיעור הראשון שאני אלמד כל אחד מכם. כאף הוא דפר
מרתק, לא? מאוד מסובך. הקרושיו, לדוגמה, מאוד טוף בכמויות קטנות, אפל אז האדם יוצא
מדעתו, וזה לא טוף. עינויים אחרים עושים יותר מדי נזק. האדם ימות, וגם זה לא טוף.
אז הפאתי את ההמצאה הקטנה שלי, כדי להדגים לכם בעזרתו של הר קורנר איך פותרים את
הבעיה הזאת."
הוא פתח את המזוודה, מתכופף בנוקשות כדי להוציא את מה שנראה בהתחלה
כמו מגש אוכל כסוף ונוצץ. אבל כשהרים אותו, הוא נפתח כמו פרח שטני, וזרועות ארוכות
ונוצצות עם קצוות חדים מאוד יצאו מהמרכז כשקוצים קטנים הופיעו בקצוות ומשהו אחר-
משהו שהסתובב מהר מכדי לזהות- יצא בין הכבלים. בלזן חייך בגאווה, ומייקל התחיל
לצרוח.
צרחותיו נמשכו במשך שעה לפני שטרי נעמד, דמעות זולגות על פניו, והרים
את שרביטו כדי לכוון הבזק אור ירוק ישירות אל החזה של חברו הטוב.
ואז הייתה רק דממה.
OOO
"אז מה קרה בדיוק? אל תזיז את
הפנים!" לי סו הרביצה לנוויל חזק בכתף, והסתכלה עליו בכעס.
"אני לא יכול לענות אם -"
המכשפה הצעירה כיוונה את שרביטה ישירות בין עיניו במבט מזהיר.
"שתדע, אני אשתמש בנעילת גוף… ובגלל זה שאלתי את פיניגן. הראש שלו
בחתיכה אחת." נוויל די פקפק בנוגע לכך שראשו של חברו אי פעם היה בחתיכה אחת,
אבל שתק והפסיק לזוז כשהמשיכה לטפל בחתכים העמוקים על לחייו, מעווה את פניה בריכוז.
"המנהיג הנועז," הסביר שיימוס, נשען בקלילות על קיר חדר
הנחיצות כששילב את זרועותיו, החליט שהוא לא במצב רוח לתת קרושיאטוס לטרי (13),
וקארו חשב שזה לא ישאיר רושם טוב על האורח הסלב היקר שלנו. אז הוא ניסה קרושיאטוס
בעצמו, אבל בלזן החליט לעשות משהו קצת שונה."
"טוב, זה לא סקטומסמפרה (14)," קימטה לי את מצחה, "או
דיפינדו, או רלאשיו (15), או אינצנסיוס (16). בקושי
הצלחתי לעצור את הדימום, ואני לא מצליחה לרפא את הכול. זה היה ממש עוזר אם
הייתי יודעת מה זה היה."
שיימוס משך בכתפיו. "לא יודע. לא ראיתי כזה אף פעם. זה לא חתך
אותו בכלל… הפנים שלו פשוט נמשכו עד שהעור נקרע," הוא רעד, "מפחיד
לראות, באמת."
"גם לא כיף להיות בצד הזה," אמר נוויל בשיניים סגורות,
נזהר לא להזיז את פיו.
"אני עדיין לא מבינה." ג'ניפר לינדזי (17), תלמידת שנה
שישית מרייבנקלו שהייתה גבוהה כמו נוויל, קיפלה את רגליה הארוכות אל החזה שלה,
והתכרבלה לכדור על אחת מהכורסאות כשרעדה. "למה בכלל להעניש את טרי על שימוש
בקללת ההריגה? הם לא חושבים שהן בלתי ניתנות למחילה, וזה אפילו לא עבד."
"אתם חושבים שהוא היה יותר מדי מודאג כדי להטיל אותה כמו
שצריך?" שאלה רומילדה. "כלומר, הוא בכה די חזק."
"לא. הוא עשה את זה כמו שצריך, אבל ככל שהקללה חזקה יותר, יותר
חשוב השילוב בין ההליך והכוונה." קולו של אנתוני
היה רדוף באופן מוזר. כמו רוב תלמידי רייבנקלו, ההשפעה של העינויים על אליוט ועל
מייקל זעזעה אותו. "הוא לא באמת רצה שמייק ימות. הוא רצה לגאול אותו
מייסוריו. אז זה רק עילף אותו… לא שאני חושב שזה יקל על טרי. הוא עדיין יודע שהוא
ניסה להרוג את החבר הכי טוב שלו."
"הוא נענש כי הוא התערב, ג'ני." הסתכל עליה קולין מהמקום
בו ישב, על קצה אחד השולחנות, וצפה בניסיון של לי לרפא לנוויל את הפנים. "כל
המטרה בעונשים הציבוריים האלה היא לגרום לנו להרגיש חסרי אונים, ואם מישהו לוקח
שליטה על המצב, זה מבטל את זה. אז אנחנו חייבים להרגיש- בעצם,
זה מה שהם חייבים לנסות- שאי אפשר להילחם בחזרה."
"טוב, זה מגליד, וזה כל מה שאני יכולה לעשות," נאנחה לי.
"תן לי לנסות את השני, בסדר? תסתובב." נוויל עשה זאת, והרשה לה למלמל
ולקמט את מצחה לצד השני.
שיימוס הצביע לחתך העמוק השני. "איך את יודעת שהוא לא קיבל אותם
במכה אחת?"
לי הרימה את מבטה, המומה. "סירבת פעמיים?"
"לא, רק כשביקשו ממנו לקלל את טרי באומנויות האופל," אמר שיימוס
בקלילות. "קרעו לו את הלחי, זאביני עשה את הקרושיו, וזהו זה. השני זה מלימודי
מוגלגים." הוא טפח על הצלקת הדקה על פיו, איפה שנשך את שפתיו בתחילת השנה
הארוכה. "השיעור הכי מועדף להתחצפויות, אני מניח. אבל יש כל כך הרבה סיבות
לכך."
ג'ניפר החליפה מבט עם אנתוני וגלגלה את עיניה. "אנחנו רוצים
לדעת?"
"בלזן הסביר מה בדיוק יוצר דם טהור," עשתה פרוואטי פרצוף
נגעל. "הוא ממש השווה את זה לריפוי בן אדם. כל השטויות האלה על כתמי בוצדם
שגרועים יותר מאחרים, כוחות של משפחות קוסמים מסוימות, כמה דורות צריך כדי 'לטהר
את הנגע'... זה היה מצחיק אם זה לא היה כזה נורא. אבל אלקטו הקשיבה לו כאילו הוא
הדבר הכי טוב מאז עטי נוצה שממלאים לעצמם את הדיו."
"ואז המנהיג הנועז פולט שאם מישהו יכול לקרוא לעצמו טהור-דם
בהתבסס על תהליך הריפוי הזה, הוא רוצה לדעת כמה דם מוגלגי יש לה ולאמיקוס
(18)," סיים שיימוס.
"האם הר לונגבוטום תמיד כזה קשה?" חיקה ג'ק את המבט הבולט
של בלזן, ואז הניף בידו כמו הצלפת שרביט דמיוני. "בום!
הצד האחר של הפנים שלו עף, ואלקטו כל כך כעסה, היא הוציאה אותו מהכיתה. אמרה שהוא
איבד את הזכות של ללמוד מבלזן. ואז הרמתי את היד שלי ושאלתי אם גם אני
יכול לאבד את הזכות, ובלזן הסתכל על כל הכיתה, והסתכל על אלקטו, ואמר לה שהוא חשב
שהמורים שולטים בהוגוורטס, לא התלמידים, והוא עזב. חטפתי קרושיאטוס, אבל…" משך
ג'ק בכתפיו.
לי טפחה על פניו בשרביטה בפעם האחרונה והתרחקה, מנידה בראשה בכעס.
"אני חוששת שזהו. אולי כשההפלפאפים יבואו, מישהו ידע משהו."
"אני בספק, לי, אתם בדרך כלל המומחים לקסמים," הזדקף נוויל,
ומישש את החתכים המגלידים בעדינות. הם היו עמוקים מאוד, כמעט עברו את כל הפנים
שלו, וזה עדיין כאב מאוד, וגם הרגיש די נוקשה. הוא הסתובב אל אנתוני. "מה
שלום טרי?"
"די פצוע, אבל הוא לא יעזוב את מייק. הוא עשה מסביב למיטה
פרוטגו שאני לא חושב שגם אתה-יודע-מי היה מצליח לעבור, אז אי אפשר גם להכריח
אותו." התלמיד האחר מרייבנקלו הניד בראשו בתדהמה. "הם אוהבים
אחד את השני. אני בקושי מכיר אחים שקרובים כל כך. לסנייפ אין שום מושג כמה הוא
בר מזל שטרי לא קיבל סיכוי לירות עוד פעם. אני חושב שהוא היה מצליח לשלב טוב מאוד
את הכוונה ואת ההליך."
"אתם חושבים שזה יהיה בסדר אם אני אלך לבדוק אותם?" שאל
נוויל. "אני לא רוצה להתערב, אבל די דאגתי כל היום בנוגע אליהם… ויש לנו בערך
עשרים דקות לפני שההפלפאפים יגיעו לכאן והפגישה תתחיל."
ג'ניפר הניפה את שרביטה, והדלת הופיעה. "קדימה, אני בטוחה שלא
יהיה להם אכפת."
"אני אחזור לפגישה, מבטיח." הנהן נוויל אל שיימוס, וסימן
שהסגן קיבל את הפיקוד עד שחזר, ואז פתח את הדלת אל המועדון של רייבנקלו.
חלונות גבוהים עם קשתות חינניות נמתחו מהרצפה אל התקרה המקומרת ככיפה
מעליהם, ההפך המושלם מהמועדון של סלית'רין שבע קומות מתחתיהם. הרצפה הייתה מאבן
מצוחצחת, והמנורות על הקירות נראו כמו נשרים עם כנפיים פרושות שהחזיקו מנורות
נחושת בטופריהם כדי להאיר את החדר בלילה. כל השאר, ידיות דלת ומתלים, היו גם
מנחושת, מדפי ספרים עמוסים עמדו בין כל המיטות בעלות הכילות הכחולות, והוא שם לב
שכל שידה, בניגוד לשלו, יכולה הייתה להיפתח לשולחן עם מקום לקסת דיו.
השידה ליד אחת המיטות הייתה פתוחה, וכמה בקבוקים וקערות היו עליה,
יחד עם בגד דהוי ומוכתם בדם. טרי ישב ליד המיטה, אבל הכילות היו סגורות מסביב
לגבו, ונוויל לא יכול היה לראות את מייקל ליד חברו. הנער האחר לא שם לב לכניסתו,
והוא דפק בקול על קיר האבן שעליו הדלת נעלמה. "אה… טרי?"
טרי הזדקף, המום, שרביטו מזדקר מיד אל החזה של נוויל והבעת פניו זועמת.
נוויל הרים את שתי ידיו, וצעד לאחור, אבל הסגן שלו כבר זיהה את האורח, והכעס נעלם
מהר מפניו, והשאיר משהו גרוע יותר. הוא נראה הרוס.
אלו לא היו רק החבלות במקומות בהם זאביני גרם לו להיפגע בכמה מקומות
שאפשר בייסוריו, ולא הדם שעדיין היה קרוש על סנטרו מהלשון שנשך ועדיין לא טרח
לנגב. אלו היו העיניים שלו. מעולם נוויל לא ראה כל כך הרבה ייסורים במבטו של אדם
אחר, כאב חייתי ועירום כאילו החזה של הקוסם האחר נקרע וחשף את ליבו.
נוויל ממש השתנק, והושיט יד ברצון להציע נחמה. "טרי… אני כל כך
מצטער… הוא…?"
"הוא חי."
"אני יכול ל…?"
טרי הנהן, ואז חזר אל המיטה, והסית את הכילות בזהירות ביד אחת. בלי
הטענה שמייקל עדיין חי והעלייה והירידה של החזה שלו מתחת לשמיכה, הוא לא היה יודע.
לא היה סימן לעינוי האלים חוץ משלושה חורים קטנים ונקיים בכתפו, במקום בו המכשיר
של בלזן חדר לבשר והתחיל את עבודתו, אבל הוא היה חיוור מאוד, הצבע הפך מלבן לאפור
של גופה ואפילו הכחיל בגלל הגוון של הכילות. שפתיו היו בצבע כחול-סגול, ועיניו
נראו כאילו נפגעו.
נוויל רעד. "הוא…?"
"כן, אבל כל כך כאב לו, אני…" הניד טרי בראשו, לא יכול
להמשיך. "לא יכולתי להסתכל על זה. אני מצטער."
"מה אתך?" הוא החווה אל הדם היבש. "אני אשמור עליו,
אתה תנקה את עצמך."
"לא. זה מגיע לי."
"טרי, אתה נראה רע," מחה נוויל בעדינות, "אתה רק
תדאיג אותו אם הוא יראה אותך ככה. לפחות תשטוף פנים."
כשהוא מהנהן באי-רצון, העביר טרי את השרביט על פניו, והדם נעלם,
למרות שהחבלות נשארו. הוא הושיט את ידו, ושם את ידו בזהירות על הכתף הפגועה.
כשהרים את מבטו, היו דמעות בעיניים הכחולות. "הייתי צריך ללכת אתו, נוויל. זה
היה צריך להיות שנינו. אני ידעתי, חלק ממני ידע מה הוא עמד
לעשות, אבל סתם אמרתי לו לא לעשות את זה והלכתי לישון. הייתי כזה אידיוט."
"זה לא היה עוזר, סנייפ ציפה למשהו. חוץ מזה," חייך נוויל קצת,
"גם אני ידעתי. אני חושב שכל מי שראה את הפנים שלו כשהסתכל על אליוט ידע. אבל
אנחנו לא יכולים תמיד למנוע מדברים רעים לקרות לחברים שלנו. מייק ידע את
הסיכונים."
"הוא ידע על הקרושיאטוס, אולי מכות, אולי אפילו אזקבאן, אבל לא זה,"
קולו של טרי נחנק. "זה היה לא אנושי."
"אני יודע." הנהן נוויל בקדרות. "אני מפסיק את
המשימות של צ"ד עד לקרב האחרון. אם הם לקחו את זה כל כך רחוק, לא נוכל להסתכן
ולאבד אנשים לפני שממש נצטרך אותם. אנחנו לא נזחל ונתכופף בפניהם, אבל לא עוד
עלונים, לא עוד גרפיטי, לא עוד גיוס או פשיטות. אנחנו מורידים פרופיל. מחכים. ניתן
להם לחשוב שהם ניצחו אותנו." הוא הרים את השיער השחור של מייקל מהמצח המזיע
שלו. הוא היה קר. "הוא עשה לנו טובה, בעצם. הם יורידו את ההגנות שלהם
כשנתקוף."
"אתה לא הורדת פרופיל." הצביע טרי על החתכים בלחי של
נוויל. "נראה כאילו גם עשית את זה בפעם השנייה. את מי עוד הם רצו
שתקלל?"
"אף אחד," הוא צחק במרירות. "השני זה מתגובה מתחכמת
בלימודי המוגלגים." הוא משך בכתפיו. "אני לא תמיד הכי טוב בלהקשיב
לעצמי, אבל ברצינות, לא החלטתי עד שראיתי אותו שם… אתה חושב שהוא יהיה בסדר?"
"תגדיר מה זה 'בסדר'."
המילים היו בקושי לחישה, הקול לגמרי נעלם, אבל שני הראשים הסתובבו אל
הדמות על המיטה בתדהמה. טרי הלבין כמעט כמו חברו. "מייק!"
עיניו הכהות של מייקל נפקחו, אדומות ומלאות כאב, אבל מודעות באופן
נפלא. טרי לחץ את ידו, אבל התנועה גרמה לו להתקשות ולגנוח בייסורים, והנער האחר
שחרר את זה מהר, ורעד כל כך עד שהבקבוקים על השידה הקטנה רעדו. "אוי… מייק,
אתה ער! אני מצטער, אני כל כך מצטער… ניסיתי להרוג אותך…
אני כל כך…" יפחות של הקלה ואשמה קטעו אותו, אבל מייקל הניד בראשו חלושות.
"לא." פרצופו הנאה עדיין התעוות מהכאב שהתנועה גרמה לו,
אבל הוא לקח את ידו של טרי בשלו והרים אותה ברעד אל פיו, ונישק את האצבעות
בעדינות. "הדבר הכי יפה… שמישהו אי פעם עשה… בשבילי. תודה."
"לא יכולתי לתת לזה להמשיך. חשבתי שאני
יוצא מדעתי." הוא נגע בעדינות בידו בסימנים על כתפו של מייקל. "איך
שצרחת… מה הדבר הזה עשה לך?"
"לא יודע. כאב (19)." משהו בעיניו הראה שאי ההבנה של
העינוי שלו היה נוראי כמו העינוי עצמו.
"אתה…" היסס טרי. "אתה חושב שתהיה בסדר?"
מייקל הרים את מבטו, שם לב לנוויל בפעם הראשונה, ולתדהמתו, קצת
מהחיוך הישן שלו עבר בעיניו הכהות. "זה פשוט… שאני נוקשה, כואב לי… ואני חלש
כמו צמרור ננסי עכשיו (20)."
"אם אתה חושב שאתה בא לפגישה הלילה, קורנר, אז כן השתגעת
שם." ניסה נוויל להשתמש בטון חמור, אבל לא הצליח להסתיר את ההקלה וההתרגשות
שגרמו למילותיו לרעוד.
"אתה… חייב לי. אני משתמש בזה."
"לנוויל היה זמן להחלים!" הניד טרי את ראשו בחוזקה.
"אני לא יכול לתת לך לעשות את זה!"
"בבקשה," עיניו של מייקל הסתכלו על נוויל בתחינה.
"הייתי… פחדן… שם. אני לא רוצה… שאנשים יחשבו… עליי ככה."
"אתה לא פחדן, מייק." התכופף נוויל כך שהיה בגובה המיטה.
"זה היה כמו סיוט. אני חושב שכולם בבית הספר- לעזאזל, אני חושב שהארי בעצמו,
והוא פגש את אתה-יודע-מי כבר כמה פעמים- היו מפחדים כמוך. ואני לא אעשה את זה אם
זה יפגע בך. תישבע לי שאם משהו יחמיר את זה…"
הוא הנהן חלושות. "אני נשבע."
טרי נשאר לצד חברו, בוהה ללא מילים כאילו יוכל להדחיק את השעות
האחרונות במציאות הפשוטה שמייקל היה בהכרה ושפוי וחי, אבל נוויל הלך למרגלות המיטה
ופתח את המזוודה הכבדה. "עדיין יש לו את המכנסיים שלו?"
"כן," אמר טרי בלי להרים מבט, "ובניגוד אליך, הוא לא
דימם עליהם, אז נהיה בסדר. גם גרביים ונעליים." הוא צחק, וזה היה קצת מטורף.
"אני לא עומד לחשוף אותך לרגליים של מייק. אנחנו לא צריכים עוד עינויים
היום."
"תודה." הוא הוציא חולצה ועניבה, ואז היסס בנוגע לווסט
לפני שבחר סוודר מצמר במקום. זה היה קל יותר ממשהו שהיה צריך למשוך מעל הראש. לא
היה צורך בגלימה חיצונית, והוא השאיר אותה במזוודה. הביגוד היה בזרועותיו, והוא
חזק אל המיטה, ואז נעצר. "אתה בטוח בנוגע לזה?"
"לגמרי." גרונו עדיין היה צרוד מהצרחות, אבל היה יותר כוח
בתגובה עכשיו, ונוויל החליף מבט עם טרי, שעצם את עיניו והנהן.
"בסדר… טרי, תן לי יד. אני לא רוצה שינסה לשבת." הוא שם
זרוע אחת מתחת לגב של מייקל, וקימט את מצחו בדאגה כשהרגיש כמה העור עוד היה לח
ודביק. "מייק…"
"בבקשה."
הם ספרו עד שלוש בלי מילים, ואז הרימו, ומייקל השתנק מרוב כאב כשגופו
עבר למצב ישיבה. טרי נסוג לאחור, ונוויל בקושי הצליח למנוע מהקוסם השני מליפול.
"לעזאזל, טרי!"
"אני מצטער!" מהר מאוד, הוא חזר לשבת ליד חברו, אבל
זרועותיו רעדו בלי קשר למאמץ הפיזי כשהסתכל על עיניו של מייקל. "נשבעת…"
"זה בסדר… באמת. תמשיך." זיעה הופיעה על מצחו, אבל הלסת
שלו הייתה מהודקת, והוא הנהן.
בזהירות, בשקט, בלי להסתכל אחד לשני בעיניים, עזרו לו נוויל וטרי להיכנס
לתלבושת האחידה, ואז שוב הורידו אותו. מייקל רעד כל כך חזק עכשיו, עד שזה נראה היה
כאילו הוא חווה התקף, ושפתיו הפכו לאפורות כמו עורו, אבל הבעת פניו הייתה אסירת
תודה למרות הכאב שמנע ממנו לדבר.
הדלת הופיעה כשנוויל כפתר את הכפתורים האחרונים בסוודר, והוא החווה
אליה. "הפגישה מתחילה. טרי, תיקח צד אחד, ואני -"
"אני אסחב אותו. לבד." לא היה מקום ולויכוח, אבל נוויל
קימט את מצחו.
"טרי, הוא לא בחור קטן…"
"אני לא התאמנתי אצל בגמן חצי שנה כדי למשוך את הנשים,"
ניסיון חיוור להומור שלו עיקל את פיו, והוא החווה בראשו למקום בו מייקל שכב, עיניו
עצומות, מנסה להסתיר את ההתנשמויות שלו. "במיוחד כל עוד אני נמצא ליד מייקי
היפה… אני רק מקווה שיש להן חברות או אחיות שיצטערו עבורי ויעריכו חכמה יותר ממראה
טוב."
נוויל חייך חיוך קטן בתגובה. "חשבתי שאתם חולקים בכל."
"שקר גס, אני חושש. הוא אפילו לא נתן לי לקבל נשיקה בלחי
מוויזלי, הגובלין האנוכי." הוא הוריד את השמיכות לגמרי, קיפל אותן בקצה
המיטה, ואז הכין את עצמו, שם יד אחת מתחת לברכיו של מייקל והשנייה מתחת לחזה שלו.
"רק תשמור עליי, בבקשה. אל תיתן לו ליפול אם אני לא חזק מספיק."
מייקל בקושי היה בהכרה, אבל הניד בראשו חלושות. "טרי… אתה לא
צריך ל…"
"כן אני כן." הוא נשם נשימה עמוקה, כתפיו התהדקו, והוא
הרים את חברו אל זרועותיו בתנועה אחת שהייתה יותר חלקה ועדינה ממה שנוויל חשב
שהייתה אפשרית בהתחשב בכך שמייקל היה גבוה יותר וכבד יותר מטרי עצמו. אבל היה משהו
יותר ממאמץ פיזי, ולמרות ששמר עליו מקרוב, שרביטו מוכן וזרועותיו מוכנות לפעול אם
טרי ימעד פתאום, הנער האחר לא נראה היה כאילו סחב ילד בן יותר מעשר.
הדממה נפלה על חדר הנחיצות כשהדלת נפתחה וחשפה את שלושתם, ואז אנתוני
רץ קדימה, והניף את שרביטו כדי לזמן אחת מהספות הגדולות יותר. "כאן! תניח
אותו… מייק… אתה בסדר?"
לא הייתה תשובה. מייקל התעלף מההלם והניסיון, אבל טרי ענה בעבורו
כשהניח את חברו בזהירות על הכריות הרכות ומשך את השיער מעיניו העצומות. "הוא
יהיה בסדר." הוא הרים את מבטו, ועיניו הכחולות הכהות הבהיקו. "הוא רצה
שכולם יראו שהוא לא פחדן, שהם לא שברו אותו… שאני לא… שהוא עדיין…" קולו
נשבר, והוא התכופף, ושם את היד הרפויה בידו. "הוא עדיין אתנו."
"בפעם הבאה שאקרא להם חנונים מהספרייה," נימת קולו של
שיימוס הייתה רק חצי מבודחת, והיה בה גם כבוד עמוק וכנה, "תקלל אותי בפנים,
בסדר, מנהיג נועז?"
"אני אוודא באופן אישי ש -" נוויל נקטע כשהבזק כסוף הופיע
פתאום בתקרה. בתנועה מהירה כל כך ומאוחדת כל כך עד שנראה היה כאילו התעתקו בהמוניהם,
יצרו תלמידי רייבנקלו קיר מוצק מסביב לספה עליה שכב מייקל, שרביטיהם שלופים
ומכוונים לפני שהפס הכסוף בכלל הגיע אל מרכז החדר.
הוא התגבש במהירות, ויצר צורת דובה זוהרת וחיוורת, ונוויל השתנק,
מזהה את הפטרונוס עוד לפני שהתחיל לדבר בנימה העניינית של סבתו. "אני מקווה
שההודעה תמצא אותך כשאתה עדיין חופשי, המפקד."
הדובה ניערה את ראשה השעיר, והסתובבה לאיפה שעמד בקהל, כמעט נסתר
מאחורי המחסום הנע של הגלימות הכחולות. "אוכל המוות דוליש נשלח לעצור אותי
ולקחת אותי לאזקבאן הערב בעוון עזרה וחיפוי על בגידה ומרד. אני מניחה שזה אומר
שאתה המשכת להיות 'בעיית משמעת רצינית,' למרות שעדיין לא עבר שבוע מאז תחילת
השליש. ברכותיי."
"את -" התחיל נוויל לדבר, ואז עצר את עצמו, ונזכר שפטרונוס
רק יכול היה לשלוח הודעה, ולא להגיב, אבל סבתו כבר הקדימה אותו.
"טיפלתי במצב. אם הם ימצאו את דוליש, אני חושבת שהוא יזדקק
לטיפולו של מרפא מאוד מוכשר לפני שיצליח לדבר שוב או לכשף (21), אבל אני לא נפגעתי
ומשתמשת ביכולות שלי כדי להתחבא. ההורים שלך הכירו כמה אנשים נהדרים שמאוד
שימושיים בזמנים כאלו. אל תדאג לגביי, אבל תדע שהם אולי ירדפו אחריך עכשיו. אני לא
מאמינה שמעמדך כתלמיד יגן עליך לעוד הרבה זמן. חבריך וחוכמתך יספיקו לך. בהצלחה,
המפקד."
בניעור אחרון של ראשה, הפכה הדובה לערפל כסוף חיוור, ודממה נפלה על
החדר. אז קול, חלש וצרוד, נשמע מהספה הנמוכה. "נוויל…"
הקיר של תלמידי רייבנקלו נסוג מיד בעבורו כשרץ, נפל על ברכיו ולקח את
ידו של מייקל. "כן?"
"אני חושב… שסנייפ… אולי… שוקל מחדש… את השהות שלך פה (22)."
(1) רוב השמות
מומצאים חוץ משניים- אידן לינץ', קפטן נבחרת אירלנד שאהוד במיוחד על שיימוס,
וגוונוג ג'ונס, קפטנית נבחרת הנשים "ההרפיות מהוליהד". למדה בהוגוורטס
אצל פרופסור סלאגהורן ואפילו הייתה חברה במועדון שלו. היא לפעמים באה להתארח אצלו
ושולחת לו כרטיסים בחינם למשחקים. ג'יני מעריצה אותה. הרמיוני טענה שהיא "קצת
מלאה מעצמה".
(2) ארתור צ'יימברס- דמות מקורית, תלמיד שנה שישית
מגריפינדור. יתחתן בעתיד עם דמלזה.
(3) זכריה סמית'- תלמיד מהפלפאף בשכבה של הארי.
נחשב לממש מעצבן ומגעיל. כנראה לא היו לו שום יכולות שישימו אותו באחד מהבתים
האחרים אז הוא מוין להפלפאף. או שאולי הוא קשור להפלפאף בצורה משפחתית (חפציבה
סמית', בעלת הספל של הפלפאף, הייתה צאצאית של הלגה הפלפאף). סמית' ברח במהירות
כשהקרב האחרון עמד להתחיל.
(4) לבנדר מתכוונת ל... אה... אולי היא חשדה שג'יני
שמה גרביים ב... מקומות מסוימים... כדי להגדיל אותם.
(5) אליוט מילטון- דמות מקורית. לא צריך לזכור.
(6) סופולק- מחוז במזרח אנגליה.
(7) מבאר הכרה- קורא מחשבות. נאמר בסיפור פה שמייקל
וטרי מומחים בזה ומתקשרים אחד עם השני במחשבות. מליט הכרה הוא מישהו שיכול לחסום
קריאת מחשבות (כמו סנייפ, שהוא היחיד שיכול לשקר בנוכחותו של וולדמורט בלי
שוולדמורט יזהה זאת).
(8) "ואז מייקל קורנר הלך ונתפס לו בזמן שניסה לשחרר תלמיד שנה
ראשונה שהם כבלו באזיקים, והם עינו אותו די קשה. זה קצת הרתיע את האחרים."~
נוויל לונגבוטום, הארי פוטר ואוצרות המוות, עמוד 522
(9) התעתקות צד-לצד- קוסם מבוגר מתעתק עם
קוסם קטין.
(10) כן, זאת התייחסות למנגלה, לשואה ולמחנה ברגן בלזן.
(11) נירמנגרד- בית הכלא שגרינדלוולד בנה כדי לכלוא את מתנגדיו. הוא
האסיר היחיד שם לאחר נפילתו, עד שנרצח בידי וולדמורט. על הכניסה לכלא חקוקה הכתובת
"למען טובת הכלל", המוטו של גרינדלוולד, ובאופן מצמרר, מזכיר קצת את שלט
"העבודה משחררת" של אושוויץ. גם הגורל של גרינדלוולד מזכיר את הגורל של
רודולף הס, שנכלא בכלא שפנדאו בגרמניה ובמשך עשרים שנה היה האסיר היחיד בו.
(12) המכשפה הזקנה, טוען הכותב, היא סבתא של אנתוני גולדשטיין.
(13) "אנחנו אמורים להתאמן בהטלת קללת קרושיאטוס על תלמידים
שקיבלו עונשים... ככה קיבלתי את זה. אני סירבתי לשתף פעולה."
~ נוויל לונגבוטום, הארי פוטר ואוצרות המוות, עמוד 520.
(14) סקטומסמפרה- כישוף שסנייפ המציא. גורם לחתכים קשים מאוד.
(15) רלאשיו- לחש שגורם לכוויות.
(16) אינצנסיוס- לחש מקורי. אינצסיוס משמעו לחתוך בלטינית.
(17) ג'ניפר לינדזי- דמות מקורית. תלמידת שנה שישית מרייבנקלו. קצינה
בצ"ד.
(18) "את זה קיבלתי," הוא הורה על חתך
נוסף בפניו, "כששאלתי אותה כמה דם מוגלגי זורם בעורקים שלה ושל אחיה" ~
נוויל לונגבוטום, הארי פוטר ואוצרות המוות, עמוד 521.
(19) לפי הסופר, המכשיר מתחבר לעצב ה-C7
בגוף ונצמד אל עמוד השדרה עם חוטים דקים כמו שערות. חוט חיובי, חוט שלילי וחוט
קרקע. באמצעות חשמל, המכשיר גורם לגוף שלך להרגיש כאילו אתה קופא למוות, נשרף
למוות, נמחץ בלחץ כבד מנשוא ומרגיש תחושת חיתוך בכל הגוף.
(20) נוויל אמר למייקל ולטרי את זה בפרק ארבע.
(21) "ואז הם כנראה הגיעו למסקנה שיש רק דרך אחת לעצור אותי,
והחליטו להתלבש על סבתא שלי... טוב, אתם קולטים את צורת החשיבה שלהם. זה עבד כל כך
טוב כשחטפו ילדים כדי לאלץ את הקרובים שלהם להיכנע, שאני מניח שזה היה רק עניין של
זמן עד שהם התחילו לעשות את זה בכיוון ההפוך. העניין הוא," הוא הסתובב ופנה
אליהם, והארי נדהם לגלות שהוא מחייך בכל פה, "הם קצת קפצו מעל הפופיק עם סבתא
שלי. מכשפונת זקנה שגרה לה לבד- הם בטח לא חשבו שיצטרכו לשלוח מישהו חזק במיוחד.
בכל אופן," נוויל צחק, "דוליש עדיין מאושפז בקדוש מנגו, וסבתא הצליחה
לברוח. היא שלחה לי מכתב," הוא לחץ יד אל כיס החזה בגלימה שלו, "וכתבה
לי כמה שהיא גאה בי, שאני הבן של ההורים שלי, ושאמשיך כך." ~ נוויל
לונגבוטום, הארי פוטר ואוצרות המוות, עמוד 522
(22) "הבעיה היחידה היא שברגע שהם הבינו שכבר אין להם קלפי מיקוח נגדי, הם החליטו שבכל זאת הם יסתדרו בלעדי בהוגוורטס. אני לא יודע אם הם תכננו להרוג אותי או לשלוח אותי לאזקבאן, אבל כך או כך, ידעתי שהגיע הזמן להיעלם." ~ נוויל לונגבוטום, הארי פוטר ואוצרות המוות, עמוד 523
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה