משנים את המצב + קטע על דמות

סיפור אחד היום, וקטע הבהרה על דמות מיוחדת. הסיפור היום עוסק בקולין ובחבורתו, ובאיך שחזרו לבית הספר למרות הפינוי.

משנים את המצב:

יש זמנים בהם אתה לא יכול לעמוד סתם מנגד. קורה במהלך פרק 21 של הסיפור.

"אני חושב שהוא מתעורר."

"שמישהו יביא לו קצת מים."

"מה הוא אמר? אור?"

קולין שוב גנח, וליקק את שפתיו לאט כשהרים את ידו כדי להגן על עיניו מהאור החזק מדי, אפילו מתחת לעפעפיו. "ת'ור," הוא תיקן בחולשה, "אל הרעם הנורדי. קומיקס מארוול. כאילו הזין הזה דופק לי על ה -" הוא הפסיק, כמעט הקיא, אבל הצליח לבלוע את הקיא כשהתגלגל אל ברכיו. " - ראש עם פטיש גדול מאוד."

"אתה בסדר, סג"מ (1)?" הוא זיהה את קולו של ארט (21), את נימת הדאגה הכנה, אבל השימוש בדרגתו הלא רשמית, אפילו בקיצור, היה מה שהחזיר אותו אל מציאות המצב.

קולין הכריח את עצמו להתיישב, הכריח את עיניו להיפקח אפילו אם החדר שחה והסתובב לפני שהפך ל… טשטוש חסר תועלת. היה מספיק נורא שלא היה לו זמן להביא את עדשות המגע שלו כשפינו אותם, אבל גם היה די חשוך. הוא לקח את כוס המים ממי שלא שם אותה בידו, ולגם בזהירות כשניסה לייצב את קולו במשהו כמו סמכותיות. "אני בסדר. דו"ח מצב?"

"אנחנו בירקות ירוקים (3)." זאת הייתה ג'ני (4). "חטפת שלושה, אולי ארבעה כישופי שיתוק כשמחית על הפינוי, סגן המפקד, וחשבנו שתישאר מעולף עוד הרבה יותר זמן. שאר תלמידי השישית הצעירים נמצאים כאן, מלבד הסלית'רינים. הנחשים נעולים בחדרים שונים בפונדק שלושת המטאטאים לפי שנים. תלמידי החמישית נמצאים בחממה מאחור, הרביעית בדובשנרייה, השלישית ומטה בראש החזיר עם סוזן, פילץ' ומדאם פומפרי. כולם נעולים טוב, ויש לחש זוועקה (5) על כל הכפר."

"שיט." הוא לגם עוד קצת מהמים, והשתמש בידו של ארט כדי לקום שוב על רגליו ולייצב שוב את שיווי המשקל שלו. לפחות שלושה כישופי שיתוק. היה הגיוני למה הרגיש כל כך גרוע, אבל באימא של טולקין, זה הפך את מקגונגל לחתיכת קשוחה (6). הוא היה כאילו, ברבע מהגיל שלה, ובכושר טוב. זה היה… לא משנה איך זה היה. הוא צריך לחשוב. להתאפס. ארט, ג'ניס (7), ג'ני, סלמה (8), גרתי (9), נעמי (10) ואושין (11) כאן איתו. כל השאר היו נעולים ונפרדים. "מצב הטירה? הם התחילו להילחם? אוכלי מוות?"

"הרחובות היו מלאים בהם לפני חצות," ג'ניס אמרה בשקט, "וכמה המריאו על מטאטאים לפני חצי שעה כי הם אמרו שההגנות קרסו ושזה יגמר תוך כמה דקות… אבל לא ראינו אף אחד מאז. אני חושבת שהם יפגעו בהם בהכל בבת אחת."

"טקטיקת פשיטה מונגולית." קולין עשה פרצוף. "אכזרי, אבל הגיוני, אני חושב."

"כן," הסכימה גרתי, ולמרות שהוא לא ראה את הבעת הפנים על פרצופה של הילדה, התנועה הייתה ברורה כשהיא הנידה בראשה. "ת'ה לא צריך להתמקד בצייתנות או בפקודות יפות, וכשת'ה רק מנסה לחסל כמה מגנים…"

"מעטים מדי!" הוא שמע את סלמה יורקת על רצפת העץ הקשה כשזזה קרוב יותר, מספיק קרוב כדי שיוכל לראות את עינייה הכהות מבזיקות בכעס כשהצביעה אל החלונות מקדימה. "הם צריכים אותנו שם למעלה, קולין! הסתכלתי על ה - לא רואים הרבה, אבל או שהתאומים וויזלי הדליקו מספיק זיקוקים לכל לילות גאי פוקס (12), או שהם נלחמים כמו שדים! אינשאללה, אנחנו חייבים למצוא דרך לעזור להם!"

"אש?" נעמי הציעה, קצה שרביטה מהבהב בלהבה קטנה כמו מצית סיגריות, למרות שהגוון הכחול-לבן רמז לטמפרטורה הרסנית הרבה יותר. "נשרוף את העיר מאחוריהם, נגרום להם לחלק את הכוחות ולהילחם עליה?"

"לא," ג'ני פסלה את הרעיון לפני שקולין בכלל יכול היה לפתוח את פיו ולהגיד לה כמה הוא היה טיפשי. "וולדמורט (13) פשוט ייתן לה להישרף, ויש גם יותר מדי אזרחים."

"טוב, אנחנו לא יכולים ל -" מה שזה לא היה שנעמי עמדה להגיד, זה נקטע בגלל צליל פתאומי שגרם לכל ראש להסתובב אל הגבעה כאילו יכלו לראות דרך הקירות של הכלא המאולתר שלהם. זה נשמע כמו רעם מרוחק, אבל היה משהו מבשר רעות בצליל שגרם להם לרוץ אל החלונות, נשימתם מעלה אדים על החלון בהתנשפויות של אימה, אפם לחוץ ועיניהם רחבות.

קולין התאמץ לראות, אבל לא היה שם כלום חוץ מאפלה לפניו, והוא הטיח את ידיו בחלון בכעס, ואפילו לא היה אכפת לו שהזכוכית קצת נשברה, וחתך עמוק הופיע בזרוע שלא הרגישה כלום כשהקסם השאיר את המחסום פועל. עוד צליל, הפעם שאגה, והתרסקות שאי אפשר היה לטעות בעוצמתה אפילו מהמרחק הזה. ג'ני צרחה, והתרחקה מהחלון. "מה זה?!" קולין דרש, "שמישהו יגיד לי!"

"המגדל." קולו של אושין רעד, הוא נשמע קרוב לדמעות. "מגדל רייבנקלו, היא נפלה."

"היא מה?!"

"נפלה. למטה. פשוט -" ידיו זזו בערפול, מחקות קריסה. "המגדל נקרע ו… כמו עוגה שהתרסקה במקום אבן."

"זהו זה!" קולין משך את הזכוכית מזרועו, והוא זרק אותה הצידה, בוחן את הכישוף שהחליף את החלון בשרביטו לפני שזרק את הכלי על הרצפה במבט נחוש שבלבל את חבריו. "אני נותן לכולכם סיכוי אחד!"

התדהמה של גרתי הייתה ברורה אפילו למרות התדהמה, כשהמשיכה לבהות בבית ההרוס שלהם. "סיכוי אחד למה, אדוני?"

"תשתקו אותי שוב. אני לא חמוש." הוא פשט את ידיו, והסתובב במעגל איטי כדי לתת להם את ההזדמנות. "תורידו אותי עכשיו, תורידו אותי לשאר הלילה, תשתקו אותי, תהרגו אותי."

"למה ש -"

"כי אם אתם לא, ארט, אתם איתי. אתם עומדים לעזור לי לצאת מכאן, אתם עומדים לעזור לי להביא כמה שיותר חברי צ"ד שתוכלו, ואנחנו הולכים לעזור לחברים שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. שזה מטורף, אובדני ולירוק בפנים של כל מי שניסה להציל את חיינו הצעירים והיקרים מהמכוערים הרעים והגדולים שם, אבל לזה התאמנתי, לזה הקרבתי, ולעזאזל, זה מה שאני אעשה כשאספור עד עשר אלא אם אחד מכם יעצור אותי. אחת. שתיים -"

"תצטרכו להוריד גם אותי." סלמה שמה את שרביטה על הרצפה ליד שלו, והצטרפה אליו באותה תנוחה של ידיים פתוחות, וראשה מורם. "אני לא אראה את זה קורה בלעדיי."

"שלוש. ארבע -"

שרביט שלישי בערימה, גם נעמי איתם. "תספרו גם אותי."

"חמש. שש. שבע -"

"אז אני מקווה שאתם מוכנים עם המון כישופים משתקים," ארט לקח נשימה עמוקה, כרע כדי לשים את השרביט שלו עם השאר, אבל ידה של ג'ני על כתפו עצרה אותו.

"אוי, בשם מרלין, כולכם. אין צורך בדרמה של גריפינדור. אנחנו צ"ד או לא?" היא הרימה את השרביטים, והחזירה אותם לבעליהם בעצבנות שהודגשו בגובהה כי היא הסתכלה עליהם מלמעלה. "הם זלזלו כשנעלו אותנו. יש קסמים על כל החלונות והדלתות, אבל הקירות -"

היא נקטעה בידי פיצוץ מרעיד שיניים שהעיף אבק מהקורות וגרם לרסיסים לעוף באוויר, כשאז נשמעה הצווחה הנוראית והמפלחת של לחש הזוועקה. הקיר פשוט נעלם, וצלליתה פרועת השיער של גרתי התגלתה בחור שהיה שם. "למה אתם מחכים, חמורים?"

היה משהו בדבריה. קולין החל לרוץ, והתעלם מהכאב והסחרחורת מהכשפים כשצעק את פקודותיו. "ג'ני, ארט, סלמה, נעמי, תיקחו את תלמידי החמישית, תפגשו אותי בראש החזיר, אנחנו ניקח את הרביעית ונחזור לבית הספר איך שהם הביאו אותנו כדי שלא נצטרך להילחם אם יש להם תגבורת על הגבעה!"

אי אפשר היה לעצור את האזעקה, לא היה צריך לנסות. בצורה מסוימת, זה גרם לקולין להיות בטוח יותר כשהחבורה הקטנה שלו רצה ברחובות המרוצפים אל חנות הממתקים, בידיעה שבטח אוכלי מוות היו באים אליהם עכשיו, אם היו כמה מהם. כמובן, זה שלא היו פשוט אמר שכולם היו בטירה, מנסים להרוג את חבריו, וזה הרתיח את הדם שלו וגרם לו לבעבע.

הכוונה הייתה לחזור על הטכניקה שהוציאה אותם, אבל הם התלהבו קצת יותר מדי, וכל חלון התצוגה התפוצץ יחד עם הקטע של הקיר שכיוונו אליו, ומילא את האוויר בריח החולני של סוכר שנשרף ובציוצים המבוהלים של תריסר קופסאות מרוסקות של עכברטיקים (14). וולי בל (15) היה הראשון שיצא, וכמעט הרים אותו מרגליו בחיבוק של הכרת תודה. "אנחנו עומדים - לא משנה, אתה לא תשמע אותי בכל מקרה… פשוט בוא… קדימה, הם נהרגים שם, אנחנו - ראש החזיר!"

זה לא היה מהנאומים הרהוטים שלו, אבל העבודה נעשתה, והם כבר יצאו מהדלת. יצאו מהדלת ומתי הצטרפו השאר? הוא החמיץ את זה, אבל הם היו שם, כולם, והייתה גאווה פזיזה בכך שצ"ד, הצבא שלו, היה לידו. כמה אוכלי מוות נשארו אחרי הכל- או אולי נסוגו פצועים, הוא לא ידע - אבל הם לא היו כלום לעומת כמעט חמישים חיילים צעירים ומאומנים שהפגינו כעס חסר אונים.

הם כמעט הגיעו לרחוב הראשי כשדמות אחרת יצאה מהצללים ליד שלושת המטאטאים, זרועותיה מורמות. "אל תירו!" זה היה קול של ילדה, והוא כמעט מעד כשהאט, שרביטו מצטרף אל עוד עשרות כשהדמות הורידה את הברדס השחור וחשפה שיער בלונדיני-לבן וכותונת לילה ממשי ירוק. "קולין -" ידיה היו על ראשה כשצעדה עוד צעד קדימה, עינייה פרועות ורדופות בפרצופה החיוור ובעל הלחיים הגבוהות של אסטוריה גרינגראס (16). "קולין, בבקשה…"

"אני מצטער, טורי," הוא צעק, "אין זמן, ואנחנו לא נשארים. הם נרצחים שם ו -"

"אני יודעת." מישהו שבר חלון בקומה העליונה במטאטאים, והיא הרימה את מבטה, כמו חייה דחוקה. פיצוץ הכישוף נשמע כמעט מיד, והחמיץ אותה במילימטרים, וקולין היה גאה בחייליו כשפקודה אחת מרוואן (17) הובילה לירי שגרם לצלף להסתלק מיד.

במעלה הגבעה, נראה ענק, וקולין החליט, ותפס את אסטוריה בזרועה כשהוא משך אותה איתם כשהמשיכו בריצתם אל ראש החזיר. "יש לך שתי רחובות להסביר!"

היא התנשפה, בין אם מהריצה הפתאומית, ההחמצה הקרובה, או כל סיבה אחרת של אימה שהופיעה על פניה ועל עינייה הענקיות והכחולות כקרח, אבל הייתה נימה סמויה וקשה בנימת קולה, כמו סכין. "דראקו, קולין. הוא שם. הוא… אדון האופל ציווה עליו להישאר במקרה שפוטר היה שם, אבל אני מכירה אותו. הוא לא רוצח. אפילו הגנה עצמית. הוא לא… הוא לא יעשה את זה… ו… אם מישהו… מישהו לא יוציא אותו… הוא טוב כמת."

השמועות על ליל מותו של דמבלדור עברו בזכרונו, והוא נשך את שפתיו, וחטף את שרביטה כשהסתכל מעבר לכתפו. "הסגנים לכניסות הצדדיות. תביאו את מקמילן, תעצרו את פומפרי ואת פילץ', תאבטחו את המקום. אני אחפה מאחור."

החיילים רצו מסביבו, והוא נשאר מאחור, והחזיק את אסטוריה כדי למנוע ממנה לברוח אליהם או לפעול ולהזעיק שוליה. כשעשה זאת, הוא הרגיש אותה נרתעת, והוא הוריד את  מבטו, ונחרד לגלות שהיד המלאכותית שלו פגעה בעור הזרוע שלה, והאגודל ממש חתך את העור והזיל את דמה לרחוב בטיפות אדומות גדולות. היא לא נאבקה, לא התלוננה, ועיניה פגשו בשלו בתחינה חזקה ושקטה. זאת המשמעות שלו בשבילי. אני נותנת לך לעשות את זה כי אתה תקוותי היחידה.

הוא עזב, והמשיך להסתכל על עיניה. "מצטער. אני לא מרגיש אותה. אני לא -"

"אני לא שמה זין, קריווי." היא כבר קרעה חלק מכותונת הלילה שלה, וחבשה את הדם בחוסר מחשבה. "אני הולכת לשם איתכם."

עיניו הצטמצמו, והוא זכר את האומץ של רני כהוכחה לכך שצבע הגלימות שלה לא אמר כלום, אבל לא היה מוכן לקבל בפשטות מישהו אל תוכם שהיה כל כך קשור לאחד מהאויבים הגדולים שלהם. "את תילחמי איתנו."

"אני לא." היא הניפה בזרועה אליו, והפנתה את העור הלבן שלה אל הרחוב המואר בצהוב. "לא להילחם בעצמי לא אומר שאני לא אוהבת אנשים שכן!"

"אז תישארי." קולין החל לכופף את השרביט שלה, מוכן לשבור אותו לשניים ולשתק אותה, אבל היא נפלה על ברכיה, תחינתה הופכת לצעקה.

"לא! בבקשה! אני לא אילחם. לא בך. לא בהם. לא באף אחד. אני רק רוצה למצוא את דראקו ולהביא אותו למקום בטוח עד שהכול יגמר! אני נשבעת בכל מה שתרצה שאשבע, לא לירות על אף אחד אלא אם אין לי ברירה ורק בהגנה עצמית!"

לא היה זמן. הוא יכול היה לשמוע את צעקתה של רוואן שאמרה לו שראש החזיר בטוח, וזאת הייתה המשמעות של מנהיגות. לעשות את ההחלטות הקשות ומהר. "בואי אחריי."

הוא לא הסתכל לאחור, ושמע אותה קמה על רגליה ויודע שהייתה ממש מאחוריו כשנכנס למסבאה, וסקר את צ"ד המפוזר עד שאיתר את הראש הכהה והמתולתל שחיפש. "ויין! (18)" שרביטה של אסטוריה עף באוויר, ונתפס. "קחי את גרינגראס. היא לא אסירה, היא מחפשת מישהו שלכוד שם. את תלווי אותה. אם היא רק נראית מוזר למישהו מאיתנו, תהרגי אותה. אחרת, תעזרי לה כמיטב יכולתך. רוואן?"

"אדוני!"

"מצב?"

"הכול מאובטח, אדוני. פומפרי ופילץ' מאחורי הבר, קשרנו את הילדים ל… טוב, מה שיכולנו למצוא, רוב הזמן אחד לשני במרתפי היין. הם בטוחים."

"מקמילן?"

"לא מצאנו אותה, אדוני." החדשות הדאיגו אותו, אבל הוא ביטל אותן. היא לא הייתה אמורה להיות כאן אחרי הכל, היא בטח כבר הלכה למקום בו גר ארני. עדיף שכך. זה רק עמד להיות מכוער. הוא פילס את דרכו בחדר הצפוף, ועצר רק כדי לפרוע את ראשו של דניס בנשיקה על מצחו, ובטח בחיוך מאוד לא-מנהיגותי לאחיו הקטן לפני שטיפס על הבר.

"טוב, חברים, זהו זה." הוא נשם נשימה עמוקה, אסיר תודה שלא יכול היה לראות פרצופים בבירור. זה גרם להכול להיראות כל כך חלומי עד שלא היה צריך לחשוב, אלא רק להרגיש, להשתמש באימונים וביצריו ובאדרנלין הנורא והנפלא שהציף אותו בביטחון כמעט שיכור שזה, למרות שזה גיהינום, היה בטח הדבר הכי צודק שאי פעם עשה. שברגע זה, הוא עשה את מה שנולד לעשות, אפילו אם לא ידע זאת עד עכשיו. זה הזמן.

"במהלך ההיסטוריה, דם נשפך בלי סוף בשם כמעט כל סיבה. הם עושים את זה בשביל אדמה, בשביל אהבה, בשביל כסף, בשביל חירות או מלכה והמדינה ואלוהים או סתם כי הם אוהבים להרוג. צבאות קמים ונופלים וקורעים אחד את השני לחלקים במעברים הצרים של ספרטה או בשדות הכוכבים של גלקסיה רחוקה-רחוקה (19), ובמשך אלפי שנים, ציפו שהצעירים יהיו הקורבנות של המאבקים האלה. הפכנו לעבדים או ליתומים או שאמרו לנו שהעתיד שלנו נגמר או אפילו לפעמים 'גרמו' לנו להילחם וזה כל כך חבל."

הוא התחיל לצעוד, צעדיו מהדהדים על משטח העץ, אבל עכשיו עצר, והטיח את אגרופו בזרועו הקרועה וחסרת הדם. "לא הלילה! הלילה, אנחנו מחליטים על עתידנו, ואם נמות, זה לא יהיה כקורבנות, אלא כגיבורים, ולא משנות כל הסיבות שנתתי לכם כשרק שיחקנו משחקי מלחמה, כרגע זה לא משנה. אנחנו נלחמים כדי להציל את חברינו, כי הם מתים שם עבורנו."

קולין החווה בעוז אל החלון, ואז קולו, שכמעט צעק, פתאום הפך לכל כך חלש עד שכמעט התוודה כשמשך בכתפיו, ופרש את ידיו. "לא תהיה תהילה. אולי תאבדו את הכל. אני כבר איבדתי. אתם תראו דברים שאף אחד לא צריך לראות, בשום גיל. אתם בטח תמותו. אבל אתם תלכו למה שלא יהיה הדבר הבא שאתם מאמינים בו בראש מורם, עם הדם בצדק על הידיים שלכם, ותוכלו להסתכל על האלוהים שלכם אומר שמתתם בעבור האהבה, בעבור החברות, בעבור הצדק ובעבור התקווה שהטוב ינצח בעבור כל נער שאי פעם נאלץ לבלוע את איך שמישהו אחר הרס לו את העתיד."

הייתה דממה עצורת נשימה שנראה היה כאילו כל העולם חיכה בה, והוא הסתכל לאחור, וראה את שני המבוגרים קשורים, פיהם מכוסה, בחור לצד הבמה המאולתרת שלו. "בעבור הפרוטוקול, אני חושב שהבהרתי את כוונותינו. עכשיו זה החלק בו אני מבקש להלכה רשות ואז מתעלם ממנה לחלוטין כשאתם אומרים לא."

המבטים שהסתכלו עליו, באופן בלתי מפתיע, יכלו לפרק אדמנטיום (20). קולין משך בכתפיו. "בסדר. שתק!" שרביטו הצליף, שתי הדמויות התקשחו, ועכשיו שרביטו היה באוויר, הניצוצות מבזיקים בכסף במרכז התקרה ואליהם הצטרפו עוד חמישים בהבטחה כובלת ומוחלטת של גיהינום. "צבא דמבלדור!"

הסוף

(1) סג"מ- סגן מפקד.

(2) ארט- ארתור צ'יימברס. דמות מקורית, תלמיד שנה שישית מגריפינדור. יתחתן בעתיד עם דמלזה.

(3) ירקות ירוקים- באנגלית Greengages- אפונים ירוקים. נאלצתי לשמור על המצלול. מקורי.

(4) ג'ניפר לינדזי- דמות מקורית. תלמידת שנה שישית מרייבנקלו. קצינה בצ"ד. מתה בקרב על הוגוורטס.

(5) זוועקה- לחש שגורם לצרחה ברגע שמישהו מפר את העוצר.

(6) כי בספר החמישי היא חטפה שלושה כישופים משתקים מאמברידג' וחברים שלה.

(7) ג'ניס דורני- דמות מקורית. תלמידת שנה שישית מהפלפאף.

(8) סלמה קאפר- סיפור מרתק, היא דמות מקורית, תלמידת שנה חמישית (אז למה היא שם עם תלמידי השנה השישית?) מגריפינדור, מוסלמית אדוקה.

(9) גרתרוד אוקונל- דמות מקורית, תלמידת שנה שישית מהפלפאף. מת בקרב על הוגוורטס.

(10) נעמי ראסל- דמות מקורית, תלמידת שנה שישית מגריפינדור. התחתנה עם ג'ימי פיקס.

(11) אושין לירי- דמות מקורית, תלמיד שנה שישית מרייבנקלו. מת בקרב על הוגוורטס. קתולי.

(12) ליל גאי פוקס- ליל מדורות, שבו מדליקים זיקוקים בגלל כישלון מזימתו של גאי פוקס (המסכה של אנונימוס) לשרוף את הפרלמנט הבריטי.

(13) כן, מוזר, הם אומרים את השם שלו? אבל אפשר לזכור שמקגונגל אמרה לפני הקרב (בסרט, אבל אמרה) שלא משנה השם, גם ככה הוא יבוא להרוג אותם...

(14) עכברטיקים- ממתק מהדובשנרייה. בצורת עכבר, גורם לשיניים לצייץ ולנקוש.

(15) וולטר בל-דמות מקורית, תלמיד שנה רביעית מגריפינדור. אחיה הקטן של קייטי בל. מתחתן בעתיד עם סלמה.

(16) אסטוריה גרינגראס- תלמידת שנה רביעית מסלית'רין, אשתו של דראקו לעתיד. יש לה קרובת משפחה מקוללת, שהעבירה את הקללה במשפחה והפכה לידה לעניין מאוד מסוכן. למרות זאת, היא ודראקו מולידים את סקורפיוס, והיא מתה ב-2019.

(17) רוואן גליניס- דמות מקורית, תלמידת שנה חמישית מהפלפאף. לסבית. נהרגה בקרב על הוגוורטס.

(18) רומילדה ויין- תלמידת שנה חמישית מגריפינדור. מנהיגה את המעריצות של הארי. צועניה. נהרגה בקרב על הוגוורטס.

(19) מילים שמזוהות עם מלחמת הכוכבים.

(20) אדמנטיום- מתכת בדיונית בלתי ניתנת להשמדה, מיקום מארוול. ממנה עשויים המגן של קפטן אמריקה והציפורניים של וולברין.

מי היא סלמה?

סלמה נולדה ברבת עמון, ירדן. אימה, שני אחיה ודודתה נהרגו בשריפה שהתרחשה בגלל פעילות של אש"ף, ואביה נפצע. היא ניצלה כי אימה דחפה אותה - היא הייתה רק בת שלושה חודשים - לתוך ואזת חימר גדולה ועבה ששמרה עליה מפני הלהבות. אביה לא הצליח לטפל בה ושלח אותה לטיפולו של המסגד, שהעביר אותה לטיפולה של בת דודתה מדרגה שנייה, חנין, שהתחתנה עם מארק קאפר, אנגלי שהמיר את דתו לאסלאם. הקאפרים אימצו אותה והיא גדלה באוקספורד, שם אביה המאמץ היה מהנדס, משהו שהיא התלהבה ממנו.

היא הייתה ילדה חכמה ומפותחת לגילה, מטפסת ללא חת ואצנית מהירה. הקסם היה חזק במשפחתה כבר מאות שנים, ואף אחד לא הופתע כשהוא התגלה אצלה בגיל חמש, למרות שהייתה הראשונה ממשפחתה שהלכה להוגוורטס… היא מוינה לגריפינדור עוד לפני שהיא ישבה בכלל. דמבלדור נתן לה אישור מיוחד להתאמן בשחיטה לפי החלאל (כשרות), לקבל הפסקות קצרות מהשיעורים לצורך תפילה, ולשנות את תלבושתה האחידה בהתאם לאמונתה, והיא לא אהבה רק את בית הספר, אלא גם את הטירה. כשלא הייתה בכיתה או בספרייה, בדרך כלל מצאו אותה מטפסת על קשתות ומגדלים או חוקרת את היסודות באור השרביט כשהיא נמצאת באגם עד לברכיה במשך שעות.

היא הצטרפה לצ"ד אחרי ההלקאות של נוויל ושל ארני בגל הגיוסים השני, והשתמשה בידע שלה על הטירה וסודותיה כדי לשפר את המפות שלהם. לאחר שחוותה חקירה בידי סנייפ כשהחברים הבוגרים נסוגו, היא החלה חברות עם וולטר בל, שיחד עם רומילדה ויין (הילדה היחידה בשכבה ובבית שלה שיכלה להבין מתמטיקה מתקדמת), היה החבר הקרוב ביותר שלה.

בהכנות לקראת הקרב, רוואן, קולין, פרוואטי, ונוויל עצמו ניסו לשכנע אותה ללבוש תלבושת אחידה רגילה לקרב עצמו, בגלל חופש התנועה והסכנה בבגדים ארוכים. היא סירבה לחלוטין, והתעקשה להילחם עם חצאית עד הקרסול וחיג'אב, והיא אומרת שהאמונה שלה הצילה את חייה.

לאחר הקרב על הוגוורטס, לקח לה כמעט שנה להחלים מפציעותיה, ואז היא הלכה למסע חאג' כעבור שנה, והלכה את שמונים ושישה הקילומטרים האחרונים ברגל, יחפה, בשם המתים כשהיא לובשת את תלבושתה מהקרב על הוגוורטס, שאחרי טקס הקורבנות, היא שרפה, יחד עם תפילות רבות מאוד. במקום לעשות קעקוע לזכר צ"ד (אסור קעקועים) היא חיממה חתיכת חוט באש הזאת וחרטה על עצמה את אותו הסמל.

כשהפרק הזה בחייה נסגר, היא הלכה ללמוד ארכיטקטורה והנדסה, כמו בתכנית המקורית שלה. הוצעה לה עבודה במשרד הקסמים אבל היא סירבה, והחליטה לעבוד במשרד עצמאי במקום (למרות שהיא עבדה בהתנדבות בשיפוץ הוגוורטס ובשיפוצים אחרים לאחר המלחמה, וגם עיצבה ופיקחה על שיפוצה של הקלחת הרותחת). היא ווולטר בל נשארו חברים קרובים מאוד, והיא עזרה לו רבות עם אחיו. הם שמרו על רגשותיהם לעצמם בשקט במשך הרבה זמן, אבל לבסוף, וולטר לא יכול היה לסבול זאת. הם נישאו ב-2006.