שני סיפורים

שני סיפורים, אחד קצר ואחד ארוך. הראשון עוסק דווקא בטומי לארוש. מי זה? דמות מקורית, תלמיד רייבנקלו מהשנה החמישית, ממוצא אמריקני ומניו אורלינס. היה קצין מטעם רייבנקלו ושף חובב, ומת במהלך הקרב על הוגוורטס. אני מזהיר, הסיפור לא ממש מובן. השני עוסק בלבנדר ובמערכת היחסים שלה עם שיימוס.

בלוז:

טומי לארוש יודע ששום דבר לא מצדיק את מכירת הנשמה שלך.

אימא, היא בכתה. הפעם היחידה שאבא אי פעם הכה אותו. ילד טיפש למכור את הנשמה שלך, שום דבר לא שווה את המחיר, שום דבר לא שווה את זעמה של אימא נולה (1), שום דבר. אפילו לא סופגנייה קלה כל כך שנמסה בפה שלך, כל כך פריכה מבחוץ, כל כך רכה מבפנים, זה לא שווה דם של תרנגולת (2) בחצות על קווצת שיער שנתפסה באגרוף בוגר יותר משל אבא זמן שזז מהר כל כך.

המסעדה נמכרה תמורת פרוטות בבוקר, התיקים נארזו בלילה, נארזו חזק כשדמעות שלאף אחד לא היה זמן אליהן זלגו אל המושבים הזולים ועשר שעות אחר כך הן זלגו כל כך חזק, יותר ממה שהצניעות נתנה לו כל חייו. זלגו כל כך, אבל אין כזה דבר מספיק מעיניים שלא ראו בדרכן הטבעיות יותר ממה שנשם. הכל, הכל, הכל היה שונה, כי כלום לא שווה את הכעס.

הכל - פנימיה - הכל - ספרים עטופים חזק יותר מאיך שנזירה מחזירה ספר תפילה בלטינית שלא אומרת שזה קתולי - הכל - קור ששאב לך את האוויר מהעצמות - הכל - קולות שרקדו מסביב למילים בלי שום רוגע - הכל - להתגנב למטבח באמצע הלילה כשהיצורים וחבריו לשכבה ישנים - הכל שונה.

הכל חוץ מזה. הסכין יורדת ומתקתקת, שרביט על גדר ביום קיץ שהיה חם מדי כדי להזיע בו. רחש במחבת, קול המים המתיזים על סירות הדייגים. גוש חמאה קצת קמח, ערבב והרתח ותחמם עד שיהיה כמו תינוק מולאטי שמשחק ברחובות. לא צריך לחשוב, לא צריך לתהות מה אם ייתפס הפעם, החוקים בעולם הזה הם כלום חוץ מכאב ותמיד זה כואב, אבל הכאב הזה יבוא לישו על מצע פלפלים.

שיקויי זיכרון כאלה לא היו במרתפים של הטירה. פטרוזיליה, אורגנו, עלי דפנה ותימין, במיה ומירליטון, הם היו חסרים כאילו מישהו שר רחוק מכדי שתשמע את המילים, אבל העגבניות והחסילונים עדיין היו שם, רק לא מבושלים. האורז יתפח אם לא תסתכל בסיר, שעועית אדומה תספח את הנוזלים מאז הלילה. בלי שום, בלי נתחי חזיר, בלי אימא, בלי חברים, בלי מסיבת הוריקן אפילו בעין הסערה. הקדושים לא יצעדו לשום מקום כשימות ביוני כי אין מקום רחוק מספיק לרוץ אליו ואי אפשר לסגת כל כך מאוחר. אבל הרחש וההרתחה והאדים בפנים שלו אומרים שחג המרדי גרא (3) לא אומר להם כלום והכל למי שמתגעגע הביתה.

רק שיתנו לו לסיים, בלי עולש בקפה וזה נזיד כזה רע אבל טוב יותר מכלום, והוא לא יוכל לברוח ולא להתחבא. כי הריח נישא יותר מהזיכרונות, וכשהדלתות נפתחו לסדקים מתחת לרגליו הקרושיאטוס זרם כאילו היה נגינת סקסופון.

אורז מלוכלך נשפך על שרוול הכותנה הכחול שלו. הכחול אומר משהו לשאר שלובשים אותו בכל יום. אומר שיש כאן משהו שהוא לא מבין אבל משהו שכן. חמש-עשרה, צעיר מדי הם אומרים, צעיר מדי הם אומרים מאחורי פניהם שהוצללו בידי השנים הרעות, בפיותיהם הריקים שמדברים ובעיניהם המלאות שהוסתרו מאחורי רשת של קווים עמוקים, צעיר מדי הם אומרים ואולי הם היו צודקים אם היה שומר את ידיו לעצמו ומתרחק מאימא נולה. אבל הוא לא, והוא לא צעיר מדי, ובנולינס (4), בלוז זה לא צבע, זאת דרך לפגוע. צעיר מדי, חמש-עשרה צעיר מדי לבלוז, אבל הוא יודע שכשהמכה הבאה תהפוך אותו ואפילו שכמעט ישרף אם הסיר יתהפך, האימא היחידה שתבוא כשיצרח היא אימא נולה שצוחקת ברוח דם תרנגולת בחצות.

(1) נולה- כינוי לניו אורלינס

(2) כנראה דם התרנגולת משמש לטקס וודו.

(3) מרדי גרא- חג נוצרי.

(4) נולינס- ניו אורלינס.

ההולכים באש:

לשחק באש קשור לשליטה.

היא הרגישה קצת כמו כיפה אדומה שניסתה לעבור על קצות האצבעות להקה שלמה של זאבים רעים ישנים, ויותר מקצת מגוחכת. שלושה זוגות גרביים הוערמו כדי שלא ישמעו את צעדיה, כפפות שחורות הסתירו את נצנוץ הלק בצבע האדום שנראה כל כך יפה אתמול, והיא עטפה את עצמה בגלימת בית הספר השאולה של פרוואטי עם הברדס עליה כי את שלה היא תפרה בעצמה והיה ניתן לזהות אותו אם, חי מרלין, מישהו יתפוס אותה.

הסל טפח על הצד שלה בכל צעד מהוסס, ומרט את עצביה קצת בכל פעם, אבל לקשור את חגורת שמלתה לידית הייתה האפשרות היחידה שתשאיר את ידיה ושרביטה פנויים לגמרי. זה היה טירוף, טירוף מוחלט להתגנב בטירה פחות משבוע לאחר שחצי מהסגל הבכיר נלכד, מטורף יותר שאף אחד לא ידע על כך, אבל אם אף אחד אחר לא ידע, אף אחד אחר לא יסתבך בצרות בגלל הרעיון שלה, ולבנדר הניחה שבגלל הבית שהשתייכה אליו היא נאלצה לבצע פעולות אמיצות ומסוכנות פה ושם.

וזה לא כאילו היא לא נקטה אמצעי זהירות. האומץ לא היה חייב לגרום לך להיות טיפש, אפילו אם רוב הזמן. היא חיכתה עד כמעט שתיים לפנות-בוקר, והיא הגיעה כל הדרך אל המטבח בהצלחה, השתמשה בסיסמה שהילד של רנקורן העביר לה כדי לעבור את חליפת השריון בדלת, מילאה את הסל, והיא כבר עלתה לקומה השישית מתוך שבע. כל עוד היא לא תשתחצן עכשיו, לא תוריד את ההגנות שלה או תרוץ או -

מממיייייאו?

חלקיק שנייה, אולי. בטח שפחות מפעימת לב. זה היה המרחק שהחתולה הארורה הזאת הייתה מלהיות כמה אטומים מתפזרים, ריח בושם מתפזר ושש שיערות שיצמדו לרצפה.

זה היה קרב עכשיו, וכשהן הסתכלו אחד על השנייה במבטים עוינים וזהים, היא גילתה שחשבה, באופן מפתיע, על שאגת הקהל ועל צלצול פעמון. בפינה האדומה, לבנדר בראון! מטר שישים-וחמישה עם יציבה טובה, חמישים - טוב, אולי חמישים-וחמישה קילוגרמים- שמוכנה ומחזיקה בשתי ידיה את שרביטה והקצה שלו מכוון לחלוטין למרכז פרצופה של החתולה הכי שנואה בהיסטוריית הקוסמים! ובפינה האפורה והמעופשת-חומה, יש לנו את גברת נוריס! 33 סנטימטרים אם אתה כולל את הזנב, שלושה קילוגרם אם אנחנו נדיבים עם הרזה הזאת, ובמרחק יללה אחת מנוקאאוט של גברת בראון!

המחשבה הראשונה שלה הייתה להגיד לחתולה מה לעשות עם עצמה, וכמה זיליוני וולטים חשמליים היא תרגיש אם היא לא, אבל בעוד שלא פקפקה שגברת נוריס תבין כל מילה, היה בה חשד שתקבל את מותה אם תוכל לקחת את לבנדר איתה. היא נשמה נשימה עמוקה, וידעה שכמעט לא היה לה זמן, ידעה שלא יכלה להסתכן…

היא עדיין הייתה חתולה. לאט לאט, עוצרת את נשימתה, מתפללת שזה לא יעורר חשד, שומרת על קשר עין, בלי להזיז את שרביטה, היא הרימה את ידה הפנויה אל ראשה מאחורי הברדס, מצאה את הקוקייה, והורידה אותה בזהירות מהקוקו שלה, ואסירת תודה יותר מאי פעם על כך שלא היו לה התלתלים המקורזלים של הרמיוני.  זה לא היה משהו מיוחד, שום דבר שיסגיר יותר מהבית שלה לכל היותר- זה היה אדום - אבל הייתה חתיכת זהב קטנה שמסביבה ליפפו את הגומי, והיא הקישה עליו באצבעותיה, ונתנה לה לקלוט את אור השרביט כל כך בחן עד שכמעט צחקה ובכתה בקול כשתשומת ליבה של גברת נוריס הוסחה מיד.

תנועה קטנה הלוך ושוב, רק כדי לוודא שאוזניה התרוממו ועיניה הסתכלו וזנבה קשקש לפני שמתחה את החתיכה במהירות מעל האצבע והאגודל ושיגרה אותה רחוק ככל שיכלה במורד המסדרון. גברת נוריס רצה אחריה ולבנדר, שכבר לא שמה על לצעוד על קצות האצבעות, רצה בכיוון השני לפני שיתפסו אותה ולא יהיה לה תירוץ.

סוף המסדרון. פנייה שמאלה. הפנייה השנייה ימינה. עשרים-ושתיים מדרגות. הפנייה הראשונה ימינה. שוב סוף המסדרון ובקושי להשמיע רעש לגברת השמנה שהסיסמה הייתה אמורה להיות "רק עוד רגע", אבל הו, שתבורך, היא החליטה בקריצה ונפנוף שזה היה קרוב מספיק ולהרגיש את הסל כמעט נשפך כשנכנסה פנימה ומכה על ירכה אאוץ' זאת מכה שתכאב אבל לא משנה לתלבושת בכל מקרה היו גרביים עד הברך. לעלות עד חצי גרם המדרגות לפני שהבינה שהלכה לכיוון הלא נכון ועד שהלכה לגרם המדרגות הנכון ולדלת הנכונה היא התנשפה כל כך עד שזה כאב והזיעה וליבה הלם כל כך חזק עד שהמנהל יכול היה לשיר אופרה במרחק קטן מאוזנה הימנית ולא יהיה לה אכפת ואוקיי, בסדר, אולי רוואן צדקה. אבל היא עדיין הייתה כלבה קטנה.

היא הייתה צריכה לדפוק פעמיים לפני שהייתה תשובה, ואז הדלת נפתחה ושיימוס עמד שם, שיערו הכמעט עומד מצליח להיות שטוח בצד אחד ועומד בצד השני כששפשף את עיניו בגב ידו. "מה ל'זאזל את עושה כאן בשעה הזאת, בראון?"

כמובן, היא מעולם לא העירה אותו משינה ערבה לפני כן, אבל עוצמת המבטא האירי הזה הפתיעה אותה, ופתאום היא כעסה מסיבה שבכלל לא יכלה להסביר לעצמה. "חשבתי שאולי תהיה בודד," היא ירקה. טוב, או ניסתה לירוק. זה היה קצת יותר מלא אוויר ממה שתכננה, ונשבר באמצע, אבל היא ניסתה לבטל את זה כשנכנסה אל החדר ברוגז גדול.

"כשנוויל בן ערובה, ואתה… כאן למעלה לבד." הגלימה איווששה בחן כשזרקה אותה אל המיטה הקרובה, והיא הורידה את החגורה ואת הסל ועל המיטה לצידה ושילבה את רגליה, והסיטה את השיער הפזור שלה מפניה כשהתחילה להוריד את הגרביים הנוספות שלה. "אז, אתה עומד להגיד משהו? כמו, אתה יודע, תודה?"

שיימוס עדיין עמד ליד הדלת, ומילותיה הפתיעו אותו מספיק למרות המבט הנדהם שלו, לפחות מספיק כדי שיוכל לסגור את הדלת, ינסה לנעול אותה, יזכור שאין לה מנעול ולא יפספס יותר מדי כשהסתובב בחזרה אליה. "אני… אני… אוי, אלוהים!"

זה היה משהו במבט שלו. כאילו חטף ברך במפשעה וזכה בהגרלה, והיא הייתה כל כך קרובה לשאול אותו אם היה ממש טיפש כשהחלק מהמוח שלה שהיה יותר רגיש לכאלה דברים בדרך כלל השיג אותה מהמקום בו השאירה אותו עם הקוקייה שלה. בחורה מזיעה, מתנשפת ומאדימה עם מוניטין ידוע לשמצה מופיעה על מפתן דלתו של גבר בשעות הקטנות של הבוקר, אומרת שהיא שם כי הבחור לבד, מתחילה להוריד בגדים, מחזיקה סל מכוסה במסתוריות ולא הרבה בגדים תחתונים מתחת לכותונת הלילה שלה.

אוי, שיט, לא פלא שהוא צבט את עצמו.

לבנדר נאנחה, הזדקפה וניסתה לסגור שוב את כותונת הלילה. "תסגור את הפה שלך, שיימוס. אני מצטערת, לא התכוונתי לתת לך רושם מוטעה, אבל לא ככה אני אגרום לך להרגיש טוב יותר."

הוא שמט את גבו אל הדלת באנחה דרמטית, יד אחת על ליבו וחיוך של חוצפה טהורה מופיע בעיניו. "אוי, בחייך, יקירה, אני לא אספר לקורנר אם תרצי פשוט לתת לי קצת -"

"לא, וזה אחד." קולה היה קר כקרח, שרביטה חזר אל ידה וכוון ישירות על נקודה בגופו שמחקה את החיוך וכל הצעה שבאה איתו מיד.

שיימוס לא פספס את הכוונות שלה, והוא כחכח בגרונו, ידו נכנסת בלחץ אל כיס הפיג'מה. קולו ופניו היו עירניים לחלוטין, המבטא האירי חזר לאן שהייתה רגילה שהיה. מדהים איך זה עבד. "אחד מה?"

"מקרה אחד שבו היית חרא קטן ומגעיל," היא הסבירה בבוטות, ושרביטה לא מש ממנו. "אני אתן לך את חמת הספק כי הערתי אותך והעליתי ציפיות, אפילו אם לא התכוונתי, אבל שניים ואני ארביץ לך איפה שיכאב, שלושה ואקלל אותך עד שתהיה סופרנו לנצח ואלך. ברור?"

הוא הנהן מיד. "כשמש."

מבטו לא עזב את השרביט עד שהוא ירד וחזר אל כיס כותונת הלילה שלה, והקרב נתלה באוויר כמו נשימה ארוכה. זה היה מוזר כמו שוב להילחם מול גברת נוריס במסדרון, חוסר הביטחון בנוגע למי שיעשה את המהלך הבא או כמה התוצאות יהיו נוראיות, אבל שיימוס פעל ראשון, זז מהדלת בצורה קלילה מזויפת וטיפס על המיטה קצת רחוק מדי כדי שהיא תחשוב שהוא ישב שם מרצונו החופשי.

עדיין היה קצת מתח שיצר קווים שהופתעה לראות בקצות עיניו של נער בן שבע-עשרה אבל יותר הופתעה שמעולם לא שמה אליהם לב, אבל קולו לא בגד בהם בכלל. "אם את לא… אז הכל בסדר, כן? את לא רבת עם פרוואטי או משהו?"

"לא, שום דבר כזה." התזכורת לסיבה בגללה באה הקל על הרגע שכמעט היה אפילו אם לא הייתה בטוחה, למען האמת, איזה מהרגעים העדיפה. "כמו שאמרתי, סתם חשבתי על כמה שזה בטח חרא בשבילך להיות כאן למעלה לבד, במיוחד אם אתה מודאג בנוגע לנוויל, ג'יני ולונה רק חצי ממה שאני דואגת להם."

היא קיוותה שהדאגה שלה תהיה ברורה, אפילו אחרי האיום שאיימה - והתכוונה אליו - וכן, כתפיו נשמטו, והחיוך חזר אל פיו המצולק. "הוגן מספיק, וכן, אבל זה לא מה שגרם לך להעלות קיטור כמו הרכבת להוגוורטס, וזה לא מסביר לי מה יש בסל."

היא לא ניסתה להסתיר את השחצנות בחיוכה כשהסתובבה ומשכה את הסל אל חיקה, הורידה את הכיסוי וחשפה את התוכן בדרמטיות. "פשטתי על המטבח. נתקלתי בגברת נוריס בדרך חזור, ואני חושבת שזה בסדר, וחשבתי שאולי… טוב, פיונה ושאר הבנות רגילות לעשות את זה לפעמים כשלמדנו כל הלילה, ושמעתי שמועות שאתה יכול לבשל."

לכמה שניות, היא חשבה שטעתה, שדין טעה או שסתם צחק עליה, אבל הדממה הייתה רק הפתעה לרגע קט, ושיימוס כבר הנהן במרץ ובגאווה. "את זה אני יכול לעשות. ועכשיו אני ממש סקרן לדעת מה יש לך שם."

הוא מתח את צווארו כדי לראות, אבל היא הקדימה אותו, והוציאה קודם את הקערה ואז את המצרכים מתחתיה, וסידרה אותם בזהירות על הצפה ביניהם. "חמאה, ביצים, סוכר, קמח, סודה לשתייה, תמצית וניל, קצת מלח…"

הקמטים והצלקות נעלמו כמעט לחלוטין, ופתאום, אפילו ללא חולצתו, לחייו האדימו ושיערו המבולגן והנמשים הפכו אותו לכמעט בן ארבע. "עוגיות?"

לבנדר נלחמה בדחף לצבוט בלחייו, והסתפקה בחיוך חמים כשהושיטה לו את החמאה. "אם אתה יודע איך מסדרים את הכל."

הוא מיד לקח אותה, והיא בקושי החניקה צחקוק מאחורי ידה כשהוא התחיל לפצוח בריקוד שמח במקומו, ונופף בחמאה כמו גביע הקווידיץ'. "כבר אמרו לך שאת מלאך?"

"כן."

"לא מספיק פעמים." הוא כבר פתח את החמאה וזרק אותה לקערה, ושפך עליה סוכר כשעצר, והסתכל עליה כשקימט את מצחו. "אבל אני לא יודע אם אני יכול לאפות אותן."

"זה בסדר." היא חשבה על זה לרגע, תהתה אם היא זוכרת את הדבר שהרמיוני עשתה, ואז החליטה שלא אכפת לה. "גם בצק זה טוב מספיק."

"מצוין."

שיימוס סיים עם הסוכר וחיפש משהו בסל, והיא הסתכלה עליו לרגע, ותהתה אם היא צריכה להגיד את זה לפני שהחליטה האם זה נוח או לא, היא לא יכלה לשחרר את זה. "לפרוטוקול, דרך אגב, קורנר ואני רק ידידים."

הוא הרים את מבטו כל כך מהר עד שכמעט הפיל את הסל, ותפס אותו ברגע האחרון, עם תדהמה בכל תו בפניו. "ברצינות? חשבתי ש… כלומר, את תמיד…" הסומק המובך היה בולט אפילו באור הירח הכחול.

לבנדר פרשה את ידיה ומשכה בכתפה. "רק ידידים. הוא מצחיק, הוא מבריק, ואני אוהבת להלביש אותו."

"ולפעמים להפשיט."

זה היה ניסיון חלש למצוא שוב עוגן בגסויות, והיא הרימה אצבע באזהרה. "זה אחד וחצי. רק ידידים, רק להלביש אותו. הוא ממש נשוי לבוט, אבל יש לו פרופורציות נהדרות." היא עצרה, ודאגה פתאום מכמה שאפשר לטעות בנוגע למשפט הזה, אבל ההסברים לגבי גדלים מועדפים של דוגמנים רק ירחפו מעל שיימוס ותהפוך את הכל לגרוע יותר, אז היא פשוט הרימה את סנטרה וניסתה לאתגר אותו. "תפרתי לו את המעיל הזה, אתה יודע. הכחול עם המכפלת קרם."

להפתעתה, הוא לא ניסה להמשיך עם ההומור הגס, והכבוד שהרחיב את עיניו היה אמיתי, ואם בכלל, רק מלא בקנאה. למרות שאם בה או במייקל, היא לא ידעה ולא היה אכפת לה. "זה חתיכת מעיל."

"תודה לך."

שיימוס הנהן מתוך הסל שעכשיו הפך ולבש ככובע כשניער אותו. "אני מתכוון לזה. סליחה."

לבנדר הטתה את ראשה בבלבול לגבי המילים והפעולות, וניסתה למצוא בעצמה מה ריתק אותו כל כך. "על מה?"

"אני לא מתכוון לכלום." פניו יצאו מהסל למספיק זמן כדי שתוכל לראות קצת בושה בעיניו לפני ששוב נעלמו ולא בלי מחשבה. "פשוט יש לי פה גדול." הייתה נשיפה מלאה בזעם, והסל נזרק אל קצה המיטה כשהסתכל אליה במבט שכמעט האשים. "את לא הבאת במקרה כף?"

אה, זה היה הכל? הפעם, לבנדר לא ניסתה להסתיר את הצחוק כשהרימה את הכיסוי שהיה הדבר הראשון שזרק והוציאה את כף העץ מתוכו. הוא חטף אותה ממנה במהירות, שם את הקערה בין ברכיו ותקף את החמאה והסוכר כאילו כל אחד מהם היה אחראי באופן אישי לעוול שנעשה לו, או אולי אפילו לאמו.

היא צפתה בו עובד, וניסתה לא לשים לב, ולא להעריץ את הצורה בה השרירים זזו מתחת לגבו ולכתפיו שהיו כל כך יפות עד שהנמשים נראו כמו פרסים סודיים שהוצעו רק למי שבהתה מקרוב מדי. הוא היה נמוך יותר ממנה, ורזה, אבל הוא לא היה שביר אם הסתכלת מבעד לתלבושת האחידה שגרמה לכולם להיראות כמו ילדים ללא מין, ויש לעצור מיד את קו המחשבה הזה.

"אני עדיין לא מאמינה שהתחצפת ככה לאלקטו;" היא קטעה את עצמה בכוונה. "היה לך מושג שזה יגמר ככה?"

שיימוס משך בכתפיו, ולא הרים את מבטו מהחמאה שאותה המשיך לתקוף. "לא ממש חשבתי על איך זה יגמר."

לבנדר צחקה למרות הכל. "לזה אני יכולה להאמין."

החמאה בטח התחננה לרחמים בשפה חלבית סודית שרק אירים שידעו לשמוע אותה יכלו לשמוע, כי הוא השמיע רעש של סיפוק ולקח את הביצים, ושבר אותן אל התערובת לפני שחזר לתקוף. רק אחרי שהגיע אל סיפוקו והקמח והמלח התווספו לקערה הוא נזכר שהייתה שם, ושהייתה שיחה ביניהם. "את חושבת שהם בסדר; המנהיג הנועז והשאר?"

"אני די בטוחה שג'יני תצא משם עם הביצים של השטן בתור עגילים, ואי אפשר לדעת כלום בנוגע ללונה, אבל נוויל…" האומץ נעלם, והיא הורידה את מבטה, ושיחקה עם קצה התחרה של כותונת הלילה שלה, ממוללת אותו בין אצבעותיה כל כך חזק עד שזה קצת כאב לה. "אני לא יודעת. אני כבר לא מרגישה כאילו אני מכירה אותו יותר. הוא כבר השתנה כל כך, והוא כל כך מרוחק מאז שהם…"

היא לא יכלה להגיד את  זה. תודה למרלין שהיא לא הזדקקה לזה. זה היה מוזר, הדברים שכבר אסור היה להגיד ביניהם; המילים שכולם הסכימו להסכים לא לומר ובקושי לחשוב עליהן. הוכו. הולקו. כוסחו. חטפו. נקרעו. בותרו לחתיכות נוראיות שלעולם לא אוכל להוציא מהסיוטים שלי לשארית חיי ואני אפילו לא יכולה ללבוש את השמלה שלי עם הגב מתחרה עכשיו בגלל הקווים מאחור.

אבל הוא ידע, וזה היה שם בצורה בה גבו התכופף בהבנה מתחת לסימנים שלא היו חזקים יותר מהנמשים הכמעט בלתי-נראים. "אני חושב שכולנו השתננו מאז."

"לפעמים זה מפחיד אותי." התחרה נקרעה. היא תצטרך לתקן את זה. היא עזבה והחליטה למולל את הבד הגמיש יותר בקצה כותונת הלילה שלה. "בשבוע שעבר, התאמנתי עם רוואן והבנות, והיה רגע שבו חנקתי מורג מקדוגל הארורה ופשוט… מרלין, למה אני הופכת? אני בכלל רוצה להיות האדם הזה? אבל אני לא חושבת שיש לנו עוד ברירה."

"כנראה מעולם לא הייתה לנו."

"גם לך זה ככה?"

הוא נעץ את הכף חזק כל כך עד שפגעה בתחתית הקערה בצליל של שיניים שנשברו אחרי מכה. "קצת, אבל זה יותר מהדאגה שאני לא אוכל לבטל את מי שנהייתי."

"אני לא -"

הוא קטע אותה במבט מעיניו שהרגיש כאילו הצמיד את ליבה לחתיכת עור. "לב, מתוקה, את יודעת איפה גדלתי. אני באמת צריך להסביר לך?"

היא לא הייתה מוכנה להסיט את המבט. אם הוא חי את זה היא תוכל לחיות עם הרעיון. "לא חשבתי שהמשפחה שלך הייתה מעורבת בבלאגן הזה."

הצלקת הלבינה תחת הלחץ של פיו ברגע לפני שענה. "כשזה העולם שלך, אין סיכוי שזה לא יגע בך. אבל את יודעת את זה, או שאת לומדת את זה עכשיו. אפילו אם החיים שאת רוצה זה לתפור שמלות, החיים שיש לך זה חניקות וקסמי מגננה, לא ככה?"

היא שנאה את זה. זאת הייתה הצורה הנוראה ביותר שבנים דיברו אליה בה, ולא הייתה  קשורה לסקס, הנימה שאמרה שחבל שהיא מדאיגה את הראש הקטן והיפה שלה, והקול שלה ירה כמו מספריים שחתכו בד. "אני עדיין יכולה לתפור שמלות. ולהכין בצק עוגיות. אני לא עומדת לתת לזה לשנות אותי כל כך הרבה. גם זה יהיה לתת להם לנצח, אתה יודע. בגלל זה אני רבה עם רוואן על הזכות שלי לשים לק לציפורניים ועדיין לסלסל את השיער שלי ולשים את המייקאפ שלי שוב, אפילו אם אני כל כך עייפה עד שאני רועדת.

היה אמור לצאת חיוך קטן עכשיו. היא ידעה איך זה הלך. ההנהון המתנשא שאמר שמותר לה להתעסק בדברים הטיפשיים שלה, אבל הוא לא היה שם. הוא היה אמור להיות 'חכם' ו'מגן' ומחורבן, וזה לא היה בכלל חיוך וזה היה משהו טהור ומוזר שהיה מעל כנות פגיעה. "כל הכבוד לך, ואני מתכוון לזה. אבל בשבילי, זאת בדיוק הבעיה. החבר הכי טוב שלי הוא אנגלי ואף אחד לא אומר על זה כלום, ולא מפחדים מחבילות שנשארו או ממשאית שנמצאת במקום מוזר, ולא תוהים באיזה צד מישהו נמצא או מה בטוח להגיד. או מה לא בטוח. עכשיו כן, ולפעמים זה מפחיד אותי לדעת כמה זה קל ללכת הביתה בלי לעזוב את בית הספר, אם את מבינה אותי."

לבנדר גלגלה את עיניה, ושמה את ידה על המותן שלה בלי לעמוד. "אני לא חושבת שאתה עומד לשים מטעני חבלה במשרד של סנייפ, שיימוס."

החיוך שלו התרחב. "תלוי מה יקרה למנהיג הנועז ולשאר, לא?"

ועכשיו התשובה שלה הייתה אמורה להיות מתחכמת והוא היה אמור לצחוק אבל לתת לזה קצת לעקוץ והם ישנו את הנושא, בטח לבצק עוגיות שנראה די טוב וכמעט ספק את כל הקמח. אז למה תשומת ליבה הלכה לאן שלפני דקה הוא חשב בלי רשות? למה היא הסתכלה עליו בלי לעג ולמה לא היה שום דבר ציני או מתחכם להגיד, רק "לא, אני לא חושבת" שיצא ממקום שלא קיבל אישור מהפה או מהמוח או מההרגלים.

הכף עמדה לבדה על הבצק, ושתי ידיו של שיימוס שיטחו את צידיו כשהוא צפה בו נמתח לאט לאט לצדדים. "את מאמינה בי יותר ממני."

"אולי מישהו צריך."

"לא הייתי שם את החסכונות לחנות השמלות שלך על זה."

"אני כן, אבל שוב, אני עקשנית."

"גריפינדורים."

"כולנו מטורפים, אתה יודע."

הכף נפלה על קצה הקערה. שיימוס הרים אותה, סובב אותה, שוב דקר את הבצק, טעם קצת, ואז נתן לה את הכף. "בחיי."

לבנדר לקחה את זה, והייתה מודעת בדרכים חדשות ולא ממש נוחות שהוא מסתכל עליה, ורואה איך היא מלקקת ומכרסמת והיא הייתה אמורה להרגיש כוח, אבל לא. זה היה מוזר, לצפות בעצמה צופה בו צופה בה ולתהות לאיפה האנשים שחשבה שהכירה נעלמו בלילה. עדיין היה הרבה בצק על הכף כשהחזירה אותה לסל, והיא בהתה בכלי העץ כאילו הצמיח עין. "אתה בריון כמו שאני פלרטטנית." היא לא הרימה את מבטה, היא אפילו לא הייתה בטוחה אם דיברה אליו או שלא. "זה משהו ששנינו לובשים כי זה נותן לנו את הכוח שאנחנו חוששים שאין לנו באמת."

היה שיעול שהיה כמעט לעג לחוץ. "את קצת הרחקת לכת, לא?"

היא דחפה אצבע בבצק שנשאר על הכף, אספה אותו וריסקה אותו בידה ושנאה את הקול בראשה שחישב אם הנוקשות שלו תאפשר לה להוריד את כותונת הלילה כי פתאום היה ממש חם כאן. "אם הייתי לובשת רעלה, בנים עדיין יבהו לי בציצים ויצבטו לי בתחת. אם אתה תתחבא בחדר שלך, מישהו אולי יחליט שצריך לפוצץ את הבלוק שלכם. אז שנינו נלחמים בזה ראש בראש ואני חותכת את החולצות שלי נמוך מספיק כדי שכל האזור ישים לב ואתה מאשים את אלקטו שדפקה את אחיה החלזוני ושנינו מעמידים פנים שזה מה שאנחנו רוצים."

והיא הרימה את מבטה עכשיו. כותונת הלילה ירדה מכתפיה כמו כפפה שנזרקה, ראשה התרומם, אבל העיניים שלו היו מצופות בשריון שנראה כמו קנה רובה. הוא לקח את הבצק מידה בלי להסתכל ושם אותו בפה שלה בלי לפלרטט. "תאכלי בצק, בראון."

היא הייתה גאה מדי כדי לחזור אל כותונת הלילה שלה, ואפילו לא ידעה מה אכפת לה אם ממילא לא הסתכל, אבל היה לה עוד שריון מול שלו, אז היא חטפה אותה שוב, בלי לזכור למה הורידה אותה מלכתחילה. "הפכתי מ'לב, מתוקה' ל'בראון', הא?"

שיימוס לקח קצת בצק מהכף שלה, גלגל לכדור ודחף לפה שלו. "את רוקדת קצת קרוב מדי לאש, לא ככה?"

"איפה עוד יש לרקוד?"

"גיליתי שלפעמים זה יכול להיות כיף להיות בתוך הלהבות."

"לפעמים נכווים."

"אבל אז זה מבחירה שלך, כמו שאמרת, לא ככה?"

"תפסת אותי."

הגבה שהתרוממה הייתה חלק מהמשחק. "באמת?"

מה שהיה בבטן שלה לא היה. "עדיין לא."

"אבל אולי?"

"אתה שואל?"

"אולי."

"למה?" זה היה אמיתי, והיא לא התכוונה שזה יהיה, וזה הדהים את שניהם. ידה טיילה אל קצה כותונת הלילה. שלו הלכה אל שלה. היא קפאה. עיניה התרוממו בשאלות שלא יכלה להגיד. לא היו לו תשובות, אבל גם שריון לא היה להם, והם לא רצו להוריד מבט אפילו שרכנה קדימה. זה היה גרוע יותר מזה.

"את מחפשת תשובה שלא ארוזה בסל הקטן שלך, נכון?"

"יש לך אחת?"

שיימוס נשם נשימה עמוקה ונשף לאט, כשהוא עוצם את עיניו לרגע ארוך לפני ששוב הרשה לה לראות אותם. "אני לא עומד לשקר לך ולהגיד שזה לא הדבר הטוב בכל התערובת הזאת."

"אז מה עוד יש בקערה?"

"שאת לא יוצאת עם קורנר כמו שחשבתי שאת, כי אני התחלתי לחשוב אצלנו עם בגמן שיש חנון מהספרייה שיכול להוריד לך את הראש בקלות יותר ממה שיוכל לתפור אותו בחזרה אם בא לו." שיימוס דחף את המיטה, צעד רחוק, הסתובב בפניקה מובנת וצעד בחזרה, ידיו בכיסים ואז בשיערו ואז שוב בכיסים. "שאת חכמה יותר ממה שחשבתי שאת. שאת קשוחה משהו פחד, וזה לוהט… ואני יודע, כן, צעד ושלושה רבעים, אבל כמו שאמרתי, לרקוד בתוך האש."

והוא עצר עכשיו, מוכן, מחכה להשיג אומץ לעשות משהו שלא ידעה. לבנדר בלעה את הרוק, ניסתה להירגע ולחזור. "זה הכל?"

ראשו הסתכל דרך החיוך המגן ונראה היה שהזהיר אותה. "אני לא רוצה שתיכווי, זה הכל."

הו, אבל זה היה אתגר, ואפילו אם עדיין לא הייתה בטוחה בנוגע לאיפה הם היו, היא לא ויתרה על משחק. היא החליטה לאתגר אותו. "נסה אותי."

"שאת צודקת, אולי, בנוגע אליי. בנוגע למה שאני יכול להיות. ואני חושב שאת צודקת בגלל מה שאת יכולה להיות. שאת בודקת מה זה שיהיה לך מוניטין כמו שיש לך ורואה אם את יכולה לשרוד אותו ותוהה כמה החיים יהיו קלים אחר כך אם תסללי את הדרך שלך בגלל מה שאנשים חושבים עלייך בכל מקרה, ואת ממש רוצה את חנות השמלות הזאת."

לעזאזל איתו, ולעזאזל איתה על שהתחילה את זה, ולעזאזל אם תיכנע עכשיו. היא הזדקפה כדי להסתכל עליו, בלי לטרוח לא ליהנות קצת מהעובדה שהיה הייתה הגבוהה מביניהם. "אני חושבת שהשיער שלך מתחיל להישרף, פיניגן."

שוב קשה. "עכשיו 'פיניגן', מה?"

גם היא הקשתה. נקישת אצבעות, הבצק הגיע אל ידה, והיא דחפה אותו אל הפה שלו בקלות. "תאכל בצק."

שיימוס לקח אותו, לא ירק אותו, בלע אותו. ידו הושטה אליה, עצרה קצת לפני מותנה, ונסוגה. "את לא חייבת לעשות את זה, את יודעת."

שלה לא נסוגה, אחזה בגבו, אבל לא משכה אותו. "גם אתה לא."

הוא לא זז. גופו היה חם בידה. "בהנחה שיש לנו ברירה בעניין הזה."

היא לא זזה. הוא לבש את מכנסי הפיג'מה שלו נמוך מדי. היא לא העזה. "תמיד יש לנו ברירה".

הוא הקשה. "כמו שלמנהיג הנועז הייתה והוא נתן לכולנו שיעור בנוגע לגב של בן אדם?"

היא הקשתה. אצבעותיה על קצה בטנת המכנסיים, נתנה לו להרגיש שהיא חושבת על מקום נמוך יותר אבל לא עושה ולא תעשה. היא הייתה צריכה לשלוט.

הוא עבר את הגבולות הלא נכונים, והיא הייתה צריכה להחזיר את זה לאזור מוכר יותר, האזור שלה. למקום בו חשבו שהם לעגו לה אבל היא הייתה זאת שיכלה לעצור כל נשימה שלהם עם ליקוק של מחק בעיפרון. למקום בו לקחה את האיומים האילמים שלהם להפוך אותה לחפץ ולקורבן והשתעשעה בהם ככל שרצתה. שליטה. בהכל. הטרף הפך לטורף. פשוט. מוכר.

תשוקתה מעולם לא נכנסה לשם, לעולם לא יכלה להיכנס, לא אחרי שהיא טעתה פעם אחת ונפגעה כל כך. החוקים אמרו שאפילו ילדה ששיחקה עם התשוקה והעמידה פנים בשביל עצמה לא יכלה לרצות את זה באמת, והיא בכלל לא הייתה בטוחה שמה שהרגישה עכשיו לא הפר את החוקים הללו או מאה אחרים שלעולם לא חשבה שהיא הזדקקה להם. האם היא רצתה, כן, והיא לא ציפתה לזה, אבל זה היה שונה מסתם כאב ודגדוג וחום. היא אפילו לא ידעה מה זה היה או אמר חוץ מזה שהיא רצתה לתת לו סטירה ביד אחת כשהשנייה המשיכה ואיך לגרום לו לעשות דברים שבכלל לא ידעה איך ירגיש לגביהם.

ואיך הוא העז להיראות לחוץ בתוך עיניו כמו שהיא הרגישה ולא מהסיבות שראתה מאה פעמים בגברים ויותר מדי מהסיבות שהרגישה לעיתים קרובות במראה. ידה לא זזה והיא החליטה להגיע לאזור הנוח יותר שאסור לדבר עליו. "כמו איך שהייתה לו הבחירה לעמוד ולהגיד שלעזאזל מה שיקרה עכשיו."

ידו על מותנה עכשיו. אבל רק על המותן. פרופסור מקגונגל תרשה ואלס מתורבת. "תרקדי בלהבות."

היא לא זזה. ידה החליקה על צידו, לא נמוך, לא גבוה, ממש כמו שלו. "עדיף מאשר לא לרקוד בכלל, אם כבר."

"נכון? אנחנו לא מתאימים לספסל."

ברגע אחד, הקולות שלהם הפכו למשהו שקרוב ללחישה. "אתה יודע, פרוואטי, סבא שלה פאקיר. הוא הולך על גחלים, לפעמים, רק ברגליים יחפות."

ההפתעה המידית נעלמה בתוך שנייה כשצחק. מתי שהוא, הם הפכו לכל כך קרובים עד שהרגישה את זה. "ראיתי את זה פעם. מטורף."

"היא אומרת שההבדל בין אלו שנשרפים ובין אלו שלא זאת אמונה."

גופו נמתח מתחת לאצבעותיה כשהמשיך לצחוק. "סליחה, אבל אני כבר מזמן גמרתי עם זה. קתולים ופרוטסטנטים זה חצי מהסיבה לכל ה -"

לבנדר קטעה אותו, האומץ להגיד את זה יצא מאותו מקום מטורף שבו כל השאר היה או אולי האמת כי הכירו אחד את השנייה כבר יותר משש שנים ואולי חלק מזה עדיין שינה או שלא אצל הזר המוחלט שאולי ואולי לא כמעט החזיקה. "לא כזאת אמונה. אולי רק אמונה שתוכל להיות במצב טוב יותר."

עיניו נעצמו, כאילו החליף לגרביים יבשות במהלך סופה. "גם כזאת אין לי."

היא עצמה גם את שלה. "לא, אבל יש לך בי."

"ולך יש בי, את אומרת?"

"אני אומרת."

"הולכים באש, אם ככה. אני יכול לאהוב את זה."

"גם אני חושבת שאוכל."

"אז, אם אנחנו עומדים ללכת לשם, ביחד?"

היא פקחה את עיניה והרחיקה את ידה. זה לא היה יותר מדי, וזה הפך ליותר מדי. "אולי רק דרך האש."

שיימוס צחק, ולא היה שם שום דבר מתוכנן, וזה פגע בה כמו קסם. "לב, מתוקה, אני לא מתכנן מה יקרה אחר כך."

"טוב."

"הא?"

"אתה תחפש משהו לעשות. ואני צריכה נער שליחויות." זה היה הדבר האחרון שציפתה להגיד, והיא לא זכרה את הפעם האחרונה שעקצה גבר - חוץ ממייקל שבעצם לא נחשב כי פשוט לא משחקים משחקים כאלו עם אנשים אחרים שצריכים לחיות דרך מספיק מהחרא הזה - בלי לנסות לפגוע לו בביטחון. זה הרגיש טוב, וזה הרגיש כאילו בן דוד של הדבר המסתורי האחר שרצה שהיד שלה תחזור ושמח שלא הלכה.

הוא הרים את שתי הגבות שלו, מזייף פגיעה, בלי להצליח. "אז אני אהיה, לעזאזל."

"נראה." היא נתנה ליד שלה לחזור.

שיימוס עצר את נשימתו למגע. המתח הצטבר בזרוע שלו עד שכמעט משך אותה קרוב אליו. "כמה אני קרוב?"

"הנעליים שלך נשרפות." היא צעדה קדימה בעצמה. הם היו עם רגליים מקבילות, בלי כלום חוץ מכפות ידיים שנוגעות בקצה המותניים.

הוא סגר את שאר המרחק בכל מה שלא שינה. "אני אסתכן בזה."

היא שוב עצמה את עיניה. "בריון קטן ושחצן."

"זונה חסרת בושה."

"מפוחד. מתגעגע הביתה. בודד. מורד."

"מפוחדת. מתגוננת. בודדת. חולמת."

שלוש נשימות, והיה לו טעם של בצק עוגיות שלא זכרה שהיה כזה טעים או חם או טוב, ואז עיניהם נפקחו שוב אבל המצח שלהם עדיין היה צמוד, והיא חייכה. "נכנסת לשם."