ספר התמנון- סיפורה של איליין קורנר

מוח מבריק לא משנה את העובדה שאתה בן שש… זה רק הופך את זה למעניין יותר.

הסיפור מתרחש ב-1986. מתוך סדרה של פאנפיקים על מייקל וטרי.

היא דאגה שארוחת הערב לא תהיה מוכנה בזמן, אבל כנראה שאותו הפקק שעיכב את השליח עיכב גם את ליונל, והאורז והקארי כבר נמזגו לצלחות, והפיתות היו על המגש במרכז השולחן כששמעה את הדלת נפתחת ואת הרגליים ההולכות. הצלחת האחרונה נערכה בדיוק בזמן, כשהיא הסתובבה לתפוס את הדמות הקטנה שרצה אל תוך המטבח במהירות מסחררת. "אימא בבית!"

"נכון מאוד!" איליין צחקה, וחיבקה את מייקי חזק עד שצרח בהנאה והסתכלה אל מעבר לראשו הכהה של הילד אל הפרצוף המופתע של בעלה שעמד בדלת. "המרכז למניעת מחלות הצליח לשלוח בזמן לשם שינוי, וכל הדוגמאות היו ממוינות בתרבית שעתיים לפני שחשבתי שיהיו, אז חשבתי שנוכל לאכול ארוחה משפחתית."

ליונל בחן את השולחן, וחיכך את ידיו בהנאה, אבל החיוך שלו היה מבויש. "מהארמון של בומביי. את… אה, לא יהיה אכפת לך שההזמנות מג'ייד גארדן (1) יבואו בתוך כמה דקות? צילצלתי אליהם מהטלפון מחוץ לספרייה. אה, ומגי (2) נמצאת בבית של הת'ר הלילה, אז לא תצטרכי את הצלחת השלישית. אמרתי לה שהיא תוכל ללכת כי היא סיימה את שיעורי הבית שלה, ולפחות הפעם היא ביקשה רשות."

מייקי התרחק והסתכל עליה, עיניו גדולות. "מגי שוב בצרות?"

היא הושיבה אותו, הנידה בראשה ופרעה את שיערו הרך. "לא, חמוד, אבל זה לא עניינך."

"בסדר." היא לעולם לא הפסיקה להיות נדהמת מהקלות בה בני השש קיבלו הכל. מייקי כבר הלך לשולחן, וטיפס על כיסא כדי לבחון את הארוחה. "אפשר להתקשר לאנשים מג'ייד גארדן כדי שיתנו את זה למישהו שאין לו ארוחת ערב? אני מעדיף את הקארי, ואת הזמנת וינדלו (3)."

"נאכל את האוכל הסיני בבוקר." ליונל הלך מאחוריה, וכרך את זרועותיו מסביב לעורפה. היא עצמה את עינייה, מתענגת על המגע שלו, ובדקירת זעם קטנה היא הסתובבה. "אני עדיין עם החלוק של המעבדה," היא מחתה, "ואני מסריחה מתרבית." אחר כך, היא מלמלה, וקיוותה שההבטחה והתשוקה היו ברורות בעינייה, אחרי שילך לישון.

למזלה, הייתה כל ההבנה שבעולם בהנהון של בעלה, ואז הרגע נשבר בידי ידיים קטנות שתפסו את שלהם ומשכו אותם אל השולחן. "אז קדימה. זה יתקרר!"

"טוב, לא נרצה את זה." הסכים ליונל, התיישב בצייתנות, ואז חיכה עד שמייקי ישב גם הוא. "אז, אתה עומד לספר לאימא על היום שלנו?"

"אה-הא," מייקי כמעט חייך, ונזכר ברגע האחרון לבלוע את הקארי שלקח. "הלכנו לחומות הרומיות (4), ואבא הראה לי איפה עדיין אפשר לראות חלקים שנפגעו ממרגמות, ואז הלכנו לנחל וחיפשנו פריי - אלו דגיגונים - ומצאנו גם ביצי צפרדעים, ולא ציפינו לזה אבל זה היה מדהים, ואבא אמר שאולי יוכל לגרום לכמה מהן לקבוע בכד בחדר שלי… אפשר? ואז אכלנו צ'יפס והיה בחור שאמר שלא נוכל לקחת בגלל כולסטרול אז שאלתי מה זה כולסטרול וזה ממש מגעיל אבל אני לא צריך לדאוג לזה כי אני צעיר ואני מתעמל טוב בריקוד ובשיעורי התעמלות וברוגבי ובאופניים ובקווידיץ' וריצה בחוץ ואני אוכל ירקות יותר מצ'יפס ו - אימא, את יכולה להעביר את הפקורה (5) והצ'אטני (6) החם, בבקשה?"

"כמובן, מתוק, אבל אתה צריך לנשום."

"בסדר." הוא נשם פעם אחת, נשימה עמוקה ואחריה פקורה שלמה עם בצל, ואז שוב התחיל, בלי להפסיק. "-ואם אני אמשיך לאכול ירקות ולהיות עסוק, אני לא אקבל כולסטרול אף פעם, אבל הבחור הזה היה שמן מאוד, אולי זה מסוכן, אז הוא בסיכון גם לסוכרת ומחלות לב ועוד הרבה סיבוכים אחרים שהם ממש לא טובים. אבל אחרי הצ'יפס היינו ליד הספרייה, וכל הספרים שגמרתי היו במכונית אז החזרנו אותם ולקחתי כמה חדשים כשאבא קרא כתבי עת ומגזינים כדי לראות אם יש משהו חדש על דנ"א - אה, מייקל קרייטון (7) מוציא ספר חדש השנה ואולי אהיה מספיק בוגר כדי לקרוא אותו- וגברת לינט עזרה לי למצוא את שלושת המוסקטרים האמיתי, וזה (8) enormes et entierement écrite en Francais, אבל אני חושב שאוכל לקרוא את זה אבל בטח אקרא קודם את ספר התמנון שלקחתי כי הסתכלנו על הדגים והצפרדעים וכל זה ו - אני אפתח!"

מייקי קם מהכיסא שלו למשמע הפעמון, וכבר עבר חצי מהמסדרון כשהמזלג שלו נפל על הרצפה, ושני המבוגרים החליפו מבט ארוך, כשאיליין הייתה הראשונה לתחוב את אגרופה לפיה ולהחניק צחקוקים כשהשיחה השמחה המשיכה שוב עם השליח התמים. ליונל בקושי הצליח יותר ממנה כשחיפש בכיסו את הארנק. "לפחות הוא יירדם מהר הלילה."

"אימא, אבא!" הוא כמעט נפל על הרצפה, אבל שיווי המשקל והרפלקסים של הילד היו כמעט על אנושיים, והוא התאושש מהר, כשהוציא את שיערו מפניו. "האיש מג'ייד גארדן פה, והם ממש טובים, הם נתנו לנו וונטונים (9) בחינם והוא אמר שהוא בכלל לא פגוע שהזמנתם בטעות ממקום אחר כי אפשר לחמם את זה למרות שצריך להוציא את זה מהחמגשיות אם נשים את זה במיקרו, אבל אמרתי לו שאין לנו מיקרו אבל לא אמרתי לו איך תחממו את זה כי זאת האמנה וזה לא עסקו -"

איליין נאנחה, והרימה גבה כשלקחה שטר של עשרים פאונד. "הוא חייב. מכונת תנועה מתמדת נוגדת אפילו את חוקי הפיזיקה שלנו."

OOO

עבר זמן ארוך; זמן ארוך מאוד. למרות שלמייקי היה חדר משלו, הוא כמעט תמיד נכנס למיטה שלהם לפני הזריחה, ובעצם, הגוף הקטן, הרך, החם, והמחובק להפליא היה מצוין בעבור מי שיכול היה לישון באותו הלילה. לפעמים זה היה החיסרון ברפואה, שאחרי כל כך הרבה מאמץ כדי לוודא שמישהו יהיה בבית עם ילדיו מתי שיוכל, הם פשוט לא יכלו. וזמן כזה, שלא רק שהם ביחד בבית אלא גם בלי מבקרים חמודים אבל ממש לא סקסיים…

איליין נאנחה בסיפוק, וליטפה בקצות אצבעותיה את צווארו של ליונל כשהתקרבה אל כתפו. "תודה לך."

הוא לקח את ידה, ונישק אותה במלמול שהרגישה ולא שמעה. "'העונג כולו שלי' זה קצת צפוי, אבל באמת, אני מבטיח לך שזה נכון. נחמד לפעמים לזכות ביתרונות בנישואין לאישה יפה מאוד, את יודעת."

היא גלגלה את עיניה, אפילו שהיא ידעה שלא יראה את זה בחדר החשוך. "אל תהיה מגוחך."

"אני לא."

"נו, אז מה משגע אותך? הידיים היבשות? התסרוקת השימושית מאוד? הצורה הסקסית מאוד של החלוק, או אולי הנעליים האורתופדיות שפשוט מזמינות?"

נראה היה שממש חשב על זה, והוא ליטף את סנטרו וקימט את מצחו. "טוב…" קולו נחלש, והוא הסתובב כדי להסתכל עליה, ותפס בראשה ביד אחת כשנישק אותה כל כך חזק עד שהתנשפה כשהתרחק. "אני מניח שאוכל להיות בנאלי ולהגיד שזה כי את מבריקה ומנסה להציל את העולם, אבל עם חלוק או לא, את עדיין מדהימה ויפה."

מתחת לסדינים, היד האחרת ליטפה את מותנה, והיא רעדה, וממש גנחה. "זה נכון, איליין. אני הממזר הכי בר מזל בעולם הקוסמים, אני יודע את זה. אישה מהממת, בת מדהימה, ומייקל הוא…"

"אה, הוא כן, נכון?" היא צחקה בחום. "הוא מאוד."

"ודומה לך יותר ויותר בכל יום. הילד הזה ישבור הרבה לבבות."

איליין הנהנה, ונתנה לעיניה להיעצם כשהקשיבה לקצב הקבוע של הנשימות מהחדר ליד. זה היה משהו שלפעמים חשבה שהיה דמיון של אימא, למרות שזאת אולי זהירות של מכשפה, אבל הרעיון שיכלה לשמוע אותו הרגיע אותה מאז שהעבירו את מייקי לחדר השני. אולי היה טיפשי לדאוג כך, אבל הוא עדיין היה כה קטן, ודמה עדיין קפא כשזכרה איך החזיקה את התינוק הקטן, הרפוי, האפרפר הזה ששקל בקושי חצי קילו ושכולם חשבו שמת, עד לרגע המדהים ומשנה העולמות הזה בו האצבעות הקטנטנות נסגרו על שאלה.

כשהיא מרגישה חמים ונעים, היא כמעט נרגעה, אבל פתאום עיניה נפקחו. "ליונל, משהו קרה."

זאת הייתה האזהרה היחידה שלהם.

הפיצוץ היה חזק כל כך עד שנראה היה שהחדר התפוצץ, פיסות עץ וגבס הפכו לקליעים שקרעו את המצעים וחתכו את הלחי של איליין מענן אבק כבד, כשנשמע צליל התרסקות נורא שכמעט בלע את הצרחה שלה. זה בא מהחדר של מייקי. והיא הפכה מישנונית לערנית באופן נוראי בתוך רגע, כשהיא שונאת את הידיים שניסו להחזיק בה, צווחה בשם של תינוקה, ולא העזה לחשוב על מה שיכול היה -

משהו יצא מהאבק ישירות אליה, והיא מעולם לא הייתה אסירת תודה יותר ששרביטה היה בידה כשהילד הקטן רץ אל המיטה והתנפל עליה בבכי נואש. הוא רעד מאוד, ולא רק שהרגישה את האימה יוצאת ממנו בגלים, אלא שגם הרגישה תחושת קסם שגרמה לשיערה לסמור כשהבינה שהוא היה המקור לפיצוץ.

התדהמה שהצליח לעשות כזה דבר נעלמה מהר, אבל הוא התנגד לניסיונותיה להרגיע אותו, כשהוא תפס חזק בשתי כתפיה, פניו העגולים מלאות בזיעה ובדמעות, המילים בקושי יוצאות בין ייפחות שהרעידו את כל המיטה.

"פופווה! פופווה!" המילה לא הייתה הגיונית, אבל הבלבול שלה רק הגביר את יאושו, והוא קרע את שיערו בזעם. "אימא! פופווה תתגה! כולנו נמות וזאת תהיה אשמתי עשיתי את התתגה!"

"השיניים שלו…" ליונל כבר כמעט יצא מהמיטה, ועטף את עצמו בציפה כמו טוגה כשהלך בזהירות אל הדלת. "אני אביא את השיניים שלו."

היא הנהנה בהיסח הדעת, וניסתה לנתק אותו ממנה כדי שתוכל להחזיק אותו, לנדנד אותו, ללטף אותו. כמו רוב הפגים, הוא נולד כמעט בלי אמייל בשיני החלב שלו, והן נפלו כשהיה בקושי בן שלוש. הייתה להם מערכת קטנה של תותבות, והיא הייתה אסירת תודה שבעלה חשב עליהן. אם רק תוכל להבין מה הדאיג אותו כל כך… "מייקי, מייקי… מייקל, מתוק, תירגע, זה בסדר, זה רק חלום רע -"

"לא! אמרתי תתגה! פופוואה!" המילה הייתה צווחה נוראית, בלתי מתפשרת. "בבקשה! צריך ללכת! פופוואה! הוא בא!"

"מתוק, כלום לא בא, רק חלמת."

"לאאאאאא!"

"איליין, אני חושב שמצאתי משהו." היא הרימה את מבטה בגלל הנימה הנדהמת של ליונל, אבל הוא לא החזיק בשיניים של מייקי. במקום הוא החזיק ספר עטוף בעור, וכשהושיט אותו, היא ראתה את מה שנראה כמו דיונון ענק או חייה אחרת עם זרועות, אבל לפני שראתה את הכותרת, מייקי הכפיל את הבכי. "רואה? אמרתי תתגה ועכשיו הוא בא ממתחת לים וכולנו נמותתתתתתתתתת!"

"אתה… אמרת…" היא מתחה את צווארה כשליונל הדליק את המנורה ליד המיטה והמילים על הכריכה של הספר הפכו לברורות להפליא. קריאתו של קת'ולהו מאת ה.פ. לאבקראפט (10). הבנה פתאומית ומדהימה עלתה במוחה, והיא הסתכלה על הפעוט בזרועותיה. "את הפטגן (11)?"

"כן!"

זה היה מוזר מדי, הפיצוץ עדיין צלצל באוזניה, הפחד אמיתי מכדי שתוכל לצחוק כשחיברה את כל החלקים. "מייקל, חמוד, זה… אה… ספר התמנון?"

בכי, הנהון שהיה בחזה שלה. ליונל התיישב על המיטה לצידם, והרחיק את הספר מטווח ראייה כשליטף בעדינות את גבו של בנו. "וקראת אותו הלילה כשהיית צריך לישון?"

עוד הנהון. הם החליפו מבט, והיא נאנחה, והתקשתה לזכור כמה מעט ידעה על הספר הידוע לשמצה ופתאום רוצה לקרוא יותר מדע בידיוני. או שזה בכלל לא היה כתוב בשום ספר הורות. "אני מבינה. טוב. זה… זה בסדר. יהיה בסדר. אבל אתה חושב שזימנת אל עתיק שבא עכשיו ל -"

מייקי הרים את מבטו, מקמט את מצחו ומתקן אותה. "עולה מהים."

"- עולה מהים כדי להרוג את כולנו. ומאוד פחדת וגרמת ל -"

"קיר להתפוצץ." סומק של מבוכה עלה בפנים החיוורות כשהציץ בחור בין שני החדרים.

ליונל שרק קצת והניד בראשו. "בדיוק, ילד."

איליין נשמה נשימה עמוקה, וניסתה לגייס כל סמכות אימהית שהייתה לה כשהייתה עירומה מתחת לסדין ולילד מפוחד בן שש. "מייקל יוליוס קורנר, אני מבטיחה לך בכבוד שלי ששום אל עתיק שיעלה מהים לא בא לכאן או לכל מקום אחר עכשיו, ושאתה לא עשית את זה. קת'ולהו לא בא. אני נשבעת לך."

"אבל -"

קולה התרכך, והיא שמה אצבע כדי להשתיק אותו. "קת'ולהו הוא משחק, חמוד. הוא סתם סיפור מפחיד וטיפשי שאמור להיות למבוגרים. הוא מומצא."

הייתה שתיקה ארוכה מאוד, והיא כמעט יכלה לראות את הפחד נלחם בהיגיון שהיה כל כך חזק למרות גילו הצעיר. הוא ליקק את שפתיו, וקמטי מחשבה הופיעו על מצחו. הוא משך באפו, ניגב בשרוול הפיג'מה, ואז נשך את שפתו, חצי מקווה וחצי הרוס. "כמו… בבר (12)?"

ליונל קפץ על זה מיד, והנהן בסמכותיות. "בדיוק כמו בבר."

עוד שתיקה שנמשכה כאילו שעה, ואז לתדהמתם, מייקי נפל בהקלה מוחלטת ללא פחד. ברגע אחד, הוא הפך מכמעט מטורף לישנוני, והריסים הארוכים שפשפו את לחייו כשנכנס למיטה לצידה. "בסדר.  אני יכול לישון איתכם עכשיו? לכל מקרה?"

היא לא יכלה להגיד כלום, וליטפה את כתפו, כשמשכה את השמיכה הנוספת מקצה המיטה אל הילד. "כמובן שכן."

"וגם אבא?" הוא היה מותש, אבל ליונל כבר כמעט נכנס למיטה בצד השני.

"גם אבא." כשטיפס פנימה, היא שמה לב שמתי שהוא הוא שם מכנסי פיג'מה. איך לא שמה לב לכך? אוי, אבל זה לא שינה, היא העבירה מעל מייקי את היד שלא הייתה מתחתיו, ולחצה את ידו של בעלה כשתהתה אם המבט על פניה היה מלא ברגשות מעורבים כמו שלו. כנראה שכן. "ליונל, אהובי?"

הוא נאנח, ולחץ בחזרה את ידה לפני שכיבה את האור וניסה להתמקם בנוחות למרות יכולתו של מייקי, כמו חתול, לקחת כמות בלתי אפשרית של מיטה ביניהם. "אתקשר לבנאים מחר בבוקר."

"לא זה, אבל תודה."

"אז מה?"

"אתה יודע שכל הורה חושב שהוא רוצה ילד בריא, פעיל, ממש חכם, יפה, עם דמיון, חזק ועצמאי?"

"כמובן."

"הם מטורפים."

(1) ג'ייד גארדן- מסעדה סינית.

(2) מרגרט "מגי" קורנר- אחותו הגדולה והמאומצת של מייקל. דמות מקורית.

(3) וינדלו- עוף הודי.

(4) החומות הרומיות- בספרד.

(5) פקורה- מתאבן הודי, ירקות טבולים בבלילה ומטוגנים.

(6) צ'אטני- רוטב חריף הודי.

(7) מייקל קרייטון- סופר מד"ב. כתב את פארק היורה.

(8) ענק וכתוב בצרפתית.

(9) וונטון- כופתה סינית.

(10) קריאתו של קת'ולהו- ספר אימה על מפלצת מיתולוגית בשם קת'ולהו.

(11) פטגן- קריאה לזימון קת'ולהו.

(12) בבר- המלך הפיל.