ממשיכים עם גורם המירי. וגם כאן יש הערות שוליים.
גורם המירי:
הדרך מילדות לבגרות יכולה להיות בוגדנית, בעיקר בעבור אלו שנאלצים ללכת בה מהר מדי.
פרק 2: זה שישרוד (1)
המבחן האמיתי הראשון של לעשות משהו בוגר, והוא פשוט הרס אותו לגמרי. קולין הטה את ראשו במקלחת, ונתן למים לשטוף את פניו לאחר שחפף את שיערו בפעם השלישית. הוא רק קיווה שזה יוציא את הריח, למרות שהודה שבטח דמיין שהריח עוד שם. כרגע, הוא סתם התעכב, וניסה לא לחזור לאיפה שדניס חיכה בסבלנות כדי לגלות מה לעזאזל קרה שם.
אם ניסה להיות טיפש ולחשוב שדניס האמין לבולשיט בנוגע להורים שלהם שיצאו מהעיר, זה הסתיים בדלפק הקבלה. זה נורא איך אפשר לראות משהו פשוט כמו צ'ק אין במלון כל כך הרבה פעמים ועדיין להרוס את זה. אולי בגלל שנראו צעירים כל כך, אולי בגלל ששילמו במזומן או שבהה בטופס שהפקיד הגיש לו כאילו נכתב בפרנגי (1), אבל הוא נקרא למשרד המנהל וכמעט קראו לשוטרים עד שלבסוף התפרק ובכה סיפור שהיה כל כך קרוב לאמת עד שעדיין צרב.
חזרנו מהפנימייה שלנו, אדוני, ואף אחד לא היה בבית. ההורים שלנו נעלמו. הדוד והדודה שלי לא רוצים להתקשר למשטרה עד שיבדקו עוד כמה אפשרויות, אבל הם לא יכולים להגיע לכאן הלילה ואמרו לנו למצוא מקום. עדיין לא סיפרתי לאחי. בבקשה, אדוני, רק לילה אחד, אנחנו מבטיחים שלא נעשה צרות, אבל אין לנו שום מקום ללכת אליו!
לעזאזל עם האיש שנראה כמו סבא של מישהו. לעזאזל איתו בגלל התה והאדיבות שבה שאל אם הם צריכים משהו. לעזאזל עם זה ששלח פיצה. לעזאזל עם זה שגרם לו להרגיש שיוכל להגיד הכל, לספר לו על הזבובים ועל האות האפל ועל צ"ד ולתת את הכל למישהו מספיק מבוגר שידע מה לעשות עם זה כשהוא לא, בכלל לא, וזה כאב לו כל כך יותר שלא סיפר מאשר שלא האמין לו ושהיו נזרקים לרחוב.
"חופש!" צעקתו המעונה של מל גיבסון (2) שברה את צליל המים והנשימות הכבדות שלו, ועקרה אותו ממחשבותיו כשהזכירה לו ש"לב אמיץ" (3) כמעט נגמר, וזה אמר שיאלץ לענות לשאלות שדניס עדיין לא שאל. הוא לא רצה. הוא רצה לברוח ולהתחבא לנצח במקום שבו שום דבר לא יקרה, אבל לא הייתה לו ברירה.
באנחה כבדה, קולין סגר את הברז ולקח מגבת, כשהוא נזהר לא להסתכל על הצלקת הקטנה והעגולה שנותרה מלחש הפידליוס במרכז החזה שלו כשייבש את עצמו. הבגדים מהבית עדיין הריחו רע - הם יאלצו ללבוש את התלבושות האחידות שלהם עד שימצאו מכבסה - אבל הוא ידע שידיו רעדו כל כך עד שבטח יוציא כפתור או יקרע משהו, אז הוא סתם שם את המגבות מסביב למותניו כשרכן מעל הכיור.
הייתה לו בחילה, אבל הוא לא אכל מהפיצה שדניס טרף בתיאבון, ולא נשאר לו כלום להקיא. איך שהוא, הכל נראה מאוד לא הוגן. הוא ניגב קצת את האדים מהמראה, ובהה בעיניו כאילו התשובה איך לעשות את זה תהיה איפה שהוא בין הצבעים האפורים-כחולים. אבל היא לא הייתה, והוא הרגיש פתאום שנאה לא הגיונית על כך שהפרצוף שבהה בו בחזרה היה כל כך ילד, כאילו קווים נוקשים או לחיים עם זיפים יתנו לו את האומץ שכל כך רצה.
קולין הפנה את גבו למראה, ושם את שתי ידיו על מטלה המעילים ועצם את עיניו כדי להרגיש את הכוח המפתיע בכתפיו וזרועותיו כשהשרירים התקשחו. "קדימה, קריווי," הוא לחש נואשות. "אתה יכול לעשות את זה. אלכסנדר הגדול כבר יסד את המושבה הראשונה שלו בגילך (2), אתה יכול לדבר עם דן ולסתום את הפה בנוגע לחרא בבית הספר. הם סומכים עליך. כולם סומכים עליך. אל תעז לאכזב אותם."
נשימה עמוקה, קצת מים קפואים כדי להוציא את האדמומיות מעיניו, ושום דבר אחר לא נשאר לעשות. הכותרות התחילו לעלות בטלוויזיה הקטנה והזולה כשיצא מהמקלחת, ודניס הרים את מבטו מהמקום בו ישב בישיבה מזרחית על הרצפה, וקימט את מצחו אל אחיו הגדול. "חשבתי שאתה מגדל זימים שם."
"לא," הוא משך בכתפיו, מנסה להיראות קליל כשהתיישב על קצה המיטה. "למה שאעשה את זה? אקווהמן גרוע (3)."
דניס לא צחק. במקום, הוא נעמד, דחף את קרטון הפיצה כדי לשבת ליד קולין, ושם יד על כתפו בלחיצה עדינה. "תראה, קולין, אתה שומר הסוד של צ"ד, לא שלנו. אתה עדיין יכול לספר לי הכל. מה שלא קרה בבית, ידעת שזה בא, נכון? בגלל זה גרמת לי לחכות במונית והיית כזה מוזר, ועם איך שיצאת משם, ציפיתי שאורקים (4) רודפים אחריך."
הוא הניד את ראשו בשקט, והבין לאט לאט, כאילו טבע, שאי אפשר לצאת משם. "בלי אורקים. זבובים. בלי אורקים."
אפילו שלא יכול היה להסתכל עליו, הוא שמע את דניס נושם נשימה עמוקה, והייתה שתיקה ארוכה לפני שהשאלה יצאה, כל כך מאופקת עד שנשמעה כמעט רובוטית. "איפה אימא ואבא?"
"הם -" קולו בגד בו, נשבר ואז סירב לדבר, והוא נשך את שפתיו, והניד בראשו כל כך חזק עד שטיפות מים משיערו זלגו על ברכיו כמו הדמעות שלא הוצא. " - אני מצטער. אני כל כך מצטער, לעזאזל. הו ישו, אני כל כך מצטער."
הוא תפס את היד על כתפו בלי שהבין זאת, ועכשיו דניס ניסה להתרחק ממנו, עיניו ענקיות, פרצופו חיוור ומראה כל רגש שלא רצה שיקרה. "תפסיק! אתה מכאיב לי!"
קולין נסוג באימה, גל בחילה חדשה עולה בו כשהסתכל על הפצעים האדומים שיהפכו לחבלות על ידו של דניס כשהצמיד אותה אל החזה שלו, והסתכל על קולין כמו חייזר מוזר ומסוכן. הוא שוב הושיט את ידו, רצה לעזור לו, רצה להתנצל, לנחם, אבל הקפיצה המהירה לאחור, החיוניות הקרה בתנועה ההגנתית גרמה לו לעצור כמו סטירה לפנים. "דן, לא התכוונתי, רק…"
"מה לעזאזל קרה שם? אתה בכלל - מה בשם ה-DS9 ולוריאן שעליו (4)?" זאת לא הייתה שאלה אלא פקודה, ועכשיו, הוא כמעט היה אסיר תודה על החשד, הכעס, תחושת הקרב שעלו מאחיו, והזכירו לו שדניס כבר לא היה ילד, בעצם, ואולי יוכלו להיות בזה ביחד. אולי יוכלו לעבור את זה.
"מורן (5)," הוא הגיב, וניסה לשמור על נימת קול ויציבה לא מאיימת כשנעמד, ולקח רק רגע כדי לבדוק שהמגבת על מותניו עדיין הייתה מהודקת. "היפוך האותיות של נורם, הלקוח מ"חופשי על הבר". הוא ברקע בכל סצנה בבר של קווארק. זה אני, דניס. רצית להיות מיסטיק (6) כשהיית קטן עד שהבנת שהיא תמיד הייתה בחורה בפנים. אתה חושב שקארי פישר (5) לא כזאת יפה אבל אתה רוצה להתחתן עם ג'ניפר ליאן (7) מאז חלום הסקס הראשון שחלמת על איבנובה (8) בקיץ. השגת חגורה חומה בחצי זמן ממני, ואתה ממש אוהב את רובין של כריס אודונל (9). אתה אחי, ואני אוהב אותך, ואני נשבע בקבר של ג'רי סיגל (10) שלעולם לא אפגע בך בכוונה."
מבטו של דניס לא נרגע בכלל. אם בכלל, הוא היה יותר מתוח מתמיד, קולו גבוה יותר, והוא צעד עוד קצת לאחור, עיניו כמו חייה בכלוב. "איפה אימא ואבא?"
"אימא ואבא…" אלוהים תסלח לי על זה. אין לי ברירה. הוא בלע את רוקו, והסתכל בעיניו של דניס בכוח, בצער, מנסה לא להישמע קר אבל עדיין ברור מספיק כדי שיהיה ברור שזה ממש, ממש לא בדיחה. "אימא ואבא הלכו. הם מתים."
"לא!" ההתקפה הייתה מהירה כברק, אבל האדרנלין של קולין היה גבוה, והיתרון של אחיו במהירות פוצה בידי יתרונו בכוח. הוא חסם את המכות במהירות, ונתן להיסטריה לצאת עד שעשה טעות, והצליח להצמיד את דניס לרצפה, כשהוא צועק אל השטיח מתחת לזרוע המסובבת שלו. "אתה שקרן!" הוא ירק בכעס. "זה לא נכון! אל תשקר לי, לעזאזל, קולין!"
"אני לא משקר. הלוואי שכן. אוי, לעזאזל, דניס, הלוואי שכן!" הוא בכה עכשיו, ממש התייפח, אבל לא היה אכפת לו כי עדיין אחז חזק בילד מתחתיו שהבהיר שיבעט לו בראש אם יתן לו לזוז. "ידעתי - חששתי מזה מאז שהמכתבים הפסיקו לבוא באוקטובר, אבל לא אמרתי כלום כי רציתי לטעות יותר ממה שאי פעם רציתי!"
"תסתום!" דניס סובב את ראשו, מנסה לנשוך, עיניו מכווצות כאילו יוכל לחסום את הכל.
הלוואי שזה היה אפשרי, שיוכל לעזוב ולהגיד שזאת מתיחה נוראית, ולחטוף בצדק ולהודות שזה לא מצחיק ולעשות הכל רק כדי שזה יהיה נכון. אבל זה היה בלתי אפשרי ואמיתי והוא המשיך אפילו שבקושי יכול היה לנשום. "הם מתים כבר לפחות חודש. ניתקו את החשמל בבית. הגופות שלהם הלכו, אבל מרמלדה שכב מת במסדרון מספיק זמן כדי להירקב והמקרר הרוס ואין חשמל והיה דם ואות אפל למעלה. הם הלכו, דניס, אנחנו יתומים מזדיינים עכשיו, ואנחנו חייבים להבין מה נעשה עכשיו, כי לא נוכל לסכן את דודה מרלי ודוד ג'ו או את סבא וסבתא, ויש לנו רק בערך שש אלפיות, וזה לא ישרוד כמה שנצטרך."
הוא לא יכול היה להחזיק יותר, ונסוג כדי לכבוש את פניו בידיו בשנאה מרוב מה שאמר, אבל זה לא שינה, כי במהלך החלק על המקרר, דניס כבר הפך לכל כך רפוי עד שרק ההתנשמות שלו הבטיחה שקולין לא הרג אותו. הם נשארו שם על הרצפה, מסתכלים אחד על השני אבל לא מסתכנים בקשר עין בגלל כל ההרס למשך מה שהיה נדמה כמו עידן, ואז דניס היה הראשון שזז, נעמד והלך למקלחת בלי להביט לאחור.
כעבור רגע, הוא יצא שוב, והחזיק מגבת רטובה מול קולין. "תנגב את הפנים שלך." המחווה הייתה טובה, אבל קולו היה ריק, רובוטי, תנועותיו נוקשות, עיניו כל כך מתות ומרוחקות עד שנראו כאילו היו עשויות מזכוכית של בובות. "אתה מוטרד."
"אני כל כך מצטער, דן." קולין לקח את המגבת, ניגב את פניו וקם על רגליו. בהתחלה היסס, אבל דניס לא זז או התנגד או נסוג כשתפס אותו בחיבוק חזק ומתנצל. לא הייתה התנגדות, אבל הוא גם לא החזיר את החיבוק, אפילו לא הראה שום סימן חיבה. זה היה כמו לחבק בובה ולא ילד, וקולין עזב, מתרחק פתאום וקימט את מצחו בדאגה פתאומית לגבי השלווה שכיסתה את פניו של אחיו. "דניס?"
"אתה סתם מוטרד." שוב, הוא דיבר בלי רגש, קורא מתסריט מרוחק ולא קשור אליו ללא רגש. "אימא ואבא בסדר, לא הבנת נכון, ואתה מוטרד. נלך לישון, ונצלצל הביתה מחר ונפתור את הכל."
"זה לא…" הוא התחיל להתווכח, ואז עצר, מניד בראשו כשכתפיו נשמטו בתבוסה, והסתובב מהעיניים הריקות. זה לא היה טוב. זה היה הלם או הכחשה או משהו כזה, ולא הייתה לו האנרגיה להילחם בזה עכשיו. הוא היה עייף, מותש עד לשד עצמותיו ברמה שלא ידע שהייתה אפשרית לפני כן.
זה היה כמו לצפות בלאל לפני שהרגשות נכנסו (11), העתק יפהפה אבל מתוכנת באופן גרוע של ילד אנושי שהוריד את החולצה ואת הנעליים ואת החגורה, שמשך את השמיכה וטיפס אל המיטה ושכב על גבו אפילו שישן על צידו מאז שהיה תינוק, ובהה בתקרה בלי לראות בכלל. "אתה סתם מוטרד," הוא חזר שוב ושוב, הפעם יותר בשקט. העיניים שהיו בגוון כחול קצת יותר עמוק משלו נעצמו, ואז רעד עבר בגוש מתחת לשמיכה הזולה. "נצלצל אליהם בבוקר ונסדר את הכל."
אולי זה הפך אותו לאח רע, אולי הכל הפך אותו לאח רע, אבל קולין רק הנהן, משך את השמיכה הנוספת מהחור הקטן שהיה ארון המעילים שלהם, לקח את השרביט שלו מהשירותים, והעמיד אותו ליד הדלת. הוא ביקש בכוונה חדר פנימי, בלי חלון לפריצה פתאומית, הכל במלון היה נעול, וזה לא כאילו הדלתות או המנעולים או אפילו קולין בעצמו יעכבו כל כך את מי שפחדו ממנו, אבל המחווה גרמה לו להרגיש קצת טוב יותר.
זאת הייתה בחירה פחדנית, הוא לא טעה בכך, אבל אומץ, הוא גילה, יכול להיות סופי כמו כוח ואנרגיה, אפילו באדם כל כך צעיר עד שדברים אלו אמורים להיות אינסופיים אצלו. זה לא שינה. שום דבר כבר לא שינה יותר. הוא יעזוב את זה לעכשיו. ששניהם ישנו, ואז בבוקר, הם יפתרו את הכל.
ההמשך יבוא...
(1) "זה שישרוד" - מתייחס לפרק ממסע בין כוכבים המקורי (עונה 3, פרק 17) עם אותו שם, שבו צוות האנטרפרייז מבקר כוכב מרוחק שנשמר בידי מחשב מסתורי.
(2) "אלכסנדר הגדול כבר יסד את המושבה הראשונה שלו בגילך"- זה נכון. אלכסנדר יישב טריטוריה שלקח ממדי בתראקיה (עכשיו חלק מבולגריה וטורקיה) ביוונים, והקים עיר בשם אלכסנדרופוליס.
(3) "אקווהמן גרוע"- לצערי, באותו הזמן מקומו של אקווהמן בתרבות הפופ סומן בגלל התכנית סופרפרנדס, שבה היה חסר תועלת. הוא נהיה יותר קשוח מאז.
(4) "DS9"- ראשי תיבות של סטאר טרק: חלל עמוק תשע (Deep Space Nine).
(5) "מורן"- זה נכון. הדמות הופיעה גם בפרק של הדור הבא "זכות מלידה, חלק א'" והופיעה בפרק של וויאג'ר, "המשגיח". כל סט של תכניות מקבילות של מסע בין שמרו על קשר- למשל, וורף הצטרף ל-DS9 לקצת זמן.
(6) "מיסטיק" - היריבה-לעיתים משנת הצורה (לפעמים גם מין- יש שמועות שמיסטיק היא לא אימא של נייטקרולר אלא אבא שלו) באקס מן.
(7) "ג'ניפר ליאן"- ידועה בכך שגילמה את החייזרית קס בוויג'אר. עזבה את הסדרה ב-1997, כשג'רי ראיין הצטרפה לצוות כשבע מתשע.
(8) איבנובה- סוזן איבנובה מבבילון 5, אותה שיחקה קלאודיה כריסטיאן.
(9) "רובין של כריס אודונל"- כריס אודונל שיחק את דיק גרייסון/רובין בסרטים של ג'ואל שומאכר, באטמן לנצח ובאטמן ורובין. התפקיד נכתב לשחקן צעיר יותר, וזה בולט.
(10) "ג'רי סיגל"- יצר את סופרמן (עם ג'ו שוסטר). מת בינואר 1996.
(11) "כמו לצפות בלאל לפני שהרגשות נכנסו"- לאל היא "הבת" של דאטה בדור הבא- אנדרואידית אנושית חסרת פנים שהתבססה על המבנה שלו והטכנולוגיה העדכנית של הפדרציה-שהופיעה רק בפרק אחד, פרק בעונה שלוש שנקרא "הצאצא".
הערות שוליים של יוסי:
(1) פרנגי- גזע במסע בין כוכבים, וגם השפה שלהם.
(2) מל גיבסון- שחקן אמריקני. שיחק ב"לב אמיץ" וב"פסיון של ישו".
(3) "לב אמיץ"- סרט על ויליאם וולאס, משחרר סקוטלנד.
(4) אורק- ענק טיפש.
(5) קארי פישר- הנסיכה ליאה, במלחמת הכוכבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה