הפעם בגורם המירי, שומעים על קולין שדימם למוות והתעתק אל בראד. וצ"ד מגיעים גם כן לעזור. הפרק מקביל לפרק "אחים בדם".
גורם המירי:
הדרך מילדות לבגרות יכולה להיות בוגדנית, בעיקר בעבור אלו שנאלצים ללכת בה מהר מדי.
פרק 4: טעם של ארמגדון (1)
לא ככה הוא דמיין שישגרו אותו. כל חלק מתוכו הרגיש מחוץ, מרוסק, קרוע ומורכב מחדש בשחור שהיה מלא בצבעים בלתי אפשריים שהופיעו כשעצמת את עינייך, והוא נצמד אל אחיו בזרועות שבכלל לא היו שלו יותר. הוא ניסה להתמקד במקום אליו רצה לקחת אותם, אל הרעיון של הרגע האחרון שעבר בראשון, אבל ליבו התמקד בילד הצעיר כאילו סחב אותו בגיהינום עטוף בשמיכה רטובה.
ואז זה נגמר, והוא הרגיש כאילו יצא מהמנהרה של ווילי וונקה, רק שזה לא היה מפעל שוקולד קסום (2). אבל זה היה טוב יותר. הוא הצליח. אולי היה אלוהים אחרי הכל, והוא ריחם לפעמים על הטיפשים והנואשים, כי זה היה המרתף של חברו הטוב. במהלך הילדות שלהם, זה היה מקום המחבוא לאלפי מורדי ג'דיי, מערת העטלף, המפקדה של האקס מן, מערות נקרת הלם (1), אבל עכשיו זה היה המקום האחרון בעולם שבו יחפשו אותם והאדם היחיד בתוך כל הטירוף הזה שידע מה היו.
"בראד!" קולין צעק את שמו של חברו בשיא העוצמה, ואפילו לא חשב עד שזה היה מאוחר מדי מה יקרה אם אדון או גברת שפר יבואו במקום. לא היה אכפת לו. לא שינה לו מי יעזור להם, כי אלוהים, מישהו היה מוכרח. הוא הספיק, אבל הוא לא הרגיש ממש טוב - אולי משהו בהתעתקות, אולי מהעשן - פתאום קליל וזרועו פעמה בכאב מתחת למשקל של אחיו, ופתאום הוא הבין שהיה קל יותר במעט מקולין עצמו.
הוא ניסה לסדר את הילד באחיזתו, אבל זרועו לא הגיבה כמו שצריך, ו - או, חרא! זין, הוא הפיל אותו, כנראה החמיר את זה, הוא פגע לו בראש שוב? קולין כרע על ברכיו, והושיט את ידו כדי לבדוק את הראש של דניס, מנסה לעצור את הדימום בפצע שכבר היה שם… "בראד! תוריד את הזין שלך מהמחשב ובוא למטה, היה -"
הכל עצר, הזמן עצמו נעצר כשבהה, המום, בידו הימנית. לא. אין יד ימנית. רק זרוע ומרפק ושלושת-רבעי שרוול ולעזאזל, זה היה הרבה דם. הדם בחיים לא ריסס ככה בסרטים שלא צחקו כמו הסיוט ברחוב אלם, אבל הוא ריסס כמו איזה אקדח מים מזדיין ואיך זה בכלל קרה וזה לא היה צריך לכאוב הרבה יותר אם זה היה אמיתי?
זה לא שינה. הוא נשפך על דניס והיה צריך לטפל בזה כדי לעזור לאחיו. קולין הסתכל מסביבו, מתפלל שהיה מביא את התיק אפילו אם לא ידע במה מתוכו ישתמש, מנסה להיזכר במה שידע על עזרה ראשונה, אבל הידע התגרה בו, והתחמק ממנו וצחק שדפק הכל, דניס עמד למות, וזאת תהיה אשמתו, אשמתו, הוא נכשל, הוא -
נייר דבק. שם, על השולחן ליד הקיר, גליל כסוף וגדול שלו, וזה יספיק. קולין קפץ על רגליו, מתנדנד, כמעט נופל לפני ששוב מצא את שיווי משקלו ומיהר אל השולחן, מצמיד את זרועו חזק לחזה בהגנה אינסטינקטיבית על הגדם הפגוע. ההליכה הייתה קשה יותר ממה שחשב שתהיה. הוא הרגיש חצי-שיכור, אבל אסור היה לו להרשות את זה. הוא תפס את הנייר, משך את הקצה בפיו, הידק אותו חזק ככל יכולתו על הגדם; שלוש, ארבע פעמים, ועוד קצת ליתר ביטחון.
הוא בדיוק קרע את זה בשיניו כששמע את הדלת נפתחת, ובעוד שללכת אל השולחן היה משימה גורלית לפני רגע, עכשיו זה היה כלום לעמוד מעל דניס, שרביט שלוף, זרוע פצועה מאחור, בקפלי הגלימה השחורה, והיה צליל כמו נהמה של חייה ולקח לו כמה שניות להבין שזה ממנו. עברו עוד כמה רגעים עד שזיהה את הדמות שירדה במדרגות, וההקלה הייתה כל כך גדולה שהיא הייתה כמו למות.
"בראד! אוי, תודה לאל שאתה בבית, לעזאזל!" קולין נפל על ברכיו, הפיל את השרביט והשתמש בידו הטובה כדי לסובב בזהירות, בעדינות את ראשו של אחיו, לבדוק את הנשימה שלו, לבדוק את הדופק שלו. "אנחנו בצרות, בראד, אנחנו בורחים, ההורים שלנו מתים, דן נפצע." הוא עדיין הסריח מאש ומנוזל חיטוי, עורו היה רטוב מדי, אבל הוא היה חי, וקולין ליטף בעדינות את הלחי העגולה, וניגב את הדם כמיטב יכולתו. "הוא ממש פצוע, וזה באשמתי."
בראד עצר בחצי הדרך במדרגות, הסתכל על שני האחים כאילו היו זרים, ונראה יותר ויותר כאילו עמד להקיא. "אני… אוי, לעזאזל, אני אתקשר למשטרה!"
קולין הרגיש קצת כעס מכך שחברו היה כזה טיפש, שלא הבין, שאחרי שנים של משחק במלחמה הוא לא הבין שהדבר האמיתי בא והגיע הזמן לעשות משהו. רק שהוא תמיד היה כזה, ותמיד היה צריך להגיד לו הכל, וזה לא שינה מה יקרה לחברות שלהם עכשיו כשהגיב בצעקה סמכותית של סמל מגריפינדור בשנה השישית. "לא! אתה לא תספר לאף אחד שאנחנו פה! תביא את ערכת העזרה הראשונה. אני צריך תחבושות ויוד. כשנגמור עם הראש שלו, אתה תיקח את המכונית ואתה תסיע אותנו לדבון (2) ואני אדבר עם כמה אנשים."
"מה זה?" קולו של בראד היה דק, לחוץ, בכלל לא של חייל. "אוי שיט, שיט, זה… זה דם? זה כן! אוי -" פתאום הוא החוויר כל כך, תפס את המעקה ונשען עליו, מקיא על רצפת הבטון מתחת. כשנעמד שוב, הוא רעד, וניסה לעלות במדרגות כאילו יכול היה למחוק את הכל. "יש הרבה - כן, אני חייב להתקשר ל - אתה לא - זה לא - דם, לעזאזל, זה יותר מדי דם מזדיין…"
קולין עמד שוב לצעוק עליו, לצוות עליו לצאת מזה ולהתנהג כמו גבר, חייל, אבל כשבראד הסתכל עליו נואשות, הוא הבין פתאום שלא היה גבר, הוא היה ילד, אזרח, בן אדם רגיל בעולם שהלך לגיהינום שש פעמים, והוא הכריח את קולו להיות רך, ואת פיו לחייך. "אוי, אל תהיה כוסית, חבר. זה… הרוב בכלל לא שלנו." שקרים, הוא למד, היו ממש קלים כשהיה מסוכן. "זה של הבחורים הרעים שנלחמנו מולם."
עיניו של בראד התרחבו כפליים מגודלם. "הם -"
"לא, הם לא כאן," קולין תיקן מהר. "ברחנו. אבל אתה חייב להיות קול. כמו מלפפון בקרח, בן אדם. תהיה ספוק כל הדרך. אני צריך שתהיה מגניב עכשיו. תוכל לעשות את זה? בשביל דן?"
הנהון קטן ואיטי, מבט שקולין הבין שהיה תדהמה נוצר על פניו הרזים, אבל זה היה בסדר. התדהמה הייתה יותר טובה מפחד כל הזמן. "כן, בסדר."
"נהדר. אתה הכי טוב שיש. רק לך ותביא לי את הדברים לראש שלו, ונעשה את זה צעד בכל פעם." בראד הנהן, הסתובב, מיהר במעלה המדרגות במהירות עד שכמעט נפל, ואז הדלת נסגרה מאחוריו והאחים שוב היו לבדם.
קולין התמוטט על רצפת הבטון, עייף כל כך פתאום, וזה היה כל כך קל פשוט לשכב ליד דניס ולחכות, אולי לישון… אבל הוא ידע שאסור לו. הם עדיין לא היו בטוחים, לא באמת, והם היו פשוט חשופים מדי כאן באמצע של הכל. הוא היה צריך להביא אותם למקום עם יותר הגנות, או לפחות הכי קרוב לכך.
הוא אסף את כל הכוח שהיה לו, החליק את ידו הטובה מתחת לראשו של אחיו, חרק בשיניו והתעלם מההבזק של הכאב כשדחף את שארית זרועו השנייה מתחת לברך של הילד והרים אותו שוב. זה היה קשה יותר עכשיו, זה היה כמעט בלתי אפשרי שהוציא אותו מהמלון כי הוא היה מאוד, מאוד כבד. לאט, לאט מדי, הוא הגיע עד לפינה הרחוקה של המרתף, הוריד את דניס אל הרצפה כאילו היה עשוי מזכוכית, ואז ראשו הסתובב כשקם שוב על רגליו.
הוא רצה לעמוד על המשמר, להיות מוכן שוב להילחם, אבל רק לעמוד היה הכל, אפילו אם נשען על הקיר, והתנשם בכבדות עד שהיה בטוח שבראד שומע זאת מעליו, ושאוכלי המוות ישמעו את זה במקום בו היו. זה כאב כל כך. הוא לא הרגיש טוב.
שלושה קראקים נשמעו במרתף כמו יריות, וליבו של קולין צנח. הם נמצאו. הם עמדו למות עכשיו, כי הוא ממש לא יכול היה להילחם, והכל היה סתם. הוא לא היה צריך לנסות ללכת הביתה, הוא לא היה צריך… היו כל כך הרבה דברים שלא היה צריך לעשות וכבר לא שינו יותר. שום דבר לא שינה עכשיו. הוא היה נותן הכל כדי להציל את אחיו ועכשיו מצאו אותם מהר מדי והם עמדו למות.
אבל אוכלי המוות האלה נראו שונים מהאחרים. הם לא היו בגלימות השחורות, הם היו במה שנראה כמו בגדי מסיבה יוקרתיים, שתי נשים וגבר, והם נראו לו מוכרים איכשהו. כאילו הכיר אותם לפני, מזמן שכבר שכח. איך שהם עמדו גם נראה מוכר, גב אל גב כמו שלמדו בצ"ד, וליפה בשמלה הלבנה היה שיער בדיוק כמו שחשב שיהיה לבונז אם אי פעם תוציא אותו מהצמה הארורה שלה. שיער נחמד. היה עדיף שייהרג בידי ילדה יפה עם שיער נחמד?
עוד קראק, עוד דמות הופיעה, עוד איש במקטורן ערב, מוכר לחלוטין כמו השאר. הוא הסתובב, וסקר את החדר בעין מאומנת ומיומנת, מקמט את מצחו בבלבול מסביבתו. "איפה קולין?"
הפתיע אותו לשמוע את שמו הפרטי כך, והקול נשמע כאילו היה אמור להכיר אותו, להכיר אותו טוב, אבל לפני שימצא תשובה, הגבוהה מבין שתי הנשים הגיבה. "אני לא יודעת. התעתקנו אליו כמו שאמרת, אבל הופענו פה."
הקולות, הפרצופים התמקדו לאט לאט, ממש דרך מוחו, אבל כשהם נפגשו עם השמות, הוא שמע את עצמו פולט אנחה קטנה של תקווה ואימה. זה היה בלתי אפשרי, לא יכול להיות שאלו הם, כי זאת עזרה, עזרה אמיתית, עזרה של דברים-אולי-יהיו-בסדר, וזה היה יותר מדי. זה בטח היה תכסיס, אבל אם זה לא היה תכסיס, אולי יוכלו להציל את דניס, ואם כן, הם מתים בכל מקרה. הוא נשם נשימה עמוקה, ניסה להישמע חזק, מאיים, אבל הקול ששמע לא היה כזה בכלל. "הוכיחו מי אתם."
"נוויל לונגבוטום," אמר האיש החדש, "מעדתי ונפלתי כשיצאתי מחור הדיוקן של גריפינדור בשבוע שעבר, וקולין קריווי צחק ואמר לי שזה לא מאוד מעורר השראה או אצילי לנחות על הפנים שלי ככה. הייתי בגרטנה גרין עם חברי; חנה, ארני וסוזן, שגם נמצאים פה, והגענו בגלל שפטרונוס של סייח שלח לנו הודעה."
קולין הרגיש את ליבו פועם כל כך חזק עד שזרועו כאבה, והוא הסתחרר. לא יכול להיות, אבל זה היה פרצופו של נוויל, השיער השחור עם קצת אפור ברקות, איך שעמד, תמיד עם כתפיו קצת שמוטות מאז המלקות, המבטא הברור מהעמק, וזה היה… זה היה הסגן מקמילן איתו, והסגנית השנייה אבוט, ובונז, והוא זכה כאן בהגרלה לעזאזל, והוא היה אמור להיות נלהב, אם זה לא היה קשה כל כך.
המפקד אמר משהו על פטרונוס, אבל, והוא לא זכר ששלח אחד, אבל זה לא שינה. הוא יזכר בזה אחר כך, כי עכשיו אולי יהיה אחר כך, לפחות בעבור דניס, וזה כל מה ששינה. הוא התחיל לפקפק שיהיה בשבילו אחר כך. הוא לא ממש הרגיש טוב.
"בסדר." קולין התרחק מהקיר, והכריח את עצמו ללכת קדימה למקום בו יוכלו לראות אותו, והחווה בראשו אל המקום בו אחיו שכב, ערימה בקושי נראית וקטנה מדי על הרצפה. "דניס צריך עזרה, בבקשה… אני… הייתי צריך להרביץ לו ממש חזק."
שיבורך צ"ד. בלי להקיא, בלי לבכות, בלי להילחץ מהדם. המפקד פשוט הלך אליו ישירות כאילו ידע בדיוק מה לעשות, וכמובן שידע, וכמובן שהיה חזק מספיק להרים אותו כאילו שקל כלום, לקחת אותו לנקודה המוארת ביותר בחדר ולהוריד אותו בלי שום סימן של מאמץ בכלל. קצת שלווה נחה עליו עכשיו, חמימות מוזרה, כי בכלל המרתף היה קריר קצת, והוא התחיל לרעוד. המפקד הסתכל עליו בחזרה, ולא הייתה שם שום האשמה, שום לחץ, אבל דאגה מספקת. "מה קרה?"
הוא הגיב מיד, בכלל לא שוקל להסתיר את האמת, שמח שלא הצטרך לעשות את זה. "כשהגענו הביתה, נכנסתי הביתה לבד. הבית הסריח מאוכל רקוב. לא היו שום גופות, אבל היו סימני שריפה על הקירות, קצת דם על הרצפה, ו… והאות האפל על הקיר בחדר השינה. לקחתי את דניס למלון. אמרתי לו. לא נראה היה כאילו אכפת לו, אבל למחרת היום, הוא רצה להתקשר הביתה. שוב אמרתי לו, אבל הוא עדיין התקשר. לא הייתה… לא הייתה הודעת חג מולד במשיבון."
הוא נשם בכבדות יותר עכשיו, זה פגע בגרונו שהבין עכשיו שהיה צרוד מהעשן, אבל הוא הכריח את עצמו להמשיך. זה היה אמור להיות קל, אבל זה לא היה, בכלל לא, והפך לקשה יותר. "הוא פשוט ישב שם, בוהה בטלפון, אבל החדר התחיל לרעוד, והטלוויזיה התפוצצה. ניסיתי לעצור אותו…"
בשם מילניום פלקון (3), מה קרה לו? הוא ניסה לזכור, זה היה לפני כמה רגעים בלבד. או ימים? הוא לא ידע יותר. מל גיבסון היה שם עם שני יפנים- לא, זאת טעות. אבא היה שם? לא, הוא לא היה בטוח. זה היה אמור להיות כזה קל. זה קרה הרגע, למה זה נראה כאילו ניסה להיזכר בעלילה של סרט מלפני שנים שראה פעם אחת כשהיה רדום ומלא בסירופ נגד שיעול? "אבל אז הוא התחיל לצרוח שהם בכלל לא עשו כלום, הם אפילו לא היו בעולם הקוסמים, והמנורות התחילו לכבות, והתחננתי שיעצור, שירגע, אבל הייתי חייב… הייתי חייב להרביץ לו, וזה היה מאוחר מדי. העיקוב… שמעתי אותם במסדרון, פותחים דלתות, אנשים צועקים, הם חיפשו אותנו. שלחתי את ההודעה ובאתי לפה. לא ידעתי מה עוד לעשות."
זה היה נכון? אולי. חלק מזה נראה לו נכון. האם הוא צרח או שדניס צרח או שזה היה בתוך הראש שלו או שרצה לצרוח או שזה שינה? האם שלח הודעה? הם אמרו ששלח. אז הוא כן. האם עדיין יעזרו לדניס אם לא? האם ילך לכלא בגלל ששיקר אם לא ידע אם שלח או לא? היה לו קר מאוד עכשיו. אולי הם הורידו את הטמפרטורה לדניס. אולי זה היה טוב לפצעים בראש.
הקול של מישהו נשמע מרחוק, קולו של גבר, והוא היה אמור להבדיל בין הקול של הסגן מקמילן מהמפקד, אבל זה לא ממש שינה. "אתה בסדר?"
לא. לא הוא לא היה, בכלל לא, אבל אם יאמר זאת, הם ישימו פחות לב לדניס. הוא היה צריך אותם, וקולין הכריח את עצמו לעשות מה שהתפלל שהזכיר קצת חיוך, כדי להישמע לפחות קצת קליל. "לא התעתקתי מעולם. אפילו לא לקחתי שיעורים, רק שמעתי את הבוגרים מדברים על איך עושים את זה. קצת גיזררתי את עצמ, אבל אני בסדר. זה סתם דוקר." וזה באמת מה שהיה, בעצם. זה לפחות לא היה שקר. זה כבר לא כאב כל כך, כלומר שהגזים בתגובה, והיה לו קשה לזכור למה חשב שזה היה עניין גדול מלכתחילה. המון אנשים איבדו גפיים. "רק תטפלו בדניס, בבקשה."
המפקד הנהן, ועדיין בחן את הפצע על הראש של דניס. "אבל מה זה פה?"
"בית של חבר שלי, בראד. הוא מוגל, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי מאז שהייתי בן שלוש. זה המרתף שלו. הוא יודע שאני כאן. די הייתי צריך לספר לו שאני -"
רעש של דפיקה. זה היה רע? זה אמר שהם צריכים להילחם? הוא הסתכל מסביבו, מנסה למצוא איפה הפיל את השרביט שלו, אבל אז הקול של בראד נשמע חזק מהצד השני של הדלת בראש גרם המדרגות. "לעזאזל, קולין, אל תנעל אותי בחוץ! הבאתי דברים לראש של דניס!"
הוא הנהן, והסכים שזה היה מאוד חשוב שיהיו להם את הדברים האלה, אבל לפני שיכול היה לטעון שלא נעל את הדלת הארורה מלכתחילה, המפקד כבר נופף בשרביטו אליה. "אלוהומורה ."
בראד נכנס פנימה מיד, ועצר בהפתעה כשראה את כל האנשים החדשים במרתף. "טוב, זין!" אבל היה לו הכל; קצת צמר גפן ובקבוק יוד, וזה כל מה ששינה. "הם איתי," קולין הסביר מהר, ונסוג אל אוצר המילים של חייהם כדי להסביר את האסון הנוכחי בצורה בה חברו יוכל להבין. "מכשפים אחרים, כמו שאמרתי לך שאני. הגבוה זה נוויל. הגדול זה ארני. הבחורה בשמלת הכלה זאת סוזן. זאת בשמלה הכחולה זאת חנה. כולם לוחמים מסדר-טוב (3). הם השתגרו לכאן כמוני."
כל חבריו הציגו את עצמם אחד לשני עכשיו. זה היה נחמד, כמו מסיבה. אולי יוכלו לחגוג את חג המולד. כבר היו להם המון דברים אדומים ונוצצים. דניס יהיה בסדר, אז יוכל להכין מרק. מרק זה נחמד והוא היה טוב בזה וזה היה חשוב לחג המולד, אבל הם לא יוכלו להשתמש בסיר הגדול, כי זה היה בבית עם הכיור והזבובים והוא היה חולה, הכל התערבל והסתובב. אולי אכל זבוב. אולי הפך לבראנדל-זבוב (4). או שזה קריווי-זבוב? הדברים כבר התפרקו. היד שלו נעלמה. אבל זה היה בסדר. לזבובים אין ידיים. כנפיים זה נחמד.
הם עדיין דיברו. מודאגים. הייתה בעיה. זה לא היה הגיוני. הם היו אמורים לבוא ולתקן את הבעיות. הם היו צריכים מקום לקחת אליו את דניס, אבל אסור היה בבית החולים. אולי הם כבר סידרו לו את הראש והוא לא היה זקוק לבית חולים? זה בטח העניין. אז רק מקום להישאר בו, אם ככה. לא הבית. הבית היה מגעיל. לא היו שם בראנדל-זבובים וחתולי-קוף (5) והריח כמו הנוקם הרעיל עם המון דם שמספיק לסרט של טרומה (6)? לא הבית. לא המלון, הם שרפו אותו אז תישרף מותק (7) ואסור היה להם להישאר שם אבל ג'יני אמרה מה ג'יני אמרה? היה לה בית שהיה נחמד לאנשים. מעון באג (8), באג'ור (9), מחילה? המחילה. "מה עם המחילה?"
אולי אמר משהו לא בסדר, כי בונז הסתכלה עליו באופן מצחיק כשהתקרבה אליו, והושיטה את ידה. בבקשה אל תיגעי בי. אני לא מרגיש טוב. אני לא רוצה שתחלי. אבל היא נגעה בו, ועכשיו גם היא נפגעה, היא תפסה את זה, זה היה עליה, וכולם היו מודאגים, והם עמדו לפגוע בו, שוב לפגוע בדניס, לא לעזור. המפקד קם. הוא עמד לעזוב, לנטוש את דניס כי בונז תפסה את זה ממנו ואסור היה לו להיות רע כל כך.
הוא ניסה, הוא ניסה להתווכח. הוא ניסה להילחם או לברוח או לעזוב כך שלא תהיה להם שום ברירה אלא לתת לו ללכת ולעזור לאחיו למנוע מזרועותיו ליפול כי הוא… הוא…
הוא לא הרגיש טוב, בכלל לא, אבל במהלך הכל, קולין חווה רגע אחד, של חלקיק שנייה בו היה צלול והבין, להפתעתו, שמעולם לא התעלף לפני כן וככה זה בטח היה.
זה היה חרא.
ההמשך יבוא...
(1) "טעם של ארמגדון" - מתייחס לפרק ממסע בין כוכבים המקורי (עונה 1, פרק 23) שבו סגל האנטרפרייז מבקר כוכב שאנשיו נלחמים במלחמה מדומה במחשב עם כוכב אויב שכן. הסגל מגלה שלמרות שהם נלחמים במלחמה בהדמיה ממוחשבת, אזרחי הכוכב חייבים לראות הוצאות אמיתיות להורג בתוך "תאי הפרדה" בהתבסס על תוצאות ההתקפות המדומות. סגל האנטרפרייז נכנס באמצע והם צריכים לוותר ולהיות מוצאים להורג אחרי ש'נהרגו' ב'התקפה של האויב'.
(2) "המנהרה של ווילי וונקה, רק שזה לא היה מפעל שוקולד קסום" - מתייחס לווילי וונקה ומפעל השוקולד, הסרט המקורי מ-1971. בהתחשב בסיוט שהמנהרה הזאת הייתה...
(3) "לוחמים מסדר-טוב" - סלנג של הצד של הדמויות מתוך מבוכים ודרקונים. הצד של סדר-טוב נחשב לטוב ביותר מכל הטובים, ומוצג ככזה. תחשבו על "האביר בשריון הבוהק" או על "סופרמן" והבנתם את הרעיון הבסיסי. לוחם הוא סוג של מקצוע (די מתאים, כיוון שצ"ד לא מכשפים דקיקים בכלל, למרות שלוחמים בדרך כלל לא משתמשים בקסמים).
(4) "בראנדל-זבוב" - הצורה המעוותת של אדם וזבוב שנוצרה בתאונה מדעית בסרט האימה משנת 1986 הזבוב.
(5) "חתולי קוף" - מתייחס לסצנה ידועה לשמצה שנמחקה מהגרסה של 1986 של הזבוב בו בראנדל הנואש (במייק-אפ של מעבר שמופיע רק בסצנה הזאת) משתמש בטלפודים כדי למזג בין חתול רחוב ובבון (אותו בבון שבראנדל שיגר בהצלחה בתחילת הסרט) ביחד כדי לנסות ולמצוא מרפא למצבו. אבל, "חתול-הקוף" שיוצא מהטלפוד מעוות ממש וסובל מכאב גדול, ותוקף את בראנדל, שמכה את היצור הדו-ראשי עד מוות עם מוט ברזל כדי לגאול אותו מייסוריו.
(6) "הנוקם הרעיל... סרט של טרומה" - סרט קומדיה-אימה מ-1984 שיצא בהוצאת בידור טרומה, שהייתה ידועה בהפקת סרטים צבעוניים בתקציב נמוך. הסרטים של טרומה הם סרטים זולים שהיו ידועים בזעזוע; חלק היו קוראים להם סרטי ניסיון מזעזעים. הם מכילים הרבה מיניות, אלימות גרפית, דם ועירום, כל כך הרבה עד שהמונח "סרט של טרומה" הפך למזוהה עם המאפיינים הללו.
(7) "אז תישרף מותק" - "דיסקו אינפרנו", שיר מ-1976 של הטראמפס מהאלבום בעל אותו שם. הוא הצליח ב-1978 אחרי שנכלל בפס הקול של הסרט מ-1977 שיגעון המוזיקה. הכותרת מתייחסת לסרט מ-1974 המגדל הלוהט, והשורה "אז תישרף מותק" בפזמון מתייחסת לאמרה שמיוחסת לפעיל זכויות האזרח ביל אפטון.
(8) "מעון באג" - הבית של בילבו באגינס (ואז של פרודו) בשר הטבעות.
(9) "באג'ור" - הבית לבאג'ורנים, זן מומצא מהיקום של מסע בין כוכבים.
הערות שוליים של יוסי:
(1) נקרת הלם- מתוך שר הטבעות. נקרה בין ההרים, בה בנו אנשי רוהאן את מבצר הורנברג, שנחשב לבלתי ניתן לכיבוש.
(2) דבון- מחוז במערב אנגליה.
(3) מילניום פלקון- החללית של האן סולו ממלחמת הכוכבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה