תגליות- סיפור של מייקל וטרי

הסיפור של הפעם הוא על החברים האהובים על כולנו, מייקל וטרי. הכותב הרגיש מחסום כתיבה באותה תקופה (בתקופת הסיפור השלישי), אז הוא החליט לכתוב משהו על מייקל וטרי. אני צחקתי מהתרגום הזה… אגב, בנוגע לזמן שזה מתרחש בו, זה קצת אחרי ההגעה של בלזן לבית הספר...

תגליות:

לפעמים אפילו המובן מאליו יכול להפתיע אותך.

"ועכשיו גוון בכלל לא מוכנה לדבר איתו, ואתה יודע, אני מבין אותה, אבל זה נהיה מגוחך. ניסיתי לדבר איתו כסמל שלו, אבל זה לא נראה כאילו זה משפיע ממש." קולין זרק את ידיו למעלה, ואז נתן לשתיהן ליפול על השולחן, והניד בראשו בכעס. "אני שונא להגיד שנכשלתי, אבל כן."

נוויל רכן אל השולחן, כשהוא יודע שהילד הצעיר לא יוכל להרגיש את לחיצת היד, אבל קיווה שהוא עדיין הבין את המחווה כשחייך בהבנה. "זה לא כישלון; בגלל זה יש לנו שרשרת פיקוד. לפעמים זה קל יותר לתת למישהו באותה השנה לטפל בדברים, ולפעמים צריך קצת יותר סמכות."

הוא נאנח, והסתכל אל הסגן החדש לימינו. זה לא בדיוק מה שהוא חשב עליו כמבחן הפיקוד הראשון שלו, אבל אפילו אם כמעט חצה את גבול הטעם הטוב, הוא הניח שעדיין היה צריך לראות את זה מגיע כחלק בלתי נמנע מצבא מעורב של נערים. ואפילו אם איך ששיימוס יטפל בכך יהיה נורא, זה בטח לא היה יכול להיות גרוע יותר מהמלודרמה המסובכת שקולין תיאר בפניהם בעשר הדקות האחרונות. "שורש הבעיה היא גריפינדור. אתה רוצה לקחת את זה, או שאני?"

שיימוס רכן כל כך לאחור בכיסאו עד שהוא התנתק מהרצפה, שם את ידיו מאחורי ראשו ושם את רגליו על השולחן בחיוך קליל. "הו, אני חושב שאוכל לטפל בזה, מנהיג נועז."

ארני וחנה החליפו מבט ארוך, וגבה אחת התרוממה בספקנות כשהוא כחכח בגרונו. "הוא כבר נפנף אותי ואת חנה אחרי שהוא הצמיד את סאלי-אן ואת ג'ניס אל רגל המיטה המתנדנדת שלו, ובלי להעליב, אני נחשב לקצת יותר מאיים מבחינה פיזית ממך. אתה באמת חושב שתוכל לגרום לסלופר לשמור על המכנסיים שלו? (1)"

"לגמרי." שיימוס הנהן בביטחון, וניצוץ ממש לא מרגיע בעיני נוויל הופיע בעיניו הכחולות. הוא הוציא את שרביטו מהנרתיק שלבש מתחת לשרוולו, וסובב אותו בזריזות כשחיוכו התרחב. "אתה ממזר גדול, נכון, אבל לי יש סגנון משלי. אנחנו נדבר קצת, בעצם."

"תוודא שהוא רואה את הפה שלך," זעף קולין, משלב את זרועותיו מעל החזה. זאת הייתה צריכה להיות מחווה רגזנית, ואפילו ילדותי, אבל הנוקשות בפיו הקשיחה אותה. "יש לי תחושה שהוא יכול לכבות את הדברים האלה מתי שהוא רוצה ופשוט להפוך לחירש כשזה נוח לו (2)."

"אני אעשה פנטומימה," שיימוס משך בכתפיו, ושוב הזדקף. הוא הסתכל מעבר לשולחן, ובהה בקולין, ואז הצביע קודם על עצמו, ואז על שומר הסוד, מה שמשך לא רק את תשומת ליבו, אלא את כל הקצינים שהתאספו.

לאחר מכן השרביט התרומם, ושיימוס הצביע אליו, ואז ביצע סדרת תנועות שהיו יותר גסות ממה שנוויל חשב שאצבעות יכולות לעשות. הוא היה צריך להגיד משהו - הוא היה המפקד, אחרי הכל - אבל פיו היה פעור בלי שום יכולת ליצור מילים כשהידיים המנומשות הבהירו בשמחה מגוון מדהים של יחסי מין פוטנציאליים בין מכשפות, קוסמים, כמה שילובים של אותו סוג, ומה שקיווה שפירש לא נכון כחיית חווה בגובה המותניים… או אולי גמדון בית.

שאר הקצינים, למזלו, נראו המומים לא פחות ממנו, אבל בדיוק כשנוויל הצליח להשיג מחדש את יכולת הדיבור, החיוך הפך למסוכן, למרושע, ואגרופו של שיימוס התכווץ, השרביט הצליף. אפילו המכשפות העוו את פניהן, וכל קוסם שהיה שם התכווץ בפתאומיות קדימה כאילו הרביצו לכולם. ההשתנקויות והלחישות היו בדיוק התגובה ששיימוס רצה, והבעת פניו הייתה תמימה להפליא כששוב ישב רגיל, והסתכל מסביבו בקלילות. "חושבים שהוא יבין את זה?"

"אה…" נוויל השתעל בחוסר נוחות, מכריח את עצמו להזדקף ולשים את שתי ידיו חזק על השולחן. פרצופו בער, הוא ידע שהוא בטח באותו צבע כמו גלימתו, והוא נזהר מאוד, מאוד לא להסתכל על אף אחד חוץ מעל שיימוס בעצמו. "כן. אני די בטוח שהוא יבין."

"אז… זה מכוסה. קצת דיפלומטיה אירית כזאת, ואני חושבת שאחר כך תבוא ותתלונן שסלופר מסרב להתפשט במקלחת, הסמל קריווי." פרוואטי אמרה בקלילות, ואז בדקה את הפתקים שרשמה בפגישה שלהם עד עכשיו, עט הנוצה שלה זז במהירות כשנוויל תוהה איך בדיוק היא תעלה את זה על הכתב. שרבוט אחרון, והיא הרימה את מבטה, מסמנת בהזמנה עם הקצה המוכתם בדיו. "לעוד מישהו יש בעיות, או שנעבור לקבוע את הפגישות של החודש?"

כמה אנשים הנידו בראשם, והיו כמה מלמולים לשלילה, ואז טרי הרים את ידו. "לא בדיוק בעיה, אבל בערך אותו דבר כמו המקרה של אדון סלופר."

חנה קדרה, שמה את ראשה בידיה והנידה אותו לאט. "אוי, מרלין… אל תגיד לי שיש גם תלמיד מרייבנקלו ששוכב עם כל החיילות?"

"לא," הודה מייקל, "אבל ממה שאני מבין, שיטת השכנוע שלו היא בדרך כלל להזכיר למכשפה המדוברת את תקופת החיים המוגבלת שלנו, ואז לגרום לה לחשוב האם היא רוצה או לא רוצה למות בלי ש… אה… חיה את החיים, אם להגיד כך."

"כן," שיימוס נחר בשעשוע. "אבל אם להיות הוגנים, הוא היחיד שחושב ככה. יפה לו, אפשר להגיד…" הוא הרים את ידו, וסקר את השולחן במבט מחודד ומאתגר. "כמה מאיתנו כאן נפרדנו מבתולינו השנה, או מנסים ממש טוב -?"

"שאף אחד לא יענה על זה!" נוויל התערב מהר, תפס את פרק ידו של סגנו והוריד אותה במבט כועס. "שיימוס, זה לא ראוי!"

שום יסורי מצפון לא הופיעו על הפרצוף, ושיימוס רק הטה את ראשו בסקרנות אל נוויל, ואז החווה לכיוונה של חנה. "עשית את זה בעצמך, לא ככה?"

"זה לא עסקה," אמר נוויל בקרירות. כנראה, עם עידוד נכון, הוא ירש משהו מסבתו אחרי הכל, בגלל שפיו של שיימוס השתתק מיד, והוא ממש העווה את פניו.

היו כמה שניות של דממה כבדה ומוזרה, ואז טרי דיבר, הקלילות בקולו מעט כפויה. "ההתייחסות הייתה רק לכך שלא רוצים להשאיר דברים פתוחים. ולכן מייק ואני חושבים שאולי כדאי שנודה ש...טוב…אתם מבינים…לא היינו לגמרי כנים עם כולכם."

קולין צחק. "אם אתה מתייחס להלטת ההכרה שלכם, טרי, כולנו גילינו על זה כבר."

"הוא די צודק, חברי היקר." ארני הסכים, ורכן כדי לשים זרועה עבה אחת בלבביות על הכתפיים העטויות בכחול. "יש קרבה בין חברים - אלוהים יודע שג'סטין וחנה ואני יכולים לגמור משפטים אחד של השני לעיתים קרובות - אבל מה ששניכם מצליחים לעשות זה יותר מזה, ובהתחשב בזה שקורנר לימד אותנו הלטת הכרה, לא צריך יותר מדי היגיון."

טרי הניד בראשו בסבלנות, ויצא מאחיזת זרועו של ארני כדי לפרוש את ידיו כלפי האחרים. "זה קצת יותר מקרבה."

"טוב, זה ברור מאוד," נוויל אמר, קצת מופתע מהצורך להבהיר את זה. "אם אתם יכולים לתקשר במוח בבירור כזה, זה ממש קרוב ל -"

"אנחנו מתכוונים למשהו אחר," התערב מייקל, והסתכל במשמעות על טרי. עיניו הכהות התרוקנו לרגע, ונוויל ידע ששוב, משהו עבר בין שניהם בסודיות מהשאר.

זה היה בדרך כלל משהו שהתעלם ממנו לחלוטין ולא הדאיג אותו, אבל אם הם עמדו פתאום להפוך את זה למשהו חשוב, הוא חשב פתאום שזה היה כמעט חצוף, והוא לא הופתע לשמוע את הציניות והכעס בקולה של פרוואטי שהשתקפו ברגשותיו. "למי אתה חושב שהוא התכוון, לסנייפ? חי זקנו של מרלין, בוט, הכל חייב להיות חידה אצלך?"

טרי נאנח, והייתה עוד שנייה בה עיניו התרחקו לפני שגלגל אותן בכעס אל התקרה. "נימוס פשוט לא מדבר אליהם, לא ככה, מייק?"

"בהתחשב בשמועות," חברו הסכים בקרירות, "היית חושב שהם לא היו כאלה אטומים."

"שמועות?" ארני כיווץ את גבותיו.

"שמייק ואני…" טרי נופף בידו ביניהם, ונוויל הרגיש את עיניו מתרחבות בהבנה פתאומית, וכעסו נעלם.

"אם תגידו לי מי מפיץ אותן, אני אדבר איתם בעצמי," הוא אמר בחומרה. "מה שקרה לכם בשבוע שעבר היה מספיק רע בלי שאנשים יהפכו את זה לאיזה -"

"אין צורך בפעולה פזיזה," מייקל קטע אותו בחופזה. "אנחנו לא נפגענו. אבל אם אנחנו עומדים לסמוך אחד על השני בחיים שלנו, אז לפחות נהיה כנים איתכם בנוגע לזה. זאת הייתה כזאת שנה… המון השתנה. כולנו גילינו דברים על עצמנו שאולי לא הבנו לפני כן."

שיימוס שילב את זרועותיו, הבעת פניו המבולבלת משתקפת אצל הרבה אחרים. "לאן לעזאזל אתם חותרים?"

עוד רגע של שיחה ללא מילים, ואז לסתו של נוויל כמעט פגעה בפני השולחן המצוחצחים כששני הקוסמים זזו כאחד. כיסאות שפשפו את רצפת האבן באופן מחריש אוזניים, ועכשיו מייקל כמעט היה בחיקו של טרי, זרועותיהם נעולות אחד על השני, והם התנשקו.

לא סתם התנשקו, התמזמזו. כמעט ניסו למצוץ אחד לשני את השקדים.

פיהם היה משולב, עיניהם עצומות, ידיהם מחליקות מתחת לגלימות ותופסות בכתפיים, ועוברות על הגב בחיבוק הכי מלא תשוקה, כמעט נואש, שנוויל ראה אי פעם. הורידים נחשפו בצווארו של טרי. הריסים על לחיו החיוורת של מייקל. הנשימה עברה בין השיניים והלשונות, כאילו בכל רגע זה לא יספיק להם והם יצטרכו ללכת יותר רחוק או להתפוצץ מרוב כוח. זאת הייתה מין נשיקה שהיה מציצני ולא נוח לצפות בה, אפילו אם לא הייתה בין שני קוסמים, והוא היה חייב להפנות את מבטו, לבהות בתקרה ולתהות מה… לתהות איך… ?

"טוב… אם זה לא מנצח את החתול של הדוד המת שלי עם הרגל של החזיר הפוזל."

לחישתו ההמומה של שיימוס לא רק שברה את התדהמה, אלא גם את הנשיקה, וכשנוויל הרשה לעצמו בזהירות להסתכל שוב, הוא ראה את מייקל מחייך, נפוח שפתיים ומאדים, עדיין מתנשם כשהסית את השיער ממצחו. "אתה יודע, פיניגן, יש לך כישרון מיוחד לדמיון."

נוויל נשם נשימה עמוקה, וידע לבטח שזאת סמכותו של המפקד להגיד משהו במצב הזה. "אני... אה...אז...אה…" למרות שפיו כן עבד הפעם, מוחו עדיין היה המום, ולמרות שראה את שני הצעירים מסתכלים עליו בהבעות שלוות ותואמות, מוחו רק הצליח להציג את התמונה החקוקה לנצח שלהם כרוכים ביחד.

מילים. הוא היה זקוק למילים. "אה...אני...אתם...אה…"

טרי חייך במתיקות, וניגב את פיו בגב ידו. "זה לא היה נכון ללכת בלי לעשות כלום."

מייקל הנהן, ולמרות שהמשיכו לדבר, הם פתאום לא הסתכלו על אף אדם מסוים, אלא השלימו את המילים אחד של השני בקלות שרק הגבירה את הסחרחורת של נוויל. "אז רק רצינו להגיד לכם -"

"- אחרי כל השמועות -"

"- כל המוזרות -"

"- כל ההחלקות סביב העניין -"

"- המבטים מהצד -"

"- הלחישות מאחורי הידיים -"

"- חוסר הביטחון על מה שאנחנו אחד כלפי השני -"

הפסקה, חיוכים תואמים, ועיניהם עטו זוהר זומם כשרכנו קדימה, שילבו את ידיהם על השולחן בשלווה וסיימו את ההכרזה. "שהיום האחד באפריל (3)."

נוויל היה רוצה להחמיא לכישרון הפיקוד שלו, להגיד שטיפל בנושא באיזון ובמנהיגות. האמת היא שכל מה שיכול היה לחשוב עליו היה מעשה מגונה אחד, וחייהם של הקצינים מרייבנקלו ניצלו בזכות הרפלקסים של ארני מהקווידיץ' והגודל הגדול כששיימוס ניסה לקפוץ על השולחן.

הסוף

(1) אז מה קורה? טוב, ג'ק סלופר, החובט משנה שישית, נחשב בסיפור לאוהב נשים. הוא עשה סקס עם גוונדולין האו (גריפינדור, שנה שישית) בשנה החמישית (תקראו את "רצויה", הסיפור הקצר על מערכת היחסים שלהם). כאן מסופר שהוא גם קיים יחסים עם סאלי-אן פארקס (משנה שביעית) וג'ניס דורני (משנה שישית), שתיהן מהפלפאף. למען האמת, בסיפור, הוא גם הכניס את דבורה סמית' (בת הדודה של זכריה) להריון וכתוצאה מכך נולדה לו בת לא חוקית, בריאנה.

(2) לסלופר יש שני קמעות מאחורי האוזניים שמאפשרים לו לשמוע. הוא חירש מלידה.

(3) הסיפור פורסם ב-1 באפריל, 2009.

סיבות - סיפור ארוך

עוד סיפור ארוך. הפעם הוא מספר על דרק אדמס ועל סטפן קורנפוט. מכיוון שלא שמענו עליהם יותר מדי בסיפור עצמו, אני אבהיר: דרק הוא תלמיד שנה שישית מהפלפאף. סטפן הוא תלמיד שנה שביעית מרייבנקלו. והם זוג הומוסקסואלים. סטפן הוא מ"האומות הראשונות", כלומר ילידי קנדה המקוריים. הוא נשלח להוגוורטס במסגרת חילופי תלמידים. דרק הוא הסמל מטעם הפלפאף. בשנה הרביעית של סטפן, דרק הציל אותו מפני קראב שניסה לקחת ממנו שיעורים בלחשים. הם הלכו ביחד לנשף חג המולד, אולם לא רקדו ביחד. הם חיבבו מאוד הוקי, וסטפן עזר לדרק לעבור את מבחני הבגרות. הוא תכנן לעבור לקנדה עם סטפן, כיוון שאבא שלו, רורי, שהיה עובד מספנה, היה הומופוב ולא ידע שהוא הומו. יחד עם ארני, פרסאוס טיילור, דין וכריסטיאן וויליאמס, דרק שמר על המדרגות בקרב על הוגוורטס, אולם אנשי הזאב חתכו לו את הגרון והרגו אותו. גם לאחר מותו אבא שלו לא ידע על נטיותיו המיניות. גם סטפן מת בקרב על הוגוורטס.

אז מה קורה ביניהם הפעם? לסטפן יש סוד שרובץ עליו. מי שבקיא בסיפור יודע מה הסוד, הסוד קשור לסיפור השלישי בסדרה, א פקאטיס, ולמבצע סודי שנעשה שם ויתגלה בתחילת הסיפור.

סיבות:

לכולם יש סיבות.

"וואו, אתה ממש שמח על הבוקר."

"איך לעזאזל הגעת לכאן (1)?" דרק עדיין שפשף את עיניו, הפיג'מה שלו תלויה באופן מוזר מכתף אחת כיוון שלא הצליח לשכנע את מוחו המותש להוציא את היד מהשרוול. הוא קימט את מצחו, הסתכל על השעון בפינת המועדון, והעובדה שזה הצליח להפיל את הפיג'מה אל הרצפה לא שיפרה את מצב רוחו. "שלוש בבוקר המזורגג".

בלתי אפשרי, נראה היה שסטפן לא ישן בכלל, הפיג'מה הכחולה שלו עדיין הייתה ישרה, אבל הוא נראה יותר מדי צלול ושמח מכדי שאלו יהיו נדודי שינה. לא. לעזאזל עם זה. הוא נראה שמח מדי מכדי להיות קיים בשעה הזאת. "קילפתי את הבננה," הוא השיב בפשטות. "אתה באמת הראית לי את זה לפני הרבה זמן, וזה קל הרבה יותר מאשר לענות לשאלות של ימי הביניים (2)."

"כבר מאוחר בלילה," נאנח דרק. "שבע קומות וסנייפ מפטרל. כדאי שזה יהיה טוב." לאט לאט, כשכל תא מוח התחיל לצאת מהמיטה החמה והנעימה שהשאיר מאחוריו, הוא הבין פתאום שלסטיב לא הייתה היסטוריה ארוכה של לעשות דברים שהיו פזיזים או מסוכנים, מה שהיה תקף לגבי המקרה הזה. חוסר הסבלנות הפך לדאגה הולכת וגוברת, והוא שילב את זרועותיו, והסתכל על הנער האחר באור הרך של הלהבות באח. "אתה בסדר?"

"אה, אני בסדר. רק התגעגעתי אליך, ועם ההפרדה בין הבתים, אני -" הוא חייך, נימת קולו קלילה ככישוף משקל נוצה, אבל היה משהו אחר בעיניו, ודרק הניד בראשו, וקטע את התירוץ.

"סטיב." המשהו האחר הפך לאשמה עכשיו, אבל הוא ראה אותה רק לרגע לפני שסטפן הסתכל על רגליו היחפות, שיערותיו השחורות נופלות ומכסות את עיניו. דרק נאנח, והושיט את ידו כדי לאחוז בידו של החבר שלו בעדינות. "אני מצטער. אתה יודע שאני לא במצב טוב כשאני מתעורר, אבל לבוא לכאן היה טיפשי, וזה לא מתאים לך. מה קורה?"

"תה." הוא מצמץ, מופתע בהתחלה, ואז סטפן הסתובב, והחווה בשרביט שהיה בידו השנייה כדי ליצור שני ספלי תה רותח ללא מאמץ מהאוויר. הוא לקח אחד והשאיר את השני מרחף עבור דרק, הלך אל הספה, ושקע בה בכבדות כזאת עד שהיה זה קסום שהתה לא נשפך. זה היה כישוף מרשים; הספלים היו העתק מדויק לחלוטין של אלו של בית הספר עם החותם, המשקה היה מצוין ובטמפרטורה הנכונה, והוא שוב הופתע איך הכל בא בקלות לסטפן. כישרון כל כך גדול, אבל אחד שכנראה לא העריך בקרב חבריו שעקפו אותו בעובדות ובספרות שדרק מעולם לא חשב ששינו בכל מקרה.

הוא שמע קרקוש חלש של חרסינה כשהצטרף לסטפן על הספה, וראה שהידיים השחרחרות רעדו, וכתפיו היו כל כך גבוהות וצמודות עד שצווארו נעלם. הסיבה יכלה לחכות. הוא שם את הספל שלו על השולחן, ולקח בזהירות את הספל של סטפן מידיו הרועדות, ושם גם אותו בצד כדי שיוכל לכרוך את זרועותיו סביבו. "זה בסדר."

סטפן לא ענה, רק הניד בראשו וניסה להתרחק שוב, אבל דרק לא עזב אותו כל כך בקלות. "אני מתכוון לזה," הוא התעקש בשקט. "מה שזה לא יהיה, יהיה בסדר." מחשבה עלתה בראשו, והוא נתן לידיו לגעת בחולצת הכותנה הכחולה, ולנסות להרגיש כל סימן לפציעה מתחתיה. "סנייפ תפס אותך? או קארו? אתה -"

"אני לא פצוע." זאת הייתה האמת, זה היה ברור מקולו, אבל העיניים השחורות היו פצעים פתוחים בעצמן כשהסתכלו על שלו. "איך אתה יודע שזה שווה את זה?"

דרק היסס לרגע ארוך, ואז משך בכתפיו. "זה תלוי בשאר האפשרויות, כנראה. כל יום רואים שאתה-יודע-מי מתחזק, ואם נחמיץ את הסיכוי, יש מעט שאני חושב שיוכל לגרום לאנשים לצאת מההלם הזה ו -"

"לא צ"ד." סטפן נחר בזעם, אבל דרק ידע שהזעם היה כלפי עצמו. "במובן גדול יותר, פילוסופי." היא חיוך חסר הנאה שהייתה בו קצת גאווה, והוא הסתובב בזרועותיו של דרק כדי לנשק את לחיו. "בגלל זה אני שואל אותך. זה לא רק שאני אוהב אותך, אתה האדם היחיד בעולם שאני מכיר שמתכנן להקריב את עצמו לפני שלגריפינדורים יהיה רעיון מטורף לשרוף את בית הספר ולעזוב בגדול."

"להיות הילאי זה לא דומה ללוחמת התאבדות!" הוא מחה, המום שהוא בכלל צריך להסביר את זה. "אני רוצה להגן על אנשים, אני…" דרק סגר את ידו על זאת של סטפן ועטף אותה אפילו שהאחיזה הייתה עדינה ולא יכלה לשבור אפילו קליפת ביצה. "זה לא רק השניים האלה למטה… היו יותר מדי אנשים כמוני בצד השני. מישהו חייב להילחם מולם בתנאים שלהם; פנים מול פנים, שרביט מול שרביט."

"טוב, זאת לא לוחמת התאבדות - לפחות לא זה," הודה סטפן, אבל החיוך הקודר לא עזב את פיו. "אבל הודית לפני כן שאתה יודע עד כמה העבודה הזאת מסוכנת, וזה לא הטריד אותך. זה מה שאני רוצה לדעת." הוא סובב את ידו בתוך זאת של דרק, הוציא את אצבעותיו ואחז בשלו. "איך אתה יודע אם משהו שווה למות בעבורו או שלא?"

"בגלל ש… טוב… אם זה גדול יותר ממך, אני מניח." הוא צחק ביובש. "אז אני חייב ללכת למשהו די ענק, כמו חברה שלמה."

"ומה אם זה משהו שכבר הלך?" הייתה נימת קול מוזרה ומרוחקת לקולו של סטפן, ונראה היה שהוא מסתכל על משהו רחוק הרבה יותר מפניו שהיו קרובים אליו. "אבל עדיין יקר?"

דרק לא רצה לחטט, אבל זה היה מביך מדי, ובצורה מסוימת, הוא הניח שסטפן הזמין את זה כשבא לפה. "אתה לא מאוד הגיוני," הוא אמר לאט, "אבל אם תרצה לספר לי, אני מבטיח שלא אצחק. אתה לא צחקת עליי, ואם זה משהו שאתה חושב שאומר לך כל כך הרבה…"

"זה כן, אבל זה לא, וזה אולי טיפשי… או שלא. אני פשוט לא יודע." סטפן נאנח עמוקות וארוכות, ונתן לראשו להישמט ולנוח על החזה של דרק. "הלוואי שיכולתי לדבר איתך על זה, אבל זה… זאת משימה, וזה סוד."

דרק הנהן בהבנה שקטה. "צ"ד?"

"עם צ"ד, כן." הייתה שתיקה ארוכה, ודרק הרגיש שהדמות בזרועותיו רועדת. הוא בדרך כלל מצא את המבטא של סטפן כמקסים, אבל עכשיו העיצורים הקשים והמקוטעים יצרו קוצים בגלל המאבק במילים. "אין לי את הזכות להסתכן… לקחת… אבל אני לא יכול פשוט לתת… ההיסטוריה לא תסלח… אבל זאת לא ההיסטוריה שלי… אלא של כל הקוסמים -"

"אל תדאג בנוגע להיסטוריה." דרק הרכין את ראשו כדי לנשק את השיער השחור והנוצץ. "ההיסטוריה פועלת מעצמה, והיא קשורה למנצחים בכל מקרה. אולי נהיה גיבורים. אולי נהיה רק הקבוצה הגרועה ביותר של בוגדים-בדם. זה לא משנה, סטיב. נכון?"

התשובה הייתה כמעט רכה מכדי שישמע אותה. "כן."

"אז כבר ידעת לפני שבאת, נכון?"

"כן."

עוד שתיקה ארוכה, ארוכה. "אני פחדן."

"לא." הפעם, דרק היה בטוח לחלוטין מה עליו לומר. "פחדן לא היה חוטף איתי קרושיאטוס בשבוע שעבר כשיכול היה לברוח."

"זה שונה," סטפן נחר בביטול. "אני אוהב אותך."

"אפילו שזה," הוא עשה פרצוף, "איך קארו קרא לזה?"

הוא הרגיש את הצחוק חם על כתפו. "סטייה מגעילה ולא טבעית, אני מאמין שזה היה המונח המדויק."

"כן, זה. פחדן היה מפסיק ברגע שהיה מבין שזה יהפוך אותנו למטרות כאלו."

"באופן אישי, אני חושב שהוא סתם הביע את חוסר הביטחון שלו בנוגע לתשוקות ה'לא טבעיות' שלו." הוא זז, ולרגע הוא חשב שסטפן יזדקף, אבל אז הוא הרגיש את ידיו מחליקות מתחת לחולצת הפיג'מה שלו אל הגב, והמגע של הנשימה על כתפו הפך למגע שפתיים. "למרות שלא החלטתי אם זה כלפי אחותו, כלפי סנייפ, או אולי השלישייה הכי נוראית שבית הספר הזה אי פעם יכול היה לדמיין."

"סנייפ," חייך דרק. "קצת נותן לזה צביעות, אתה יודע… ואם מדברים על סנייפ, איך שהוא רודף אחרי המפקד ופעם התייחס לפוטר - תשוקה, אני אומר לך!"

"תפסיק!" הצחוק היה אמיתי באופן נפלא הפעם, וסטפן דחף אותו בצחוק. זה לא היה חזק, אבל דרק ניצל את התירוץ הזה כדי ליפול על הספה, ומשך את הנער האחר עליו. איכשהו, כפתורי חולצתו היו פתוחים, והוא ראה את הרעב יחד עם העליצות בעיניים השחורות כשסטפן כרע מעליו, ורכן כל כך נמוך עד שכמעט היה קרוב מספיק לנשיקה. "כנראה שכן, בעצם. זה קל לראות שמשהו אוכל את התרח הזקן והמריר בחיים, ואם הוא חושק בנערים ומלמד בפנימייה?"

"אנחנו חייבים לשים עליו עין לפעמים," דרק התרומם, ולא טרח עם הכפתורים, כי סטפן מעולם לא כפתר את האחרון, והיה קל כל כך פשוט להגיע למשוך את החולצה כדי לחשוף את עור הקרמל הנפלא. הוא הזדקף עם התנועה, ושרירי גופו שדרק עדיין לא היה רגיל לראות אותם בבירור כל כך נעו בחזה ובבטן שלו כמו רעד שגרם לו לשכוח לחלוטין את מה שדיברו עליו. מה שעמד להגיד היה משהו כמו 'אתה יפהפה', אבל זה יצא בגניחה נמוכה וגרונית.

"הוא אוהב ברונטיות חיוורות; אנחנו לא הסוג שלו." סטפן זרק את החולצה הצידה, והאש השתקפה בזהב בעיניו כשהתכופף בחיוך ידען וכמעט אכזרי. "אבל במקרה אני מעדיף את שלי גבוהים ובלונדינים עם עיניים כחולות ופה ממש מוכשר."

השקעים בעצמות של סטפן היה מלוחים ומתוקים, היבלות באצבעותיו מעט הנוצה היו קשות בדיוק כמו שצריך, משקלו, התחושה של הדופק המאיץ והלחץ על גופם שכבר הספיק לגרום לדרק להתנשם חזק, וידו חפנה את הראש הכהה, ויישרה את השיער החלק כמשי שלו בין אצבעותיו. "ברונזה… של רייבנקלו… בשבילי."

הנשיקה הייתה רעבה יותר, עמוקה יותר ממה שדרק אי פעם זכר, תופס ונאבק בשביל משהו שהזדקק לו יותר ממילים. זה כמעט כאב, כמעט, ההתנגשות הנואשת בין פיות והלשונות המתערבבות והשיניים שנגשו בשפתו התחתונה, הידיים המחפשות וצלילי התפרים שנקרעו לפני שזרקו את הבגדים. היה רק רגע אחד בו הפסיקו, רק כדי להחליף תנוחות, והוא כבר ידע שהם ילכו יותר רחוק הלילה ממה שהלכו לפני כן, אבל הסיבות שנראו כל כך הגיוניות לפני כן נראו מגוחכות עכשיו כשיהיה בן שבע-עשרה בתוך פחות משבוע, כשהיה להם מי יודע כמה מעט זמן, וכשסטפן היה שם עכשיו ויפהפה עכשיו ואמיץ יותר ומוכשר יותר ממה שאי פעם ידע או הגיע לו עכשיו וכאן והמילים היו צודקות מדי כדי לטעות בגיהינום-גן עדן המוזר והאפל הזה שהפך לעולמם.

"אתה, דרק. לא משנה מה… אני אמות למענך."

הסוף

(1) שוב, יש להסביר שאף תלמיד שאינו מהפלפאף לא נכנס למועדון שלהם אי פעם.

(2) כן, כנראה הכוונה כאן היא לכניסה למועדונים. כדי להיכנס למועדון של רייבנקלו יש לענות על שאלת היגיון שהדלת שואלת אותך. נכון שהמועדון של הפלפאף נמצא קרוב למטבחים, אבל לצערי, הדרך להיכנס לשם היא לתופף את הקצב "הלגה הפלפאף" על כד מסוים. אם אתה לא מתופף נכון, תחטוף ויניגרד בפנים.