הקרב על הוגוורטס, הגרסה החלופית

הערות הכותב: זה אותו סיפור כמו הגרסה הבוגרת, אבל הוא פחות מתאר את הדם וההרס. אבל, הוא עדיין מציג כמה דרכים אלימות ולא נעימות למות, כולל מותם של ילדים. ראו הוזהרתם. אם אתם לא רוצים סיפור שבו נערים מתים מקללות אלימות בקרב... טוב, אז מה שניסיתי להסביר לכם בדקה האחרונה כבר לא רלוונטי.

אני לא חושב שאני כותב טוב יותר מרולינג... אני חושב שזה משעשע ומחמיא שהפרקים הכי חשובים היו אלו שהושפעו מהקאנון ושאנשים אמרו לי שאני יותר טוב ממנה.

כפי שארני אמר, יש הבדל גדול כאן.

OOO

השערים נהרסו, והם פרצו את החומות בעוד שני מקומות עכשיו, כשהענקים נעו בכבדות מעל המגנים אל הטירה, כשכל כישוף שניסה לעצור אותם פשוט החליק מעורם העבה והקשה. אוכלי המוות זזו במדשאות כמו נהר שחור, ונוויל מצא את עצמו גב-אל-גב עם ראיין ואנס, ואפילו לא היה מודע יותר לקסמים שירה, אלא נלחם רק באינסטינקט כששרביטו התנופף וירה, עובר מיד אחת לשנייה כשהגיעו אליו ללא רחם.

הוא הרגיש את הקוסם האחר מתקשה מאחוריו, וידע מיד שראיין נפגע. לפני שיכול היה לצעוק מעל המולת הקרב ולשאול עד כמה זה היה נורא, הוא שמע צליל מעיכה חולני, והלחץ על גבו נעלם, מה שהשאיר אותו חשוף להתקפות מאחור. נוויל הסתובב, ונסוג באימה.

ראיין היה על האדמה, מתעוות בעווית אחת אחרונה וחלשה. זאת הייתה קללה שופכת מעיים, והאיש התהפך לחלוטין, שוכב במעגלים מגעילים של איברים פנימיים לידו.

קללה שפשפה את שרוולו של נוויל, וחרכה אותו, והוא שכח ממה שקרה לידו, והסתובב כדי להסית את ההתקפה הבאה כשסירב להסתכל שוב למטה על מה שלא מחץ מתחת לנעליו. זרועו התחילה לכאוב ממש עכשיו, כשהכותנה בשרוולו שרפה והעור נכווה, והוא חתך מעבר לכתפו בשרביטו כשהרים אותו אל פניו של אוכל המוות הבא בתור, תפס את הבד וקרע אותו.

"נוויל!" זה היה שאקלבולט, וההילאי האימתני היה לצדו, וחתך עמוק נטף דם מראשו הקירח עד לצד צווארו. שרביט השיטה הכבד לא הפסיק לזוז כשהסתכל על הקוסם הצעיר במבט קצר. "אין עוד טעם בלנסות להחזיק את השער… רבים מהם כבר נכנסו פנימה. אנחנו נסוגים לעבר הטירה… בוא!"

הוא לא טרח להגיב לפקודה ביותר מהנהון קצר, אבל נסוג לאט בדשא, ושמר את גבו לכיוון שאקלבולט כשפרוואטי הצטרפה לנסיגה. ואז סטיוארט היה איתם, צולע וחיוור פנים מקללה שניפצה וניפחה את ברכו הימנית ומנעה ממנה לפעול, והם חזרו לאט אל הטירה, נלחמים בכל צעד על חייהם.

פרוואטי צרחה כשקללה הבעירה את שיערה הארוך, אבל תחושת השריפה בקושי עלתה לפני ששאקלבולט חתך אותו בהנפת שרביט, כשהשערות השחורות והנוצצות נפלו על פניה בגובה סנטרה, כשרעמת השיער העבה נפלה על הדשא בתמימות. אבל הצרחה הזכירה משהו לנוויל, והוא הפנה את ראשו אל שאקלבולט. "תחזיק מעמד!" הוא צעק, "אני עומד להביא לנו משהו שיחסל כמה משלהם!"

כשהוא הצביע בשרביטו על ערימת החצץ בה מייקל נפל, הוא זימן את המטאטא, ובעט ברגליו אל האוויר ברגע שזה היה בידו, עדיין מתקשה לשבת בו כשהמריא מעל הקרב. הוא הסתובב, וכמעט נפל לפני ששמר על שיווי משקלו, ואז פנה, וכיוון ישירות אל המגדל הגבוה ביותר בטירה, שם סדרת הבזקים ופיצוצים בישרה לו שהצלפים ניצלו ככל האפשר את נקודות התצפית.

הוא התעכב לרגע, וחיפש את השיער האפור והדמות הקטנה שחיפש, ואז צלל בחדות, "פרופסור ספראוט!"

היא הרימה את מבטה, התרחקה מעמדתה בחומה והסתכלה עליו כשנחת. "נוויל?! ראינו אותם פורצים את השערים, אתה -"

"דודאים!" הוא צעק, ותפס את ידה מהר. "פרופסור, הדודאים כבר גדלו? הרבה מהם נמצאים בחממה, אם נזרוק אותם מעל הקירות, נרסק את העציצים -"

"הם עוד לא בוגרים לגמרי, אבל בוגרים מספיק כדי להרוג, הו כן!" שרביטה נשלף, וזימן מטאטא משלה מהפינה ליד הדלת שהובילה אל הטירה מתחת. היא עמדה עליו, והנהנה אל לונה, שלא עזבה את עמדה, וירתה כישופים אחד אחרי השני אל חבורות אוכלי המוות כאילו התאמנו. "העלמה לאבגוד, שמרי על המגדל!"

"כן, פרופסור," אמרה לונה ברוגע, ואפילו לא הרימה את מבטה כשהשאר המריאו וצללו אל החממות בצד השני של בית הספר.

הם עברו את פרופסור הוץ' (14) באמצע האוויר, וספראוט התעכבה שם כשנוויל המשיך, והיא החליפה מילה קצרה עם המורה לפני שהצטרפה אליו שוב. "בוט, בל וסאמרס יצטרפו אלינו," היא יידעה אותו. "נצטרך יותר משני זוגות ידיים כדי לסחוב מספיק, ולא נוכל לעוף בלי להסתכן בלהפיל אותם במקום לא טוב. הם שונאים גבהים, ועלולים לצרוח."

"אז נחתוך דרך הטירה." חלונות הזכוכית בחממה התנפצו בעשרות מקומות, והצמחים בפנים התפתלו והתכווצו מרוב רסיסי הזכוכיות, הקללות והקור שפגעו בביתם. הם ירדו מהמטאטאים, רצו פנימה והתכופפו מהעלים והגפנים אל השולחן הארוך שהיו בו עציצים תמימים שקיווה שיזרעו הרס באויביהם.

הוא מילא את ידו, ואז היסס. אם יקריב את זרוע השרביט שלו, יוכל לסחוב פי שניים, אבל יהיה חסר אונים, ויאלץ להשתמש במהירות ובזריזות שלו כשיעבור את הקרב. אבל אם לא יעשו משהו שיגדיל את הסיכוי שלהם, ממילא ימותו. הוא החליט, ותפס כמה שיכול היה, ואז הסתובב, רק כדי שספראוט תשים על ראשו מחממי אוזניים צמריריים במבט נוזף. נוויל הנהן בתודה על כך שחשבה על זה, כי היה הופך לרוח מאוד נבוכה ולא מצטיינת בתורת-הצמחים אם לא הייתה חושבת על כך.

השלושה האחרים הגיעו עכשיו, לקחו כמה משלהם וקיבלו מחממי אוזניים, ונוויל הרגיש דקירה קטנה של אשמה כשעיניו נפגשו לרגע באלו של טרי. הלחץ והחשש בחיוכו בישרו לו שלא ידע על מייקל, ואסור היה לספר לו. לא עכשיו. לא היה זמן לצער.

"אנחנו נרוץ כאילו אין מחר," צעק נוויל כדי שישמעו אותו מבעד לאטמי האוזניים, "ישר דרך הטירה ונקווה שלא יפגעו בנו, ואז נזרוק את אלו מעל החומות אל חבורות אוכלי המוות הגדולות ביותר שנראה!"

כולם הנהנו, והם התחילו לרוץ, כשהזכוכית השבורה של החממות נרמסת תחת רגליהם לפני שהפכה למסלול מכשולים גדול יותר ומדאיג יותר, שהורכב מחתיכות אבן שנפלו מפסלי המפלצות, המרזבים, ואדני החלון של הטירה עצמה. לרגע אחד, הוא לא היה בטוח כיצד יעברו את ההגנות שלהם, אבל דלתות המטבח זיהו את ספראוט ונפתחו, כששוב נאטמו ברגע שחמשתם עברו.

גמדוני בית התחבאו מתחת לשולחנות ולדלפקים, ידיהם מגוננות על ראשיהם ועיניהם הענקיות מלאות באימה לצלילי הקרב בחוץ, אבל נוויל לא שם לב אליהם כשפתח בכתפו את הדלתות ליד הכניסה לחדר המועדון של הפלפאף ורץ במעלה המדרגות. הוא עלה בהן שלוש-שלוש, כמעט מחליק ובקושי מצליח להחזיק במטען הקטלני שלו כשפנה בפנייה חדה במסדרון שיוביל אותו אל אולם הכניסה.

הוא כמעט התנגש בהארי, והסתובב במהירות לצד וכמעט שפשף את הקוסם האחר בכתפו כשעבר. חלק ממנו רצה לעצור, להתעדכן, לגלות אם הארי השיג את העטרת או את מה שזה לא היה שנזקקו לו כדי לעצור את שפיכות הדמים לפני שהכול יהיה גרוע יותר, אבל לא היה זמן. הם פשוט צריכים להמשיך להילחם.

הארי נראה היה מבולבל כשראה את כל הלוחמים המכוסים במחממי אוזניים שהחליטו להתחיל לשתול דברים באמצע הקרב, ונוויל צעק הסבר חפוז מעבר לכתפו. "דודאים! אנחנו נזרוק אותם מעל החומות! זה לא ימצא-חן בעיניהם!"

אז הארי נשאר רחוק מאחוריו, והדלתות הכפולות הכבדות היו לפניהם. הם עצרו בקושי לרגע, ונוויל בעט בדלת פעמיים, היסס, ואז עוד פעמיים לפני שצרח אל הסגן ששמר על הכניסה בחוץ. "ארני, תן לנו לצאת! זה נוויל!"

"תוכיח!" נשמע הקול מהצד השני, מתוח אבל למרבה המזל, לא נשמע פצוע או חלש.

"ססילי!"

הדלתות נפתחו מספיק כדי שיעברו, ונוויל הנהן בחופזה אל ארני כשרץ, ספראוט לצדו והשאר קרובים מאחוריו. הוא התחיל להתנשם עכשיו, צדו התחיל לכאוב בצורה נוראה, אבל הוא לא הרשה לעצמו להאט אפילו לרגע. מסביבו, כל המדשאות התעוררו לחיים עם אויביהם, והוא זיהה את שבטו של גרייבק בין הגלימות השחורות של אוכלי המוות, פראיים בצורתם האנושית כמו הזאבים שאליהם הפכו פעם בחודש, ידיהם מלאות טפרים ושיניהם חשופות כשחתכו וקרעו את המגנים.

קייטי בל צרחה לצדו, והוא התכופף מהפיצוץ החם כשהיא החלה לבעור פתאום. הצמחים בזרועותיה הפכו לאפר לפני שיכלו לצרוח בעצמם, והוא הסתכל לרגע על פניה של הרודפת לשעבר שהתעוותו בכאב נוראי כשעורה השחיר מתחת לחום המקולל. ואז היא נפלה, גופה בער באש והטיל צל על הדשא, אבל החומה כבר לא הייתה רחוקה כעת, והוא הנמיך את ראשו, ודחף את רגליו כדי לזוז מהר יותר, לפני שעוד מישהו יפגע.

ההגנות החיצוניות נפלו, אבל הפרצות לא היו גדולות, ואוכלי המוות עדיין נתקלו בהתנגדות כשנכנסו, והוקל לנוויל לראות שלפחות מאה מהם עדיין היו דחוסים בחוץ, מנסים לפרוץ. הוא נעצר, הוריד את הצמחים לקרקע בזהירות, ואז תפס את הראשון והניף אותו באוויר. שרביטו נשלף עוד לפני שהצמח הגיע לשיא הגובה, וירה כישוף שהטיס אותו גבוה מעל חומת האבן הגבוהה, עד שנחת בין אוכלי המוות שחיכו.

אפילו מבעד למחממי האוזניים, צווחת הדודא הייתה נוראית, ומיד הצטרפו אליה עוד ועוד צרחות נוראיות כשטרי, האל ופרופסור ספראוט התחילו לזרוק את הטילים המאולתרים שלהם מעבר לחומה. הוא הרגיש בחילה, סחרחורת, וראשו כאב כל כך עד שכמעט נפל ממנו מרוב הצווחות של הצמחים הקטלניים, אבל הוא המשיך להניף אותם מעל החומה עד שהם נגמרו, ורק אז הרשה לעצמו ליפול על ברכיו, כשהוא אחז בראשו וניסה למנוע מעצמו להקיא מרוב כאב.

כשהוא הסתכל מסביבו, הוא ראה שטרי ופרופסור ספראוט נדחקו אל הקיר, ללא צמחים נוספים כשגם הם נאבקו בתופעות הלוואי של ההתקפה, אבל האל היה שרוע על הדשא בעווית נוראית, צדי פניו עדיין נוטפים דם במקומות בהם תפס באוזניו בייסורים. נוויל הרגיש דקירת אשמה כשראה שאחד מצדי מחממי האוזניים של התלמיד מהפלפאף נפגע מקללה שלא שם לב אליה, ונותר ללא הגנה, כך שהוא נפגע כמו אויביהם.

כשהוא נשם נשימה עמוקה בשביל כאב הראש שעוד פעם בו, אבל כבר לא מנע ממנו לזוז, הוא הסתובב וקפץ, אסיר תודה על גובהו כשידיו בקושי תפסו בקצה העליון של החומה. לרגע אחד, שפשפו רגליו את האבן, ואז הוא הצליח למצוא מקום להניח בו את רגליו, וקפץ, ומשך את עצמו כדי לראות. אם הם טעו, הוא ידע, ראשו יהיה מטרה נפלאה, אבל המראה לפניו גרם לו לחייך אפילו מבעד לאימה שכבר חווה.

לפחות שמונים גופות היו על האדמה, מתעוותות כמו חברם, עם עלים ורסיסים מהעציצים כתזכורת לדרך הנוראה בה מתו. נוויל הסתובב לאחור, וקפץ אל האדמה כשחייך אל שני חבריו ששרדו את המשימה הקטנה הזאת. "תפסנו או -"

שאר המשפט שלו נבלע בצליל מבשר רעות, ובכל מקום, לוחמים קפאו, הקרב נעצר וכל הנשימות נעצרו כשמגדל רייבנקלו רעד. אבק יצא מהאבנים של המגדל כשגשם של זכוכית ירד מהחלונות הגבוהים שהיו פעם החלון לגן עדן אינטלקטואלי, למועדון ולחדרים, והוא לא יכול היה לראות את הלוחמים בראש המגדל הרועד.

שלוש דמויות המריאו כמעט ברגע המדויק בו המגדל קרס. האבנים הענקיות התפרקו כמו קליפות ביצים, וכל המבנה נפל, התנתק מהטירה ופגע באדמה ברעד גדול. כשהמגדל נפל, ראה נוויל עוד גוף עף לאוויר, אבל לזה לא היה מטאטא. בין אם נפצעה או שותקה או פשוט לא יכלה לברוח בזמן, אי אפשר היה לטעות בכך שהמכשפה היחידה בשדה הקרב שלבשה גלימה אדומה הייתה צ'ו צ'אנג, והיא נפלה בריחוף חינני של בגדים אדומים ושיער שחור ארוך, ונעלמה לבסוף בענן האבק שעלה מהמגדל ההרוס.

"לחזור לטירה!" צעקה ספראוט, מתנשפת ומתנשמת, פניה העגולות אדומות כשמיהרה לחצות את שדה הקרב. הוא הבין מיד. נפילת המגדל נתנה להם הסחת דעת של רגע, ויהיה להם סיכוי יותר טוב לחזור למחסה לפני שהקרב ימשיך.

הסיבה לקריסת המגדל נהייתה ברורה כשרצו. אחיו של האגריד, גרעפ, רץ ליד הטירה, ושאג בזעם כשרמס ופגע באוכלי המוות עם מפלץ גדול בעל כנף אחת שתלש מהמגדל, אבל מאחוריו היו עוד שני ענקים אחרים, גבוהים ביותר ממטר וחצי מגרעפ הענק, והם ריסקו באגרופיהם את צדי קירות האבן כשהתקרבו אליו, והשאירו סדקים עמוקים שנראו כמו קורי עכביש על הבניין.

גרעפ הסתובב, כשהוא מנופף בפסל אל הענק הקרוב אליו, והם החליפו נהמות במה שנשמע כמו שפה, לפני ששני הענקים רצו אחד אל השני, מנסים לדחוף ולהטיח אחד את השני אל הבניין. המכות שלהם יכלו לרסק כל קוסם ולמחוץ אותו, אבל הם המשיכו להרביץ אחד לשני כאילו המכות היו כלום.

לרגע אחד, נראה היה כאילו השלישי עמד להצטרף, אבל אז תנועה בחלונות העליונים תפסה את עינו, והוא טחב פנימה את ידו. כשהיא יצאה שוב, הוא שאג בשמחה, ופתח את כף ידו הענקית, כשהוא נותן למשהו שפעם היה מישהו ליפול אל האדמה כשליקק את אצבעותיו האדומות בשמחה, כמו ילד שגומר כריך עם ריבה.

נוויל הניד בראשו במהירות. הוא הרשה לדעתו להיות מוסחת בידי האלימות הזאת, ועכשיו הוא הכפיל את מהירותו ורץ אחרי השאר שכמעט הגיעו אל הבטיחות המוטלת בספק של בית הספר שהפך למבצר שלהם. קול מוכר צעק בכאב, והוא הסתובב, שרביטו בהיכון, וזה היה ארני בראש מדרגות הכניסה.

אנשי הזאב נכנסו מהדלת הקדמית בהמוניהם. כריס ופרסאוס היו על הרצפה,גופותיהם מושחתות, מפלים אדומים מצפים את המדרגות איפה שנפלו, ודרק היה על ברכיו, אוחז בחוסר אונים בגרונו המרוטש. תריסר גופות לבושות בפרימיטיביות גם היו באזור, הוכחה למאבקם, אבל היו עוד מהמפלצות של גרייבק.

רק ארני ודין נשארו שם, עם גבם אל הדלתות, ולפחות עשר מהחיות הקיפו אותם. דין השיג שרביט מאיפשהו, ופרצופו השחור נצץ מרוב זיעה כשהוא הניף אותו, וירה סילוני אור לכל כיוון כשנלחם באופן נואש כדי לעצור אותם. ארני לא היה כזה בר מזל. הם החזיקו אותו עכשיו, וריתקו אותו לאדמה בכוחם המשותף, והם נלחמו בידיים, כשחמישה מהם ניסו למנוע מהסגן לכוון את שרביטו למישהו מהם.

עוד צרחה פילחה את האוויר, ואחד מאנשי הזאב הרים את ראשו מהמקום אליו ריתק את ידו של ארני בגופו, זקנו הארוך והסבוך מלא בדם כשירק משהו אל קצה המדרגות ויילל בניצחון. עוד שני אנשי זאב הגיעו- הן היו נשים, אולי - ונוויל שינה את מסלולו, ורץ כמו שלא רץ מאז הפעם האחרונה שנלחם בהם, אבל הפעם לא כדי להתרחק מהם, אלא אליהם כדי להציל את חברו.

הוא היה במרחק של עשרה מטרים מתחתית גרם המדרגות כשכל היצורים עטויי העור התרוממו, וארני דחף את עצמו על רגליו מתחתיהם, והעיף שניים מהם אל המדרגות בצליל פיצוח מחליא של צוואר וגולגולת לפני שהתגלגל על האדמה. החופש הרגעי הזה אפשר לו לכוון את שרביטו, והוא ירה שלושה סילוני אור ירוק במהירות, יחד עם דין. אנשי הזאב היססו לרגע, ואז בתנועה מפוחדת אחת, הסתובבו והחלו לסגת.

ארני הסתכל על נוויל וצחק, כשהוא הסיט את התלתלים הצהובים ממצחו בידו. כשידו התרוממה, השרביט עדיין אחוז בה, ראה נוויל לתדהמתו ששלוש מהאצבעות נעלמו. . אבל באופן בלתי אפשרי, קולו של ארני היה שמח כשקרא אליו. "ממזרים עקשנים שכמותם! זה הגל הרביעי שלהם! אני חושב שהם מנסים להרוס לנו את המסיבה, אפילו שניסיתי להסביר להם שהם פשוט לא מוזמנים!"

"אתה צריך -?"

"דין ואני נסתדר, תודה! רק אל תיתן לחבר'ה האלה לבוא לכאן… אני מפחד מעכבישים, למען האמת, חברי הטוב!" נוויל הסתובב, הסתכל לאיפה שארני הצביע, ודמו קפא. היער האסור שחרר את כל הסיוטים שלו הלילה.

מורג, וויין ולופין רצו מקצה היער האפל, וקרוב מאוד מאחוריהם, מאות עיניהם הקטנות נוצצות מרוב רעב, רצו חמישים מהעכבישים בגודל מכונית. העצים התכופפו ורעדו תחת משקלם כשהם הלכו בין הגזעים והענפים במהירות כשהתקרבו אליהם, והם צמצמו פערים מהר.

וויין התנדנד, ונפל מאחור, זרועו השמאלית תלויה בחוסר תועלת מכתפו שהייתה פרוקה בבירור אפילו ממרחק כזה. העכבישים היו במרחק קטן מאוד. לופין ניסה לעזור לו, אבל סילון ירוק מאחד מאוכלי המוות פגע בו בצוואר (15), והפרופסור הצעיר נפל, מת לפני שהוא ידע מה פגע בו.

אחד מהעכבישים תפס את הגופה, המצבטיים העבים שלו נוקשים, אבל וויין נפל אל האדמה והתגלגל מתחת למפלצת, כשהוא דוחף את שרביטו כמו פגיון אל הבטן הרכה. גופו של היצור נדלק מבפנים, והאיר את פרצופו הנוראי בכחול לחלקיק שנייה, ואז הגוף השמן התנפח והתפוצץ, והשפריץ מוגלה לכל מקום בטווח של שישה מטרים כשהכתים את הקוסם הצעיר מתחתיו לפני שנפל עליו.

נוויל היה שם עכשיו, ומורג הרחיקה את העכבישים האחרים במטר קללות כשתפס את הפגר המגעיל והניף אותו, וזרק אותו בערבוביה של רגליים שעירות כשלקחו את זרועו הטובה של וויין ושוב משך אותו על רגליו. הוא נחנק, ופלט את הנוזל הירקרק-אפור, עיניו דמעו, אבל הוא היה חי, ושלושתם התאחדו, וירו קללות אחת אחרי השנייה לעכבישים ולאוכלי המוות כשהתחילו לחצות את שדה המוות שוב פעם.

העכבישים התפזרו לפתע, ושלושת הנערים הביטו בבהלה לפני שגם הם שמו לב לכך. האדמה רעדה, ממש כמו ברעידת אדמה, והם נפלו על ברכיהם יחד עם כל לוחם אחר על שדה הקרב כשהדשא החרוך והרווי בדם לפני הטירה התחיל להתרומם כמו יצור חי. ואז הוא התפוצץ. חתיכות עשב וגשם כבד של אדמה נפלו, ונוויל היה חייב להסתובב, ולגונן על עיניו מהחול כשירק חתיכות דשא.

תהום עמוקה, ברוחב של שלושה מטרים, נפתחה באדמה. מהקצוות שלה עדיין נפלו אדמה, ואבק וחול עדיין היו באוויר, אבל הייתה תנועה מתוכה. נוויל הפנה את ראשו אל וויין ואל מורג, והם הלכו אחריו לשם, שרביטיהם מוכנים, וחיכו לראות מה אתם-יודעים-מי הכין עבורם עכשיו. לאט, יצאה דמות מהאבק, מנידה בראשה ומשתעלת, ופיו של נוויל נפער לרווחה כשזיהה את הצללית. "קולין!"

עוד ראשים וכתפיים יצאו עכשיו, וכשהאבק נעלם, הוא ראה שתריסר פרצופים הסתכלו עליו מהחור, חלקם יוצאים לבדם כשג'ניפר לינדזי וארתור צ'יימברס ניצלו את הגובה שלהם כדי לעזור לקטנים לקום. נוויל הניד בראשו בתדהמה כלפי הקצין הצעיר. "מה - איך - ?"

"לא יכולנו לסבול את זה יותר, המפקד!" פניו של קולין היו מלאות בלכלוך ובמשהו שנראה כמו פיח, אבל הוא קרן מאושר. "הדיווחים אמרו שטובחים בכם פה, ואז ראינו את המגדל קורס, ו… טוב, אני לא הילאי, אבל אני יכול להבין מה קורה ממש טוב!"

נוויל התכופף, והושיט את ידו כדי לתפוס בידיה של אורלה ולהרים אותה. המצטרפים החדשים יצרו מעגל מסביב לנקודת הכניסה שלהם, שרביטיהם מוכנים, אבל לעת עתה, אוכלי המוות כנראה לא הבינו מה קורה ולא עזבו את הקרב עם המגנים שכבר נלחמו מולם. מורג בהתה בקולין כאילו לא ראתה אותו לפני כן, והיא הנידה בראשה החום והכהה בתדהמה. "'בל לא היית צריך לחפור ת'מנהרה (16) כמו איזה ניפלר (17), קריווי! היינו מכניסים 'תך מהכניסה הקדמית!"

"ניסינו לחזור כמו שיצאנו," הסביר קולין, ועצר וירה קללה מעל ראשה לאוכל מוות שהסתקרן בנוגע למה שקרה. "אבל כשהתקרבנו, זה היה רותח כמו הגיהינום, ואפילו עם כישוף הקפאה, לא יכולנו לגעת בדלת. היא זהרה… אז החלטנו לחזור לאחור עד שידענו שאנחנו כבר לא מתחת לטירה, וליצור דלת משלנו."

"קריווי!" צעקתה של הפרופסור מקגונגל הייתה כל כך מלאת כעס עד שאפילו נוויל התכווץ, הסתובב וראה אותה רצה אליהם, פניה מלאות בתדהמה שלא ראה מעולם. גלימתה הייתה קרועה, שיערה היה פרוע, כמה סיכות מתלבושתה בלטו, וסימן חיתוך כואב חצה עצם אחת בלחיה. "אני אסרתי עליך, לונגבוטום! אני לא מאמינה שאחרי שהתייחסתי אליך כמו אל -"

"זה לא היה נוויל, פרופסור - תיזהרי!" התכופף קולין מאחוריה, ומקגונגל הסתובבה באותו הזמן. הגעתה של הפרופסור סימנה את הגעתם של לוחמים חדשים, ואוכלי המוות תקפו עכשיו. מסביבם, החברים הצעירים בצ"ד התקבצו בזוגות ובשלשות כמו שלמדו, כשהם מחפים אחד על השני ונלחמו כמעט בהנאה.

נוויל היה גב אל גב עם מקגונגל וקולין, שעדיין ניסה להסביר. "באתי - שתק ! - לגמרי ב - אינסנדיו ! אימפדימנטה ! - עצמי ו - פרוטגו ! לויקורפוס ! כך גם כל מי שהבאתי - פטריפיקוס טוטאלוס ! רדוקטו ! - איתי!"

"וכמה אתם בדיוק, מר קריווי?"

 

"אה… רלאשיו ! כולם."

 

"כל מי, מר קריווי?"

 

"כל - אקספליארמוס ! - כל צ"ד וחלק מחברי ח"ד ניסו, אבל זה בסדר, כולם קשורים ל - דיפינדו ! דסנגויום ! - לדברים, אז הם לא הולכים לשום מקום."

"תצטרכו לעזוב. אנחנו לא נרשה -" קולה של מקגונגל היה חמור, אבל הוא הניד בראשו כאילו הוא דחה עוד כוס תה.

"עם כל הכבוד, פרופסור - אינקרצרוס ! - קורעים לכם פה את התחת, אם לא אכפת לך שזה ביטוי מוגלגי - קונפונדוס ! - ואין לכם מספיק לוחמים כדי ל - טרנטלגרה (18) ! - לוותר עלינו. תשעי אותי מהלימודים אם נחייה מחר."

הייתה שתיקה כשהמשיכו להילחם, ואז מקגונגל נאנחה, וקולה כמעט דמע כשדיברה שוב. "רק תיזהר, קריווי. אנחנו מאבדים יותר מדי הלילה."

"אנחנו מבריחים אותם, המפקד!" רצה אליו נטלי, שיערה חרוך וצד אחד מפניה מלא בפצעים, אבל עיניה נוצצות כשצרחה את החדשות. "תראה!" היא הצביעה מאחוריה בהתלהבות, ונוויל הסתכל, והבין לתדהמתו שהילדה צדקה. בכל מקום, אוכלי המוות התרחקו, עדיין נלחמים, אבל רק במגננה, כשהם נעלמים לאט אל האפלה כשההבזקים הפסיקו לאטם.

נוויל תפס את המכשפה הקטנה בכתפיה ונישק אותה על המצח. "אתם נהדרים! בואו ניכנס פנימה ונתאפס על עצמנו. פרופסור, יש לנו עוד הרבה אנשים לתת. נראה אם נוכל להבין את מי איבדנו - פיקס, יש לך מטאטא?"

החובט הצעיר הנהן בהתלהבות כשצעק אליו. "כן, אדוני! וזה נימבוס 2003!"

"אני רוצה שתיקח דיווחים משני המגדלים שעדיין עומדים, וגם מהקבוצה של ארתור - של אדון וויזלי - ומכל מי שתוכל למצוא. תראה את מי איבדנו, למי צריך לעזור הכי הרבה, ותדווח לי. אני אקח את שינייד (19), את קמיליה ואת פריץ לחממות, ונביא להם עוד כמה הפתעות… ראיתי שם הרבה דברים שאתה לא רוצה שיזרקו לך על הראש. פרופסור, איפה את רוצה ש -"

קולין קילל. זאת הייתה מילה אחת, חסרת רגש ואפילו עדינה, אבל עיניו הכחולות התרחבו פתאום, והוא הוריד את מבטו על החזה שלו כאילו זה בגד בו פתאום. עיניו של נוויל הסתכלו גם, והוא השתנק.

"לא…"

 

הילד מישש באצבעותיו את החור השחור שהופיע על כיס החזה שלו, ואז הרים שוב את מבטו, ופיו נפער, אבל כל מה שיצא היה זרם חזק של דם שהכתים את חולצתו עד למותניה כשברכיו פקו מתחתיו. לרגע אחד, הוא היה תלוי בחן, באמצע האוויר, ואז גבו נפל ברפיון והוא נפל אל החור שעדיין בקושי התרחק ממנו.

"קולין!" דניס לא דיבר מאז דצמבר, אבל הצליל שיצא מגרונו של הילד הצעיר בקושי היה יכול להיקרא דיבור. זאת הייתה יללה, צווחה נוראית של ייסורים וזעם עיוור וטהור שרק הצעירים היו מסוגלים אליו. הוא רץ קדימה, שבר מבנה ורץ אל אוכל המוות במסכה שפגע באחיו הגדול, כשהוא מצמצם ביניהם את המרחק במהירות גדולה יותר מהאפשרי.

בעוד צרחה, קפץ עליו דניס, וקרע את המסכה שחשפה את פניו המזוקנים של דודו, רודולפוס לסטריינג'. אוכל המוות חייך, והרים את שרביטו כדי לדחוף אותו לגרונו של הילד, אבל דניס זז במהירות על אנושית, תפס את שרביטו של הקוסם האחר בשתי ידיו ודחף אותו כמו כידון. הוא שקע ישירות אל עין אחת, עד לידית כשהוא דחף אותו בכל כוחו וכאבו, אבל זה לא היה מספיק. פני המלאך הפכו לפני שד, וקולו היה גבוה וצלול עד כאב, אולם לא נשבר כשצרח קללה שממש לא הבין או יכול היה לשלוט בה. "אבדה קדברה, יא בן של כלבה!"

ההבזק הירוק הבזיק בחשכה, אבל הוא לא היה מכוון טוב, והשרביט נסדק מרוב הכוח בו דחף אותו דניס אל גולגולתו של אוכל המוות. הקללה התפוצצה, ופגעה בשניהם בסילונים לפני שנעלמה, כך שהילד נפל ולא ראה את נקמתו האחרונה באנשים שהרגו את משפחתו.

נוויל הרגיש המום, משותק, ובהה בתדהמה במה שרק לפני כמה שניות נראה כמו קצת תקווה, אבל קולה של מקגונגל קטע אותו בחדות. "הם פרצו לטירה! אני אקח את שאר הילדים - קיבלת את מה שרצית אחרי הכול, אי אפשר לחזור לאחור עם הפתח הזה - ואתה תיקח את הצמחים שלך. מהר, לונגבוטום!"

הוא הנהן במהירות, והכריח את עצמו לשכוח את מה שראה כשפנה אל החיילים הצעירים מאחוריו. "פרקינסון, בגמן, וויילן… אתם איתי. קדימה!"

הם לא נתקלו בהרבה אוכלי מוות בדרכם לחממות, וזה הדאיג אותו. זה היה בלתי אפשרי שהם חיסלו כל כך הרבה מהם, וזה אמר שרובם היו בתוך הטירה עכשיו, ושם הארי - התקווה היחידה שלהם להצלחה אמתית - ניסה להשלים את משימתו המסתורית. אם הוא ייהרג… לא. אסור היה לו לחשוב על זה. אסור היה לו לחשוב בכלל, בעצם. רק לפעול.

לפעול. להילחם. להוביל. לשרוד.

החממות חטפו עוד כמה מכות מאז הפעם האחרונה שהיה שם, והמון מהצמחים היו בערימות חרוכות, אבל עדיין היו לו מספיק צמחים. הוא העביר חופן של צמחי מלכודת השטן ותרמילי סנרגאלוף, כשהוא שמר קצת מהטנטקולה הארסית לעצמו, ואז הם מיהרו כדי להצטרף לאחרים בנסיגה אל הטירה.

זה היה בלתי אפשרי לא להבין כיצד הם נכנסו. כמה חורים ענקיים היו בקירות האבן, עשרות נקודות שונות אפשרו להיכנס, והוא תפס את שרביטו בחוזקה כשהוביל את החבורה הקטנה שלו אל החור הקרוב. החדר מעבר לו נראה אפל מאוד, עם השולחנות המנופצים והלוח הסדוק, והוא בקושי זיהה אותו ככיתת שינוי הצורה של מקגונגל.

נוויל נכנס ראשון, אבל החדר היה נטוש, והוא הנהן לאחרים שיכנסו. "שינייד, תעבירי אותם. תני קצת לחנה אם תראי אותם, ולפיבס (20) אם תוכלי לגרום לו לשתף פעולה. הוא זרק פצצות סירחון כל כך הרבה זמן, בואי נראה איזה דברים שימושיים יוכל לעשות. קמיליה, יש לך יד חופשית… תטילי פטרונוס לארני, תגידי לו להסתלק מהדלתות אם הוא עדיין חי, וגם לדין. אין טעם בזה אם יש כל כך הרבה כניסות אחרות. ואז תבואי עם פריץ ואיתי. אנחנו הולכים לאולם הכניסה, משם מגיע רוב הרעש."

המכשפה הצעירה הנהנה, ואחזה בעציץ כשכיוונה את שרביטה אל הדלת. עורב כסוף יצא ממנו והמריא דרך דלתות האלון הכבדות כאילו היו ערפל. נוויל הנהן כששם את גבו על הדלת, ואז דחף, מוכן לזרוק את הצמחים הרעילים לכל אויב שיבוא אליו.

אבל נראה היה שהאולם ריק. הוא קימט את מצחו, מסוגל לשמוע את צליל הקרב ממקום קרוב אחר, ואז היה צליל אחר; גניחת כאב חלשה וקטנה. נוויל הוריד את מבטו, וג'ק סלופר נשען על הקיר, פניו חיוורות כשהשתמש בשיניו כדי לקשור את החגורה שלו חזק על הגדם שפעם היה הירך השמאלית שלו. לא היה סימן לרגל החסרה, אבל שתי ידיו היו שחורות מרוב כוויות, והוא הרים את מבטו עם הבעת פנים נדהמת בעיניו האפורות. "הם לקחו לי את השרביט, המפקד, אני… אני מצטער…"

"זה בסדר," הוא אמר מיד, למרות שזה היה הכול חוץ מבסדר, והוא ידע שהוא יזדקק לארבעה ניסים כדי לראות את הקוסם הצעיר שוב בחיים. אבל זה לא שינה. ג'ק עדיין יכול היה לדבר, והיה בהכרה כך שיכול היה לספק מידע. "איפה הקרב?"

"במורד… במורד המסדרון, בפנייה השנייה שמאלה. הם בטירה, המפקד… אבל הילדים גם הם חזרו. טוב. איבדנו… הרבה אנשים." ראשו הנהן, ועיניו איבדו ריכוז. החגורה לא הספיקה לחסום את השרירים בירך של הנער הצעיר, והוא דימם במהירות.

"שינייד, לכי ימינה. חלקי את התרמילים האלה. אנחנו נלך שמאלה, ונילחם." הם התפצלו, והוא התחיל לרוץ כשהצעקות והפיצוצים של הקרב נהיו חזקים יותר.

כשסופסוף עבר את הפינה והגיע אל המסדרון הצר שהוביל אל אולם הכניסה, הוא הרגיש כאילו נכנס אל תוהו ובוהו. לפחות שלושים זוגות של לוחמים נלחמו בחלל הצר, אוכלי מוות ומגנים - כולל המתים הדוממים והפצועים הזוחלים, הגונחים, המתפתלים בייסורים- היו מפוזרים בכל מקום, והאבק העבה שעלה מהקסמים שנורו פגע באבנים וחנק את האוויר בערפל שערפל את הכול.

כשהוא הוריד את ראשו וצרח מילות אתגר אל אוכל המוות הראשון שהיה בלי מסכה וראה, רץ נוויל אל אמצע המהומה. לחש משתק אדום נורה ליד ראשו והיה כל כך קרוב עד שהרגיש אותו ליד אוזנו (21), פגע בקיר ליד עוד אוכל מוות ששמר על אלמוניותו. הוא התעלם ממנו, וזרק את הטנטקולה הארסית אל פרצופו הבולט ובעל הגבה האחת של אביו של קראב.

הוא לא יכול היה לצפות בצמח הרעב נכרך על קורבנו. שרביטו כבר היה בידו, והוא הסתובב, ונלחם מול אוכל המוות השני שהיה אמור להיפגע מכישוף השיתוק והתקרב אליו. צליל התנפצות זכוכית גדול מילא את האוויר כשהקרב הגיע אל אולם הכניסה, והרצפה פתאום התמלאה באבני אזמרגד כשהאחרון מבין שעוני החול הענקיים (22) התפוצץ. עוד פיצוץ, ופיצוח של עץ, ונוויל בקושי זז משני אנשים שנפלו למטה כשהמרפסת התפוצצה בעננת שבבי עץ חדים.

דמות אחת הייתה קטנה, ילד שלא היה גדול יותר משנה רביעית, אבל הגוף האחר היה שייך לאישה, ולמרות הענן מלא האבק שכיסה את כולם בגוון אחיד, היה בלתי אפשרי לטעות בעיניים הסגולות הללו. לבנדר גנחה, וניסתה לקום שוב בצליל עצמות שבורות שסירבו לציית לה.

היה משהו מטושטש שזז, נמוך מדי כדי להיות בן אדם, ואז מישהו - משהו - אחר היה עליה. הוא לא יכול היה לעזוב את יריבו, אבל נוויל ראה מזווית עינו שזה היה גרייבק, ואיש הזאב הביט בו במבט קצר ולעגני כשליקק את שפתיו. "שוב הביאו לי קינוח, אני מבין…"

הפרצוף המגעיל התכופף, ונוויל זעק בשנאה ובכעס ובאימה כשלבנדר התקשתה, גופה מתעקל כשאצבעותיה תפסו ברצפה בחולשה. הלחש המשתק יצא משרביטו בכזאת עוצמה עד שעבר את הגנותיו של אוכל המוות כאילו לא היו קיימות, והוא התגלגל, שרביטו מוכן להכות בקללת ההריגה, אבל בדיוק אז, משהו אחר הבזיק באוויר, פגע באיש הזאב בקראק וזרק אותו חזק אל מעקה השיש (23). גרייבק התחיל לקום, אבל אז משהו גדול וכבד נחת עליו, פגע ישירות בין עיניו הקטנות ועילף אותו.

מעליהם, צעקה הפרופסור טרלוני בניצחון. "יש לי עוד! עוד בשביל כל מי שמעוניין! הנה -" היא הניפה עוד אחת מכדורי הבדולח הכבדים, אבל נוויל לא טרח להסתכל וגם לא היה אכפת לו אל מי כיוונה הפעם. הוא נפל על ברכיו, תפס בכתפה של לבנדר וגלגל אותה אליו.

"לבנדר! לב -" אבל זה היה מאוחר מדי (24). מילותיו נחלשו כשהסתכל אל הגרון המרוטש שלה והעיניים שבגללן קיבלה את שמה נאטמו מרוב האבק כשבהו ולא ראו את המרפסת השבורה מעליהם.

צליל ריסוק חזק הדהד באוויר, וקרע את תשומת ליבו מגופתה של חברתו, והוא קפץ על רגליו, וכיוון את שרביטו כשהדלתות שארני הגן עליהם למשך כל כך הרבה זמן נתלשו מציריהן. צרחות נשמעו, גבוהות ודקות מרוב אימה, והקרבות נשכחו כשהלוחמים משני הצדדים ברחו מפחד חדש וגדול. העכבישים חזרו.

חמישה מפרוקי הרגליים המפלצתיים היו ליד הדלתות, רוקעים ברגליהם ונוקשים בלסתותיהם, ונוויל היה בין אלו שנשארו, שניסו להחזיר את ההתקפה, לעצור אותם, שלא יכנסו… אבל זה לא עבד. אפילו קללות ההריגה קפצו מגופם, ורק גרמו להם להתנשא על רגליהם האחוריות, כשהם מראים את גודלם האמתי והמפחיד. נוויל לא ברח, אבל זה לא היה בגלל חוסר בפחד. רגליו פשוט לא זזו, נטועות במקומן כשהוא המשיך לירות אליהם, לחוץ מדי כדי להילחץ כמו שצריך.

"אתם אל תפגעו בהם, אתם אל תפגעו בהם!" ירד האגריד מהמדרגות, מנופף במטריה הוורודה והפרחונית שלו שבטח לקח מהמשרד של סנייפ כשרץ ישירות אל המפלצות, ונזף בהם כמו כלבים.

"האגריד, לא!"

צעקתו של הארי יצאה משום מקום, ואז גם הארי עצמו בא משום מקום, בצורה שאמרה שהיה שם כל הזמן מתחת לגלימת ההיעלמות שלו. האגריד נמשך אל העכבישים עכשיו, ונקבר בערימת רגליים שעירות ועבות, אבל בין אם נרגעו מאדונם או שפשוט שמחו לקבל טרף, הם נסוגו, ומשכו את הענק-למחצה איתם אל היער.

הארי רץ אחריהם, עדיין צורח את שמו של האגריד, והמראה של הסיכוי האחרון שלהם רץ ככה הוציא את נוויל מהכול. הוא התחיל לרוץ קדימה, אבל ניסיונו לקרוא להארי נעצר בידי נהמה וחריקה.

הייתה לו פחות משנייה לנחש מה זה היה או מאיפה זה בא, ואז הוא עף אל הרצפה, שארית המרפסת מעליו מתרסקת מסביבו כשצחוק גבוה, צווחני ונוראי מילא את האוויר. נוויל ניסה שוב לקום על רגליו, זיעה קרה מופיעה על פניו כשזיהה את הצחוק, אוי, הוא זיהה אותו, וידע שקריסת המרפסת לא הייתה תאונה.

הוא רותק לרצפה, ושרביטו היה לכוד מתחתיו בחוסר תועלת, מתחת למשקל גדול פי מאה ממה שהחזק ביותר מבינם יכול היה להרים. הוא נאבק, אבל הקורות רק החזיקו אותו יותר חזק, אבל לא נפלו, ולא רוסקו, אלא רק החזיקו אותו, והוא הבין מיד שהן קוללו. ואז שוב הצחוק, והאישה שיצאה מעננת האבק הייתה האישה ששמה אותו בשביל הזה לפני כל כך הרבה שנים, והוא צרח את שמה בשנאה חורכת גרונות. "בלטריקס!"

היא הייתה שם עכשיו, עיניה בעלות העפעפיים הכבדים נוצצות מרוב תאווה לדם שהלילה אפילו לא התחיל לתת לה, והוא נאבק חזק יותר, בלי שום הבנה שזה לא עזר לו. "תני לי לקום! או שאת מפחדת להילחם מולי כשאני מבוגר יותר ושיש לי שרביט?!"

"אוווו…" היא רכנה קרוב, ובהתה בו כמו חרק יפה ומרתק שעמדה לדרוך עליו. "לונגבוטום הפצפוני גדל לו, נכון? חושב שהוא יכול לשחק עם הגדולים עכשיו?" היא צחקה, וזה היה הצליל החולני ביותר שאי פעם שמע, ואז היא טפחה על אפו בקלילות עם שרביטה. "קרושיו."

היא אמרה את זה בהיסח הדעת, אבל הכישרון והאימונים והאהבה הסאדיסטית מאחורי הלחש גרמו לקללה להגיע לשיא. כשהכאב הנורא, המשתק, והכולל פגע בו, מחשבתו ההגיונית האחרונה הייתה שבעצם, אף אחד מהם לא חטף קרושיאטוס כל השנה הזאת (25). כי זה לא היה משהו שתוכל להתגאות בו לעולם.

זה היה בלתי ניתן למחילה, וזה היה נורא יותר ממחלקת המסתורין, כי באותו רגע היא עצרה את עצמה, ובאמת נתנה לו "רק טעימה" כדי להפחיד את הארי, כי הפעם הוא לא יכול היה לצרוח, לא יכול היה להתעוות, לא יכול היה לעשות כלום חוץ מלהתקיים בעינוי הנורא ביותר ולהרגיש את מוחו מתפרק לאט לאטכי היא לא שחררה את זה, היא לא עמדה לשחרר את זה ואוי אלוהים אוי אלוהים אוי אלוהים זה היה גיהינום גיהינוםשיפסיקסליחהאימאסליחההאריאויאלוהיםאויאלוהים…

"תתרחקי ממנו!"

כמו חבל שהשתחרר מצווארו של נידון למוות, הקללה נעלמה. גופו התחנן בפניו שיתעלף, והשחור התחיל לסגור על עיניו כשראה, דרך עיניו שפתאום רק הראו לו הכול בשחור ולבן ודרך מנהרה קטנה מאוד, שרומילדה וויין כיוונה אל בלטריקס את השרביט שלה, סנטרה מורם, תלתליה השחורים נזרקים לאחור, ומשהו נראה היה לו בסדר מאיזושהי סיבה שהוא לא יכול היה להבין.

ואז בלטריקס שוב צחקה, ורומילדה נזרקה אל השרידים של הדלתות השבורות, ושופדה כמו בשר על שבב עץ שהיה עבה כמו הזרוע שלה ויצא מבטנה. היא הורידה את מבטה, ושתי ידיה תפסו אותו בתדהמה כששרביטה נפל על הרצפה, ואז שרביטה של בלטריקס הצליף בחוזקה. "סקטומסמפרה (26)."

רומילדה צרחה כשחתך עמוק הופיע על פניה. שוב ושוב השרביט ירד, וחתך את מי שניסתה להציל אותו לגזרים בלתי מזוהים, והיא עצרה רק כדי לתקוף את ריצ'י קוט כמעט בהיסח הדעת כשניסה לעצור אותה, ניסה להציל את הילדה שצרחותיה הפכו להשתנקויות, יפחות, ולבסוף לבעבוע קל.

נוויל לא יכול היה לעשות כלום. גופו עדיין היה משותק, הוא עדיין היה מרותק, מוחו סירב לקבל את מה שעיניו הראו לו שקרה, ולפני שהאפלה סופסוף סגרה עליו ושחררה אותו, הדבר האחרון שראה היה את בלטריקס לסטריינג' שולחת לו נשיקה.

אבל באופן מוזר, המחשבה האחרונה שלו לא הייתה עליה. במקום, היא הייתה על הקוסם הצעיר שראה לאחרונה רץ בעקבות האגריד אל גוש של מפלצות.

בבקשה, הארי… תעשה שהכול יהיה שווה את זה.

(14) רולנדה הוץ'- המורה לטיסה, שופטת הקווידיץ' בבית הספר.

(15) לא ראינו את מותו של לופין בספר.

(16) גם מורג סקוטית... אבל בניגוד למקגונגל וארני, היא שומרת על המבטא שלה.

(17) ניפלר- יצור שמריח זהב וחופר מנהרות כדי למצוא אותו.

(18) קראב שרף את החדר בגלל שלהבת השדים.

(19) טרנטלגרה- קללה שגורמת לרגליים לרקוד.

(20) שינייד וויילן- דמות מקורית, תלמידת שנה רביעית מגריפינדור.

(21) פיבס- לא ראינו אותו כל הסיפור. המפחידן של הטירה. מין יצור שונה מרוח רפאים, אוהב תעלולים.

(22) "הארי כיוון לחש משתק לעבר אוכל-המוות במסכה: הוא החטיא את מטרתו וכמעט פגע בנוויל, שהופיע לפתע כשזרועותיו מלאות צמחי טנטקולה ארסית אשר החלו, בשמחה רבה, לכרוך את עצמם סביב אוכל-המוות הקרוב ולמשוך אותו לכיוונו של נוויל."~ הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 564

(23) שמודדים את הנקודות בבתים. לכל בית יש אבנים בצבע שלו (אודם לגריפינדור, זהב להפלפאף, ספיר לרייבנקלו ואזמרגד לסלית'רין).

(24) "לא!" צווחה הרמיוני, ובפיצוץ מחריש אוזניים משרביטה נזרק פנריר גרייבק לאחור מגופה המתנועע חלושות של לבנדר בראון. הוא הוטח במעקה השיש והתאמץ לקום שוב על רגליו. ~ הארי פוטר ואוצרות המוות, עמ' 565

(25) בספר נאמר שלבנדר "נעה חלושות", אבל בסרט היא מתה מהפציעות שלה. הכותב החליט להפוך את זה למשהו רשמי.

(26) המון ביקרו את זה, ואמרו שהכותב סתם המציא משהו כדי להצדיק את השימוש הרב בקללות הקרושיאטוס. למרות זאת, זה לא כאילו לא היו הרבה קללות באותה השנה, כי כן היו, וזה נאמר בספר.

(27) סקטומסמפרה- לחש שסנייפ המציא. גורם לשרביט לפעול כמו חרב, יוצר חתכים באויב שמדממים ובקושי ניתנים לריפוי.