חברים, הפרק הזה עומד להיות אחד מרגעי השלווה האחרונים שלנו. כי הקרב האחרון כבר מגיע. נוויל מאויים בידי הקארואים, אבל האם הוא יצליח להימלט מהם? ומה עם שאר החבר'ה? עוד מעט, חברים, עוד קצת ואנחנו מגיעים לזה…
במשך מעל לשבוע, הם היו בקיפאון. נוויל עמד על המשמר, אבל סנייפ
והקארואים לא פעלו, והוא התחיל לחשוב שנוצר מאזן אימה מסוכן. הנסיגה בפעילות של
צ"ד מאז עינויו של מייקל כנראה גרמה לאוכלי המוות לחשוב שניסיון החטיפה של
סבתו- שאלקטו יידעה אותו לגביו בלעג למחרת היום, למרות שרמזה שהניסיון לשלוח את
סבתא לאזקבאן היה יותר מוצלח ממה שהפטרונוס אמר- גרם לו לחשוש ולהיכנע.
ואז, בשמונה באפריל, הוא ושיימוס הלכו לשיעור לחשים כשקראב
וגויל פגשו אותם במסדרון, דמויותיהם הענקיות חוסמות את הדלת לכיתה באיום, זרועותיהם
שלובות. נוויל החליף מבט עם חברו ונאנח, וגלגל את עיניו מול שני הסלית'רינים
הענקיים. "אם נגיד יפה בבקשה, תזוזו לנו מהדרך?"
גויל נראה היה כאילו הוא חשב על כך הרבה זמן, ואז הניד את ראשו
בחומרה. "לא."
"לא?" נדהם שיימוס.
"לא," חזר גויל, יותר בביטחון הפעם.
"פשוט לא. והרמת לו לכל כך הרבה משפטים נפלאים
וחכמים," נאנח הקוסם הצעיר, ועיניו הכחולות נצצו מהציפייה לקרב כששלף את
שרביטו, והקפיץ אותו קצת בכפו. "כמובן, חכמה זה לא בדיוק הכישרון הכי גדול
שלך, נכון, גרגורי מותק?"
"אל תקרא לי מותק, אני לא מותק שלך." הזעיף גויל פנים,
וכתפיו התהדקו כשתפס את השרביט שלו.
"זה לא אישי, גויל, פשוט ככה פיניגן מדבר... " ניסה נוויל
להרגיע. למרות שגם הוא שלף את שרביטו, הוא שמר עליו נמוך לצדו, והרים את ידו האחרת
בצורה מפייסת. "פשוט תנו לנו לעבור. אנחנו לא רוצים קרב."
"אבל אנחנו כן," לגלג קראב, ולפני שנוויל ידע מה פגע
בו, הוא נפל. הוא היה מוכן לחסום קללה, כישוף, אפילו התקפה מצד שלישי שהשתמש בשני
הבריונים כהסחת דעת, אבל לא ציפה שפשוט יחטוף מכה. המכה הייתה חזקה כמו איל ניגוח,
וראשו הסתובב, נקודות שחו לפני עיניו כשנפל על ברכיו, והזיז את ראשו כשנלחם כדי
שהמכה החזקה לא תעלף אותו.
"טינטרץ' (1)!" ממקום שנשמע לו רחוק מאוד, הוא שמע את
הכישוף ששיימוס צעק, רעש שנשמע כמעט כמו התעתקות, ואז היה ריח של שיער שרוף, וקראב
צרח. נוויל הכריח את עצמו לקום, עדיין לא יציב במקצת, ושיימוס נלחם מול שני הסלית'רינים.
שיערו של קראב היה חרוך ומעלה עשן, אבל הם למדו את שיעורי
אומנויות האופל יותר טוב ממה שהיה אפשרי בהתחשב בטיפשות המפורסמת שלהם, ולמרות
שאחד על אחד הקרב היה שקול; ביחד, ניסה התלמיד הצעיר מגריפינדור לבלום אותם,
שרביטו מבזיק. "אר אייס (2)! פרוטגו ! דיפינדו ! ביואלים (3)! אימפדימנטה !
סגיית' !"
נוויל רץ קדימה, מוכן להצטרף לקרב, מתעלם מהעין שלו שכבר התנפחה
ונעצמה ומהכאב הנוראי בראשו. שרביטו הצליף, והוא ניצל את הסחת הדעת כדי לשגר שני
כישופי שיתוק שהפילו את שני הסלית'רינים כמו עצי אלון כבדים, אבל מיד לאחר שהאור
יצא משרביטו, הפכה הסיבה לקטטה לברורה מאוד.
כמו דמויות שיצאו מערפל כבד, הופיעו שמונה אוכלי מוות בגלימות
שחורות מקירות המסדרון כשכישופי ההנגזה שלהם בוטלו. נוויל הרגיש את המטבע בוער
בכיסו, וידע ששיימוס קרא לעזרה, אבל לפני שיכול היה להתווכח עם החלטתו של הסגן,
הוא נלחם על חייו יותר מכל פעם קודמת.
דלת כיתת הלחשים נפתחה בסערה מאחוריהם, ופטרונוס ענק יצא בעננת
כסף. זה היה שור, מוריד את קרניו ומעיף הצידה שניים מאוכלי המוות שכיתרו את שיימוס
כאילו היו בובות סמרטוטים. נחיל עפרונות עף מהחדר כמו דבורים, תוקף ודוקר את
הדמויות בגלימה, ונוויל הרשה לעצמו להציץ לרגע כדי לראות מי בא לעזרתם. לתדהמתו,
זה היה פרופסור פליטיק, והמורה הזערורי רץ ברחבי החדר, מפשיל את שרווליו כשכיוון
את שרביטו.
"ברח, נוויל!" הוא צייץ בבהילות, כמעט בצורה קומית
אפילו במצבם הנואש, אבל עדיין היו חמישה אוכלי מוות מול שלושתם, והוא ראה את
אמיקוס ואלקטו רצים מהפינה כדי להצטרף לקרב.
נוויל הניד בראשו, התכופף הצידה, ואז פגע באחד מהם עם קללת
קונג'ונקטיוויטוס (4) בפניו. האיש צרח, וקרע את המסכה כדי לתפוס בעיניו הצורבות,
אבל זה לא היה מישהו שהכיר, ולא היה אכפת לו. שישה מול שלושה עדיין לא היה מצב
טוב. "אני לא עומד לעזוב את שניכם!"
סילון אור אדום עבר כל כך קרוב לראשו של שיימוס עד שלרגע אחד
שיערו נראה אדמוני כמו של ג'יני, והוא הסתובב, וירה בחזרה אל אלקטו, אבל הכישוף
החמיץ, והוא בקושי הצליח להתחמק מהכישוף של אוכל המוות שמולו נלחם. פליטיק זרק
כישופים מהר יותר מכל מה שנוויל אי פעם ראה לפני כן, אבל הוא רק הצליח לעכב
שניים מהם והשאיר לכל קוסם צעיר עוד שני אוכלי מוות. הם לא חזרו על הטעות שעשו עם
דוליש. אלו היו לוחמים מוכשרים וקשוחים, והוא ידע שרק חצי שנה של אימונים חסרי
רחמים מנעה ממנו ומשיימוס ליפול, למרות שהם הפסידו מהר.
"סליחה שאיחרנו, פרופסור!" קולה של לבנדר הפתיע אותו,
והוא ראה אותה יוצאת מהפינה שממנה הקארואים באו רק כמה שניות קודם לכן, פרוואטי
וקולין לצידה. שלושתם היו בשרביטים שלופים וללא גלימות, והוא הרגיש גם התלהבות וגם
אימה בכך שראה אותם מוכנים לקרב כך. זה היה מוקדם מדי! הכול יצא משליטה!
קללה פגעה לשיימוס בברך, והוא צרח כשהמפרק התקפל בצורה מכוערת
מתחתיו, ונפל אל הרצפה, אבל בעיניו היו גם כאב וגם זעם, ושרביטו פשוט התפרץ
כשהצרחה הפכה לקללה. "טיין ארדבלה (5)!"
שני הצדדים נסוגו כשקיר אש מלהבות לוהטות ומלובנות יצא מהאבנים,
וחילק את המסדרון מהרצפה עד לתקרה. ההפוגה נמשכה רק לרגע, אבל פליטיק הסתובב אל
נוויל, וסימן בשרביטו אל איפה שקיר האש הפריד ביניהם לבין המסדרון שהוביל אל
המדרגות. "רוץ! עכשיו! הם רוצים אותך!"
"מה איתכם?!" הניד נוויל בראשו, הסתכל על חבריו,
ומבטו נח על שיימוס, שתפס בברכו וקילל בכעס. "אני לא יכול סתם ל -"
"נטפל בעצמנו, וקסמי הזיכרון שלי טובים מאוד, איש צעיר…
עכשיו אמרתי, לך!" הניף פליטיק בשרביטו,
ונוויל הרגיש אחיזה קרה מאוד כשנזרק דרך הלהבות, כישוף ההקפאה מעביר אותן מעל העור
והגלימות שלו.
הוא לא יכול היה לחזור. הוא פשוט יצטרך לסמוך עליהם. כשהוא
מתעלם מצליל הקרב שחזר מאחוריו, נוויל רץ.
הוא בקושי הגיע אל העיקול במסדרון לפני שהבין שרודפים אחריו.
הוא הסתכל מעבר לכתפו, וראה את אמיקוס רץ אחריו במסדרון. האיש הרכרוכי והשפוף היה
מהיר יותר ממה שנוויל ציפה, אבל אם הוא יוכל לפגוע בו, זה לא משנה, כי הוא לא יכול
היה להסתובב ולכוון בלי שיתפסו אותו. הוא עבר חליפות שריון ופסלים, מוותר על
המהירות כדי שיוכל לקבל מסלול פחות צפוי, מסתמך על המפות ועל התרשימים שזכר כבר
לפני חודשים כדי לנצל כל פניה חדה שהייתה לטירה להציע.
פעם, הוא ידע שעכשיו הוא צריך היה להתנשף, לכרוע על ברכיו
מהניסיון לברוח כל כך מהר במעלה ובמורד גרמי מדרגות ומסביב לפינות, אבל ליבו פעם
מאדרנלין יותר מתשישות, ורגליו לא התעייפו כשהמשיכו לדחוף, ואמיקוס כבר השתרך
מאחוריו. אוכל המוות קצת מעד, התנשף והתנשם, פניו האדימו, ונוויל ניצל את
ההזדמנות. כשהוא נטש את המסלול המפותל, הוא כופף את כתפיו קדימה והתחיל לרוץ מהר
למעלה במעלה גרם המדרגות הצר אליו הוביל אותם.
אפילו אחרי כל האימונים, ריצה מלאה במעלה ארבעה גרמי מדרגות שהיו
כמעט אנכיים הייתה קשה מאוד, וריאותיו שרפו, רגליו צרחו כשהגיע לראש גרם המדרגות.
אבל הוא לא עצר. הוא כבר לא שמע את אמיקוס מאחוריו, אבל זה רק הלחיץ אותו יותר
כשהגיע אל המסדרון בקומה השביעית.
האם הייתה עוד דרך? מעבר סודי שלא ידע עליו? קיצור דרך? הוא לא
יכול היה להניח שאוכל המוות פשוט נשאר מאחור, ואסור היה לו להוביל אותו אל המחבוא
שלהם. אם אמיקוס או אחד מהאחרים ימצאו אותו לפני שיכנס פנימה, הוא ידע שיצטרך
להוביל אותם לעוד מרדף פראי, מקווה, מתפלל שיוכל להתנער מהם ולקבל עוד הזדמנות,
אחרת…
אבל זה היה שם. הדיוקן של ברנבס השוטה שבשמחה חטף מכות אלה
נצחיות. הכד המוזר והאסייתי שהמשיך באופן מוזר להתמלא בבקבוקים ריקים של שרי
לבישול (6). הקיר החלק שהסתיר את הדלת לסיכוי היחיד שלו. פעם, פעמיים, שלוש פעמים
הוא עבר אותו, נעליו מחליקות על הרצפה כשהסתובב וכמעט נפל. אני
צריך להתחבא במקום בו האויבים שלי לא ימצאו אותי! אני צריך להתחבא במקום בו
האויבים שלי לא ימצאו אותי! אני צריך להתחבא במקום בו האויבים שלי לא ימצאו אותי!
הדלת הופיעה, והוא פתח אותה. כשהסתובב לסגור אותה מאחוריו, הוא
ראה את אמיקוס מופיע דרך מה שתמיד נראה היה והיה רשום בכל המפות של הטירה כארון עם
מבוי סתום. אוכל המוות שאג בזעם וכעס כשנוויל נופף אליו בשמחה, ואז טרק את הדלת.
היא רטטה ונעלמה, והוא רק שמע לרגע אחד אגרופים מרביצים ללא תועלת וקללות גסות
לפני שהקיר נוצר שוב, והוא היה בטוח.
OOO
הוא עמד לגווע או להשתגע.
חדר הנחיצות סיפק לו חדר קטן ונחמד, מרוצף בעץ ונינוח, עם שטיח
של אריה הזהב של גריפינדור על רקע אדום עז שהיה על קיר אחד וערסל אדמדם שהיה תלוי
מהתקרה בדיוק בגובה הנכון, אפילו מתלה כדי לתלות את הבגדים שלו ומדף מלא בספרים על
קסמים ואסטרטגיות לקרב. אבל מה שהוא לא נתן לו היו שני דברים שבתשע למחרת בערב,
הוא היה מוכר את השרביט שלו בעבורם: חדשות על חבריו ומשהו לאכול.
הוא לא היה צמא כי השתמש באגואמנטי
(7) כדי להשפריץ מים צלולים מקצה שרביטו, אבל אם היו קסמים שיכלו להפיק אוכל, הוא
לא הכיר אותם, והוא קילל את עצמו על כך שלא הצליח להגיע לרמת כשיפומטרי בשינויי
צורה. בטח הייתה איזו דרך להפוך אחד מהספרים לכריך עם בשר, אבל לא היה לו מושג איך
לעשות את זה, ולהצביע בשרביטו ולנחש לא עזר לו בכלל.
נוויל ניסה לשלוח הודעות באוניה, אבל לא הייתה תשובה, והוא
התחיל לחשוש שלכדו את כל צ"ד. האם הוא היה הניצול היחידי? האם הוא יכול היה
לדעת בלי להילכד? האם הוא תקוותם האחרונה? האם למצב הזה הנבואה
התכוונה? שהוא יתחבא עד שכולם יפלו, ואז ישרוד כדי למצוא דרך להמשיך ולנקום
בעבורם? איך הוא יכול היה לדעת?
הוא צעד בחדר הקטן בחרדה הולכת וגוברת, בטנו הריקה מקרקרת בכאב
ורק מגבירה את תחושת חוסר האונים. כמה פעמים, הוא ניסה לקרוא לגמדוני הבית כדי
שיביאו לו משהו, אבל או שהיעדרו של דובי גרמה לכך שלא נשאר אף אחד אמיץ מספיק כדי
לעזור, או שכנראה, הפרצה שסנייפ סגר כשחסם התעתקות לא-אנושית אחרי מה שמייקל עשה
מנעה מהם מלהשתמש בקסם שלהם. בייאושו, הוא אפילו זימן את מימזי, כי ידע שהיא חייבת
לבוא אליו אם יש איזושהי דרך אפשרית ושסבתא לעולם לא תצווה עליה לנטוש אותו, אבל
גם היא לא ענתה.
נוויל אפילו לא חשב על לפתוח את הדלת למטבח. זה היה בסיסי מדי,
טיפשי מדי לחשוב שהם לא שמו קסמים שיזעיקו אותם אם יופיע שוב בטירה. לא, הוא היה
תקוע. תקוע עד שמישהו יבוא בעבורו או שיוותר ויצא שוב, אבל מה ימצא אם יעשה זאת?
האם יעז? לא אחרי כל כך מעט זמן. אולי בעוד כמה ימים, אם לא ישמע כלום, אבל בעוד
כמה ימים, אם עדיין לא ימצא אוכל, כוחו יאזול, הרפלקסים שלו יאטו…
באנחה חלשה של זעם ותבוסה, הוא שקע אל הרצפה, ןהחליק על הקיר
החלק ליד מדף הספרים כשעצם את עיניו. הכול. חודשים וחודשים של עבודה וניסיונות
וסיכונים ולדחוף את עצמו וכמעט למות בדרך, והכל הסתיים בזה. לכוד בחדר שאמור היה
להציל אותם, מנותק מחבריו ושותפיו, ומוכרח לבחור בין גוויעה ברעב לבין כניעה. זה
לא היה צודק.
ראשו נפל על ידיו, והוא נאנח עמוקות. הוא לא רצה לבכות. לא היה טעם בלבכות.
הדמעות לא יהפכו לכריך. אני פשוט כל כך רעב, הוא
חשב בייאוש, אני פשוט ממש צריך משהו לאכול. ואז לפחות אוכל
לחשוב כמו שצריך. זה גומר אותי. כל מה שאני צריך זה דרך להשיג קצת אוכל בלי שאוכלי
המוות ישיגו אותי או יגלו. זה מה שאני צריך.
נשמע צליל חלש כמו אבן שנפלה לבריכה של מים, וראשו של נוויל
הורם במהירות, עצביו מרוטים אחרי הדממה שחווה בבידוד בן כמעט יומיים. הוא הסתכל
מסביבו, ולרגע אחד, כלום לא נראה שונה. ואז הוא ראה את זה.
מול הערסל, במקום בו פעם הייתה הדלת, היה ציור. נוויל קם על
רגליו, קימט את מצחו, והתקרב כדי לבחון אותו.
המסגרת הייתה מעץ מוזהב ופשוט, ובפנים, ציור שמן ישן הציג נערה
צעירה ויפה בשמלה לבנה שנראתה כמו מישהי מתחילת המאה. היה בה משהו מתוק ותמים, עם
שיער בלונדיני שהשתפך בתלתלים על כתפיה, אבל עיניה היו מרוחקות באופן מוזר, כמעט
חלולות, כמו של לונה כשחלמה מאוד, אבל שונות בכך שלא היה בהן ניצוץ החיות של
חברתו. בהתחלה, היא הייתה דוממת כמו תמונה מוגלגית, ואז עיניה הסתכלו באיטיות על
שלו, והיא חייכה קצת.
"שלום," אמר נוויל בזהירות. "מי את?"
הנערה לא ענתה, אבל היא המשיכה לבהות בו, ואז ידה עלתה לפיה
כאילו במקרה, והיא הרימה את גבותיה בשאלה. נוויל רץ קדימה, נלחם בדחף ללחוץ על
התמונה כשהנהן. "כן! כן! רעב. אני מאוד רעב! את יודעת איפה אני יכול להשיג
אוכל?"
צעקתו כנראה הפחידה אותה, והיא נרתעה לאחור, כובשת את פניה
בידיה כמו ילדה קטנה, והוא הכריח את עצמו לסגת, וחייך אליה חיוך עדין. עכשיו הוא
הבין. משהו לא היה בסדר במוח שלה. הייתה טראומה שהשמידה אותה, שגרמה לה להתכנס
בתוך עצמה והשאירה אותה כגרסה מרוטת עצבים וסדוקה של עצמה. הוא חייך. הוא ידע איך
להתמודד עם זה.
"אני מצטער," הוא אמר ברכות, ודיבר בזהירות כמו לפיקוס
מתעלף היסטרי מאוד, "אני לא כועס עלייך, יפה. פשוט לא אכלתי כלום כבר כמה
ימים, והתלהבתי. זה הפך אותי לטיפש. אני מניח שגם את כועסת לפעמים ועושה גם דברים
טיפשיים. לא התכוונתי להפחיד אותך. אני לא אוהב להפחיד אנשים. אני מנסה להיות נחמד
לכולם. את יכולה לסלוח לי ולתת לי להיות חבר שלך?"
לאט לאט, עין כחולה נוצצת אחת הציצה מזרועותיה, והיא הסתכלה
עליו בחשש. נוויל פרש את ידיו, תחב את שרביטו אל כיסו האחורי כדי שלא תראה, ושוב
חייך. "רואה? אני לא רוצה לפגוע בך."
מבטה התמקד בחוסר ביטחון בידיו, ואז הוא הסתכל למטה, והבין שהיא
הסתכלה על הצלקות העגולות מהקוצים. "אלו?" הוא הצביע על הצלקות, והיא
הנהנה בעדינות. "קיבלתי אותן כי הייתי עם שתי חברות- ילדות יפות כמוך-
ומפלצות רעות ניסו לפגוע בנו. עצרתי אותם, וזה קצת כאב לי, אבל זה היה בסדר, כי לא
נתתי להן לפגוע בחברים שלי."
היא נרגעה עכשיו, ובהתה בו באותו מבט פתוח, ריקני ומתוק, כאילו
התחילו מההתחלה. נוויל נשם נשימה עמוקה. "חמודה, את יכולה להראות לי איפה אני
יכול להשיג קצת אוכל?"
הנערה הנהנה, ואז הסתובבה, אבל במקום לצאת מהדיוקן שלה ולחזור
עם משהו לאכול, או אפילו להצביע בכיוון מסוים, היא פשוט התרחקה אל הרקע. עכשיו
כשהסתכל, הוא ראה שבניגוד לרוב הציורים שבהם הרקע היה גן, סלון או מקום אחר שיהיה
סביבה מתאימה לנושא, הנערה צוירה לפני מנהרה ארוכה, חשוכה ומפחידה שנראתה כאילו
נמשכה לנצח.
אבל לא היה טעם בלתהות בבחירת האומן ברקע הזה, כי היא התרחקה
במהירות אל הצללים, והוא הושיט את ידו אליה באינסטינקט. "חכי…"
קולו נקטע בקול תדהמה. במקום להיתקל בבד, ידו עברה דרכו כאילו
לא היה קיים, והוא הרגיש את המשב הקריר של האוויר מהמנהרה לפניו. כאילו שמעה אותו,
הנערה עצרה והסתכלה עליו, בהתה בו לרגע, ואז הרימה יד דקיקה אחת בתנועה מזמינה.
אוי, מרלין, אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון…
כשהוא עצם את עיניו, נשם נוויל נשימה עמוקה וטיפס אל הציור כדי
לעקוב אחרי הנערה המוזרה והפגועה אל הלא נודע.
מאחורי הציור, הוא הופתע לגלות גרם מדרגות אבן חלקות שהובילו אל
המנהרה עצמה. זאת לא הייתה מחילה, אלא משהו שנראה כאילו היה שם כבר שנים, ואפילו
הרבה מאוד, עם קירות ורצפה מאדמה שחוקה וחלקה, בלי שורשים או אבנים. על הקירות היו
תלויים במרווחים קבועים מנורות פליז שהטילו אור מרצד ומפחיד שהספיק כדי שיוכל
לראות את הדמות הקטנה והלבושה בלבן שהמשיכה לרחף בחן מלפניו.
עכשיו כשהיה בתוך עולם הדיוקן, הוא ראה שהיה משהו לא טבעי
לגביה, יותר מעיניה הריקניות ורוחה השברירית. לא משנה איך הסתובבה או זזה, היא לא
הייתה דו ממדית, והיא לא הטילה צל באור העששיות. הוא רעד, ותהה למה נכנס בכך שעקב
אחרי ציור שמן של נערה צעירה ומטורפת במנהרה כל כך ארוכה וכל כך עמוקה עד שידע
שעבר כבר את מדשאות הטירה. אבל חדר הנחיצות מעולם לא אכזב אותו קודם לכן, אז הוא
החזיק אצבעות, וניסה להילחם בדאגה הגוברת כשהמעבר המשיך להימתח עוד ועוד לפניהם.
לבסוף, הם הגיעו לגרם נוסף של מדרגות אבן שהגיע אל דלת קטנה,
והנערה ריחפה מעליהן… ואז לתוך הדלת, שהייתה, עכשיו כשנוויל הסתכל עליה,
בד וגב מצופה בעץ של דיוקן שני. הוא נשם נשימה עמוקה, טיפס במעלה המדרגות ושם את
ידו על גב הציור, ודחף בזהירות. הוא נפתח בכמה סנטימטרים, והוא הציץ מתוכו, ללא
שום מושג למה יכול היה לצפות לראות מעבר לו.
זה היה סלון קטן, מרוהט בעליבות עם שטיח אכול עש ושולחן מתנדנד
ולידו כיסאות מתנודדים ולא תואמים, ואיש זקן ישב שם לבדו, צלחת עם קרומי לחם על
מרפקו ונר מטפטף על העץ החרוך כשעבר על גליל קלף שנראה כאילו היה מלא בשורות
ובמספרים. שיערו וזקנו היו אפורות כפלדה, ארוכים ומחודדים, וזוג משקפי קרן
מלוכלכים היו על קצה אפו הישר והצר. לצליל חריקת צירי הדיוקן, הוא הרים את מבטו,
ועיניו היו בצבע כחול עז וחודר שנראה מוכר באופן מטריד, למרות שנוויל לא יכול היה
ממש לזהות אותן.
"אריאנה?" נעמד הקוסם, וסידר את משקפיו כשהלך להציץ
מקרוב יותר בדיוקן. "מה את… שלום לך!"
הדיוקן נפתח, ונוויל, פתאום, מצא את עצמו בוהה בקצה שרביט שהיה במרחק
קטן מאוד מאפו. "ומי אתה?" שאל הקוסם בגסות. "מה אתה עושה פה ומרגל
אחריי?"
נוויל הרים את שתי ידיו, וצעד לאחור על מדרגות האבן. "לא
התכוונתי לגרום לצרות! אם אתה לא רוצה אותי פה, אני אלך. לא ראיתי אותך, אני לא
יודע מה זה המקום הזה, אני לא אגיד כלום לאף אחד!"
"טוב ויפה, אבל לא ענית לשתי השאלות שלי, ילד."
העיניים הכחולות הצטמצמו בחשד כשבחנו אותו יותר מקרוב. "רגע… אתה ילד
מהוגוורטס, נכון? מה בשם הנחש של קליאופטרה קרה לפרצוף שלך?"
המום, נגע נוויל בלחי שלו. הוא כמעט שכח ברעב ובבדידות את
החתכים העמוקים שהיו על פניו, והייתה לו תחושה חזקה שהעין שעדיין לא נפתחה מאז
שקראב פגע בו גם לא נראתה יפה, למרות שללא ספק הייתה מאוד צבעונית. "אני,
אה…" הוא היסס, לא בטוח באיזה צד היה הזר או מה היה מותר להגיד. "הייתה
לי תאונה. פישלתי בכישוף, אתה יודע… אה… כמה פעמים."
"הממפ." נחר הקוסם בחוסר אמון בולט, ואז סימן לו לשבת
בסלון הקטן. "אז מה הילד הכי חשוף לתאונות בהוגוורטס עושה במסבאה שלי, ואתה
עומד לתת לי שם לפני שאצטרך לבדוק אם אימא שלך כותבת אותו על הצווארון שלך?"
נוויל היסס, ואז נקב בשמו של אחיה הגדול של לבנדר שסיים את
הוגוורטס בשנתם השנייה. "רוברט בראון, אדוני. אני מגריפינדור… אבל… המסבאה
שלך?"
"אני לא עיוור, אני יודע שאתה מגריפינדור… אלא אם אתה לובש
את הסוודר והעניבה כי אתה חושב שאדום וזהב נראה טוב עם מכות." הוא נופף בידו
אל הדלת שהובילה אל מחוץ לסלון. "המסבאה שלי. ראש
החזיר. ואם לא תתחיל לענות על שאלות, אתה תראה את הדלת
הקדמית שלה מהר מאוד. מה אתה עושה כאן, ומה קרה לפרצוף שלך? ואל תגיד לי את ערימת
גללי הדרקונים הזאת על תאונה."
"עקבתי אחרי הילדה," הוא הודה. "אני… הייתי לכוד
בחדר בטירה, והייתי ממש רעב, והיא די- טוב, היא לא אמרה כלום,
אבל היא התנהגה כאילו אם אלך אל התמונה שלה, אוכל למצוא משהו לאכול."
"האנשים שלכדו אותך בחדר הזה הם לא במקרה אותם האנשים
שניסו לארגן לך מחדש את הראש, נכון? והם לא במקרה זוג הטרולים הכי מכוערים שאי פעם
עטו את האות האפל, רק במקרה?" הוא הרים את גבותיו השעירות בתמימות מזויפת,
ונוויל החליט לספר את האמת. לא היה הרבה טעם בלשקר, והמוזג מראש
החזיר נראה היה כמו איש שהיה רגיל לטפל באנשים שהיו הרבה
יותר טובים בזה.
"כן, אדוני. אלו היו הקארואים. אנחנו- אני לא
ממש אהוד אצלם עכשיו. אבל אם זאת מסבאה, אדוני…" הוא חיפש בכיסו, והוציא קומץ
קטן של חרמשים וגוזים, כשהוא מקפיד להשאיר את האוניה המכושפת נסתרת. "אני
רוצה לקנות קצת אוכל, בבקשה. זה לא צריך להיות משהו יקר. אני באמת מוכן לכל מה שיש
לך."
כשהוא הנהן באנחת סיפוק, סירב הקוסם לכסף כשהלך לדלת.
"תישאר כאן, אני אביא לך משהו. ותשמור את המטבעות שלך לעצמך, בראון- או מה
שהשם שלך לא יהיה- אני לא לוקח כסף מאחד מהתלמידים לשעבר של אחי אחרי שהוא עצבן את
השניים האלה."
"אחיך!" אמר נוויל. פתאום, הוא נזכר איפה ראה עיניים
כאלו לפני כן, וקטע ממכתבו של דובי עלה בזכרונו. דמבלדור אמר לגמדון שלאחיו הייתה
מסבאה בהוגסמיד… "אז אתה -"
"אברפורת' דמבלדור," הוא אמר את זה כמעט כהודאה
באשמה, ולא מקור גאווה להיות אחיו של הקוסם הכי גדול בהיסטוריה המודרנית.
"אתה יכול לקרוא לי אב כמו כולם. אתה נראה מספיק בוגר כדי להפסיק להגיד
'אדוני' לכולם. לפחות אתה גבוה מספיק בשביל זה."
"אני בגיר," אישר נוויל, ואברפורת' צחק ביובש.
"טוב, זה ברור. רק בני שבע-עשרה ממהרים להגיד את זה. הם
פתאום חושבים שהפכו למבוגרים רק בגלל שלוח השנה עבר עמוד אחד ושיש להם כבר שעון
משלהם (9). אבל שב, מר בראון, ואני אביא לך משהו לאכול אם היית מוכן
לעקוב אחרי אריאנה כל הדרך בשביל זה."
"תודה, אב."
אברפורת' הלך, וכעבור כמה דקות הוא חזר עם מגש שעליו חצי כיכר
לחם וקצת עוף קר, וקנקן יין-דבש. הוא הניח אותם על השולחן, ונוויל התחיל לאכול כל
כך מהר עד שהמוזג צחק. "תיזהר, נוויל… אתה אוכל כמו -"
"מישהו בן שבע-עשרה שלא אכל כלום כבר יו -" הוא עצר ומצמץ,
פיו עדיין מלא בלחם הכבד. "רק רגע, איך קראת לי?"
"נוויל לונגבוטום. ככה אימא שלך קוראת לך, אני צודק?"
"אבל איך אתה -?"
"יש לי פתק למטה." הראש האפור החווה לכיוון הדלת.
"אומר שאסור לי להגיש אלכוהול לאדונים נוויל לונגבוטום וארנסט מקמילן. הבאתי
את האוכל, וראיתי את זה ואמרתי לעצמי 'אב, אם תוריד מהילד הזה איזה שבע קילו
ותעביר אותו בגיהינום כשהוא קשור לגבו של ת'סטראל, אני חושב שהוא יהיה אותו הילד
שיש לך למעלה'."
"אבל אתה…?" החווה נוויל אל יין-הדבש.
"טוב, רוב הקליינטורה שלי לא באה לפה כי אני שם על החוקים.
אף פעם לא שמתי." הוא חיטט בגלימתו והוציא מקטרת ארוכה, שם אותה בין שיניו
והדליק אותה בטפיחת שרביטו. עשן ריחני ומתקתק עלה מיד, והוא נשף כמה טבעות עשן
בעצלתיים, וסקר את נוויל כשאכל. "אני מניח שאתה זה שגורם לאוכלי המוות לטפס
על הקירות."
הוא הגיב בחיוך הכי גאה שיכול היה לחייך כשפיו היה מלא בפולקע.
"אה-הא."
המבט המסופק על הפנים המקומטות הפך לקודר מיד. "אז אחי
הכין לעצמו צבא של ילדים שהוא ארגן שילחם בקרבות שלו, נכון?" הוא נחר בכעס.
"טיפוסי."
נוויל קימט את מצחו, והרגיש שהוא מתגונן בשם המנהל הקודם שלו.
הוא בלע, ונופף בעצם העוף החשופה. "פרופסור דמבלדור לא ארגן אותנו בכלל!
ארגנו את עצמנו עם הארי לפני בערך שנתיים ו -"
עיניו הכחולות והעזות של אברפורת' התרחבו בהבנה פתאומית.
"בשם התחתונים של הגרינדילו (8)! נכון, עשיתם את זה ממש כאן בראש
החזיר, נכון? איזה עשרים מכם, כולל שני הוויזלים האלה
שמשלמים לי הרבה אוניות על העזרה שלי עם חוקי היבוא."
הוא הנהן. "כן, טוב, אז זה היה רק שיעור. אבל המשכנו אותו,
ואנחנו צבא אמתי עכשיו!"
ההכרזה הזאת נענתה בצחקוק נמוך וחסר הומור. "אה,
באמת?"
"שמעת לכמה צרות גרמנו להם!" הוא הרים את סנטרו
בגאווה. "הם רוצים אותי מת, אתה יודע… ניסו כמה פעמים."
"מזל טוב." אמר אברפורת' בציניות. "עשית מספיק
מהומות בבית הספר כדי שכמה מהקוסמים הכי נוראיים בכדור הארץ רוצים שתמות."
הוא נופף באצבע ארוכה אחת לעבר הקוסם הצעיר. "ראשית כל, זה לא אומר הרבה,
ילד. החבר'ה האלה לא מכבדים את החיים של אף אחד חוץ משלהם. ושנית, זה ממש טיפשי מצדך,
והרבה יותר טיפשי שאתה גאה בזה. אתה בן שבע-עשרה. אין לך מושג מה אתה בכלל
עושה."
"אני יודע טוב מאוד מה אני עושה!" נוויל הרגיש שהתחיל
להאדים, והוא ידע שזה יותר מחצי הקנקן ששתה מיין-הדבש. "אני לא יכול לספר לך
יותר ממה שסיפרתי, כי אנחנו היינו חכמים מספיק כדי להשתמש בקסם מגננה חזק מאוד,
אבל אנחנו מתכננים כמה דברים שעומדים לתרום הרבה יותר לחיסול של אתה-יודע-מי מאשר
סתם 'מהומות בבית הספר'."
"והתכניות האלה…" שילב אברפורת' את זרועותיו, ושאף
שאיפה עמוקה מהמקטרת כשגבותיו השעירות התרוממו. "הן לא במקרה גמור חלק
מהמזימות המבריקות של אחי, במקרה, הא?"
"בעצם, לא." נוויל חיסל את פרוסת הלחם האחרונה מהצלחת
יחד עם הרוטב של העוף הצלוי. "הן שלנו, ובאמת, אני לא חושב שאי פעם דיברתי עם
אחיך בארבע עיניים. אנחנו עושים את כל זה לבד, ובגלל שאנחנו רוצים- לא, בגלל
שאנחנו צריכים. בין אם אנחנו מסכנים את החיים שלנו ובין
אם לא, זה הדבר הנכון לעשות, ואנחנו לא עומדים לשתוק רק כי אנחנו צעירים. ככה
אנשים כאלה משתלטים על הכול, אתה יודע? אם הם יגרמו לאנשים לגדול כשהם משלימים עם
דברים, יהיה הרבה יותר קשה להילחם בהם אחר כך, שלא לדבר על כך שהם יהיו
מבוססים יותר. כלומר - " משך נוויל בכתפיו, "בטח, כולנו יודעים שדמבלדור
תכנן משהו עם הארי, אבל אנחנו לא יודעים מה, ואנחנו לא מחכים כדי לגלות. אם הארי
יוכל לעצור קודם את אתה-יודע-מי, מצוין. אבל זאת גם החירות שלנו, ואנחנו לא נשב
ונחכה לתכנית של מישהו אחר."
הוא עצר, מופתע מהנאום הקטן שלו, אבל אברפורת' נראה מתרשם.
המוזג הסתכל עליו כאילו ראה אותו לראשונה, וחיוך קטן וקודר הופיע מבעד לעשן של
המקטרת הארוכה. "נו, אתה משהו."
נוויל צחק. "סבא שלי פעם אמר את זה, והדוד שלי אלג'י תמיד
הסתכל עליו במבט הזה ואמר 'בטח, טרב, אבל בוא לא נגיד מה, בסדר?'"
אברפורת' צחק צחוק ילדותי להפליא. "בוא לא!" הוא
הושיט יד אל כיס גלימתו והוסיף עוד טבק אל המקטרת, ואז החווה אל הצלחת הריקה.
"אתה רוצה עוד? בשביל חצי עוף וחצי כיכר לחם, זה לא שרד שתי דקות."
הוא באמת רצה עוד, בעצם, אבל נוויל הניד בראשו, לא
רוצה להיראות חמדן או לחלות לפני שגופו יבין שהוא סופסוף שם בו אוכל. הוא לגם עוד
קצת את יין הדבש- הוא כמעט נגמר עכשיו, אבל להפתעתו, הוא לא הרגיש כלום חוץ מחום
פנימי בגללו- והסתכל על המוזג במבט בוחן משל עצמו. "אתה לא מחבב את אחיך,
נכון, אב?"
"אני חושב שהוא היה אחד מהקוסמים הכי מכובדים בזמנו, ואני
גאה מספיק להיות קרוב לזה." הייתה תחושה מאוד חלולה במשפט, ונוויל צחק
בקדרות.
"בסדר, אני לא לוחץ. אני חושב שאין הרבה סיכויים שתסגיר
אותי, וחוץ מזה, אני לא בדיוק מנסה לגייס אותך, אז זה לא ענייני."
חיוך עיקם צד אחד של פיו הדק של המוזג. "אז אתה ממש לא אחד
מהצפרדעים הקטנים של אלבוס, אם ככה. לתת לבחור לחשוב לעצמו…" הוא הניד בראשו
בתדהמה מזויפת. "מי חלם על זה." אברפורת' עצר, ואז החיוך התרחב במקצת.
"החלטתי שאני מחבב אותך, ילד. יש לך את האומץ שאלבוס תמיד חשב שהיה לו. אבל
אתה לא חושש לעשות את העבודה השחורה שלך ולהשתמש בשרביט שלך כשצריך… כל מה ששמעתי
עליך היה על מה שעשית, מה שהובלת, לא שאמרת או זממת,
ואני חושב שזה נכון, או שהפרצוף שלך היה הרבה פחות צבעוני."
נוויל לא היה בטוח איך להגיב לזה, אבל אברפורת' כנראה לא היה
צריך תגובה. הוא הניף בשרביטו בקלילות כדי לנקות את הצלחת הריקה ואת העצמות של
העוף. "אם תצטרך לאכול שוב, תוכל לחזור… רק תעשה את זה אחרי תשע או עשר, אלא
אם אתה רוצה להסתכן שתהיה לך חברה שלא תשמח ממש לראות אותך, כנראה."
הוא הנהן בתודה. "אז כנראה אחזור מחר, אב. תודה!"
"אני אתן לך משהו לקחת אתך. ילד בגילך זקוק ליותר מארוחה
אחת ביום. אני לא זוכר את התקופה שהייתי בגילך, אבל אני זוכר שפעם יכולתי להוריד
עוף בגודל הראש שלי בלי לחשוב פעמיים, ואני חושב שזה היה בסביבות הגיל שלך."
אברפורת' חזר אל הדלת, ואז עצר, והסתכל במבט חמור מעל כתפו. "אבל אני לא רוצה
שתחשוב שאני מצטרף למרד הקטן שלכם רק בגלל שאני לא עומד לתת למישהו לגווע ברעב
לידי."
"אב, אם אתה מוכן להמשיך לתת לי משהו לאכול, ואולי לתת לי
להשתמש במקום פה כמילוט חירום מהטירה אם נצטרך -" הוא היסס, והראש האפור הנהן
במהירות, אז הוא חייך כשהמשיך "- אז אתה העזרה הכי טובה שאי פעם יכולתי
לקבל."
"שאריות ודלת." נחר אברפורת', אבל היה משהו עמוק הרבה יותר בעיניים הכחולות והעזות מאחורי המשקפים המלוכלכים. "אם זה היה כל מה שרוב ה'מנהיגים הגדולים' היו רוצים, היינו במקום הרבה יותר טוב."
OOO
כשנוויל
דחף את הדיוקן שהוביל בחזרה אל חדר הנחיצות, הוא גילה שהשתנה. הוא התרחב כמעט
לגודל של החדר שלו במגדל גריפינדור, ועוד שני ערסלים היו תלויים מהתקרה, על אחד
מהם שכב מישהו, ודמות שנייה בגלימה אדומה ושחורה התכופפה מעליו בזהירות, מטאטא
לרגליו.
לצליל
פתיחת הדיוקן, הדמות הסתובבה, שרביטה הורם, ונוויל גילה שזה היה ג'ק סלופר, צד אחד
של פניו מוכתם בדם נוצץ וטרי מחתך עמוק בקרקפתו. "נוויל!"
"ג'ק…
מה קרה? מה העניינים?!" הוא הפיל את התרמיל עם האוכל שאברפורת' נתן לו, ורץ
כדי לחבק את הקוסם הצעיר השני בחיבוק חזק. "חשבתי שכולכם -"
"זה
היה קרוב, חבר." רעד ג'ק. "אבל איפה היית? החדר היה ריק כשאנחנו -"
"מעבר
סודי. הלכתי להביא אוכל. אבל אתה פצוע!" הסתכל נוויל בדאגה על הפציעה.
"ג'ק…"
"זה
כלום. סתם שריטה, אבל פצעים בקרקפת מדממים כהוגן. באמת, אני בסדר. זה שיימוס שאני
דואג לגביו." הוא החווה בראשו אל הערסל התפוס. "הוא במצב רע."
נוויל
הלך אל הערסל, ונשימתו נעתקה כשהסתכל פנימה. אילולא הנמשים שעדיין היו על הפרצוף
הצבעוני והמוכתם בדם של חברו, הוא לא היה מזהה מעולם את האיש הצעיר שאתו חלק חדר
כמעט שבע שנים (9). שיימוס היה מחוסר הכרה, ונראה עוד יותר גרוע מאיך שנראה כשקארו
תקפה אותו בתחילת השנה. פרצופו היה נפוח, כמעט שחור מרוב חבלות, אפו שבור לגמרי, שפתיו
דיממו, ושיערו החולי היה מלא בדם. "מה…?" קולו נשבר, והוא הושיט את ידו
כדי לגעת בעדינות ביד החיוורת והרפויה שהייתה על החזה של שיימוס. "זה בגלל
שהוא נלחם כדי שאני אברח?"
"לא
באמת," אמר ג'ק. "זה התיקון לחוק." הוא הסתכל על מבטו המופתע של
נוויל וצחק בקדרות. "אבל אתה לא יודע מזה. כדאי שאתחיל מההתחלה… למרות שכדאי שתהיה מוכן לעוד
הרבה שותפים לחדר פה."
ג'ק
הניף את שרביטו, זימן כיסא וסובב אותו כדי לשבת עליו הפוך, סנטרו נח על זרועותיו
המקופלות על המשענת. "הם כעסו שהצלחת לברוח, כמובן, אבל הם לא יכלו ממש לעשות
משהו בנוגע לזה, או בנוגע לקרב במסדרון, בגלל שפרופסור פליטיק וידא שאף אחד מהם-
כולל הקארואים- לא יזכור כלום. אבל הם עדיין ידעו שמשהו קרה ושה'גורם הבעייתי מספר
אחת' של הוגוורטס נעלם לגמרי. אז אתמול, קיבלנו את תיקון מספר
אני-ממש-לא-עוקב-ולא-יודע לחוק החינוך."
"שמאשר
להרביץ לתלמידים כהוגן?" שאל נוויל ביובש, והשתמש בשרביטו כדי לנקות את הדם
מפרצופו ושיערו של שיימוס.
"בעצם,
זה אמר שהמעמד כתלמיד בהוגוורטס לא הגן על אף בגיר שהשתתף ב'פעילות חתרנית או
פלילית' מלהיעצר, להיחקר, או להישפט. זה יצר הרבה בעיות, הם רדפו אחרי כל התלמידים
בשנה השביעית וכל מי שבשנה השישית ובוגר כמוני. אני חושב שהם מקווים שזה יחתוך את
הראש של צ"ד." עיניו האפורות של ג'ק בערו בנחישות. "פרוואטי וקולין
מנהיגים עכשיו את גריפינדור, וארני וטרי הם המפקדים הכלליים, אבל כבר דיברנו על
זה. אפילו אם כל מי שמעל גיל שבע עשרה יצטרך לברוח לכאן בסוף, אנחנו עדיין עומדים
להמשיך עם זה."
"אז
הם ניסו לקחת אותו?" החווה נוויל אל הערסל.
"לעצבן
את פיניגן זה לא הדבר הכי קשה בעולם," הודה ג'ק. "אלקטו תפסה אותו בדרך
משיעור תורת הצמחים. לא יודע מה היא אמרה, אבל מיד אחר כך, הם פשוט נלחמו במדשאות!
אין הרבה הפרדה בין המוח והפה שלו, אולי, אבל אף אחד לא אמר שאין לו אומץ."
"יותר
ממה שהוא צריך רוב הזמן."
"הפעם
זה נכון לגמרי. טוב, הם נלחמו די חזק, ואז היא פשוט עצרה וחייכה, וזה לא היה
הגיוני לרגע, אבל אז אני חושב שכולנו הבנו באותו הזמן כמוהו שהיא שמה אותו מתחת
לערבה המפליקה. הגפן הראשון העיפה אותו מהרגליים, ואז היא פשוט המשיכה להרביץ
לו." רעד ג'ק. "זכרתי מה התאומים עשו (10), וזימנתי את המטאטא שלי ישר
מהחלון של החדר שלי."
"טסת
אל הערבה בשבילו?" שאל נוויל בהשתאות.
ג'ק
הסמיק, והסתכל על רגליו. "אני הרבה יותר מוצלח בתעופה כשאני לא מוקף במכשפות
נהדרות בתלבושות קווידיץ'' הדוקות. ואיזה שמונה ליטר אדרנלין גם לא מזיק. זה עדיין
קצת שפשף אותי, אבל תפסתי אותו ועפתי שוב למעלה דרך החלון השבור, ואז פשוט במורד
המסדרון כמה מהר שיכולתי לפני שאלקטו הצליחה להגיע לכאן או לקרוא למישהו… לא ירדתי
מהמטאטא." הוא היסס, ונשך את שפתיו כשהסתכל על הקוסם הרצוץ. "אני מקווה
שהייתי מספיק מהיר."
"אני
לא הכי טוב בכישופי ריפוי," הודה נוויל, "אבל אני אעשה את מה שאני יכול,
והוא חי, וזה הדבר החשוב. הצלת את חייו, ג'ק. אין לך מושג כמה אני אסיר
תודה."
"זה
לא כאילו חשבתי על זה הרבה," הוא משך בכתפיו, מובך מהכרת התודה. "כלומר,
לא יכולתי פשוט להסתכל כשהצמח הרביץ לו עד ש -"
מילותיו
נקטעו כשהדלת שוב הופיעה, ושניהם הסתובבו במהירות, שרביטיהם נשלפים כשהיא נפתחה.
ארני מקמילן נכנס בריצה עם ויין הופקינס, פניו של ויין מעוותות בכאב כשאחז בכוויה
משרביט בידו הימנית שעדיין העלתה עשן. הם עצרו והסתכלו על שני התלמידים מגריפינדור
בהפתעה, כשהם לא מצפים למצוא את ג'ק שם בפנים עם נוויל.
ברעש
פצפוץ קטן, החדר התרחב עוד קצת, ושטיח קיר עם הגירית השחורה על הרקע הצהוב של
הפלפאף הופיעה ליד השטיח השני על הקיר כשעוד שני ערסלים הופיעו. ארני הניד בראשו, וצחק
כשהוא מתנשף ומתנשם. "כנראה… שזה אומר… שאנחנו רצויים."
OOO
פציעותיו
של שיימוס היו מפחידות למראה, אבל במבט נוסף, הן לא היו משהו מסכן-חיים יותר משהיו
חבלות קשות והרבה עצמות שבורות, וארבעת האנשים האחרים הסכימו פשוט להשגיח עליו עד
שיבוא מישהו שיבין יותר טוב איך לטפל בו בלי לגרום לעוד נזק. זה לא לקח הרבה זמן.
אנדרו
קירק הופיע למחרת בבוקר, ועד הצהריים, נשר הארד על הרקע הכחול של רייבנקלו סיים את
אוסף שטיחי הקיר שלהם כשסטיוארט אקרלי (11) הופיע. מייקל וטרי באו למחרת היום, וראיין
ואנס (12) ודרק אדמס מהפלפאף למחרת היום. אנתוני הגיע רק כמה שעות אחריהם,
ועד הבוקר של השלוש-עשרה לחודש, כל קוסם מעל גיל שבע עשרה גר בחדר הנחיצות.
כל
מצטרף חדש גרם לעוד הרחבה של החדר, לעוד ערסלים להופיע, וגם לעוד שינויים אחרים
וקטנים כשהכול הפך ליותר מחנה-צבאי מאשר למקום מחבוא. עכשיו היו שולחנות ארוכים
עליהם יכלו לאכול. מערכות שחמט, חבילות טאקי מתפוצץ, לוח שש-בש, מגוון רחב יותר של
ספרים, מכשיר רדיו גדול עשוי עץ, ואפילו גיטרה שסטיוארט פשוט בכה כשהבין שלא יוכל
להוציא אותה מחוץ למחבוא. הם לא הביאו מזוודות או מטען כשרצו אל החדר, אבל הוא היה
נוח וחמים, אז רוב הזמן הם היו בגופייה ובמכנסים בכל אופן, והשאירו את שאר הבגדים
השרופים, המוכתמים בדם ובזיעה שלהם בערימה קבוצתית של בגדים זרוקים וצבעוניים שנוצרה
בלי שום עזרה קסומה בפינה אחת.
האוכל
לא היה כבר בעיה, הודות לאברפורת'. למרות שנדיבותו לא יכלה להביא שלוש ארוחות ביום
למעל תריסר קוסמים מתבגרים במשך שלושה חודשים, התשלומים של ארני היו משהו שיכול
היה להתרגל אליו מהר, במיוחד אחרי שינשוף לגרינגוטס גילה כמה בדיוק היה למקמילנים.
הארוחות היו פשוטות, אבל טעימות וממלאות, ופה ושם, בקבוק מצא את דרכו אל התרמיל
כדי שיוכלו לחלוק בו.
להפתעתו
של נוויל, נסיגתם הכפויה הפכה לאחת מהחוויות הכי מהנות שאי פעם חווה. הם הצליחו
לצאת מהפיקוח של הקארואים ולהשתמש באוניות כדי לדעת שחבריהם בחוץ מוגנים, וחדר
הנחיצות היה עכשיו מועדון גברים. הדרגים והבתים כבר לא שינו יותר, ובמהירות הם
התחילו סדר יום, כשכל יום התחיל באימונים פיזיים, אימון בקסמים אחר הצהריים,
ובערבים הם פשוט נרגעו, וחלקו את הבדיחות הגסות שלהם והסיפורים המשעשעים, אתגרו
אחד את השני לדו קרב בשביל הכיף, או שסתם נרגעו.
רק
בעשרים לחודש- שנים עשר ימים אחרי שנוויל ברח לשם וקצת פחות משבוע לאחר ששיימוס
סופסוף קם על רגליו בעזרת התלמידים מרייבנקלו- משהו השתנה באמת. מכשפות הגיעו.
כמו
רוב המכשפות האחרות, לבנדר ופרוואטי לא היו קלות להרגזה כמו הגברים, אז אוכלי
המוות ביצעו משהו אחר. הן הופללו, העתקים של עלונים שתמכו בהארי נטמנו בכיסיהן,
אבל הן כבר לא היו הנערות החסודות שהיו פעם, ושתי הנשים הצעירות היו יותר ממה
שאמיקוס יכול היה להילחם מולו.
אבל
הן לא אהבו את האווירה בחדר הנחיצות כמו הדיירים הקודמים. למען האמת, 'כוך' ו'מערה
ניאנדרטלית' היו הדברים הכי נחמדים שהן אמרו עליו. לתדהמתם, הגברים מצאו את עצמם
בתחתוניהם, בטור לפני מה שהפך מתא שירותים למקלחת באופן פתאומי, ופרוואטי איימה
עליהם בשרביט כדי שיכנסו להתקלח מיד, כשלבנדר, פרצופה היפה מעוות בכישוף בועית
הקסדה (13), החלה לתקוף את הבגדים, כלי המיטה, ואת הערימה הגדולה של הכלים
המלוכלכים ועצמות העוף.
רק
ארני נלחם ממש. החדשות שמכשפות הותקפו והופללו גרמו לו להילחץ, והוא דרש שירשו לו
ללכת מיד ולהביא את אשתו. אבל פרוואטי ניצחה בסוף, והתעקשה שהריח שלו יזיק לסוזן
במצבה, כשהיא החזירה אותו לתור למקלחת. למרות שציית, היה נוויל בטוח שנקבע שיא חדש
למקלחת מהירה, והוא נעלם בדלת עם ויין ודרק כשחולצתו עדיין צמודה אל גופו הרטוב.
הוא
חזר אתה כעבור דקות מעטות, אבל הוא היה חיוור ורועד, ואל שלושת הקוסמים הצטרפו גם
חנה, סאלי-אן ומורג. ארני התוודה שהיה קרב קצר אבל בלתי צפוי- הדלת הובילה אותם אל
המועדון של הפלפאף בקלות, אבל היא גם הביאה אותם אל חיקם של הקארואים, שביצעו
חקירת פתע. אחרי שהשאירו את שני אוכלי המוות חסרי הכרה על הרצפה, החליטו שאר
התלמידים הבוגרים של הפלפאף שעדיף להם להסתתר, אבל העובדה שכמעט נפגעו הדאיגה את
נוויל.
במשך
כמה ימים, הוא שקל להגביר את האבטחה על החדר, אבל עכשיו הוא ידע שצריך לעשות את
זה. נוויל דיבר בזהירות על כל פרצה אפשרית עם ארני וטרי, והתרכז בלסגור אותן
אחת-אחת. אם משהו יקרה לקולין, או שמישהו משלהם ייתפס, החדר כבר לא יכול היה
להיחשף לאנשים שמנסים לעזור לקארואים ולסנייפ. הדלת תיפתח רק למקום בטוח, למרות
שבשביל זה הם נאלצו להקריב את היכולת לכוון אותה. אי אפשר היה לשמוע כלום מבחוץ,
לא משנה באיזה כישוף ישתמשו. הקירות הפכו לחסינים לשערים ניידים, כישופי פיצוץ,
כישופי חדירה או כל דרך אחרת בעזרתה יכלו לראות או להיכנס פנימה בלי הדלת. אפילו
האפשרות להרעלה חוסלה: החדר רענן את האוויר שלו עכשיו, וכל אוכל או מים מורעלים נעלמו
מיד.
המכשפות
ישנו מערסלים שנתלו ממרפסת גבוהה וסגורה שהופיע מסביב לקירות העליונים של החדר, והקומה
השנייה החדשה הזאת אפשרה להן פרטיות, וגם סיפקה חדר נפרד וסגור עם מיטה אמתית
שכולם התעקשו שהמקמילנים ייקחו. ארני לא היה היחיד שרצה להגן על סוזן ועל התינוק
שלה, וכל הגברים הצעירים שמחו מאוד מהידיעה שלא תישן על ערסל כמו השאר. למען האמת,
למעטים מהם היה מושג מה היא הייתה צריכה או לא הייתה צריכה, אבל כולם הסכימו שאם
יתייחסו אליה כמו זהב הכול יהיה בסדר.
בעשרים-וחמישה,
הצטרפה אליהם לי סו כאחרונה מצ"ד הבוגר, והם התחילו להשתקע כמו שצריך. כולם
ידעו בלי להגיד שזה יהיה הבית האחרון שלהם בחודשיים הבאים, והחדר ידע את זה.
הדברים השתנו פחות, והם מצאו מתחת לערסלים שלהם מזוודות קטנות שהכילו העתקים של
התלבושות שלהם, ואפילו דברים קטנים כמו סכיני גילוח, מברשות שיניים ומסרקים
שהשתמשו בקסם כדי להסתדר בלעדיהם.
סטיוארט
כבר עבר את רוב השירים האהודים בימים הראשונים, אבל הוא כתב עוד כמה בעצמו, וקול
הטנור הצלול והעדין שלו החליק על התווים הרכים של הגיטרה כשישב ברגליים פסוקות על
הרצפה בפינה, מעגל קטן של חברים מסביבו כפי שהפך למנהג בקונצרטים המאולתרים האלה.
רוב שיריו היו התקפות על סנייפ והקארואים- הוא היה ממש טוב במציאת עלבונות שהתחרזו-
אבל זה היה שונה, ובאופן מוזר, אף אחד לא צחק כשהוא שר. הוא הציג את השיר יום קודם
לכן, אבל כולם כבר הכירו אותו.
"גיל
שבע עשרה הוא ההתחלה של הכול,
הוא
התחלת ימינו.
אבל
עדיין אנחנו כאן, מוכנים ליפול,
מוכנים
לתת את נשמתנו.
מה
הטעם באלף שנים,
אם
השמש לא תזרח?
אנחנו
נילחם מול כל הפחדים,
והתקווה
בעיני הילדים תפרח…"
חנה
התכרבלה בחיקו של נוויל, והסתובבה ושפשפה את פניה בצווארו כשסטיוארט המשיך.
"מחר האחד במאי (14)," היא לחשה. "חודשיים."
"אני
יודע," הוא הנהן. "מוזר סתם לשבת כאן ולחכות ככה."
"אתה
באמת חושב שנשרוד את השליש?" היא שאלה. "קולין, ג'ניפר ורוואן אומרים
שהדברים די שקטים שם בחוץ, אבל זה מדאיג אותי. מה אם הם יתקפו את בני השש-עשרה
עכשיו? כמה זמן ניתן לזה להימשך?"
נוויל
נאנח, וליטף בידו את גבה. "חשבתי על זה הרבה. אנחנו לא יכולים לתת לצעירים
להילחם בעצמם. אני חושב שקולין והשאר יכולים, אבל אם הם יאלצו לברוח, זה אומר
שתלמידי השנה-החמישית יגנו על כולם, וזה כבר מוגזם. אם הם יתחילו את זה שוב, נצטרך
להילחם. אבל אני חושב שאנחנו מוכנים, באמת."
חנה
הייתה שקטה לרגע, ואז עיניה נעצמו, והיא שרה ברכות יחד עם סטיוארט בפזמון, כמה
קולות אחרים מצטרפים למה שהפך להמנון הקטן שלהם.
"כי
אנו צבא דמבלדור,
ילדים
שגדלו מאוד מהר.
אנו
צבא דמבלדור,
הקרב
שלנו, נעמוד עד שניגמר…"
המילים
המשיכו לצאת מהגיטרה, אבל עיניה נשארו עצומות. "הוא צודק, אתה יודע."
"הא?"
נישק נוויל את גרונה במקום בו העור החיוור והחלק היה חשוף ומזמין כשהניחה את ראשה
עליו.
"אין
כאן יותר ילדים, נוויל, וזה לא רק שכולנו בגירים בחדר הזה. קולין לא יהיה בן
שבע-עשרה עד השלושה ביולי, והוא לא יותר ילד ממך וממני. אף אחד מאתנו, בעצם."
עיניה של חנה נפקחו, והיה שם משהו די דומה למרירות. "הפסקתי להאמין בקשר בין
ילדות ומספרים. ילדות זה הזמן בחיים שלך שבו אתה יכול לסמוך על האנשים המבוגרים
שיטפלו בשבילך בדברים."
"אז
את צודקת," הוא הסכים בעצב. "לפי ההגדרה הזאת, לא נשארו שום ילדים
בהוגוורטס."
"יש
את ח"ד," היא אמרה, "הצעירים באמת… להם עדיין יש את זה, אבל אנחנו זה המבוגרים שהם
סומכים עליהם."
"טוב,
זאת מחשבה מפחידה," הוא צחק. "את יודעת, סבתא אמרה לי את אותו הדבר… היא
אמרה לי שכשהדברים הופכים לממש קשים, אנחנו צריכים לזכור שהאנשים שאחרים מסתכלים
עליהם בכל יום משנים הרבה יותר מהאנשים החשובים."
נוויל
טפח על כיס החולצה שלו, במקום בו סחב את המכתב מסבתו מאז שאברפורת' העביר לו אותו.
עבר בקושי שבוע, גליל הקלף כבר נראה מקומט ושחוק, אבל הוא ניסה לא ליידע אף אחד
שזה היה הדבר הכי יקר לו. הוא לא היה ארוך, אבל היה בו קטע אחד שכמעט גרם לו
לבכות, ושהוא קרא כל כך הרבה פעמים עד שיכול היה לעצום את עיניו ולראות כל כתם דיו
באופן מושלם.
זה לא
קל לאבד את אביך בגיל צעיר כל כך, אבל אני מוכנה לאבד אותך כשאתה צעיר יותר ממנו,
כי כבר השגת כל כך הרבה יותר, ואני גאה בך כמו שהייתי בו. תילחם טוב, המפקד. לא
נשאר לך להרוויח את הכבוד של אף אחד חוץ משלך, וזה מה שגיבור צריך לעשות.
חנה
הייתה היחידה שהרשה לה לראות את המכתב, והיא חייכה, והעבירה את אצבעותיה על הכיס.
"אני מסכימה עם כל מה שסבתא שלך אמרה, בעצם."
הוא
הסמיק, והסתכל הצידה, והיה אסיר תודה שמורג צעקה בקשה, וסטיוארט הסכים לנגן שיר
מהיר שהיה אחד מהאהובים ביותר שלו.
"היי,
סוורוס, מה קורה פה?
אתה
נלחם במורדים ששולחים לך שמפו.
גרפיטי
במסדרונות, המהפכה גדלה,
אבל
איך תראה את זה מתחת לאף שלך?"
נוויל
צחק, אבל לפני שהתחיל למחוא כפיים לפזמון כמו כל השאר, הוא הרגיש יד על כתפו
והסתובב. ארני חייך חיוך רחב, אבל המבט בעיניו היה יותר נדהם, ונראה היה שהוא לא
הצליח למצוא מילים, רק לרצות ששני חבריו יצאו מהמעגל. "אני רוצה ש… אנחנו רק…
בואו!"
חנה
עמדה, והחליפה מבט משועשע עם נוויל, ואז עיניה התרחבו וראשה חזר אל ארני.
"אוי, מרלין, אם הצלחת לעבר אותה עם תאומים…"
"תאומים?!"
הוא נראה מפוחד, אפילו מזועזע מהמחשבה, אבל הוא הניד בראשו המתולתל מהר. "לא,
לא… לא תאומים. לפחות, רומילדה לא אמרה כלום על תאומים, ואני חושב שהיא הייתה
אומרת." ארני נשך את שפתיו, וקמט קטן ומודאג היה בין גבותיו. "כלומר, היא
ידעה שזאת בת, היא הייתה בטוחה לגמרי בזה, אמרה שזה קסם צועני עתיק שלא נכשל, אבל
היא לא אמרה ממש שאלו לא תאומות. עדיין, זה משהו שאתה רוצה להכין
אנשים עבורו, אני חושב. אני בהחלט צריך ל -"
"ארני."
נוויל שם את שתי ידיו על כתפיו של חברו, והסתכל לו ישירות בעיניים. "תנשום עמוק.
לא תאומים. והיא רק באמצע הדרך, אז היא לא יולדת את התינוק, ואם
משהו לא היה בסדר, זה היה לחץ אחר. אז מה קורה, חבר? אתה מחייך בחיוך הטיפשי הזה
רק כשזאת סוזן."
שמחה
מוחלטת מילאה את עיני האגוז, והוא תפס בפרקי ידיו של נוויל חזק יותר ממה שנוויל
חשב שרצה. "היא זזה."
"מה?"
קימט נוויל את מצחו בבלבול מוחלט. "אני לא -"
"אוי,
זה כל כך נהדר!" מחאה חנה כפיים והתחילה לרוץ אל החדר של המקמילנים. עדיין לא
היה לו מושג מה קורה- לא הייתה שום סיבה, לפחות לפי מה שידע, שהתזוזה של סוזן תהיה
משהו חשוב, והיא עשתה את זה מאז שהכיר אותה- אבל הוא הלך אחרי ארני, וקיווה שהכול
יהיה הגיוני כשכולם יירגעו קצת.
סוזן
ישבה על קצה המיטה, הכפתורים התחתונים בחולצתה פתוחים, והיא חייכה אל שני הקוסמים
כשנכנסו. חנה כבר הייתה על ברכיה, והשמיעה רעשים מצחיקים כשנגעה בבטן של חברתה,
אבל נוויל הסתכל על רגליו באופן מוזר.
בהתחלה,
התינוק החדש לא היה עניין גדול. הוא אמר מזל טוב, טיפל בעניינים הטכניים, והקשיב
באי-רצון כשארני דיבר על להיות אבא כמו שדיבר על קווידיץ' או על שבטים או על כל
דבר אחר ששינה מאוד אבל שנוויל לא ממש הבין. אבל מאז שעברו לגמרי לחדר, היא
הפסיקה להסתיר את זה. אי אפשר היה להתעלם, לא רק בגלל שהתחילה לגדול במה שחשב שהיה
קצב מלהיב, אלא בגלל שכל השאר ממש התלהבו מזה.
ססילי
מקמילן הייתה סמל חזק עבור מספר גדול מהם. היא הייתה מה שהם נלחמו עבורו בסוף,
הילדים שהם קיוו שלעולם לא ידעו על שלטונו של אתם-יודעים-מי, אפילו בסיוטיהם או בזיכרונותיהם,
והיא הייתה אחת משלהם, חיים שנוצרו לפניהם באמצע השפל הכי גדול שלהם. ארני כבר לא
היה היחיד שכתב מכתב לתינוקת, והזוג קיבל הרבה מתנות בעבודת-יד. כולם רצו לגעת
לסוזן בבטן, לדבר אל התינוקת, ליהנות ולהביע חרטה שלעולם לא יראו אותה ולקוות
שתגדל להיות יפה, אדיבה, חכמה, אמיצה, והכי חשוב, חופשיה.
ובמהלך
כל זה, נוויל חייך והנהן והסכים שהיא בטח תהיה מאוד יפה אם תהיה דומה לאימא שלה,
אבל הוא ניסה להתרחק מכל הנושא עם כמה שהחברות תאפשר לו. זה היה פשוט מוזר מדי.
אימהות היו זקנות. אפילו בתמונות מהילדות שלו, ימו הייתה בתחילת שנות העשרים
שלה. סוזן הייתה בוגרת ממנו רק בחודש, וארני בפחות משנה. מוחו פשוט סירב לקבל אותם
כהורים של מישהו, כי הם לא השתנו.
ארני
עדיין סיפר את הבדיחה הממש גסה הזאת על הקוסם העיוור ושלוש הכבשים. סוזן עדיין
אהבה לשבת עם התאומות פאטיל ולשים סרטים ופרחי נייר קטנים בשיער אחת של השנייה. הם
הקשיבו לרדוקטו!, לבלתי-ניתנים-למחילה ולמתחזים למוגלגים, והם עדיין התמזמזו
כאילו רק יצאו. הם התבגרו וקדרו כמו כולם במהלך השנה, אבל הוא פשוט לא יכול היה
לדמיין את סוזן מצווה על מישהי לאכול את הירקות שלה בחומרה, וזה היה יותר קשה
לחשוב שהבחורה שהכיר בשבע השנים האחרונות עמדה להסתובב עם תינוקת אמתית.
נוויל
הוצא מהרהוריו כשארני תפס את ידו. "הנה," הוא טפח עליה בשרביטו,
"אולטרטקטיל (15). אם תשתמש בכישוף הרגישות, גם תוכל להרגיש את זה… זה
מדהים." לפני שנוויל יכול היה למחות, ארני הניח את ידו על בטנה של סוזן, והוא
השתנק. התחושה המוגברת הייתה מדהימה. הוא הרגיש כל קטע מעורה, את הקצב הקבוע של
הדופק והנשימה שלה, והבטן שלה הייתה קשה ממה שדמיין, כאילו באמת בלעה קוואפל כמו
שלבנדר אמרה בצחוק. אבל היה גם…"
עיניו
התרחבו כשתחושת תנועה קטנה וחלשה עברה מתחת לקצות אצבעותיו. "זה…?"
סוזן
הנהנה בשמחה. "התחלתי להרגיש אותה רק היום. היא ילדה קטנה ועסוקה, לא?"
"אבל…"
הוא מחה, "כלומר, סוזן, את בטוחה?"
היא
צחקה. "כמובן שאני בטוחה. כלומר, היא בטח עשתה את זה כבר כמה זמן, אבל אני
פשוט לא יכולתי להרגיש עד שהיא גדלה מספיק. ללי יש מלא אחיינים ואחייניות (16),
והיא אמרה שזה ממילא הזמן הנכון."
נוויל
קימט את מצחו לעבר ידו, וניסה שוב להרגיש את התנועה הקטנה. "אבל היא לא
מוכנה. איך היא יכולה לזוז?"
"אתה
לא יודע כלום על תינוקות?" שאלה חנה בתדהמה, והפנתה את ראשה אליו.
"לא,"
הוא התוודה. "למען האמת, אף פעם לא הכרתי באופן אישי מישהי שעמדה ללדת. הייתי
הצעיר ביותר במשפחה שלי ובעצם, טוב…"
"גדלת
אצל אנשים זקנים?" היא אמרה בעדינות.
"כן."
"היא
כבר בן אדם קטן בפנים," הסביר ארני, וכרע לצד חברו. "יש לה אצבעות
קטנות, ובהונות, הכול. אבל היא רק בגודל כזה -" הוא הראה את הרוחב של הזרוע
שלו, "-אז יש לה עוד קצת לגדול לפני שהיא תוכל לבוא לעולם. עדיין, היא זזה
ומוצצת אגודל והכל… היא יכולה אפילו לשמוע אותך, אתה יודע. עד שנהיה מוכנים
להילחם, היא אפילו תהיה גדולה מספיק כדי שתוכל קצת לשחק אתה; לגעת בה מבחוץ ולגרום
לה לבעוט ולזוז."
"איך
אתה יודע את כל זה?" שאל נוויל.
"הרוב
מגידול חיות. אבל זה לא כזה שונה עם אנשים, ויש לי הרבה בני דודים." הוא משך
בכתפיו. "סוזן היא הצעירה משלוש בנות. אז שתי האחיות הגדולות שלה כבר עשו את
זה."
הוא
משך את היד שלו והניד בראשו. "היא צריכה ללכת עכשיו. אם יש שם תינוקת אמתית
-"
"הייתה
שם תינוקת אמתית כל הזמן, נוויל, בין אם באמת הבנת את זה לפני כן או
שלא," אמרה סוזן בחומרה. "ואני לא עוזבת עד שממש נהיה מוכנים להילחם.
נשארו לי רק חודשיים להיות עם ארני, ואני לא מתכוונת להחמיץ אף יום מזה. ארני ואני
יודעים מה אנחנו עושים. היינו מוכנים לאפשרות הזאת מאז שהוא ביקש ממני להתחתן אתו,
ולהרגיש את הילדה שלנו זה משהו נפלא, לא סיבה להילחץ."
נוויל היה צעיר מהם רק בכמה שבועות, אבל פתאום הרגיש כמו ילד קטן ומטומטם כשהסתכל על שלושת הפרצופים. הם באמת ידעו, כולם. והיה עוד משהו בעיני האגוז של ארני שהוא לא ראה לפני כן, צל עמוק ונורא של צער וכניעה מתחת להנאה ולגאווה ולאהבה.
הוא הסתכל שוב על ידו, ואז שם אותה על בטנה החמימה של סוזן כשהסתכל לקוסם הצעיר בעיניים. "אנחנו ננצח בזה, ארני. מחר, נתחיל להכפיל את קצב האימונים ונכין את הסידורים הטקטיים האחרונים. אנחנו לא חייבים להקל על הצעירים יותר. בוא ננצל את החודשיים האלה ונהיה באמת מוכנים כדי לפגוע בהם חזק יותר ממה שהם יהיו מוכנים אליו… כי אם היא כבר בן אדם, אני רוצה שהיא תפגוש את האבא שאמר לה כמה שהוא אוהב אותה."
(1) טינטרץ'- כישוף מקורי. "ברק"
באירית. כנראה יורה ברקים.
(2) אר אייס- כישוף מקורי. "בחזרה"
באירית. כנראה כישוף מחזיר.
(3) ביואלים- כישוף מקורי. "מכה" באירית. כנראה כישוף
מרביץ.
(4)
קונג'ונקטיוויטוס- קללה שגורמת לדלקת בעיניים.
(5)
טיין ארדבלה- כישוף מקורי. "קיר אש" באירית. כנראה גורם לקיר אש לפרוץ.
(6) פרופסור טרלוני שותה שרי לבישול, יש לה בעיית שכרות מאז
השנה החמישית. היא מחביאה את הבקבוקים בדרך כלל בחדר הנחיצות.
(7) אגואמנטי- כישוף שמשפריץ מים מהשרביט.
(8) גרינדילו- שד ים, עם קרניים ואצבעות חזקות.
(9)
"הארי לא זיהה אותו [את שיימוס] עד שדיבר; פניו של שיימוס היו חבולים
ונפוחים."~ הארי פוטר ואוצרות המוות, עמוד 522
(10) כשברחו מהוגוורטס בספר החמישי.
(11)
סטיוארט אקרלי- תלמיד שנה רביעית בהוגוורטס, מוין לרייבנקלו.
(12) ראיין
ואנס- דמות מקורית, תלמיד שנה שישית בהפלפאף. אחיהם הגדול של מייקל ואנס (הפלפאף,
שנה חמישית) ושל אדמונד ואנס (הפלפאף, שנה שלישית). ראיין מת בקרב על הוגוורטס.
(13)
כישוף בועית הקסדה- כישוף ששם בועה מסביב לראש שלך כדי שתוכל לנשום.
(14)
הקרב יהיה בשני במאי. קרוב מאוד, חברים...
(15) אולטרטקטיל- כישוף מקורי. שילוב בין המילים "אולטרה"- חזק, ו"טקטיל"- מגע. כישוף מחזק מגע.
(16) לא יודע אם זה חשוב כל כך, אבל הכותב טען (בקטע של
"עשרים עובדות" שכתב על לי סו) שאין לה באמת אחיינים, ושהיא סתם אמרה את
זה כדי להצליח למצוא מקום בין הבנות שטיפלו בסוזן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה