תוצאות- סיפורה של אוגוסטה לונגבוטום

הצדק קשור להגנה על חפים מפשע בדיוק כמו להענשת האשמים.

הסיפור מתרחש ב-1981, קצת אחרי נפילתו של וולדמורט ועינויים של הלונגבוטומים.

"את צריכה משהו, הגברת לונגבוטום? להביא לך קצת תה?" שאקלבולט ניסה לשים את ידו בתמיכה על כתפה של האישה המבוגרת, אבל מבטה עצר אותו באמצע הדרך, ופתאום גרם לו להרגיש כמו טירון ביום הראשון בעבודה. הוא כחכח בגרונו, והתיישב בשולחן החקירות. "משהו?"

"לא, קינגסלי, אני לא כאן כדי לאכול ארוחת צהריים." שיערה הארוך, הלבן-שחור, עדיין היה פרום בכתפיה, כותונת הלילה שלה עדיין חרוכה ומוכתמת בדם, אבל הגלימה הירוקה המחויטת עם סימני השרביטים הצלובים (1) עדיין כאילו היו עליה בזכרונה ובזכרונו. "תפסתם כבר את הרביעי?"

זאת הייתה האשמה, ולא שאלה, והוא הסיט את מבטו כאילו סידר את עט הנוצה שכבר רשם כל מילה. "עדיין לא."

"תחפשו בבתי חולים ומרפאות של מוגלגים. שנאה של מישהו יכולה להימחק אם הוא לא רוצה לעבור לאזקבאן, אבל אם לא מצאתם אותו חסר הכרה במרחק קטן משם בעקבות אובדן דם, אז טיפלו בו איפה שהוא."

הם בדקו במרפאות מוגלגיות, כמובן, אבל הוא רק הנהן, ונתן לה לראות אותו רושם את זה. "אז שנתחיל מההתחלה, הגברת לונגבוטום? מתי חשדת לראשונה שמשהו לא בסדר?"

"ברגע ששמעתי על המקרה אצל הפוטרים, ידעתי שפרנק ואליס יודעו על כך, אבל אף אחד לא ציפה שוולדמורט יפעל ככה, אז הבנתי שהכל יהיה מבולגן לקצת זמן, במיוחד כשנהיה ברור שהילד שרד." היא דיברה לאט וברור, אבל בלי שום תדהמה או צער בקולה. "אני הייתי בטוחה שלא היה צורך שאעשה כלום, והייתי בעניינים האלה מספיק זמן כדי לדעת שיותר מדי ידיים בקדרה לא תמיד עוזרות. הלכתי לישון."

"אז לא שמעת מהם אתמול בלילה?"

"לא. כשהתעוררתי בבוקר, עדיין לא שמעתי מהם כלום, אבל החדשות של הבוקר כולן דיברו בזעזוע על האדון בלק (2), והייתי מודאגת, במיוחד כשניסיתי ליצור איתם קשר בפלו ועדיין לא הייתה תשובה."

"למה את -"

"בגלל, מר שאקלבולט, שהפוטרים, כפי שידעת, לא היו אלו שתכננו שיהיו המטרה, הם היו כלולים בכך כדי לתת לו את האשליה של הרצון החופשי וללטף את האגו שלו. האדון בלק ידע זאת, והוא היה החבר הכי קרוב אליהם. אם הצער והתדהמה היו כאלה עד שהוא תקף את פיטר פטיגרו הקטן והמסכן והאשים אותו בבגידה, אז אתה באמת חושב שזה היה לא הגיוני מצידי לצפות שהוא אולי חשד באלו שהיו אמורים להיות הפיתיון למלכודת?"

שאקלבולט הרגיש את לחייו מאדימות, והודה לגוון עורו הכהה ולתאורה בחדר החקירות כשהנהן כאילו לא אמרה שום דבר שהם לא חשבו עליו, כשבעצם, זאת הייתה הפעם הראשונה ששמע על כזה דבר. הכל היה כל כך מטורף בעשרים-וארבע השעות האחרונות, אבל אולי אם מישהו היה חושב לבדוק את פרנק ואליס לפני כן, אז… לא משנה. העבר הוא העבר, הם יהיו בסדר ברגע שהמרפאים יעזרו להם, וכל מה שהוא היה צריך לעשות היה לחקור. "אז, את האמנת שהאדון בלק היה תוקף אותם קודם?"

"שקלתי את זה," היא הסכימה, "וכיוון שהיה חבר חשוב במסדר, הם לא היו מתגוננים מפניו, במיוחד אחרי ששמעו על האובדן שלו. אליס הייתה אישה מאוד נעימה. היא הייתה פותחת את הבית שלה ומנחמת אותו בלי להסס לרגע."

"אני מבין," הוא רשם שוב על הלוח שלו, ולא נתן לעצמו לחשוב על התקופה בה הוא עצמו התארח אצלה, ולא על איך שראה אותה בפעם האחרונה. "אבל אני חייב לשאול, גברת לונגבוטום, אם חשבת שהתקיפה כבר התרחשה, למה הגעת ככה?"

"כיוון," עיניה יכלו להקפיא לשון של דרקון, "שאני לא מניחה שאני צודקת."

"אחרי שהגעת וראית שהיו עוד אנשים, למה לא קראת מיד להילאים?"

"אולי, מר שאקלבולט, יש בך נעורים ואידאליזם, ואולי לא היית במדינה הזאת מספיק זמן, ואולי אלו שעבדו איתך בקייפ טאון (3) לא היו מושחתים, אבל הדבר האחרון שהייתי צריכה הייתה שיקבלו תגבורת כשהמצב היה כל כך לא מאוזן."

הוא בחר להתעלם ממה שרמזה כלפיו, והרים גבה אחת ברוגע. "לא חשבת שאולי תרוויחי מנוכחות תגבורת?"

"לא היה צריך."

"אחד ברח."

ניצנוץ חיוור של חיוך הופיע בעיניה. "ושלושה לא."

"עורך הדין של הלסטריינג'ים טוען לשימוש באלימות מופרזת במעצר." הוא פתח את התיקייה מתחת ללוח שלו, מצא עותק של התלונה והעביר אותה אליה. היא בכלל לא הסתכלה.

"אולי עדיף שיבדוק את כישורי המחקר שלו. לא עצרתי אותם. אני גמלאית כבר עשרים ושמונה שנים."

בהתחשב במה שהמרפאים גילו כשהגיעו לבית באותו הבוקר, וגם מה שידע באופן אישי שעשתה עבור המסדר בעשור האחרון, הוא החליט לא להתווכח איתה בנוגע להגדרת הגמלאות. במקום, הוא לקח שוב את הנייר, ושם אותו בתיקיה. "את מרגישה שהשתמשת בכוח מופרז?"

הייתה הפסקה ארוכה. היא רכנה קצת קדימה, ושמה את שתי ידיה על השולחן לפניה. רוח קלה נשבה על המסמכים בחדר חסר החלונות, והוא הרגיש את השיער על זרועותיו סומר. "בני סובל מארובת עין שבורה, שש אצבעות שבורות, שמונה ציפורניים חסרות, כוויות בכפות רגליו, ושתי שיניים טוחנות נעקרו לו במיומנות שאינה של רופא שיניים. לכלתי יש חתכים בפנים, כל הציפורניים שלה חסרות, כוויות מסיגר על החזה שלה, וארבע אצבעות שבורות. אצל שניהם יש חשד לדימום מוחי וכרגע הם לא יכולים לתקשר והוכנסו לתרדמת אחרי שקבעו שיא חדש לחשיפה לקללת הקרושיאטוס. הנכד שלי עדיין חסר."

זה היה מדהים, שלמרות שהיה בגובה מטר שמונים ובגיל שלושים ושלוש, היא גרמה לו להרגיש קטן. האוויר היה שקט, אבל המקצוע שלו דרש להסתכן בהתפרצות שהצטברה באישה המאופקת לפניו. "אנא עני על השאלה, גברת לונגבוטום."

"אז. אני. חושבת. שלא."

"את מבינה שאולי נצטרך שתישארי במעצר כשנמשיך לחקור את העניין הזה?"

"אני ממש ממליצה שלא תעשו את זה."

הוא נשם נשימה עמוקה, והסתכל בעיניה כדי להזכיר לה שעם כל הכבוד ליכולת המדהימה שלה, הוא עדיין היה הסמכות במצב הזה. "את מאיימת עליי, גברת לונגבוטום?"

להפתעתו, היא צחקה כשנעמדה והקיפה את השולחן כדי לעמוד לידו. היא רכנה ולקחה את עט הנוצה שלו, והסתכלה עליו בחיוך כמעט אימהי כשסלסלה את שיערה ליד הצוואר ושמה בו את העט. "בחור צעיר, הנכד שלי חסר. הוא בן פחות משנה וחצי. הוא הבן של קוסם ומכשפה חזקים שהוא כנראה ראה אותם מתענים עד שכמעט מתו אתמול. אם הוא מפחד ולא רוצה שימצאו אותו, האנשים שלך לא ימצאו אותו, אבל אולי הוא יחשוף את עצמו בפני סבתא שלו. אולי לא היה סימן לדם או שום ראיות לחטיפה, אבל ילד בגילו של נוויל יכול למות מהתייבשות או מהשמש בתוך כמה שעות. האם אני צריכה לאיים עליך?"

"אני מבין שעברת הרבה -"

היא כבר הלכה אל הדלת, ויד אחת הייתה על הידית. "לא, מר שאקלבולט, אתה לא מבין בכלל. אני עוזבת עכשיו, ואתה לא עומד לעשות שום דבר מגוחך ולנסות לעצור אותי, לאיים עליי או כל דבר טיפשי אחר. אני נשבעתי אמונים לשלטון החוק, נתתי לו חמש-עשרה שנים מחיי, את בני יחידי, ושלושה מהתירוצים הכי נוראיים לבני אדם שאי פעם פגשתי כשהם עטופים כמו מתנות חג הבוקר. הוא יוכל לקבל עוד אחר צהריים מזמני ותשאול מלא כשאקבל את הנכד שלי בזרועותיי, חי, בריא ובטוח."

הוא היה אמור לסרב בהבנה ובתקיפות שתלך. לפי ההנחיות, היא הייתה העדה היחידה בתיק של קשירת קשר, תקיפה, ניסיון לרצח כפול, ועוד עשרה אישומים אחרים, והוא היה חייב לקבל ממנה עדות מלאה במהירות האפשרית. לפי החוק, אסור היה לו לתת לה לעזוב את המקום. לא היה שום מקום למשא ומתן.

כשהוא עוצר את עט הנוצה, הוא נעמד, סוגר את התיק וטופח על הדלת בשרביטו כדי לשחרר את המנעול, למרות שהוא ידע היטב שזאת הייתה רק מחווה כי יכלה לעזוב למרות זאת. "איך אוכל לעזור?"

היא הנהנה בביטול, כאילו לא הייתה שום תוצאה אפשרית אחרת, אבל היא כן הוקירה לו תודה בקולה, וקבעה לחלוטין שבחר נכון. "תפגוש אותי בבית של הבן שלי בתוך עשר דקות עם קרטון שוקו וצעצוע דינוזאור שמשמיע קולות."

(1) סמל ההילאים

(2) כולם חשדו אז שסיריוס בגד בפוטרים. והוא תקף את פיטר פטיגרו ופוצץ אותו (או שלא, כי פטיגרו היה זה שפוצץ רחוב מלא מוגלגים והפך לעכברוש).

(3) קייפטאון- בירת דרום אפריקה. יכול להיות שכאן זאת מקבילה של הקוסמים, כי "קייפ טאון" משמעו "עיר הגלימות".