מתקרבים לסוף… הגענו אל הפרק שמתרחש בזמן ההפסקה בקרב. באותו הזמן הארי רואה את סיפורו של סנייפ ומבין שהוא הורקרוקס בעצמו, ויוצא להקריב את עצמו מול וולדמורט. מה נוויל עשה באותו הזמן? וגם: אנחנו מאבדים את הדבר הקשה ביותר שאפשר לחשוב עליו...
"המפקד! המפקד
לונגבוטום!"
מוחו בטח נשבר מקללת הקרושיאטוס. הוא היה חייב
להישבר. בגלל שזה היה קולה של סבתא, וזה לא
יכול היה להיות… אבל אז הוא נשמע שוב, והנימה לא הייתה עניינית וחמורה כמו שהיה
רגיל אליה, אלא עדינה, רכה, רועדת. "נוויל, אתה שומע אותי? אני יודעת שאתה
עדיין נושם. תפקח את העיניים, מתוק… אוי, בבקשה."
כאב לו, ממש כאב לו, כל סנטימטר בגופו כאב כאילו שוב
הלקו אותו, אבל הוא הכריח את עיניו להיפקח, ופניה של סבתו הסתכלו עליו, והן היו
מלאות בהקלה. נוויל תהה אם הוא שוב הוזה, אבל לא ככה דמיין אותה באה אליו- מכוסה
באבק, שיערה שמוט, אוזן אחת פגועה ושחורה לחלוטין - ואם הוא היה כנה עם עצמו, לא
אותה מוחו היה מזמן כדי שתהיה אתו ברגעיו האחרונים. אלא את חנה. הוא ליקק את
שפתיו, וקולו היה לחישה צרודה מלאה בבלבול. "סבתא? מה -?"
היא לא ענתה מיד, אלא התרחקה לאחור, נופפה בשרביטה,
והוא הרגיש חלק מהכאב והלחץ נעלם כשהמרפסת השבורה התרוממה. הוא לא חיכה כדי לשאול
שאלות, והתגלגל מתחת לקורות ולאבנים, כשהוא מאלץ את עצמו לקום על ברכיו לפני שנאלץ
לעצור. הוא התנדנד והתנשם, ואז תפס את צלעותיו הפגועות, ורעד כשניסה שוב לקום על
רגליו.
הוא עדיין שמע את הקרב שמתרחש, ועדיין שמע פיצוצים
וקללות, מכות וצרחות, והמחשבה הראשונה שלו הייתה פשוט לרוץ ולהצטרף שוב לקרב, אבל
הוא עצר את עצמו. הצבא שלו היה צריך אותו, אבל הם לא היו צריכים שיהיה טיפש… אם
הוא יצא ככה החוצה, יהיה לו מזל אם ישרוד עוד חמש שניות. הוא היה צריך לזוז קצת,
לבדוק אם היו לו פציעות חמורות כדי שיוכל לחפות עליהן ולא להיות מופתע ברגע הלא
נכון, לגלות מה קרה בזמן הארוך שבו היה מחוסר הכרה.
ידיה החזקות באופן מפתיע של סבתא היו מתחת
לזרועותיו עכשיו, ועזרו לו לעמוד, והוא הסתובב אליה במבט אסיר תודה. "תודה,
סבתא, אני רק -"
"אין זמן. אתה חי. זה מה שמשנה." קולה
שוב היה ענייני, ועיניה החדות סרקו את ההרס באולם הגדול מסביבם. גופות היו מפוזרות
בכל מקום, של אוכלי מוות ושל מגנים, אבל לב הקרב עבר כבר למקום אחר. "השמועות
אמרו שבלטריקס מחצה אותך למוות מתחת למדרגות."
"היא רק לכדה אותי. ועשתה את זה." הוא החווה בראשו אל הגוש המדמם שעדיין היה תלוי על
הדלת. "זאת הייתה פעם ילדה בת חמש-עשרה, סבתא. קראו לה מילי." דמות
בברדס שחור, ללא מסכה אבל עדיין זרה לו, הופיעה בראש גרם המדרגות, ושרביטו התרומם
לפני שהבין בכלל שהוא עדיין היה בידו, ופגע בו כדי שייפול עם ראשו על מדרגות השיש
הסדוקות. "אני אמצא את הכלבה הזאת ואהרוג אותה לאט לאט."
"תקשיב לי, נוויל," הוא הסתכל עליה כשהיא
תפסה את זרועו חזק, ולמרות שיכול היה לראות שהיא נגעלה ונבהלה ממה שקרה לרומילדה,
נימת קולה הייתה רגועה וקרה. "האישה הזאת היא מפלצת."
הוא צחק בקדרות, והתנער מידה כשכרע כדי לבדוק את
הצוואר של ריצ'י כדי לראות אם שרד, ולא הופתע לא למצוא שום דופק או נשימה מתחת
לאצבעותיו. "אני יודע את זה, סבתא."
"אסור לך להרוג אותה."
זאת הייתה פקודה, לא בקשה או תחינה, והוא הרים את
מבטו מהמקום בו עצם את עיניה של פדמה בגופה השבור (1), שהיה מתחת לאחד מהחלונות
השבורים עם רסיס זכוכית גדול בולט מהחזה שלה, מנצנץ באופן כמעט יפהפה מההבזקים של
הקרבות מבחוץ. "אבל -"
"היא תשמח למות בעבור אדונה. זה מה שהיא רוצה. אל תהרוג
אותה, נוויל." עכשיו הופיע חיוך קר ונקמני על פיה של סבתא, ועיניה הבזיקו
מרוב שנאה שהוא תמיד חשד שהייתה שם כלפי בלטריקס, אבל שמעולם לא ראה. "תגרום
לה לראות אותך הורג אותו."
למשמעות האמתית במשפט לקח רגע לשקוע, וכשהיא שקעה,
הוא רעד קצת. "זה אומר שהארי -"
"אף אחד לא ראה אותו מאז שהוא הלך לצריף
המצווח לאתה-יודע-מי, והם עדיין ממשיכים לבוא. כולנו נתאסף במרתפים לקרב אחרון.
נגן על עצמנו וננסה לעצור אותם כמה שנוכל. אם נשרוד עוד שעה וחצי בערך, נקבל את
העזרה."
היא שלחה סילון אור אדום דרך הדלתות השבורות, הורידה
עוד אחד, ואז הוא סרק את החדר בפעם האחרונה כדי למצוא שורדים לפני שהתחיל ללכת אל
הכניסה בעצמו, מוכן יותר ללכת לקרב, מוכן לקבל אותו אפילו כדי לחמוק מהאפשרות השנייה. "אם מישהו מהקצינים שלי -"
היה צליל פצפוץ, חלש אבל נשמע מסביבם, ומשהו בו היה
כל כך מבשר רעות עד שהוא שמע אותו גם כשצלילי הקרב התקרבו יותר עכשיו כשהלוחמים
המשיכו לסגת, ואז הקול הקר והגבוה שנשמע באולם הגדול לפני אלף שנים שוב נשמע,
ונוויל קפא, ועצר את נשימתו. "לחמתם בעוז. הלורד
וולדמורט יודע להעריך גבורה. עם זאת ספגתם אבדות קשות. אם תמשיכו להתנגד לי, תמותו
כולם, אחד-אחד. איני רוצה בזאת. כל טיפת דם קסומה שנשפכת היא אבדה ובזבוז."
נוויל הסתכל על הכתמים והטיפות האדומים והכהים
שכיסו את שארית חולצתו, שהכתימו את בטנת המכנסיים שלו, שהשפריצו על ידו הימנית
החבולה. הוא רצה לצחוק, אולי אפילו לבכות שאתם-יודעים-מי אומר כזה דבר ומעמיד פנים
שהוא רציני. אבל הנאום המשיך, והקול הפך למה שהוא הניח שהיה אמור להיות נימה
מוקירה, שנשמעה מתנשאת. "לורד וולדמורט הוא
רחום. אני מצווה על כוחותיי לסגת לאלתר. יש לכם שעה אחת. דאגו למתים שלכם בכבוד
הראוי. טפלו בפצועים."
הייתה הפסקה ארוכה, כל נשימה נעצרה, ונוויל רץ אל
הדלתות, בקושי מעז לקוות שזה לא היה תכסיס. אבל זה היה נכון. כל דמות עטוית שחורים
שראה התרחקה, הורידה שרביטים, נעלמה אל היער, דרך הפרצות בחומה, או אפילו הסתובבה
במקום כדי להתעתק משם. הם יחזרו בתוך שעה, אבל זה היה זמן, זמן שבו התגבורת תוכל לבוא, זמן שיוכלו לנשום, להביא
מים, לטפל בפצעים, להתאפס, להתכונן לגל השני.
אתם-יודעים-מי לא גמר. "כעת
אני מדבר, הארי פוטר, ישירות לליבך. הנחת לחבריך למות למענך במקום להילחם מולי
בעצמך. אמתין לך במשך שעה ביער האסור. אם, בתום אותה שעה, טרם באת אלי, וטרם הסגרת
את עצמך, הקרב יתחדש." כל ניסיון לאדיבות מזויפת
נעלם, והמילים האחרונות יצאו מפיו של המוות. "הפעם
אצטרף ללחימה בעצמי, הארי פוטר, ואמצא אותך, ואעניש כל איש, אישה וילד שניסו
להסתירך מעיני. שעה אחת."
האזהרה הנוראית השתתקה, אבל לפני שנוויל בכלל יכול היה לשקול מה
הייתה המשמעות שלה, האם הארי היה חי או שגם האויבים לא מצאו אותו, נשמע עוד קול,
גם מוגבר באופן קסום, אבל נשמע בבירור מהמדשאות בעזרת כישוף סונורוס פשוט.
מקגונגל. "כל מי ששומע אותי ומסוגל לכך, התאספו מיד באולם הגדול. התעתקו אם
זה אפשרי, הזמן יקר לנו. הביאו את כל הקורבנות שאתם יכולים להביא, ואנו ניקח את
השאר כשנבין יותר כמה נותרנו. אם אתם פצועים ולא יכולים ללכת או להתעתק, מישהו
יהיה שם בתוך זמן קצר כדי לעזור לכם. יש לנו רק שעה, עלינו להשתמש בה
בחוכמה."
נוויל הסתובב ללא היסוס, ורץ את המרחק הקצר לאולם הגדול, וכבר אנשים הופיעו, הצלילים כמו מטר זיקוקים. כל אדם חדש גרם לליבו לזנק ולהישבר, כי זה היה מישהו שחי, אבל הם נשאו איתם כאלו שלא היו ברי מזל כל כך.
אחד מהתאומים וויזלי היו שם- פרד או ג'ורג', הוא לא ידע (2) - אבל
בזרועותיו הוא סחב את תאומו, לא זז ומת באופן ברור. גם שיימוס, דם ממלא את פניו
המנומשים, שיערו החולי פרוע, אבל בוכה בלי בושה כשסחב את דין, ראשו השחור מוטל על
כתפו של חברו הטוב. ארני, שכוחו הגדול גרם לו להמשיך איכשהו, אבל שאפשר לו להביא
שני קורבנות: אורלה ונטלי. מקגונגל עם טרלוני (3). ספראוט עם מורג. ג'יני עם
רוואן. פליטיק הזערורי תופס את אנדרו קירק בצווארון.
ברגעים הראשונים, ליבו של נוויל היה מלא בכאב ובשמחה, והוא רץ לחבק
ולנשק את כולם, צעק ודמע, אבל אז היו פשוט יותר מדי, והתחושה הרדומה וחסרת הרגשות
של שדה הקרב חזרה. הוא כבר ידע זאת, מחיר הפיקוד היה לפעמים הלב והאנושיות שלך,
אבל הוא היה אסיר תודה, כי עכשיו הם הפכו רק לשמות. הכאב שלהם יבוא אחר כך כשיהיה
לו הזמן, אם יהיה לו הזמן, וחלק ממנו כמעט קיווה שלא יהיה, כי היו שמות
רבים כל כך.
היו את אלו שכבר ידע שנפלו- דניס, רומילדה, ג'ק, לופין, לבנדר, האל,
פדמה, קייטי, ריצ'י - אבל לידם היו עוד תריסר אנשים (4), שורות של גופות שנמשכו
כמעט בכל הבמה המוגבהת, למרות שחלקם היו קטנים מאוד. אנשים הלכו עכשיו, צלעו,
ואפילו זחלו על ידיהם וברכיהם, כשהם סוחבים גפיים מעוותים ומשותקים, אבל הם הורמו
מיד כשראו אותם, כי השורדים סירבו לתת לחבריהם לזחול בחוסר כבוד. הקנטאור, פירנזה
(5), בקושי הצליח להיכנס לפני שנפל על ברכיו, כשדם נשפך מאחד מצדי גופו, אבל אפילו
הוא לא נשאר איפה שנפל. קינגסלי וארני החליפו מבט, ואז כתפיהם הרחבות תמכו בו,
ועזרו לבן-הכלאיים לקום מספיק כדי ללכת את שארית האולם.
נוויל הלך למקום בו עזרה מקגונגל למדאם פומפרי להכין מרפאה מאולתרת
על הבמה המוגבהת שפעם היה בה שולחן הסגל - שנעלם עם שאר הרהיטים עכשיו - והיא
הרימה את מבטה אליו בחיוך מותש. "נחמד לראות שאתה עדיין אתנו, המפקד."
היא מעולם לא קראה לו כך לפני כן, אפילו לא הכירה בכך, ולמעשה, הוא
קצת הופתע. הפרופסור שמה לב לתגובתו. "הרווחת את זה ביושר, מר לונגבוטום.
אנשיך נלחמו באומץ עילאי."
הוא לא ידע איך להגיב למחמאה שהרגישה כל כך נוראה כשרבים מתו אחרי
שהלכו אחריו, אז הוא דיבר במהירות וניסה להתעלם ממנה. "הרבה חסרים… טרי, פרוואטי,
פרופסור וקטור (6), פרופסור הוץ', וויין, ליסה, סטיבן, קמיליה, טומי (7), רייצ'ל
(8), ויקי, פריץ, אנתוני…" הוא נשם נשימה עמוקה, ונלחם בכאב שעבר אפילו את
המחסום הרגשי שלו. "... וחנה. ואלו רק הנעדרים. לא כאלו כמו קולין שאנחנו
יודעים איפה הגופות שלהם."
"טוב מאוד," היא אמרה, והוא זיהה את אותה החיוניות חסרת
הרגש בעיניה. "קח כמה רגעים ותביא את הפצועים שיש לך לכאן כדי שנוכל לטפל
בהם, ואז תאסוף את מי שמסוגל להילחם. יש לך עד עשר דקות לפני מגבלת הזמן כדי למצוא
כמה שתוכל, ואז אצטרך שתחזור לפה. אנחנו חייבים להכין את ההגנות האחרונות
שלנו."
נוויל הנהן במהירות והתחיל ללכת, ואז הסתובב לאחור. "פרופסור,
את חושבת שהארי -"
"כמובן שהוא לא יסגיר את עצמו. לכן אנו ממשיכים להילחם."
נימת קולה נזפה בו, והוא ידע שהיא הבינה מיד שהוא עמד לשאול משהו אחר לגמרי. אבל
אסור היה לו לחשוב על זה בכלל, ופתאום הוא הרגיש טיפש שבכלל ניסה. הארי לא יסגיר
את עצמו, הוא ילחם עד הסוף כמוהם, אז השאלה לא הייתה חשובה.
אלא אם הארי באמת היה מת, ואז המשימה של לנצח את הכול הייתה שלו.
לא. היו יותר מדי דברים אחרים לדאוג לגביהם, וליבו התכווץ כשראה את
שתי הדמויות האחרות שהופיעו כשדיבר עם מקגונגל. רון והרמיוני, שהתקבצו יחד עם שאר
משפחת וויזלי - אפילו, להפתעתו, פרסי - מסביב התאום שמת. הרמיוני החזיקה את ג'יני,
כשרון שם את ידו בעדינות על כתפו של אמו שכרעה על ברכיה, והתייפחה בשברון לב על
גופתו של בנה.
נוויל קפץ מעל למדרגות של הבמה בקפיצה אחת, ורץ במסדרון. משהו הרגיש
לו רע בכך שפלש לצער של המשפחה, אבל הכאב שלהם היה קטן לעומת המשימה שלו, ולא היה
זמן להיות רגיש. "רון!"
הראש האדום התרומם, והוא חייך בחולשה דרך הדמעות שעל פניו.
"נוויל… חי מכנסיו של מרלין, חבר, אתה נראה גרוע יותר כל פעם שאני רואה אותך
היום."
"איפה הארי?"
הקוסם האחר הביט מסביבו, וכנראה שם לב בפעם הראשונה שחברו לא היה שם.
העיניים הכחולות התמלאו במשהו שנראה כמעט כמו בגידה, ואז פיו נפער בהבנה, ולסתו
התהדקה שוב כשחזר אל נוויל. "יש לו משהו לעשות, ו -"
"הוא עדיין לא מצא אותו?!" שאל נוויל, נדהם. כשהטירה
הרוסה, הסיכויים ל -
"לא, זה בסדר, בזה טיפלנו. אנחנו בשלב האחרון, באמת, אני
נשבע." מילותיו של רון היו בטוחות, אבל היה גם חוסר ביטחון מתחתיהן כשהסתכל
על אחיו, והוא צחק בעצב. "טוב, בצורה אחת או אחרת, בעצם."
"כן, אני יודע." הוא הסתכל מרון להרמיוני ושוב בחזרה,
והיסס. זה הרגיש כאילו משהו ביניהם היה שונה עכשיו, כאילו הלכו לדרכים נפרדות
והתאחדו שוב אחרי עשורים, ולא אחרי חודשים, אבל עדיין היו שש שנות חברות מתחת,
והוא חייך אליהם. "אתם מצטרפים אלינו לשאר המסיבה?"
"כנראה שכן," משך רון בכתפיו. "יש לי את התחושה
שהריקוד האחרון שייך להארי בכל מקרה. מה אתך, הרמיוני?"
היא הנהנה, ידיה עדיין מלטפות את שיערה האדום של ג'יני כשהמכשפה
השנייה התייפחה על כתפה. "כמובן." ג'יני נראתה כאילו לא שמה לב לנוכחותו
של נוויל כשהתאבלה, לא רק על אחיה, הוא ידע, אלא גם על שורת החברים הארוכה מדי
משני צדיו.
"טוב. יש לנו קצת מחסור בשרביטים, נוכל להשתמש בשניכם."
הוא עצר, מודע לכך שגרם לזה להיראות כאילו סמך על עזרתם ולא הכיר להם תודה, והוא
תיקן את עצמו. "כלומר, אחרי הכול, אתם הצלחתם לצאת מכמה מצבים מאוד מלוכלכים לפי
מה ששמעתי. זה יהיה נהדר אם עוד שני לוחמים ממש טובים ורעננים יהיו לצדנו."
הרמיוני האדימה, אבל רון נראה היה כאילו ממש התרגש מהכבוד הזה,
והושיט את ידו. "צבא דמבלדור, אם ככה?"
נוויל לקח אותה, ולחץ אותה חזק כשמשהו עבר בין העיניים הכחולות
והחומות שאימת את מה שבעבר היה רק ניסיון לעצור ויכוח. הם לעולם לא יוכלו להבין מה
השני עבר כשלא היו ביחד, אבל לא היה צורך. הגיהינום הוא גיהינום, והסוג לא שינה.
"צבא דמבלדור."
OOO
"אוי, בשם מרלין… אין מצב שזה
כולנו." קולו של שיימוס היה מלמול נמוך ומלא באימה כשהסתכל על חבורת החיילים
הצעירים שהתאספו באולם הכניסה, ונוויל נשם נשימה עמוקה, כשהוא לא מעוניין להודות
בכך שחשב את אותו הדבר.
ריקי קינג (9). ג'יני וויזלי. רון וויזלי. דמלזה רובינס. מייגן
ג'ונס. פלטון סאמרבי (10). ברנרד דאנסטן (11). לונה לאבגוד. איקרוס אטרסון (12).
הרמיוני גריינג'ר. רייצ'ל ווינצ'קומב. וולטר בל (13). שנים-עשר אנשים. חמישה-עשר
כולל ארני, שיימוס והוא. חמישה-עשר חברי צ"ד, שהיה שבעים ושישה אנשים שיכלו
להילחם בחצות, ועוד תשעה אנשים שהיו פצועים כל כך עד שבקושי יכלו לעמוד ולהיספר,
וחייהם היו בסכנה כשפומפרי, מקגונגל וספראוט ניסו יחד עם גברת וויזלי להציל את מי
שיכלו. ויחד עם כל חברי המסדר, כל התלמידים לשעבר, כל מורה שעדיין עמד, הם עדיין
היו רק שלושים-וארבעה.
עיניו סרקו את מה שנשאר מידו של ארני, את הכווייה בגבו של שיימוס, את
איך שלונה אחזה ברגלה השמאלית. ארובת העין הריקה של דמלזה. רק רון והרמיוני לא היו
פצועים, והוא בלע את רוקו, ונלחם בייאוש שעמד להשתלט עליו.
נוויל הכריח את עצמו לחייך בנחישות. "יש עוד יותר משנים-עשר
אנשים שחסרים פה, חברים. לא יכול להיות שכולם מתים. חלקם לכודים, רק לא יכולים
לזוז ממש טוב, או סתם משותקים. אסור לוותר על התקווה. אתם לא רוצים שהם יוותרו
עליכם."
לונה הרימה יד חיוורת אחת, והוא עיווה את פניו כשראה שציפורניה נקרעו
ממנה. "מה עושים עם אוכלי המוות?"
נוויל החליף מבט מהיר עם הקצינים לפני שענה. "מקגונגל אמרה לא
להרוג אף אחד בהפסקת האש, ואני מסכים לגמרי. אבל, אנחנו לא נבזבז זמן עם המתים
שלהם. נשאיר אותם איפה שהם. אם הם פצועים, תנטרלו אותם, תשברו את השרביט, תשתקו
אותם, ואז תעזבו אותם. האנשים שלהם השאירו אותם מאחור כדי לסבול, ואין
לנו מספיק זמן או כוח אדם כדי לדאוג ולרחם יותר מדי."
דמלזה העלתה את השאלה הבאה. "איך נמצא
את כולם בזמן? חשוך שם, וכל ההריסות… אני חוששת שאני פשוט אעבור ליד מישהו ואפספס."
הוא היסס, ולא ממש ידע איך לענות על זה, והרגיש טיפש שלא שקל את זה.
כשהטירה הייתה הרוסה כל כך, והצורך לזוז בזהירות כדי להימנע מאויבים פצועים שיתקפו
אותם, וחלקים מהקירות והתקרה שעמדו לקרוס, אנשים שאולי נקברו והיה צריך להוציא
אותם… הוא שפשף את מצחו, ופתאום הרגיש את כל התשישות שהצטברה בעשרים-וארבע השעות
האחרונות שעברו מאז שישן. אבל לפני שמצא את הפתרון, צעדה הרמיוני קדימה, וכמעט
קרנה מכך שהצליחה למצוא דרך לעזור. "אתם עדיין משתמשים במטבעות שלי,
נכון?"
בתגובה, חיטט ארני באופן מוזר בכיסו עם ידו השמאלית והבריאה, ואז זרק
את שלו באוויר אליה. היא תפסה אותה במהירות, החזיקה אותה וטפחה עליה בשרביטה.
"הומוגנוס לומוס (14)!"
כמו שנים-עשר כוכבים, המטבעות האירו בכיסיהם, והבזיקו דרך הגלימות
השחורות והבד העבה של הפיג'מות כאילו לא היו קיימים בכלל. ההבזק היה קצר, פחות משנייה,
אבל הרמיוני חייכה כשכולם הבינו. "תצליחו לראות את האור אם תמשיכו לעשות את
זה. למצוא את הפרופסורים החסרים זה קצת בעייתי יותר, אבל אם יש לכם פטרונוס חזק,
תוכלו לשלוח אותו לאדם שאתם מחפשים. אם הם חיים, תוכלו לעקוב אחרי החייה שלכם
אליהם, ואם לא…" היא עצרה, והוא שמח שלא אמרה את השאר.
"את יודעת, הרמיוני, התגעגעתי למוח שלך," חייך שיימוס,
והיא הסמיקה בתגובה, ואז זרקה את שיערה המקורזל לאחור.
"תהיה כנה. התגעגעת שרון נתן לך להעתיק את הסיכומים שהוא העתיק
ממני, פיניגן."
הוא צחק, ולא החמיץ הזדמנות כשקרץ בחזרה. "אותו דבר."
ג'יני כחכחה בגרונה, והרימה את קולה מעל הצחוק. "יש לנו קצת
פחות מארבעים דקות עד שהשעה נגמרת, חברים. בואו נמצא את החברים שלנו."
"כן." הנהן נוויל, וניסה לא להסתכל על השבב העבה והמוכתם
בדם עליו נרצחה רומילדה כשהצביע על הדלתות. "ניפגש כאן כשיישארו עוד עשר
דקות, ואל תהססו לקרוא לעזרה אם אתם חוששים להזיז מישהו. ארני, פלטון, רייצ'ל,
רון, הרמיוני; אתם בתוך הטירה. השאר הולכים למדשאות. ומהר!"
שאר צ"ד התפזר במהירות בלילה, הירח שקע מתחת לעצים עכשיו, והכל
היה חשוך יותר מאשר חצות. נוויל נשאר לבד באולם הכניסה, ונשם נשימה עמוקה, כשהוא
מנסה להכין את עצמו למה שהיה צריך לעשות. עדיף לגמור עם זה מוקדם, ולתת לעצמו את
מירב הזמן להירגע לפני ששוב יצטרך להילחם. הוא שלף את שרביטו והצביע בו על המדרגות
המלאות בדם, כשהוא מעלה זיכרונות שמעולם לא ידע שיכאבו כל כך בשמחה שלהם.
לרגע, רק ערפל כסוף חלש יצא משרביטו, ואז הוא עבר את הצללים של השעות
האחרונות בזיכרונו, והתרכז בהנאה של הרגעים, בצחוקם של חבריו, בהנאה שבזכייה בגביע
הבתים, בתחושת השפתיים של חנה על עורו, בשמש החמימה על גבו בגן… הבולדוג יצא
עכשיו, נוצץ וזוהר, והוא שוב הניף את שרביטו, כשהוא עף בלילה.
הוא כמעט מעד כמה פעמים כשרץ אחריו, ליבו הולם מרוב תקווה והתלהבות אפילו כשגרונו נחנק מפחד. הוא ידע איפה הייתה, אבל מה הוא ימצא כש - נוויל נעצר, נעליו מחליקות קצת על הדשא שהיה מלא בטל בנוסף לדם, והפך לחלק מתחת לרגליו.
היא הייתה שם. הפוכה עם פניה על הקרקע, ליד קיר הבקתה של האגריד,
והיא נראתה קטנה כל כך, בודדה כל כך, וזה כאב, והפטרונוס
נעלם ויילל כשהוא כרע. שרביטה היה מתחת לאצבעותיה, סימן כוויה שחור על ידה, והיו
כמה אבנים קטנות וגושי לכלוך בשיערה הזהוב. הוא עצם את עיניו, עצר את נשימתו,
והושיט את ידו, כשהוא שם אותה מתחת לגלים הרכים של שיערה על צווארה.
הוא היה חם, והיה שם דופק, חזק וקבוע מול אצבעותיו.
"חנה…" השם יצא בלחישה חלשה, והוא אסף אותה אל זרועותיו,
עיניו ואצבעותיו מחפשות בגופה איזה סוד נורא שיוכל לשבור את ליבו כשניסה לקוות,
אבל לא היה שם דם רב מדי, שום זרוע לא התעוותה. נוויל כופף את ראשו אל שלה, והופתע
לראות דמעות שזלגו על לחייה כשאפילו לא שם לב שבכה. עיניו נעצמו, והוא הושיט את
קצה שרביטו בעדינות לצידה. "שחרר ."
העיניים הירוקות מצמצו כמה פעמים, היא רעדה בזרועותיו, ואז הן נפקחו
והתמקדו, והיא השתנקה כשראתה אותו. "נוויל! זה - ?"
הוא נישק אותה.
לרגע אחד, היא הייתה נוקשה, מבולבלת, ואז גופה נרגע, וזרועותיה נכרכו
על צווארו, כשהם התקרבו, ואחיזתו עליה התהדקה, גופם היה כל כך צמוד עד שצלעותיו
כאבו, אבל לא היה אכפת לו. היא הייתה חיה, אוי, היא שרדה,
והוא מעולם לא אהב אותה יותר, מעולם לא הזדקק לה יותר, או רצה אותה יותר ממה שרצה
כרגע. ידיו ליטפו את שיערה, והחליקו מתחת לחולצתה אל העור הרך והחלק שהיה על גבה,
ופיו עקב אחרי הדופק היפה בגרונה, והרגיש את הקו הקר של השרשרת שעדיין לבשה
כשהבטיחה לחיות, הבטחה שהיא קיימה כל כך יפה.
מסביבם היה ריח דם ומוות ואבנים שבורות ודשא שרוף, וגופות היו
מפוזרות כמו עלים שנשרו במדשאות, אבל זה לא שינה, ורק הצורך לנשום שבר את הנשיקה.
הוא נשם בשמחה, מצחו עדיין על שלה כשהבין כמה היא רעדה. "אוי, חנה,"
הוא לחש, "אני כל כך אוהב אותך…"
"גם אני אוהבת אותך," היא ליטפה את הלסת שלו עם שפתיה, וגרמה
לו להשתנק. "אני רוצה להתחתן אתך, נוויל."
הוא התרחק קצת, ומצמץ אליה בתדהמה. "את…"
"אני נשבעתי שלא אגיד את זה עד ששנינו נשרוד, עד שהכול יגמר
ושאני עדיין ארגיש ככה ואהיה בטוחה שאני לא מפחדת למות או שאני רוצה להרגיש באמת
מבוגרת או מקנאה בסוזן… אבל אני רוצה להיות אשתך. לא מחר או משהו, אבל יש לנו זמן
לחכות עכשיו, לא?" חיוכה קרן, היא הייתה כל כך יפה, והלוואי שיכול היה להעמיד
פנים שצדקה ולהגיד שכן, מובן שכן, אבל הוא לא יכול היה, והוא עצם את עיניו והניד
בראשו. היא צעקה בכאב, והוא עיווה את פניו. "אבל חשבתי שאתה -"
"מאוד, חנה, אני מאוד רוצה," הוא הכריח את עצמו לפקוח את
עיניו ושוב להסתכל על שלה. "אבל זה לא נגמר. זאת רק הפסקת אש. יש לנו בקושי
יותר מחצי שעה לפני ששוב נילחם, ואם הארי - " הוא היסס לרגע, " - אם מישהו
לא יעשה משהו גדול, את-יודעת-מי לא יעצור עד שכולנו נמות."
להפתעתו, לא היו דמעות, שום פחד או תדהמה, והיא רק התרחקה ממנו,
ניקתה את גלימתה והרימה את שרביטה כשקמה על רגליה. קולה היה ענייני ויציב כשהסתכלה
על ההרס בשדה הקרב. "כמה נשארו לנו?"
"קצת פחות מארבעים שעדיין יכולים להילחם," הוא הודה.
חנה מצמצה בתדהמה, אבל חזרה לאיתנה מהר. "מצ"ד?"
"בכלל. וזה אחרי שכל צ"ד חזרו, אפילו הילדים.
אני לא יודע כמה זמן היית משותקת."
כמות האובדן גרמה לצבע להיעלם מלחייה, אבל היא זרקה את שיערה לאחור
והזדקפה. "אז אתה בר מזל שיש לך עוד אחת. איפה כולם?"
"באולם הגדול," הוא החווה אל הטירה, ושוב נעמד. "הם
מטפלים בפצועים שם… טוב, בפצועים כהוגן. כולם נפצעו איכשהו. אבל אלו מאתנו שעדיין
בחתיכה אחת הלכו לאסוף כמה גופות שנוכל ולחפש את אלו שחסרים."
היא הנהנה, והתחילה לרוץ וקראה אליו מעבר לכתפה. "אז אתה תעשה
את העבודה שלך, ואני אלך לעזור לפצועים, ופשוט נקווה שהארי יגמור את זה כדי שאני
שוב אוכל לשאול אותך!"
הוא צפה בה הולכת, וליבו כאב כשראה אותה הולכת אבל העריץ את כוחה,
ולמרות שידע שלא שמעה אותו, הוא חייך בעצב בתגובה. "הקוסם אמור לשאול את
המכשפה, חנה… אבל התשובה שלי היא עדיין כן."
במקום אחר, מישהו גנח בכאב, והוא הניד בראשו במהירות, והחזיר את עצמו
למשימה. לא היה זמן. לא היה זמן לשום דבר. הוא הוציא את האוניה וטפח עליה בשרביטו,
כשהוא משתמש בכישוף שהרמיוני נתנה להם. ההבזק הקרוב ביותר היה מהבור שדרכו חזרו
צ"ד, והוא ידע שזה קולין.
נוויל היסס, ותהה האם כדאי היה לו לבזבז זמן על מישהו שידע שאי אפשר
לעזור לו, אבל הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה ששומר-הסוד האמיץ שלהם יהיה מפוזר
בין האויבים, והוא מיהר אל צד הבור, וקפץ אל הצללים. לומוס
! האדמה שיקפה את האור באופן מפחיד, והוא ראה את קולין שם, שרוע על גבו, עיניו
עדיין פקוחות ומשקפות בריקנות את השמיים החשוכים מעליו.
"אתה צריך עזרה להרים אותו?"
הוא הרים את מבטו, ואוליבר ווד נשען על קצה הבור, פניו חיוורות בזוהר
הכחול. "מה אתה עושה כאן?" שאל נוויל, "חשבתי שאתה -"
אוליבר הניף את זרועו, וסובב את כתפו בזהירות כדי להראות שהיא עדיין
פועלת. "מדאם פומפרי סידרה לי אותה. היא עדיין כואבת מאוד, אבל אני עדיין
יכול להזיז אותה, וזה לא משנה אם אני יכול לשחק קווידיץ' או לא כל עוד אני יכול
להניף את השרביט."
נוויל נלחם ברצונו להגיד איך בטח ווד חטף מכה בראש לאחר שהזרוע שלו
כמעט נקרעה, אם יכול היה להגיד משהו רע על קווידיץ', אבל הוא
החווה בראשו אל גופו של קולין. "אני ארים אותו כאן, ואתה תרחיף אותו, ונסחב
אותו בחזרה אל הטירה. הוא מי שהביא עזרה, אתה יודע."
"שמעתי." הם עבדו במהירות אבל בזהירות, וברגע שקולין נחת
על הדשא מעל, הושיט אוליבר את ידו ועזר לנוויל לטפס החוצה בעצמו לפני שהרימו את
הגופה ביחד. הקפטן לשעבר הסתכל על פניו של הילד וקימט את מצחו. "זה לא נשיא
מועדון המעריצים של הארי?"
נוויל צחק, והניד בראשו. "הוא היה הרבה יותר מזה בסוף, ווד.
הלוואי שיכולת להכיר אותו."
"הלוואי שהייתי יכול להכיר מישהו מהילדים האלה," הודה
אוליבר, "הלוואי שהם לא היו ילדים. הם נלחמו כמו
גיבורים."
"הם היו גיבורים, ווד. כל אחד מהם."
הייתה הפסקה ארוכה כשהלכו במדשאות, ואז הם עצרו כשהגיעו אל קצה גרם
המדרגות. אוליבר הציץ אל האור החלש שהופיע בטירה, ואז אל המדשאות, אל הגופות שעוד
חיכו שם. הוא הידק את אחיזתו, ולקח את גופו של קולין כשהניף את הילד מעל לכתפו
בקלות רבה מדי. "אתה יודע מה? אני אצליח לסחוב אותו
לבדי, נוויל."
אוליבר נעלם אל האולם הגדול עם המטען שלו, ונוויל התחיל לחזור אל
המדשאות, ונעצר. לא נשארה להם יותר מחצי שעה במקרה הטוב, וכל כך הרבה עוד נשארו שם
בחוץ, והוא ידע, הוא ידע שהם ממש ברי מזל שהוא מצא אחת
חיה ואחד שהוא כבר ידע שהיה מת. בין אם ימשיך לאולם או שיחזור למדשאות, הוא יאלץ
לפגוש את האמת המכוערת של לגלות עוד אובדן, ואז עוד אחר כך כשהקרב יחזור. הוא נשען
לרגע על מסגרת הדלת ומחה את מצחו מהזיעה והלכלוך והדם, ונלחם ברצון לעזוב את הכול,
לשבת ופשוט למות.
אבל זאת לא הייתה אפשרות, ממש לא, והוא נשם נשימה עמוקה, וירד
במדרגות במהירות האפשרית כשחיפש עוד גופות. ידו התהדקה על המטבע, מוכן להטיל שוב
את הכישוף כדי להאיר את הבא בתור, ואז עינו ראתה משהו שגרם לליבו לשקוע. בעיני
רוחו, הוא עדיין ראה את טרי כמו שהכיר אותו כבר שנים (15), עם המשקפיים הדקים
והשיער הבלונדיני הכהה, הכמעט חום, שבקושי שפשף את כתפיו כשהרכין את ראשו.
אבל את המשקפיים הוא נטש בינואר והתוודה שהיו פריט שרק גרם לו
להיראות חכם, והוא גזר את שיערו בסוף פברואר, ואי אפשר היה לטעות בשרביט הארוך,
המושלם והסימטרי הזה, אפילו אם משהו ריסק את פניו ומנע ממנו לזהות אותו. נוויל הלך
אל הגופה, ורכן מעליה כדי להסתכל מקרוב. מה שהרג אותו מלכתחילה היה בלתי ניתן
לזיהוי, אבל אחד מהענקים דרך על הגופה, וחלק ממנו עדיין קיווה שזה לא היה הסגן שלו
אחרי הכול. הוא הושיט את ידו, יישר את השרוול והפשיל אותו, כשהוא מקווה שלא ימצא
את הקעקוע היפה שעיטר את ידיהם של טרי ומייקל מאז חופשת חג המולד.
הזרוע
הייתה מקופלת במקומות לא טובים, ובקושי היה אור, אבל אוי לא, זה לא היה הוגן, כי זה היה שם… L'amitie de la connasissance (16).
"נוויל."
קולו של הארי היה הדבר האחרון שציפה לו ברגע זה, ונוויל קפץ כמה
מטרים הצידה, והפיל את השרוול כשהסתובב בתדהמה. "אמאל'ה,
הארי, כמעט עשית לי התקף לב!" עיניו סרקו במהירות את הקוסם
האחר, וחיפשו חרב, ספל, קמע, כתר… אבל לא היה כלום. ידיו של הארי היו ריקות. הוא
אפילו לא שלף את השרביט שלו.
והוא נראה היה… אבל זה היה בלתי אפשרי. אין מצב. אבל הארי נראה היה
כאילו הלך אל היער, והוא בטח לבש את גלימת ההיעלמות, אחרת הצל שלו היה על הזרוע של
טרי. "לאן אתה הולך לבדך?" הוא שאל.
"הכול
חלק מהתכנית," הבטיח לו הארי, "יש
משהו שאני חייב לעשות. תקשיב - נוויל -"
המבט בעיניים הירוקות היה מפחיד, ונוויל הרגיש פתאום כאילו רצה לתקוע
את אצבעותיו באוזניו כמו ילד ולסרב לשמוע את זה. "הארי!
הארי, אתה לא חושב להסגיר את עצמך!"
"לא,"
אמר הארי בחיוך, "ברור שלא… זה משהו אחר. אבל אולי
איעלם לזמן-מה." נוויל ידע טוב מאוד שהוא לא התכוון לגלימת ההיעלמות. הארי עמד
לנסות לעשות את זה, והוא לא חשב שהוא עומד לשרוד. הוא כמעט רצה לצחוק שאחרי כל מה
שקרה באותו הלילה, הארי עדיין רצה להגן עליו מהאמת שנהייתה כל כך ברורה עבורו,
מותו של חבר. אבל הוא פשוט הנהן, והרשה לנער האחר להמשיך. "אתה
מכיר את הנחשית של וולדמורט, נוויל? יש לו נחשית ענקית… הוא קורא לה נגיני…"
"שמעתי,
כן… מה אתה?"
"מוכרחים להרוג אותה. רון והרמיוני כבר
יודעים, אבל אם במקרה הם -" הארי בבירור לא יכול היה
להגיד 'ימותו'. "אם במקרה הם יהיו - עסוקים - ותהיה לך
הזדמנות -"
נוויל טפח על ידית שרביטו. "להרוג
את הנחשית?"
"להרוג את הנחשית," אישר הארי.
"טוב, הארי."
זה היה הגיוני. מאוד הגיוני, בעצם, והוא הרגיש שהרבה מהכבוד שאיבד כלפי תכניתו של
דמבלדור התחיל לחזור אליו. אז זה מה שאתם-יודעים-מי עשה כל
השנים האלה. אחרי שגופו הושמד במכתש גודריק, הוא התחבא במשך שלוש-עשרה שנים בנחשים
(17) לפני שחזר בבית הקברות ההוא. הוא לא יכול היה רק לדבר לנחשים, הוא יכול
היה להיכנס בתוכם, כמו שאמרו שנכנס בהארי במשרד הקסמים, ודמבלדור - ועכשיו
גם הארי - הבינו שנגיני הייתה יותר מסתם חיית מחמד מפחידה, אלא מסלול בריחה אחרון
שאסור היה להם לתת לו להשתמש בו.
הוא הסתכל שוב על הארי, ושם לב עד כמה נראה חיוור, ואיך שנשם בצורה
מוזרה, כאילו ניסה שכל נשימה תימשך כמה שאפשר. מצחו התקמט בדאגה, "אתה
בסדר?"
"אני בסדר גמור. תודה, נוויל."
שיקר הארי, אבל נוויל עזב אותו. להתכונן למות לא היה דבר קל, אחרי הכול. הוא ידע
את זה בעצמו.
הארי עמד ללכת, וברגע האחרון, הרגיש נוויל דקירה של פחד. מה אם טעה?
מה אם הריגת הנחשית לא היה אמור להבטיח את המשימה האחרונה, אלא שזאת הייתה המשימה
האחרונה? אולי הארי כן עמד להסגיר את עצמו באמונה טיפשית שזה באמת יוביל
לרחמים? אולי הוא חשב שרצו שיקריב את עצמו? ג'יני תמיד אמרה שהוא אהב
להקריב מעצמו…
נוויל הושיט את ידו, ותפס את פרק היד הקטן באחיזה חזקה, קולו חזק.
"כולנו נמשיך להילחם, הארי. זה ברור לך?"
הוא ניסה לשים הכול בעיניו, אזהרות והבטחות, והארי נראה היה כאילו הבין הכול, כי
ראשו נרתע.
"כן,
אני…" מילותיו נעצרו, אבל הוא ידע, וזה היה הדבר החשוב, ולא נשאר
להם הרבה זמן עכשיו. עשרים דקות? אולי?
נוויל שחרר את ידו של הארי, וטפח על שכמו של הקוסם הצעיר שהיה הגיבור
שלו כבר שנים ועכשיו תקוותו. רק בן אדם, נכון, אבל כולם היו, וכמה למדו שאהבה
ואומץ אנושיים שווים רק השנה הזאת?
הוא השאיר את הארי לגורלו, וחזר לשלו. טרי היה קרוב לדלתות הקדמיות,
הוא יכול היה למצוא את הגופה שוב, אבל הוא ראה משהו זז ליד קצה ערימת האבנים
שהייתה המקום בו קרס מגדל רייבנקלו. הוא בדק את המטבע אבל לא היה שום אור, ועדיין
הלך בזהירות למקום בו ראה את התזוזה, וקרא בחושך. "יש שם מישהו? באתי לעזור
לכם! תעזרו לי למצוא אתכם!"
"נוויל?" הקול היה של ילדה, חלש
ורוטט ואיכשהו ממש, ממש לא בסדר בצורה שלא הבין, אבל הוא
התחיל לרוץ, והטיל פטרונוס שני כלפי המכשפה שאמרה את שמו.
הוא רץ ישירות אל המקום בו חלקי האבן הגדולים עמדו ליפול על השביל
שהוביל לכניסה הראשית, וכשהתקרב, הוא ראה מישהו זז שם בצללים. ואז יד התרוממה אל
האור הכסוף שהחיה הטילה, והוא הכיר את העור הנחושתי הזה טוב מאוד. "פרוואטי!"
נוויל רץ מעל האבנים האחרונות שעמדו בדרכו, ורץ כדי לקחת את ידה, אבל
אז צעק, ונרתע כמעט ברגע שעורו נגע בשלה. הוא היה רך, אבל לא בצורה הרגילה של עורה
של המכשפה הצעירה, אלא רך כאילו לא היו עצמות מתחת, רך כמו פרי רקוב או כמו ג'לי.
פרוואטי גנחה, ושוב קראה בשמו, הפעם חלש יותר, וכשאור שרביטו נפל עליה, הוא הרגיש
משהו קר בבטנו. הוא הכיר את הקללה - סולוקורפוס (18) - אבל מעולם לא
השתמש בה או ראה אותה, והוא קיווה שהוא לא יראה שוב.
האישה הצעירה התפרקה. גופה התעקל כמו נחש בצורה לא טבעית כשגררה את
עצמה על האדמה, וקצות אצבעותיה היו ארוכות מדי, נוטפות, נמסות מכפות ידיה. הפרצוף
האקזוטי והיפה עדיין היה שלם מתחת לשיער הקצר, אבל עיניה נראו גדולות מדי, ואפה
מעט ארוך מדי כשהקללה המשיכה לפרק את גופה. היא התחילה מלמטה, זה היה ברור, כי
מתחת למקום בו היו מותניה, היא נעלמה לגמרי, והיה שובל כמו של חילזון שנמתח עד
למקום ממנו סחבה את עצמה, לאט לאט, כשרגליה נמסו.
הוא התכופף, ונלחם ברצון להקיא. "אוי, לא…"
"אדי." עיניה התרחבו יותר, והיא תפסה את חולצתו בחוזקה,
אצבעותיה מתקפלות על החזה שלו ומשאירות קצת מהן עליו. "בבקשה… נוויל…
תן לי להגיד… תביא אותה… תשיג אותה…"
נוויל הניד בראשו, ושנא את עצמו על כך שלא יכול היה למלא את בקשתה
הפשוטה להיפרד מאחותה התאומה. היא הבינה את המבט על פניו בבירור, ועיניה נעצמו
בגניחה קטנה. "לא שתינו…"
הוא הנהן, לא מסוגל להגיד את זה, והרצון ששמר עליה שלמה נעלם.
פרוואטי התייפחה, גופה רעד, התעוות, ואז היא נעלמה, והשאירה רק בגדים ובריכה של
נוזל עבה וצמיגי שנספג לאט אל הדשא.
"פרוואטי…" הוא הושיט את ידו,
והרים צמיד זהב בודד ששכב איפה שהיה פרק היד שלה, אבל לפני שהדמעות בכלל יצאו,
צרחה נשמעה מהטירה מעליו. במהלך הלילה הארוך ההוא, חשב נוויל ששמע כאב מכל סוג
שהוא, אבל זה היה יותר גרוע מייסורים פיזיים, צרחה קורעת נשמות שהייתה דומה רק
לזאת שדניס צעק ברגעיו האחרונים, אבל גרועה יותר, כי היא יצאה מגרונו של גבר,
עמוקה ומתעלמת משנות הבגרות.
בלי עוד מחשבה על החברה שאיבד, הוא קפץ על רגליו, והסתובב במקום כדי
להתעתק אל מי שהשמיע את הרעש הנורא. הייתה אפלה, תחושה מוחצת. ואז הוא היה שם,
במסדרון המוכר מחוץ לחדר הנחיצות.
המסדרון בקומה השביעית שהיה מקום המפגש שלהם והמחבוא שלהם היה שבור
ופגוע כמו שאר הטירה, הדמויות בדיוקנאות נטשו אותם, הכד הגדול והבקבוקים הריקים
היו מנופצים על רצפת האבן. להפתעתו, הדלת הייתה שם, והוא הסתובב, שרביטו שלוף, בלי
לדעת את מה חיפש.
זה היה ארני. חברו היה על ברכיו, גבו הרחב רועד מרוב יפחות, ולצליל
ההתעתקות, הוא הרים את מבטו והסתכל מעל כתפו אל נוויל. פניו היו מלאות בייסורים,
לבנות לגמרי, ופיו זז בשקט לפני שהוציא את המילים, אבל לפני שבכלל הוציא אותן, ראה
נוויל מה שכב על האדמה לפניו, וליבו הרגיש כאילו נפל דרך כדור הארץ.
"סוזן…"
נוויל נפל על ברכיו, וזחל אל ארני כדי לאחוז בכתפה של סוזן ולגלגל
אותה אליו. פניה היו אפורות וחיוורות, שפתיה כחולות, ולא היה שום סימן שהגיב למגע
שלו. לצדו, התגלגל ארני לכדור מלא בצער, וידיו אחזו בפניו כשרעד, שאג בבכי, וטיפות
דם זלגו אל הרצפה במקום דמעות, מהמקום בו אצבעותיו היו חסרות. בשביל נוויל עצמו לא
הייתה תחושה, הוא רק הרגיש תדהמה וחוסר אמונה כשידיו חיפשו לשווא על צווארה של
האישה הצעירה.
היא הייתה אמורה ללכת. היא הייתה אמורה להיות בטוחה. היא הייתה זאת
שידעו שתחייה. זאת שתמשיך, זאת שתביא בשמם חיים חדשים, שתספר את סיפורם, שתזכור
אותם. לא יכול להיות…
הוא תפס את שתי כתפיה, וניער אותה. "סוזן! לעזאזל,
סוזן! נו!"
"היא לא מתה, נכון?"
הקול הפתיע אותו, והוא נבהל כשהרים את מבטו. ילדה קטנה עמדה שם,
הייתה שם מי יודע כמה זמן, מוסתרת בצללים של הגומחה בה הכד היה פעם. היא הייתה
אולי בת אחת-עשרה או שתיים-עשרה, עם שיער חום ארוך שהיה קשור בשתי קוקיות כמו שחנה
נהגה לעשות פעם, כותונת הלילה הוורודה שלה קצת מקומטת בשרוולים ובצוואר, ומלאה
באבק ובאפר. נוויל הניד בראשו, וניסה להבין את העניין. "מי את?"
"בקי, אדוני. בקי שלטון. היא תהיה
בסדר?" עיניה הכחולות של הילדה היו גדולות, אבל מרוחקות, והוא זיהה את המבט
של מישהו שלא יכול היה לשאת את מה שראה, מבט שראה יותר מדי פעמים בעיניהם של חברי
צ"ד הצעירים שהצליחו לשרוד.
נוויל בהה בגופה של חברתו, וניסה לא לראות את ההבטחות שלא יתגשמו
מתוך הבטן שלה, או את הטבעת שנצצה על ידה השמאלית, והוא כמעט נחנק כשאמר את
המילים. "לא, בקי, היא לא."
הילדה התייפחה לפתע, וקברה את פניה בידיה כשנפלה אל הרצפה. "לאאאאא!
הכול באשמתי! הרגתי אותה!"
"את
מה?" ראשו הסתובב, והוא לא רצה לצעוק על הילדה, אבל לא הייתה לו ברירה.
"מה קרה כאן?!"
"אני… אני נתקעתי!"
בקי בכתה עכשיו, ופלטה את המילים בבכי. "ב… מדרגות, והיא ח… חזרה בשבילי…
כי…. לא היה… אף אחד… המבוגרים חוץ מפילץ' והוא לא עזר ומדאם… מדאם פומפרי… אבל
היא אמרה שצריך להגן על המרפאה ב… בשביל כולם… והדלת הייתה נעולה במסבאה, אבל היא…
היא הכירה עוד קסם מ… מצ"ד… ו… לא יכולנו לחזור!" היא הרימה את מבטה,
עיניה ענקיות, לחייה העגולות אדומות. "ניסינו! לא רציתי להילחם! אבל לא
יכולנו לחזור!"
הוא הסתכל על הדלת השרופה, והמילים של קולין חזרו אליו. רותח
כמו הגיהינום… היא זהרה… ברור שפרצה שם איזושהי אש, אבל הוא
לא יכול היה לדמיין איזו להבה תפגע כך בקסם החזק של חדר הנחיצות. אבל זה לא שינה.
לא עוד.
נוויל פנה בחזרה אליה, "אז היית צריכה להילחם?"
"התחבאנו." היא הרימה משהו
מהצללים, משהו שנראה חלק ושקוף ולא ממשי, והוא זיהה את גלימת ההיעלמות.
"נדחסנו לפינה מתחת לגלימה והחזקנו אחת את השנייה. כישופי מגן ומופליאטו
והכול. הארי פוטר היה כאן לרגע, והמאלפוי הזה וחברים שלו, ושמענו קרב - זה נשמע
כאילו כל הטירה התפרקה - ואז היו אוכלי מוות בכל מקום…" היא נשכה את שפתיה,
והסתכלה על רגליה. "פחדתי כל כך עד שכמעט הקאתי."
"הם מצאו אותך?"
"לא. אני לא יודע מה קרה בדיוק. היא הייתה עטופה מסביבי והפנים
שלי היו על הרצפה, אבל אז משהו פגע בקיר מעלינו, והכל היה ירוק, והיא רעדה, ולא
זזה בכלל אחר כך. נשארתי ככה עד ששמעתי את מר מקמילן מדבר." בקי שיהקה
והתייפחה שוב, והסתכלה על ארני. "עמד להיות לכם תינוק? ידעתי שהם התחתנו, אבל
הרגשתי את הבטן שלה כשהיא הייתה איתי. אם היא מתה, עדיין אפשר לעזור לתינוק?"
לנוויל לא היה שום מושג. האם ילדה שלא נולדה תוכל לשרוד את מות אימה?
אפילו קצת? הוא לא ידע על תינוקות, הוא לא ידע כלום, אבל אם הייתה תקווה, כל תקווה
לחלץ משהו… ארני אמר שססילי כבר בן אדם שלם שם, רק קטנה. אולי מדאם פומפרי תוכל
לסיים את הגדילה שלה כמו שהיא עשתה לעצמות ולעור? כשהוא עצר את נשימתו, טפח נוויל על
כף ידו בשרביטו. אולטרטקטיל .
חלק ממנו רצה להתנצל בפני ארני, לבקש את רשותו, אבל הקוסם היה כל כך
אבוד בצער שלו עד שלא היה טעם, ונוויל ממש לא התכוון לזה כשנגע מתחת לחולצתה
וגלימתה של סוזן, ושם את ידו על העור הקר מדי על בטנה.
"ארני!"
הוא צעק בתדהמה, ולפני שראשו של חברו התרומם, תפס נוויל את הזרוע הלא פצועה, וטפח
עליה במהירות בשרביטו לפני ששם אותה מתחת לבגדים. "ארני, יש לה דופק!
לא הרבה, אבל יש שם! אנחנו חייבים ל -"
לא היה צריך לסיים. ארני כבר עמד, גופה הרפוי של אשתו היה מונח
בעדינות בלתי אפשרית על זרועותיו המלאות בדם כשהוא ירד במדרגות בלי עוד מילה.
נוויל עצר רק כדי לתפוס את בקי ולהרים אותה על גבו, והתעלם מצווחת ההפתעה שלה
כשהתחיל לרוץ והאצבעות הקטנות נצמדו לכתפיו.
הסגן החזק לא היה זריז בדרך כלל, אבל הייאוש שנוויל בקושי יכול היה
להבין הזיז אותו, ואפילו עם רגליו הארוכות יותר והמטען הקל יותר שסחב, היה לו קשה
להדביק אותו כשהם רצו במסדרונות ההרוסים, התכופפו מקורות שבורות, דילגו על חורים
ברצפה ונאלצו לחזור על עקבותיהם חמש פעמים כשהגיעו למסדרונות שקרסו והפכו למבוי
סתום. אפילו בקצב שלהם, נראה היה כאילו לקח להם נצח לפני שארני בעט בדלתות האולם
הגדול בחוזקה והם רצו פנימה, אל תוך החדר החמים והמואר בנרות שהפך למקום המפלט
שלהם, בית החולים שלהם וחדר המתים שלהם.
פרופסור מקגונגל הרימה את מבטה מהמקום בו ישבה עם שיימוס והמורים
וחברי המסדר ששרדו במעגל על הרצפה, ושפתיה הפכו לקו דק. "אתם מאחרים, רבותיי,
נשארו לנו פחות מחמש ד -"
היא נקטעה כשהפרופסור ספראוט צרחה, וקפצה על רגליה כשזיהתה את הגופה
בזרועותיו של ארני. "סוזן!
חשבתי שהיא -"
"היא חזרה בשביל אחת הילדות," הסביר נוויל במהירות, והוריד
את בקי מגבו כששלח אותה אל השורדים האחרים בדחיפה קלה. "הן ניסו להתחבא, אבל
היא נפגעה מקללת הריגה… אבל זה בטח היה רק רסיס, כי היא עדיין חיה - בקושי.
"את חייבת לעזור לנו, פרופסור!"
קולו של ארני היה מלא בתחינה, והוא נפל על ברכיו לצד מדאם פומפרי, והרים את גופה
של סוזן כמו מנחה. "בבקשה… אוי, בבקשה…"
עיניה של המרפאה היו רכות, פניה התמלאו בצער רב עבור האיש הצעיר,
והיא העבירה את שרביטה על גופה של סוזן, כשהיא הניחה אותו על בטנה לכמה שניות, אבל
כשהרימה את מבטה, קולה היה עצוב כשהנידה בראשה. "ארנסט, אין כלום שאוכל לעשות
למענה. היא גוססת. זה נס שהיא שרדה בכלל את הקללה, וזה רק בגלל שהיא לא פגעה בה
ישירות ובגלל שיש כאן שתי נשמות." היא ליטפה את זרועו בעדינות. "אולי
חלק ממנה מחזיק מעמד כדי שתוכל להגיד -"
"לעזאזל
איתך!" הוא שינה את האחיזה שלו ותפס בפרק ידה של פומפרי כל כך בחוזקה עד
שהמכשפה צעקה, אבל לא היה אכפת לו, עיני האגוז שלו הבזיקו כשמשך אותה אליו עד שהיא
הייתה קרובה אליו. פניו היו אדומים, מעוותים, ונראו יותר מסוכנים מכל אחד מאנשי
הזאב שנלחם בהם באותו הלילה. "זאת אשתי, יא כלבה, אשתי והתינוקת שלי,
ולא אכפת לי אם אני אצטרך לעצור את את-יודעת-מי בעצמי כל השנה… את
עומדת לעזור להן!"
"לא ראית הלילה מספיק פעמים את קללת
ההריגה, ילד?" קולו של אברפורת' היה צרוד ויבש, אבל היה שם גם עוד משהו (19),
משהו שנוויל ראה רק כשהזכיר את אחותו המתה. "אם היה משהו שמישהו יכול היה
לעשות, לא היה צריך שתצעק ותאיים, וזה בכלל לא משנה. עכשיו לך לחלון. אתה תהיה לצידה
מהר מאוד."
אבל ארני סירב לכך. הוא שחרר את המרפאה, אבל עיניו סרקו את המעגל
המלא בקוסמים בוגרים, וראה את ההבנה, את ההזדהות, את הצער, את הכעס, את הקבלה, את
האדישות, אבל לא ראה תקווה, וקולו נשבר ביפחה. "אבל הארי…"
"הארי הוא קוסם, חבר, לא עושה ניסים,
בדיוק כמונו," רון עמד עכשיו, ולהפתעתו של נוויל, הוא חצה את החדר וכרך זרוע
ארוכה אחת על הכתפיים הרועדות, במחווה יותר קרובה ממה שציפה מבחור שבקושי הכיר את
ארני, אבל אז הוא חשב על פרד, והבין. לרון אולי לא היו אישה וילדים, אבל הוא גם
הכיר אובדן הלילה. "אם הוא יכול היה להחזיר אנשים לחיים, הוא היה עושה את זה
הרבה פעמים."
"הוא שרד! הוא שרד את הקללה של אתם-יודעים-מי בעצמו! חייבת
להיות דרך!"
רון הניד בראשו הג'ינג'י בעצב. "אף אחד לא ממש יודע איך -"
"זאת הייתה אהבה." קמה הרמיוני על
רגליה, הצטרפה לרון לצד ארני, ושמה את ידה על ראשה של סוזן. "אימא שלו נתנה
לו את חייה."
תקווה פתאומית הופיעה בעיני האגוז, וסנטרו התרומם כשכתפיו הזדקפו,
וניערו מעליהן את זרועו של רון. "אז אני אתן את שלי."
"זה לא כזה פשוט, ארני." נאנחה הרמיוני עמוקות, ונוויל ראה
דמעות בעיניה החומות והרכות. "זה לא כאילו אתה יכול להניף את השרביט שלה
ולהתחלף אתה. אם היית שם, אולי היית יכול לחטוף את הקללה במקומה, אבל עכשיו זה
מאוחר מדי."
"זה לא יכול להיות. אני לא אתן לזה
לקרות." הנחישות הנואשת חזרה לקולו, וארני כרע ברך, והניח את סוזן בזהירות על
האבנים לפני שהסתכל שוב על המכשפה הצעירה. "את גאון, הרמיוני… אין שום דבר
ששמעת עליו, שקראת עליו… שמועה… אגדה… כל דבר?"
היא הנידה בראשה, והיה רגע ארוך שעיניהם הסתכלו אחד על השנייה, ואז
ראשו של ארני נפל, והוא שוב התחיל לבכות. נוויל רצה להסתובב, לא להסתכל, אבל אסור
היה לו לעזוב עכשיו, לא כשכאב כל כך לחברו. הוא היה חייב להישאר, אפילו אם ידע
שילחמו שוב בתוך כמה דקות, אפילו שהאחרים כבר הלכו לדלתות ולחלונות השבורים,
והשאירו את ארבעתם מקיפים את גופתה של סוזן, מלאים בייסורים למרות כל האובדן של
הלילה.
ארני החזיק את ידה בידיו, ונישק ודמע על האצבעות הדקות, ואז עצר,
ועיניו נעצמו, עם כאב פיזי כי נאלץ להשתמש גם באצבע שלו שהפכה לעצם ובאגודל ובזרת
כדי לשלוף את טבעת הנישואין מידו השמאלית. כשהוא מתנשם ורועד, הוא הרים את שרביטו
ושם עליו את הטבעת הזהובה, עד לידית עץ האלון, ואז הוסיף בעדינות את הטבעות של
סוזן.
נוויל החליף מבט עם השניים האחרים, אבל רון רק משך בכתפיו, והרמיוני
הנידה בראשה, כששניהם הופתעו ממעשיו של ארני כמו נוויל. הסגן עטף את שרביטו
והטבעות בשתי ידיו, וידה של סוזן הייתה מתחת, ומילותיו בקושי נשמעו, לחישות של לב
חשוף.
"סוזן היפה שלי, ססילי הקטנה שלי… אני
לא יודע מה העתיד של שתיכן, אבל אני יודע את ליבי, והוא שייך לכן. בטבעת זו, אני
נשבע לכן בשבועה הגדולה ביותר שלי, ובכל מה שקסום, שהייתי כנה ונאמן לכן, בליבי
ובגופי, שאהבתי אתכן, דאגתי לכן, כלכלתי אתכן, הגנתי עליכן, הוקרתי אתכן ושמרתי
עליכן, כל עוד הייתה נשמה בגופי." הוא נשם נשימה עמוקה, וידיו התהדקו כששם את
שפתיו על העור הלבן של קצות אצבעותיה של סוזן שהיו על השרביט החלק. "אני
מוותר על חיי למענך, ובעבור ילדתנו, מרצון ועם כל אהבתי, עם כל מה שאני כגבר
וכקוסם… שיהיה ידוע… ושיעשה."
הזמן עצר פתאום, והכתפיים החזקות נמתחו כשהשרביט התחיל לזהור, בהתחלה
בחולשה, ואז בהבזק של אור שגרם לכולם להסתובב מרוב עוצמה. כשהסתכלו שוב, השתנק נוויל
בתדהמה.
עיניה השחורות של סוזן נפקחו, ממצמצות בהפתעה, אבל הצבע חזר אל
לחייה, שפתיה שוב היו אדומות, והחזה שלה עלה וירד מרוב נשימות. היא התיישבה
במהירות והסתכלה מסביבה, מנסה להבין איפה הייתה, רואה את הטירה ההרוסה, את הגופות,
את הלוחמים הפצועים והחלונות המנופצים. ואז עיניה נחו על בעלה, והיא גנחה בעדינות
ובחולשה… לא באימה, אלא בכאב כמו שציפתה לו, ונוויל הבין שהיא חשבה שארני נהרג
בקרב, ולא הבינה איך הוא ויתר על חייו למענה, באמת (20).
הוא רכן לצידה כאילו בתפילה, עדיין על ברכיו, אבל השרביט התגלגל
מידיו כשהיא משכה את ידיה. הטבעות שלה עדיין היו מסביב לשרביט, אבל זאת של ארני
הפכה לחלק מהעץ, חקוקה יותר עמוק ויותר חזק אל תוך האלון ממה שכל גובלין יכול היה
לעשות. הבעת פניו לא הראתה כאב, אבל עיני האגוז נעצמו, ונוויל ידע שלעולם לא יראה
אותן נפקחות שוב.
הרמיוני התחילה לבכות בשקט, ונוויל הושיט את ידו, והניח אותה בעדינות
על כתפה של סוזן. "סוזן, אני כל כך -"
אבל זמנם עבר. הקול שוב נשמע, מתוך האבנים השבורות כדי להכריז שאין
טעם בצערם, כי בקרוב, לא יישאר אף אחד להצטער עליו. אתם-יודעים-מי חזר, ומה שאמר
היה הדבר הנורא מכל, הדבר האחרון והנורא ביותר שנוויל רצה לשמוע אי פעם.
"הארי פוטר מת. הוא נהרג בשעה שניסה
לברוח, ניסה להציל את נפשו בזמן שאתם סיכנתם את חייכם בשבילו. הננו מביאים לכם את
גופתו כהוכחה לכך שגיבורכם איננו."
הייתה הפסקה, ארוכה ונוראה, שנתנה להם לאבד את התקווה לפני שהמשיך
(21), אבל עיניו של נוויל נעצמו, והוא כבר נעמד, והתרחק מגופתו של חברו כשהסתובב.
אצבעותיו התהדקו על ידית שרביטו, והוא העביר את ידו השנייה על עץ הדובדבן הנקי
כשבלע את רוקו.
הארי. מת. כשברח. נוויל לא הכיר אותו טוב כל כך אחרי הכול. ההתנהגות
המוזרה, העברת המשימה האחרונה… זה כבר לא שינה, בעצם, בכלל. גיבור או פחדן, בין אם
נכשל או ברח, הנבחר, הילד שנשאר בחיים, היה מת, וזה אמר… אוי, אבל איך,
איך יוכל…
לתת חיים מרצון. הקסם החזק ביותר שיש.
אפילו כשהקול התחיל לדבר שוב, עיניו של נוויל נפקחו, והוא הזדקף מלוא
גובהו, כתפיו התמתחו, ראשו הורם. הגיע הזמן להילחם בקרב האחרון - הקרב האחרון שלו.
הגיע הזמן לסיים את זה.
(1)
הכותב מסביר את מותה של פדמה: לא ראינו את מותה, אבל נוויל מוצא את הגופה שלה.
הכותב רצה להעביר לקורא את מצבו הנפשי והרגשי של נוויל אחרי המפגש עם בלטריקס
כשהוא עומד שוב לצאת לקרב: התדהמה, הכעס, אבל גם תחושת השליחות והרצון להיות
פרקטי. לכן, הכותב רצה שנוויל והכותב יראו מוות של דמות מוכרת, בדרך שהיא כל כך
מנותקת ועניינית עד שבקושי מרגישים צער לגביה, למרות שאמורים להרגיש. פדמה הייתה
אחת מהמעטות שהתאימה לכך, והוא היה צריך להראות את נוויל מוצא את הגופה שלה בגלל
מה שיקרה בהמשך הפרק.
(2) פרד מת בגלל קללת פיצוץ, ג'ורג' חי.
(3) הורגים מורים... לא ידוע אם טרלוני שרדה. למען
האמת, לאף אחד מהקורבנות לא נאמר ששרדו.
(4) בסה"כ, לפי רולינג, נהרגו חמישים אנשים
בקרב. אני אתן את הרשימה של הכותב.
(5) פירנזה- קנטאור שחי ביער, והופך בספר החמישי
למורה לגילוי עתידות.
(6) ספטימה וקטור- מורה לכשפומטיקה. אין לה טקסטים
בספר.
(7) תומאס לארוש- דמות מקורית, תלמיד שנה חמישית
מרייבנקלו.
(8) רייצ'ל ווינצ'קומב- דמות מקורית, תלמידת שנה
חמישית מרייבנקלו.
(9) ריקי קינג- דמות מקורית, תלמיד שנה רביעית
מגריפינדור.
(10) פלטון סאמרבי- תלמיד שנה חמישית מהפלפאף.
החליף את סדריק דיגורי בתור מחפש בשנה החמישית.
(11) ברנרד דאנסטן- דמות מקורית, תלמיד שנה חמישית
מהפלפאף.
(12) איקרוס אטרסון- דמות מקורית, תלמיד שנה חמישית
מרייבנקלו. אירי, מתעניין מאוד בקסמים קלטיים, מה שיבוא לידי ביטוי בסיפור השני-
סלואה.
(13) וולטר בל- דמות מקורית, תלמיד שנה רביעית
מגריפינדור. אחיה הקטן של קייטי בל.
(14) הומוגנוס לומוס- כישוף מקורי. לומוס הוא כישוף
האור, ו"הומוגנוס" משמעו "אחיד". הכישוף גורם לכל הכפילים של
המטבע להאיר.
(15) בסיפור נוויל "רכן מעל גופה נוספת",
ולא נאמר שמו של טרי. הכותב מסביר את מותו של טרי: אנחנו לא רואים אותו, אבל כולם
ידעו שהוא ימות ברגע שיראה את הגופה של מייק. מייק יכול היה להתאבל על טרי
ולהמשיך, כי טרי היה מישהו שהוא אהב, ומישהו שאהב אותו מאוד. אבל בשביל טרי, מייק
היה האהבה היחידה. לא היה לו עוד כלום לחיות עבורו בלעדיו. זה לא היה משהו טבעי
מהקרב, זאת פשוט הייתה אחת מההשלכות של מותו של מייקל. הסיבה למותם של שניהם, לפי
הכותב, היא שהם סימלו את עולם הקוסמים הישן ואת האידיאלים מהתקופה הוויקטוריאנית
(כולל רומנטיזציה של אהבה מסוכנת ותלותית, ביטול ההומוסקסואליות, רומנטיזציה של
שנאת נשים, אליטיזם אינטלקטואלי וכו'), ולכן, הם היו צריכים למות באותו הלילה.
(16) L'amitie de la
connaissance- בתרגום, "חברות של
ידע".
(17)
האמת שכן... הנשמה של וולדמורט יכלה להיכנס כדיבוק בחיות, והוא העדיף נחשים.
(18) סולוקורפוס- כישוף מקורי. "קורפוס" הוא גוף.
"סולבו" זה פירוק. קללה שמפרקת את הגוף.
(19)
אריאנה דמבלדור בעצמה מתה מאחת מהקללות שלו, של דמבלדור או של גרינדלוולד.
(20)
הכותב מסביר את מותו של ארני: רולינג תמיד דיברה על אהבת האם בספרים, והכותב לא
אהב שהאהבה הזאת הייתה עליונה על הכול. לכן בצ"ד יש אהבה שאינה של אם וילד.
מייקל, סוזן וססילי שורדים את האבדה קדברה בגלל אהבה. אהבה רומנטית במקרה של סוזן,
אהבה של אב במקרה של ססילי, אהבה חד-מינית במקרה של מייקל... אבל יש לאהבה גם צד
אחר. דניס השתמש באהבה בין אחים כדי להרוג ושילם על כך, כמו ארני. למרות שאהבתה של
פרוואטי לאחותה שמרה עליה בחיים הרבה אחרי שהייתה אמורה למות, כשהיא הבינה שפדמה
מתה, היא התפרקה.
(21) "הקרב הוכרע. איבדתם מחצית מלוחמיכם. מספרכם קטן ממספר אוכלי המוות שלי, והילד שנשאר בחיים חוסל. די למלחמה הזאת. כל מי שימשיכו להתנגד, גברים, נשים וטף, כולם יישחטו, ואיתם כל בני ביתם. צאו כעת מהטירה, צאו וכרעו ברך לפני, ואחוס על חייכם. הוריכם וילדיכם, אחיכם ואחיותיכם, יחיו ויזכו למחילה, ואתם תצטרפו אליי בעולם החדש שנקים יחדיו." ~ לורד וולדמורט, הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 657
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה