עוד שלושה סיפורים קצרים

עוד שלושה סיפורים קצרים. הראשון עוסק בויקטור קרום. השני עוסק בג'ניפר לינדזי, תלמידת שנה שישית מרייבנקלו שמתה במהלך הקרב על הוגוורטס, במהלך הנסיגה הכפויה של תלמידי השנה השביעית. השלישי עוסק בנוויל, וגם בדניס קריווי, קצת לאחר שנוויל חוזר מהיער.

עדיין במשחק:

נאמנות אמיתית לעולם לא תשתנה. קורה במהלך פרק 16 של הסיפור.

פניו של בגמן נצצו מרוב זיעה בבירור, אפילו בלהבות הירוקות של הפלו, והוא שיחק בגלימתו בידו, והסתכל מעבר לכתפו לעיתים כל כך קרובות עד שנראה היה שיש לו עווית. "קרום!" הוא עיווה את פניו בחיוך, קולו גבוה באופן לא טבעי. "רציתי ליצור איתך קשר, אישי הטוב! כבר הרבה זמן לא נפגשנו, הא? מזל טוב על הניצחון על טורקיה… לכידה פשוט מצוינת, ממה ששמעתי! החמצה קטנה של החישוק, והשומר שלהם -! הם יקראו לזה על -"

לקרום נגמרה הסבלנות. הוא שילב את ידיו, והסתכל על הבריטי באח שלו. "מה פה הולך, בגמן? אתה לא בא לדבר איתי באחת לפנות בוקר כדי לברך אותי על ניצחון של לפני שבוע."

"אה. כן." היה היסוס ארוך ונורא, ואז בגמן רכן קרוב יותר, כאילו כדי ללחוש באוזנו של קרום. "קרה איזה משהו קטן, אני חושש. גם לא ממש משהו טוב. דיברתי עם פרסי - אתה זוכר את פרסי, נכון? מטורניר הקוסמים המשולש? פרסי וויזלי?"

פרצופו של קרום רק הקדיר. "אני זוכר שהוא למכור את המשפחה שלו למשרד. אפילו לא היה בחתונה של אחיו בקיץ שעבר. למה אתה לדבר איתו?"

"קורים לנו כל מיני עניינים מלוכלכים לאחרונה, אני חושש," פרצופו של בגמן האדים, והיה קשה לדעת אם הייתה זו מגננה או מבוכה. "אבל הוא באמת צריך לדבר איתך, ואם תיצור איתו קשר דרך הפלו בקו הפרטי שלו, אני אתן לך את הכתובת. זה קשור לכמה מהילדים בהוגוורטס."

הוא היה על סף לנפנף את בגמן וללכת למיטה, וכבר הסתובב מהאח כדי לקחת את שרביטו ולסיים את השיחה, אבל המשפט האחרון עצר אותו לחלוטין. "הוגוורטס?" האם… אבל לא, הרמיוני אמרה שהיא לא תחזור כי הם כבר לא מרשים לילידי מוגלגים להיכנס. או שלא? מבריקה, כל כך מבריקה, האם היא מצאה דרך לעבור את זה?

"כן, היו שם גם קצת בעיות." בגמן שוב עיווה את פניו, ועכשיו הוא אפילו לא הסתכל מעבר לכתפו, אלא פשוט בהה מאחוריו, והחליט לוותר על כל הנימוס ולא הסתכל על קרום. "יש ילד, ושום דבר לא רשמי, בעצם, הם לא הצליחו ל… רק שעכשיו כן, והילדה, גם כן, ועומדת להיות -"

קרום לקח את שרביטו עכשיו, ודקר איתו את האח, כך שמטח ניצוצות גרם לבגמן לצעוק בפחד ולהחזיר אליו את תשומת ליבו. "כתובת הפלו של ויזלי. עכשיו. אני לדבר איתו."

הסוף

אומץ

כשנסיגה היא לא אפשרות, את מגלה ממה את עשויה.

מצחיק איך שמעולם לא דאגה כשהיה רק שומר הסוד והסמל מהשנה השישית של גריפינדור, אפילו שהתפקיד הראשון היה, בעצם, הרבה יותר חיוני להישרדות כולם מאשר תפקידו של המפקד. אולי היה זה בגלל שראתה אותו ככה - מואר ברכות בידי הזוהר החלש של השרביטים שהאירו בחשאי את הכיתה הריקה כשיערו פרוע, בחולצה מקומטת של מלחמת הכוכבים ומכנסי פיג'מה של סופרמן - אבל הוא לא נראה כבן יותר משלוש-עשרה. בגיל של אחיה הקטן, אפילו אם קולין היה בהיר כמו שדניאל היה כהה.

היא באה לכאן עם נאום מוכן בפיה על כך שכשהבוגרים הלכו, הם התנגדו לכך שהשאר ימשיכו, שיאבדו עוד, אבל עכשיו מילותיה נתקעו בלשונה ופיה היה יבש עד החך. לא היה כלום בעיניים הכחולות והחזקות הללו שרצה לסגת, ולא תהיה תקווה למצוא זאת גם במבצר החסון והבלתי ניתן להזזה שהיה הילדה שעמדה איתנה לידו בצהוב.

ליבה של ג'ניפר הלם בדממה היסטרית כנגד צלעותיה, וראייתה התערפלה ברגע של בבקשהאיאפשרמהאתחושבתהםכברלקחוכלכךהרבה… אבל אז הייתה יד קרה וחסרת דם על זרועה ולא היה שום דבר ילדותי בנימת קולו של הילד שאולי היה איש צעיר יותר מכפי שחשבה. "לא נאבד עוד. זאת הבטחה. גם אחי בבית הספר הזה, כמו שלך, ואני כל מה שיש לו."

הוא עצר, פניו מסתכלות על שלה וגורמות לראייתה להתמקד שוב. "אבל את ורוואן; אני צריך אתכן. אני צריך את הקצינות שלי, או שכל דבר וכל אחד שכבר איבדנו היה לשווא." עוד הפסקה, מחפש אותה. היא לא יכלה לנשום. "יש לי אותך? יש לנו אותך?"

הקול היה של זרה, של הציפור הנואשת שהייתה כלואה בחזה שלה, והיא תהתה פתאום אם אחרי כל מה שקרה בשנה הזאת, התחושה הרדומה הזאת שבה לא היה שום דבר להפסיד והכל להפסיד הייתה התחושה של אומץ כששמעה את עצמה עונה. "כמובן, המפקד. אותי וכל מה שנשאר לרייבנקלו."

הסוף

סמכות הבן:

אחים מגנים אחד על השני.

המצעים כבר היו מסודרים, המיטה בהתה בו בהזמנה כל כך נפלאה כשנשמעה דפיקה בדלת, ונוויל היסס, והסתכל מכילות הארגמן הרכות אל הגוש במיטה השנייה שהיה שותפו לחדר. "אתה מוכן לענות לזה?"

שיימוס, כמובן, לא ענה. זה היה יותר מדי לקוות שעדיין יהיה ער. הדפיקה שוב נשמעה, והפעם גם לחישה. "נוויל, אפשר לדבר איתך? אתה עדיין ער?" הקול היה רך מכדי לזהות אותו, אבל או שזאת הייתה אחת מהבנות או אחד מהבנים הצעירים, והוא נאנח.

"אני כבר בא." זה היה דניס, ובגלל האשמה והדאגה על פרצופו של הילד, הכעס נעלם, והתחלף מיד בדאגה משלו. משהו קרה בזמן שהלך ואף אחד לא סיפר לו עליו עדיין? נוויל סימן לו להיכנס לחדר, ורמז שיוכלו לשבת על המיטה שהיה אמור לישון בה. "הכל בסדר, קריווי?"

"אני רק…" פרצופו החלק התקמט במחשבה, והוא הניד בראשו, לחייו פתאום מאדימות בסומק עז. "אני לא ידעתי… כלומר… יש דברים שאני לא… לא רציתי לדבר עם קולין, והשאר לא באמת יודעים, ו… אה…" ידיו של דניס קימטו את הפיג'מה שלו, והוא נשם נשימה עמוקה, והוציא את השאר בבת אחת. "אנייכוללשאולאותךמשהוואתהלאחייבלענותאםזהאישימדיאבלאניבאמתדירוצהוצריךלדעת."

דמו של נוויל קפא. אוי, מרלין, לא זה. זה לא היה חלק מהעסק. בסדר, טוב, אז רוב מה שקרה השנה לא היה חלק מהעסק, אבל ברור שזה לא. "אני… אה…" הוא נאנח, ופרש את ידיו בפתיחות. "דניס, אני אהיה כנה; אני לא יודע מה קורה, אבל אני לא באמת חושב שאני יכול לעזור לך. זה לא קרה לי."

להפתעתו, במקום להיראות מאוכזב, דניס הטה את ראשו וצחק קצת. "בחייך, המפקד, כולם ראו אותך."

באותו הזמן, הוא בכלל לא חשב שהיו שם עדים, אבל עכשיו נוויל הרגיש את לחייו עומדות להישרף מרוב בושה כשהבין כמו מה זה נראה שהוא וחנה היו על ספת המועדון. נכון, הם רק התנשקו, אבל היא הייתה בחדרים לבד, והוא לא בדיוק היה לבוש. "אני מתכוון!" הוא מחה. "לא חנה, וגם לא פרוואטי!"

המבט הבטוח השתנה מיד לבלבול, ודניס קימט את מצחו עמוקות. "אני מתכוון למה שקרה איתך ועם ארני."

"אני ומקמילן?!" נוויל היה נדהם מדי כדי לדאוג לגבי להרים את הקול שלו, אבל לא שמע כלום חוץ מנהמה ותזוזה בשמיכה במיטה השנייה.

"על הקיר," דניס התעקש בתמימות. "אם אתה לא רוצה לדבר על זה, אז בסדר, אבל…"

ההקלה הייתה ענקית, ונוויל לא יכול היה שלא לצחוק כשרכן ופרע את השיער הבלונדיני. "לא, לא! קדימה… הקיר… זה עניין שונה לגמרי."

"ממה?"

"אל תדאג בנוגע לזה," נוויל אמר בחומרה. "מה רצית לדעת?"

אור הירח מבעד לגשם על החלונות הטיל אור כחול חיוור וצל על הפנים המלאכיים, וגרמו לדניס להיראות עתיק הרבה יותר מכפי שנותיו כשהסתובב, ומשך את ברכיו כדי לחבק אותן מקרוב כשהסתכל על הילד הגדול יותר. "איך עשית את זה, אדוני? כשאני חטפתי קרושיאטוס, צעקתי. לא יכולתי לשלוט בזה. ואני יודע שקולין לא יעשה שום דבר טיפשי כשיחטוף קרושיאטוס, אבל אם הם ממש יעשו לי משהו כדי שהוא יספר, אני חייב להצליח לסתום את הפה שלי. כדי שהוא לא ידע."

מעולם לא חשב לפני כן על הנטל שתפקידו של קולין הטיל גם על הצעיר מבין האחים, ונוויל הסתכל על ידיו, לא בטוח מה להגיד. "זה… ממש אמיץ מצדך, דניס."

הילד משך בכתפו לשמע המחמאה כאילו הייתה שום דבר, ורכן קדימה בלי להרפות. "זה כאב כמו שזה נראה?"

"משהו כמו מה שאני וארני עשינו," הוא אמר בשקט, "שונה מאוד מלחטוף קרושיאטוס. זה לוקח אותך; זה פשוט מכה בכל הגוף שלך וזה הכל. לחטוף ככה…" נוויל עצר, והתקשה למצוא את המילים בלי לזכור יותר מדי. הצלקות על גבו וכתפיו החלו לגרד, כאילו רצו לדבר בעצמן. "אתה עדיין יכול לחשוב, אתה יכול להרגיש כל אחת מהן בהתחלה, לפחות עד שאתה נכנס לשוק וזה כואב. מאוד. הרגשתי כאילו הוא ניסה לחתוך אותי."

אולי הוא לא ציפה לתשובה אמיתית, אבל עיניו של דניס היו ענקיות, וקולו היה לחישה נדהמת. "אז איך שניכם לא צרחתם?"

"אני לא יכול לדבר בשם ארני; מעולם לא דיברנו על זה," הודה נוויל. "אני, אני לא יודע אם זה היה מוצדק, אבל כעסתי. שנאתי את פילץ' ושנאתי את סנייפ, וידעתי שזה היה מה שרצו. הם רצו שנצרח ונבכה ונתחנן שיעצרו, וידעתי שהם לא יעצרו, אז פשוט לא נתתי לעצמי. זה עזר לי שגם ארני היה שם, אבל רוב הזמן, פשוט נצמדתי לזה. שלא משנה מה הם יעשו לי, הם לא יוכלו לגרום לי לעשות את מה שרצו."

"ואם הם יפגעו בי," נראה היה שדניס בחן כל מילה בלשונו, והוציא אותן באיטיות. "הם ירצו שאני אתחנן בפני קולין שיגרום לזה לעצור?"

נוויל הנהן, ושנא שזה היה נכון. "כן."

הייתה שתיקה במשך מה שנראה היה כמו עידן, ואז דניס פתאום שחרר את גופו, קם על רגליו ועמד זקוף כשהושיט את זרועו ופשט את ידו הקטנה. "תודה לך, המפקד."

הוא לקח אותה, ולחץ אותה חזק אפילו שראה איך אצבעותיו עטפו לחלוטין את אלו של הילד השני. "אני… אני מקווה שעזרתי."

"כן, אדוני." דניס הלך אל הדלת, וחיוכו קרן בלבן וכחול מתחת לרשת הצללים. "זה לא קשור אליי, זה קשור לזה שהבני זונות האלה לא יכולים לקחת את קולין. וזה קל."

הסוף