אז הפעם בגורם המירי, מגלים מה דניס עשה שגרם לכך שאוכלי המוות יבואו וירדפו אחרי הקריווים.
פרק 3: צ'ארלי אקס (1)
שניהם היו מתורגלים בלוח הזמנים של הוגוורטס, והם התעוררו בהפרשים של חמש דקות אחד מהשני בול בשש בבוקר ללא שעון מעורר או שיחת השכמה. החלק הראשון של הבוקר עבר כאילו בין זרים ולא אחים, כי אף ילד לא רצה, או העז להיות הראשון שידבר. אלו היו פעולות אוטומטיות של מאתיים ושבעים בקרים בשנה במשך שש שנים עבור קולין, שעזרו לו ללבוש מחדש את התלבושת האחידה שלו, אפילו לקשור את העניבה ולהוסיף את הגלימה החיצונית האדומה-שחורה עם אבזמי הזהב שלה ותג האריה (1) בלי לחשוב שאף אחד לא אוכף את קוד הלבוש במלון הקטן והזול.
נראה היה שהעולם צריך לצרוח, אבל חדשות הבוקר נראו כמו כל יום אחר (2): שווקי המניות האסייתיים היו במשבר, הייתה איזו הפיכה או מרד בניגריה, מנצ'סטר יונייטד צללו בליגה, השיר החדש של הספייס גירלז עלה במצעדים (2), והנה שישה רעיונות נהדרים לקישוטי חג מולד עם זבל שבטח היה לכם בבית. פרצופים ריקניים, ממש מזויפים עם דיקציה מושלמת אמרו דברים שלא אמרו לו כלום על איך שמי שהיה ילד עם המון אחריות ביום שישי היה אמור להיות גבר בבוקר של יום ראשון.
הוא הציץ בקופסת הפיצה הריקה כשדניס התקלח. זה היה התפקיד שלו לוודא שתהיה ארוחת בוקר, אפילו אם לא היה רעב, אבל הוא לא הרגיש נכון בנוגע לעזיבת המלון עד שהיה להם משהו בטוח לעתיד. הוא בדק את הכסף בכיסו, ואז דפק על דלת המקלחת ואמר לדניס שיחזור עם ארוחת בוקר, אבל לא נשמעה שום תשובה פרט לזרם המים, אז הוא השאיר פתק כדי להיות בטוח. הדבר האחרון שדניס היה צריך יהיה שגם הוא יעלם.
לא היה בית קפה או מסעדה ליד המלון כפי שקיווה, אבל הוא מצא מכונת חטיפים, ואולי זה עדיין נחשב להיות אח מגניב ולא הורה שמרצה על תזונה. כל מיני דברים, צ'יפס בתרנגול צלוי ובצל עם גבינה, טוגנים, ביצים ממולאות, סוכריות צבעוניות, כמה פחיות פפסי ונגמר לו הכסף והידיים ואולי זה היה יותר מדי או לא מספיק, אבל זה לא שינה כי זה היה חייב להספיק.
הרעשים המוזרים ששמע ככל שהתקרב אל חדרם גרמו לו כמעט להפיל את החטיפים ולתפוס בשרביטו כדי להיות מוכן, לעזאזל העיקוב, אבל ברגע האחרון הוא היסס, וקימט את מצחו. זה לא היה צליל של מישהו שהותקף או בכה. זה היה צליל של…
הוא הרגיש את עצמו מאדים בעוז במהירות, ואז העביר את ארוחת הבוקר המאולתרת ליד אחת, ופתח את הדלת בכתף שלו בלי לדפוק. "דניס ג'וזף קריווי!" מקור הרעש היה ברור עכשיו: שתי נשים יפניות בחצאיות מאוד מיקרוסקופיות ושום דבר אחר שריססו אחת על השנייה קצפת בטלוויזיה. קולין הפיל את האוכל על המיטה, ורץ כדי לכבות את זה מיד.
"אבא היה הורג אותך אם ידע שאתה -" הוא עצר, ושם לב למרבה הבלבול שלא נראה היה שדניס… טוב, נהנה לעצמו. מכנסיו היו מהודקים, פרצופו עדיין ריק כשהטה את ראשו בשלווה לתדהמתו של קולין.
"לא ציפיתי לזה. רק חיפשתי משהו שהוא לא החדשות." הוא לא נראה היה מובך, נתפס, מתגונן, שום דבר, וזה היה, הבין קולין, נורא יותר. זה היה מספיק מוזר לנסות להבין איך להיות האח הגדול שהבהיר שיוכל לקחת את המגזינים הללו עכשיו כשדניס היה בוגר מספיק והיה זקוק לכך ורצה אותם, ובו זמנית להיות הדמות-ההורית-לכאורה במשך פחות מיום שחשב שזה קצת מוקדם להארדקור לסבי. אבל מה לעזאזל עושים כשלילד בן הארבע-עשרה לא אכפת מהפורנו?
"אני… אה… אה…" הוא ניסה להחביא את התדהמה והדאגה שלו כשנעל את הדלת, והטה את ראשו אל הערימה על המיטה. "הבאתי ארוחת בוקר, בערך. אוכל, בכל מקרה. טוב, ממתקים, ו… שיט, דן, לא משנה. יש דברים. אתה יכול לאכול אותם." מצויין, קולין, יא שנון אחד, הוא חשב במרירות, אתה ממש טוב בתפקיד השומר, נכון?
דניס עדיין לא הראה שום רגש, ולא הלך אל הערימה הצבעונית. "אני רוצה לצלצל הביתה."
קולין נאנח, והלך קדימה כדי להשעין את ראשו על הדלת. "דניס, בבקשה…"
"אני. רוצה. לצלצל. הביתה." עדיין לא היה שם משהו כמו רגש, אבל זאת ממש לא הייתה בקשה, ובעצם, מה היה הטעם בלהתווכח? זה לא כאילו זה ישנה משהו, ואם זה יגרום לו להרגיש טוב יותר, זה לא הוגן? רק בגלל שקולין ראה מה יש בבית לא אמר שיוכל פשוט לגרום למציאות לשקוע אצל אחיו בחיבור רגשי, ואולי הוא לא היה רוצה לעשות זאת גם אם יכל. אולי לא לקבל תשובה בבוקר של סוף השבוע היה נחמד יותר.
הוא חייך במה שקיווה שנראה היה כמו תמיכה, וחצה את החדר הקטן כדי לשבת ליד דניס והנהן אל הטלפון. "אז בסדר. אבל דן, אני רק רוצה שתדע שלא עבדתי עליך. אימא ואבא באמת -"
"אני יודע," דניס קטע אותו במהירות. "שמעתי אותך אתמול בלילה." זה היה בקושי הסימן הראשון למשהו, אבל זה היה רק קצת עצבים, כאילו קולין הזכיר לו בפעם החמש-עשרה לעשות שיעורי בית ולא את רצח הוריהם. "אתה טועה. רק תן לי לצלצל אליהם ונפתור את זה."
הוא לא יכול היה לעשות כלום חוץ מלשבת לידו כשחייג, מוכן לתפוס אותו במקרה של התפרצות בכי או לענות שאלות או לספוג מכה או מה שיוכל לעשות, שהיה צריך לעשות. דניס שם את השפופרת מהפלסטיק על כתפו, שתי ידיו משולבות, ובדממה הכבדה שהופיעה פתאום בחדר, הוא שמע אותו מצלצל פעם אחת, פעמיים, שלוש, ארבע פעמים.
קולו של אביו הפתיעה אותו, ופגע בו במכת תקווה וצער שגרמה לידו להתרומם אל פיו כדי לחסום את הצעקה הבלתי-רצונית ואת התזכורת לריח הנורא. לרגע נפלא, שובר לבבות ובלתי אפשרי הוא חשב שאולי דניס צדק אחרי הכל, שאולי טעה איכשהו והם סתם נפצעו וברחו וחזרו… אבל לא. בכלל לא. …הגעתם ל-20-8579-5247. אנחנו במשימה רחוקה עכשיו, אבל אנחנו משדרים בכל התדרים, ואם תשאירו…
לאט, בזהירות, דניס החזיר את הטלפון למקומו, והסתכל על אחיו במבט לא מאמין, כאילו העולם התהפך. "אין הודעת חג מולד."
הוא רצה לשקר, לקחת בחזרה את הכל מלפני לילה, אבל היה מאוחר מדי, והוא רק הניד בראשו, נשך את שפתיו ועצר את הצער שלו. "לא, דן, אין הודעת חג מולד."
הראש הבלונדיני נפל, הידיים של הילד נגעו בירכיו. "אין הודעת חג מולד. תמיד יש הודעת חג מולד."
"דן…" קולין הושיט את ידו כדי לנחם את אחיו הקטן, אבל זרם חזק של חשמל סטטי גרם לו להתרחק, מיילל בכאב. "תיזהר שם, אתה -" הוא עצר כשתחושת העוצמה התחזקה, כל שיערה על ראשו נעמדה, בגדיו לפתע התחילו לרעוד. אוויר מסריח וחם מילא את החדר, והצטרף מיד אל הריח הנורא של פלסטיק שנמס וחשמל שמפסיק לפעול.
"דניס, תפסיק!" לא היה ניסיון להסתיר שהתחיל להילחץ, והוא תפס את הילד בשתי כתפיו וניער אותו, מתעלם מהתחושה השורפת, החמה בידיו, מצווחת העצבים בזרועותיו ומהקסם שלו שהתחיל להגיב. האורות החלו להבהב. הטלוויזיה עשתה רעש צורם קטן של דברים שהתחילו לאבד סבלנות. "תפסיק!"
דניס לא שמע אותו או שלא היה אכפת לו או שלא יכול היה לשמוע אותו. הוא היה בצבע אפור-לבן חולני, שפתיו כחולות, שיערו מתחיל להיחרך, אבל עיניו היו יותר מריקות, התגלגלו אל אחורי ראשו כשזה היטלטל במהלך הניסיונות הנואשים להחזיר אותו. פיו זז, בהתחלה ללא קול, ואז בלחישה חלשה, בקושי נושמת. "לא…"
"אלוהים אדירים, דניס, תפסיק!" קולין עזב ונסוג לאחור, סוטר לו בפניו חזק ככל שיכל. הסימן האדום על העור הלבן הופיע לרגע, ואז נעלם, ולא הייתה עוד תגובה, שום סימן לכלום. הטלפון רעד, ביעבע, ונמס לגוש פלסטיק עם כמה חלקים מתכתיים שנהרסו. פני השידה החלו לבעבע.
הוא בכה עכשיו; מפוחד, חסר אונים, בטוח שהוא צופה באחיו הורג את עצמו ורק אלוהים יודע מה עוד יקרה. עיניו של הילד הקטן הפכו ללבנות לגמרי עכשיו, עמוד השדרה שלו נוקשה, גפיו מתעוותות, החשמל יוצא בזרמים חזקים של כוח ברק (3) שלא היה מגניב, בכלל לא היה מגניב.
עשן עכשיו, סוליות נעליו של דניס נמסו, והוא תפס את פחית הפפסי, והרגיש כמו אידיוט כשזרק את הסודה אל רגליו של אחיו כשהחלו לבעור. המנורות בקיר התפוצצו גם הן, וגרמו לענני עשן לעלות ולהפעיל את גלאי העשן. "ישו, דניס, בבקשה!" קולין לא יכול היה שלא להתרחק, לא יכול היה לגעת בו יותר, להסתכל מסביבו באימה כשהחדר הוחרב מסביבם, והוא היה כל כך חסר אונים. "קדימה, חבר… עכשיו זה לא הזמן לעשות לי צ'ארלי מקגי (4)..."
הטלוויזיה התפוצצה, וזכוכית עפה ברחבי החדר כמו רסיסי רימון, ואז היא התערבלה, בעבעה, החלה להישרף. החדר התמלא בעשן, ושרף את עיניו, את גרונו. קולין שם את הצווארון שלו מעל פיו, וניסה לשווא לחשוב אם יש דרך אחרת, דרך שבה יוכל לקחת את דניס וגם את התיק, איך לעזאזל הם יצאו מכאן, אם לתפוס את אחיו יגרום לו להתפוצץ כמו נר, אם היה חזק מספיק כדי לחסום את זה, אם בכלל ידע מה ניסה לחסום בשחרור הנוראי והמטורף הזה של הכוח שתמיד נראה היה פחות מפחיד כששלטו בו, כשתועל דרך…
אוי, קולין, יא טמבל! הוא הוציא את השרביט מחגורתו. איך שכח שגם הוא קוסם… לא משנה. הוא כיוון את הכלי אל דניס, וצעק את הכישוף בכל כוחו. "שתק!"
הסילון האדום נורה מקצה שרביטו בכוח עצום… ואז עף כאילו פגע במגנים של ציפור טרף (5), וכמעט פגע בו לפני שגרם לחור בטפט על הקיר שכבר החל להעלות עשן מאחוריו. היו עוד כמה שריפות קטנות עכשיו, כבר היה לו קשה לנשום, אבל אז הייתה סדרת קראקים חזקים מחוץ לחדר, ובתוך רגע הוא קיווה שרק עוד טלוויזיות יעופו לעזאזל.
צעקות, דפיקות, דלתות נשברות, צרחות. אוכלי מוות. העיקוב. אוי שיט אוי שיט אוי שיט העיקוב, ובין אם זה היה הכישוף שלו או מה שזה לא היה שדניס עשה לא שינה כי הם באים, לא היה מוצא, והם היו ברווזים מתים במטווח והוא היה לכוד בחדר בוער עם אח קטן שאולי גסס ואולי השתגע אבל מסוכן לגמרי והוא לא יכול היה לגעת בו כדי להגן עליו והצרחות התקרבו עכשיו אולי במרחק של שתי דלתות סירנות בחוץ כבאים או שוטרים או…
משהו בראשו פתאום נשבר, וזה היה כאילו נפל דרך קרח אל יקום שחור משחור שלא היה אמור לקרות אבל הבחירות פשוט לא היו קיימות יותר. הדרך היחידה לצאת הייתה להתעתק. הוא לא ידע איך. הוא רק ראה את זה פעמיים, רק שמע את הילדים הבוגרים יותר מדברים על זה פה ושם, אבל זה כבר לא שינה יותר כי הוא היה מתחת לגלגלים של רכבת. הוא היה חייב לפחות לנסות. אולי הם ימותו, אבל אולי זה יותר טוב מהמציאות שהם הסתכלו עליה עכשיו.
התיק לא שינה. הדברים שלהם לא שינו עכשיו, החיים שלהם כן, אבל כשהושיט את ידו אל דניס, גל אנרגיה דחף אותו בכזאת עוצמה עד שקולין עף על ברכיו, ושאף אוויר שפשוט התמעט יותר ויותר בעננות העשן הכבדות. עיניו דומעות, משתעל כל כך עד שכמעט הקיא, הוא תפס את המנורה על השולחן, ואפילו לא חשב על מה שעשה, ופעל לפי אינסטינקטים שלא חשש מעולם שהיו לו.
הבסיס הכבד מהנחושת, שכבר התחיל לבעבע כמו מרק, פגע חזק בצד ראשו של דניס, והסופה נעצרה כשנפל, רפוי, אל המיטה החרוכה, והכל נראה פתאום שקט כל כך אפילו בין הצרחות והצעקות והאש והאזעקות. הוא דימם, דימם הרבה, אבל לא היה לו זמן לחשוב על זה.
קולין תפס את הדמות החלשה בזרועותיו, ותפס אותו חזק כשדלת החדר נפלה והעלתה אבק. המנעולים לא שינו אחרי הכל, והייתה שם אישה עם עיניים מטורפות וגלימות שחורות וערימת תלתלים שחורים שכיוונה אליו שרביט בצורה שידע שאומרת מוות מאוד כואב לשניהם אם ייכשל.
הוא עצם את עיניו, הסתובב במקום, והתפלל כמו שלא התפלל מעולם.
ההמשך יבוא...
(1) "צ'ארלי אקס" - מתייחס לפרק ממסע בין כוכבים המקורי (עונה 1, פרק 2) שבו האנטרפרייז אוספת ילד לא יציב בן 17, עם כוחות שכליים מסוכנים.
(2) "שווקי המניות האסייתיים היו במשבר, הייתה איזו הפיכה או מרד בניגריה, מנצ'סטר יונייטד צללו בליגה, השיר החדש של הספייס גירלז עלה במצעדים..." - כך שהכל מתרחש בדצמבר 1997.
(3) "...במשימה רחוקה עכשיו, אבל אנחנו משדרים בכל התדרים..."- עוד בדיחות טרקים. הזכרתי שהקריווים הגדולים הם חנונים?
(4) "צ'ארלי מקגי"- מתייחס לדמות הראשית מהספר אש זרה של סטיבן קינג, שאותה גילמה דרו ברימור בסרט בעל אותו השם.
(5) "ציפור טרף"- סוג של ספינת מלחמה גדולה במסע בין כוכבים. זה מסריח, כי גם הקלינגונים וגם הרומולנים קראו לספינות הקרב הגדולות שלהן ציפורי טרף.
הערות שוליים של יוסי:
(1) כפי שידוע כבר, התלבושות האלה הן מהסרט. בספר אין שום הבדל, כולם לובשים גלימות שחורות.
(2) כמה הסברים על החדשות, כדי להרחיב על האירועים: ב-1997, ביולי, התחיל משבר בשוק ההון האסייתי שפגע בבורסה העולמית. בדצמבר 1997 ממשלת ניגריה אסרה קצינים שטענה שתכננו הפיכה. בעונת 97-98, מנצ'סטר יונייטד כוסחו בליגה. השיר של הספייס גירלז הוא "Too Much".
(3) כוח ברק- ה"כוח" ממלחמת הכוכבים באלמנט ברק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה