גם הפעם יש שלושה סיפורים. כולם קצרים. הראשון והשלישי עוסקים בסנייפ במהלך השנה השביעית. השני עצוב מאוד ועוסק בלונה, בזמן שהייתה חטופה.
השלכות:
לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה. סצנה חסרה.
"לא היה צורך בכזאת פעולה חריפה." לא היה שום דבר אדיב בנימת קולו של הקוסם הזקן כשהסתכל מהבד, אבל סנייפ לא זע תחת מבטו, ושילב את זרועותיו ברוגע מעל גלימתו השחורה.
"אולי יש לך עוד תכנית ששכחת לחלוק איתי?"
דמבלדור העווה את פניו, כי אפילו בציור שמן כעס להודות שהיו שגיאות בתכניותיו המסובכות. "אני לא ציפיתי שלונגבוטום -"
"והוא כן," קטע אותו סנייפ, ולקח גליל קלף עבה ממגירת שולחנו, כשכל מעטפה נשאה את חותם השעווה הכבד של משרד הקסמים. "והינשופים ממשיכים להגיע לעיתים יותר ויותר קרובות, אז אם אני אמור לשמור על המשרה שלי, יש לעצור את המרד הזה, לחלוטין."
"עינויים, הלקאות, רעל, סוורוס!" האימה הייתה ברורה בהצהרה הזאת, אבל היה שם גם ציפוי דק של אשמה שגרמה לו כמעט לצחוק מחוסר הנוחות שנגרם בגלל התוצאות ההכרחיות של הפעולות שנעשו בשמו. "אלו ילדים!"
"הם בגילו של פוטר." שש-עשרה שנות סחיטה הפכו לחיוך קריר. "אנחנו חייבים לעשות את מה שחייבים, כמובן… לטובת הכלל."
מקום משלה:
אחרי שנחטפה מרכבת האקספרס להוגוורטס, לונה מוצאת מקלט משלה.
היא הוסיפה עוד קצת בכל יום. אתמול, אלו היו וילונות; שש שכבות של הפיתולים המדויקים ביותר בגווני טורקיז, סגול, כסף וכחול, בכתמי מים ועם דיוק של רשת חרוזים הודית. אתמול, הפרצוף של ג'יני התווסף לאוסף ההולך וגודל על התקרה. היום הייתה זאת מנורה, כמו זאת שראתה בחנות קטנה ומוזרה בבריסטול, ערימת מצופי דיג מנופחים מזכוכית שהיו מלאים בחוטי נחושת ובאורות פיות בתוכם.
זה היה רק החדר שלה כשהתחילה, אבל עכשיו זה הפך למקום שלה. ממש שלה, קצת יותר יפה ומנחם בכל פעם ששינתה אותו בעיני רוחה. הרצפה הייתה שטיח, הקירות מצוירים, קטורת בצבע כתום בהיר הייתה על פיל הנחושת, וספל תה יסמין רותח תמיד מהקומקום היה שם כשהזדקקה לו.
זה היה שלה, לא הייתה שם אבן, אבא זמזם מנגינה עם כל קליק-קלאק של מכונת הכתיבה, ואם היא ממש נתנה לעצמה לזרום, הדבר הכי נורא שבלטריקס יכלה לעשות הייתה לגרום לידיה לרעוד ולקצת אדום ליפול על אורות הפיות כשהרשתה לצרחות שלה להיבלע בשריקת הקומקום מלמטה.
החלקים המלוכלכים:
לעיתים קרובות, מה שקורה אחר כך הוא הרבה יותר מלוכלך מהפעולה.
זה היה נורא יותר ממה שחשב. הוא היה צריך להביא קמפור (1). סנייפ השתעל בגועל, וניסה לשכוח מהריח המתקתק והרקוב. הוא יכול היה לנשום מפיו בקלות רבה, ובעצם, הריח רק אימת את נחיצות הביקור הקטן שלו.
שלא כמו רבים מחבריו, לכאורה, סנייפ לא אהב את מראה ההרס, והוא סבל את הניתוחים שנדרשו במקצוע שלו כי היו עניינים מדויקים וניתוחיים, שלא הזכירו כלל את הבלאגן שנעשה כשנגרם נזק לחיה נאבקת, זזה ועם חיים בתוכה. במשך יום וחצי, מאז שפקד על ההקאה הראשונה, הוא לא הסתכל על הקיר. הפחד בפרצופם של התלמידים והסגל סיפר לו מספיק, אבל בסוף, הריח הבהיר לו שהיה צריך לעשות משהו. זיעה ואדרנלין, אבן, עור, דם, כאב וזוהמה כללית היו מגעילים גם כך, אבל היום התווסף עוד משהו אליהם, ולתת להם למות או להוריד אותם מוקדם מדי לא היו אפשרויות, אז זה הגיע לזה.
בחשכת האולם הריק, שהואר רק באור הירח, לא היה קשה כל כך להסתכל על זה כפי שחשש, למרות שבטנו עדיין התכווצה והתהפכה למראה. האור הכחלחל עזר מאוד, הפך את הדם הקרוש לשחור והפך את הגוונים האדומים והצהובים לסגולים שלא הזכירו שום חלק מגוף האדם.
באופן חלק, באופן יעיל, הוא זז קדימה, שכח מהגועל וצעד אל הראשונה מבין שתי הדמויות שהיו מול הקיר. ראשו של מקמילן היה שמוט על כתפו הרחבה, חריצים קטנים של לובן עיניו הסתכלו אל האור, התלתלים הכבדים היו שטוחים כיוון שנלחצו אל האבן שעות לפני שאיבד את הכרתו. סנייפ עטף את קצה שרביטו בחתיכת בד, והשתמש בו כדי להרים את סנטרו של הנער ולבחון בזהירות סימני חום בפניו.
לא היו שם, אבל הוא גם לא ציפה מדי. הוא הכיר יותר מדי שהיו אדומים לו; חקלאים שבקושי ידעו לקרוא ולכתוב. מקמילן חשב שזה שהיה חיית המחמד של עשיר צעיר ומשועמם (2) הפך אותו לשונה, שהכסף שלו הפך אותו לשונה, אבל האמת הייתה ברורה כשהסתכל על הורידים העבים בצווארו ועל היד המגודלת. הוא ישרוד. הוא ישרוד כמו שמי יודע כמה מאבותיו הקדמונים שרדו; אספסוף מההרים, גנבים ושודדי דרכים, בוגדים יעקוביטים (3), מבריחים ובריוני סמטאות. ארנסט הצעיר לא יהיה הראשון מהשבט שלו שיברח מהמוות, וכן, הוא ישרוד.
סנייפ משך את שרביטו, ושמע את המהלומה הרכה כשהראש שוב נפל על הקיר כשהסתובב אל הדמות השנייה, פיו מתהדק עד שהאוויר שרק בשפתיו. אולי יהיה בסדר אם רק אחד מהם ימות.
אבל לא, זה יהיה יותר מדי, והוא ידע זאת. יותר מדי, מוקדם מדי. הוא כבר הלך על חבל דק יותר מחוט השערה, ואסור היה לו לתת לרגש להטות את ידו. הסוכן הכפול שהיה חייב להיות מוכן כדי להישאר נתון לחסדי המנצח, מי שזה לא יהיה. זאת כבר הייתה משימה קשה יותר ממה שציפה כשפוטר ורוב הוויזלים הלכו.
אף אחד לא היה מופתע יותר ממנו כשאדון האופל מינה אותו למנהל. ההנחה הייתה שאמברידג' שוב תשרת בתפקיד, או שירשו למקגונגל לנהל עם כמה… שינויים בסגל. הוא היה צריך להיות יהודה איש קריות (4) שלחש באוזנו של אדון האופל, מונע ממנו להתקרב מדי אל המסדר, אל האמת של פוטר וההורקרוקסים, להרגיע אותו כשמקצצים את נשמתו עד שכבר יהיה מאוחר מדי. הוא צריך, אפילו כמסכה, את הגדולה שהבטיחו לו מזה שנים.
אבל במקום זאת, הוא חזר לכאן; היועץ המלכותי שנפל למלוך בחצר של פספוסים מלאי הורמונים וזבי חוטם, שחשבו שאיכשהו יוכלו להשיג שוב את דמבלדור אם יבצעו מרד גדול מספיק. לא היה להם מושג כמה סבלנותו של אדון האופל התקצרה. הוא למד טוב את הלקח של לוציוס; לא הייתה בו האשליה שכישלון עם "סתם ילדים" יסלח בקלות, ולא היה סיכוי שני לקנות אמון במה שהיה פעם חסד אינסופי.
לא יכול היה להיות עכשיו שום שחזור של התוהו ובוהו ששלט יחד עם אמברידג'. באופן רשמי, כמובן, הוא החליט מיד להפוך את הקארואים לאחראיים על המשמעת, אבל זה לא ישנה לשיגעונות ההולכים וגדלים של אדונו אם האדים הראשונים של המרד יגיעו לנקודת רתיחה. אז נועזותם נענתה בנועזות משלו, ועכשיו הם ראו שזאת לא מלחמת מתיחות כיפית עם ריתוקים אפילו כשאדון האופל שמע על נועזותו.
אף אחד לא הכין אותך לחוקים של המבוגרים כשהחלטת לשחק את משחק הגיבור הקטן שלך, נכון, לונגבוטום? הוא לא הרגיש שום רחמים כשבחן את הפרצוף הרדום והרפה של הנער הקשור. בלי רחמים, בלי היעלמות של הגירוד בכף ידו שהופיע כל פעם שראה את חוסר הערך המודע לעצמו בעיניים החומות הנוראיות הללו מתחת לשיער העכברי. כל כך פתטי, כל כך מיורקשייר, כל כך פשוט וכן, פשוט אומר כל כך לא בולט וכזה ברור.
כל כך ברור שזה צריך היה להיות הוא; שמשפחתו תמות באותו הלילה. הכלום, המיותר, חסר המשמעות, חסר הכוחות. בנם של הזוג המבוגר, המנוסה, המעוטר יותר שהיו אמורים להיות היריבים הראויים לאדון האופל, וכך גיבור הספורט המפונק יעוף מהדרך כמו כלום בדרך אל הפרס שלו. כל כך ברור שבצאצא הנוטה להינצל שלה לא היה היופי שלה, הניצוץ שלה, הכישרון שלה. כל כך ברור שלא היה שווה להציל כלום באלו שניצלו.
האוויר חנק אותו עכשיו; לא בסירחון, אלא בזכרונות. זיכרונות של כמה היה טיפש, איך שהאמין להבטחתו של אדון האופל וחשב שהיא הייתה בטוחה. איך שהיה בטוח שהיא תעבור אליו לפני שיעביר את הנבואה. איך שהכין עבורה את חדריו כשהיא חיה את מה ששניהם לא ידעו שיהיו שעותיה האחרונות. המצעים, טריים לחלוטין ורכים כמו אוויר. החבצלות, לא יותר מדי, שאורגנו בטוב טעם. התה והממחטה הנקייה, כי כמובן שתצטרך להקריב את בעלה וילדה. כל פרט שמוכן לכל אפשרות מלבד שלעולם לא תבוא.
אם זה היה אפשרי, סנייפ היה סוטר לו.
הוא עצם את עיניו, אגרופיו מתהדקים על קצה שרביטו עד שהוא חתך באצבעותיו הדקיקות. עד שרק הנשימות מאחורי הבד היו מה שהעיר אותו. עד שיכול היה להסתכל שוב בקרירות של נשמה שנמכרה כל כך הרבה פעמים עד שאדונה לא יכול היה לסמוך על רגש.
כן, הזיהום היה בו, ללא ספק. אור הירח יכול היה לבלבל את זה בסומק בלחייו, אבל הוא רק הדגיש את אגלי הזיעה שהיו על פרצופו, ושום דבר לא הסתיר את הרעד שגרם לשלשלאות להרעיש.
במהירות, סנייפ חטף את הבקבוקון הקטן מכיס גלימתו הפנימי. ללא ריח, ללא צבע, הוא ישרוף, אבל זה לא שינה ומה שהוא כן שינה, זה יספיק. הזיהום לא ישפיע יותר, והוא יחיה לפחות עוד יומיים. מעבר לכך תלוי במדאם פומפרי, אבל זאת לא הייתה הבעיה שלו, והיא הייתה מנוסה מספיק. הוא מזג אותו ללא גינוני טקס על הכתפיים הפגועות, והטה את ידו כדי למזוג אותו על כל הפצעים.
ראשו של לונגבוטום התרומם, עיניו נפקחות בתדהמה לפני ששוב נעצמו. צליל שיכול היה להיות צרחה לפני ההתייבשות שהצרידה את גרונו וניפחה את לשונו נשמע בלי שהיה מוכן לכך, והניצחון הזה הביא חיוך קר אל עיניו של סנייפ. הוא רכן, קרוב כל כך עד שאפילו אם האחר היה בהכרה, עדיין רק שניהם היו שומעים זאת.
"רוב הסיכויים שלא תזכור את זה, וחבל מאוד, אבל אולי זה יעבור את הגולגולת העבה שלך. אתה שורד את זה כי זה מוקדם מדי כדי שתמות עכשיו." קולו היה קר כמו החבצלות שעדיין היו קפואות לצד מיטתו.
העיניים החומות והבוציות מצמצו כמה פעמים, והתמקדו עכשיו כשהכעס נלחם מול הכאב והחולי והרצון להילחם מול התדהמה וכל העקשנות שלו. זרזיף דם נזל מהסנטר חסר הצורה כששפתו נפתחה שוב. סנייפ הושיט את אצבעו וטפח על הפצע, ולא ניגב אותו. "אבל, אתה מיותר. תמיד היית. תמיד תהיה. אפילו דמבלדור האהוב שלך הבין שלפעמים צריך להקריב קורבנות טקטיים. ותזכור, שאם שוב יגיע הזמן, לא אחוס עליך בפעם השנייה כדי שמישהו ימות." הוא עצר, ובחן אם העיניים הוזות. "תהנהן אם הבנת אותי."
היה רעד והוא חשב שלרגע הוא עמד להנהן, ואז פניו של לונגבוטום התעוותו כל כך במהירות עד שהתרחק לאחור, כי חשב שעמד להקיא. במקום, גוש רוק מלא דם התיז על הרצפה, במקום בו היו נעליו קודם, והחום לא עצר את המבט הכועס.
סנייפ לא הגיב מיד. הוא התענג על האדישות שלו למחווה הילדותית, והבריג ברוגע את הפקק לבקבוקון כשדחף אותו אל כיסו. ברוגע, הוא ישר את גלימתו, הסתובב והלך אל המדרגות שהובילו הרחק מהבמה ואל מחוץ לאולם.
הוא לא היה אדם שאהב את החלקים המלוכלכים, אבל היה משהו מספק יותר ממה שאי פעם ציפה לו כשהסתובב, כשמרפקו ואמתו נתקעו עמוק וחזק אל הפצעים שעדיין ביעבעו מנוזל החיטוי. עדיין, לא הייתה צעקה, אבל עמוד השדרה התקפל, ההתנשפות שקרתה לפני שלונגבוטום שוב התעלף הייתה מלאה ביסורים, והיו הרבה רעשי פצפוץ רטובים וקטנים שאמרו יותר מכל צרחה.
הירח השתקף בבהירות שוב על הדברים שלא היו לחים כל כך לפני כן, והבעבוע נרגע קצת. סנייפ ירה כישוף מעבר לשרוולו וקצה ידו, למרות שבטוח ינקו אותם. הוא לא אהב לכלוך.
הכעס כבר התקרר, והוא לא הסתובב שוב. הם יהיו חיים בבוקר, הנקודה תהיה ברורה בערב, הכנפיים יקרעו מהמרד וכך הוא יהיה חופשי ויגלה איך לעשות את העבודה האמיתית שלו מתוך הכבוד-לכאורה הזה שהפך לכלא מסיח הדעת הזה. ובינתיים, שאר הלילה יוקדש למצעים נקיים, פרחים קפואים, ספל תה, וזיכרונות שיוכל לכופף ככל שהיה צריך לכופף פנטזיה מלאת חרטות.
(1) קמפור- סוג של תמיסה מטהרת ריחות.
(2) הכוונה לג'סטין.
(3) יעקוביטים- תנועה שדרשה את השבת המלך ג'יימס השני לשלטון לאחר שהודח.
(4) יהודה איש קריות- שבגד בישו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה