הפעם בגורם המירי, מה קרה לקולין מיד אחרי שאיבד את היד שלו?
גורם המירי:
הדרך מילדות לבגרות יכולה להיות בוגדנית, בעיקר בעבור אלו שנאלצים ללכת בה מהר מדי.
פרק 5: השד בחשכה (1)
זה היה כמו ההנגאובר הכי נורא אי פעם. ראשו היה כבד, פועם, ליבו כל כך יבש עד שלא היה מה לבלוע חוץ מהרצון הנואש לבלוע, לשונו מתנדנדת על שפתיו שהיו קשות וכמעט רדומות. הבחילה הייתה יצור חי בגרונו שזחל והתנפח, אבל היה פחות מכלום בבטנו כדי להציע לה. הוא רעד מרוב קור בתוך עור שהיה קטן מדי ומוכתם בזיעה, והוא התפתל, ניסה להתחמק מעצמו, ניסה למצוא משהו מספיק כדי לאסוף את עצמו ולהתקשר לאימא שלו.
קולין היה חולה, ממש חולה, והוא היה צריך תרופה או תה או מרק או אפילו חיבוק, כי איכשהו הבחילה הייתה הבחילה הכי נוראית כי זכר במעורפל גם לחץ וטעות והרבה דברים רעים מאוד מאוד. היה צליל קטן של בגד שהוחלף קרוב אליו, והוא הכריח את עיניו להיפקח למרות הרעד, למרות האור הדוקר שזה הביא, כי אולי כבר הייתה שם, והוא היה צריך אותה כל כך כדי שתהיה שווה את זה, אבל כשכל הבגדים המרקדים נרגעו בעיניו, אימא שלו לא הייתה שם בכלל.
זאת הייתה אישה צעירה, זרה, אולי בתחילת שנות העשרים שלה, פניה הדי יפות מעוותות בריכוז כשמלמלה ועבדה על משהו קצת יותר נמוך ממנו במיטה. היא הייתה לבושה, באופן מוזר, כמו אחת מנערות הגראנג' המוזרות הללו שבילו ליד חנות התקליטים כל פעם שלהקה חדשה הוציאה משהו חזק וכועס שהן ממש התגאו שאף אחד אחר לא שמע אותו ושלא היה ברדיו, עם ז'קט עור קרוע שהיו בו יותר מדי סיכות ביטחון ושיער צווחני פי שניים מתא טלפון. אולי היה מעווה את פניו אם לא היה רדום כל כך, אבל הוא בטח זז או עשה רעש או משהו, כי היא הרימה את מבטה, מופתעת בבירור.
"היי שם, התעוררת, מתוק?" המבטא המזרח-לונדוני לא הפתיע כמו זה שהשיער שלה הפך לכחול פתאום כשהרימה את מבטה, והוא מצמץ, בטוח פתאום שהוא הוזה. הוא ניסה להתעכב על זה, אבל הכל יצא לו באנחה צרודה שלא הייתה דומה לכלום ולא הייתה מה לעזאזל קרה לשיער שלך, איפה אימא שלי, או יש לך מושג כמה חרא אני מרגיש עכשיו?
"שקט, אל תנסה. אתה עדיין חצי מת ואיבדת המון דם." היא העבירה את ידה על ראשו, והמגע העדין גרם לו לרעוד כל כך מרוב יובש, וקולין התרחק, רוצה לרדת במנהרה אל המצעים הרכים עד שלא יהיה קיים יותר ושאף אחד לא יגע בו. למזלו ידה כבר התרחקה, והיא הסתכלה אל האופק המטושטש. "מולי!"
קולין עצם את עיניו, וניסה לחבר את חתיכות הדברים שנוצרו לאט בקצה הייסורים שלו. זה היה סימן טוב ששאלות כמו איפה היה לעזאזל או מה לעזאזל קורה התחילו לשנות, או סימן רע שנראה היה לו באופן מוזר שהוא כבר היה צריך לדעת ואולי היה אם היה מצליח להיזכר במה שידע?
הזמן החליט שהוא משעמם והאט, אולי עוד קצת הכרה עלתה בתוכו, אבל הזמן שכנע אותו לפקוח שוב את עיניו, והפעם האור פגע בו יותר והיה לו כאב חזק יותר בראש. כמה כואב. וואו. כאב כמו כוכב המוות שפשוט קודח בתוך הצד הימני שלו ומאיפה לעזאזל זה בא?
הוא השתעל, היה קש בפה שלו, הוא בלע אותו, שוב השתעל, הקיא אותו, ועכשיו רעד מרוב כאב בנוסף לכל אבל מישהי החזיקה אותו והיא הריחה והרגישה וליטפה כמו אימא של מישהו אבל לחלוטין לא שלו, והוא ליקק שוב את שפתיו, אסיר תודה על הלחות אפילו אם היא הייתה מגעילה. "הגעתי…" הוא עצר, שוב השתעל, אבל הצליח לבלוע את הקיא הפעם. "לריבנדל (2)?"
הגוש הגדול, השעיר והכתום באור התחלף והפך לפרצוף נחמד של אישה בגיל העמידה עם שיער ג'ינג'י מאפיר שלחלוטין הייתה אימא של מישהו. "אני לא יודעת בנוגע לריבנדל, חמוד, אבל אתה בטוח. זאת המחילה, ואני גברת וויזלי, האימא של ג'יני. זאת טונקס פה, היא הילאית שעזרה לטפל בך מאז שהחברים שלך הגיעו לכאן, וגם טיפלנו באח שלך. הכל יהיה בסדר."
חבריו? אחיו? אחיו. דניס. דניס נפצע היה חייב להרביץ לו דם בכל מקום החדר במלון דברים בוערים חייבים לרוץ ניסה להתעתק דם בכל מקום יד חסרה דבק כואב המפקד אוכלי מוות אחריהם דניס יצא מדעתואמרלוזבוביםחתוליםביתמסריח… הורים. היה צליל איפשהו כמו טריבל במסיבת רווקים קלינגונית (3) שבטח לא הגיע ממנו אבל כן, כי עכשיו הוא זכר ואם לבקש שלא היה סוס הוא היה אסקוט (4) עכשיו.
אף אחד לא בא לרציף והם נסעו במונית הביתה. הוא בדק את הבית, מצא את הזבובים ואת האות האפל ולקח את מה שיכול היה והם הלכו למלון, שם ניסה לספר לדניס אבל הרס את זה כל כך עד שמצא את עצמו בקוביאשי מארו (5) בוער. הם ברחו, אבל זה עלה לו ביד והוא פצע את אחיו, ואז הדברים התערפלו בצורה שלא חזרה אליו ואיכשהו הוא גמר כאן, בבית של ג'יני, חולה כמו כלב ומנסה לא לצרוח בגלל מאה סיבות שרק אחת מהן הייתה הכאב במה שהבין עכשיו שהיה הגדם הקטוע של זרועו.
הוא לא יכול היה להגיד את זה, לא יכול היה ליצור את המילים, אבל גברת וויזלי הבינה והרימה אותו, החזיקה אותו וליטפה את שיערו ואמרה דברים והשמיע רעשים והריחה כמו לחם ועשבים וסבון ונוזל לניקוי חלונות ופרחים ותה וכמו אימא, והאם זה היה טוב יותר או גרוע יותר? מילותיה עטפו אותו כמו מעיל, והדברים ששינו התערפלו בצורה שלא הייתה הגיונית אבל שינתה.
דניס יהיה בסדר. זה היה זעזוע מוח קל, בלי דימום מוחי, הוא ישן בחדר אחר. הם יוכלו להישאר כאן כמה שצריך, זה מקום בטוח, והם עמדו לנסות לעשות משהו לזרוע שלו, אבל לא היו להם השיקויים שרצו שיהיו להם, אז הוא יצטרך שוב פעם להיות אמיץ. קולין התרחק, ומצא את הכוח המוכר בתוך הפאניקה שהתגבר בקלות על בחילה וסחרחורת.
בנקודה כלשהי כשנתחב אל הנוחות של הסינר המכוסה בפרחים, המוכתם והשמוט, עוד אנשים נכנסו לחדר. היה שם פרופסור לופין, ההילאי שאקלבולט, ולי ג'ורדן מכל האנשים, שנראה ממש מוזר בלי החיוכים הזהים של התאומים משני צדדיו. הם החזיקו דברים; קערה ובגדים ובקבוקונים של דברים שהסריחו והעלו עשן וקצף, והם נתנו לו אותם במבטים מרחמים ועצובים שגרמו למשהו עמוק בבטן שלו להפוך לגמד לבן וקטן של הרס שהיה כל כך חם עד שהיה קר. לי הניח את החפצים שלו על השולחן, ושם את ידו עליו בנחמה. "קולין, חבר, כבר עברת גיהינום, אני יודע, אבל -"
קולין נשם נשימה עמוקה, הריח את הפחד והכאב והדם והזיעה שעדיין הייתה מוזרה בניחוח הגברי שלה ונתן לדבר הקטן בבטן שלו להשתחרר. "אם דניס ישן כמו שצריך, זה אומר שהוא יוכל לשמוע דברים ולהתעורר?" קולו עדיין היה צרוד וחלש ושחק את גרונו כאילו ניסה לנשום סופת חול שתגרום גם לג'אבה להתחבא (6), אבל גברת וויזלי הבינה אותו טוב מספיק והנהנה לאט.
"כן…" היא רכנה אליו כדי לקחת את ידו השמאלית - מה שהוא אמור להתחיל לחשוב עליו יותר בתור היד היחידה שלו - ושמה אותה בין ידיה. "אבל אני חושבת שהוא צריך לישון עכשיו, קולין, ואתה עדיין לא יכול לקום בעצמך."
"לא." הוא משך את ידו ואגרף אותה עם כל המצעים שיכל, והתיישב. "רק רציתי לדעת. בבקשה תביאי לי משהו שלא ישבור לי את השיניים."
הייתה שתיקה ארוכה, ואז האישה הצעירה - טונקס - הנהנה במה שהיה אסיר תודה לגלות שהייתה יעילות אמיתית, כשהיא הורידה את אחת מהכפפות מעור ללא האצבעות שלה וקיפלה אותה לחצי כשהושיטה אותו. "הנה. תנשך את זה. אנחנו נתרכז קצת יותר מדי על הזרוע שלך וכישוף השתקה לא תעבוד, אבל לא תהיה בעיה אם תעיר אותו." קולין פתח את פיו, וטעם את העור וקרם ידיים רפואי כששם אותו בין שיניו.
גברת וויזלי החווירה מעט, ושמה את ידה על ברכיה בתנועות קטנות ומהירות. "אני יודעת שאתה ילד אמיץ, קולין, אני לא מכחישה את זה. כולנו יודעים מה עשית בשביל אחיך, אבל מטפלים בו עכשיו. לא יפגע בו אם תצטרך לצעוק או לקלל או מה שלא תרצה לעשות כשנעשה את זה. אף אחד לא יפגע בך, ואתה לא תפגע בו."
לא היה טעם להתווכח איתה. זה היה מתוק, והוא היה בטוח שטכנית זה נכון, אבל זה לא שינה. מה ששינה היה שכבר אכזב את דניס מלא פעמים בפחות מיומיים, והוא לא יעיר אותו לצלילי האדם היחיד שנשאר לו בעולם צווח בחדר אחר של בית מוזר, ואם המפקד יכול היה לעשות את זה, כך גם הוא. הוא הניד בראשו, עצם את עיניו, נשך את הכפפה וציפת הכרית והחליק אל הכרית כך שגולגולתו לא תתרסק אל המיטה אם גבו יתעקם.
מישהו עם ידיים מכוסות ביבלות הרים את ידו הימנית במרפק, והניף אותה. הוא הכריח את עצמו להירגע. אל תילחם. האינסטינקט למשוך את ידו, להגן על עצמו מפני הידע שזה יכאב והצורך לשמור על הפצע היה חזק יותר ממה שציפה, וכך גופו רעד מתוך ניסיון להילחם במנגנון הילחם או ברח שלו. מתישהו, חבשו את ידו, כי הם התירו את התחבושת עכשיו; הוא שמע קרע של נייר והרגיש לחישות שלא היו צריכות לכאוב כל כך כשהתחבושת ירדה וחשפה את האוויר חסר הרחמים על הבשר החשוף.
לאט לאט, הוא מדד את נשימתו אפילו כשיצאה בזרמים חזקים מסביב לכפפה, אפילו כשנאלץ להתעלם מזה שרייר אל סנטרו ושהטעם והריח גרם לו לרצות, להצטרך להקיא שוב. לחשוב על דניס. לחשוב על דן.
לחשוב על הרגע הראשון שהעז להראות לאחיו מה יכול היה לעשות, המגע של האצבע בפציעה שסגר אותה כמו הקסם שהיה. לחשוב על ההנאה הנהדרת בפרצופו העגול והקטן כשהראה לו איך גרם ללייטסייבר לזהור בלי בטריות ולקפוץ אל ידו ממרחק בחצר, ואיך שגילה כעבור כמה שנים שגם הוא יוכל לעשות זאת. לחשוב על השיחות מתחת לשמיכה בהן תהו אם יוכלו ללכת לבית הספר של פרופסור אקס (7) והמכתב שבא עם האדם שנראה כמו קוסם שאמר שיוכלו ללכת למקום טוב יותר. לחשוב על איך שהרטיב וחייך כי כל המים בעולם לא יכלו לעצור אותו. לחשוב על גלידה שריחפה אל הגביע ואל הידיים שנצצו כדי להפחיד את המפלצות בארון ולגרום לפנים הארון להוריד שלג (8) והוא היה שווה את זה, הוא תמיד היה שווה את זה, הוא רק היה צריך להחזיק מעמד עוד קצת כשעשו את מה שלא עשו שנראה כאילו כלל זיעת הורטה (9) ורוק חייזרי (10) ועיסוי רקמות עמוק מהמספריים של אדווארד (11). ראיית רנטגן וכוח הברק ותכסיס שכלי של ג'דיי כשהם היו צריכים להישאר בחוץ רק עוד קצת זמן. רק עוד קצת. רק עוד קצת.
ההמשך יבוא...
(1) "השד בחשכה" - מתייחס לפרק ממסע בין כוכבים המקורי (עונה 1, פרק 25) שבו סגל האנטרפרייז מגיע ליאנוס 4, מקום בו מפלצת מסתורית משמידה ציוד והורגת את הכורים, מה שמסכן את כל מבצע הכרייה.
(2) "הגעתי... לריבנדל?" - מתייחס לפציעה של פרודו מהנאזגול (בעצם, הוא נדקר בחרב מכושפת, פצע שאם היה נשאר פתוח ומזדהם, היה גורם לפרודו להפוך לנאזגול בעצמו), שאחריה הובהל לריבנדל, שם האלפים הצליחו לרפא אותו.
(3) "כמו טריבל במסיבת רווקים קלינגונית" - הקלינגונים מחשיבים את הטריבלים כ"אויבים נצחיים" של האימפריה הקלינגונית, לפי הפרק בחלל עמוק תשע שנקרא "משפטים וטריבלים". רוב הגזעים במסע בין כוכבים חושבים שהיצורים הקטנים הם די חמודים. הם הופיעו רק בארבעה פרקים ולקצת זמן בשלושה סרטים, והם אחד מהזנים הכי אהודים והידועים ביקום, שידועים אפילו לצופים מזדמנים של הסדרה. השורה "מתרבים כמו טריבלים" הפכה לנפוצה בקרב חובבי מדע בדיוני.
(4) "אסקוט" - מירוץ סוסי אסקוט הוא מירוץ סוסים מפורסם באנגליה, שממוקדם בעיירה הקטנה אסקוט. זה אחד ממירוצי הסוסים המובילים בממלכה המאוחדת. המירוץ קרוב למשפחת המלוכה הבריטית, כי הוא מתרחש קרוב לטירת וינדזור.
(5) "קוביאשי מארו" - תסריט ידוע לשמצה ללא ניצחון, אימון של צי הכוכבים שנועד לבחון את אופיים של הצוערים במסלול הפיקוד באקדמיה של צי הכוכבים. מבחן קוביאשי מארו נראה לראשונה בסצנת הפתיחה של סרט הקולנוע "מסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן" ומופיע גם בסרט מ-2009. בשמה של הבדיקה נעשה שימוש בקרב מעריצי מסע בין כוכבים - או אלה שמכירים את הסדרה - כדי לתאר תרחיש ללא מוצא, או פתרון שדורש הגדרה מחדש של הבעיה.
(6) "סופת חול שתגרום גם לגא'בה להתחבא" - הג'אבות הם מהיקום של מסע בין כוכבים, והם נמצאים בטטואין, כוכב מדברי.
(7) "ללכת לבית הספר של פרופסור אקס" - התייחסות לבית הספר של אקסבייר לצעירים מוכשרים, האחוזה של צ'ארלס אקסבייר, שבה האקס-מן חיים ומתאמנים.
(8) "לגרום לפנים הארון להוריד שלג" - בטח התייחסות לדברי ימי נרניה, בעיקר להאריה, המכשפה וארון הבגדים; כשמשפחת פיוונסי עברה בארון וגילו את היער המכוסה בשלג בצד השני.
(9) "זיעת הורטה" - ההורטה היא החייה מ"השד בחשכה"; ההורטה עוברת בסלעים כמו שבני האדם עוברים באוויר, ועוברת בעזרת חומצה חזקה במיוחד. היא משאירה חורים עגולים לגמרי בדרכה. החומצה הרסנית כל כך עד שמשאירה רק קצת עצם ושיניים אם משתמשים בה על בני אדם.
(10) "רוק חייזרי"- היצורים מתוך הנוסע השמיני, שנקראים קסימורפים. הדם שלהם הוא חומצה חזקה שיכולה לאכל כמעט כל דבר במגע במהירות עצומה.
(11) "עיסוי רקמות עמוק מהמספריים של אדווארד" - מתייחס לדמות מסרט הפנטזיה הרומנטי משנת 1990, המספריים של אדווארד, שמתמקד באיש מלאכותי בשם אדווארד, יצירה בלתי גמורה, שיש לה... טוב, מספריים במקום ידיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה