שני סיפורים קצרים

שני סיפורים, אחד ארוך ואחד קצר. הראשון עוסק בג'יני ובמפגש שלה עם רון במהלך חופשת חג המולד. השני עוסק בגוונדולין האו, תלמידת שנה שישית מגריפינדור שמתה בקרב על הוגוורטס. הסיפור הבא היה צריך להיות "תן וקח", סיפורו של גויל והאונס של לבנדר, אבל זה כבר תורגם. לכן הסיפור הבא יהיה סיפור ארוך יותר על קולין קריווי במהלך חופשת חג המולד שלו.

הבחירות הקשות:

הדבר האמיץ ביותר שאתה יכול לעשות הוא לתמוך בחברים שלך.

היו לה שישה אחים, אז זה לא היה מפתיע שזה לא היה חג המולד הראשון שכמעט הסתיים ברצח. אבל הפעם, זה היה החג שהיה הכי קרוב לכך, והכי קרוב לזה שהיא באמת תרצח מישהו.

למרות שג'יני התאמנה עם צ"ד במשך פחות משלושה חודשים, היא לא בדיוק הייתה פרח חמוד מלכתחילה, ואלו היו שלושה חודשים די… מיוחדים. למרות ההתלהבות בפעם הראשונה שקיבלה את המחזור שלה ואיבדה את בתוליה, היא האמינה באופן אישי שמשימות בחצות, הקמת צבא מחתרתי, התחמקות ממוות, בריחה מאנשי זאב ואיזה שש קללות קרושיאטוס שינו את חייה קצת יותר. זה לחלוטין השפיע על הרפלקסים שלה.

הייתה רק תנועה קטנה בזווית עינה מהחריץ בדלת של חדר השינה החשוך כשירדה במסדרון הקטן וחיפשה את השירותים. לפני שלושה חודשים היא לא הייתה רואה את זה. לפני חודשיים היא הייתה משערת שזה עכבר. לפני חודש היא הייתה מתכופפת ומנסה להתחמק מכך.

עכשיו היא לא היססה אפילו לחלקיק שנייה כשקפצה במהירות דרך הדלת והציפה את החדר באור פתאומי ומסנוור כשהשתמשה בתנופה כדי לקפוץ על השידה ולהתהפך אל המיטה בצורה כמעט בלתי אפשרית. היא נחתה באופן מושלם אפילו על המצעים הרכים, ורגליה נגעו באדמה רק פעם אחת בין המסדרון ועכשיו; על ראש המיטה כששרביטה בשתי ידיה ומצביע ישירות על המזרון. "צא! עכשיו או שבשם הכוס של מורגנה (1) אני נשבעת שאני אזיין אותך ואתחיל לחורר את החרא הזה עד שאני אפגע במשהו, זבל!"

"בסדר, בסדר! אל תירי!" הידיים יצאו קודם, מורמות וללא שרביט, ואז הראש, והבלבול הראשון נבט בה כשראתה שהוא היה ג'ינג'י. כשהפרצוף התגלה, היה קשה להבין איזה אח שבהה היה יותר נדהם.

"רון?" עכשיו, עכשיו הידיים שלה רעדו כשדחפה את השרביט שלה בחזרה אל הנרתיק בחגורתה, ורק האימה על פניו של אחיה מנעו ממנה להתנפל עליו ולתת לו סטירה על כך שהפחיד אותה ככה כשזחל ויצא מתחת למיטה. "מה לעזאזל אתה עושה כאן? אתה אמור להיות עם הארי (2)!"

"ואת - אוף!" הוא הפסיק לרגע, כי כשניסה לצאת הברכיים שלהם נפגשו והיה להם קשה להפריד ביניהן. "-את אמורה להיות במחילה. מה בשם מרלין את עושה אצל ביל, ואיפה למדת לעשות את הדברים האלה?"

"אם בדברים ה'אלה' אתה מתכוון שכמעט הרגתי אותך, בית הספר היה מלא אירועים." ג'יני הוציאה את הרגליים שלה, ואז התיישבה בקצה המיטה. "הסיבה שאני כאן זה כדי להביא לאחי הבכור ולגיסתי החדשה את מתנות חג המולד שלהם כי אימא ואבא חושבים שככה הם יוכלו להוציא אותי מהבית בזמן שהם עוזרים לאורחים החדשים שלנו. ועליהם אני לא אספר לך אז אל תשאל ואם אתה חושב שתוכל להסיח את דעתי בנוגע לזה שאתה מתחת למיטת האורחים שלי במקום למנוע מהחבר הטיפש שלי להרוג את עצמו, אתה אפילו עברת את רמות הטיפשות שלך." היא עצרה, הנידה בראשה לרגע ועשתה פרצוף. "ותגלח את הזקן. הוא עדיין לא טוב מספיק, כתום מדי, ומוזר עליך."

רון הצטרף אליה על המיטה, לחייו מאדימות ברגש שהכירה טוב. "להתגלח לא היה בראש סדר העדיפויות שלי."

"והארי…"

הייתה שתיקה ארוכה, ורון הסתכל על ידיו, ושיחק באצבעותיו. בהתחלה, ג'יני חשבה ששוב ניסה לנפנף אותה, לשנות את הנושא, אבל אז הוא נאנח כל כך חזק עד שכאב לה, וכשהרים את מבטו שוב, היא מעולם לא ראתה אותו הרוס כל כך. "ג'יני, נכשלנו."

המילים פגעו בה כמו מכה. בבת אחת, היא לא יכלה לנשום, ותפסה במצעים חזק כל כך כשהרגישה את הצבע אוזל מפניה במהירות שגרמה לראשה להסתחרר. "הוא מת?" היא פלטה. "נלכד? גם הרמיוני? איך אתה -"

"לא, לא ככה." עוד אנחה ארוכה שגרמה לה לחשוב על היללות הלא רצויות מעליית הגג שלהם (3). "הוא השתנה, ג'יני. אולי זה מה שאנחנו עושים- יש, אה, חפצים קסומים שאנחנו מתעסקים איתם והם די מכוערים - או סתם המתח. אני לא יודע. אני יודע שהמתח באמת הרס אותי, אבל זה בטח יותר נורא בשבילו כי הוא האחראי, אבל אני לא חושב שהוא יודע מה הוא עושה, הוא לא יגיד את זה, וגם הרמיוני לא, וזה כאילו אנחנו הולכים במעגלים ומנסים שיהרגו אותנו או יתפסו אותנו כי אף אחד לא יגיד כלום."

ליבה עדיין הלם, רעד, נלחץ, אבל היא שמרה על קול רגוע. "ואז מה קרה?"

"אני…" קולו הפך ללחישה מבוישת, כל כך חלשה עד שהיא לא שמעה מה אמר בכלל, אבל כששמה את ידה בשאלה על ברכו, הוא חזר על המילים בכעס שגרם לו לקום ולצעוד כמו חייה בכלוב. "עזבתי! בסדר! נטשתי אותם, לעזאזל! הלכתי! הברזתי! ברחתי!"

היא לא יכלה להיות המומה יותר גם אם היה מתוודה שהפך את שני חבריו לריבה ומרח אותם על טוסט. "אתה לא."

"לא ידעתי מה לעשות!" הווידוי יצא באנחת ייסורים חלולה. "לא הייתי צריך. ניסיתי לחזור, אבל היה מאוחר מדי, שמנו יותר מדי הגנות. פשוט… עזבתי."

הוא עצר באמצע החדר, זרועותיו הארוכות מושטות בכניעה לצדדיו, ראשו שמוט. ג'יני נעמדה, ונזכרה פתאום במה שנראה היה שהתרחש לפני עידנים בחדר הישן של רון כשניחמה את נוויל על השדים שלו ושוב הסתכלה על מישהו גבוה ממנה, לא בוגר ממנה בהרבה, כשדמעות של ילד קטן הכתימו את פניו. "אוי, רון…"

"לא ידעתי מה לעשות," הוא חזר, ולא ניסה להסתיר את הדמעות שזלגו על לחייו המנומשות. "חשבתי - שנינו חשבנו - שהוא יודע מה הוא עושה. כל הזמן עם דמבלדור, את יודעת? אבל או שהוא שכח או שהוא לא או שזה לא היה ככה או שהוא ויתר או שהוא השתגע או שאני לא יודע מה כי הוא סתם מדשדש ואנחנו הולכים במעגלים, סתם מנחשים, ולפעמים יש רמז למשהו כשהדברים פשוט מחורבנים מסביבנו ואנחנו רק… אני אפילו לא יודע. הרגשתי שהייתי חייב לעשות משהו. כל דבר. לעשות זה יותר טוב מלא לעשות… אבל אוי, מרלין, ג'יני, דפקתי הכל. ועכשיו אני לא יכול לחזור, וזה רק הוא והרמיוני שם בחוץ מול מה שנראה כמו כל העולם שמנסה לתפוס אותם ואני לא יכול לחזור!"

"טוב, אני שמחה."

זה היה, היא חשבה, הדבר האחרון שרון ציפה שתגיד, וראשו התרומם בתדהמה כשניגב את אפו בשרוול. "את -"

"אם תחזור, רון, מה תעשה? תסתכל לי בעיניים ותגיד לי מה תעשה אחרי שהרמיוני תסיים לכסח לך את הצורה והתנצלת את ההתנצלות הגדולה והמסכנה שלך?"

"אני…" הוא התחיל בביטחון, כמעט תוקפני מרוב שנפגע, אבל מהר מאוד כתפיו נשמטו והוא משך בהן. "אני לא יודע."

"בדיוק. ובגלל זה טוב שלא הצלחת לחזור, אני חושבת." ג'יני החליטה שנמאס לה להסתכל על אחיה מלמטה, ולקחה את החולצה שלו כדי להושיב אותו על הכיסא הקרוב כדי שתוכל להתרחק ולבחון אותו מזווית נוחה יותר, כשהיא משלבת את זרועותיה על החזה שלה בכעס. "אתה ונוויל. בשם הגרב של מרלין, נמאס לי מהחרא הזה."

מבט שואל הופיע מעל הייסורים. "מה הקשר בין נוויל לכל זה?"

"הראש שלו היה עמוק בתוך התחת שלו ממש כמוך עם כל הנבואה שהגשימה את עצמה על זה שהוא לא היה טוב מספיק," היא הסבירה לו בפשטות, "רק שלו באמת הייתה איזו סיבה לזה. אתה סתם מפחד."

"אני לא!" בפעם הראשונה מאז שהוציאה אותו ממקום המחבוא שלו, הוא באמת התחיל להתנגד. "עברתי הרבה דברים בעצמי, את יודעת! זה לא שהכול היה הארי! אל תקראי לי פחדן אחרי שאני נלחמתי מול עכבישים ענקיים ואנשי זאב ו -"

"לא קראתי לך פחדן. אתה לא. הרגת, פצעת, כל מיני דברים… או, שיט, רון, אתה וויזלי. כולנו קצת מגניבים, אפילו פרסי." היא הרביצה לו בקלילות במרכז החזה שלו. "זה אתה, יא חמור. אתה מפחד מעצמך."

רון שפשף את המקום בו פגעה בו, וקימט את מצחו בחשד. "אני לא מנסה להתווכח, אבל זאת לא הסיבה למה אני לא מנסה להתגלח."

"אתה מפחד," ג'יני לחצה עליו, "שתיכשל. בגלל שזה הדבר הכי נורא, לא? לא להיות טוב כמונו. כלומר, אתה גם ככה לא, אבל זה כי לא ניסית, ובגלל שכולם יודעים את זה, הם חושבים על כמה שתהיה מדהים ברגע שתקום מהתחת שלך ותצא מהצל של הארי עד שעכשיו אתה חושב שאם לא הצלחת, לא תצליח. זה לא נכון?"

"את אחותי," הוא החזיר, "ולא הפסיכיאטרית."

זה לא היה טיעון, והיא ידעה את זה. "היית מספר שתיים של הארי כל כך הרבה זמן עד שגדלו לך כבר שורשים, ועכשיו אתה אומר שהוא לא מספיק לך, ואתה יודע, אתה יודע איפה שהוא עמוק בפנים שאתה חייב לפעול, וזה הלחיץ אותך עד שקמת וברחת."

"אם את מציעה שאני אחזור ואקח פיקוד, את מטורפת," רון מחה. "אני לא מנהיג, ואפילו אם הייתי, אין לי תכנית יותר ממנו."

"אתה תילחץ כשתבין מי מנהיג ומי לא," אמרה ג'יני ביובש. "אבל צריך לנסות. אתה חייב לנסות, רון. אם לאף אחד אין תכנית, אז חרא, אבל כדאי שתנסה בלי תכנית מאשר שהארי ינסה בלי תכנית אם הוא מתפרק כמו שאמרת." קולה כמעט נשבר, אבל היא המשיכה, והתרכזה בבעיה וסירבה, ממש סירבה לתת לראשה לנדוד למקום בו הארי היה עכשיו. "אתה חייב לנסות, רון."

"אבל אני לא יכול לחזור!"

"אולי אתה לא רוצה את זה מספיק!"

זה גרם לו לקום, ולרגע אחד היה משהו כל כך חזק בעיניו עד שזה הפחיד אותה. "אין לך מושג כמה אני רוצה לחזור אליה!"

היה כמעט אפשר לחוש את המתח, את הדבר הברור שלא נאמר כל כך הרבה שנים אבל שאי אפשר היה להתעלם ממנו. לבסוף, ג'יני לקחה נשימה עמוקה, והוציאה אותה חזק בין שיניה, ויכלה להרגיש את הנוקשות בעמוד השדרה שלו שהראיתה שרון לא ציפה שתחבק אותו עכשיו. "אני יודעת," היא אמרה בשקט. "גם הארי שם בחוץ."

לאט לאט, באופן מוזר, ידו עלתה אל ראשה, ולטיפה את שיערה בדרך שנדהמה לגלות שהייתה עדיין מנחמת את הדברים שמעולם לא הודתה שתצטרך להתנחם בגללם. "לא ממש אכפת לי יותר. ואני חושב שהוא אידיוט שלא לקח אותך. את היית יותר טובה בזה ממני, אני חושב."

"לא, הוא סומך עליך יותר והציצים שלך לא יסיחו את דעתו." היא חייכה קצת, והתרחקה שוב. "אבל אני מתכוונת לזה. אתה צריך לרצות לחזור בשבילם, לא רק כדי להיות איתם. קסם חזק צריך שתרצה לעשות משהו, ולא רק לחזור למצב שהיה."

"אני רוצה -" הוא התחיל, ואז עצר, חושב, באופן מפתיע, ומבט שקט הופיע על פניו בצורה שהיא לא ראתה לפני כן. "אני חושב שאני צריך עוד לחשוב על זה. זה מרגיש כאילו אני אבגוד בהארי יותר מאיך שעזבתי."

"זה יותר גדול מהארי, רון. אנשים מתים. מה שדמבלדור לא שלח אתכם לעשות, אתם חייבים לגמור את זה."

"אבל הארי הוא גיבור, ואם הוא לא יכול…"

"אולי הוא יכול. אולי הוא לא יכול. אבל מישהו חייב לנסות. לפעמים להיות חבר טוב אומר שאתה יודע מתי חבר לא יכול ולעזור לו. אתה חייב לחזור, לראות מה קורה, ולעשות את מה שצריך לעשות. מה שזה לא יהיה."

"אני מפחד."

"אני יודעת שאתה מפחד." ג'יני שוב חיבקה אותו, הפעם חזק יותר. "אבל אתה חייב למצוא את זה שם איפה שהוא. ואני חייבת להשתין. שאני אחזור?" היא שאלה בכוונה, ולא הופתעה כשהניד בראשו.

"לא, אני צריך לחשוב. אבל תודה. התגעגעתי אלייך, את יודעת." הוא פרע את שיערה, ועם כמה ששנאה את זה, היא חייכה. גם היא התגעגעה אליו. יותר ממה שהבינה עד לרגע זה. "יא אחות קטנה ומעצבנת."

היא הוציאה לו לשון, וניסתה להתעלם מהפחד שהופיע לה מנימת קולו שאמרה שהוא מתכנן לעשות את זה ושאולי לא סיפר לה חצי ממה ששלושתם נלחמים מולו. "יא אח גדול ומגוחך."

עברו שלושה חודשים לפני שהמילים שלה רדפו אותה. היא כבר אז ידעה שהוא כן חזר, איך שהוא, למרות שביל לא ידע איך. הוא עזב ביום חג המולד, והם לא שמעו ממנו מאז, וזה הדאיג אותה אפילו אם הניחה שאיכשהו, זה היה דבר טוב.

הן חזרו לרדוף אותה לילה אחד בתחילת מרץ, כמעט בחצות, כשנשארה ערה בחדר המועדון ועברה על תרשימים של הטירה שכבר זכרה בעל פה, וחיפשה פרט שהחמיצה ויוכל לעזור להם ביום הבלתי נמנע בו העולם ילך לגיהינום.

הן חזרו לרדוף אותה כשנוויל טיפס לאט לאט, בעדינות דרך חור הדיוקן, זז כמו איש זקן ונוטף זיעה, עיניו רדופות ומרוחקות וחשוכות, לחייו שקועות ומכוסות בזיפים, רועד כל כך עד שבקושי יכול היה לעמוד כשהתחיל לפלוט פקודות חדשות שהיו יותר לחוצות, יותר נוראיות ממה שקרה בדרך כלל בשבוע מאז שקווין נחטף. לפעמים להיות חבר טוב אומר שאתה יודע מתי חבר לא יכול ולעזור לו.

לפעמים, היא שנאה את העצות שלה, אבל לשנוא אותן לא שינה כלום. ג'יני ידעה מה היא צריכה לעשות. זה הלך רחוק מדי. הלב שלה כאב, דאב לחבר שלה ולמפקד שלה כשסיים לתת פקודות ועלה לאט, בכאב אל החדר שלו, אבל ידה הייתה יציבה כשלקחה את האונייה מהכיס שלה וקראה לשאר הסגל הבכיר לפגישה פרטית בכיתת גילוי העתידות. רון צדק. זה היה קשה.

אבל זאת הייתה מלחמה, ומלחמה לא אמורה להיות קלה.

(1) מורגנה- היריבה של מרלין.

(2) רון אמר בספר שהוא ממש פחד לראות את ג'יני (שלא הייתה מקבלת יפה את איך שהוא נטש את הארי). מה גם שרון ממש לא היה מעודכן במה שקרה בהוגוורטס. כנראה שהם לא באמת נפגשו... ובכל זאת.

(3) לוויזלים יש רול (סוג של שד) בעליית הגג.

רצויה:

כולם צריכים להיות חשובים.

גוון ידעה שהוא שיקר. זה לא כאילו הייתה הראשונה; היא שמעה מספיק מהבנות האחרות, שלא לדבר על הרכילות הכללית בבית הספר וזה שהיא בעצמה הכירה אותו מספיק טוב בשש השנים שהיו בבית הספר ביחד. הוא יגיד הכל, יעשה כל מה שצריך, והיא ידעה שלא יישאר. תהיה הפעם הזאת, ואולי עוד אחת או שתיים, ואז הוא יעבור לאחרת, ויגיד בדיוק את אותם הדברים וישאיר אותה כעוד אחת ברשימה ההולכת וגדלה שלו.

זה לא שינה לה. אולי זה אמר שגם היא ניצלה אותו, וככל שחשבה על כך יותר, היא הייתה יותר בסדר עם זה. הם ניצלו אחד את השנייה, והמילים היו רק חלק מכל המשחק המגוחך. אבל כולם כבר העמידו פנים שהם מבוגרים, וכמה נורא היה המשחק שכולם שיחקו באותה השנה: האחד הנורא בו העמידו פני חיילים.

היא הטתה את ראשה לאחור, עיניה נעצמו כששפתיו של ג'ק נישקו את העור הרך על גרונה, והיא נתנה לעצמה למלמל שאהבה אותו כשידעה שהוא בכלל לא שומע. זה הרגיש נכון בכל הבלגן הזה, הדבר שאתה אמור להגיד, והיא יכלה להגיד את זה לעצמה בלי בושה. זה כמעט גרם לה לרצות להתנצל לכל אחת מהאחרות שביקרה בצדק על כך שהתאהבו בו.

אולי הן לא "נשאבו פנימה" יותר ממנה. אולי הן רק רצו את זה בדיוק בגלל מה שזה היה: בערך שעה של משהו שהרגיש נפלא אחרי שעות של מאמץ קשה ותובעני ויותר מדי שיעורים מלאים בייסורים הורסים ובלתי-ניתנים-למחילה. ילד שיכולת לסמוך עליו שיעזוב, שלא יישאר וירצה יותר ממה שיכלה לתת השנה. לא היה בליבה מקום למערכת יחסים כרגע, כי הוא היה מלא בסיוטים ובהתקפות נגד ובטכניקות ובביטחון ששום דבר כבר לא ישנה בעוד כמה חודשים מעטים.

היא הוציאה את הכפתורים מחולצתה, אבל נתנה לו להוריד את החזייה שלה כי היה שם משהו שגרם לה להרגיש רצויה, והיא הייתה צריכה את זה. לא להיות עוד חייל שנזרק, כמה ראשי תיבות אצל הקצינים שיוצבו ויחשבו בשביל כל אחד מהם מה הסיכוי לשרוד. ג'ק התנשף קצת כשהחזה שלה השתחרר, והיא רעדה מהפתיחות הזאת. לא שהיא חשבה שזה היה משהו מיוחד בשבילו, אבל למרות כל המילים הנקיות שלו, הוא מעולם לא שמר על כל הרעשים שלא מצאת במילון. זה עזב אותם בטוהר, בהבטחה שבאמת אמרה משהו, שהיא באמת הלהיבה אותו, לא משנה עד כמה מהר יעבור הלאה.

זה אמר לה שאפילו אחרי שרוואן השילה את רוב הקילוגרמים מהגוף שלה והזרימה כוח חסר רחמים אל זרועותיה, אפילו אחרי שהפחד מלהיתפס קיצץ את שיערה והתשישות שיקעה את עיניה, המתח קימט את עורה, היא יכלה להיות יפה. היא יכלה להיות יפה, היא יכלה להיות רצויה, והיא יכלה להרגיש עונג, היא אולי תוכל להתחרט על כך בבוקר ואולי לא, אבל עכשיו, כאן, בהחלטה הטיפשית והמושלמת הזאת, היא תוכל להיות חשובה.