סופסוף, סופסוף, מגיעים לפרק שבו המסלולים של שתי העלילות מצטלבים. הקרב האחרון כמעט מגיע, ונוויל צריך לפגוש את חבריו הטובים ולראות מה קרה להם בזמן שהם נעלמו. בפרק יש קטעים מהספר "הארי פוטר ואוצרות המוות" מאת רולינג ובתרגום גילי בר הלל, ואני מתכוון לסמן אותם בכחול.
למחרת בבוקר, קמו צ"ד מוקדם. פקודותיו של נוויל לגבי אימונים
מוגברים התקבלו בלהיטות מפתיעה, והוא היה גאה כשראה כמה קשה הם מוכנים להתאמן.
הקוסמים והמכשפות הצעירים שעיוו את פניהם ורטנו כשהוא רק הציע כזה דבר בתחילת השנה
הפכו לחיילים קשוחים, ובלי כל צורך להגביל את עצמם בגלל תלמידי השנים הרביעית
והחמישית, הוא נדהם לגלות כמה כוח סיבולת היה להם, כמה חזקים ומהירים הם היו באמת.
בגילאי שבע-עשרה ושמונה-עשרה, לגופם היה כוח של מבוגרים אבל עדיין
גמישות של ילדים, וזה עודד אותם כי ארני ומורג ציוו עליהם לבצע המון שכיבות סמיכה
וריצות, התחמקויות מקסמים וממכשולים. אם בכלל, אמר אנתוני בסוף, כשהוא מתנשף ונוטף
זיעה אבל מחייך בגאווה, הם לפחות יצליחו לברוח מאוכלי המוות, שרובם היו בגילאי
ארבעים ולא התאמנו בכלל כמו שצ"ד היו רגילים להתאמן.
ארוחת הצהריים הרשתה להם לנוח. מייקל ופדמה אכלו בפינת החדר כדי
להכין את הכשפים שיתאמנו עליהם אחר הצהריים, ושיימוס הדליק את הרדיו כדי לפצות על
המחסור בשיחה כשכולם תקפו את האוכל בהתלהבות של אתלטים מתבגרים וחיילים. התחנה ניגנה
את הלהיט החדש של המנטיקורים,
ונוויל תהה אם אי פעם יוכל לשכנע את סבתא לתת לו לקנות את זה אם ישרוד.
היא מעולם לא אהבה את המוזיקה הרועשת שהפכה לפופולארית, אבל הוא
התחיל ממש לאהוב אותה. היא הייתה כועסת ורועשת וקשה, וכן, היה משהו בטיעון של סבתא
שהמוזיקה הייתה רק רעש וצרחות, אבל היא התאימה
לתוקפנות שלמד לתעל עכשיו ולא להדחיק, לתחושת הכוח שגילה בדו קרב אמתי שבו אתה
נותן לקסם להתפוצץ בכוח עצום שהיה המשמעות האמתית של להיות קוסם. אחרי המנטיקורים
הם שמעו את שלהבת שדים,
אבל השיר הראשון בקושי התחיל לפני שרעש לבן חזק קטע אותו וגרם לכל ראש להסתובב
בצעקות כעס וזעם.
ג'ק כיוון את שרביטו אל ארגז העץ הגדול, אבל לפני שיכול היה בכלל
להסתכל עליו, קול מוכר נשמע, מתנשף ומתנשם מרוב התלהבות. "- הצלחתי, פרד!
פרצנו לשידור, אני בטוח!"
"שמות צופן, שמות צופן, יא אידיוט! כמה זמן תוכל להחזיק את האות,
ריבר (1)?"
"כמה דקות לכל היותר, אבל אני חושב שהכול בסדר! מהר… לא ייקח
להם הרבה זמן לעלות על אות חזק כזה, ואני לא חושב שנוכל להחזיר אותו!" קולו
של לי ג'ורדן היה עמום ומתוח, אבל כמו קולם של התאומים, הוא נשמע שמח.
הייתה הפסקה, עוד רעש לבן, ורעש גרירת כיסאות כשצ"ד התקרבו אל
הרדיו ככל שיכלו. צלחות וגביעים ננטשו, אנשים טיפסו ועברו את השולחן, ואנדרו טפח
על הארון בשרביטו. "סונורוס !"
המילים הבאות נשמעו בחדר הנחיצות ברעש שהשאיר את אלו שהיו קרובים
לרדיו אוחזים באוזניהם בכאב, אבל אף אחד לא ניסה לכבות את הרדיו. אם זה היה מספיק
חשוב כדי לשכוח צפנים וסודיות ולפרוץ לרשת גל"ק,
הם רצו לשמוע כל דבר. " - ממבט לפוטר עם
דיווח מיוחד! הארי פוטר נראה!"
"ואיך ראו אותו, רשף (2)! אף אחד עדיין לא יודע איך הילד שנשאר
בחיים וחבריו הצליחו לפרוץ אל בנק הקוסמים גרינגוטס- כן, שמעתם אותי, מכשפות
וקוסמים, הוא פרץ לגרינגוטס - אבל איך שיצא משם בייש אפילו את יציאתם
מהוגוורטס של שני הפוחזים המהממים האלה, האחים וויזלי. אחרי שלקח חפץ לא ידוע
-"
"או חפצים!"
"גם זה יכול להיות, אנחנו לא באמת יודעים מה הוא רצה לקחת. אבל
אנחנו בטוחים שהוא לקח אותו, והגובלינים פשוט המומים! מעולם לפני כן לא הצליחו
לפרוץ בקנה מידה כזה לאחת מהכספות עם האבטחה הגבוהה בגרינגוטס, והוא ברח, אני נשבע
בשרביט שלי, על דרקון! למרות השעה המוקדמת, מעל חמישים אנשים ראו אותו יוצא מהדלתות
הקדמיות של הבנק וממריא, והמשכיחים (3) עומדים להתעסק במספר גדול של מוגלגים
שהתקשרו למשטרה (4) כמו מטורפים בנוגע לכך שראו קצר-חוטם שבדי (5) אמתי ובוגר,
שהמריא מעל האזורים הכפריים!"
"איפה שאתה לא נמצא, הארי, זה היה פשוט
מבריק! ולכל מאזינינו, הארי פוטר הוכיח שוב שהוא יכול לבצע את הבלתי אפשרי, אז אל
תאבדו תקווה! מה שלא לקח מהכספת הזאת, אני מתערב שזה משהו שיגרום לצ'יף אוכלי
המוות (6) לישון פחות טוב ב -"
"פרד,
ג'ורג'... רוצו! הם - " שאר הצעקה של לי נבלעה בשלושה קראקים
קולניים ומהירים, ואז נשמעו כמה קולות כועסים, בום
חזק, ורעש לבן שוב מילא את האוויר.
נוויל טפח על הרדיו בשרביטו, וכיבה אותו כשהמוזיקה חזרה, ולמשך כמה
שניות הייתה דממה המומה לפני שהחדר התפוצץ. צעקות וטענות עלו אחד על השני, והוא
נאלץ לעמוד על הכיסא שלו, ונופף בידיו כשצעק, "שקט!"
ההמולה הפסיקה, והוא הצביע אל הסגנים שלו. "שיימוס, טרי, ארני,
זה ענק. אנחנו צריכים לדבר על זה עכשיו. בואו איתי."
ארבעת הקוסמים הצעירים מיהרו אל הפינה הרחוקה של החדר, ונוויל הציץ
מסביבו בפרצופים הנוצצים והנלהבים- שיימוס קרן אפילו מבעד לחבלות שעוד היו על
פניו- עם חיוך גדול על פניו לפני שהמשיך. "אז, אני חושב שכולנו יודעים מה הוא
עשה שם, אפילו אם אני לא אדע בחיים איך הוא הצליח לעשות את זה."
ארני הטיח את אגרופו בכף ידו והנהן. "חרבו של גריפינדור! הוא
סופסוף עומד להרוג את אתם-יודעים-מי!"
"וזה אומר שאנחנו צריכים לבטל את האימונים אחר הצהריים ולהתכונן
לקרב עכשיו," הוסיף נוויל. ההכרזה שלו גרמה לתדהמה, והוא קימט את מצחו.
"זה לא ברור?"
"בפעם האחרונה שאמרת את זה, מנהיג
נועז," הופיע חיוך קודר על פניו של שיימוס, "הקמנו את צ"ד. אז איזה
רעיון מטורף יש לך הפעם?"
"זה לא רעיון מטורף," התגונן נוויל,
"זה ההיגיון. טרי, אני בטוח שתסכים… הארי השיג את החרב, אז הוא עומד לפעול, ואם
הוא השתמש במשהו ענק כמו דרקון, הוא יצטרך למהר. הוא אולי
יכול להרוג את אתם-יודעים-מי, אבל הייתי שם במחלקת המסתורין… אין לו שום הגנה
מול אוכלי המוות. אז הוא יצטרך עזרה בלהתקרב מספיק כדי לתקוף. וזה אנחנו."
"אני מסכים עד עכשיו," הסכים טרי,
"אבל לא בדיוק פרסמנו את עצמנו בנביא.
מה גורם לך לחשוב שהוא יחזור להוגוורטס?"
"לונה," הסביר נוויל. "אנחנו
יודעים שהוא חילץ אותה, והיא הייתה מספרת לו שיש לו צבא אם יבוא לפה. כלומר שאנחנו
עומדים לצאת לקרב האחרון בתוך שבוע לכל היותר."
"אני לא יכול לגבות אותך פה, מנהיג נועז,"
הניד שיימוס בראשו, ושילב את זרועותיו בנחישות על החזה.
"למה לא?" הקשה ארני. "זה
מספיק הגיוני בשבילי."
"כי זאת לא התכנית של הארי,
היא של דמבלדור, ובלי לפגוע בקוסם ממש גדול, אנחנו לא היינו כלום בתכנית
הזאת. וזה אומר שלהארי יש דרך אחרת להתקרב לאתה-יודע-מי. וזה אומר שהוא לא בא,
וכנראה עשינו את כל זה בלי סיבה אמתית."
"אני יודע שהוא בא," מחה נוויל.
"ידעתי את זה מאז שהתאומים אמרו את מה שהוא עשה ברדיו. זה…" הוא היסס, וקימט
את מצחו כשניסה להסביר, "...כלומר, זה מאוד הגיוני, אבל זה יותר מזה. תקראו
לזה תחושת בטן אם תרצו, אבל מעולם לא הייתי כל כך בטוח במשהו."
ארני הסתכל עליו בסקרנות. "יש נביאים במשפחה שלך, נוויל?"
"לא ככל שאני יודע," הוא הודה, "אבל כשאני נותן
להם לפעול, החושים שלי בדרך כלל די מדויקים."
"כמעט לכל הקוסמים יש יכולת נבואה
מסוימת," אמר טרי בידענות. "אנחנו קשורים למשהו שהוא ממש גדול, ואם נשים
לב, נוכל בתת-המודע לחוש את מה שקורה בקנה המידה הגדול, אפילו אם צריך דם של
נביאים כדי לחזות דברים מסוימים. תחשבו על זה כמו על מפולת שלגים," הוא אמר,
"תצטרכו להיות ממש טובים כדי לחזות איפה פתית שלג אחד ינחת או מתי זה יקרה,
אבל ברגע שיש הרבה שלג וגבעה תלולה, אפשר לדעת שתהיה אחת."
"אה, גם הבטן שלי אומרת לי שתהיה מפולת
שלגים," הנהן שיימוס. "השלג הזה נפל לפני שנים, אם אני יכול להגיד את
זה. אני פשוט לא חושב שהמפולת תקרה בצד שלנו של הגבעה."
"ומה רע בלהתכונן?" שאל נוויל.
"שום דבר, אני פשוט לא רוצה שכולם
יתלהבו שהוא חוזר השבוע או שנלך לגלגל שטיח אדום בכניסה לטירה בשבילו."
"מספיק טוב," אמר ארני.
"בעצם, אני חושב שאני מסכים עם שניכם. נוויל, אני חושב שאתה צודק בנוגע לזה
שהארי יחזור בקרוב, כי אני לא יודע איפה הוא עוד יוכל להשיג הרבה אנשים, אבל
שיימוס צודק בנוגע לזה שהתכנית של דמבלדור נוצרה לפני שהיה לו כאן כלום חוץ מכמה
ילדים שהיו שמחים להיות בשר קללות (7), אבל לא יכלו להילחם ברצינות. אז אני מציע
שנפעל כאילו הוא עומד לבוא… אבל נשאיר את זה פה."
"טוב, חוץ מהחדשות," התערב טרי.
"החדשות?" הרים נוויל גבה אחת
בבלבול.
"מישהו צריך לספר לשאר החבר'ה מצ"ד בנוגע למה
ששמענו." החווה טרי אל הדלת, "זה בטח קשה עבורם כשכל השנה השביעית ירדה
למחתרת. הם צריכים לדעת, גם בשביל המורל, וגם כי הם יהיו מספיק חכמים כדי לדעת מה
המשמעות של זה ולהתכונן לקראת הקרב."
"טוב, אז איך ננסח את זה על
האוניה?" שאל ארני, כשהוציא את האוניה מהכיס שלו ושם מעליה את השרביט.
"אי אפשר. יותר מדי מידע, וזה פשוט מופרך מדי." הניד טרי בראשו.
"אם נשלח הודעה כזאת, הם יחשבו שקיבלנו יותר מסתם משקה מזדמן מראש
החזיר. בחייך, ארני, מה אתה היית חושב אם האוניה שלך הייתה מראה שהארי פשט
על גרינגוטס, ברח על דרקון ולקח את החרב?"
"שהתאומים שולחים מתיחת אחד באפריל חודש
מאוחר מדי," הסכים ארני וצחק. "וזה לא היה משפר לי את ההרגשה אם היית
מספר לי שהתאומים הם המקור לעניין."
"ולא נוכל לשלוח פטרונוס ולחשוף את
עצמנו," הוסיף נוויל. "אבל אתה צודק, טרי, אנחנו צריכים ליידע אנשים.
במיוחד בגלל שאני עדיין מאמין שהקרב מתקרב מאוד."
"אני ארד בארוחת הערב ואכריז על זה באולם הגדול."
כל השלושה הסתובבו מיד אל הסגן מרייבנקלו עם הבעות פנים נדהמות
ותואמות. "זה מטורף!" פלט נוויל.
"אם אתה מנסה להוכיח משהו," אמר שיימוס
בתדהמה, "אין צורך, חבר. לא קראתי לכם חנונים מהספרייה כבר שבועות, ואמרתי את
זה בחיבה מלכתחילה."
"אה, אין לי שום דחפים של גיבור," הודה
טרי מיד. "באופן אישי, הייתי מאוד שמח אם הייתי מסיים שנה קודם כדי שאוכל
פשוט לכתוב ספר על זה כשהכול יגמר, אבל אין אף אחד אחר שיעשה את זה. זה חייב להיות
אחד מארבעתנו, או שלא תהיה לזה סמכות טובה מספיק. למפקד כאן יש מחיר גבוה מדי על
הראש שלו. הוא לא יספיק להוציא מילה לפני שילחם על החיים שלו. שיימוס, אני ממש
מחבב אותך, אבל אתה ידוע יותר מדי בגלל הפה שלך."
הפרצוף הנפוח האדים מבעד לחבלות. "אני לא שקרן!"
"לא אמרתי את זה," תיקן את עצמו טרי
מהר. "פשוט יש לך מוניטין של חוצפן, וזה כבר מספיק גדול, ואנשים יחשבו שאתה
סתם מנסה לעצבן את הקארואים. תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה אף פעם לא שקלת
להקצין משהו כדי לעצבן אותם."
הייתה הפסקה ארוכה, ואז הראש החולי הנהן בחוסר רצון, והוא משך
בכתפיו. "צודק, באמת. אבל למה לא ארני? גם להפלפאף יש מוניטין, והמוניטין
שלהם הוא להיות כנים עד הסוף."
"יש לו אישה וילדה, וטרי מדבר על משהו שיכול להיות משימת
התאבדות," אמר נוויל, ואז הסתובב אל התלמיד מרייבנקלו. "בשביל מישהו בלי
דחפים של גיבור, מה שהתנדבת לעשות זה באמת דבר אמיץ."
"פעולות גבורה טיפשיות ולא הגיוניות
נראות כמו הדבר הכי הגיוני לעשות בזמן האחרון," הוא צחק. "זה באמת מראה
לך כמה אתם-יודעים-מי שיבש את העולם הזה."
"ועדיין," אמר נוויל לאט,
"אני לא רוצה שפשוט תזרוק את עצמך לרגליים שלהם, טרי, כי אתה הדבר הכי קרוב
לספרייה מהלכת שיש לנו, והם לא ממש מרחמים. נעשה את זה בזהירות. אני רוצה שתיקח את
פדמה איתך."
"למה את פדמה?" שאל שיימוס בסקרנות,
"הוא ומייק הם…"
"שילוב צפוי ועם חיסרון אחד גדול. בלי לפגוע, אנחנו יודעים
שלמרות שאתם עובדים מצוין ביחד כשהדברים בסדר, אתם גם עושים הרבה טעויות אם משהו
משתבש… ויש הרבה פוטנציאל לזה במה שאתה רוצה לעשות." חייך נוויל בהתנצלות אל
טרי. "אתם כל כך רגילים להוביל עם הראש שלכם, ואתם לא מוכנים לזה כשהלב שלכם
מתערב בדברים."
"מספיק טוב," הנהן טרי. "ועדיין, למה פדמה?"
"היא פצפונת," הסביר נוויל,
"היא תיכנס מתחת לגלימה של סוזן, וגם יש לה כישוף הנגזה טוב, והיא ממש חכמה,
אז היא לא תפעל אלא אם היא תצטרך. היא תגבה אותך, והיא תיקח את השרביט שלך."
טרי השתנק, מבוהל. "אני אמור ללכת לשם בלי
שרביט?"
השניים האחרים נראו מזועזעים כמוהו. "אתה רוצה
שזאת תהיה התאבדות?!" פלט שיימוס.
"מה הדבר הראשון שעושים לאויב,
חברים?" נאנח נוויל. "אני מאמין מאוד בפרוטגו של טרי, אבל לא מול שלושה
אוכלי מוות שמנסים לפרק אותו מנשקו ביחד, וחצי מסלית'רין, כנראה. נוכל לשכפל את
השרביט, והוא לא יצליח לעשות קסם, אבל זה יראה טוב וייתן לו משהו להחזיק. לפדמה
יהיה את הדבר האמתי והם יחשבו שהוא חסר אונים."
טרי נשם נשימה עמוקה ומרגיעה. פתאום הוא נראה קצת חולה, אבל הייתה
נחישות בעיניים הכחולות והכהות. "בסדר. זה הגיוני מספיק. אני אנסה להבין איך
אני בדיוק אנסח את זה ואדריך את פדמה. לא יהיה טוב למלמל או לחפש מילים. אני רוצה
לזכור את הנאום."
"תעשה את זה," הנהן נוויל. "ארני, אני רוצה שאתה וחנה
תבדקו את כולם. תשתמשו בהיגיון שלכם, ותבדקו הכול. זוג מכנסיים שארוך מדי -"
"-או עקב רופף על נעל, נקע קטן שמישהו
יסתיר… אפשר יהיה להרוג איתם," אמר ארני. "אל תדאג, חברי הטוב. אני אטפל
בזה."
"שיימוס…" הוא נשם נשימה עמוקה,
והסתכל על חברו כמעט בתחינה. "אני יודע שאתה לא מאמין שהארי בא, אבל אני צריך
אותך."
"בחייך, המנהיג הנועז, עדיף שלא יתפסו אותי עם מכנסיים למטה אם
אני טועה… אני פשוט לא אשקר אם מישהו ישאל אותי אם אני מאמין בזה."
"אני לא מתכוון לבקש ממך," אמר נוויל מיד. "אבל אתה
יכול לשלוח את זה לבעלי הברית בחוץ? תשתמש באוניות, תוודא שהם יודעים מה אמרו במבט
לפוטר- יהיה קל יותר בשבילם לאמת את זה עם שאר האנשים, והרבה מהם בטח שמעו
על זה בעצמם- ותגיד להם להיות מוכנים במקרה שנצטרך לקרוא להם."
"כל עוד תבטיח לי שלא נגיד כלום עד
שנסתכל ממש בפנים של מישהו עם עיניים ירוקות, משקפיים, תסביך גיבור יותר גדול
משלך, והדבר הכי נורא מצולק על אמצע הראש שלו."
"ונבדוק אם הוא לקח שיקוי פולימיצי בנוסף לכל," חייך נוויל.
"עשינו עסק."
שיימוס הנהן. "אז אני אתחיל מיד."
"בסדר…" הוא רעד, וליבו של נוויל הלם כאילו הקרב עמד להתחיל בכל רגע, לא בתוך שעות, או ימים, או אולי בכלל לא. כל החושים שלו אמרו שהחדשות של התאומים שינו את הדברים, והוא נלחם כדי לא לרעוד- הוא אפילו לא ידע אם זה היה מפחד או מהתלהבות או מאדרנלין או ממשהו אחר או מהכול ביחד- כששם את ידו במרכז הקבוצה הקטנה. השאר שמו את ידם על שלו, ועיניו סרקו את עיני הקובלט, עיני התכלת ועיני האגוז כשהנהן. "להארי יש את החרב. לנו יש צבא. בואו נעשה את זה."
OOO
"אוי, מרלין, אני שונא
כאב," גנח טרי, נשען על כתפה של פדמה בכבדות, זרוע אחת שלה אוחזת בצדו
והלסת שלו נפוחה כשהמכשפה הקטנה עזרה לו להיכנס בדלת.
"טרי!"
מייקל היה מיד לצד חברו, וקימט את מצחו. "מה - אתה…?"
"כמה צלעות," הוא מלמל בזהירות,
ואז ירק, ופלט גוש דם אדום נוצץ וכמה רסיסים לבנים שנחתו על רצפת האבן. "כמה
שיניים. אני חושב שאולי המפרקת. כואב."
"מה קרה?"
מיהר נוויל לפלס את דרכו בקהל אל שני התלמידים מרייבנקלו. "הצלחת ל -"
"הוא אמר את הכול," הנהנה פדמה,
ונתנה למייקל לעמוד לצדו של טרי כשהקוסם הצעיר הוביל אותו כדי שישכב על אחת
מהכריות שהשתמשו בהן כדי להתאמן על כישופי שיתוק. "כולם ממש נדהמו לראות אותו
וממה שהוא אמר עד שזה נתן לו מספיק זמן. ואז הקארואים קמו, והיינו מוכנים לזה, אבל
הם לא ירו עליו. הם כישפו כמה מהמחבתות והקדרות הכבדות מעופרת, ועד שהצלחנו לעצור
אותן ולהסתלק, הן ממש הצליחו לפגוע בו."
"אבל אין כאן כלום שאי אפשר לתקן, ועשית
את זה, טרי. זה היה מדהים." הסתכל מייקל מאיפה שכרע ליד הכרית, והסתכל
בתודה על פדמה. "תודה שהוצאת אותו משם. אני הייתי -"
"פקעת עצבים זאת הדרך הכי נחמדה להגיד
את זה," צחק ג'ק, והחווה בראשו על טרי. "כדאי שתדע, הטמבל הזה כמעט עשה
חור ברצפה. אם היית מאחר בעוד חמש דקות, היינו צריכים לקשור אותו למשהו כדי שלא
ירוץ אחריך, ואף אחד מאתנו לא רצה לנסות למצוא כישוף שהוא לא יכול להחזיר
אלינו."
"איך הם הגיבו?" שאל נוויל.
"הם האמינו לזה, אתם חושבים?"
פדמה הנהנה מהר. "אה, בטח. אפילו סנייפ והקארואים האמינו לזה.
הם בטח כבר שמעו, אני משערת, אבל סנייפ עטה צבע ירוק יפה כשהבין שאנחנו יודעים.
וצ"ד האמינו לגמרי, כי הם ידעו שלא נסתכן ככה אם זה לא היה נכון."
"מה שלומם?" שאל אנדרו מיד. תלמידי
השנה השישית ואלו עם האחים הקטנים היו הכי מודאגים בנוגע לחבריהם שנשארו מחוץ
לחדר, והוא הלך אל קדמת הקהל. "הצלחת להסתכל עליהם באמת? זה נראה היה כאילו
הם -"
"כולם נראו לי בסדר," אמרה פדמה,
והרגיעה אותו. "קולין נראה היה כאילו הוא היה מוכן להתחיל את הקרב ממש שם,
ונראה כאילו הוא חטף פנס, אבל אף אחד לא נראה כאילו עינו אותו לאחרונה."
אנדרו וג'ק החליפו מבטי הקלה, ואנדרו חייך והניד בראשו. "לא
חשבתי שקריווי יהפוך לכזה בן מרביצן קשוח, נכון?"
"הארי! הארי! אפשר לצלם אותך, הארי?! אפשר לקחת צמר
מהכיס שלך ולבנות מקדש ליד המיטה שלי, הארי?! אוי, בבקשה, הארי, תסתכל עליי
כדי שאוכל לדבר על זה בשבוע וחצי הקרובים!" הקול של ג'ק היה גבוה ולעגני
בחיקוי ממש מדויק של חברו הצעיר, אבל לא היה שם רוע, וכמה אנשים צחקו.
"כן, טוב, בואו לא נסמוך על כלום עד
שהארי באמת יופיע שוב, ואז נגלה אם כל העניין הזה שהוא התבגר זה סתם שיגעון
חולף," חייך אנתוני. "בנוויל אין פשוט את אותה האיכות שמעוררת
השראה."
"זאת הבעיה בזה שכולם ראו אותך נופל
מהרגליים בשנים הראשונות שלך, מנהיג נועז," שם שיימוס את זרועו בחיבה על כתפו
של נוויל בחיוך עקום. "נאהב אותך, נלך אחריך, אבל אני חושש שאף פעם לא תוכל
לגרום לנו לסגוד לך."
"אני מעדיף את זה ככה," צחק נוויל,
"אני ממש לא יודע איך הארי שרד את זה, ואני הראשון שאודה שאני לא בחור שצריך
לסגוד לו. אני מפשל יותר מדי, אפילו עכשיו."
"לדוגמה, עדיף שמפקד לא יתוודה על איך
שהוא נוטה לטעות מיד לפני קרב גדול," לעג ארני. "כאן אתה אמור לתת נאום
טוב ומעורר השראה שיאמר לנו שההקרבה האמיצה של טרי לא תהיה האחרונה, ושאנחנו רק
צריכים לחכות לתורנו לקבל תהילה, ולגרום לזה להישמע כאילו לחטוף מכות מכלי הגשה זה
משהו שכולנו צריכים לשאוף אליו."
נוויל משך בכתפיו, ופרש את ידיו בזלזול עצמי. "אני לא נואם.
אולי אני פשוט אגיד שטרי עשה עבודה ממש טובה, שאני שמח לראות שהם כבר החזירו לו את
כל השיניים שלו ושנראה כאילו הם מטפלים בעצמות השבורות, שאני ממש גאה בכולכם,
ושאני חושב שלא משנה מתי זה יקרה, כולכם תבעטו בהרבה תחת של אוכלי מוות?"
וויין חייך. "זה מספיק בשבילי."
"אז מה עכשיו?" שאל טרי, והתגלגל
בזהירות לצד אחד כדי שלי תטפל בצלעות שלו יותר בקלות.
"אני אביא לנו את המנות של מחר מאב ואספר לו מה קורה, ניקח כמה
שעות כדי להירגע קצת, ואז נלך לישון," אמר נוויל. "אני לא חושב שעוד
משהו יקרה הלילה."
"החברה הקטנה שלך כבר פה," הצביעה חנה
אל הציור וחייכה. "תיזהר, נוויל. אני חושבת שהיא מחבבת אותך. אולי כדאי שאני
אקנא."
נוויל צחק, ורכן כדי לנשק אותה בלחי. "אני מעדיף את הנשים שלי
בתלת-ממד ובוגרות יותר משלוש-עשרה, תודה."
"אז אני לא אדאג."
הוא הלך אל הציור של הילדה הצעירה שעכשיו ידע שהייתה אחותו המתה של
אברפורת', אריאנה. היא חיכתה לו וידיה היו משולבות לפניה, הבעת פניה המתוקה
והריקנית על פניה. "הקדמת בחצי שעה, חמודה," הוא אמר בעדינות. "יש
משהו שרצית?"
היא הנהנה, ואז הצביעה על המצח שלה. נוויל קימט את מצחו. "לאב
יש רעיון?"
אריאנה הנידה בראשה, ואז הזמינה אותו באצבעו והחוותה אל המנהרה
מאחוריה.
"את רוצה שאני אבוא עכשיו?"
היא הנהנה שוב, ואז הצביעה על ראשה, ואצבעה סימנה שביל מפותל על עורה
הלבן. סוזן פלטה צווחה קטנה מאחוריו, והוא הסתובב. פניה היו אדומות, וידה הייתה על
פיה בתדהמה. "הארי!"
עיניו של נוויל התרחבו, והוא הסתובב אל הציור, מנסה לשמור על קולו
שקט ומרגיע כדי לא להבהיל אותה. "אריאנה, יש שם בחור? בגובה הזה -" הוא
שם את ידו בגובה העיניים שלו, "-עם שיער שחור ומשקפיים וצלקת על הראש שלו
שנראית קצת כמו ברק?"
הילדה הנהנה בפעם השלישית, חיוך קטן ושמח בפיה, ואז שוב הזמינה אותו.
נוויל הסתובב אל השאר, והצביע על כל אחד בתורו כשפלט פקודות מהר. "שיימוס,
תשלח את ההוראה. תגבורת, עכשיו. מייקל, תעמיד את טרי על
הרגליים שלו במהירות האפשרית. סוזן, לכי ותארזי את הדברים שלך, את עוזבת. אני הולך
עם אריאנה."
הוא נשם נשימה עמוקה, והיה המום לגלות שלא הרגיש שום פחד, רק התלהבות גדולה מכך שמה שחיכו לו כל השנה עמד סופסוף להגיע. "זה קורה הלילה, אנשים. הארי חזר. אנחנו עומדים לסדר את הדברים."
OOO
נוויל רץ אל הדיוקן במהירות כזאת עד שמעד על מדרגות האבן, ונלחם
ברצון לקלל כשקרסולו הסתובב מתחתיו. זה לא היה משהו רציני, סתם כואב קצת, אבל הוא
כמעט היה אסיר תודה, כי זה מנע ממנו לרוץ במעבר הארוך, והוא ידע שתנועות פתאומיות
הפחידו את אריאנה. אסור היה לו לעשות את זה בלעדיה - הוא לא ידע אם יוכל לעבור
בדיוקן השני אל ראש החזיר
בלעדיה - אז הוא פשוט היה צריך להיות סבלני למשך עוד כמה דקות מייסרות.
המנהרה מעולם לא נראתה לו כזאת ארוכה, אבל הדלת סופסוף נראתה מסביב
לעיקול האחרון, והוא רץ, קצת צולע, אבל לא הרגיש כלום חוץ מהדופק שלו בגרונו. ואז
הם הגיעו, ואריאנה חזרה אל הבד שלה, והוא עצר את נשימתו כשדחף את הדלת. אם זאת
הייתה מתיחה, תכסיס, בדיחה אכזרית, טעות…
אבל לא. הם היו שם.
הקוסם השני התרחק ממנו, וסידר את משקפיו העקומות כשפלט בתדהמה,
"נוויל - איך- מה -?"
הוא בקושי שמע את השאלות הללו. נוויל חיבק עכשיו את רון, ואז את
הרמיוני, והוא סובב אותה במעגל לפני ששוב הניח אותה, והתרחק כדי לשתות במבטו את
חבריו שדאג להם, קיווה עבורם, ולעיתים קרובות מדי חשש שמתו, כל כך הרבה זמן.
"ידעתי שתבואו! כל הזמן אמרתי לשיימוס שזה רק עניין של זמן!"
באופן מפתיע, הארי לא התלהב כמוהו, אבל הוא הניח שזה היה הגיוני.
לנבחר, לילד שנשאר בחיים, בטח היה הרבה יותר מה לדאוג לגביו בשנה שחלפה מאשר לדאוג
לשותפו הישן לחדר, ובכל יום שעבר על נוויל הוא חשב על מה שיוכל לעשות כדי לעזור
לאיש שעמד לפניו. הארי הסתכל עליו באופן מוזר, וקימט את מצחו. "נוויל,
מה קרה לך?"
הוא עצר לרגע, תוהה איך לענות לזה, ואז הבין ששלושתם בסך הכול בהו
בחתכים מהקללות על לחייו שסירבו להתחיל להחלים, ועל השאריות של הפנס שקראב נתן לו.
נוויל החווה אל פניו, "מה? זה?"
מבטם וההנהון הקטן של הרמיוני היו תשובה טובה מספיק, והוא עשה תנועת ביטול בראשו.
"זה עוד כלום. שיימוס נראה יותר גרוע. עוד תראו."
הוא החווה בראשו אל הדיוקן. "אז שנצא לדרך?"
נוויל התחיל לחזור אל האח, ואז עצר, והסתכל על אברפורת' במקום.
בהתלהבותו מלראות את השאר, הוא שכח להגיד למוזג שקראו לעזרה. הרשות לשימוש בראש
החזיר כאמצעי כניסה ויציאה לבעלי הברית שלהם כבר ניתנה לפני כמה שבועות,
אך הוא עדיין היה צריך להזהיר אותו מתוך נימוס. "אה,
אב, ייתכן שיש עוד כמה אנשים בדרך."
אברפורת' קימט את מצחו, ודמותו הממורמרת נראתה איכשהו עוד יותר
ממורמרת. "עוד כמה? כמה בדיוק, לונגבוטום? יש עוצר, ולחש זוועקה (8) מוטל על כל
הכפר."
הוא הנהן. "אני יודע, לכן הם יתעתקו ישר אל תוך
המסבאה שלך. אז פשוט תשלח אותם לאורך המנהרה כשהם יגיעו לכאן, בסדר? תודה רבה."
לא היה זמן לדאוג בנוגע למלמוליו הכועסים של הקוסם. אם הארי זז
במהירות כזאת, הוא לא עמד להאט את הדברים. הוא היה מנהיג בעצמו עכשיו, והוא הבין
את החיוניות בזריזות. נוויל טיפס אל הכרכוב, והושיט את ידו, תפס את ידה של הרמיוני
ומשך אותה אחריו, ואז רון נכנס פנימה, ואחריו נוויל עצמו.
הוא עצר, והסתכל על הארי, ואז ראה שהוא התעכב לרגע כדי לדבר עם
אברפורת'. "אני לא יודע איך להודות לך,"
הוא אמר, "הצלת את חיינו פעמיים."
"כדאי
שתתחילו לשמור עליהם קצת יותר טוב," זעף אברפורת', "מי
יודע אם אצליח להציל אותם בפעם השלישית."
הארי טיפס אחריהם, ונוויל הוביל את הדרך בחזרה במעבר ככל שיכול היה
כדי לא לשים עוד לחץ על קרסולו הפועם בכאב לפני שמישהו יוכל לבדוק אותו כמו שצריך.
רון הסתכל מסביבו בתדהמה, והסתכל על קירות האדמה החלקים שהקיפו אותם. "כמה
זמן זה כבר כאן?" הוא שאל. "זה
לא מופיע במפת הקונדסאים, נכון, הארי? חשבתי שהיו רק שבעה מעברים שהובילו לבית
הספר?"
"הם חסמו את כל המעברים בתחילת השנה,"
יידע אותם נוויל, וקימט קצת את מצחו. לונה לא סיפרה להם כלום? "אין
סיכוי לעבור באף אחד מהם, לא עם הקללות שמוטלות על הכניסות ועם אוכלי המוות
והסוהרסנים שממתינים ביציאות."
הוא הסתובב והתחיל ללכת לאחור כדי שיוכל להסתכל עליהם כשדיבר, וחייך
בביטחון כדי שלא יחשבו שהדאגה הרגעית שלו הייתה פחד. "עזבו
את כל זה עכשיו… זה נכון מה שאומרים? פרצתם לגרינגוטס? נמלטתם משם על גבו של
דרקון? השמועה פשטה כמו אש, כולם מדברים על זה, טרי בוט חטף מכות מקארו כי הוא צעק
את זה באולם הגדול בארוחת הערב!"
אפילו באור המהבהב, הוא ראה שהארי האדים. "כן,
זה נכון."
נוויל צחק, והיה מודע לכך שהצליל היה קצת מטורף, אבל לא היה אכפת לו.
אוי, אבל אם הם רק ידעו איך כולם קיוו וחששו מזה… "מה
עשיתם עם הדרקון?"
"שחררנו אותו לטבע,"
הגיב רון בחיוך עקום, "אומנם הרמיוני רצתה להמשיך לגדל אותו
כחיית מחמד -"
היא נחרה בביטול, וזה היה כמו פעם כשראה את שניהם מתווכחים, משהו
שמעולם לא חשב שישמח כל כך לראות. "אל
תגזים, רון -"
"ומה עשיתם כל הזמן הזה?"
הוא לא יכול היה לעצור יותר את השאלות. "היו
כאלה שאמרו שכל הזמן רק ברחתם, הארי, אבל אני לא האמנתי. אני חשבתי שאתם זוממים
משהו."
"אתה צודק,"
הנהן הארי, "אבל ספר לנו מה קרה בהוגוורטס, נוויל,
כי לא שמענו כלום."
כמובן. מה שהארי עשה או לא עשה לא היה העניין, הוא נזקק למידע בנוגע
לשלב הבא, ונוויל החליף את גישתו מהר, כל ההתלהבות נמחקת מקולו כשהתחיל להשתמש
בנימה עניינית יותר. "היה פה…"
הוא היסס, ותהה בדיוק איך להסביר להם את זה, ואז פשוט החליט לעשות את זה. "טוב,
זה כבר לא ממש כמו הוגוורטס. שמעתם על האחים קארו?"
"שני
אוכלי המוות האלה שמלמדים פה?"
"הם עושים יותר מללמד."
הוא כמעט צחק, אבל עצר את זה. "הם
אחראים על המשמעת. הם אוהבים להעניש, הקארואים."
"כמו אמברידג'?"
שאל רון.
"לא,
היא עדינה לעומתם…" הוא המשיך להסביר כשהם הלכו
במעבר שהוביל אל בית הספר, אבל להפתעתו, נוויל גילה שהוא תמיד החליק על הדברים
הגרועים, לא ממש משקר, אבל לא נותן פרטים ומנסה למנוע מהם להבין כמה הדברים היו
נוראיים בנימה קלילה וקרת רוח. זה לא כאילו הוא ניסה לגרום לזה להיראות כאילו לא
נלחמו או שניסה להסתיר את הגבורה של חבריו, אבל הוא לא יכול היה למנוע מעצמו ל…
טוב, מלהגן על שלושתם.
אבל לא היה קל לבטל את המבט בעיניים הירוקות מאחורי המשקפיים העגולים
והמוכרים. זה היה אותו מבט שראה בעיניו של קולין בימים הראשונים במחילה;
אחרי הזוועה עם הדם במרתף, אבל לפני שהבין עד כמה נפגע אחיו. התמימות הנוראית
שנסדקה לאחרונה, אבל לא התנפצה עדיין.
איכשהו, הוא לא ציפה שלהארי תישאר עוד תמימות. לשאר לא היו. הם השתנו
יותר מדי, ראו יותר מדי. אבל הארי, רון והרמיוני בקושי נראו כאילו השתנו. הם נראו
עייפים, לגמרי, והם היו קצת רזים יותר עכשיו כשהסתכל עליהם, ועל עורם היה גוון
ורדרד של פציעות שרק החלימו פה ושם, אבל באופן כללי, הם נראו… כמו הארי, רון
והרמיוני. בלי צלקות חדשות שיכול היה לראות. בלי קמטים בעיניהם. בלי אפור בשיערם.
בלי מרירות במבטם.
הם התקרבו לבית הספר עכשיו, ונוויל קצת הניד בראשו, וביטל את הדאגה
שהתחילה להיווצר. אם שלושתם שרדו שנה שלמה כשכל קוסם אפל בבריטניה צד אותם, אם הם
ברחו ממוות בטוח לפחות ארבע פעמים שידע עליהן, פרצו אל ומחוץ למשרד הקסמים
ולגרינגוטס, אז הם- ובטח הארי- היו יותר ממסוגלים להוביל תכנית קרב שתכננו.
רון שאל עכשיו אם הם, באמת, עמדו לחזור להוגוורטס, ונוויל לא יכול
היה שלא להסתכל עליו במבט נרגז. "בטח,
תכף תראו." הוא סימן קדימה למקום בו הדלת השנייה הופיעה מאחורי הפיתול
האחרון. "הגענו."
נוויל טיפס ראשון, ובירך את צ"ד בחיוך רחב שלא הראה שום חוסר
ביטחון. "תראו מי בא!" הוא צעק. "נכון
שאמרתי לכם?"
הארי היה ממש מאחוריו, ונראה כאילו החדר התפוצץ ברגע שפניו הופיעו.
קיר של קוסמים ומכשפות צעירים רץ אליו, וקבר אותו ואחר כך גם את רון והרמיוני
בחיבוקים, טפיחות על הגב, פריעת שיער ונשיקות ולחיצות ידיים בהתפרצות רגש עצומה.
הצעקות והקריאות היו מחרישות אוזניים, נפלאות, צליל של הנאה טהורה ותקווה שהתגשמה,
אבל נוויל ידע שזה יוכל להימשך כל הלילה, ולא היה זמן.
הוא שם את ידיו על פיו וצעק מעל להמולה. "בסדר,
בסדר, תירגעו!"
לפקודתו, נסוגו צ"ד לאחור, עדיין מחייכים וצוחקים ובכמה מקרים
בוכים בלי בושה, והארי סידר את משקפיו שכמעט שוב עפו מפניו, ובהה בחדר בתדהמה
מוחלטת. "איפה אנחנו?"
"בחדר
הנחיצות, כמובן!" אמר נוויל. "התעלה
על עצמו הפעם, אתה לא חושב?" הוא הבין פתאום שהוא לא סיפר
להם על הנסיגה הכפויה, ובקושי רמז עליה, והסביר במהירות. "הקארואים
רדפו אחרי, וידעתי שיש לי רק סיכוי אחד להתחבא מהם: הצלחתי לעבור בדלת וזה מה
שמצאתי!" הוא עצר לרגע, ואז משך קצת בכתפיו. "טוב,
זה לא היה בדיוק ככה כשהגעתי, החדר עוד היה הרבה יותר קטן, והיה רק ערסל אחד ורק
שלטים של גריפינדור. אבל החדר הלך והתרחב עם כל חבר של צבא דמבלדור שהצטרף."
הארי הסתובב לאט סביבו, וחיפש משהו בבירור. "והקארואים
לא יכולים להיכנס?"
"לא."
צעד שיימוס קדימה, ונופף בידו לעבר החדר. "זה מחבוא
רציני. כל עוד אחד מאתנו נשאר בפנים, הם לא יכולים להגיע אלינו, הדלת לא תיפתח.
נוויל אחראי להכול." הסגן החווה אליו, והוא חייך
קצת במבוכה לשמע המחמאה הזאת. "הוא
ממש מבין איך להפעיל את החדר. חייבים לבקש ממנו בדיוק מה שרוצים
- נניח, 'אני לא רוצה שאף תומך של הקארואים יצליח להיכנס' - והחדר מסדר את זה!
העיקר שדואגים לסתום את הפרצות! נוויל הוא גבר-גבר!"
"האמת
היא שזה די פשוט," אמר נוויל בצניעות קלילה. "הייתי
פה בערך יום וחצי, והתחלתי להיות ממש-ממש רעב, ופיללתי למצוא מאיפשהו משהו לאכול,
ואז נפתח פה המעבר לפונדק ראש החזיר.
עברתי בו ופגשתי את אברפורת'. מאז הוא מספק לנו אוכל, כי מאיזושהי סיבה, זה הדבר
היחיד שהחדר לא ממש עושה."
רון הנהן במבט של סמכות גדולה, ומשך את שיערו האדום מעיניו בתנועה
שגרמה לנוויל להתגעגע פתאום מאוד לג'יני. "כמובן,
הרי מזון הוא אחד מחמשת היוצאים מן הכלל לחוק גמפ לשינוי צורה של היסודות (9)."
מבט של תדהמה אמתית עבר בקרב תלמידי רייבנקלו, שכולם ידעו ממזמן שהרמיוני הייתה
המוח בשלישייה המפורסמת, ורון האדים, ומשך בכתפיו.
"אז
כבר כמעט שבועיים אנחנו מתחבאים כאן,"
המשיך שיימוס, ונוויל לא טרח לתקן אותו שזה היה יותר שלושה, בהתחשב בכך שהסגן לא
היה בהכרה רוב השבוע הראשון. "ובכל פעם שצריך, החדר מספק לנו עוד
כמה ערסלים, והוא אפילו הצמיח אמבטיה בכלל לא רעה ברגע שהבנות התחילו להגיע -"
"-
וחשבו שזה רעיון לא רע להתרחץ מדי פעם, כן,"
אמרה לבנדר עם מבט משמעותי אל הרמיוני שנוויל זיהה כבר כמבט המוסכם של הנשים עבור בנים
הם בנים.
ארני בדיוק הופיע למרגלות המדרגות שהובילו אל הקומה השנייה, ונוויל
שם לב שחולצתו הייתה מוכתמת בכתם רטוב קטן באזור הכתף, והוא הבין בדקירה של צער
שהפרידה בינו לבין אשתו בטח הייתה מלאת דמעות. עבור שניהם, בהתחשב באדמומיות
שעדיין הייתה בעיני האגוז. "אבל ספרו לנו אתם מה עשיתם בינתיים,"
אמר ארני, בקלילות רבה מדי. "היו כל כך הרבה שמועות, ניסיתי לעקוב
אחריכם במבט לפוטר. אתם לא באמת פרצתם לגרינגוטס?"
"דווקא
כן!" הנהן נוויל מהר, "וגם
הדרקון באמת היה!"
נשמעו תשואות בקרב צ"ד, וגם כמה קריאות הידד, ופרוואטי שמה שתי
אצבעות בפיה ושרקה בעוצמה מחרישת אוזניים כשרון קד קידה. שיימוס רכן קרוב אליהם,
נימת קולו מזהה שיש עניין. "מה חיפשתם שם?"
אבל הארי לא ענה (10). פניו הפכו פתאום לחיוורים מאוד, והעיניים
הירוקות התגלגלו לאחור לפני שנעצמו בייסורים ברורים כשניסה להפנות את גבו מפניהם,
ואז נפל כשברכיו פקו מתחתיו. סאלי-אן צרחה, אבל רון נראה כמעט כאילו ציפה לכך, וזז
במהירות של ברק, ותפס את חברו הטוב ותמך בו כשפניו של הארי נטפו זיעה קרה, שפתיו
קצת פעורות ורועדות כשתפס את הצלקת נואשות.
נוויל וארני החליפו מבטים מבוהלים, והוא ידע שהנער האחר חשב, בדיוק
כמוהו, על מילותיה של ג'יני בפגישת הקצינים הראשונה שלהם. אני
חושבת שהארי מנסה להכניס אותו בתוכו. האם
היא צדקה? האם הם בטעות הזמינו את אויבם הנורא ביותר אל קרבם במסווה של התקווה
הגדולה ביותר שלהם? הסכמה שקטה עברה ביניהם, וארני הלך אל מאחורי רון, ורכן קדימה
כאילו בדאגה, אבל הידיים הענקיות שנחו בקלילות על כתפיו של הארי יכלו לשבור את
צווארו בתוך רגע.
כשהוא מרשה רק לדאגה להיראות על פניו אבל כשהוא שולף את שרביטו בחשאי
לצדו, שם נוויל את ידו על זרועו של רון, מוכן להזיז אותו מהדרך או לתקוף אותו אם
יצטרך. "אתה בסדר, הארי?" הוא שאל בדאגה. "רוצה
לשבת? אני מניח שאתה עייף, אולי - ?"
הראש השחור והפרוע התנדנד מצד לצד, ואז העיניים הירוקות נפקחו שוב,
והן היו שלו, קצת מעורפלות, קצת נרעשות, אבל בבירור של הארי. "לא,"
הוא אמר ברעד. "חייבים לצאת לדרך."
הוא הסתכל על רון ועל הרמיוני, כאילו ניסה לגרום להם להבין איזה מסר ללא מילים
(11). נראה היה שהבינו, ונוויל ראה את שניהם מהנהנים כמעט באופן בלתי מורגש לפני
שהסתכלו אחד על השנייה.
עכשיו כשהארי חזר לגמרי, נטש שיימוס את כל הספקות שהיו לו, ושרביטו
היה בידו, קופץ על כף ידו כשהרעב המוכר לקרב טוב מנצנץ בעיניו הכחולות. "אז
מה עושים, הארי? מה התכנית?"
"תכנית?"
חזר הארי על המילה כאילו מעולם לא שמע אותה לפני כן, ועיניו שוב התרחקו כשנגע
בצלקת כנראה בלי להבין שעשה זאת. הצבע עדיין לא חזר אל פניו, ורון היה כבר מוכן
לתפוס אותו שוב. "טוב,"
הוא אמר בחולשה, "יש משהו שאנחנו- רון, הרמיוני ואני-
צריכים לעשות פה, ואז נסתלק מכאן."
דממה קרה נפלה על צ"ד. נוויל נשם עמוק, והזכיר לעצמו שמאוד כאב
להארי ושהוא כמעט התעלף לפני כמה רגעים. "מה
זאת אומרת, 'נסתלק מכאן'?" הוא שאל בבלבול.
"לא באנו כדי להישאר,"
הסביר הארי, ושפשף את צלקתו חזק יותר עכשיו, כאילו ניסה לנקות אותה מעורו. "יש
משהו חשוב שאנחנו צריכים לעשות -"
"מה?"
לחץ נוויל.
"אני
- אני לא יכול לגלות לכם."
נוויל קימט את מצחו. היה לו ברור שגם אם היה מטושטש לזמן קצר, שגם אם
כאב לו, הארי יכול היה לראות שהם לא היו עוד חבורת ילדים. עדיין, הוא החליט לתת
לקוסם השני ליהנות מחמת הספק. אחרי הכטל, הוא לא ידע בדיוק מה קרה לו במוח או כמה
כאב כשהצלקת מאתם-יודעים-מי התחילה לפעול. "למה
אתה לא יכול לגלות לנו? זה משהו שקשור במלחמה נגד אתה-יודע-מי, נכון?"
"כן,
נכון -" קולו של הארי נשמע כאילו בא ממקום רחוק מאוד.
"אז אנחנו נעזור לך,"
אמר נוויל מיד, והבין שיצטרך לקחת פיקוד אחרי הכול. הארי חזר, אבל הוא גם היה חולה
או פצוע או… משהו יותר נורא ממה שזה נראה. מסביבם, קמו חברי צ"ד על
רגליהם, מוכנים לפקודות, והוא הרגיש הרבה גאווה על מוכנותם להילחם יותר מוקדם ממה
שציפו לו.
הארי הניד בראשו לאט ובזהירות. "אתם
לא מבינים. אנחנו - אנחנו לא יכולים לספר לכם. אנחנו חייבים לעשות את זה - לבד."
"למה?"
שאל נוויל בעדינות.
"כי…"
היסס הארי, ואז נשם נשימה עמוקה, ומילותיו היו כבדות ואיטיות מרוב כאב כשדיבר.
"דמבלדור הטיל את המשימה הזאת על שלושתנו, ולא היינו אמורים לספר - זאת
אומרת, הוא רצה שאנחנו נבצע אותה, שלושתנו בלבד."
"אנחנו
הצבא שלו," הסביר נוויל, מדבר בזהירות וקצת באיטיות, אבל נזהר לא להישמע
מתנשא. "צבא דמבלדור. כולנו ביחד בעסק הזה, אנחנו המשכנו במאבק בזמן ששלושתכם
הסתובבתם לבדכם -"
נראה היה כאילו רון זיהה הרבה יותר ממה שהתרחש מסביבו, והוא הסתכל על
נוויל במבט מתגונן שגבל בזעם. "זה
לא היה בדיוק פיקניק, חבר שלי."
"לא אמרתי,"
הוא הסכים. "אבל אני לא מבין למה אתם לא יכולים
לבטוח בנו. כל מי שעומד בחדר הזה נלחם, וכולם נאלצו להתחבא כאן כי הקארואים רודפים
אותם. כולם כאן הוכיחו את נאמנותם לדמבלדור."
הוא שם יד אחת על כתפו של הארי, והסתכל בעיניו על העיניים הירוקות. "ולך."
"תראו…"
התחיל הארי להגיב, אבל באותו הרגע, הדיוקן נפתח מאחוריהם, וכל ראש הסתובב לשם,
שרביטים הופיעו מתחת לחגורות ולשרוולים; מוכנים אבל לא מכוונים כשחבר או אויב
יופיע.
"קיבלנו
את ההודעה שלך, נוויל! שלום לשלושתכם, חשבתי שאתם בטח כאן!"
הקול הרך והחולמני היה ברור לגמרי, אפילו לפני שפרצופה החיוור ושיערה הבלונדיני
הארוך של לונה הופיעו בפתח, ונוויל הרגיש את ליבו פועם בגרונו. הוא ידע שהיא חיה,
וידע שהייתה בסדר במשך יותר מחודש, ושלח לה הודעה עם השאר, אבל ממש לראות
אותה שוב… הוא נאלץ להשתמש בכל כוחו כדי לא לרוץ אל חור הדיוקן ולחבק אותה
בחיבוק ממש לא מנהיגותי.
ואז עוד פרצוף יצא משם, נאה ושחום, עם חיוך נוצץ ומוכר, ושיימוס לא
דאג בנוגע לדברים כאלה כשראה את חברו הטוב ביותר. בשאגה של שמחה מופגנת, הוא רץ
קדימה, ותפס את דין תומאס בחיבוק שהרים אותו מחור הדיוקן והפיל את שני הקוסמים
הצעירים אל הרצפה, צוחקים.
לונה קיבלה עזרה לרדת ממייקל ומטרי- שפרצופו עדיין היה צבעוני, אבל
שחזר לאיתנו בעזרת חבריו לבית- והיא הסתכלה מסביבה כאילו סתם הלכה לסוף שבוע.
"שלום, כולם!" היא אמרה בשמחה. "הוי,
כמה טוב לחזור!"
"לונה,"
אמר הארי בבלבול, "מה את עושה פה? איך -?"
"אני זימנתי אותה,"
הסביר נוויל, והוציא את האוניה המזויפת מכיסו. ההודעה ששלחו- הפ
חזר. להתעתק לרשחזר. הגיע הזמן. - עוד הייתה ניתנת לקריאה מסביב
לשוליים. "הבטחתי לה ולג'יני שאם תופיעו פה אודיע להן מיד. כולנו חשבנו שאם
תחזרו, זה יסמן את תחילת המרד," הוא הרשה לטיפה של זעם לחדור
אל קולו. "שביחד נפיל את השלטון של סנייפ ושל האחים קארו."
"ברור
שזאת הכוונה," אמרה לונה בחיוך רגוע, "נכון,
הארי? מגרשים אותם מהוגוורטס?"
"תקשיבו…"
אמר הארי, וקולו היה לחוץ, אפילו נואש. "אני
מצטער, אבל לא בשביל זה חזרנו. יש משהו שאנחנו חייבים לעשות, ואז -"
מייקל הסתכל על פרצופו החבול של טרי, ואז פרצופו שלו קדר מחוסר
האמונה ותחושת הבגידה כשהסתכל על הארי, פרקי אצבעותיו לבנים על השרביט. "תשאירו
אותנו פה עם כל הבלגן?"
"לא!"
אמר רון במהירות. "מה שנעשה יהיה לטובת כולם בסופו של
דבר, הכול נועד להיפטר מאתם-יודעים-מי -"
"אז
תנו לנו לעזור!" צעק נוויל, ממש כועס על חוסר היכולת שלהם לראות למה הפכו
חבריהם לשכבה. "גם אנחנו רוצים להיות שותפים!"
הדיוקן שוב נפתח, ושוב הוויכוח נקטע כשג'יני יצאה משם; התאומים ולי
היו כל כך קרובים מאחוריה עד שהיה מדהים שהצליחו להיכנס לשם. עוד תרועות נשמעו,
וג'יני קרנה אליהם כשפרד הנהן בשמחה, ואז חייך אל נוויל בשובבות. "אברפורת'
מתחיל להתעצבן. התחשק לו לתפוס תנומה, ובמקום זה הפונדק שלו הפך לתחנת רכבת."
לי הנהן במהירות כשקפץ אל הרצפה, ואז הסתובב, והושיט את ידו אל הפתח
והוציא משם את צ'ו צ'אנג עם שתי ידיו על מותניה. "קיבלתי
את ההודעה," היא אמרה וחייכה אל הארי- למרות שזה כבר לא השפיע על מוחו כמו
פעם- ואז מיהרה אל חבריה לבית לשעבר, וחיבקה כמה מהם לפני שהתיישבה ליד מייקל
(12). גבותיה התרוממו בהפתעה ובעניין די גדול כשעיניה הכהות סרקו אותו, אבל הוא
הסתכל על הארי בכעס רב מדי כדי לשים לב אליה, אפילו כשהתקרבה אליו והניחה יד עדינה
אחת על הברך שלו.
ג'ורג' הבריש את גלימתו והסתובב, וסובב את שרביטו בין אצבעותיו.
"מה התכנית, הארי?"
"אין
תכנית." מצחו היה מכווץ מרוב כאב, אבל היה כל כך הרבה בלבול בקולו עד
שבפעם הראשונה, התחיל נוויל לחשוב שאולי להארי לא היה יותר מושג בנוגע למה שקורה
מהשאר- לא רק בהוגוורטס, אלא באופן כללי. כולם הימרו על זה שדמבלדור הכין להם איזו
תכנית מבריקה, מפורטת ומדהימה שעצם העובדה שהארי היה לא מוכן היה מזעזע, והוא הניד
בראשו, לא מוכן להאמין לזה.
פרד לא ממש הבין את זה או היה מוטרד. "פשוט
ממציאים תוך כדי פעולה?" הוא אמר בשמחה. "זה
סוג התכניות שאני הכי אוהב."
הארי הסתובב אל נוויל, עיניו פעורות ומתחננות, וכמעט ילדותיות מרוב
הכאב שהיה בהן. "אתה חייב לעצור את זה! למה קראת לכולם
לכאן? זה טירוף -"
דין עדיין כרך זרוע סביב כתפיו של שיימוס כשהוציא את האוניה מכיסו
בידו הפנויה. "אנחנו נלחמים, לא? במסר היה כתוב
שהארי חזר, ושנלחמים!" הוא היסס, נשך את שפתו וקימט
את מצחו. "אני רק צריך להשיג שרביט (13) -"
שיימוס נראה מזועזע. "אין
לך שרביט - ?"
רון החליף חיבוקים אסירי תודה עם אחיו ואחותו שלא ראה כל כך הרבה
חודשים, אבל פתאום נפרד מהתאומים, והסתכל על הארי במבט מאתגר בעיניו. "למה
הם לא יכולים לעזור?" הוא דרש.
הארי מצמץ. היה ברור שעצם זה שרון
לא גיבה אותו במאת האחוזים היה הדבר האחרון שהיה מוכן לו כרגע. "מה?"
"הם יכולים לעזור,"
הגיב רון בפשטות. הוא רכן ולחש משהו לחברו (14), ומבט של הבנה מהוססת התפשט לאט על
פרצופו המתוח של הארי. ואז הוא שוב קימט את מצחו, והרמיוני הצטרפה אל השיחה הקטנה
והשקטה (15). הרבה רגשות הופיעו על שלושת הפרצופים כשלחשו אחד לשני, ובסוף, הארי
הסתובב אל השאר. "בסדר…"
מיד נפלה דממה. הארי ליקק את שפתיו בלחץ, ונשם נשימה עמוקה, "יש
משהו שאנחנו חייבים למצוא. משהו - משהו שיעזור לנו להפיל את אתם-יודעים-מי. זה
מוחבא כאן בהוגוורטס, אבל אנחנו לא יודעים איפה. אולי זה היה שייך פעם לרוונה
רייבנקלו. האם מישהו מכם שמע פעם על חפץ כזה? האם מישהו נתקל פעם במשהו שהוטבע
עליו הנשר שלה, לדוגמה?"
ליבו של נוויל שקע. זה היה הכול? התכנית הגדולה של
דמבלדור הייתה לאחד את חפצי המייסדים אחרי הכול- משהו שהנערים חשבו עליו ונטשו
אותו לפני הרבה חודשים? הוא אפילו לא היה צריך להסתכל כדי לדעת מה תהיה התשובה
לפני שלונה דיברה. "יש את העטרת האבודה שלה. סיפרתי לך
עליה, זוכר, הארי? העטרת האבודה של רייבנקלו? זאת שאבא מנסה לשחזר?"
"כן,
אבל העטרת האבודה," קולו של מייקל היה מלא
בציניות, "היא אבודה, לונה. זה די כל העניין."
"מתי היא אבדה?"
שאל הארי.
צ'ו משכה בכתפה. "אומרים
שלפני מאות שנים. פרופסור פליטיק אומר שהעטרת נעלמה כשרייבנקלו עצמה נעלמה. לאורך
השנים חיפשו אותה, אבל…" היא הסתכלה אל השאר, מקווה
שיתקנו אותה. "מעולם לא מצאו לה שום זכר, נכון?"
פרצופה שקע כשכל חבריה לבית הנהנו בשקט.
רון הזיז את רגליו באופן מוזר, לחייו מאדימות. "סליחה,
אבל… מה זה בדיוק עטרת?"
נוויל פתאום רצה לנגוח בראשו במשהו קשה מאוד. רון לא ידע מה הם
מחפשים. שנה. רק שלושתם. והוא לא ידע מה הם מחפשים. האם דמבלדור יצא לגמרי מדעתו
בגילו הזקן?
נראה היה שטרי חשב את אותם הדברים, והתדהמה בקולו לא הייתה קשורה
לאוצר המילים של רון. "זה מין כתר,"
הוא צייר מעגל קטן באוויר בקצה אצבעו, "העטרת
של רייבנקלו הייתה אמורה להיות בעלת כוחות קסם שמגבירים את חוכמתו של זה שלראשו
היא מונחת."
לונה הנהנה בשמחה. "כן,
סיפוני היתושטושים של אבא -"
"-ואף
אחד מכם מעולם לא נתקל במשהו כזה?" קטע אותה הארי. שוב, התשובה
השקטה הייתה לא, אבל אז צ'ו דיברה בהיסוס קל.
"אם
אתה רוצה לראות איך חושבים שהעטרת נראתה, אוכל לקחת אותך לחדר המועדון שלנו
ולהראות לך. רוצה, הארי? בפסל של רייבנקלו רואים את העטרת לראשה."
התשובה לא הגיעה מיד, כי עיניו של הארי שוב התגלגלו (16), כמעט באופן
דרמטי כמו בפעם הראשונה, והוא התנדנד על רגליו לרגע, ידיו אוחזות בצלקת כל כך חזק
עד שציפורניו שרטו קצת את העור. רון והרמיוני היו לצדו מיד, ועוד שיחה קצרה ושקטה
(17) נשמעה כשהארי אסף את עצמו.
רון לא עזב את זרועו של חברו, וייצב אותו שהארי הסתובב בזהירות אל
צ'ו. "תשמעו," הוא אמר. "אני
יודע שזה לא קצה-החוט הכי מבטיח, אבל אני רוצה להעיף מבט בפסל, לפחות כדי לדעת איך
העטרת הזאת נראית. חכו לי כאן, ו - אתם יודעים -"
הוא הסתכל על רון ועל הרמיוני במבט משמעותי. "תשמרו
על הזה השני."
צ'ו קמה, מבט של צער על פניה כשראתה כמה כאב להארי, אבל עיניה של
ג'יני התמלאו באש קנאית כשקפצה מקצה השולחן שבו ישבה. "לא,
לונה תיקח את הארי לראות," היא תפסה את השרוול של הנערה
השנייה, וממש דחפה אותה אליו, "נכון, לונה?"
"אווו, כן,"
הנהנה לונה בשמחה, וחייכה אל ג'יני בלי הבנה בכלל למבט שעבר מעל ראשה. "אני
רוצה."
הארי נראה כאילו התייצב על רגליו, והוא דחף את ידו של רון כשסרק את
החדר. "איך יוצאים מפה?"
"מכאן,"
הוביל אותם נוויל אל הארון הקטן שם הייתה חבויה הדלת- עוד אמצעי זהירות מול מישהו
שידע איפה נמצאת היציאה שלהם אם הצליח לראות את החדר בהלטת הכרה- אבל היסס לפני
שפתח אותה וחשף גרם מדרגות תלול מאבן. הוא זיהה אותו כאותן מדרגות שהשתמש בהן כדי
להגיע אל הקומה השביעית לפני כמעט חודש, והצביע עליהן. "כל
יום המדרגות מגיעות למקום אחר, ככה הם אף פעם לא מצליחים למצוא אותן. הבעיה היחידה
היא שאף פעם אי-אפשר לדעת לאן נגיע כשנצא. תיזהר, הארי, בלילה יש תמיד שומרים
שמסיירים במסדרונות."
הארי
הנהן, ולמרות שכל חושיו אמרו לו שהקוסם האחר לא יכול היה לבצע כלום חוץ מלשכב על
גבו, הוא ראה מתחת לכאב ולבלבול איזה משהו שראה גם בעיניו שלו יותר מדי פעמים
באותה השנה. המבט של מישהו שרצה להמשיך, בין אם אהב את זה ובין אם לאו, בין אם
יכול היה ובין אם לאו. המבט של מישהו נחוש, דחוק, וכמעט שבור מתחת לנטל שלא יכול
היה לחלוק בו. פיו התעקל בפינות, אבל בעיניים הירוקות לא היה שום סימן לצחוק.
"אין בעיה," הוא הנהן, "נתראה בקרוב."
נוויל הסתכל עליהם עד
שנעלמו לחלוטין אל הצללים והפיתולים של גרם המדרגות, ואפילו אז הוא המשיך לעמוד
שם. כל גופו הרגיש פתאום כבד מנשוא, וקרסולו המשיך לפעום כתזכורת לכך שיבדקו אותו
כשהניח את מצחו על זרועו ליד קצה הארון. לא כך הוא דמיין את הדברים, ולא כך הוא
תכנן את הדברים, והוא אפילו לא ידע אם עדיין היה האחראי או לא. האם זה היה הארי
עכשיו? האם זה נועד להיות הארי? האם
זה יכול היה להיות הארי, בין אם זה היה אמור להיות הוא או שלא?
הדממה נמשכה מאז עזיבתו של הארי, וכל צ"ד, הוותיקים והחדשים,
חיכו בנשימה אחת עצורה, ואז קולו של שיימוס נשמע מעל לדממה עם כל חוסר הטאקט שהיה
מוכר אצלו. "אז, רון, יש לנו הרבה במה להתעדכן… אבל מה שאני חושב שכולנו
רוצים לדעת זה האם פוטר נפצע, האם הוא השתגע (18), האם הוא עומד להשתגע, או שהוא
פשוט הפך לחמור ממש גדול?"
רון צעק בזעם ורץ אל שיימוס, אבל הרמיוני ודין היו מהירים יותר, ושני
כישופי מגן חזקים הוטלו בין שני הקוסמים, מנצנצים כשנתקלו במחסומים הבלתי נראים.
נוויל הפסיק את הרהוריו, לחייו מאדימות כשרץ ותפס את סגנו בכעס בזרועו. "פיניגן!
אתה יצאת מ -"
"הוא צודק!" נעמד מייקל, עיניו הכהות מסתכלות על רון
מאחורי כישוף המגן כשנעמד לצד שיימוס, סנטרו מורם בנחישות. "אנחנו -"
"הארי לא יודע מה עשינו, ואנחנו לא יודעים מה הוא עשה, ולאף
אחד - " בהה נוויל בכל הסמכות שיכול היה להפגין ברון, במייקל ובשיימוס,
" - יש זכות כלשהי להגיד שהייתה לו שנה טובה או גרועה יותר מהשני, או
להעמיד פנים שאנחנו יודעים מה קורה פה."
הוא נשם נשימה עמוקה, והסתכל על רון. "תראה, חבר, אני לא רוצה
להיות חצוף כאן, או להקטין את מה שעשיתם שלושתכם, אבל אנחנו לא הצ"ד שאתם
זוכרים. אנחנו חיילים עכשיו, חיילים אמתיים, ואנחנו מוכנים להילחם אם
זה יעזור להארי. מוכנים להילחם, ומוכנים למות, ויש הרבה יותר מאתנו ממה שאתם רואים
כאן. כמעט שמונים, בעצם, ויש לנו גם בעלי ברית מבחוץ. תכננו לעכב את אוכלי המוות
בשבילכם כשאתם תתקרבו מספיק לאתם-יודעים-מי כדי לעשות את… טוב, את מה שאתם לא
מתכננים לעשות לו עם מה שאתם לא צריכים בשביל זה."
רון עדיין הסתכל על האחרים בחשד, אבל הנהן בזהירות. "אני לא
אחראי כאן, אבל אני חושב שיהיה הרבה יותר קל אם תהיה לנו עזרה במקום שסתם ננסה
ל…" הוא היסס, ואז משך בכתפיו. "בעצם, אני לא יודע איך הארי חשב להתקרב
אליו. לא הגענו כל כך רחוק, בעצם."
"אנחנו כן," אמר ארני מהר. "יש לנו כל מיני
אסטרטגיות, בהתבסס על איך שיפזר את הכוחות שלו. יש לו בערך מאה בצד שלו, אז
-"
הוא נקטע בידי קול עמוק וחזק, כשקינגסלי שאקלבולט יצא מהדיוקן.
"המספרים שלו גדלו, מר מקמילן. יש כמעט שלוש-מאות אוכלי מוות תחת פיקודו
עכשיו, וגם אפשר לצפות לבעלי הברית שלו… הוא איחד כוחות עם אנשי הזאב
והענקים, והם בדרך."
טרי אמר משהו גס מאוד, וכמה ראשים הסתובבו אליו בהפתעה. הוא משך
בכתפיו ללא בושה. "לפעמים, המילים הללו הן ממש
מתאימות, ובאופן אישי אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר להביע כמה אנחנו עמוק
בבוץ."
נוויל לא יכול היה להסכים יותר, אבל שמר על קולו יציב כשהסתכל על
שאקלבולט. "נצליח להתמודד עם זה, קינגסלי, תודה שהזהרת אותנו. כמה מהמסדר
באים אתך?"
מבט מלא חרטה הופיע על הפרצוף השחור. "הוויזלים - ארתור, מולי,
ביל, פלר, וצ'ארלי כשהוא יוכל לבוא לכאן מהיבשת. הלופינים. ואולי דודג'
(19)."
ארני קימט את מצחו, "השאר לא באים? למה?"
"חוץ מדיגל ומג'ונס, ששומרים על הדארסלים (20), אין
'שאר'. הם רדפו אחרינו כל השנה אחרי שסנייפ העביר להם רשימה של חברי המסדר. הם
הורידו אותנו אחד בכל פעם, אבל העשרה שאמרתי לכם ואני זה כל מה שיש." התוודה שאקלבולט
בעצב.
נוויל הנהן, וניסה להיראות כאילו זה לא עניין גדול, כאילו כלל את זה
בתכניות החירום שלאט לאט הפכו לחסרות תועלת. "בסדר, אבל עדיין יש לנו את ווד
ואת החבר'ה מהקווידיץ' שבאים. בעצם…" עיניו התרחבו פתאום,
ותקווה התחילה לבצבץ בליבו, כשהוא הסתובב והסתכל על ג'יני. "את אוהבת
קווידיץ', ג'יני - כמה אנשים יקשיבו לשחקן מקצועי שהם ממש אוהבים?"
רון היה זה שענה, וצחק בקול. "מספיק כדי שהם ירוויחו יותר
ממפגשי מעריצים מאשר לשבת על מטאטא."
"אז נשתמש במהירות ובשמות שלהם כדי להשיג כמה חברים. נקריב כמה
עשרות שרביטים בטווח הקצר כדי שיביאו תגבורת שלמה. גם צ'ארלי, תבדקו אם הוא יכול
להביא לנו מישהו מאירופה כשהוא בא." דיבר נוויל מהר, ונתן לרעיון לצאת ממנו
כשחשב עליו. "תגידו לאנשים שזה עכשיו, שאנחנו נלחמים, שהארי חזר,
אפילו תגרמו לחרטה ותגידו להם שזה קורה בבית ספר מלא בילדים, מה שצריך לעשות. לכו
לערי הקוסמים הגדולות… הוגסמיד, לונדון, מכתש גודריק, מולד על הוולד (21), אוטרי
סנט. קצ'פול. אפילו אם לא נקבל חיילים מאומנים, נקבל מספרים."
ג'יני נראתה מהוססת. "אבל הם לא יגיעו לכאן במשך שעות."
"אנחנו לא יודעים כמה זמן ייקח להארי -" התחיל נוויל, אבל
רון הניד בראשו.
"לא שעות. יהיה לנו הרבה מזל אם תהיה שעה אחת
לפני שהוא יבוא לפה. הארי יודע, הוא יכול -"
"להציץ למחשבות שלו, אנחנו יודעים," אמר דין, ואז הסתכל על
שאקלבולט. "מה אתה חושב?"
"אני מסכים עם נוויל שכל פעולה להבאת תגבורת היא הדרך העדיפה.
אם יעזרו לכם שחקני קווידיץ' מקצוענים -"
"מישהו פה אמר את המילה הנפלאה קווידיץ'?" אוליבר ווד יצא
מהדיוקן, שיערו פרוע וארוך יותר ממה שנוויל זכר, לבוש בג'ינס ובמגפי קווידיץ' מתחת
לגלימות הכחולות הנוצצות של פאדלמיר יונייטד, מטאטא מהודר כמו שקרום השתמש בו על
כתפו. הוא חייך כשראה אותם, אבל עיניו סרקו את השחקנים כאילו היו היחידים בחדר.
"פרד! ג'ורג'! מקמילן! צ'אנג! קורנר! גם אתם נמצאים פה? אתם יודעים מה קורה?
מה הארי הביא מגרינגוטס, אם זה נכון?"
"את חרבו של גריפינדור," הכריז מייקל. "והוא -"
הרמיוני כחכחה בגרונה בקול והרימה את ידה, בצורה כה מוכרת עד שנוויל
כמעט צחק, והוא תהה האם תצליח להפסיק את ההרגל הזה כשרצתה להגיד משהו במפגש
קבוצתי. הוא הצביע עליה בחיוך רחב. "העלמה גריינג'ר רוצה להגיד משהו, אני
מאמין."
"אין לנו את החרב," היא אמרה להם. "זה לא מה שרצינו
להשיג משם, בכל מקרה. אני לא יכולה להגיד לכם מה כן לקחנו
משם, אבל בעצם איבדנו את החרב בגרינגוטס."
"וזה," אמר לה רון, "משהו שנצטרך לפתור אותו."
"אה, כן, רונלד," שמה הרמיוני יד אחת על מותנה וזרקה את
שיערה לאחור, "מה הצעת אז? בוא פשוט ניקח את אחת מהחרבות העתיקות מתוצרת
גובלינים שיש לנו, אם במקרה היא ספגה את הארס של ה -?"
רון השמיע רעש נורא, צרוד ומחרחר, כאילו נחנק למוות מכמות ליחה
גדולה, וכל מי שהקיף אותו התרחק בהבעות פנים של תדהמה וגועל על פניהם. הוא בכלל לא
היה מוטרד מזה. בעצם, הוא קרן משמחה, פרצופו המנומש חייך חיוך גדול כשתפס את
הרמיוני בכתפיה. לרגע, כולם חשבו שעמד לנשק אותה, אבל הוא רק ניער אותה וצחק.
היא הסתכלה עליו בהפתעה. "רון…?"
"זה בדיוק מה שצריך! בואי! הולכים לשירותים!" לפני שהיא
יכלה להתנגד, רון משך את הרמיוני בידה ועבר דרך חברי צ"ד אל המדרגות שדרכן
יצאו הארי ולונה.
ג'יני ניסתה לצעוק בעקבותיהם, אבל זה היה מאוחר מדי. לפני שמישהו
הבין מה קרה, חבריו של הארי נעלמו, וכמה ראשים פנו אל פרד וג'ורג', כאילו יכלו
להסביר את התנהגותו המוזרה של אחיהם, אבל פרד רק משך בכתפו, והסתכל על שיימוס.
"אני מתחיל להבין את פיניגן בנוגע לזה שהארי השתגע… ואני חושב שזה
מידבק."
OOO
שאר חברי נבחרת הקווידיץ' של ווד כבר יצאו מהמעבר מאחוריו, אבל הוא
הסכים במהירות לשלוח הודעות לשחקנים המקצועיים כדי לשנות את התכניות ולהתחיל להביא
תגבורת. כששאר חברי המסדר הגיעו, הראה נוויל לשאקלבולט את התכניות שלהם, כשצ"ד
התחילו לפעול. הם בדקו שרביטים, התמתחו, הכניסו שורות אחרונות למכתבים, הורידו
גלימות חיצוניות והפשילו שרוולים, הורידו חגורות וקשרו את שיערם ברוגע שהיה ללא
פחד של מתבגרים.
ארני כבר שלח את סוזן במעבר, עם הרבה מהמתנות והמכתבים של צ"ד
בידיה, אבל מבט האובדן הנורא שהופיע על פניו כשהדלת נסגרה מאחוריה נעלם. הוא נראה
יותר מרוכז מהשאר, והוא הוריד את סוליות נעליה של סאלי-אן, כשהוא מדביק את העור
בקסם כדי למנוע ממשהו להתפרק. נוויל הלך אל חברו כשסיים עם שאקלבולט, והניח יד אחת
על הגב הרחב. "ארני…"
הוא הרים את מבטו, בגבה אחת מורמת. "צריך משהו, חברי
הטוב?"
נוויל הניד בראשו. "רק רציתי להודות לך על שנשארת. לא היית
צריך, אתה יודע."
"כן הייתי," עיני האגוז היו החלטיות כמו בפעם שהבין באמת
את הכוח העמוק והלא פיזי של חברו על הקיר לפני כל כך הרבה חודשים. "חשבתי
ללכת אתה, אהיה כנה, במיוחד אחרי מה ששאקלבולט אמר בנוגע לסיכויים שלנו, אבל לא
אוכל להסתכל לבת שלי בעיניים אם אצטרך להגיד לה שעזבתי אתכם כשהייתם צריכים כל
שרביט שאפשר."
נוויל כרע לידו, ולחץ לארני על הכתף. "רק תשמור על עצמך, בסדר?
תשמור על עצמך, אל תעשה משהו טיפשי. ולא רק בשביל סוזן והתינוקת. אני די התחלתי
לחבב אותך, מקמילן."
"הייתי אומר את אותו הדבר, אבל אתה מגריפינדור, אז זה לא
יקרה," חייך ארני ואז תיקן את עצמו. "אה, לא שאני לא מחבב אותך. בעצם
הפכת לאחד מהחברים הטובים שלי בשנה הזאת, אבל התכוונתי לגבי לעשות משהו טיפשי."
"לא," הודה נוויל, "אני לא אוכל למנוע את זה. אבל אתה
יכול לעשות לי טובה?"
"בטח."
"אם יפצלו אותנו לפי בתים מאיזושהי סיבה, שים עין על חנה
בשבילי." ארני הנהן בהבנה ברורה, והם התחבקו במהירות לפני ששוב הלכו להשלים
את ההכנות, אבל ברגע האחרון, נוויל עצר והסתובב. "אה, וארני…"
"כן?"
"תוודא שיש לה משהו לזרוק." הוא צחק קצת, והושיט יד לכיסו
כדי למשש את הסרט הצהוב לשיער שלא אמר לאף אחד ששמר. "הילדה לא מפספסת."
ארני צחק, אבל תגובתו נעצרה כשקולו של הארי הדהד בחדר, וכולם הסתובבו
וראו אותו ליד הדלת, שיערו השחור יותר פרוע מהרגיל. "וולדמורט
בדרך לכאן, מבצרים את בית הספר - סנייפ הרים את הרגליים וברח -"
הוא קימט את מצחו, והסתכל על לופין בתדהמה. "ומה
אתם עושים כאן? איך ידעתם?"
"שלחנו מסרים לידע את כל חברי צבא
דמבלדור," הסביר פרד במהירות. "אתה
לא יכול לצפות מכולם להפסיד את כל הכיף, הארי. וצבא דמבלדור יידע את מסדר עוף
החול, ומשם זה התגלגל כמו כדור שלג."
"איפה מתחילים, הארי?"
צעק ג'ורג' מעל הקהל שהקיף את הארי, ונעמד על קצות אצבעותיו ומתח את צווארו כדי
לראות את הקוסם הצעיר. "מה קורה?"
"מפנים עכשיו את הילדים הצעירים יותר
וכולם ייפגשו באולם הגדול כדי להתארגן."
הארי נשם נשימה עמוקה, ונראה כאילו לא האמין למילותיו כשחייך אליהם ואמר את המילים
שחיכו לשמוע אותו אומר כמעט שנה. "אנחנו
נלחמים."
נוויל וארני החליפו מבט רגעי מלא באדרנלין, ואז שלפו את שרביטיהם
מהחגורות ורצו קדימה, אוספים את לוחמיהם ויוצאים מהדלת במדרגות כאילו
אתם-יודעים-מי בעצמו חיכה להם בסופן. טרי היה לצדם ברגע שיצאו אל המסדרון, עיניו
הכחולות והכהות מבזיקות. "מה עושים?"
"לאולם הגדול עכשיו. אנחנו נשיג את שאר הכוחות, נתאחד עם קולין,
ג'ניפר ורוואן, נבדוק עם המורים כדי לראות מה בדיוק הם יודעים על מה שאנחנו נלחמים
מולו, ואז נכין את העניינים האחרונים עם קינגסלי ושאר המסדר. שניכם צריכים להיות
מוכנים… ותמצאו את שיימוס. אני צריך את הקצינים שלי!"
"הוא חשב שג'יני -" התחיל טרי, אבל נוויל קטע אותו והניד
בראשו כשהמשיכו לרוץ במורד המדרגות והמסדרונות אל לב בית הספר.
"אין זמן לעדכן את ג'יני. שיימוס הוא הקצין עכשיו, וגריפינדור
שלו. תגידו לו… קולין!" הם נתקלו בכמה תלמידים
בפיג'מות ובגלימות וחלוקים שנלבשו בחופזה שגם ירדו במדרגות, ונוויל הרים את ידו,
ונופף כדי למשוך את תשומת ליבו של הקוסם הצעיר שראה לרגע.
היה עוד בלבול לרגע, ואז קולין הופיע, פניו אדומים, אבל עיניו
הכחולות מלאות התלהבות כמו שהכירו אותו. "המפקד!" הוא הושיט את ידו,
והפך את לחיצת היד הפגועה שלו לחיבוק קצר וטפיחה על השכם, ואז הנהן אל שאר תלמידי
גריפינדור, שצעקו בעצמם כשעברו אותם. "אנחנו מוכנים, אדוני. אולי נתפסנו
בפיג'מות, אבל אנחנו המשכנו להתאמן ולעשות כשפים בחדרים, ואף אחד לא איבד את
האמונה. לפרובישר יש כאב בטן וקוט יצטרך קצת לשמור על עצמו כי חטף היום קרושיאטוס,
אבל כל השאר מוכנים לעמוד על המשמר."
"מה איתך?" שאל נוויל, והסתכל על העיגול השחור מסביב לעינו
של קולין. "מה קרה?"
"בכנות, אדוני?" צחק קולין. "עשיתי את זה לעצמי. היה
לי משהו בעין ושכחתי שאני לא מרגיש את מה שאני עושה. כמעט התעוורתי, אבל אני בסדר
עכשיו." הוא היסס, וקצת האדים. "אבל אל תגיד לדמלזה. לא אמרתי לה איך זה
קרה, ואני נותן לה להסיק שזה היה משהו אמיץ."
"אה, השקרים הקטנים של האהבה," טרי הצביע אל איפה שיכלו
לראות את שביל הכניסה בסוף גרם המדרגות האחרון לפניהם, שהיה עמוס בתלמידים שמיהרו
אל האולם הגדול. "נתראה בפגישת התכנון האחרונה, במסיבת הניצחון, או בעולם הבא
שתבחרו לכם. אני עם רייבנקלו."
ארני גם עזב אותם, ונוויל נשאר עם קולין, והסתכל לצדדים בדאגה כשניסה
לראות את שיערה האדום והבהיר של ג'יני או את שיערו הצהוב והגלי של שיימוס כשנכנסו
אל האולם הגדול והתיישבו בשולחן של גריפינדור. התלמידים הבוגרים שחזרו זכו לברכות
לבביות, ולקח כמה רגעים לפני שהפרופסור מקגונגל, שעמדה לפני שולחן הסגל בכותונת
הלילה מטרטן שלה, הצליחה להשתיק אותם.
כשאחרונת הלחישות גוועה, היא הסתכלה עליהם בחומרה, אבל קולה היה
ברור, והוא שמע שם את ההתלהבות וההנאה שהרגיש בעצמו מהמחשבה של לגמור
את הכול בצורה אחת או אחרת. "הארי פוטר חזר -"
היא נקטעה בידי שאגת שמחה וקריאות כשכולם בשולחנות של גריפינדור,
הפלפאף ורייבנקלו - אפילו אלו שכבר ראו, נגעו ודיברו אתו - קפצו על רגליהם, רקעו
ומחאו כפיים. מקגונגל חייכה לרגע, הנהנה, ואז הניפה את שרביטה והשתיקה אותם. ברגע
שהבינו שהם לא יוצרים עוד רעש, התלמידים שוב נרגעו, והסתכלו עליה בתשומת לב.
הפרופסור כחכחה בגרונה, ואז שוב התחילה.
"הארי פוטר חזר, אבל עם כמה שחדשות אלו משמחות, בית הספר נמצא
בסכנה גדולה. אנו מצפים להתקפה בידי אתם-יודעים-מי וחסידיו בשעה הקרובה, ואנו לא
מאמינים שהוא ידאג לרווחת התלמידים. כמורים, הבטיחות שלכם היא בראש סדר העדיפויות
שלנו, אז אתם תפונו מבית הספר דרך מעבר שיוביל אתכם אל הכפר הוגסמיד, שם בעלי
החנויות והבתים שהתנדבו לשמור עליכם יאספו אתכם עד שנדע עוד. אתם תתנהגו כמו גברים
ונשים מנומסים בביתם וחנויותיהם של האנשים הללו, ואני לא רוצה לשמוע על ניסיונות
מטופשים לבוא ולהצטרף לקרב."
נוויל וקולין בהו אחד בשני בחוסר אמונה. הם לא יכלו… היא לא… אחרי הכול,
הם היו אמורים לשים את הזנב בין הרגליים ולהשאיר קצת יותר מעשרים מורים וחברי מסדר
להילחם מול כל החסידים של אתם-יודעים-מי? הוא הניד בראשו, ומנע מקולין לקפוץ על
רגליו. "היא לא גמרה," הוא סינן לעברו. "היא בטח
מתכוונת לצעירים. גם אנחנו תכננו להוציא אותם מפה, תזכור."
"על בטיחות הפינוי,"
המשיכה פרופסור מקגונגל, "יפקחו אדון פילץ' ומדאם פומפרי.
מדריכים, כשאתן את הסימן, עליכם לכנס את תלמידי הבתים שלכם ולהוביל אותם באופן
מסודר אל נקודות הפינוי."
"ומה אם אנחנו מעדיפים להישאר ולהילחם?"
נעמד ארני על רגליו, שרביטו שלוף, וקולו הדהד בחוזקה מקירות האבן. זה היה מגוחך
שמישהו יתנגד לו, שיקרא לו ילד או שיגיד שצריך להגן עליו, ונוויל אמר תפילת תודה שקטה
על כך שהתלמיד החסון מהפלפאף היה זה שאתגר אותה, ולא קולין או פדמה שנראו פחות
חזקים.
צ"ד הריע, ומקגונגל היססה לרגע ארוך לפני שהנהנה. "אם
הגעתם לבגרות, מותר לכם להישאר."
כתפיו של קולין נמתחו, והוא התחיל לעמוד על רגליו, אבל נוויל תפס
בפיג'מה שלו ומשך אותו שוב לאחור. "לא
עכשיו," הוא לחש, ואז הסתכל בשולחן של גריפינדור על הפרצופים הנדהמים של
תלמידי השנים הרביעית, החמישית והשישית שהסתכלו עליו. "קודם כל," הוא
לחש כשאחת מהתלמידות ברייבנקלו שאלה על הרכוש שלהם (22), "יש כאן עדיין
סלית'רינים. אנחנו לא יודעים אם היא מנסה לפזר מידע מטעה על המספרים שלנו… זה מה שאני
הייתי עושה. וגם, אם היא רצינית, אני אתווכח בשבילכם, אני נשבע. אני יודע שאתם
יכולים להילחם. אני מאמין בכם, ולעזאזל אם לא נצטרך כל שרביט שאפשר."
"איפה פרופסור סנייפ?"
קולה החד והחזק של דפני גרינגראס נשמע מהשולחן של סלית'רין, ומקגונגל חייכה את
החיוך הגדול ביותר שנוויל ראה ממנה אי פעם.
"אם להשתמש בביטוי עממי, הוא הבריז
מכאן."
קריאות הידד חזקות יותר בקעו באולם, ובשמחתו על כך שסופסוף נפטרו
מהמנהל השנוא - למרות שנוויל היה די בטוח שיפגשו אותו שוב בקרוב עם שאר אוכלי
המוות- הוא כמעט לא שם לב שהארי הלך לאורך השולחנות, וסרק את המושבים כאילו חיפש
משהו (23).
הוא לא היה היחיד ששם לב לכך. התרועות גוועו מהר, והוחלפו בגל
לחשושים נדהמים מאלו שעוד לא ראו את הארי עצמו, ונוויל הסתכל בלחץ על קולין כשהארי
עבר ממש מאחוריו, שרוול גלימתו משפשף את השיער הזהוב. למזלו, קולין לא התפרץ
בהערצה, ופרצופו המלאכי לא הראה יותר הנאה והתלהבות מלראות את הנבחר יותר מכולם
מסביבו.
כשהיא מתעלמת מהרעש הקטן שיצרה הגעתו של הארי, המשיכה מקגונגל במרץ.
"כבר הטלנו הגנות על הטירה, אבל ספק אם הן יחזיקו מעמד לאורך זמן אלא
אם נחזור ונחזק אותן. עלי לבקש מכם, אם כן, לנוע מהר ובאופן מסודר, ולהישמע
להוראות המדריכים -"
היא נקטעה בידי קול אחר. גבוה וקר, שהדהד מכל מקום כאילו הטירה בעצמה
דיברה, ולמרות שלא שמע אותו לפני כן, הבין נוויל בפחד מיד מי זה היה. וולדמורט.
"אני יודע שאתם מתכוננים לקרב. מדובר במאמצי סרק. לא תוכלו להילחם בי."
נשמעו כמה צרחות מהביטחון הקר בנימת קולו של הקוסם האפל הכי מפחיד
שחי אי פעם, ואיפשהו בחדר, מכשפה צרחה, אבל או שהוא לא שמע את תגובתם, או שלא היה
אכפת לו כשהמשיך בנאומו. "אני לא רוצה להרוג אתכם. אני רוחש
כבוד רב למורי בית הספר הוגוורטס. אינני מעוניין לשפוך דם קוסמים."
הפסקה ארוכה ועוצרת נשימה נשמעה אחרי השקר הגס הזה, ואז הוא אמר את דרישתו. "תנו לי את הארי פוטר, ואיש לא ייפגע. תנו לי את הארי פוטר, ואשאיר את בית הספר ללא פגע. תנו לי את הארי פוטר, ותזכו לגמול. יש לכם זמן עד חצות."
(1) ריבר-
הכינוי של לי ג'ורדן בשידור. הסיבה לכך: נהר (ריבר) לי באירלנד, נהר הירדן
(ג'ורדן) בישראל והעובדה שהוא "נהר של מידע", ותמיד יודע מה קורה.
(2) רשף-
הכינוי של פרד בשידור, באנגלית Rapier, כלומר להט.
במקור הכינוי שלו היה "רקק" (Rodent), כלומר,
מכרסם, בגלל השם "וויזלי" (סמור).
(3)
משכיחים- קוסמים שמטרתם למחוק זיכרונות למוגלגים כדי שלא יזכרו שביצעו בסביבתם
קסם.
(4)
אני חושב שהקוסמים לא יודעים מה זה משטרה.
(5)
קצר-חוטם שבדי- סוג של דרקון.
(6)
צ'יף אוכלי המוות- וולדמורט, כפי שהוא מכונה בשידור.
(7)
בשר קללות- תרגמתי כדי לשמור על המצלול של "בשר תותחים".
(8)
זוועקה- לחש שגורם לצרחה ברגע שמישהו מפר את העוצר.
(9) חוק גאמפ
לשינוי צורה של היסודות- מין חוק פיזיקלי כזה של קוסמים, הכוונה כאן היא שאי אפשר
לייצר אוכל סתם ככה. אפשר לזמן אותו או להגדיל אותו. הרמיוני אמרה את זה לרון
בלילה שהוא עזב אותה ואת הארי.
(10)
הארי גילה שוולדמורט הבין שהטבעת של בית פברל, ההורקרוקס שלו, הושמדה.
(11)
"הוא הביט ברון ובהרמיוני, וניסה לאותת להם ללא מילים שוולדמורט גילה את
אובדנו של עוד אחד מההורקרוקסים." ~ הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 525.
(12)
האקס שלה.
(13)
כי השרביט של דין נחטף בידי חטפנים.
(14)
"אנחנו לא יודעים איפה זה. אנחנו חייבים למצוא את זה מהר. לא מוכרחים לספר
להם שזה הורקרוקס." ~ רון וויזלי, הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 528.
(15)
"אני חושבת שרון צודק. אנחנו בכלל לא יודעים מה אנחנו מחפשים, אנחנו זקוקים
להם." וכשהארי עוד לא השתכנע - "אתה לא חייב לעשות הכול לבדך,
הארי." ~ הרמיוני גריינג'ר, הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 529.
(16)
הארי ראה את וולדמורט עף.
(17)
"הוא שוב בתנועה" ~ הארי פוטר, הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 530.
(18)
שיימוס טען שהארי השתגע עוד בספר החמישי, כשהארי טען שוולדמורט חזר לחיים. לא
מפתיע שהוא עדיין חושב ככה.
(19) אלפיאס
דודג'- קוסם, חבר במסדר עוף החול, ידיד ותיק של דמבלדור.
(20)
דאדלוס דיגל, הסטיה ג'ונס- חברי מסדר שמונו להסתיר את הדארסלים בתחילת הספר
השביעי.
(21)
מולד על הוולד- איפה שדמבלדור נולד.
(22)
"ומה עם הרכוש שלנו?" שאלה ילדה אחת בשולחן רייבנקלו. "המזוודות,
הינשופים?"
"אין
עכשיו זמן לדאוג לרכוש," אמרה הפרופסור מקגונגל. "מה שחשוב זה לפנות
אתכם מכאן בבטחה." ~ הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 552.
(23) את רון והרמיוני, שהלכו לחדר הסודות כדי להשיג ניבי בסיליסק ולהשמיד את הספל של הפלפאף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה