הסיפור של הפעם הוא על החברים האהובים על כולנו, מייקל וטרי. הכותב הרגיש מחסום כתיבה באותה תקופה (בתקופת הסיפור השלישי), אז הוא החליט לכתוב משהו על מייקל וטרי. אני צחקתי מהתרגום הזה… אגב, בנוגע לזמן שזה מתרחש בו, זה קצת אחרי ההגעה של בלזן לבית הספר...
תגליות:
לפעמים אפילו המובן מאליו יכול להפתיע אותך.
"ועכשיו גוון בכלל לא מוכנה לדבר איתו, ואתה יודע, אני מבין אותה, אבל זה נהיה מגוחך. ניסיתי לדבר איתו כסמל שלו, אבל זה לא נראה כאילו זה משפיע ממש." קולין זרק את ידיו למעלה, ואז נתן לשתיהן ליפול על השולחן, והניד בראשו בכעס. "אני שונא להגיד שנכשלתי, אבל כן."
נוויל רכן אל השולחן, כשהוא יודע שהילד הצעיר לא יוכל להרגיש את לחיצת היד, אבל קיווה שהוא עדיין הבין את המחווה כשחייך בהבנה. "זה לא כישלון; בגלל זה יש לנו שרשרת פיקוד. לפעמים זה קל יותר לתת למישהו באותה השנה לטפל בדברים, ולפעמים צריך קצת יותר סמכות."
הוא נאנח, והסתכל אל הסגן החדש לימינו. זה לא בדיוק מה שהוא חשב עליו כמבחן הפיקוד הראשון שלו, אבל אפילו אם כמעט חצה את גבול הטעם הטוב, הוא הניח שעדיין היה צריך לראות את זה מגיע כחלק בלתי נמנע מצבא מעורב של נערים. ואפילו אם איך ששיימוס יטפל בכך יהיה נורא, זה בטח לא היה יכול להיות גרוע יותר מהמלודרמה המסובכת שקולין תיאר בפניהם בעשר הדקות האחרונות. "שורש הבעיה היא גריפינדור. אתה רוצה לקחת את זה, או שאני?"
שיימוס רכן כל כך לאחור בכיסאו עד שהוא התנתק מהרצפה, שם את ידיו מאחורי ראשו ושם את רגליו על השולחן בחיוך קליל. "הו, אני חושב שאוכל לטפל בזה, מנהיג נועז."
ארני וחנה החליפו מבט ארוך, וגבה אחת התרוממה בספקנות כשהוא כחכח בגרונו. "הוא כבר נפנף אותי ואת חנה אחרי שהוא הצמיד את סאלי-אן ואת ג'ניס אל רגל המיטה המתנדנדת שלו, ובלי להעליב, אני נחשב לקצת יותר מאיים מבחינה פיזית ממך. אתה באמת חושב שתוכל לגרום לסלופר לשמור על המכנסיים שלו? (1)"
"לגמרי." שיימוס הנהן בביטחון, וניצוץ ממש לא מרגיע בעיני נוויל הופיע בעיניו הכחולות. הוא הוציא את שרביטו מהנרתיק שלבש מתחת לשרוולו, וסובב אותו בזריזות כשחיוכו התרחב. "אתה ממזר גדול, נכון, אבל לי יש סגנון משלי. אנחנו נדבר קצת, בעצם."
"תוודא שהוא רואה את הפה שלך," זעף קולין, משלב את זרועותיו מעל החזה. זאת הייתה צריכה להיות מחווה רגזנית, ואפילו ילדותי, אבל הנוקשות בפיו הקשיחה אותה. "יש לי תחושה שהוא יכול לכבות את הדברים האלה מתי שהוא רוצה ופשוט להפוך לחירש כשזה נוח לו (2)."
"אני אעשה פנטומימה," שיימוס משך בכתפיו, ושוב הזדקף. הוא הסתכל מעבר לשולחן, ובהה בקולין, ואז הצביע קודם על עצמו, ואז על שומר הסוד, מה שמשך לא רק את תשומת ליבו, אלא את כל הקצינים שהתאספו.
לאחר מכן השרביט התרומם, ושיימוס הצביע אליו, ואז ביצע סדרת תנועות שהיו יותר גסות ממה שנוויל חשב שאצבעות יכולות לעשות. הוא היה צריך להגיד משהו - הוא היה המפקד, אחרי הכל - אבל פיו היה פעור בלי שום יכולת ליצור מילים כשהידיים המנומשות הבהירו בשמחה מגוון מדהים של יחסי מין פוטנציאליים בין מכשפות, קוסמים, כמה שילובים של אותו סוג, ומה שקיווה שפירש לא נכון כחיית חווה בגובה המותניים… או אולי גמדון בית.
שאר הקצינים, למזלו, נראו המומים לא פחות ממנו, אבל בדיוק כשנוויל הצליח להשיג מחדש את יכולת הדיבור, החיוך הפך למסוכן, למרושע, ואגרופו של שיימוס התכווץ, השרביט הצליף. אפילו המכשפות העוו את פניהן, וכל קוסם שהיה שם התכווץ בפתאומיות קדימה כאילו הרביצו לכולם. ההשתנקויות והלחישות היו בדיוק התגובה ששיימוס רצה, והבעת פניו הייתה תמימה להפליא כששוב ישב רגיל, והסתכל מסביבו בקלילות. "חושבים שהוא יבין את זה?"
"אה…" נוויל השתעל בחוסר נוחות, מכריח את עצמו להזדקף ולשים את שתי ידיו חזק על השולחן. פרצופו בער, הוא ידע שהוא בטח באותו צבע כמו גלימתו, והוא נזהר מאוד, מאוד לא להסתכל על אף אחד חוץ מעל שיימוס בעצמו. "כן. אני די בטוח שהוא יבין."
"אז… זה מכוסה. קצת דיפלומטיה אירית כזאת, ואני חושבת שאחר כך תבוא ותתלונן שסלופר מסרב להתפשט במקלחת, הסמל קריווי." פרוואטי אמרה בקלילות, ואז בדקה את הפתקים שרשמה בפגישה שלהם עד עכשיו, עט הנוצה שלה זז במהירות כשנוויל תוהה איך בדיוק היא תעלה את זה על הכתב. שרבוט אחרון, והיא הרימה את מבטה, מסמנת בהזמנה עם הקצה המוכתם בדיו. "לעוד מישהו יש בעיות, או שנעבור לקבוע את הפגישות של החודש?"
כמה אנשים הנידו בראשם, והיו כמה מלמולים לשלילה, ואז טרי הרים את ידו. "לא בדיוק בעיה, אבל בערך אותו דבר כמו המקרה של אדון סלופר."
חנה קדרה, שמה את ראשה בידיה והנידה אותו לאט. "אוי, מרלין… אל תגיד לי שיש גם תלמיד מרייבנקלו ששוכב עם כל החיילות?"
"לא," הודה מייקל, "אבל ממה שאני מבין, שיטת השכנוע שלו היא בדרך כלל להזכיר למכשפה המדוברת את תקופת החיים המוגבלת שלנו, ואז לגרום לה לחשוב האם היא רוצה או לא רוצה למות בלי ש… אה… חיה את החיים, אם להגיד כך."
"כן," שיימוס נחר בשעשוע. "אבל אם להיות הוגנים, הוא היחיד שחושב ככה. יפה לו, אפשר להגיד…" הוא הרים את ידו, וסקר את השולחן במבט מחודד ומאתגר. "כמה מאיתנו כאן נפרדנו מבתולינו השנה, או מנסים ממש טוב -?"
"שאף אחד לא יענה על זה!" נוויל התערב מהר, תפס את פרק ידו של סגנו והוריד אותה במבט כועס. "שיימוס, זה לא ראוי!"
שום יסורי מצפון לא הופיעו על הפרצוף, ושיימוס רק הטה את ראשו בסקרנות אל נוויל, ואז החווה לכיוונה של חנה. "עשית את זה בעצמך, לא ככה?"
"זה לא עסקה," אמר נוויל בקרירות. כנראה, עם עידוד נכון, הוא ירש משהו מסבתו אחרי הכל, בגלל שפיו של שיימוס השתתק מיד, והוא ממש העווה את פניו.
היו כמה שניות של דממה כבדה ומוזרה, ואז טרי דיבר, הקלילות בקולו מעט כפויה. "ההתייחסות הייתה רק לכך שלא רוצים להשאיר דברים פתוחים. ולכן מייק ואני חושבים שאולי כדאי שנודה ש...טוב…אתם מבינים…לא היינו לגמרי כנים עם כולכם."
קולין צחק. "אם אתה מתייחס להלטת ההכרה שלכם, טרי, כולנו גילינו על זה כבר."
"הוא די צודק, חברי היקר." ארני הסכים, ורכן כדי לשים זרועה עבה אחת בלבביות על הכתפיים העטויות בכחול. "יש קרבה בין חברים - אלוהים יודע שג'סטין וחנה ואני יכולים לגמור משפטים אחד של השני לעיתים קרובות - אבל מה ששניכם מצליחים לעשות זה יותר מזה, ובהתחשב בזה שקורנר לימד אותנו הלטת הכרה, לא צריך יותר מדי היגיון."
טרי הניד בראשו בסבלנות, ויצא מאחיזת זרועו של ארני כדי לפרוש את ידיו כלפי האחרים. "זה קצת יותר מקרבה."
"טוב, זה ברור מאוד," נוויל אמר, קצת מופתע מהצורך להבהיר את זה. "אם אתם יכולים לתקשר במוח בבירור כזה, זה ממש קרוב ל -"
"אנחנו מתכוונים למשהו אחר," התערב מייקל, והסתכל במשמעות על טרי. עיניו הכהות התרוקנו לרגע, ונוויל ידע ששוב, משהו עבר בין שניהם בסודיות מהשאר.
זה היה בדרך כלל משהו שהתעלם ממנו לחלוטין ולא הדאיג אותו, אבל אם הם עמדו פתאום להפוך את זה למשהו חשוב, הוא חשב פתאום שזה היה כמעט חצוף, והוא לא הופתע לשמוע את הציניות והכעס בקולה של פרוואטי שהשתקפו ברגשותיו. "למי אתה חושב שהוא התכוון, לסנייפ? חי זקנו של מרלין, בוט, הכל חייב להיות חידה אצלך?"
טרי נאנח, והייתה עוד שנייה בה עיניו התרחקו לפני שגלגל אותן בכעס אל התקרה. "נימוס פשוט לא מדבר אליהם, לא ככה, מייק?"
"בהתחשב בשמועות," חברו הסכים בקרירות, "היית חושב שהם לא היו כאלה אטומים."
"שמועות?" ארני כיווץ את גבותיו.
"שמייק ואני…" טרי נופף בידו ביניהם, ונוויל הרגיש את עיניו מתרחבות בהבנה פתאומית, וכעסו נעלם.
"אם תגידו לי מי מפיץ אותן, אני אדבר איתם בעצמי," הוא אמר בחומרה. "מה שקרה לכם בשבוע שעבר היה מספיק רע בלי שאנשים יהפכו את זה לאיזה -"
"אין צורך בפעולה פזיזה," מייקל קטע אותו בחופזה. "אנחנו לא נפגענו. אבל אם אנחנו עומדים לסמוך אחד על השני בחיים שלנו, אז לפחות נהיה כנים איתכם בנוגע לזה. זאת הייתה כזאת שנה… המון השתנה. כולנו גילינו דברים על עצמנו שאולי לא הבנו לפני כן."
שיימוס שילב את זרועותיו, הבעת פניו המבולבלת משתקפת אצל הרבה אחרים. "לאן לעזאזל אתם חותרים?"
עוד רגע של שיחה ללא מילים, ואז לסתו של נוויל כמעט פגעה בפני השולחן המצוחצחים כששני הקוסמים זזו כאחד. כיסאות שפשפו את רצפת האבן באופן מחריש אוזניים, ועכשיו מייקל כמעט היה בחיקו של טרי, זרועותיהם נעולות אחד על השני, והם התנשקו.
לא סתם התנשקו, התמזמזו. כמעט ניסו למצוץ אחד לשני את השקדים.
פיהם היה משולב, עיניהם עצומות, ידיהם מחליקות מתחת לגלימות ותופסות בכתפיים, ועוברות על הגב בחיבוק הכי מלא תשוקה, כמעט נואש, שנוויל ראה אי פעם. הורידים נחשפו בצווארו של טרי. הריסים על לחיו החיוורת של מייקל. הנשימה עברה בין השיניים והלשונות, כאילו בכל רגע זה לא יספיק להם והם יצטרכו ללכת יותר רחוק או להתפוצץ מרוב כוח. זאת הייתה מין נשיקה שהיה מציצני ולא נוח לצפות בה, אפילו אם לא הייתה בין שני קוסמים, והוא היה חייב להפנות את מבטו, לבהות בתקרה ולתהות מה… לתהות איך… ?
"טוב… אם זה לא מנצח את החתול של הדוד המת שלי עם הרגל של החזיר הפוזל."
לחישתו ההמומה של שיימוס לא רק שברה את התדהמה, אלא גם את הנשיקה, וכשנוויל הרשה לעצמו בזהירות להסתכל שוב, הוא ראה את מייקל מחייך, נפוח שפתיים ומאדים, עדיין מתנשם כשהסית את השיער ממצחו. "אתה יודע, פיניגן, יש לך כישרון מיוחד לדמיון."
נוויל נשם נשימה עמוקה, וידע לבטח שזאת סמכותו של המפקד להגיד משהו במצב הזה. "אני... אה...אז...אה…" למרות שפיו כן עבד הפעם, מוחו עדיין היה המום, ולמרות שראה את שני הצעירים מסתכלים עליו בהבעות שלוות ותואמות, מוחו רק הצליח להציג את התמונה החקוקה לנצח שלהם כרוכים ביחד.
מילים. הוא היה זקוק למילים. "אה...אני...אתם...אה…"
טרי חייך במתיקות, וניגב את פיו בגב ידו. "זה לא היה נכון ללכת בלי לעשות כלום."
מייקל הנהן, ולמרות שהמשיכו לדבר, הם פתאום לא הסתכלו על אף אדם מסוים, אלא השלימו את המילים אחד של השני בקלות שרק הגבירה את הסחרחורת של נוויל. "אז רק רצינו להגיד לכם -"
"- אחרי כל השמועות -"
"- כל המוזרות -"
"- כל ההחלקות סביב העניין -"
"- המבטים מהצד -"
"- הלחישות מאחורי הידיים -"
"- חוסר הביטחון על מה שאנחנו אחד כלפי השני -"
הפסקה, חיוכים תואמים, ועיניהם עטו זוהר זומם כשרכנו קדימה, שילבו את ידיהם על השולחן בשלווה וסיימו את ההכרזה. "שהיום האחד באפריל (3)."
נוויל היה רוצה להחמיא לכישרון הפיקוד שלו, להגיד שטיפל בנושא באיזון ובמנהיגות. האמת היא שכל מה שיכול היה לחשוב עליו היה מעשה מגונה אחד, וחייהם של הקצינים מרייבנקלו ניצלו בזכות הרפלקסים של ארני מהקווידיץ' והגודל הגדול כששיימוס ניסה לקפוץ על השולחן.
הסוף
(1) אז מה קורה? טוב, ג'ק סלופר, החובט משנה שישית, נחשב בסיפור לאוהב נשים. הוא עשה סקס עם גוונדולין האו (גריפינדור, שנה שישית) בשנה החמישית (תקראו את "רצויה", הסיפור הקצר על מערכת היחסים שלהם). כאן מסופר שהוא גם קיים יחסים עם סאלי-אן פארקס (משנה שביעית) וג'ניס דורני (משנה שישית), שתיהן מהפלפאף. למען האמת, בסיפור, הוא גם הכניס את דבורה סמית' (בת הדודה של זכריה) להריון וכתוצאה מכך נולדה לו בת לא חוקית, בריאנה.
(2) לסלופר יש שני קמעות מאחורי האוזניים שמאפשרים לו לשמוע. הוא חירש מלידה.
(3) הסיפור פורסם ב-1 באפריל, 2009.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה