שלושה סיפורים קצרים

שלושה סיפורים קצרים. הראשון עוסק באסטוריה גרינגראס, אשתו לעתיד של דראקו. השני עוסק בסוזן אחרי תקרית הסוהרסנים של ארני. השלישי עוסק בגברים במהלך שהותם בחדר הנחיצות.

הופעות:

לא הכל ברור. קורה במהלך פרק 24 של הסיפור.

אי אפשר היה לטעות ולחשוב שהניצולים מביניהם לא היו המובסים. זה לא היה מעגל השומרים, בתלבושת אחידה ומאולתרת, ולא השאריות התואמות של הגלימות השחורות או הפיג'מות הירוקות, אלא התנוחות. סימנים של אנשים שבקושי היו עוד אנשים; שבורים, מפוחדים, מותשים ללא מילים, תופסים פצעים או אחד את השני בידיעה שכל זה יהיה מה שיישאר מחייהם כשהמנצחים ייקחו את הפרס.

ואולי, אם הייתה כנה עם עצמה, אפילו לא זה, אבל היא העדיפה לא להיות כנה, לפחות לא בנוגע לעתיד ולאפשרות הסבירה של יחידות הוצאה להורג בשם ה'צדק'. במקום, היא תעדיף להיהרג עכשיו, אפילו אם זה היה הטעם של אבן מפוררת ואבק זכוכיתי על שפתיים סדוקות ומדממות, צמא שצעק ללא תקווה ברפש שהיה בגרונה, וכאב הפציעות שלא יכלה לשאת לבקש שיוקל כשכל כך הרבה צרחו בצורה נוראה מפציעות נוראיות יותר.

עכשיו היה קל יותר, כי עכשיו גם היה הילד שתשישותו גרמה לאומץ להופיע בתוכה, ושאותו אחזה בחיקה ולא היה אכפת לה כמה זמן רגליה כבר היו רדומות. עכשיו העיניים העצומות שלעולם לא יסתכלו עליה כמו המבטים שתרגיש מחוץ לכלוב שלה, עכשיו זה הדופק שלו מתחת לאצבעותיה וזה ששרד את הלילה שהיה יותר ממה שכה רבים יכלו להגיד.

"העלמה גרינגראס, אני צריכה לדבר איתך." הקול היה מוכר, אבל אסטוריה עדיין הרגישה את כתפיה מתקשות במגננה כשהרימה את מבטה אל פרצופה המחודד של הגברת מאלפוי. היא הייתה מלוכלכת ומדממת כמו השאר, אבל היא עדיין הלכה כמו מלכה כשהתיישבה על הרצפה, ושמה יד על כתפיו של בנה הישן כאילו כדי להזכיר לילדה הצעירה מי הייתה החזקה במצב הזה.

כאילו הייתה צריכה תזכורת. היא יכלה לפחד כמו בפעמים הקודמות, אבל משהו השתנה אתמול - הכל השתנה אתמול - והיא הסתכלה על העיניים האפורות בשוויון נפש. "כן, גבירתי?"

"אני מבינה שחזרת לטירה עם צ"ד?" קולה היה קפוא, לא ברור.

שניים יכלו לשחק במשחק הזה. שפתיה התקשו, מבטה סירב לזוז, והיא לקחה את כוחה מהקצב היציב בצווארו של דראקו מתחת לאצבעותיה שהצדיק הכל. "בהחלט."

להפתעתה, הגברת מאלפוי הייתה זאת שהסיטה את מבטה, ובהתה אל השטח בינם לבין מנצחיהם בהבעת פנים של ספינקס. "כולנו עושים טעויות, כך זה נראה. במיוחד במצבי לחץ."

היא הייתה יכולה לשתוק בכבוד, אבל אולי חוסר השינה שלה והתשישות הרגשית שלה ניצחו את שיפוטה, והיא זרקה את ראשה כדי לזרוק את קווצות השיער הרטובות והרפויות שלה מעיניה. לעזאזל עם אימא שלו אם יכלה לגנות אותה על כך שסיכנה את הכל כדי להציל את בנה בזמן שהיא ואביו התחבאו מי יודע איפה עם אדון האופל?! "עם כל הכבוד, אני מסרבת להחשיב זאת כטעות. אני -"

"לא, יקירה." קולה היה מלמול ידידותי, כמעט בחצי קול, אבל קטע אותה כמו סטירה. "התכוונתי לעצמי."

אסטוריה מצמצה. "אני לא מבינה."

הגברת מאלפוי שוב הסתובבה אליה, והיה משהו חדש בפניה שאסטוריה מעולם לא קיוותה או ציפתה לראות. משהו שלא העזה לקרוא לו בשמו מחשש שהיא טועה, אבל שגרם לדופק שלה לדהור במשהו שהיה כמו אפשרות, גרונה התייבש בצורה שלא הייתה קשורה לאבק או לצמא. זאת הייתה כמעט אדיבות. כמעט… לא. "אם את זוכרת, אמרתי לדראקו בחומרה שאין מקום למכשפה חלשה לצידו של קוסם חזק, ושציפיתי שיהיה קוסם חזק."

"אני זוכרת, כן." עכשיו היא דיברה בלחישה, לא מסוגלת לדבר אחרת, הזעזוע הטרי משפיע וגורם לידיה לרעוד כשהמשיכו לעבור בלי משים באבק שהיה על שיערו החלק של דראקו.

"וכאן, לא טעיתי," המשיכה הגברת מאלפוי, "והיה הרבה שלא אמרתי. אשתו של קוסם גדול היא שנואה, יורקים עליה, היא תמיד חשודה, היא בודדה ללא מילים, והיא חייבת להיות בעלת רצון חזק ולדעת מה היא רוצה ועד כמה היא רוצה אותו."

היא הנהנה, בקושי נושמת. "כך ראיתי…"

"ולכן נתתי לו רשות להציע לך נישואין."

זאת עדיין הייתה תמונה של תבוסה, ולאדם מבחוץ, כלום לא השתנה מלבד זה שעכשיו בחורה אחרת בכתה, בקושי בולטת במקהלת הדמעות שמילאה את האולם השבור. במקום כלשהו, מצלמה הבזיקה, והיא תראה את תמונתה בעיתון אחר כך ותלמד את השיעור האמיתי הראשון באמת באזהרתה של הגברת מאלפוי בכתבה שלא הבינה שהנער החיוור והיפה בזרועותיה חי - אוי, הוא חי - ושדמעותיה, אולי רק הן בבוקר האדום מדם, היו דמעות של תקווה.

הסוף

מוגנת

הכל שווה כדי להגן על אלו שאתה אוהב

המדרגות נראו כאילו נמשכו עד לנצח, ועברו את הכניסה עם פסל המפלץ, וליבה הלם כל כך חזק עד שהיא חשבה שבטח ישבור את צלעותיה, אבל באופן מוזר, היא נשארה רגועה. היא הייתה במשרד של המנהל כבר פעם אחת לפני כן, והביאה מתנה להוריו של סדריק, אבל זה היה לפני חיים שלמים. עכשיו, היא ניגבה את כפות ידיה על חצאיתה, יישרה את כתפיה, ונגעה בטבעות על השרשרת מתחת לחולצתה, ועצמה את עיניה לנשימה עמוקה אחת לפני שדחפה את הדלת. "רצית לראות אותי, אדוני?"

הייתה שתיקה ארוכה ומחושבת לפני שסנייפ הרים את מבטו מהניירות המפוזרים על שולחנו, והיא ידעה שהייתה צריכה להרגיש עוד יותר מוזרה, קטנה כל כך בגלל חוסר החשיבות שלה מול האיש החשוב והעסוק הזה. אבל עינה, לעומת זאת, ראתה את אחד מהדיוקנאות על הקיר העגול, והיא הייתה צריכה לעצור חיוך כשראתה את קריצתו של דמבלדור ומה שהייתה בטוחה שהיה אגודל מורם מהזרוע המצוירת. הוא ידע, איכשהו, והיה איתם.

אבל לבסוף, סנייפ כן העמיד פנים ששם לב לנוכחותה, והוא לגם לגימה ארוכה מספל התה שהיה לידו לפני שרכן כדי להסתכל עליה בעיניו הקשות והארוכות. "זאת הייתה חתיכת תצוגה באולם הגדול היום אחר הצהריים, העלמה בונז."

היא הרכינה קצת את ראשה, ובחרה לפרש זאת כמחמאה. "תודה לך, אדוני. אני די גאה בפטרונוס שלי."

"ולמרות זאת, את המרית את סמכותי בכוונה תחילה מול בית הספר, יחד עם ה… שוליה שלך." הוא לגם עוד לגימה עמוקה מהספל, הניח אותו ריק ונופף בידו בהיסח הדעת כדי למלא אותו שוב. "היו שמועות, העלמה בונז. שמועות לגבייך ולגבי האדון מקמילן שפעולותייך אולי אימתו כיום."

נראה היה כאילו האוויר נשאב מהמשרד, ורק ברגע האחרון היא תפסה את ידה הבוגדנית לפני שזאת נגעה בבטנה, ובמקום היא סידרה את חצאיתה. "האדון מקמילן נפצע. לא עמדתי פשוט לעמוד שם ולתת לו לדמם."

"כמובן שלא." לא הייתה חמלה בנימת קולו. "אולם משפחתך נמצאת על קרח דק גם כך. דודתך… הורייך. האם אני צריך להזכיר לך שבחירה להתחבר עם אדם שכבר קיבל את העונש החמור ביותר בתקופת ההנהלה הנוכחית יכולה להיות לא חכמה?"

"אני… יכולה להבין זאת," סוזן אמרה בזהירות. "אם מישהו מאמין לשמועות."

"שמועות, למשל," המשיך סנייפ, עיניו לא משות מעיניה, "על חתונה בסתר."

איך עצרה את עצמה מלהגיב, לא ידעה. אולי היה זה המקום בו הלחץ הופך לצלילות מושלמת, אבל אפילו הדופק שלה נרגע, והיא שמעה קול דומה לזה של דודתה צוחק בביטול ובקצרה. "סלח לי, אדוני, אבל למישהו יש הרבה דמיון."

"את מכחישה, אם כך, כל רגשות כלפי האדון מקמילן?"

"כמובן שיש לי רגשות עבורו." היא הרימה את סנטרה, והניעה בראשה כדי לזרוק את צמתה הארוכה והכבדה מעבר לכתף אחת כשהסתכלה עליו במבט שבדרך כלל שמרה לילד צעיר שתפסה מחטט במגירת התחתונים שלה. "אני, אדוני, מהפלפאף, ולא מתביישת להגיד שלבית שלנו יש תחושה משפחתית בין חברינו שייחודית לבית הספר הזה. החברה הטובה של שנינו היא העלמה אבוט, ועשיתי כל מה שביכולתי המוגבלת כדי לעזור לו אחרי ה… תקרית בתחילת השנה. אולם, חרושת השמועות שלך כנראה לא זוכרת את העלמה מקדוגל בין עוד כמה דברים."

סנייפ נחר בביטול, ואז הרים עוד אחד מהניירות משולחנו, והזדקף בכיסא כשהניף את ידו השלדית אליה. "יפה מאוד, העלמה בונז, אז מובן שאין לך שום עניין בתוצאה של ההרפתקה של היום עבורו."

"הו, אבל כן יש לי, אדוני."

הוא הרים שוב את ראשו, והרים גבה אחת. "אכן?"

עכשיו היא חייכה. "כפי שאמרתי, אני מהפלפאף. מה שתעשה לאחד מאיתנו, תעשה לכולנו. או שעדיף שתעשה לכולנו, כי אולי לא שמת לב קודם לכן, אבל השאר לא יעמדו מנגד."

היא יכלה לראות את הסערה מתחוללת בעיניו, והיא עצמה את שלה. מה שלא הגיע, זה לא שינה, אבל היא יכלה להילחם בחזרה. עבור כולם: עבור משפחתה ומשפחת-הבית שלה, אבל יותר מכך, עבור משפחה שבכלל לא ידע שיש לה. כאילו סידרה את קפלי הגלימה מהרוח, היא לקחה קצת מקסמה אל תוכה, עמוק יותר, בהיר יותר, ועטפה את ילדתה בכל הגנה שהייתה מסוגלת אליה, וכשהיא באה, היה רוגע במרכז של הכל שמעולם לא חוותה לפני כן.

מה שלא קרה, יהיה בסדר. היא לא האמינה להבטחות רבות, אבל היא כן האמינה לזאת שניתנה לה בידי אם צעירה אחרת בצורה של צלקת ברק על מצחו של ילד שנשאר בחיים.

הסוף

בנים יהיו בנים:

לבדם בחדר הנחיצות, הקוסמים הצעירים מצ"ד קצת מורידים הגנות. ספוילרים לפרק 19 של הסיפור.

"תצוגה מרהיבה, טרי. התנגשות של -" מייקל נקטע בשיהוק חזק, שאז הפך לכמה צחקוקים שהשתלטו עליו למשך כמעט דקה שלמה לפני ששוב יכול היה לנשום, פרצופו אדום כשניגב את פיו בגב ידו. "טיטאנים… הרקולס ההררי ו… אה…"

"קולוסוס מקורנוול," הציע טרי, שרוי על גבו, ומתעלם מהתחרות שריתקה את כולם כששרבט פתקים בשוליו של אחד מהספרים הרבים שבחדר.

"זה," מייקל הנהן בשמחה. "חבל מאוד שאוכלי המוות לא יכולים לראות את זה! כוח פיזי מדהים ברמה של… טוב, ת'ה יודע. זה די מרשים."

ארני צחק, ורכן קדימה אל השולחן עד שפרצופו כמעט נגע בזה של דרק מעל אגרופיהם הנעולים. מצחיהם של שני הגברים הצעירים נצצו מרוב זיעה, קולו של ארני עדיין היה קליל לגמרי, והסימן האמיתי היחיד למאמץ אצלו היו הורידים והגידים שהתבלטו בשרירי זרועו. "מה אתה חושב, אדמס, זמן לסיים את זה?"

"אם אתה רוצה לקבוע תיקו, מקמילן," לחש דרק בין שיניו, "אז לא תודה. אני יכול להחזיק מעמד כאן."

"וזאת," גומות החן של ארני הופיעו פתאום כשחייך, "הטעות שלך." עיני האגוז נעצמו, הוא נשם נשימה עמוקה, ואז נראה היה כאילו מתח עבר מזרועו אל כתפיו ואל הקווים המצולקים בגבו. עיניו של דרק התרחבו, הוא הבין לחלקיק שנייה לפני שידו הוטחה בשולחן. "הא!"

ארני קפץ על רגליו, והרים את שתי זרועותיו באוויר כשהקריאות נשמעו, ואז פרצופו האדמדם הפך פתאום ללבן, והוא נפל על ברכיו, תופס בשריר הזרוע שלו. "אוי, מרלין!"

"איך אתה עושה את זה?" דרק בהה בתדהמה ביריבו, זרועו עדיין פרושה על השולחן. "אני…"

"אתה נתת לי לקבוע את החוקים," מלמל ארני. "יכולת לכסח אותי במכה אחת גדולה, אבל נתת לי להפוך את זה למבחן סיבולת, ואתה אף פעם לא הרמת כבשים."

"אל תדאג, חבר," שיימוס טפח לדרק על כתפו בחיוך רחב משלו, קצת מעוקם מבעד לחבלות שבקושי החלימו. "יש הרבה דברים שמקמילן עשה עם הכבשים ואתה יכול לשמוח שלא עשית."

"סתום, פיניגן, או שאבטל את כל העבודה שטרי עשה על הפרצוף היפה שלך," ארני צעק, אבל מייקל הלך ביניהם, זרועותיו פשוטות.

"נו, נו, מה שהוגן הוגן." הוא הצביע על ארני, ואז אל הבקבוקים הריקים בקצה השני של השולחן. "אדמס יבחר את הסוג, אבל ת'ה קונה לנו עוד סיבוב."

"כבר שתית יותר ממספיק, מייק."

הוא הסתובב כשהרגיש את ידו של טרי על זרועו, אבל ניער אותה בניסיון הכי מכובד שיכול היה לעשות, וניער את השיער ממצחו. "לא שתיתי מה שת'ה שתית."

"אלכוהול מדכא," טרי אמר בהטעמה ברורה באופן מפתיע. "לי יש סף סיבולת מצוין."

"אתה סתם טוב יותר בלהסתיר אותו," התעקש סטפן, שקם בחוסר יציבות-מה על רגליו מהמקום בו עיסה לדרק את הכתפיים. "לאף אחד אין כזאת סיבולת."

טרי עשה פרצוף כועס, ונופף בידו בגדלות. "אינסנדיו, אינסנדיוס, אינסנדיור, אינסנדייט, אינסנדיאביס…"

"מה הוא עושה?" נוויל קימט את מצחו. "לא הכל כישופים אמיתיים."

"הוא מנתח," אנתוני הסביר בחוכמה. "מטה את הפועל הבסיסי מאחורי הכישוף."

"וכך, מוכיח," טרי אמר בשחצנות. "שאני עדיין פיכח לחלוטין."

"תנתח כמה שתרצה. 'ני רוצה לראות 'תך נוגע באף ש'ך."

"אני מגבה את האדון מקמילן, פיניגן. סתום."

מייקל שוב צחק, ואז נופף בידו, ואסף את הבקבוקים מהשולחן אל זרועותיו של נוויל. "קדימה, המפקד! ותביא לנו גם אוכל, בסדר? תאכלו, תשתו, ותשמחו -"

צחוקו של טרי הצטרף לשלו, שרביטו פותח את הדיוקן למפקדם כשקד קידה עמוקה, עיניו הכחולות מנצנצות. "נאם קראס מוריאמור (1)!"

הסוף

(1) נאם קראס מוריאמור - מלטינית, "כי מחר נמות". טרי משלים את מה שמייק אומר, "אכול ושתה כי מחר נמות", מישעיהו פרק כ"ב פסוק י"ג.