סיבות - סיפור ארוך

עוד סיפור ארוך. הפעם הוא מספר על דרק אדמס ועל סטפן קורנפוט. מכיוון שלא שמענו עליהם יותר מדי בסיפור עצמו, אני אבהיר: דרק הוא תלמיד שנה שישית מהפלפאף. סטפן הוא תלמיד שנה שביעית מרייבנקלו. והם זוג הומוסקסואלים. סטפן הוא מ"האומות הראשונות", כלומר ילידי קנדה המקוריים. הוא נשלח להוגוורטס במסגרת חילופי תלמידים. דרק הוא הסמל מטעם הפלפאף. בשנה הרביעית של סטפן, דרק הציל אותו מפני קראב שניסה לקחת ממנו שיעורים בלחשים. הם הלכו ביחד לנשף חג המולד, אולם לא רקדו ביחד. הם חיבבו מאוד הוקי, וסטפן עזר לדרק לעבור את מבחני הבגרות. הוא תכנן לעבור לקנדה עם סטפן, כיוון שאבא שלו, רורי, שהיה עובד מספנה, היה הומופוב ולא ידע שהוא הומו. יחד עם ארני, פרסאוס טיילור, דין וכריסטיאן וויליאמס, דרק שמר על המדרגות בקרב על הוגוורטס, אולם אנשי הזאב חתכו לו את הגרון והרגו אותו. גם לאחר מותו אבא שלו לא ידע על נטיותיו המיניות. גם סטפן מת בקרב על הוגוורטס.

אז מה קורה ביניהם הפעם? לסטפן יש סוד שרובץ עליו. מי שבקיא בסיפור יודע מה הסוד, הסוד קשור לסיפור השלישי בסדרה, א פקאטיס, ולמבצע סודי שנעשה שם ויתגלה בתחילת הסיפור.

סיבות:

לכולם יש סיבות.

"וואו, אתה ממש שמח על הבוקר."

"איך לעזאזל הגעת לכאן (1)?" דרק עדיין שפשף את עיניו, הפיג'מה שלו תלויה באופן מוזר מכתף אחת כיוון שלא הצליח לשכנע את מוחו המותש להוציא את היד מהשרוול. הוא קימט את מצחו, הסתכל על השעון בפינת המועדון, והעובדה שזה הצליח להפיל את הפיג'מה אל הרצפה לא שיפרה את מצב רוחו. "שלוש בבוקר המזורגג".

בלתי אפשרי, נראה היה שסטפן לא ישן בכלל, הפיג'מה הכחולה שלו עדיין הייתה ישרה, אבל הוא נראה יותר מדי צלול ושמח מכדי שאלו יהיו נדודי שינה. לא. לעזאזל עם זה. הוא נראה שמח מדי מכדי להיות קיים בשעה הזאת. "קילפתי את הבננה," הוא השיב בפשטות. "אתה באמת הראית לי את זה לפני הרבה זמן, וזה קל הרבה יותר מאשר לענות לשאלות של ימי הביניים (2)."

"כבר מאוחר בלילה," נאנח דרק. "שבע קומות וסנייפ מפטרל. כדאי שזה יהיה טוב." לאט לאט, כשכל תא מוח התחיל לצאת מהמיטה החמה והנעימה שהשאיר מאחוריו, הוא הבין פתאום שלסטיב לא הייתה היסטוריה ארוכה של לעשות דברים שהיו פזיזים או מסוכנים, מה שהיה תקף לגבי המקרה הזה. חוסר הסבלנות הפך לדאגה הולכת וגוברת, והוא שילב את זרועותיו, והסתכל על הנער האחר באור הרך של הלהבות באח. "אתה בסדר?"

"אה, אני בסדר. רק התגעגעתי אליך, ועם ההפרדה בין הבתים, אני -" הוא חייך, נימת קולו קלילה ככישוף משקל נוצה, אבל היה משהו אחר בעיניו, ודרק הניד בראשו, וקטע את התירוץ.

"סטיב." המשהו האחר הפך לאשמה עכשיו, אבל הוא ראה אותה רק לרגע לפני שסטפן הסתכל על רגליו היחפות, שיערותיו השחורות נופלות ומכסות את עיניו. דרק נאנח, והושיט את ידו כדי לאחוז בידו של החבר שלו בעדינות. "אני מצטער. אתה יודע שאני לא במצב טוב כשאני מתעורר, אבל לבוא לכאן היה טיפשי, וזה לא מתאים לך. מה קורה?"

"תה." הוא מצמץ, מופתע בהתחלה, ואז סטפן הסתובב, והחווה בשרביט שהיה בידו השנייה כדי ליצור שני ספלי תה רותח ללא מאמץ מהאוויר. הוא לקח אחד והשאיר את השני מרחף עבור דרק, הלך אל הספה, ושקע בה בכבדות כזאת עד שהיה זה קסום שהתה לא נשפך. זה היה כישוף מרשים; הספלים היו העתק מדויק לחלוטין של אלו של בית הספר עם החותם, המשקה היה מצוין ובטמפרטורה הנכונה, והוא שוב הופתע איך הכל בא בקלות לסטפן. כישרון כל כך גדול, אבל אחד שכנראה לא העריך בקרב חבריו שעקפו אותו בעובדות ובספרות שדרק מעולם לא חשב ששינו בכל מקרה.

הוא שמע קרקוש חלש של חרסינה כשהצטרף לסטפן על הספה, וראה שהידיים השחרחרות רעדו, וכתפיו היו כל כך גבוהות וצמודות עד שצווארו נעלם. הסיבה יכלה לחכות. הוא שם את הספל שלו על השולחן, ולקח בזהירות את הספל של סטפן מידיו הרועדות, ושם גם אותו בצד כדי שיוכל לכרוך את זרועותיו סביבו. "זה בסדר."

סטפן לא ענה, רק הניד בראשו וניסה להתרחק שוב, אבל דרק לא עזב אותו כל כך בקלות. "אני מתכוון לזה," הוא התעקש בשקט. "מה שזה לא יהיה, יהיה בסדר." מחשבה עלתה בראשו, והוא נתן לידיו לגעת בחולצת הכותנה הכחולה, ולנסות להרגיש כל סימן לפציעה מתחתיה. "סנייפ תפס אותך? או קארו? אתה -"

"אני לא פצוע." זאת הייתה האמת, זה היה ברור מקולו, אבל העיניים השחורות היו פצעים פתוחים בעצמן כשהסתכלו על שלו. "איך אתה יודע שזה שווה את זה?"

דרק היסס לרגע ארוך, ואז משך בכתפיו. "זה תלוי בשאר האפשרויות, כנראה. כל יום רואים שאתה-יודע-מי מתחזק, ואם נחמיץ את הסיכוי, יש מעט שאני חושב שיוכל לגרום לאנשים לצאת מההלם הזה ו -"

"לא צ"ד." סטפן נחר בזעם, אבל דרק ידע שהזעם היה כלפי עצמו. "במובן גדול יותר, פילוסופי." היא חיוך חסר הנאה שהייתה בו קצת גאווה, והוא הסתובב בזרועותיו של דרק כדי לנשק את לחיו. "בגלל זה אני שואל אותך. זה לא רק שאני אוהב אותך, אתה האדם היחיד בעולם שאני מכיר שמתכנן להקריב את עצמו לפני שלגריפינדורים יהיה רעיון מטורף לשרוף את בית הספר ולעזוב בגדול."

"להיות הילאי זה לא דומה ללוחמת התאבדות!" הוא מחה, המום שהוא בכלל צריך להסביר את זה. "אני רוצה להגן על אנשים, אני…" דרק סגר את ידו על זאת של סטפן ועטף אותה אפילו שהאחיזה הייתה עדינה ולא יכלה לשבור אפילו קליפת ביצה. "זה לא רק השניים האלה למטה… היו יותר מדי אנשים כמוני בצד השני. מישהו חייב להילחם מולם בתנאים שלהם; פנים מול פנים, שרביט מול שרביט."

"טוב, זאת לא לוחמת התאבדות - לפחות לא זה," הודה סטפן, אבל החיוך הקודר לא עזב את פיו. "אבל הודית לפני כן שאתה יודע עד כמה העבודה הזאת מסוכנת, וזה לא הטריד אותך. זה מה שאני רוצה לדעת." הוא סובב את ידו בתוך זאת של דרק, הוציא את אצבעותיו ואחז בשלו. "איך אתה יודע אם משהו שווה למות בעבורו או שלא?"

"בגלל ש… טוב… אם זה גדול יותר ממך, אני מניח." הוא צחק ביובש. "אז אני חייב ללכת למשהו די ענק, כמו חברה שלמה."

"ומה אם זה משהו שכבר הלך?" הייתה נימת קול מוזרה ומרוחקת לקולו של סטפן, ונראה היה שהוא מסתכל על משהו רחוק הרבה יותר מפניו שהיו קרובים אליו. "אבל עדיין יקר?"

דרק לא רצה לחטט, אבל זה היה מביך מדי, ובצורה מסוימת, הוא הניח שסטפן הזמין את זה כשבא לפה. "אתה לא מאוד הגיוני," הוא אמר לאט, "אבל אם תרצה לספר לי, אני מבטיח שלא אצחק. אתה לא צחקת עליי, ואם זה משהו שאתה חושב שאומר לך כל כך הרבה…"

"זה כן, אבל זה לא, וזה אולי טיפשי… או שלא. אני פשוט לא יודע." סטפן נאנח עמוקות וארוכות, ונתן לראשו להישמט ולנוח על החזה של דרק. "הלוואי שיכולתי לדבר איתך על זה, אבל זה… זאת משימה, וזה סוד."

דרק הנהן בהבנה שקטה. "צ"ד?"

"עם צ"ד, כן." הייתה שתיקה ארוכה, ודרק הרגיש שהדמות בזרועותיו רועדת. הוא בדרך כלל מצא את המבטא של סטפן כמקסים, אבל עכשיו העיצורים הקשים והמקוטעים יצרו קוצים בגלל המאבק במילים. "אין לי את הזכות להסתכן… לקחת… אבל אני לא יכול פשוט לתת… ההיסטוריה לא תסלח… אבל זאת לא ההיסטוריה שלי… אלא של כל הקוסמים -"

"אל תדאג בנוגע להיסטוריה." דרק הרכין את ראשו כדי לנשק את השיער השחור והנוצץ. "ההיסטוריה פועלת מעצמה, והיא קשורה למנצחים בכל מקרה. אולי נהיה גיבורים. אולי נהיה רק הקבוצה הגרועה ביותר של בוגדים-בדם. זה לא משנה, סטיב. נכון?"

התשובה הייתה כמעט רכה מכדי שישמע אותה. "כן."

"אז כבר ידעת לפני שבאת, נכון?"

"כן."

עוד שתיקה ארוכה, ארוכה. "אני פחדן."

"לא." הפעם, דרק היה בטוח לחלוטין מה עליו לומר. "פחדן לא היה חוטף איתי קרושיאטוס בשבוע שעבר כשיכול היה לברוח."

"זה שונה," סטפן נחר בביטול. "אני אוהב אותך."

"אפילו שזה," הוא עשה פרצוף, "איך קארו קרא לזה?"

הוא הרגיש את הצחוק חם על כתפו. "סטייה מגעילה ולא טבעית, אני מאמין שזה היה המונח המדויק."

"כן, זה. פחדן היה מפסיק ברגע שהיה מבין שזה יהפוך אותנו למטרות כאלו."

"באופן אישי, אני חושב שהוא סתם הביע את חוסר הביטחון שלו בנוגע לתשוקות ה'לא טבעיות' שלו." הוא זז, ולרגע הוא חשב שסטפן יזדקף, אבל אז הוא הרגיש את ידיו מחליקות מתחת לחולצת הפיג'מה שלו אל הגב, והמגע של הנשימה על כתפו הפך למגע שפתיים. "למרות שלא החלטתי אם זה כלפי אחותו, כלפי סנייפ, או אולי השלישייה הכי נוראית שבית הספר הזה אי פעם יכול היה לדמיין."

"סנייפ," חייך דרק. "קצת נותן לזה צביעות, אתה יודע… ואם מדברים על סנייפ, איך שהוא רודף אחרי המפקד ופעם התייחס לפוטר - תשוקה, אני אומר לך!"

"תפסיק!" הצחוק היה אמיתי באופן נפלא הפעם, וסטפן דחף אותו בצחוק. זה לא היה חזק, אבל דרק ניצל את התירוץ הזה כדי ליפול על הספה, ומשך את הנער האחר עליו. איכשהו, כפתורי חולצתו היו פתוחים, והוא ראה את הרעב יחד עם העליצות בעיניים השחורות כשסטפן כרע מעליו, ורכן כל כך נמוך עד שכמעט היה קרוב מספיק לנשיקה. "כנראה שכן, בעצם. זה קל לראות שמשהו אוכל את התרח הזקן והמריר בחיים, ואם הוא חושק בנערים ומלמד בפנימייה?"

"אנחנו חייבים לשים עליו עין לפעמים," דרק התרומם, ולא טרח עם הכפתורים, כי סטפן מעולם לא כפתר את האחרון, והיה קל כל כך פשוט להגיע למשוך את החולצה כדי לחשוף את עור הקרמל הנפלא. הוא הזדקף עם התנועה, ושרירי גופו שדרק עדיין לא היה רגיל לראות אותם בבירור כל כך נעו בחזה ובבטן שלו כמו רעד שגרם לו לשכוח לחלוטין את מה שדיברו עליו. מה שעמד להגיד היה משהו כמו 'אתה יפהפה', אבל זה יצא בגניחה נמוכה וגרונית.

"הוא אוהב ברונטיות חיוורות; אנחנו לא הסוג שלו." סטפן זרק את החולצה הצידה, והאש השתקפה בזהב בעיניו כשהתכופף בחיוך ידען וכמעט אכזרי. "אבל במקרה אני מעדיף את שלי גבוהים ובלונדינים עם עיניים כחולות ופה ממש מוכשר."

השקעים בעצמות של סטפן היה מלוחים ומתוקים, היבלות באצבעותיו מעט הנוצה היו קשות בדיוק כמו שצריך, משקלו, התחושה של הדופק המאיץ והלחץ על גופם שכבר הספיק לגרום לדרק להתנשם חזק, וידו חפנה את הראש הכהה, ויישרה את השיער החלק כמשי שלו בין אצבעותיו. "ברונזה… של רייבנקלו… בשבילי."

הנשיקה הייתה רעבה יותר, עמוקה יותר ממה שדרק אי פעם זכר, תופס ונאבק בשביל משהו שהזדקק לו יותר ממילים. זה כמעט כאב, כמעט, ההתנגשות הנואשת בין פיות והלשונות המתערבבות והשיניים שנגשו בשפתו התחתונה, הידיים המחפשות וצלילי התפרים שנקרעו לפני שזרקו את הבגדים. היה רק רגע אחד בו הפסיקו, רק כדי להחליף תנוחות, והוא כבר ידע שהם ילכו יותר רחוק הלילה ממה שהלכו לפני כן, אבל הסיבות שנראו כל כך הגיוניות לפני כן נראו מגוחכות עכשיו כשיהיה בן שבע-עשרה בתוך פחות משבוע, כשהיה להם מי יודע כמה מעט זמן, וכשסטפן היה שם עכשיו ויפהפה עכשיו ואמיץ יותר ומוכשר יותר ממה שאי פעם ידע או הגיע לו עכשיו וכאן והמילים היו צודקות מדי כדי לטעות בגיהינום-גן עדן המוזר והאפל הזה שהפך לעולמם.

"אתה, דרק. לא משנה מה… אני אמות למענך."

הסוף

(1) שוב, יש להסביר שאף תלמיד שאינו מהפלפאף לא נכנס למועדון שלהם אי פעם.

(2) כן, כנראה הכוונה כאן היא לכניסה למועדונים. כדי להיכנס למועדון של רייבנקלו יש לענות על שאלת היגיון שהדלת שואלת אותך. נכון שהמועדון של הפלפאף נמצא קרוב למטבחים, אבל לצערי, הדרך להיכנס לשם היא לתופף את הקצב "הלגה הפלפאף" על כד מסוים. אם אתה לא מתופף נכון, תחטוף ויניגרד בפנים.