סופסוף, מגיעים אל סיפור רציני- גורם המירי. הסיפור הוא ארוך וחשוב מאוד: מתאר את כל מה שקרה לקולין במהלך חופשת חג המולד שלו, כולל העימות עם אוכלי המוות, כולל איבוד היד שלו, כולל מה שקרה במחילה (כולל ההתנצלות של נוויל בפניו, שהרבה ביקשו לראות). יש הערות שוליים, כי בסיפור יש הרבה דברים שלא מובנים למי שלא מבין.
גורם המירי (1):
הדרך מילדות לבגרות יכולה להיות בוגדנית, בעיקר בעבור אלו שנאלצים ללכת בה מהר מדי.
פרק 1: הגורם החלופי (2)
"אני שונא להיות מנותק כל כך הרבה זמן, אתה יודע? כלומר, שלא תבין אותי לא נכון, בית הספר פיצוצי, אפילו השנה הזאת, כי הוא די התחזק, וממש הבנו את זה, אבל אם לא אשחק בכוחות אפלים 2 (3) בתוך עשר שניות מהרגע בו אכנס בדלת, אני משתגע. אבל אתה תוכל לקחת את הנינטנדו (4) קודם, אם תרצה." דניס פטפט בשמחה, אבל קולין בקושי שמע אותו, והדופק שלו האיץ כשסרק את הרציף הכמעט-ריק בפעם המאה, וקיווה שבבקשה, בבקשה שהיה טיפש ופרנואיד, שהם סתם התעכבו בפקק, שהם סתם איחרו.
אולם הקהל הידלדל באופן מסוכן, ואם היו נשארים שם יותר זמן, יהיו לבד ועדיין בצד הקסום של הרציף, הרחק מבטיחותם של אנשים זרים, וזה יהיה נורא יותר מלהסתער אל המוות. הוא תפס את שרוולו של דניס, והחווה בראשו אל היציאה. "קדימה, דן, בוא נלך."
אחיו הקטן לא היסס והלך אחריו, סוחב את מזוודתו מאחוריו, אבל פרצופו התקמט בבלבול מבויש. "קולין, אנחנו צריכים לחכות כאן. אימא ואבא לא -"
"הם אמרו שאולי יאחרו היום," הוא שיקר בבוטות. "חיכינו שעה כמו שרצו שנחכה, ועכשיו אנחנו נצטרך לקחת מונית הביתה."
עיניו של הילד הקטן התרחבו, מתרשמות. "הם נתנו לך כסף לזה? זה ממש יקר לנסוע כל הדרך לאילינג (1), למה שלא ניסע ברכבת תחתית?"
עקבו אחריהם, בגלל זה. הבחור היה בבגדים פשוטים, לא בגלימות שחורות, אבל קולין זיהה אותו מהרציף, ולא בצורה טובה. עקבו אחריהם, ולמרות שהתחנה הייתה בטוחה יותר מהרציף הבודד, מונית לעצמם הייתה הרבה יותר בטוחה ממקום צפוף מתחת לאדמה בו אנשים הותקפו בדרך כלל. אבל הוא לא אמר את זה. הדבר האחרון שהיה צריך כשהיה כל כך מתוח היה שדניס ישתגע. "כי הם לא רוצים שנידפק עם המזוודות," הוא ירק במקום. "אבל אנחנו צריכים למהר או שכל המוניות יתפסו."
בעצם, הן לא היו נדירות, למרות שהנהג הגיב בדיוק כמו דניס כשנתן לו את היעד, והוא נאלץ לשלוף צרור שטרות מכיס גלימתו ולהראות אותם לפני שהחמור הספקן אפילו הסיע את המונית מהמדרכה. המרגל נשאר בתחנה, ולא ניסה להיכנס למונית אחרת, ולמרות קצת אכזבה מזה שלא יהיה פה מרדף, הוא בעצם שמח מאוד שלא יהיה מרדף. הוא הסתכל על דניס, שקימט את מצחו בדאגה. "קולין, אתה בסדר? אתה נראה מוזר."
"אני בס -" הוא עצר, והבין שגלגל את עיניו כששיקר לפני הכל, ואז חייך ופרע את שיערו של דניס. "טוב, אני לא בסדר, אבל אני אהיה בסדר. יש לי קצת כאב ראש, אני חושב שזה ממה שקרה על הרכבת (2). או ממה שנוויל אמר על הסיכונים הגבוהים כשכולנו בחופשה."
דניס הנהן בשקט, ולחץ את ידו בתמיכה. "זה בטח הורג אותך, נכון? המתח, זה שאתה שומר-סוד. אם יש משהו שאני יכול לעשות כדי לעזור לך, אתה יודע שאתה רק צריך לשאול, כן? כל דבר. נניח שתרצה לגלוש קודם במחשב כדי להוציא קצת קיטור, ולבדוק מה הארי נוולס (5) השיג בנוגע לפריקוולים…"
הנדיבות נגעה לליבו יותר ממה שציפה, וקולין נאלץ לבלוע את רוקו. "מישהו פעם אמר לך שאחים קטנים אמורים להיות מעצבנים?"
תשובתו הייתה משיכה קטנה בכתפיים והוצאת לשון. קולין צחק בשקט, הניד את ראשו ואז הניח אותו שוב על המושב. "אבל באמת, אתה צודק שזה קצת כמו לרוץ עם טיונטון (3) בכיס שלך. שימושי קצת, אבל זה ממש מכביד עליך. אכפת לך אם אנמנם קצת עד שנגיע הביתה?"
"בטח. אני אעיר אותך."
הוא לא ישן בכלל, ולא ציפה לכך. אבל זה אמר שלא יצטרך לענות לשום דבר בלי לפגוע ברגשותיו של דניס כשיתעלם ממנו, והוא היה צריך לחשוב. אוי, אלוהים, הוא היה צריך לחשוב. למה לא יכלו לגור רחוק יותר?
היה חלק ממנו שניסה לרוץ קדימה, להמציא אלף תכניות חירום בנוגע למה-אם ואם-ככה, אבל הוא ריסן אותן. צעד אחד כל פעם. זה לא היה הזמן לשלוף אקדחים, לא כשאולי הגיבוי לא יבוא, אי אפשר היה לסמוך על שוטרים, והוא היה צריך לחשוב על דניס. ברור, הוא היה בן ארבע-עשרה, כבר לא תינוק, ויוכל לשמור על עצמו בקרב, אבל זה יהיה ממש נורא ולא אחראי להכניס אותו לאחד, בעיקר אם זה כלל אוכלי מוות. אם הארי, רון, הרמיוני, ג'יני, לונה והמפקד ביחד כוסחו, לא היו לו שום מחשבות שווא לגבי האחים קריווי.
צעד אחד כל פעם, וצעד ראשון היה לבדוק את הבית. שהמונית תחכה, בטח. זה יעלה יותר, אבל זה ישתלם שיהיה להם כלי מילוט ולא להיתקע ולנסות לברוח ברחוב בפרוורים אם מי שחיכה להם לא היה מהסוג ההורי.
לבד או עם דניס? זה היה בעייתי יותר. מצד אחד, הוא לא רצה שייפרדו, זה היה רעיון רע מאוד בבירור. מצד שני, לא היה לו מושג מה יהיה בבית. אולי ההורים שלהם סתם טעו בתאריך או שכחו או נתקעו במשהו, אבל הוא היה בטוח שהסיכויים לכך הם כמו שוויאג'ר ימשכו חמש עשרה עונות (6). אפילו עם הבורגית החדשה והיפה (7).
הוא יוכל להיות נטוש, כמו סט סרט מוזר של מרי סלסט (8) בחיים שלהם. או מרוקן, בגלל שגנבים גילו שאף אחד לא תובע בעלות על המחשב או הטלוויזיה או קונסולות המשחקים. גם היה אפשרי - אפילו מאוד, אם היה ממש כנה עם עצמו - שילך הביתה למשהו שיהיה יותר כמו מעורר השאול (9) מאשר אזור הדמדומים, והוא רעד קצת כשחשב על כמה מהדברים ששמע על המשחקים האהובים של דודתו.
דניס ישאר במונית. הנהג יהיה שם, אז הוא לא יהיה לבדו, ואם מישהו צריך למצוא את אימא ואבא ככה, זה לא היה צריך להיות אף אחד חוץ ממנו.
"קולין? תתעורר קולין, אנחנו פה." הוא פקח את עיניו, ממצמץ בבלבול רגעי לפני שזיהה את הסביבה המוכרת של השכונה שלו. נראה כאילו לא עבר יותר מדי זמן, אבל אולי הוא נסחף, אולי הזמן היה מוזר עכשיו, יחסי כמו שאיינשטיין אמר. משהו על רגע עם אישה יפה או רגע על פחמים לוהטים (10)... או לחשוב על מציאת הגופות המרוטשות של הוריך מאורגנות באופן אומנותי בסלון.
דניס כבר עמד לצאת, אבל קולין תפס בצווארון הגלימה שלו ומשך אותו. "תישאר כאן."
"אבל -"
"תישאר. כאן." הוא מעולם לא השתמש בנימה הזאת כלפי אחיו - או כלפי אף אחד - ובדרך כלל המבט הנדהם והנפגע היה גורם לו להרגיש אשם, אבל הוא נזהר לא להרגיש כלום עכשיו, נזהר מדי לא להילחץ ממצבה של החצר הקדמית, מהיעדר סימני הצמיגים בבוץ לפני המוסך. קולין הוציא את ארנקו, הוציא עוד שטר של עשרים וזרק אותו למושב הקדמי. "חכה לי."
אם הנהג אמר משהו, הוא לא שם לב, וכבר טרק את הדלת מאחוריו. הוא נשם נשימה עמוקה, ועצם את עיניו לרגע כדי למקד את עצמו. חייהם היו תלויים במצב וולקני (4) של רציונליות כרגע. אל תילחץ. ההנחיות המוכרות והמצחיקות גרמו לחיוך קטן להופיע בפיו, והוא פקח את עיניו, זוקף את כתפיו. לפחות אין בולדוזרים. זה יכול להיות גרוע יותר (11). אתה יכול לעשות את זה.
הדלת הייתה נעולה, כמובן, ואף אחד לא ענה לצלצול או לדפיקה, אבל המפתח הנוסף עדיין היה מתחת לטרדיס (12) בגינה, ועדיין התאים למנעול. זאת אומרת, לפחות, שלא עבר כל כך הרבה זמן עד שהבנק לקח את הבית והחליף את המנעול, אבל זה גם אמר שמה שלא ימצא בפנים בטח לא השתנה מאז שקרה. הוא הרגיש את עיניו של דניס בוהות בו מהמונית כמו כוויה על כתפיו, פתח את הדלת ונכנס פנימה.
הריח. אלוהים אדירים, הריח.
קולין נפל על ברכיו לפני שהדלת נסגרה מאחוריו, והשתעל ביאוש. זה היה כמו מכה לפנים, הריקבון הנורא והטמא הזה, והוא התנשם בפיו, מנסה לא להיחנק, מנסה לא להריח, אבל היה אפשר לטעום את זה, זה מילא את ריאותיו, את כל גופו, והוא בקושי הצליח לתפוס בדלי שהשתמשו בו למטריות לפני שהפסיד בקרב מול הבטן שלו. הוא מעולם לא הקיא כל כך בחייו; גלים עמוקים ונוראיים שכיווצו את בטנו ושרפו את גרונו הרבה אחרי שהתרוקנה, והשאירו אותו רועד, עיניו דומעות, מנסה לא לבכות כשאיבד שליטה על דבר אחד שיכול היה להרוס את הכל.
אבל השעון תקתק, ולא רק זה שבחוץ. הוא לא ידע אם להיכנס לבית היה מביא מישהו, והוא נעמד על רגליו. ההקאה עדיין גרמה לו ללכת מקופל כמו איש זקן, שרוול אחד על פניו כדי לתפוס משהו שעדיין יבוא ולהעמיד פנים שיוכל להסיר את הסירחון שהתערבב עכשיו בריח החריף של הקיא.
וולקני, הוא היה חייב להיות וולקני כאן (13), אבל זה היה קל יותר ממה שחשב כשהלך במסדרון הראשי אל הסלון. חלק ממנו ידע שזה היה מדהים, אבל הוא לא רצה להתעכב על זה עכשיו, בגלל שכל מה שגרם להכל להיראות לו במרחק מוזר היה חבר טוב.
לא היה שום הרס בסלון, אבל הרעש שהניח שהיה מכשיר חשמלי שפעל או רעש מהטלוויזיה לא היה מכני בכלל. אלו היו זבובים, עשרות אלפים, שכיסו כל שטח וכמו מגיפה התערבלו באוויר כשנכנס אל החדר. השאריות המכוסות בעובש והמפורקות של מה שפעם היה אוכל סיני על השולחן. האורות בוידיאו היו כבויים. הוא בחן את המתג. אין חשמל. אז יותר משלושים ימים, אבל פחות מתשעים.
המטבח היה נורא יותר. ללא חשמל, כל האוכל במקרר הרקיב, ולמרות שלא העז לפתוח את הדלת, נוזל חום ורקוב יצא מהתחתית, והוא היה לבן מרוב תולעים שבקרוב יהפכו לבני דודם הממזרים, השמנים והמגעילים שהיו על השיש, על הכלים שהיו מצופים במים המלוכלכים שבכיור, על הקערה המאובקת של מה שפעם היו בננות.
אין זמן. אין זמן. ברור שהם לא כאן בחיים, אז עכשיו זה רק עניין של האם יש כאן גופות או לא, ולהשיג כל מה שיוכל להשיג כדי להקל עליהם לשרוד. אוכל לא היה אפשרות. קולין הציץ רק לרגע בחדר המנוחה, רק כדי לראות שאין גופות שרועות לפני המחשב או על שולחן העבודה, ואז עלה למעלה, ממהר עכשיו, כמעט רץ.
שום דבר בחדר של דניס. הוא תפס את תיק הפקח הירוק (14) מהמגירה התחתונה שלו; זה היה הגדול ביותר שלו. מעיל החורף שלו, קצת תחתונים, שני זוגות ג'ינס, קפוצ'ון, כמה חולצות, הקלף החתום של ויל ויטון (15) במסגרת בצד השולחן, בובת הקוף שלו מהתקופה שהיה תינוק. שום דבר בחדר שלו. עוד כמה בגדים, ואת כל החתימות שלו, במיוחד את הסקיצה של ספיידרמן של סטן לי (16). הם שווים כסף. כסף יהיה מאוד חשוב.
שום דבר בסלון. שום דבר בחדר השינה. רק עוד זבובים; זבובים בכל מקום, והוא ידע שהוא היה צריך לבדוק את החדר של אימא ואבא קודם, כי זה היה המקום הכי הגיוני שיהיו בו אם לא למטה, חוץ מזה שלא היה בטוח שיוכל לחזור ולהשיג את מה שהיו צריכים אם המצב היה גרוע. ידו עצרה על הידית, ליבו הולם. אולי הוא לא צריך לעשות את זה. ברור מה קרה. הוא באמת צריך לראות את זה? המונית צפרה, והבהילה אותו, אבל גם קבעה את החלטתו. אין מצב שיסתכל לדניס בעיניים ויגיד 'אני לא יודע', יגיד שהשתפן, יכחיש לאחיו אפילו את הסוף בכל העניין. הוא דחף את הדלת, עצר את נשימתו מול מה שציפה שיהיה ריח חדש מהגופות שיהיו שם.
החדר היה ריק. קולין עצר, המום. המיטה הייתה ריקה, בקושי היו שם זבובים, ונראה היה כאילו הם קמו מנמנום ושכחו לסדר את המיטה. הוא התקרב יותר לשם כאילו חלם, והושיט את ידו כדי לגעת בקצה השמיכה ולוודא שהכול היה אמיתי. אין גופות. הוריו פשוט… הלכו.
אבל עכשיו הוא ראה שאלו לא היו רק הצללים של הסדינים המבולגנים. היו שם סימני שריפה של משהו אפל ויבש, אפילו אם לא כל כך, על הטפט מעל המיטה, שגרם לא היה צל. הוא דהה, לא זוהר יותר, רק תזכורת למה שפעם היה סימן בולט לדבר הנוראי שקרה שם, אבל היה ברור שזה הגולגולת והנחש. אז הם היו מתים. ממש, ממש מתים.
מישהו עזב את המיטה והלך ברוגע אל הכספת בארון. מישהו סובב את הספרות ל-1701 (17) והוציא את התיק עם תעודות הלידה שלהם, הדרכונים והמסמכים החשובים האחרים ותחב אותם לתיק. מישהו סגר את הדלת מאחוריו והלך למטה, תוהה אם כדאי שישאיר פתק. קולין צפה במישהו - שבאופן מוזר נראה היה שהשתמש בגופו - עושה את הדברים האלה, אבל חזר לרציף לא לפני שעה, אלא לפני חודשים, כשהרגיש אותם חמימים וחיים וחיבק אותם לשלום שהיה אמור להיות רק עד חג המולד. הוא חזר לאולם הגדול והסתכל על הדואר שהגיע ונשך את שפתיו בחשד הולך וגובר. הוא חזר למועדון ואמר לנוויל שזה קרה בלי לדעת מה זה אומר באמת.
המישהו כמעט יצא מהבית לפני שקולין ראה את זה. רק משהו קטן, כתום ופרוותי שהיה בדלי שהקיא בו, ולא היה צריך להסתכל. הוא חשב שהתכונן למצוא את גופות הוריו, ואולי כן, אבל לזה לא ציפה. התולעים סיימו לעבוד, השאירו את הבטן פתוחה ומרוקנת, ניקרו את ארובות העיניים והוציאו את הבשר מהשיניים שחייכו אליו דרך הגולגולת החצי-חנותה שעדיין הייתה בה הרבה פרוות חתולים שהזדקרה בהרבה מאוד מקומות, הצוואר פרום באזור השלד של הצוואר.
קולין רץ. פתח את הדלת לרווחה, הלך את חצי הדרך במדשאה לפני שנזכר בצורה הקשה ביותר אי פעם לחזור, לקחת את תיק הפקח הירוק, לטרוח את הדלת מאחוריו, לעזאזל עם לנעול אותה, שיזדיין המפתח, הוא לא חוזר, הוא פתח את דלת המונית והתמוטט על המושב ולא, לא לא לבכות או לצרוח אלא רק לשמור על עצמו עכשיו, ותודה לאימו של לוקאס שמישהו שוב יצא משם. הקול היה שלו, מבחינה טכנית, אבל רגוע באופן בלתי אפשרי, רק קצת מעוצבן כשרכן קדימה, בקושי נושם כשהסיט את השיער מפניו. "ההורים שלנו נאלצו לעזוב את העיר באופן בלתי צפוי, אבל הם השאירו לנו פתק עם הנחיות להלילה עד שהדוד והדודה שלנו יגיעו לכאן מחר. אכפת לך לקחת אותנו למלון הכי קרוב והכי משתלם?"
ואז המישהו נעלם, והשאיר אותו רועד, מנסה לא להתפרק שוב, נושך את פיו עד שדימם כדי לא לבכות, לא לצרוח, לא לעשות או להגיד כלום על הכל כששוב נשען במושב שלו, והחזיק בתיק כאילו היה חגורת הצלה. דניס משך את שרוולו, אבל הוא הניד את ראשו בחדות, לא פוקח את עיניו, לא רוצה לראות את המבט על פניו של אחיו כי זה בטח יהיה יותר מדי. "סתום, דן. אני אספר לך כשנגיע לשם."
"אבל, קולין, אתה -"
"אמרתי סתום."
דניס, תודה לאל, סתם.
ההמשך יבוא...
קולין הוא ילד מהעולם שלנו, עם תרבות והערצה לדברים משם, אבל הוא גם ילד ניינטיז ואני מובך ומודע למספר ההתייחסויות הרבות לעניינים ישנים בסיפור הזה. למזלי, חברי טים היה מדהים מספיק כדי להכין את המדריך הבא לכל מה שהיה מבלבל. הרשימה הבאה שייכת לו:
(1) "גורם המירי"- מתייחס לפרק ממסע בין כוכבים, הסדרה המקורית (עונה 1, פרק 8), "מירי", בו האנטרפרייז מגלה העתק מדויק של כדור הארץ, בו הניצולים היחידים ממגפה קטלנית הם חלק מילדי הכוכב.
(2) "הגורם החלופי"- מתייחס לפרק ממסע בין כוכבים, הסדרה המקורית (עונה 1, פרק 8), שבו צוות האנטרפרייז נתקל במטורף "עובר בין מימדים". זה הפרק הראשון במסע בין כוכבים שמתייחס ליקומים מקבילים.
(3) "כוחות אפלים 2"- מלחמת הכוכבים ואביר הג'דיי: כוחות אפלים 2, משחק לווינדוז שיצא באוקטובר 1997.
(4) "נינטנדו"- כיוון שזה ב-1997, כנראה לקריווים יש נינטנדו 64.
(5) "הארי נוולס"- הארי נוולס מ-AIN'T IT COOL, שדיווח על הפריקוולים בסדרת מלחמת הכוכבים. פרק 1: אימת הפאנטום, היה באותה תקופה, סוף 1997, במרחק של יותר משנה.
(6) "הסיכויים לכך הם כמו שוויאג'ר ימשכו חמש עשרה עונות"- סטאר טרק: וויאג'ר לא התקבלה יפה בקרב המעריצים. היא נמשכה שבע עונות, והסתיימה לפני התחלת אנטרפרייז.
(7) "הבורגית החדשה והיפה"- מתייחס להצגה ב סטאר טרק: וויאג'ר בסתיו 1997 של שבע מתשע, בורגית חטובה מאוד ששיחקה ג'רי ראיין שחולצה מהקולקטיב עם חליפת גוף כסופה.
(8) "מרי סלסט"- מרי סלסט (או מרי סלסטה כפי שסר ארתור קונאן דויל ואחרים התייחסו אליה) מתוארת כספינת הרפאים הטיפוסית, כי התגלתה נטושה ללא כל הסבר והפכה לשם נרדף לכל מקרה דומה.
(9) "מעורר השאול"- סרט אימה בריטי ואמריקני שמבוסס על הנובלה "The Hellbound Heart" מאת קלייב בארקר, שגם כתב את התסריט וביים את הסרט. לפי ויקיפדיה, מעורר השאול עוסק בסדו-מזוכיזם ובמוסר תחת כאב ואימה.
(10) "משהו על רגע עם אישה יפה או רגע על פחמים לוהטים"- ציטוט של איינשטיין: "שים את ידיך על תנור לוהט לדקה וזה מרגיש כמו שעה, שב עם אישה יפה לשעה וזה מרגיש כמו דקה, זו תורת היחסות."
(11) "אל תילחץ. ההנחיות המוכרות והמצחיקות גרמו לחיוך קטן להופיע בפיו, והוא פקח את עיניו, זוקף את כתפיו. לפחות אין בולדוזרים. זה יכול להיות גרוע יותר" - התייחסויות לסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (שהופיעה בכמה אזורים- זאת הייתה תכנית רדיו הרבה לפני שהפכה לסדרת ספרים, לדוגמה).
(12) טרדיס- מכונת זמן חלל (בצורת קופסה משטרתית כחולה, דווקא) בסדרת המדע הבדיוני הבריטית דוקטור הו וסדרות הבת שלה. היא תוצר טכנולוגיה מתקדמת של אדוני הזמן, תרבות מתקדמת אליה שייך הדוקטור.
(13) "וולקני, הוא היה חייב להיות וולקני כאן"- כלומר, שלו וחסר רגש, או לפחות לא להרשות לעצמו להישלט בידי רגשותיו.
(14) "הפקח הירוק"- בן ברית של כמה גיבורי על שהופיעו תחת DC קומיקס. בסוף 1997, היחיד שהיה ידוע בשם הזה היה קייל ריינר (בקיצור- מאוחר מדי- DC קיוו לשנות את הקומיקס כמו שעשו לכמה כותרים אחרים שלהם, אז הם השמידו את כל מה שהיה חלק מהמיתוס של הפקח הירוק עד לאותה נקודה והתחילו מההתחלה. הם הפכו את זה אחר כך).
(15) "הקלף החתום של ויל ויטון"- כנראה קלף להחלפה, ונדיר לפי מה שנשמע. למי שלא יודע, ווייטון שיחק את וסלי קראשר השנוא (שנקרא על שם ג'ין וסלי רודנברי ונחשב פעם לחיית מחמד של היוצרים), אבל הצליח לעשות קריירה מכך שהיה דמות תרבותית בשנים מאז.
(16) "הסקיצה של ספיידרמן של סטן לי"- זה כן יהיה שווה הרבה כסף. ספיידי נוצר בידי לי והכותב/צייר סטיב דיטקו.
(17) "1701"- רוב כלי האנטרפרייז במסע בין כוכבים הם "NCC 1701" כחלק מהמספר הסידורי שלהם (כולל תחילית של שתי או שלוש אותיות, קצת ספרות, ובכמה מקרים, סופית של אות אחת), כשספינות אחרות הוסיפו אות כדי לבדל אותן (האנטרפרייז של הדור הבא היא NCC-1701-D, לדוגמה).
(1) אילינג- רובע במערב לונדון.
(2) זוכרים שהרעילו אותם והרדימו אותם על הרכבת?
(3) טיונטון- לטאות במלחמת הכוכבים.
(4) וולקנים- גזע במסע בין כוכבים.
