החכמה להבין את ההבדל

עומדים להיות לנו שלושה סיפורים ארוכים בזמן הקרוב, אז זה סיפור ארוך ראשון. הוא מספר על מקגונגל ועל שיימוס, בתקופת ההלקאה של נוויל. חשוב לדעת, לפי הסיפור מקגונגל נולדה ב-1924, לא כמו במציאות, בה נולדה ב-1935. וזה משנה, כי אז זה אומר שהיא למדה בהוגוורטס במהלך מלחמת העולם השנייה וגם עם וולדמורט, ושכשהיא עזבה את בית הספר, עדיין הייתה מלחמה. בניגוד למציאות, שבה כשהיא התחילה ללמוד, המלחמה כבר נגמרה. כאן נשמע קצת יותר עליה.

החכמה להבין את ההבדל:

תן לי את האומץ לשנות את מה שאני יכול, את הרוגע לקבל את מה שאני לא יכול, ואת החכמה להבין את ההבדל.

אלו היו דברים שמישהו לא יכול היה לשכוח. דברים שפשוט לא שקעו בזיכרון, הם נצרבו שם, חקוקים וצרובים בכל פרט עד כדי כך ששום סכות של שנים לא יוכל לטשטש אותם. בגיל שבעים-וארבע, מינרווה כבר למדה מזמן איך לדעת שמשהו יישאר באוסף הצבעוני והדק הזה, ואולי באופן מוזר, או אלי לא - היא לא טרחה לשאול מישהו אחר - כולם היו פרצופים.

פרצופו של אביה כשזרק את הנביא על שולחן המטבח והשתמש במילים שמעולם לא אמר בפני אשתו וילדיו שלונדון הופצצה והקסמהדרין החליט להישאר ניטרלי. פרצופו של בעלה כשנישק אותה לשלום בדרך אל שדה הקרב. פרצופו של אויבה מבית הספר, חיוור ומעוות, בפעם הראשונה שראתה אותו כלורד וולדמורט. פרצופו של חברה הטוב, מדמם אולם קפוא, מספר לה על המסדר ומבקש ממנה להצטרף. פרצופו של עולל ישן שלא היה צריך לשרוד, עם צלקת ברק טרייה, לא מודע לכמה מדהים הדבר שעשה.

ועכשיו היה, היא ידעה, עוד אחד. גם אם תחייה עוד עשרים, שלושים, ארבעים שנה, פרצופו של נוויל לונגבוטום יהיה ברור כמו עכשיו, פחות משעה מאז שהיא ראתה אותו לחוץ אל האבן הלא סולחת, מעוות מרוב צעקות שסירב לפלוט, מחוויר מתחת למעטה הארגמן. הוא חטף את המלקות בכל האומץ שגבר יכול היה להידרש אליו, אבל כשהמכה הראשונה פגעה בכתפיו החשופות, עיניו נפערו בתדהמה, והיא ראתה בהן את הרגע בו תמימותו נשברה.

היא לא רצתה להסתכל. הרחש בשולחן גריפינדור פיתה את תשומת ליבה, והיה מאוד הגיוני לרצות לבדוק את התלמידים שלא נלקחו למרות שלא הייתה לה שליטה על כך, אבל היא ידעה שלא הייתה לה הזכות לא להסתכל, משום סיבה. היצורים המפלצתיים שהתחזו לחבריה לסגל המורים יראו זאת כחולשה, ולא משנה כמה הסיבות שלה יהיו טובות, הן לא יהיו צודקות.

אז היא הסתכלה. היא הסתכלה על שניהם, למרות שבלי קשר להוגנות, מינרווה ידעה שהפרצוף של לונגבוטום יהיה זה שיישאר, ולא רק בגלל שלא הצליחה לראות את הנער האחר בבירור ממושבה בשולחן הסגל. למרות שמקמילן היה צעיר בעצמו, הגוף שנמתח מול השרשראות היה של פועל, קשה ושזוף וקשוח. לונגבוטום היה חיוור, חלק, בעל מבנה של מבוגר שרק התחיל לצאת מגופו של הילד השפוף והביישן שהכירה כנכדה של אוגוסטה הרבה לפני שהיה תחת אחריותה בהוגוורטס.

טיפת דיו נפלה מקצה עט הנוצה שהחזיקה יותר מדי זמן ללא תנועה מעל גליל הקלף, והיא הניפה בשרביטה והעלימה אותו. גברת לונגבוטום היקרה:

זה נראה היה יותר מדי רשמי בעבור מכתב לאישה שהייתה חברתה כבר מעל חצי מאה, אבל היא לא יכלה לכתוב שם אגי יקרה. בעצם, איך בשם מרלין תוכל לנסח את זה? משהו שיהיה ממש חמור ונוזף כלפי אלו שידעה שיוכלו להסתכל על המכתב, אבל שעדיין יכיל את כל הגאווה שהגיעה לבנו של פרנק.

אני מצטערת לבשר לך

"פחדנית מזדיינת!" עט הנוצה נפל, ורפלקסים שמינרווה לא הבינה שעדיין היו חדים כל כך גרמו לה לקום על רגליה, השרביט בידה ומכוון לפני שדלת משרדה בכלל הכתה בקיר. ניצוצות עפו מקצהו, והוא היה פולט קללה אלמלא הייתה מזהה את הפולש בדיוק בזמן.

שיימוס פיניגן. תלמיד השנה-השביעית בדיוק נכנס, פרצופו כה אדום עד שכמעט היה סגול, חזהו עולה ויורד, ידיו מכווצות לאגרופים לצידו, ועיניו שורפות מרוב זעם מבעד לדמעות. "פחדנית מזדיינת!" הוא חזר, וזה לא היה פחות חמור מהצעקה הראשונה, אפילו אם הפעם זה קצת פגע בה.

לאט לאט, היא נשמה נשימה עמוקה, והחזיקה את עצמה כשהתיישבה שוב, שרביטה משומש בהיסח הדעת כדי לסגור את הדלת לפני שהניחה אותו לצד המכתב שבקושי החלה. פיניגן לא זז, אבל הוא בבירור היה מוכן לתגובה, והיא ראתה קמט מבולבל בין גבותיו כששילבה את ידיה על השולחן.

ספירה שקטה עד עשר, לתת לו את האפשרות להתנצל על התפרצותו או להיות מופתע מחוסר תגובתה, ואז היא דיברה, קולה רגוע לחלוטין. "אם נשים בצד את השפה הגסה שלך לרגע, אדון פיניגן, זאת האשמה רצינית מאוד."

במשך חמישים וארבע השנים בהן הייתה ראש בית גריפינדור, היו רק שלושה תלמידים שעליהם הנימה הזאת לא השפיעה, והיא קצת הופתעה לגלות שעכשיו הצטרף אליהם גם רביעי. כתפיו של פיניגן הזדקפו, עמוד השדרה שלו התיישר בעוז כשהצביע בזרועו אל הטירה מעבר לדלת. "הוא עדיין שם למטה! מדמם ופגוע ואף שרביט מזדיין לא בא לעזור! נטשת אותו! את… את נתת… ונטשת… ו -אאג!"

הוא היה כועס מכדי להמשיך, המילים הפכו להתפרצות כועסת כשדרך על רגלו במחווה שנראתה ילדותית, אפילו מצחיקה, אבל לא הייתה.

"העונש של אדון לונגבוטום נמצא באחריות המנהל," היא הגיבה בקרירות. "אין לי הסמכות להתערב, ואין לו שום עניין בייעוץ שלי."

המילים האחרונות היו הודאה עצובה, אבל לא נראה היה שפיניגן שמע אותן, והוא רץ קדימה, שם את שתי ידיו על קצה שולחנה ורכן קדימה עד שפרצופו היה במרחק סנטימטרים משלה. "זה לא קשור לסמכות! זה קשור לכבוד עצמי בסיסי, לעזאזל, פרופסור! איך יכולת לשבת שם ולא לעשות כלום כשהם קרעו אותם לגזרים ככה?!"

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שפגשה את זעמו של תלמיד, אבל אפילו שמינרווה ידעה שצדק - היא כבר עברה על כך אלף פעמים בראשה כדי לחפש את הפרצה הקטנה ביותר שאולי החמיצה - הדרישה המיוסרת עדיין חתכה אותה עמוק יותר ממה שציפתה. חלק ממנה רצה לצעוק בחזרה, להתווכח בעוז דומה, אבל היא ידעה כמה היה חיוני לשמור על סמכותה על האנשים הצעירים האלה שכבר החלו למרוד כנגד כל השאר. "מה אתה רצית שאעשה?"

"להילחם בחזרה!" סנטרו התרומם בגאווה. "הייתי עושה את זה, אבל ג'יני לקחה לי את השרביט. היא הרימה לי אותו מהכיס!"

קצה חיוך נגע בפיה, אבל היא הבליעה אותו. "אני אצטרך להודות לעלמה וויזלי על חריפות שכלה." הוא הזעיף פנים לשמע המילים, אבל היא המשיכה לפני שיוכל להתלונן שלא עמדה לצידו. "ואם הייתי, אדון פיניגן? מה אתה חושב שהיה קורה אז?"

השאלה הפשוטה הפתיעה אותו, והוא התרחק, אבל הוא חשב רק לכמה שניות לפני שמשך בכתפיו. "יכולת להוריד אותם, או אפילו… לא היית לבד, פרופסור. יש יותר מאיתנו מאשר שיש מהם, אפשר היה לעצור אותם."

"בוא נמשיך בזה, אם כך," מינרווה הציעה, ויכלה לשמוע את נימת קולה הופכת מנוזפת לזאת של מורה. "לפי התכנית שלך, נוריד את סנייפ, את הקארואים, ואולי אפילו את אדון פילץ' כשאנחנו משתתפים במרד הקטן שלך. ומה אז?"

פיניגן קימט את מצחו, נשך את שפתיו, והיא שמה לב בפעם הראשונה שהיה עליהן צלקת קטנה וטרייה בצורת חצי עיגול שלא זכרה מהשנה שעברה. מעשיו של ילד במהלך הקיץ השאירו סימן, או תזכורת יותר חדשה למפגש עם קארו בתחילת החודש? לבסוף, הוא הרים את ידיו בתבוסה. "אז בסדר, אני לא יודע. זורמים, אני חושב."

"אתה לא יודע," היא הסבירה, "כי אתה לא חשבת כל כך רחוק. האם אתה מניח שהם אוכלי המוות היחידים שיש לאתה-יודע-מי באמתחתו, או שנוכל להגן על עצמנו בבית הספר הזה לנצח?"

כנראה שסופסוף שקעה בו ההבנה שבטיפשות הרעיון, אבל הוא שתק לפחות מרגע לפני ששוב האדים, ואולי רצה לסיים את הויכוח בתיקו בייאושו. "אבל אנחנו לא יכולים פשוט לא לעשות כלום! זה לא נכון, פרופסור!"

"לא, זה לא." מינרווה הרשתה לקולה להתרכך, כי ניסיונה הוכיח שלעתים, להיראות אנושית ולהראות חולשה לא היו דומים. "אני מבטיחה לך, אדון פיניגן, שזה לא קל לי, ושאם יש לך תכנית אמתית והגיונית, אשמח לשמוע. אבל יש כישוף מגן מסביבם שמונע ממני לתת להם מים או להקל להם את כאב פצעיהם אלא אם אני, במקרה הטוב, מוכנה לאבד את משרתי."

הוא נראה נדהם מהווידוי שלה, והוא הניד בראשו בתדהמה, ובהה בה כאילו ניסה להבין אם זרה לבשה את הגלימות שלה. "איך את יכולה לדאוג בנוגע לעבודה שלך בזמנים כאלו?"

"כי למרות שהשרביט שלי קשור, עדיין יש לי כוח חשוב." היא טפחה על השלט שהיה על קצה שולחנה, ומשכה את תשומת ליבו לאותיות מתחת לשמה שבישרו על כך שהיא ראש הבית. "אני, פרופסור ספראוט ופרופסור פליטיק בולטים ומוכרים מספיק באקדמיה כדי שלא יוכלו סתם כך לשחרר אותנו ללא סיבה, וכל עוד אנחנו לא נותנים סיבות כאלו, אנו נשארים כמחסום אחרון שמונע מאוכלי המוות לפקח עליכם ישירות בכל רגע נתון."

"ולמה זה בכלל משנה?" הוא אתגר, בלי לשים לב. "מה שווה כל הדברים הגדולים שאת יכולה לעשות בשבילנו אם את לא מוכנה לזוז?"

"זה מה שלא עשיתי שכדאי שתהיה אסיר תודה בעבורו, אדון פיניגן." היה צליל הצלפה במילים שלה, אבל מינרווה לא יכלה להעמיד פנים שעקשנותו לא השפיעה. הוא פשוט סירב להקשיב, או בעצם, לחשוב מעבר ליצר שלו. "כמו זה שלא סיפרתי לפרופסור ספראוט כששאל אם אני יודעת את זהות המבצעים שאתה היית זה שחקק את שמו של האדון פינץ'-פלצ'לי בכיתתי."

העיניים הכחולות התרחבו בתדהמה פתאומית, ופיו נפער לכמה שניות לפני שמצא מילים. "איך את -"

"קיבלתי ממך חיבורים בכתב באופן שבועי במשך שש שנים," היא קטעה אותו בענייניות. "אני מודעת לאלרגיה שלך למקפים, וגם איך נראית בדיוק פ' כשאתה כותב אותה. אפשר להציע בעתיד שתימנע מראשי התיבות שלך?"

אולי זה היה זה שהתעמתו איתו בנוגע לשגיאה בשיפוט שעשה, משהו שלא היה תיאורטי בלבד, אבל הקוסם הצעיר סופסוף החל להאט. פיניגן פלט אנחה ארוכה ועמוקה, והיא הופתעה מכמה שהיה בעצם, מאוד מאוד צעיר. מבוגר מבחינה חוקית, אבל פרצופו עדיין היה ילדותי, ויחד עם מבנה גופו הנמוך וגזרת גופו הרזה, הוא יכול היה להיטמע אפילו בקרב תלמידי השנה-הרביעית. ילד, בעצם, במיוחד כשמה שאמר אחרת היו העיניים שלו והן הביטו בנעליו והוסוו מאחורי ריסים זהובים ודקים. "אבל הם יחשבו שנטשנו אותם שם."

היא כמעט הושיטה את ידעה מעבר לשולחן כדי לאחוז בכתפו מרוב כאב מלא אשמה בפחד שלחש, אבל היא פקפקה בנחיצות העניין. ילדים תמיד היו רגישים בגילו לכל רמיזה שיזדקקו לנחמה. המחווה הייתה בקולה במקום. "אז כשיורידו אותם, אנחנו חייבים להוכיח להם אחרת."

"מה עם…" פיניגן היסס, ואז צנח אל הכיסא שכנראה לא הבחין בו לפני כן. "מה אם הוא לא יהיה בסדר? בחיים לא ראיתי מישהו נקרע כל כך." עיניו שוב הביטו בשלה, והכעס חזר, אבל היה שם גם אשמה, בושה, פחד, כעס וגועל. "חלק מהעור נקרע לו מהגוף כמו סרטי קרפ, גברתי, ואני נשבע בכבוד של אימא שלי שראיתי את העצם של הכתף של ארני לפני שהדם נזל עליה."

לא היה צריך להזכיר לה את הפרטים הדוחים הללו, אבל היא הבינה את הצורך לוודא שמה שראה היה נכון, לא משנה כמה רצה שלא יהיה. מינרווה הנהנה ביותר מדי הבנה, אבל בקושי הסכימה שההרס יעזור למישהו. "הסיבה שפרופסור סנייפ לא חרג מסמכותו היא בגלל שהוא השתמש בחוק כל כך ישן עד שאף אחד לא טרח למחוק אותו מהספרים." קצת מהגועל שחשה גרם לפיה להתהדק. "לפני כמה מאות שנים, מלקות נחשבו לעונש נפוץ בעבור הפרות חוק חמורות, ואפילו בהוגוורטס, היה מותר להלקות תלמיד 'לא יותר מארבעים מלקות עם שוט פשוט לבהמות'. זה אלים, כן, אבל ניתן לשרוד את זה."

הוא הניד בראשו לאט, מסרב להאמין או לספוג. "איך את יכולה להישאר כל כך רגועה?"

"אם הייתי צעירה יותר, לא הייתי," היא הודתה. מבט ארוך וחודר, שחיפש בעיניו של הילד את השאלה האמתית מעבר למילותיו, ואז מינרווה הרימה את זרועה הימנית על השולחן, ומשכה את השרוול לאחור. אפילו בלי השרוולים הארוכים בגלימות הסגל ודעתה האישית שלא משנה כמה הייתה בריאה לגילה, היא הייתה מבוגרת לפחות בעשרים שנה מכדי לשאת כל כך הרבה עור, היא לא לבשה שרוולים קצרים כמעט שבעים שנה, והיה אפשר לראות זאת בגוון הכחול-לבן של הזרוע.

"כשהייתי צעירה יותר, לא הייתי." מה שגם נראה שם היו צלקותיה. היא ציפתה שישאל, היא הייתה כמעט מוכנה לספר את הסיפור על ליל נובמבר בקובנטרי, על קסם שלא שמו לב אליו בלחץ ואיך שכל העולם השתגע עד שזר היה יכול לזרוק עלייך מים בגלל שלא שמת לב שהחום הנורא בעצם שרף אותך. אבל זה היה יותר ממה שהוא היה זקוק לו, והחריטות והצלקות העתיקות בבשרה היו יותר מקרובים מספיק לצל המלחמה.

ידו זזה על ברכו, כאילו רצה לגעת, לבדוק אם זה אמתי, אבל הוא תפס את עצמו בזמן, ונגע בחגורה שלו במקום כדי להתעסק בידית שרביטו. שרביטו של סבו, היא הכירה את הגילוף הזה בכל מקום, והרגישה קצת רעד כשהבינה שזה אמר שהוא כנראה מת. הדור שלהם כבר התחיל ללכת, ואחריהם, מי יזכור מה הייתה מלחמה אמתית? לא הילדים הללו, לא אם תוכל למנוע זאת. אפילו אם לילד הזה היה שמו הפרטי של שיימוס ומזגו החם בנוסף לשרביטו. פיניגן שלף אותו עכשיו, ונגע באצבעו בגילופים המדויקים כשהסתכל לא עליה, אלא על העור ההרוס ביניהם.

"פשוט מאבדים את זה כשמתבגרים, אם ככה?" הוא טפח בגב אגרופו על חזהו, והתקשה למצוא מילים. "ה… זה… השריפה הזאת? התחושה שאם אתה לא עושה, אתה תאכל את עצמך מבפנים?"

"זה עדיין שם, אדון פיניגן, אבל האדם מפתח יכולת לשלוט בה." היא משכה את השרוול והחזירה את זרועה אל הכיסא, כשהיא מרשה לעצמה ליהנות מהמבט המכבד על פניו. כבוד לא היה קשה להשיג מהתלמידים, לא משנה כמה התנהגו לא יפה, אבל תמיד היה נחמד לראות את פרצופם במקרים שהבינו שאולי מגיע לה כבוד חוץ מגילה והתואר שלה. "זה שלי כדי להשתמש בו, ולא שלהם כדי להשתמש נגדי."

"ואת תשתמשי בו?"

אם קראה אותו נכון, הוא כבר לא התכוון רק לעזור ללונגבוטום או למקמילן, והיא הנהנה. "כשהזמן יהיה נכון, לסוורוס יהיו הרבה דברים שיעמדו נגדו."

פיניגן עשה פרצוף, והטיח את שרביטו כל כך חזק בכף ידו הפתוחה עד שהוא הוציא ניצוצות. "אני יכול לחשוב על ארבעים."

"באופן אישי, אני מתכוונת לשמונים, ואני מאמינה שהרשימה הזאת כנראה תתארך." היא שוב הרימה את עט הנוצה, הסימן הראשון שתלמיד פיקח יבין ככוונתה לסיים את השיחה, ואחד שהניחה נכון שיחמיץ לחלוטין. "אבל, לך תהיה הזדמנות משלך לשפר את כישורי המתמטיקה שלך ואת שליטתך העצמית."

חיוך איטי הופיע בפה המצולק עם אפלה ממש מוזרה שגרמה לה לרעוד, אפילו שעיניו נצצו מקונדס. "את מתכוונת שכשהשנה תימשך ואנחנו נצטרך להילחם מול הבן זונה?"

"כן." מינרווה טבלה שוב את עט הנוצה בדיו, וסיימה את המשפט שפיניגן קטע מלכתחילה, ואז הרימה גבה אחת כלפיו כאילו רק עכשיו ראתה שהוא עדיין היה שם. "וגם תשפר אותם בשתי השבתות הבאות בריתוק במשרדי, החל מהצהריים, ואני מצפה שתעשה שם כניסה הרבה פחות דרמטית." היא יכלה לשמוע את ההברות הנדהמות מתחילות להיווצר כשעמד למחות, אבל בעוד שלא יכלה לצעוק ולעצור אותו, היא הצליחה להשתיק את המחאה במבט אחד. "עכשיו, יש לי עניינים לטפל בהם, ואולי כדאי שתלך ותבדוק את חברך."

הוא הנהן לאט, כאילו רק עכשיו נזכר שבעצם, לא היו שווים. פיניגן קם על רגליו, והיא שמעה את גרירת הכיסא כשדחף אותו בחזרה אל מקומו. הוא לא אמר עוד כלום, אבל מינרווה כחכחה בגרונה בדיוק כשידו נגעה בידית הדלת, וגרמה לו להסתובב בדיוק כדי לשמוע את מילותיה האחרונות בעניין ורק אולי, היא יכלה לקוות, להבין. "אתה תופתע מכמה שסירוב פשוט להיעלם יכול, למען האמת, לעשות הרבה מאוד."

הסוף