לנגן לפי שמיעה- סיפור ארוך

סיפור ארוך שני, מספר על טרי לאחר שנפצע במהלך אימון. כולל גם את סטיוארט אקרלי, הגאון המוזיקלי של רייבנקלו. שימו לב שמייק וטרי מדברים בהלטת הכרה, ובשפות זרות.

לנגן לפי שמיעה:

זה לא בדיוק מה ששניהם תכננו.

תחזיק מעמד. אני לא יכול לעשות את זה אם תמשיך לזוז!

מיאה קולפה, מאס אמי (1), אני לא שולט בזה... זה מרגיש כאילו זה מבעבע, אני צריך ל - אתה לא יכול להרדים את זה? לאבן את זה?

לא אם אני רוצה לרפא את זה לגמרי. רק תחזיק מעמד עוד קצת, אדלפוס (2).

טרי עצם את עיניו, נשם נשימה עמוקה ולחץ את ידיו חזק אל כריות הספה. כתפו שרפה, פעמה, ואוי, מרלין, כאבה, אבל הכאב לא היה העניין. הגירוד הנורא, המעצבן והמעיק של הקללה, וכל אינסטינקט צרח שתולעים חדרו אל בשרו או יותר מכך, שהיה חייב לחפור או לתלוש אותן ממנו או משהו, ודגדוג הקסם כשמייק ניסה לעזור לו רק החמיר את המצב.

אתה - הסחת הדעת של הכאב הפיזי הייתה גדולה מדי, וטרי נאנח בכעס בין שיניו, ונאלץ לדבר. "אתה בטוח שתוכל לתקן את זה?"

מייק הסתכל עליו מעל שרביטו הזוהר, עיניו החומות משקפות באופן מוזר את האור הכתום. האם הזכרתי את הצורך שאנשים מסוימים יפסיקו לזוז?

"אני ממש מנסה," מלמל טרי, פקח שוב את עיניו בניסיון להתמקד בנקודה אחת בה שני העמודים התאחדו בתקרה הכיפתית של המועדון, כשהוא מנסה למקד את עצמו. התחושה הייתה ממש דוחה, אבל לפחות הוא לא דאג בנוגע לבהלה, ואם רק יכול היה להתמקד במשהו אחר, להסיח את דעתו... אבל לא, פרט אריטקטוני לא היה מספיק.

בזהירות, כשהוא מנסה להגביל את התנועה רק לצווארו, הוא סובב את ראשו כדי להנהן אל המקום בו כריסטיאן (3) עמד מאחורי מייק. הוא ראה שהסמל ניסה להישאר רגוע, אבל היה ניכר שהוא נבהל מכתפו ההרוסה, והייתה זאת רק נחמה קטנה לדעת שלפחות יוכל למנוע ממנו לצפות בו עוד. "תביא לי את אקרלי."

גבותיו של מייק התכווצו, ולא היה זה רק בגלל הריכוז בקסם המדויק והזהיר. "אולי כדאי שתחכה עד שתדבר איתו. לפחות עד שאתה -"

"הוא עשה את זה," אמר טרי בכעס. "הוא בטח יכול להסתכל על זה."

"טכנית, וויין עשה את זה." הייתה נימת נזיפה קלה בקולו של מייק שאף אחד אחר לא יכול היה לשמוע כשתיקן אותו. "סטו פשוט לא הגיב."

"וזאת," הוא הסביר, "הבעיה. הוא היה אמור לחפות עליי, אין שום סיבה טובה שהכישוף הזה התקרב אליי בכלל. לימדתי אותו את כישוף הנגד בעצמי לפני שבועות - אה!"

טרי עצר כשדמותו הגבוהה והרזה של סטיוארט צעדה בחוסר ביטחון אל שדה הראייה שלו, והתמקם על מרפקיו כדי להסתכל עליו ישירות, ואז העווה את פניו כשהתנועה הלא מחושבת גרמה לקצה שרביטו של מייק לדקור את הפצע. "אתה - !"

"אני יודע, אני יודע." הו, אבל זה בכלל לא עזר לכאב. וכמה שזה היה לא הוגן שכל כך הרבה ריכוז לא לזוז גורם לגוף לרעוד מרוב מתח.

סטיוארט נראה אומלל לחלוטין, לחייו אדומות, שיערו הארוך תלוי על פניו כשבהה בנעליו שדרכו אחת על השנייה על השטיח הכחול. "אני מצטער, הסגן, שכחתי לגמרי את כישוף הנגד. אבל אתה תהיה בסדר, לא?"

"הוא יהיה בסדר גמור," אמר מייק בעצב, "בתנאי שלא יידקר במהלך ההחלמה שלו."

חיוך מאולץ וחלוש הופיע בזווית פיו של סטיוארט. "טוב."

"לא, לא טוב." נימת קולו של טרי הפחידה אותו קצת, והזכירה לו קצת את הנימה הסמכותית ששמע לפעמים מהמפקד. הוא חשב שרוב הכעס ייעלם מתחת לחמימות המוכרת והמנחמת, אבל למען האמת, אם היה מוכן להודות בכך, זה לא היה הדבר הכי גרוע. אם היה מוכן להודות בכך, הוא פשוט כעס בצורה שבקושי הרגיש אותה, וזה היה רק קצה הקרחון.

אז לא הייתה סיבה שסטיוארט יתכווץ ככה, נכון? הוא יוצא מזה הרבה יותר בזול ממה שחשב. "ניתחו אותי בלי הרדמה, במקרה שלא שמת לב, ובין אם מייק יוכל או לא לטפל בעניינים, אני לא מבין מה צ"ד השיגה בכך שהאימון בוטל הלילה בגלל שהחלטת שכולנו צריכים שיעור מאולתר באנטומיה של הכתף."

"לא התכוונתי -"

"אני מקווה שלא," קטע אותו טרי. "כי אז הייתי קצת מעוצבן. אבל הכוונות שלך לא רלוונטיות, לא ככה? הסקרנות שלי נמצאת במקום אחר."

טרי...

הוא התעלם מהאזהרה השקטה, ואמר לעצמו שזה יהיה חסר תועלת להחזיר את תשומת ליבו אל מייק, וגם אל התחושה שניפלרים חודרים אל בשר זרועו העליונה. סטיוארט נראה כאילו חיכה שימשיך, אבל כשלא המשיך, עיניו הכחולות התרוממו בחוסר רצון אל שלו. "אדוני?"

זה היה מוזר לשלוף את השרביט שלו עם ידו החלשה מתנוחה כזאת, אבל טרי התאמן בשימוש בשתי ידיו לפני שנים, ולא היה קשה להפעיל את הכישוף עצמו, אפילו אם זה גרם לאנחה של כעס מצד חברו והמרפא שלו. הצלפה, הבזק, והרדיו ליד האח של המועדון נדלק מספיק זמן כדי שתו מוזיקה אחד יישמע לפני שהוא השתיק אותו שוב, והצביע על סטיוארט. "אתה יכול לזהות את זה?"

סטיוארט מצמץ, מופתע בבירור, אבל החליט לא להתווכח, וקימט את מצחו בריכוז לכמה שניות לפני שהנהן. "'אוצר' של אורות פיות, אני חושב."

"אתה חושב?" טרי הרים גבה בשאלה. "חשבתי שמוזיקה היא המומחיות שלך, אדון אקרלי? לחלוטין השקעת מספיק מזמנך וממרצך על מיומנות מוזיקלית. או שהריכוז שלך מוגבל לאימון בזריקות שיער לקהל ובדיקת גבולות המתיחה של סיבים עדינים של ג'ינס כחול לפני שתחטוף נמק בפלג הגוף התחתון שלך?"

מישהו - בטח אנתוני לפי המיקום - השתנק, ולרגע, נראה היה כאילו סטיוארט חטף קללה, אבל אז שפתיו התהדקו, סנטרו התרומם ועיניו נצצו. "מהאלבום משנת 93 סיפורי ליל קיץ, השלישי שלהם, שמתוכו שני סינגלים הגיעו לעשרת הגדולים, למרות ששום דבר משם לא השתווה לאלבום הראשון שלהם מ-88. הם התפרקו בקיץ שעבר לתמיד אחרי שהזמר המוביל חווה התגלות רוחנית ועבר לסין."

מייק הרים את מבטו מהכתף, עיניו מתרחבות בהפתעה אמיתית. "מתו אחד? זה -"

לא היה סיכוי שיסיים את המשפט כי טרי כבר ירה את השאלה הבאה, עיניו נעולות על סטיוארט. "הלהיט מספר אחת ב-1966?"

"טבלאות לאהדת מוזיקת פופ ורוק של קוסמים לא התחילו עד 1970, אבל רוב המקורות מסכימים שזה היה 'תנו לי תנו לי גובלינים' של מטילי הקסמים."

"הסולן?"

"קלווין צ'נדלר."

"שניגן?"

"בגיטרה."

"מאיזו סוג?"

"הליוס קורונה מותאמת באופן אישי עם שישה מיתרים."

הניסיונות לרפא את כתפו נפסקו מיד, אבל מייק לא היה היחיד שבהה בפה פעור. התאסף שם קהל, והתקרב ככל יכולתו. לא כולם נראו כצופים במה שעמד להפוך למאבק אינטלקטואלי בכל רגע, אבל זה היה בלתי אפשרי להתנגד. טרי לא הסתכל עליהם בכלל. "המלחין הקלאסי הכי בולט לפני מאה שנים?"

עיניו של סטיוארט נצצו עכשיו - בניגוד לטרי, הוא היה חסין להשפעות הקהל - וחייך, אבל זה היה חיוך קשה ומרומם כשילב את זרועותיו, ונטה על מותנו. "באופן כללי במאה התשע-עשרה או ב-1898?"

"1898."

"פיודור בודיאן."

"שהושפע בעיקר בידי?"

"מוגל או קוסם?"

"מוגל."

"ניקולאי רימסקי-קורסקוב (4)."

"חבר בינו לבין התשובה הראשונה."

לחצי שנייה, סטיוארט עצר, והמתח בקרב אלו שצפו היה מוחשי, וכמעט כבד-מנשוא לפני שחיוכו התרחב בניצחון. "רימסקי-קורסקוב, מלחין יצירה מדהימה שנקראת 'מעוף הדבורה' שהולחנה כמעט כולה משישה-עשר אינטרוולים ושומשה בתכנית הרדיו המוגלגית 'הצרעה הירוקה' (5) ביחד עם ציפור האש של איגור סטרווינסקי (6), שבוססה על אגדת עוף החול שגם מוצגת בשיר הנושא של האלבום השני של אורות פיות, 'חזרה אל האפר'."

תשואות פרצו בקרב הקהל המאולתר, אבל למרות שמבטו של טרי השתיק אותן כמעט באחת, זה כבר היה גמור. סטיוארט הסתובב ברחבי המעגל בקידה קטנה, והסתובב שוב אל טרי בחיוך. "עוד משהו?"

"רק עוד שאלה אחת." למרות שעדיין שכב על גבו, הוא ידע שלא נראה כמו מישהו שכרגע התעלו עליו, בכלל לא, והיה מלמול קטן ומסוקרן כשהאחרים הבינו שאולי זה עוד לא נגמר."

אולם יריבו נשאר בטוח לחלוטין. "נסה אותי."

זה לא היה בקצב התוקפני של השאלות הקודמות, וזה היה צריך להיות הסימן המדאיג הראשון עבור הקוסם הצעיר מביניהם. הפעם הוא חשב טוב לפני שדיבר, הטעים כל הברה, ודייק באופן מקפיא בחדר השקט. "באיזו צורה, סימן, אסכולה או תרבות מוזיקלית מקובל להמציא תירוץ כזה מטופש כמו 'אני שכחתי' כשברור שיש לך הרבה מקום ליצור מקדש לניואנסים חסרי משמעות של אוטרפה (7) בין האוזניים המחוררות שלך?"

הוא ראה את המילים פוגעות בעיניו של סטיוארט כמו כישוף, ולזכותו, הוא לא התכווץ, לא נרתע, ורק רעד קצת ממילים שהיו אמורות להכעיס אותו. "לא אמרתי שאני לוחם, אני מוזיקאי."

"לא, אקרלי, אתה חייל." חייך טרי חיוך חסר הומור ונופף קצת בידו, וגלימתו הכחולה השתנתה לפתע לתלבושת האחידה השחורה, החלקה והמוצקה של המשימה.

סטיוארט הופתע בתחילה כשהכישוף עבר בבגדיו, אבל אז הוא היסס, ונגע במה שהיה פעם הקצה הצבוע בספיר של החפתים שלו בין אצבעותיו, מבולבל כל כך עד שטרי הופתע. זה כמעט נשמע כאילו דיבר לעצמו, והאתגר במילותיו לא היה קיים. "או שאולי אתה טועה. אולי אני לא."

רחמים עצמיים לא יעזרו להם, והוא סירב להיכנע, ונחר נחירת גועל קטנה לפני שלחץ בקרירות. "אולי אתה תהיה חייל. מוזיקה לא תרגיע את אתה-יודע-מי או את החיות שלו, והיא לא ממש תעזור לך, כי אתה עומד לקבל עכשיו אולטימטום."

הראש הבלונדיני התרומם, והכניעה הוחלפה בבלבול. "אדוני?"

טרי הרים שלוש אצבעות, וריתק את עיניו של הקוסם השני כל כך עד שכמעט ציפה להרגיש במחשבותיו בכל רגע. "יש לך שלושה שבועות להפוך את הדו-קרב ליצירת מופת סימפונית. שלושה שבועות. עשרים ואחד ימים. ואז תילחם מולי, אל תחשוב על אתה-יודע-מי, ואם גם אז 'תשכח', אתה תצטרך למצוא מיקום מאוד יצירתי למיקרופון, כי אתה תגלה שכל הפה והחורים שלך מלאים בכל כך הרבה כאב כמו שאני מרגיש עכשיו."

כל הצבע אזל מפניו של סטיוארט כשפיו נפער בתדהמה. "אין קסם כזה!"

"פיתוח כשפים זאת המומחיות שלי -" הוא עדיין דיבר, אבל לא גמר, ונקטע בידי ההצלפה וההבזק של כישוף ההשתקה כשמייק נעמד פתאום בין שניהם, ונופף את שרביטו בכעס.

"וחלק מהמומחיות שלי היא ריפוי, ואני חייב להגיד שהשיחה הזאת עוזרת כמו טרנטלגרה (8), אז בתור הסגן השני במצב הלא כשיר הנוכחי - כן אתה כן - של הסגן, אני מכריז שגמרנו לעת עתה. אם יש עוד מה להגיד, תדברו על זה אחר כך." הוא הצביע הרחק מהספה, אבל למרות שסטיוארט ניסה להגיד משהו, הכישוף השתיק אותו, והוא רק נאנח ללא קול, והנהן בתבוסה.

מייק הסתכל עליו הולך, ואז השמיע רעש קטן של סיפוק כשכרע שוב לצידו של טרי, למרות שעיניו כבר לא היו סימפטיות. וכשהכתף שלך תהיה בסדר, הסגן, נצטרך לדבר על פציעת הראש הזאת.

הכישוף בוטל עכשיו, הוא יכול היה להרגיש את זה, אבל הוא מעולם לא חשב לענות על ההנחה המטופשת הזאת בקול רם. אין לי פציעת ראש.

תשובה לא נכונה. מייק ייצב את כתפו ביד אחת, האחרת מכוונת את שרביטו כשהעינוי הנורא והמגרד הכפיל את עצמו. כי במקרה כזה, אני אהיה מאוד מאוכזב וכועס עליך. זה עבר הרבה גבולות.

הוא שמע את נימת הקול הזאת מחברו הטוב רק פעם אחת לפני כן, וטרי התכווץ, בלי קשר לפציעה פיזית. חשבתי שתהיה גאה שנלחמתי על העקרונות שלי, שלא רק אמרתי שזאת הייתה אשמתי כי לא לימדתי אותו נכון וכאלה.

השרביט שוב עצר, ומייק הסתכל עליו בחיוך מוזר וחצי אפל. נכון. אבל לעמוד על שתי הרגליים שלך לא אומר לדרוך על אנשים אחרים. זה לא הגיע לו.

לאף אחד מאיתנו לא הגיעה השנה הזאת.

הייתה שתיקה ארוכה ומוחלטת, ומייק הסית את מבטו, והחזיר את תשומת ליבו למשימה. בהתחלה, טרי חשב שהחליט לרדת מהנושא, אבל לפני שיכול היה לאסוף את עצמו ולבקש או לנסות למצוא משהו אחר שיוכלו לדבר עליו, הוא שמע את הקול בראשו שוב, שקט הרבה יותר, מבוגר יותר ממה שאי פעם ציפה ממישהו שנראה כאילו האפלה בעולם לא נגעה בו. והשנה, את מי יש לנו חוץ מאחד את השני?

הוא לא אמר עוד שום דבר, אבל הוא לא היה צריך. טרי נאנח, האשמה כל כך חונקת את גרונו עד שלא יכול היה שלא ללחוש. "אק - סטיוארט?"

התשובה נשמעה כמעט בבת אחת מהפינה הרחוקה של המועדון, מבוהלת וגבוהה בצורה שטרי הכיר למגינת ליבו כצליל של מישהו שנתפס בניסיון לשלוט על רגשותיו. "הגיטרה נשארת בתיק, אדוני, אני נשבע. זאת מחברת הלחשים שלי, לא ה -"

כשהוא מזיז את מייק הצידה בידו הטובה, טרי הזדקף, והתעלם מצרחות המחאה שכתפו צרחה כשהסתובב והסתכל על סטיוארט. הוא לא טרח לקרוא לו או להנמיך את קולו. אם עשה זאת בפני כולם, גם את זה הוא יוכל לעשות, ולא משנה מה אנשים יחשבו עליו, זה יהיה יותר הוגן. "אני מצטער."

"לא, אדוני." סטיוארט הניד בראשו בחומרה. "צדקת."

"אבל באיך שאמרתי טעיתי," התעקש טרי. "אין תירוץ לעלבון אישי או להשפלה פומבית, ועל זה אני מתנצל." הוא חייך וקיווה שיובן שהוא מתכוון לזה, כמו למילים. "למרות, שזה באמת היה מרשים."

סטיוארט נראה מבולבל, והתגובה הפשוטה הזאת פגעה בטרי כמו קללה. איזה בן זונה היה אם מחמאה כל כך ראויה גרמה לו להתבלבל? "אה... זה שום דבר." משך סטיוארט בכתפיו, וסימן שבכלל לא ידע מה להגיד. "כלומר, תודה לך... אדוני. אני רק..."

"כן?" עודד טרי בחוסר רצון.

הוא ציפה להרבה אפשרויות, אז הכבוד הכמעט סוגד על פניו של סטיוארט עכשיו לא היה אחד מהן. "לא היה לי מושג שאתה כל כך אוהב מוזיקה."

טרי צחק במרירות למרות הכל, משך בכתפיו ולא היה אכפת לו שזה כאב. "אני לא. די סובבת לי את הראש כשענית כל כך מהר, ולמען האמת, בכלל שכחתי מהכתף שלי כשניסיתי להישאר במחשק." הוא הרגיש שהסמיק וסובב את מבטו, אפילו שידע שזה היה עוד דבר שלא היה ראוי שקצין יעשה. "די מלהיב, אני חייב להודות!"

הוא לא רצה להרים את מבטו ולראות את פרצופו של סטיוארט, אבל הכריח את עצמו לעשות זאת בכל מקרה, למרות שאפילו אז לא ממש הבין איך לפרש זאת. שעשוע? בלבול? כאב? חשד? איחוד מטורף של כולם? "אז איך ידעת שצדקתי?"

"כי אתה לא מטורף, סטו," הוא התוודה, "וצריך מישהו ממש מטורף כדי להגיד בולשיט באתגר טריוויה מול שלושים אנשים שלכולם יש פטיש לחקור דברים."

להפתעתו, סטיוארט צחק, והצחוק היה כנה, והסתיים בהצדעה קטנה. "אתה כל כך לא טיפש בעצמך, אדוני." הוא החווה אל הדלת של מעונות השנה השישית. "אכפת לך אם אלך ללמוד עכשיו? אני לא אשמח להסביר את השינויים הפיזיים שתכננת להורים שלי."

כשהוא לא בטוח איך להגיב, טרי הנהן באישור, אבל המשיך לבהות הרבה אחרי שהדלת נסגרה. זה לא היה הגיוני. חיסול ציבורי, השפלה, אתגר, וחיסול אחרי ששכח כישוף בסיסי וגרם לפציעה של מישהו... והוא רק... קפץ בחזרה. כשהסתכל עליו הולך, נראה היה שזה פשוט מגוחך לחשוב שהלך לשם לבכות, לנחם את עצמו, לעשות כל דבר חוץ מללמוד, ונראה היה מטומטם לגמרי שהרגלי הלימוד הללו ישרדו עד הבוקר.

האם זה היה קשור לאומנויות? האם היה נדרש עור רגשי עבה כדי להציע את לבך ומאמציך לשדה בו כל כך הרבה היה סובייקטיבי? או שזה היה משהו אחר? משהו שהיה צריך להיות מודע אליו כקצין? נכס או חובה... או שניהם?"

מאחוריו, מייק כחכח בגרונו בחשיבות, וטרי נאנח, ושוב חזר אל הספה. הוא לא הסתכל עליו - הוא לא יכול היה - והוא זז כדי להחזיק את הכתף שלו וכיסה את הפצע בידו. אני יכול לעשות את זה בעצמי, מייק, זה בסדר.

התגובה נשמעה גרועה כמו שחשב. תישאר צלקת אם אתה -

סה לה גר (9). חוץ מזה, אני חושב שאמרת משהו? הוא כן הרים את מבטו עכשיו, וקיווה שלפחות הצליח לעטות חיוך של קלילות. קדימה; מאוכזב, לא? וכועס, וכנראה נגעל ומשתומם לגבי זה ועומד להגיש למפקד עצומה תקנית כדי להדיח אותי מתפקיד הסגן?

לרגע, עיניו של מייק התרחבו, כאילו שכח לחלוטין מהצהרתו הקודמת, ואז חיוך מוזר ומפחיד הופיע, והוא הניד את ראשו לאט, והושיט את ידו כדי להוריד את ידו של טרי בזהירות מכתפו. לא. גאה. גאה ומצטער.

מצטער? טרי קימט את מצחו, ותהה אם טעה במחשבתו או בזאת של חברו. על מה?

על זה.

ואז הבלבול שלו היה מיותר לחלוטין, כי בתנועה אחת שהזכירה לו לחלוטין שמייק היה אתלט כבר שנים, הוא הוצמד למזרן תחת שבעים-ושישה קילוגרמים של חברו הטוב שלא רק מנע ממנו לזוז כשישב על החזה שלו, אלא גם עשה דברים שאסור לדבר עליהם לכתפו. אוי, יא חתיכת חרא משולש איריומטור קאריוליס, ואשי! קאס טווה, פוברה קון! פיוטו (10)-

בשביל מה יש חברים?

הסוף

(1) מיאה קולפה- אשמתי, בלטינית. מאס אמי- חבר שלי, בצרפתית.

(2) אדלפוס- אחי, ביוונית.

(3) כריסטיאן ויליאמס- תלמיד שנה שישית מרייבנקלו, דמות מקורית. מצוין בסריגה, חבר של פרסאוס טיילור. מת בקרב על הוגוורטס, כשאנשי הזאב הרגו אותו בכניסה.

(4) ניקולאי רימסקי-קורסקוב- מלחין רוסי מפורסם, ידוע בעיקר בשל היצירה "מעוף הדבורה".

(5) "הצרעה הירוקה"- תסכית רדיו משנות השלושים בארצות הברית.

(6) ציפור האש של איגור סטרווינסקי- יצירת בלט שיצר מלחין רוסי.

(7) אוטרפה- מוזת המוזיקה במיתולוגיה היוונית.

(8) טרנטלגרה- קללת הרגליים הרוקדות.

(9) סה לה גר- זאת מלחמה, בצרפתית.

(10) אירומטור קאריוליס- בן זונה, ביוונית. ואשי, קאס טווה, פוברה קון פיוטו- יא חרא, צא ממני, אידיוט, בעתיד, בצרפתית.