גם הפעם יש שלושה סיפורים. כולם קצרים. הראשון עוסק בקולין, בחופשה בין השנה השישית לשביעית. השני עוסק במקגונגל, והשלישי בקולין ובדמלזה רובינס, ומתרחשים בשנה השביעית.
בכבוד:
אל תזלזלו בחנון.
"אני מרגיש כאילו צריך להיות לי קשקשים של לטאה ואף גדול (1)." פרופסור מקגונגל כחכחה בגרונה, גבה אחת מורמת בכעס על החוצפה בלזרוק בדיחה מעל ראשה, וקולין נאנח, ודחף את המכתב בשולחן. "טורה זיאל? גול דוקאט (1)... אוף, לא משנה. אני מרגיש כאילו אנחנו הסוד המלוכלך והקטן של מישהו."
"אתם כן, אדון קריווי, אם להיות מדויקים." היא הנהנה בנימוס, ולגמה מספל התה שאימו הגישה לה בלי לראות שהוא מעוצב כמו קסדת בובה פאט (2). "הלסטריינג'ים מצאו את עצמם במצב מאוד מוזר מבחינה פוליטית בגללם, אדונים צעירים. אם הם ייקחו אתכם כילידי מוגלגים לפני הועדה לרישום בני מוגלגים -"
"אז כל מה שאני צריכה לעשות זה לבקש בדיקת דם כדי להוכיח מי ההורים הביולגיים שלי, והם יצטרכו להתוודה שלקחו סקיבית והחביאו אותה בין מוגלגים." גברת קריווי סיימה, ובחשה בתה שלה בלחץ למרות הביטחון שבהצהרה. "ולכן הם לא יפקפקו בדירוג הדם של הבנים, אבל זה אומר שהם חייבים ללכת השנה לבית הספר. אני לא אוהבת את זה."
"את לא צריכה," הפרופסור הסכימה בבירור. "אבל זה גם מגן עליהם, ובאותו זמן גם מסכן מאוד את כולכם. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם בושה היא, כמובן, להעלים אותה. אם תבחרו להיות בבית הספר, עליי להתעקש שאף אחד מהבנים לא ישתתף בספורט השנה, או בכל פעילות אחרת בה תאונות קורות."
"אם נבחר להיות בבית הספר." קולין נשם נשימה עמוקה, לא מוכן ממש להסתכל על אימא או על דניס לפני שדיבר. "את אומרת את זה כאילו יש אפשרות, אבל זה," הוא החווה אל הנייר הנוראי, "היה די ברור בנוגע לחובת ההגעה."
"אני חושבת שהפרופסור התייחסה ל… גלות?" הייתה הפסקה ארוכה לאחר המילה, אף אחד לא רצה להכיר בה, ואפילו ניסיונו של דניס לשבור את המתח עם צלחת עוגיות נדחה. אפילו שאלו היו עוגיות ג'אפה (3). הוא לא יכול היה לאכול עכשיו; גרונו היה דחוס מדי, פיו יבש מדי אפילו שהן נראו טעימות כפי שהיה בטוח שהיו פעם.
גלות. לעזוב את המדינה. לברוח.
המחשבה גרמה לעורו להצטמרר, והוא מיד חשב שהתגובה היחידה תהיה משהו מתוך סרטים של ג'רי ברוקהיימר (4) או ג'יימס קמרון (5), איזה נאום גדול ומעורר השראה על לא לתת לאויב לראות את גבך בצילום מלמטה עם הרבה רוח ברקע. הוא יטיח את הספל שלו, יקפוץ על השולחן… אבל דניס הסתכל עליו בעיניים שאמרו אני סומך עליך לחלוטין, ואימא מצמצה כדי לא לבכות. זה לא היה כזה פשוט, וההבנה גרמה לזה להפחיד עוד יותר.
משהו התערבל בתוכו, והוא שנא שנשמע כל כך כמו ילד קטן יותר מגיבור גדול כשהניד בראשו. "אנחנו חייבים ללכת".
"על מה חשבת, חמוד?" קולה של אימא היה שקט כמו שלו. "דודה מילי נמצאת בוויילס, אבל אני לא חושבת שזה מספיק רחוק. יש את הסנדקים שלך, אבל הם לא יכולו לקחת אותך לקומיקון (6) ב-17." נימת קולה התקשחה, והוא הרגיש יותר נחמה ממה שציפה כשהנידה בראשה, וטפחה על השפה התחתונה שלה כמו שניסתה לגרום למשהו לעבוד. "נצטרך שתלך לפני שבית הספר יתחיל, אבל אולי אם הם יוכלו להעביר אותך כ -"
"לא, אימא." קולין לא הטיח את הספל שלו, אבל הניח אותו על שולחן הקפה, וניגב את ידיו על בטנת מכנסיו. "אנחנו חייבים ללכת לבית הספר. אפילו אם נוכל לעזוב, זה לא כאילו הם לא יכולים ללכת אחרינו לכל מקום, וברגע שניעלם, לא תהיה להם סיבה לא להיפטר מהבעיה הקטנה שלהם."
"יש בזה היגיון; לרוע מזלי זה כמו מה שאני עומדת להגיד. בעוד שהוגוורטס אולי לא בטוח כמו שהיה פעם, זאת כנראה האפשרות הטובה ביותר שלהם. וגם שלך." היה קצת אישור בקולה, והוא נצמד לשם, בלי לדעת למה הרגיש כמו פחדן כשסירב לברוח. אבל אתה יודע, הוא חשב בכעס, אתה מרגיש כמו פחדן כי זאת האפשרות הבטוחה. פוטר לא לוקח את האפשרות הבטוחה. הפרופסור כבר אמרה שהוא לא חוזר. הוא נלחם ואתה רק…
"עם כל הכבוד, פרופסור, אני לא חושבת שאת מכירה את בניי." הייתה שם קצת גאווה, אבל גם משהו כמו עצבות, והוא לא ידע מה הפתיע אותו יותר. "אם יש צרות בבית הספר השנה, הם לא יכנעו. מבחינה פיזית, אני סומכת על זה שישמרו על עצמם - הם היו בחוג קראטה מאז גיל שלוש, ולא גדלים עם התחביבים ולא משתמשים בהם - אבל יש גם סיבה שאנחנו מעריכים את הדברים הללו."
"אני בטוחה."
"לא, את לא, כי את לא באמת מכירה אותם. זה לא קשור לספינות חלל או לעולמות של חייזרים או למלכי העולם השלישי (7). זה העניין שלנו, המיתוס שלנו לגבי העולם המודרני, והם לימדו את המשפחה שלנו את אותם שיעורים על אומץ ועזרה והסתגלות כמו שילדי ספרטה למדו מפרסאוס (8). הם לא סתם מדברים קלינגונית (9), הם מבינים כבוד, ולכן אני חוששת עליהם. כי את מדברת כאילו הדרך היחידה שבה יהיה להם סיכוי זה אם הם יורידו את הראש שלהם וישלימו עם משטר עריץ. והם לא יעשו את זה."
"גברת קריווי…"
"היא צודקת." דניס התערב, ועיניו נראו בוגרות יותר מאי פעם כשהוא חייך. "אנחנו לא ניכנע אם זה יקרה. לא התחלנו קרבות -"
הוא הסתכל על קולין, שחייך בחזרה. "-אבל גמרנו די הרבה." הוא נשם נשימה עמוקה, והסתכל על אמו כשהושיט לה את ידו. "לא ביקשנו את זה. אבל גידלת אותנו נכון. את יודעת את זה. מה שלא יקרה, בבקשה תזכרי את זה."
"מובן שכן." הדמעות חזרו, ולא היה אכפת לו והוא היה אסיר תודה שהפרופסורית לא הייתה מוגלגית כשחייכה ברכות. "קפלה בטלח ז'ה (10)."
הוא הנהן, ומאיזושהי סיבה, זה לא נראה היה טיפשי לנשק את ידה. "הגלומח קאק ז'ז'וום (11)."
(1) טורה זיאל- דמות ממסע בין כוכבים. גול דוקאט- עוד דמות. קולין מעריץ בסיפור של התכנית.
(2) בובה פאט- עוד דמות ממסע בין כוכבים.
(3) עוגיות ג'אפה- ממתק פופולרי בבריטניה.
(4) ג'יימס ברוקהיימר- הפיק את "ארמגדון".
(5) ג'יימס קמרון- הפיק את טיטניק ואווטאר.
(6) קומיקון- טקס קומיקס.
(7) העולם השלישי- משר הטבעות.
(8) פרסאוס- הורג המדוזה.
(9) קלינגונית- שפה ממסע בין כוכבים.
(10) בקלינגונית- הצלחה וכבוד.
(11) בקלינגונית- זה יום טוב למות.
אודם וחרטות:
יש כמה חרטות שנוכל לשנות, וכמה שלא.
הכל היה אדום עכשיו. ספיר וטופז, ברקת ואבני אודם אמיתיות, כולן כוסו את הרצפה הסדוקה והמאובקת של אולם הכניסה מעל האבן הרגילה, כולן אדומות מהדם שנזל וצבע אותם בצבע שבית הספר קרא לו הירואי. מינרווה כרעה ברך בנוקשות, ועצרה גניחה כשהפציעות שלה, שלא טיפלה בהן, וגילה המתקדם מחו על הקרב של הלילה, והיא הזיזה את הנוזל מברך אחת באגודל.
היא הייתה כחולה מתחת, ועיניה נעצמו, וחשבו על איך ששינתה את צורתה של אבן לנוצות בקושי לפני כמה שעות כדי לשחרר את אנתוני מהאבנים שמחצו את רגליו. הוא היה בן שבע-עשרה, בקושי, אז הוא לא היה ילד, אבל סנטרו לא היה כהה, ופניו היו מלאים בכאב כשכרעה מעליו. הבית שלה היה אמור להיות יוצר הגיבורים, אבל הלילה ההוא הפר את כל החוקים.
תלמידי רייבנקלו לא נלחמים. הפלפאפים הם רכרוכיים. ילדים לא מתים. מורים מגנים.
היא שמה את אבן הספיר בכיס כותונת הלילה המשובצת והחבולה שלה, וסיננה אחרות מדחף שלא הבינה, כשהיא חיפשה אבן אודם אמיתית ואבן טופז נוצצת וזהובה, אבל אז קטע אותה קול שגרם לאצבעותיה להתקמץ לאגרופף, לגבה להתקשות כששפתיה הצטמצמו לקו דק שבדקים.
"אהם-אהם!"
השיעול הקטן והמזויף היה ברור, וקולה של מינרווה היה קפוא כשנעמדה בזהירות, וסירבה לתת לשום סימן של אי-נוחות להופיע. "דולורס." המכשפה השנייה עמדה כמה מטרים מאחוריה, ידיה מונחות על הכרס העגלגלה שלה, נראית מסודרת ומחויטת מדי, מה שלא התאים באופן מזעזע לסוודר הורוד והצמרירי שלה, ולגלימה שלה, ולקשת המגוחכת שהייתה מעל ראשה הצפרדעי.
"אני כל כך שמחה לראות שאת בסדר, מינרווה," אמברידג' התחנחנה. "אישה בגילך… כל כך דאגתי כששמעתי מה קרה כאן."
"תודה רבה על הדאגה," היא השיבה ביובש. "אני בריאה מספיק. יש יותר מדי אחרים שלא יכולים להגיד את אותו הדבר."
"הו, אני יודעת," אמברידג' צקצקה בלשונה והנידה בראשה כשהסתכלה על כתמי הדם מתחת לנעליים הורודות שלה. "אני תוהה כיצד הדברים פה יצאו כל כך משליטה! סוורוס אמר שניסה לעשות כמיטב יכולתו, אבל כל כך חבל שהילדים הללו הורשו ליצור מחדש את מועדון עושי-הצרות שניסיתי להתעסק איתו. דיברתי עם מר לונגבוטום בעצמי מוקדם יותר השנה, את יודעת… כזה ילד מתוק מתחת, אני חושבת." היא נופפה באצבע המורה שלה בנזיפה. "אבל הוא צריך יד קשה! יותר מדי אידאליסט, אני פשוט לא מבינה איך יכולת לתת לו להיסחף כל כך! כל התינוקות הקטנים והמסכנים הללו… הו, אבל אני מבינה שלימוד יכול להיות כל כך תובעני לפעמים, נכון?"
מינרווה נשמה נשימה עמוקה ואיטית, וניסתה לשמור על קור רוח. "המצב, דולורס, היה מעט מסובך יותר ממה שאת חושבת שהיה."
"לחלקנו, אולי," החיוך המתקתק והאכזרי התרחב, והיא עמדה על קצות אצבעותיה כדי לטפוח למינרווה על הכתף בקצות אצבעותיה. "אני בטוחה שעשית כל מה שיכולת. לא נוכל להמשיך להישען על החרטות שלנו. חייבים להמשיך, את יודעת, ללמוד מטעויות העבר."
"כן." אמברידג' הופתעה מכזאת הסכמה ברורה, אבל זה נמשך רק לחלקיק שנייה לפני שידה של מינרווה הצליפה, ופגעה בפרצוף הרך והעגול במה שלא היה סטירה אלא מכת אגרוף.
היא ניערה את ידה בעדינות, פרקיה החולים מחו על המכה שהייתה סבירה אולי לפני שישים שנה, אבל היה חיוך שהופיע בקדרות על פניה כשצעדה מעל גופה חסר ההכרה של אמברידג', ולקחה רק רגע כדי להסתכל עליו בסיפוק, על הדם והלכלוך שכיסו את הנעלים הורודות. "אני מסכימה איתך, דולורס," היא אמרה בנימה המתקתקה ביותר שלה. "עדיף הרבה יותר להתעמת מול החרטה שלנו ישירות."
תצלומים:
שני מתבגרים, שבעה רגעים, ממש לא מספיק זמן.
הערת הכותב: אלו שבעה שרבוטים (200 מילים כל אחד) שנכתבו לאתגר. החוקים היו שכל אחד מהם היה צריך לכלול איזושהי נשיקה, אפילו אם לא אמיתית, להיות בלילה, וכל אחד מהם היה צריך להתייחס לכותרת שלו. הם היו אתגר נחמד לכתוב.
1. חסרת מנוחה
הריח היה חזק, מתקתק מדי, וכבד מדי ומתפשט במהירות וידע שלעולם לא ימוש מזיכרונו, אפילו אם היה לו סבון חזק מספיק, ומים חמים מספיק כדי להוציא אותו מעורו. הוא לא טעה בריח ברגע שהדלת נפתחה, והוא חיפש קצת יותר ממה שרצה, אפילו אחרי שראה את הכתמים, את האות, וחיפש גופות; הוא גילה שרק החתול והמקרר היו מה שזז בבית הנטוש, וערימת זבובים ותולעים ששלטו במקום בו לא נגעה יד אדם.
הוא לא חזר, הוא לעולם לא יחזור, אבל הריח עדיין רדף את זכרונו, הצליל עדיין זמזם בתוך מוחו. ואחרי החלומות שבהם כן מצא אותם, אלו היו רק הידיים הרכות שהריחו מצמר ומסיגליות, השפתיים המתוקות שהיו רגועות מספיק והאטו את הלב כמו הכנפיים הכי רכות. כשריחף במועדון, הן היו אמיתיות, כשהתעורר, מזיע, במיטתו, הוא חשק בהן, אבל תמיד, הן הספיקו.
2. לעכל
"זה ממש נורא, לא?" דמלזה אחזה חזק בתיק שלה, והסתכלה על הפרצופים המתוחים והחיוורים כשתלמידי השנה הראשונה עברו. "אני שונאת את איך שהקארואים עיכלו כל מה שטוב בבית הספר הזה."
"לפחות את יכולה להגיד שאת נלחמת בהם," קולין הציע. "כל עוד יש לנו את הצ"ד, ואחד את השנייה, יש דברים שהם לא יכולים לקחת."
היא קימטה את מצחה, ותלתליה הכהים נפלו מהצמה שלה כשהנידה את ראשה. "הם לקחו את המשפחה שלך, הם לקחו את -" אבל אז היא נקטעה, הפה שלו על שלה, ידו קרה על צד פניה, והנשיקה הייתה בוערת מדי כדי להיות עדינה כל כך, אפילו שהיאוש שמילא את חייהם עדיין היה בקצב לשונו בין שפתיה. זה היה מטורף ומסוכן ונכון ו -
"קריווי!" הצעקה המנצחת של אלקטו הפרידה ביניהם, אבל הוא חייך כשהסתובב אל מה ששניהם ידעו שעמד לקרות.
הקללה נורתה כמעט מיד, אבל לפני שפגעה, היא שמעה את הלחישה. "היא עדיין לא יכולה לקחת את מה שנעשה." ואז הוא צרח, אבל היא ידעה שצדק.
3. לזהור
אור האח יכול היה להפוך כל אחת ליפה, אבל הוא הפך את דמלזה לכמעט מקסימה מכדי להסתכל עליה, והחמימות שעטפה אותו באה מבפנים כמו שבאה מבחוץ כשהחזיק אותה לפני הזוהר המרצד. "מעולם לא חשבתי שזה יהיה מישהו מרייבנקלו," הוא לחש. "חשבתי שאולי ירביצו לעוד מישהו השנה, אבל הנחתי שזה יהיה אחד משלנו."
היא התקרבה אליו, אחזה בצווארו, ונשימתה על אוזנו גרמה לו לרעוד. "אני שמחה שזה לא היית אתה."
"או את," קולין השיב בכנות. "לא הייתי יכול לצפות בזה."
"אתה לא… כלומר…" היא קימטה קצת את פניה היפות. "לא היית מספר, נכון, אם הם היו משתמשים בי נגדך?"
הוא עצר, וידע מה רצה להגיד, אבל ידע את האמת, אפילו אם אולי זה לא מה שהיא רוצה לשמוע. "לא, אני באמת לא… אבל אני חושב שהייתי מבקש מאלוהים שהייתי עושה את זה לשארית חיי."
היא שתקה, דממה, ואז נישקה את הלחי שלו ברכות, והחיוך שלה היה מבוגר מדי בשביל גילם. "ובגלל זה התאהבתי בך," היא מלמלה, והוא יכול היה לענות רק בנשיקה משלו.
4. השתקפות
"זה נראה כאילו זה כואב." דמלזה הופיעה כמו רוח מצללי החדר, והושיטה יד מעל כתפו כדי לגעת בפצע שהיה לו על החזה.
"קצת," הוא הודה, "לא יותר מדי."
"אז למה אתה נמצא כאן ובוהה בהשתקפות שלך כאילו אמיקוס במראה?"
"הלוואי," קולין אמר במרירות. "לפחות הוא איש בוגר. אני שונא את זה שעדיין ילד מסתכל עליי. זה לא הוגן. אני מרגיש כאילו גדלתי הרבה, אבל…"
"אני בכלל לא רואה ילד," היא אמרה, אצבעותיה עולות לכתפו כדי ללחוץ עליה כשהסתכל עליה בהפתעה. "אלו לא של ילד, או אלו," היא נגעה בבטן שלו, שם שעות האימונים הארוכות הקשיחו אותה, "או אלו," ידיים רכות מתחת לעיניים הכחולות, "או זה. זה ממש לא של ילד."
ידה הייתה מעל ליבו עכשיו, היא הייתה בינו ובין המראה, והיה קל לתפוס את פיה בשלו ולהבין שבדרכים מסוימות, היא צדקה, ואולי בכל זאת הוא נהיה גבר.
5. חגורה
אצבעותיו רעדו ולא הצליחו לקשור, אז הוא השאיר את החגורה לא קשורה כשראשו נשען על הקיר, פיו יבש אפילו כשהזיעה הצמידה את שיערו אל מצחו. "אלוהים , דמי, זה היה מטורף, אבל למה - כלומר, את מעולם לא…"
"אנחנו הולכות הלילה, גוון (1) ואני," היא לא הרימה את מבטה כשסידרה את התלבושת האחידה שלה. "לא רציתי לתת למילי סיכוי לגרום לך לשכוח ממני."
"אני לא - רגע! את עוזבת?!" עיניו התרחבו כשהנהנה.
"אנחנו שתי הגריפינדוריות הבגירות האחרונות. או שנרוץ עכשיו או שנסתכן שיתפסו אותנו. ונתתי לאמיקוס לשמוע שאנחנו משתמשים בפידליוס בכל מקרה."
"את?!" הפה של קולין נפער בבגידה מזועזעת. "דמי?!"
"אמרתי שזאת אני! הפידליוס לא מונע ממך לשקר, ורציתי שתהיה בטוח כשאני מתחבאת. אם הם חושבים שזאת אני כשאני אלך… רק תבטיח לי." היא נישקה אותו, חזק יותר ובתשוקה רבה יותר ממה שעשתה אי פעם לפני כן. "תבטיח לי, יא שומר-סוד אמיץ וטיפש שלי, תבטיח לי שתשמור על עצמך!"
הוא לא יכול היה, היא ידעה זאת, אבל הוא נישק אותה עד שהיא התרחקה, בוכה. "אנחנו נחזור."
"אני יודע. ואני אחכה לך."
6. עלים
העלים היו כל כך חיוורים עד שהיו בצבע כחול, לפי אור הירח. הוא יכול היה להישבע שהם לא היו שם בבוקר, אבל ארבעה עלים קטנים היו שם על גבעול דק כמו שערה והיו על אדן החלון. זה היה סוף אפריל וזה שדברים גדלו לא היה מיוחד, אבל הוא בכל זאת ייצב את המצלמה שלו, והתעלם מקרירות אוויר הלילה כשסידר אותה בזהירות כדי לתפוס את הכל.
הוא רצה שהקווים הקשים של החלון יהיו מאחורה, את ההשתקפות הקרה של שמי הלילה המעוננים, האבן השחוקה עם הסדק כמו צלקת ברק, תמונה שכמעט תהיה שחורה-לבנה מלבד קצת ירוק. זה בטח סתם היה עשב שנפל ממקור של ציפור, אבל אם התמונה תצא, הוא ידע שישמור אותה. התמונה האחת שתסכם את כל השנה יותר מהכול בעבורו, והוא ידע שדמלזה תבין את זה ברגע שיראה לה.
זה היה הניצוץ משמונים שרביטים. זאת הייתה נשיקה גנובה. זה היה חיוך בוטח אחרי קללה בלתי ניתנת למחילה. זאת התקווה באפלה.
7. פיצוח
הם חזרו. השוטה, השוטה המטורף והנפלא הזה שינה את הכל, והיא לא ידעה אם עליה לנשק אותו, לסטור לו או שניהם, אבל כולם היו מכוסים כל כך בזוהמה עד שלא מצאה את הראש הבלונדיני היחיד בין ההמון; פרצופים רכונים, שרביטים נופלים מאצבעות מותשות כששתו שיקויי ריפוי וכוסות מים בתודה.
חלק ממנה דאג שאולי יהיה מודאג, שידע שהפצעים שלה הם יותר ממה שהיא חשבה, שהיא אולי צולקה לתמיד ונראתה נוראית עכשיו, אבל זה ממש לא הטריד אותה. אפילו עם עין אחת, היא ראתה יותר מדי בשביל זה.
היא ראתה את ג'יני, שיערה עדיין נוצץ, ומיהרה למשוך בשרוול של חברתה לשכבה. "ראית את קולין?"
ג'יני לא ענתה, אבל פיה נפער, ואז נסגר, ואז היא הנידה בראשה, וזאת הייתה תשובה מספקת. רגליה של דמלזה קרסו מתחתיה כאילו חברתה זזה, והיא רעדה, נוזל אדום-שחור זולג מלחיה אל ידיה במקום דמעות שהייתה נדהמת מכדי להזיל אותן. "לא… אוי, לא… לא גם אתה. היית שומר הסוד, היית כל כך צעיר… היית כל כך אמיץ… היית… היית שלי."
(1) גוונדולין האו- דמות מקורית, תלמידת שנה שישית מגריפינדור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה