לשבור ביצים- סיפורם של קולין ודמלזה

סיפור על קולין ועל דמלזה. מתרחש במהלך חופשת חג הפסחא.

לשבור ביצים:

קולין לומד די הרבה בחופשת חג הפסחא.

"אני מצטער!" ראשו של קולין נפל, לחייו מאדימות במבוכה כשהסתכל על הערימה הקטנה של השברים הצבעוניים, כל מה שנשאר מהקליפה השבירה של הביצה. הוא עצר את הדחף לקלל, ושם את ידו בכיסו כשדמלזה חייכה אליו ביותר מדי הבנה, וטפחה על השברים בשרביטה.

"זה בסדר… הנה." היה הבזק קטן של אור, והן התחברו שוב ביחד, כמו חדשות. היא הרימה את הביצה השלמה, הושיטה לו אותה, והוא אחז בה בזהירות בידו השמאלית כשהזעיף את פניו.

"זה לא בסדר, זה דבילי. זה כאילו אני בכלל לא קוסם." הוא שם את הביצה באריזת הקרטון ליד האחרים שכבר היו ארוזים, ואז התרחק משולחן המטבח של דמלזה, ידו השנייה עדיין נמצאת בכיסו.

"כמובן שאתה קוסם," הבטיחה לו דמלזה בסבלנות. "אלוהים יודע שראיתי אותך עושה יותר קסם ממה שצריך בבית הספר, ואתה טוב ממש כמו כולנו. זה רק העיקוב."

"העיקוב אומר שאני ילד במשך עוד ארבעה חודשים," הוא אמר במרירות, "והיד הארורה שלי." הוא שתק לרגע, והיה אסיר תודה שלא ניסתה לנחם אותו שוב, ואז נשך את שפתיו, והסתכל עליה בזהירות. "ניסיתי לא לשאול את זה כבר חודש, דמי, אבל אני חייב לדעת: זאת הסיבה שהסכמת פתאום לצאת איתי? כלומר, היינו באותו הבית, באותה השנה, אבל אף פעם לא שמת לב שאני קיים לפני כן, ואני יודע שהיית דלוקה על הארי."

גבותיה הדקות והכהות הצטמצמו, וראשה נטה. "אני לא… למה אתה חושב שאצא איתך בגלל שפעם הייתי דלוקה על הארי?"

"לא זה, התכוונתי בגלל שהצטערת אחרי מה שקרה להורים שלי ובגלל זה?" הוא הוציא את ידו מהכיס שלו עכשיו, והניח אותה על קצה השולחן כדי להדגים את חוסר התחושה שכבר גרם שלוש פעמים לשבירת ביצי הפסחא שניסו לקשט עד החג בסוף השבוע.

היא שתקה לרגע ארוך, והוא הרגיש בחילה נוראית כי ידע שהיא בטח מחפשת דרך נחמדה להודות באמת, אבל אז היא הנידה בראשה, תלתליה הכהים מקפצים. "אני לא הצטערתי בשבילך, לא, אבל כן, אני חושבת שבגלל זה שמתי אליך לב. איך ששמרת על דניס, איך שטיפלת בדברים עם הפציעה שלך, איך שהמשכת אחרי מה שקרה להורים שלך… זה היה ממש, טוב… גברי, אני מניחה שזאת המילה."

קולין מצמץ, מבולבל ודי נפגע בגלל בחירת המילים שלה. "'גברי'?! מה זה אמור להביע? היד שלי זה החלק היחידי שהשתנה בי בחג המולד, אני יכול להבטיח לך את זה!"

דמלזה נראתה מופתעת כמוהו מהתגובה, ובהתה בו בחוסר אמון מוחלט. "אל תגיד לי שאתה לא ידעת מה אנשים אמרו עליך מאז השנה הראשונה!" הוא הניד בראשו, והיא היססה, ואז נאנחה. "קולין, כולם חשבו שאתה דלוק על הארי יותר מכל מכשפה. לא בדיוק הסתרת את זה. ואתה בערך, אה, אתה יודע, מה שלבנדר קוראת לו 'מנצנץ', ואתה לא באמת עושה ספורט או משהו, וקצת עדין…"

"אני גבוה בארבעה סנטימטרים משיימוס!" הוא אמר במגננה. "אף אחד לא קורא לו פיה! מה? צריך שיהיו לך שרירים כמו של מקמילן כדי למשוך מכשפות? וחוץ מזה, אני כן אוהב ספורט, זה פשוט שאף אחד לא שם על כדורגל בהוגוורטס ואף אחד לא יבין מה זה אם אני אומר שאני לומד קראטה. דין ואני מעודדים ביחד את ארסנל, בגלל זה אנחנו מבלים כל כך הרבה… זה ובגלל שאנחנו ילידי מוגלגים, ובגלל שהוא עזר לי המון בצילומים שלי. יש לו עין ממש טובה, ורציתי להיות צלם בערך מאז שהייתי בן ארבע. אחד מאלה שראיתי בנשיונל ג'יאוגרפיק שנכנסים לכלוב עם הכרישים ומטפסים על האוורסט והולכים לאזורי קרבות וכאלה. לא חשבתי שזה כזה רכרוכי, למען האמת."

המכשפה הצעירה שמה את ידה על פיה, קרועה בין צחוק ומבוכה בגלל ההתפרצות שלו. "אוי, קולין, אתה לא… זה בכלל לא עזר לך, טיפשון. לא הבנת אף פעם שדין פלרטט איתך?"

פיו של קולין נפער. "דין תומאס?"

היא הנהנה. "הוא לא ממש עשה מזה סיפור גדול, אבל חשבתי שכולם ידעו, כי הוא גם לא ניסה להסתיר את זה… טוב, חוץ משיימוס, וזה חבל, אבל הוא בטח צדק בנוגע לתגובה שלו. הוא אמר ספציפית לג'ק שהוא חשב שאתה יפה. הוא פשוט לא הרגיש בסדר לבצע את המהלך הראשון כשהוא היה בוגר יותר וחשב שאתה מאוהב בהארי."

"אני לא מאוהב בהארי… פשוט…" הוא הרגיש את לחייו מאדימות, ועשה פרצוף. "אני יודע שיצאתי חמור, אוקיי? אבל באמת לא היה לי מושג בנוגע לעולם הקוסמים עד לחודש לפני שהלכתי להוגוורטס, וכשהמשפחה שלי התחילה לחפש על זה דברים, הוא היה הדבר הכי מדהים שאי פעם שמעתי עליו. ממש תפס לי את הדמיון; ילד מבוגר ממני רק בשנה, מישהו שגם לא ידע כלום, אבל הוא היה הגיבור הגדול הזה, והוא כבר הציל את אבן החכמים והיה המחפש הצעיר ביותר אי פעם בערך והמשיך לעשות דברים כל שנה שרק גרמו לו להיראות יותר מדהים, והכנסתי לראש שלי שנוכל להיות חברים, וזה די יצא משליטה אז. לא הבנתי עד כמה, טוב, הפכתי לאובססיבי עד שהסתכלתי על עצמי בצורה רצינית השנה כשומר הסוד."

"זה היה ממש אמיץ מצדך," דמלזה אמרה בשקט. "וזה היה מבריק איך שהשתמשת בזה כדי לעצור את דראקו. אני חושבת שכולנו היינו בטוחים שזה הסוף של הכל."

הוא הושיט את ידו, ואחז בידה, אבל הסתכל בשקט כדי לראות שהאצבעות לא נסגרו, כדי לא לפגוע בה. "אני לוקח את זה ברצינות. אני יודע שכולכם סומכים עליי."

אצבעותיה ליטפו את גב כף ידו, והוא עצם את עיניו, רעב להרגיש את המגע העדין, כמעט מדמיין שיכול היה לחוש משהו, אבל הבין במרירות שהוא רק מקווה. "אתה תוהה אי פעם מה יקרה אם יגלו שאנחנו משתמשים בפידליוס?"

"כל יום," הוא הודה. "אבל אני חושב שאוכל להחזיק מעמד, באמת. במיוחד עכשיו. אחרי מה שעשו להורים שלי, לדניס, לכולכם, אני לא חושב שיש משהו שיוכל לגרום לי לספר. בטח שלא קרושיאטוס. אני חוטף את זה כבר פעמיים ביום בכל מקרה, וזה נורא, כן, אבל זה קל בדרכו.  כשזה רק הגוף שלך, אתה יכול להשאיר אותו מאחור, לתת למוח שלך לעוף משם וזה כמעט כאילו זה קורה למישהו אחר."

"אני מקווה שהם לא יגלו את זה," היא אמרה, והוא פקח את עיניו, ושמע את החיוך הרגיש בקולה לפני שראה אותו. "אני מחבבת אותך, ואני שמחה שאתה לא אוהב קוסמים."

קולין ליקק את שפתיו, והסתכל בעיניה כשנשם נשימה עמוקה. "אני… אה, אני לא רוצה לשקר לך, דמי. לא אמרתי את זה."

עיניה הכהות התרחבו, וגבותיה כמעט התרוממו עד מצחה כשמשכה את ידה. "אבל -"

"אמרתי שאני אוהב מכשפות, ואני לא דלוק על הארי, ובחיים לא הייתה לי כזאת הידלקות עליו. אבל אם אני צריך להיות כנה לגמרי, אני חייב להודות שעם כמה שאני אוהב בנות - ואני כן, לגמרי, היו לי כמה חברות בעולם המוגלגי, כמו שאמרתי לך - היו כמה פעמים השנה שחשבתי די ברצינות על איך אני רוצה לנשק את קורנר. אני חושב שאולי אני אוהב את שניהם, בעצם." הוא צחק בלחץ. "או שאולי מייק פשוט כזה יפה."

"אבל אתה עדיין… אתה באמת מתכוון לזה שאתה מחבב אותי?" דמלזה החליקה את הגלימה שלה, וניסתה לא להסתכל עליו, והוא פתאום הרגיש צער על ההתפרצות הכנה והטיפשית שלו. למה הוא לא סתם את הפה שלו כשהיה צריך? הוא היה גרוע יותר מפיניגן לפעמים!

"מובן שכן!" הוא הושיט את ידו הטובה עכשיו, שם אותה מתחת לסנטרה והרים את פניה אל פניו כשנעמד, צעד קדימה מסביב לשולחן, ואז רכן לצד הכיסא שלה כדי להסתכל עליה בכנות מוחלטת. "את יפה, ואת חכמה, ואת העפת את ג'יני בכל רחבי חדר הנחיצות עם כישוף האימפדימנטה (1) הכי טוב שאי פעם ראיתי. אולי לא הייתי מסרב לנשק את קורנר, אבל זה לא אומר שלא הייתי מעדיף לנשק אותך."

כדי להוכיח את הנקודה שלו, הוא נישק את פיה, ונישק אותה יותר ממה שנישק בחג האהבה כשהבין את המוזרות. היא השתנקה קצת, ולשונו נלחצה בין שפתיה כשנפרדו, אצבעותיו מחליקות על פניה ואל שערותיה. הוא מעולם לא העריך כמה נפלא היה להרגיש, כמה קצות האצבעות היו רגישים, אבל כל תלתל היה כל כך רך, כל כך חלק, כל כך קריר ועדיין זוהר בחום מקרקפתה, והוא לא ציפה שהתחושה של שיער ארוך של בחורה בין האצבעות יהיה כזה אירוטי, אבל הוא היה.

היא החזירה את הנשיקה, בהתחלה בהיסוס, ואז בחוזקה, ידיה על צד פניו ומושכות אותם חזק אחד אל השנייה עד שהצורך באוויר סופסוף הפריד ביניהם והם עצרו לרגע, מצחיהם עדיין אחד על השנייה, וכבר נושמים חזק יותר ממה שהיו צריכים. "אלוהים, דמי," הוא השתנק, קולו גונח כל כך עמוק עד שנבהל. "את… תנעלי את הדלת, בסדר?"

לקח לה כמה שניות להוציא את השרביט מכיס גלימתה, ואז היא נופפה לכיוון דלת המטבח, לא מנתקת את החיבוק ביניהם כשחייכה אליו בערמומיות. "כן, אדוני הקצין."

"אני לא הקצין כאן; אנחנו בחופש, וזה הבית שלך," הוא מלמל, והטה את הראש שלה כדי ללקק את גרונה, ולהרגיש את הרכות המדהימה של העור מעל הקצב הקבוע של הדופק שלה. "או שזאת הייתה הטרדה."

"זאת הטרדה רק אם אני לא רוצה," היא אמרה ברכות, ואז קולה הפך לגרגור חלקלק ומסוכן כשהחלה לחלוץ את הכפתורים בצווארון שלו. "חוץ מזה, זה יהיה קצת חסר כבוד כלפי קצין מעליי אם אני אנסה להוריד לו את החולצה, לא?"

"אז כדאי שאעשה זאת בעצמי," הוא אמר. "חייב לשמור על הדברים מצוחצחים, את יודעת. אנחנו במלחמה."

"אתה תהיה במלחמה אם היד שלך תמשיך להתקדם על הרגל של הבת שלי, אדון קריווי."

קולין צעק ונסוג לאחור, ודמלזה צווחה קצת כשקולה של אביה נשמע מדלת המטבח. "חשבתי שנעלת אותה!"

"אלוהומורה זה לא מעבר ליכולותיי, בחור צעיר," אמר אדון רובינס בקרירות, והרחיק ביניהם בשרביטו. פניו השחומים נראו חמורות סבר, אולם היה קצת שעשוע בעיניו כשהסתכל על שני הנערים. "אני די שמח ששאלתי את עצמי מה בשם מרלין לוקח כל כך הרבה זמן לצבוע פסים על כמה ביצים."

דמלזה סידרה את גלימתה בחופזה, ידיה מחליקות בלחץ על שיערה המבולגן. "כמעט גמרנו," היא אמרה במהירות, קולה גבוה כמעט בטון מהרגיל. "קולין פשוט שבר אותן כל הזמן. הוא לא מרגיש מה הוא עושה עם היד שלו."

"אז אולי כדאי שניתן לדניס ולאחותך לסיים אותן, לא?" אדון רובינס הציע בקרירות. "אתם תוכלו לעזור במשהו אחר. משהו עם פיקוח, כי נראה לי שהוא יכול לפצות על הבעיה הקטנה שלו כשהוא רוצה."

"כן, אדוני," מלמל קולין, ובהה ברגליו, פרצופו כל כך לוהט עד שחשב שיבער בכל רגע. "סליחה, אדוני."

"אימא שלך נמצאת במרתף עם הכביסה, דמלזה." הוא נופף בשרביטו והדלת נפתחה לרווחה, ואז הוא זימן כיסא מהשולחן וישב עם פניו אל קולין. "למה שלא תלכי ותשאלי אותה מה את יכולה לעשות כשאני אדבר קצת עם החבר שלך."

"אבא, אני מכשפה בוגרת, אין לך שום זכות ל -" היא החלה למחות, אבל אביה קטע אותה במבט קשה.

"את בת שבע עשרה בסך הכל שבוע, אל תתחילי איתי. ואדון קריווי הוא רק בן שש עשרה." לרגע אחד וטיפשי, הוא כמעט אמר שהוא כבר בן יותר משש עשרה וחצי, שיש ביניהם הפרש של רק מעט חודשים, ושהייתה לו יותר אחריות מלאדם מבוגר, אבל הוא נשך את לשונו ברגע האחרון, ועצר. אחד מהחסרונות של היותו שומר הסוד היה שכישוף הפידליוס לא יכול היה להגן עליו מול פיו, ואסור היה לו להיות טיפש כי הביכו אותו. במקום זאת, הוא רק נאנח, והוציא את כעסו כשלחץ בידו על קצה השולחן, יותר ממה שהכאב יכול היה להרשות לו.

למזלו, דמלזה לא התווכחה, ובמקום פשוט הסתכלה על אביה במבט מלוכלך לפני שהשאירה את שניהם לבד. הייתה שתיקה ארוכה, וקולין זע בלחץ על הכיסא שלו, ותהה אם הצליח לגרום לכך שיסלקו אותו ואת אחיו. הוא ודניס עדיין יכלו ללכת למחילה, הוא ידע, והסלופרים גם הבטיחו להם חדר נוסף, אם יצטרכו, אבל הוא לא רצה להסביר למה היה צריך שיעזרו לו.

"שכבת איתה?"

השאלה גרמה לו להרים את ראשו, והוא הרגיש את פיו נפער כשהניד בראשו במהירות. "לא, אדוני! אני מבטיח! התנשקנו קצת, אבל אני נשבע, תפסת אותנו בשלב הכי רחוק שהגענו אליו!"

אדון רובינס בחן אותו במשך כמה שניות, ואז הנהן. "אני מניח שאם אתה משקר לי, אתה עושה את זה ממש טוב, ואין דרך שאוכל לדעת אלא אם אלך ואשיג לי קצת וריטסרום, ואני חושב שזה קצת קיצוני, אפילו אם חלק ממני קצת מתפתה."

"אני לא נותן את המילה שלי לכל אחד, אדוני." קולין הרשה לקולו להראות פגיעה, אבל נראה היה שדעתו של אדון רובינס  הוסחה, וגבותיו התרוממו בתערובת של פחד ותדהמה, והוא עקב אחר מבטו של הקוסם השני, והעווה את פניו כשגילה מה גרם לכך. בלי שהבין, הוא תפס בקצה השולחן כל כך חזק עד שהציפורניים נקרעו מהמשטח שלהן, וחשפו בשר ללא דם מאחורי החרמשים המתנדנדים. "זה לא כואב," הוא הסביר בעליבות, משך את ידו שוב והחביא אותה מתחת לשולחן, "אפילו לא ידעתי ש -"

"ברור שזה לא כואב, בן, או שלא היית מודאג לגבי הכבוד שלך במקום האצבעות שלך!" אדון רובינס עיווה את פניו, אחז בידו בחוזקה וסובב אותה כדי לבחון את הנזק יותר מקרוב. "כישופי ריפוי עובדים עליך?"

"אה, הם עובדים בסדר," הבטיח לו קולין. "אם לא, אני לא חושב שכל כך הרבה ממנה היה נשאר לי. אתה לא יודע כמה כאב חשוב עד שהוא נעלם, אבל אני עשיתי המון נזק בלי ששמתי לב בכלל, ולא רק לביצי פסחא. נחתכתי, נשרפתי, אפילו ריסקתי אותה על דלת ושברתי את כל האצבעות… למרות," הוא חייך בבושה, "שזה היה די מגניב, איך שזה נראה, אפילו אם זה היה קצת מגעיל ולא משהו שאני אעשה שוב."

אדון רובינס השמיע רק רעש לא מחייב כשטפח על הבשר הקרוע בשרביטו, והסתכל בשקט כשהפצעים נסגרו, והציפורניים השבורות חזרו לעצמן. רק אחרי שלא היה סימן מוזר חוץ מהחיוורון שגרם לו להיראות כאילו לבש כפפה לבנה, הרים את מבטו, פרצופו שלו, בלי שום כעס שהיה על פניו כשתפס את קולין עושה מה שעשה. "לוסינדה ואני הרשנו לדמלזה להזמין אותך ואת אחיך לכאן לחופש כי היא סיפרה לנו על מה שקרה לכם, אבל היא לא אמרה לי ששניכם יוצאים. כמה זמן זה נמשך?"

"חיבבתי אותה מאז השנה שעברה," הוא הודה, "אבל לא באמת הצעתי לה לצאת עד לחג האהבה, ולא היה לנו הרבה זמן להתמזמז מאז, כי היינו קצת עסוקים בבית הספר."

"וזה שהייתם עסוקים לא קשור לזה שאמרת שאתם במלחמה, נכון?" חקר האדון רובינס, וקולין נשם נשימה עמוקה, מודע לכך שעליו להיזהר במיוחד בתשובותיו.

"כמובן שאנחנו במלחמה, אדוני. כל עולם הקוסמים במלחמה. כלומר, אם היה שלום, הייתי בבית של ההורים שלי עכשיו, בלי לפגוע." הוא היה קצת ישיר מדי, קצת ברור מדי, והוא יכול היה לראות שהאיש השני ידע זאת.

"המממ. למרות הכל, אם אתה מתגנב ועושה את החיים קשים לאוכלי המוות שהשתלטו לאלבוס דמבלדור על בית הספר, זה לא משהו שיש לי בעיה איתו, אבל אני מודאג ממה שראיתי כאן, כמובן. אם אתם הולכים רק עד לשם, אני לא בוגארט, ואני לא עומד להגיד שאתם צעירים מכדי להתמזמז, אבל אני רוצה שתבטיח לי שאתה לא עומד לנסות יותר."

הייתה שתיקה ארוכה כשקולין שקל בזהירות, ואז הניד בראשו, וסירב להסית את מבטו אפילו כשראה את התדהמה על פניו של אביה. "לא, אדוני. אני לא עומד להבטיח את זה."

"אדון קריווי -" קולו היה קודר ומזהיר, אבל קולין המשיך בשלו.

"כבר אמרתי לך, אני לא נותן את המילה שלי לכל אחד, ואני לא עומד להבטיח לך שלא אשכב עם הבת שלך. אנחנו צעירים, אנחנו באמת אוהבים אחד את השנייה, והדברים מטורפים כרגע. הדרך היחידה שאוכל לקיים את ההבטחה הזאת תהיה לא לראות אותה בכלל, ואנחנו כן במלחמה, אז למען האמת, אני לא עומד לוותר על הרגעים של האהבה והשמחה והעונג שיש כשאני יכול למות בכל יום."

"ואם לא תגיעו אל הסיום הטרגי והרומנטי של רומיאו ויוליה?" אמר אדון רובינס, סומק כהה עולה בלחייו כשהתקשה בבירור מההתרסה הבלתי צפויה. "אני חצוי-דם, בן, אני יודע המון דברים שלא תצפה שאדע, אבל אני גם יודע כמה מהם שבאים כשאתה בוגר וחכם. אתה אומר שרק עכשיו גילית עד כמה הכאב יכול להיות שימושי, אבל זה לא אומר שאתה צריך לדחוף את עצמך."

"אמרתי שלא אוכל להבטיח לא לשכב איתה," חזר קולין בלי למצמץ, "אבל אני יכול להבטיח לך שלא אהיה אידיוט אם זה יקרה. הייתי עם בחורה רק פעם אחת קודם, ויש לי הורים משלי, אתה יודע. אני יודע איך זה, אני יודע שצריך להיזהר. אם זה קשור לכבוד שלה, אז אתה צריך לדבר איתה, לא איתי, כי לא קשה למצוא קוסם שיגיד כן אם מכשפה רוצה, אבל אני לא אסבך אותה, אם לזה אתה מתכוון."

הוא חייך בעצב, ואז צחק וכמעט נחר בביטול. "לעזאזל, אדוני, יש זוג תלמידי הפלפאף בשנה השביעית שברחו והתחתנו בחג המולד, והמון מהבנות חושדות שהיא בהיריון עכשיו, ותלוי במי שאתה שואל אם זה היה לפני או אחרי. ממש רומנטי, כן, אבל באופן אישי - למרות שאם זה יחזור לדמלזה או למישהי אחרת, אני אכחיש - אני חושב שהם היו ממש מפגרים. שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה… הכל עדיין מאוד צעיר, ורק בגלל שאני בעניין של דמלזה עכשיו או שארני בעניין של סוזן זה לא אומר שזה יישאר ככה כשנהיה בעולם האמיתי. אבל שוב, חצי מהילדים שהכרתי בבית ספר יסודי היו עם הורים גרושים, אז אולי זה שונה לקוסמים."

קולין משך בכתפיו, ואז שלף את שרביטו, ושם אותו על השולחן ביניהם. "לא יכול להבטיח בצורה קסומה, אבל אני מקווה שתיקח את זה בתור שבועה שלי לא להיות לא אחראי, אבל זהו, ואם תרצה לזרוק אותי מפה על זה, אני אבקש ממך שתתן לי להיות זה שיספר לדניס. הוא שברירי בימים האלה."

בהתחלה, נראה היה שאדון רובינס עומד לעשות את זה, אבל אז הוריד הפועם שהופיע ברקתו חזר אל תוכו, ולתדהמתו של קולין, ראשו נטה לאחור כשפיו נפער בצחוק גדול. "בשם שרביטו של מרלין, ילד, אבל אני לא יודע מה לעזאזל לעשות איתך!" הוא הניד בראשו, ובהה בקולין בתערובת של שעשוע וכעס שנראה מעוות ומצחיק בו זמנית. "אתה יושב שם ואומר לי בפרצוף שאתה רוצה את התחתונים של הבת שלי ולא מתבייש בזה, ואז מסביר בהיגיון למה זה לא צריך להטריד אותי!"

קולין הרשה לעצמו לצחוק. "לא הייתי ביישן מעולם."

"לא, אני רואה את זה." אדון רובינס שוב צחק. "אני הולך לדבר עם דמלזה, אני רוצה שתדע את זה, ואני גם אבקש ממך להבטיח, מכיוון שאתה אומר שאתה לוקח את זה ברצינות, שלא תיגע בה בשום חלק שלא יודע מה הוא עושה. אם אתה יכול לעשות את מה שעשית לעצמך…"

"לגמרי," הוא הנהן במהירות. "אני לא רוצה לפגוע בה!"

"ובאמת, אני לא יכול למנוע מכם לעשות את זה כשתחזרו לבית הספר, אני יודע טוב מאוד שילדים יכולים לעקוף את הכשפים שנמצאים שם כבר מאות שנים. אבל אני חושב שיכולים להיות קוסמים צעירים וגרועים יותר שהיא תגמור איתם. אתה די בוגר לגילך, אדון קריווי, בהתחשב במצב."

"הלוואי שלא," הודה קולין, ומשך בכתפיו. "אבל אימא שלי אהבה להגיד שאם אתה שובר ביצים, כדאי שתכין חביתה, ואני שברתי כבר מספיק אצבעות. כדאי שמשהו יצא מזה."

"אז במקרה הזה," חייך אדון רובינס, "כדאי שנאכל חביתות לארוחת ערב, בהתחשב במה שדמלזה אמרה על הכישרון שלך בצביעת הביצים."

"נשמע טוב…" הוא עצר, ואז חייך. "אבל אפשר את דמי לקינוח?"

עדינות לא הייתה הכישרון הגדול של קולין, כמו שהוא כבר הודה, וגם החובה שלו בצ"ד, להיות בשקט, אז הוא לא הופתע לשמוע את המשפט יוצא מפיו לפני שעצר אותו. מה שכן הפתיע אותו היה לגלות שחוסר היכולת להשתמש בקסם מחוץ לבית הספר אמר שאפשר יהיה לרתק אותו למשך כל השבוע, בידי מישהו שבכלל לא היה קשור אליו. אבל הוא היה בן שש עשרה, ועדיין היה לו הרבה מה ללמוד בחייו.

הסוף

(1) אימפדימנטה- קללת המכשול, לחש שמאט את המטרה ואף מקפיא אותה.

הסכנות בללמוד בחוץ- סיפורם של מייקל וטרי

עוד סיפור על מייקל ועל טרי. אני חושב שחוץ מזה, יהיה עוד סיפור אחד עם מייקל וסיפור אחד על שניהם במהלך העינוי של בלזן.

הסכנות בללמוד בחוץ:

התפיסה היא הכל והגדרה היא המפתח.

אז כבר גילינו איך להפוך את זה להודעה שתחזור על עצמה כשנשתמש בוונטרילוקשוס (1) על התקליטים, אבל אם אנחנו עומדים להשתמש בזה כדי לפתות אותה ללכת, אז זה חייב -

-להיות סדרה של הקלטות, כן. להפעיל כל אחת כשהקודמת בהמתנה?

או שאולי לדייק ברגע שנטיל את הקסם?

לא, צריך שהיא תקנה את זה בבת אחת, וזה קל מדי כדי -

טוב. תשנה את הנוסח, תוריד תחיליות, תנסח מחדש, או שפשוט נעשה תנועה אחרת?

חייבים שזה יהיה פשוט, תלמידי שנה רביעית יעשו את זה. שינוי נוסח יכול להיות מבלבל מדי. אולי ננסה שינוי תחיליות? פרימוונטרילוקשוס, סיקוווונטרילוקשוס, טרטיווונטרילו - (2)

אבל אסור לנו שהם יפעלו מיד אחרי השני, זה יוריד את כל ההשפעה. אולי -

"אוי, מרד (3)." הלחישה של טרי קטעה את השיחה כמו צעקה, ומייקל מצמץ, מופתע מאובדן הקשר ביניהם אפילו כשהרגיש את פרצופו מחוויר כדי להתאים למבט בעיניו הכחולות העמוקות של חברו שהתמקדו במרחק מעבר לכתפו. הוא החל להסתובב ולהסתכל, אבל תנודת ראש קטנה מצד טרי עצרה אותו, והוא קפא, בקושי מעז להזיז את שפתיו.

"מה?"

"אמיקוס."

"איפה?"

"שם. צופה בנו. אני חושב שהוא היה שם קצת זמן." טרי עדיין נראה מפוחד, אבל מייקל נאנח בהקלה, ושינה תנוחה כי הברכיים שלו החלו לכאוב לו על ספסל האבן הקשה. לעבוד בחוץ נראה היה כמו רעיון טוב בהתחלה, אפילו שמזג האוויר בנובמבר (4) היה קר מאוד, אבל גם אם הריכוז שלהם נפגע הרעיון היה שלא יוכלו להפתיע אותם, ועדיין היה ביניהם רק גליל קלף תמים, והוא הושיט את ידו, ולחץ איתה את ידו של הקוסם האחר בביטחון.

זה לא עניין גדול, טרי. הוא לא יראה כלום. הוא יכול להסתכל עלינו כל היום.

עוד תנודה קלה של הראש, וטרי נשך את שפתיו בלחץ, תוחב את העיפרון ששיחק איתו מאחורי אוזן אחת. זאת הבעיה. חשוד מאוד, לא חושב? אנחנו סתם מסתכלים אחד על השני? גם אם הוא לא יבין שזאת הלטת הכרה, סנייפ יבין כשהוא יספר לו.

הוא צדק, כמובן, וליבו של מייקל לחץ כשאלף אפשרויות עברו בדמיונו המהיר מאוד, וכל אחת מהן הציגה אפשרות מאוד לא נעימה שהמנהל ישתמש בה בניסיון לפרוץ אל הסוד שלהם. או פשוט לחסל את היכולת שלהם להשתמש בה. כאילו שגם הוא היה קרוב לטרי, קולו של אביו נשמע לאחר שנה של אובדן, והוא עצם את עיניו, גם מהצער הבלתי צפוי בזיכרון ומהרעיונות הנוראיים שהוא הביא. אני מחפש את השורשים הגנטיים של הקסם בגנטיקה, אבל זה אינו מדע חדש. חלק מהממצאים הראשונים שזאת תכונה פיזיולוגית נבעו משימוש בשיקויים שהשמידו חלקים מהמוח שיש בהם יכולות קסומות. רעלים נוראיים, אסורים מאוד… אבל סנייפ יכיר אותם.

מייק, תנשום עמוק. אני לא עומד לתת לו לעשות לך שום דבר כזה, גם אם אצטרך להטיל אבדה קדברה על הבן זונה.

למרות הכל, מייקל הרגיש את פיו מתעקל לחיוך כשעיניו שוב נפקחו והביטו על טרי. אל תהיה דרמטי. עדיין, אנחנו צריכים ל… הוא עצר, מבטו מסתכל על גרפיטי שהיה צרוב באופן קסום על הספסל. ר.ו+ל.ב (5) בתוך לב די עקום. החיוך התרחב, והוא ידע שעיניו נצצו ברעיון חדש כשהסתכלו על עיניו של חברו הטוב. אתה חושב שאני יפה, טרי?

העיניים הכחולות מצמצו במהירות כמה פעמים מאחורי המשקפיים הדקיקות, כשפיו של טרי נפער לפתע בתדהמה מהשאלה. "אני…" הוא עצר, ואז הניד את ראשו במהירות וסילק את הבלבול. כמובן שכן, למה הטמטום?

אז תסתכל עליי כאילו אתה יודע את זה.

אבל, מייק…

למה ששני נערים יתגנבו החוצה ביחד? סטפן ודרק לפני שבוע… עדיף שיענישו אותנו כי אנחנו הומואים במקום על זה שאנחנו מליטי הכרה.

הוא התקרב אליו על הספסל עד שרגליהם נגעו, ולא שבר את קשר העין כשידיו נגעו בעדינות בכתפיו של טרי, והרשה לכל הרגש שהרגיש כלפי הנער הזה שהיה יותר מאחיו להופיע על פניו. לא היה צורך לאהוב אותו, רק לאהוב אותו בכל נשמתו, אבל הוא לא אפשר לעצמו להרגיש את זה לחלוטין, כי זה היה כה סוחף וגם קצת מפחיד, והוא שמע השתנקות קטנה בורחת משפתיו, רעד עובר בו בגלל עומק הרגשות. גם אתה יפה, טרי. הלוואי שיכולת לראות את זה. ולא רק העיניים שלך.

טרי נרתע לאחור, ועצם את עיניו מהמחמאה כשניסה להסתובב, אבל ידיו של מייקל אחזו בצווארו עכשיו. אתה לא צריך… הוא לא שומע אותנו.

אני לא אומר לו את זה. אני אומר לך את זה.

אתה היפה.

אני הנערץ. אבל אתה גם לא כזה נורא. לפעמים אני מבקש שיכולתי לאהוב קוסמים, כי אתה כבר כל כך חשוב לי, ואני יודע שאם כן הייתי, אפילו קצת, הייתי מאבד את עצמי בתוכך בקלות. אתה כבר כל כך חשוב לי, אדלפוס, פילה אט אגייפ (6).

הוא לא ניסה להתרחק יותר, וזה לא היה יותר בשביל אמיקוס כשמייקל התקרב אליו עוד יותר, ונגע בפה של טרי עם שלו, שניהם נדהמים וגם לא לגלות שחייכו. פרסקו שאק ז'ור, ז'ה סווייט לה מם שוס (7).

פור סה מומנט, פרטנדרה קוו וו נאווה פא ראב (8).

הנשיקה הייתה לא בטוחה בהתחלה, בגלל מחסומים שאף אחד מהם לא ממש הבין ושניהם הכירו טוב, בקושי לחישה בין שפתיהם, ואז כתפיו החסונות של טרי כאילו נמסו מתחת לידיו, וזרועות שהפכו לחזקות יותר ממה שידע היו מסביב למותניו, ואחזו בהם עד שהגוף שלהם נשם ביחד בקצב אחד. זה היה אמתי כמוהם, בכלל לא משחק ויותר ממה שרצו שזה יהיה, ומביע כל שכבה של האהבה שמייקל תהה אם לכל זוג אחר בבית הספר הזה - בעולם הזה - שיכול היה לאהוב בכלל יכול היה להבין.

חבל אם הם לא, כי אפילו שחלק רחוק ממנו שמע את שאגת הזעם של אוכל המוות, וידע שהיא תבוא, פיו עדיין לא היה מוכן להתנתק מזה של טרי, מהשיניים ומהלשון על שפתו התחתונה, ומכל שאר גופו שהשתקף בעיניים כחולות שנפקחו בדיוק בזמן כדי להחזיק ידיים ביחד ולהכין את עצמם לפני שלה ויליאן פטיט מונד (9) שוב תקף אותם.

הסוף

(1) וונטרילוקשוס- כישוף הפיתומות, מקורי. מאפשר לך לדבר מתוך חפץ.

(2) טרי ממציא קסמים, וכנראה מנסה לשנות את הכישוף בעזרת תחילית אחרת. התחיליות שהוא מוסיף הן מספרים, כדי לקבוע סדר הפעלה.

(3) מרד- שיט, בצרפתית.

(4) בתחילת נובמבר, צ"ד החלו פעילות מחתרתית ואחת מהן הייתה שחליפות השריון החלו לשדר את "מבט לפוטר".

(5) רונלד וויזלי+לבנדר בראון... בטח משנה קודם לכן. מעניין אם לבנדר עשתה את זה...

(6) מיוונית: "אחי, אני אוהב את נשיקותיך".

(7) מצרפתית: "כמעט כל יום אני מבקש את אותו הדבר".

(8) מצרפתית: "לעת עתה, תעמיד פנים שאתה לא חולם".

(9) מצרפתית: "העולם המכוער".

דוצ'רה- סיפורם של מייקל וטרי

שוב סיפור על מייקל ועל טרי, יהיו עוד שניים כאלה עליהם. בסיפור הזה, שומעים למה טרי גזר את השיער הארוך שלו במקום להישאר איתו, אחרי שמונה לסגן.

דוצ'רה (1):

הדרגה היא הרבה יותר מתואר.

"תגזור לי את השיער, מייק." טרי נכנס אל חדר תלמידי השנה השביעית מרייבנקלו עם מבט נחוש ונועז, שהיה כל כך חריג עד שמייקל כמעט הפיל את הספר שלו, והחליף מבט מופתע עם אנתוני כשחברו כרע על ברכיו לרגליו.

"מה?"

"תגזור לי את השיער," חזר טרי בהחלטיות. "קצר ככל שתוכל. תגלח אותו, אם תרצה. הייתי עושה את זה בעצמי, אבל אני לא חושב שאוכל לעשות את כישוף הקיצוץ כמו שצריך בעורף." לא הייתה שום קלילות בנימת קולו, ומייקל קימט את מצחו, תפס קווצת שיער בלונדיני כהה ומולל אותה בין אצבעותיו.

"אבל ארוך נראה עליך טוב, ו… טוב, זה אתה. מתאים לך, כל המראה המלומד הזה, אתה יודע? גם ככה היה מוזר מאוד לראות אותך בלי המשקפיים." הוא קם מהכיסא, וכרע לצד טרי כדי שיוכל להסתכל לקוסם הצעיר השני ישירות בעיניו. "שינויים פתאומיים הם לא הדבר שלך, חבר. מה המניע האמתי כאן?"

פרצופו של טרי התעוות במרירות, ונימת האשמה בקולו הייתה כמעט לא נוחה לשמיעה. "אני סגן, מייק. אני חייב להתחיל… אני חייב להתחיל לחשוב על מה שזה אומר."

"אני לא רואה את ג'יני או את ארני דורשים ממישהו לגלח את הראש," אמר סטפן. "ואני לא חושב שהמפקד הסתפר בכלל כל השנה."

"לא. משהו קרה." קולו של מייקל היה קר יותר, קשה יותר ממה שציפה מעצמו, אבל עיניו לא משו מאלו של טרי. הוא חסם את הלטת ההכרה, משהו שהיה מדאיג בפני עצמו, אבל הוא לא היה צריך את זה כדי לראות את הידיים הרועדות, את אגלי הזיעה על המצח, את השפתיים החיוורות. הוא הושיט את ידו, לקח את אחת מידיו של טרי בשלו, ולחץ בעדינות. "אתה תמיד משקיע… זה הפריע לך, נכון?"

"החמצתי." הווידוי היה לחישה מלאת אשמה, ועיניו של טרי נעצמו, ראשו נופל כך ששיערו הארוך-עדיין כיסה לחלוטין את פניו. "ויקי וג'ימי סימנו את המסדרות בקומה השלישית מחוץ לשירותים, וראיתי את נוט בא מעבר לפינה. הייתה לי הזדמנות, יכולתי לשתק או למחוק לו את הזיכרון, ו…"

הוא עצר, לא מסוגל להמשיך, אבל מייקל הנהן בהבנה כואבת. "כשאתה מסתובב מהר, הוא פוגע לך בעיניים, והחמצת את הקסם, נכון?"

"פגעתי בקיר לידו, ואמיקוס לא היה רחוק כל כך. כישופי זיכרון עושים צליל כזה נורא כשפוגעים בחפץ לא חי." טרי העווה את פניו, והפעם, לא היה צריך להיות חבר טוב כדי להבין את זה.

"אוי, שיט… הוא פגע בך, או רק בשניים האחרים?" שאל אנתוני בהבנה.

"רק בי. הנגזתי אותם." הייתה התשובה החלולה, ועיניו של מייקל הצטמצמו, וחיפשו בגלימות המקומטות סימן לפציעה.

"רק קרושיו, או שהוא פגע בך באמת? אין טעם להחביא את זה." כאילו כדי להדגים את הנקודה שלו, הוא אחז בגלימה של טרי, ולא שמע מחאה כשמשך אותה כדי לבחון את החולצה המוכתמת בזיעה מתחתיה.

"לא," הודה טרי בשקט, "רק קרושיו. אפילו לא אחד טוב." עיניו שוב נפקחו, והמבט הכואב והנחוש שהיה עליהן כשנכנס אל החדר חזר. "זה לא העניין. העניין הוא שלא לקחתי את זה ברצינות, ואני לא חושב שאף אחד מאיתנו לקח אותו ברצינות."

"טרי…"

"לא." ידו המנחמת של מייקל נדחפה הצידה, וטרי קם על רגליו, וחצה את החדר כדי לרכון על השולחן בין איפה שסטפן ואנתוני עבדו, ידיו על העץ המצוחצח כשהסתכל מעל לשותפיו לחדר. "אני קצין, חברים. מייק, אתה הסגן שלי. מישהו מכם בכלל חשב מה זה אומר באמת?"

"אתה הולך לפגישות הסגל הבכיר עם נוויל והשאר, אתה אחראי לארגון דו"חות מצב בבית רייבנקלו, מעביר בקשות מהמפקד ו -" החל סטפן למנות את חובותיו באצבעותיו בשעשוע, אבל טרי הניד את ראשו בחוזקה, וקטע אותו.

"אתה חושב על זה כמו מועדון שיעורי בית, או כמו כשמייק היה הקפטן של נבחרת הקווידיץ'." הוא חייך במרירות. "לא מנסה לבקר אותך, סטיב. עדיין חשבתי ככה עד -"

"שהשערות שלך נפלו על העיניים בפעם השלושת-אלפים השבוע, אבל כנראה שהפעם זה פגע בפעילות חיונית," אמר מייקל ביובש, מופתע מדי מהשינוי הפתאומי הזה כדי לדעת האם לקחת אותו ברצינות.

טרי הסתכל עליו, והוקל לו לשמוע את המילים בראשו. זה רציני. אם לא היו מגייסים אותי, הייתי נפגע, אז אתה יכול לא להקשות עליי?

מצטער, רק דאגתי לגביך.

כדאי שתדאג לגבי כולנו.

"כאן, במגדל הזה, ננצח או נפסיד בקרב האמתי שנתמודד מולו." ההצהרה פגעה בנימת קול חדגונית בדממה, וטרי נשם נשימה עמוקה, וליקק את שפתיו לפני שהמשיך, עיניו מסתכלות על כל אחד מהם בתורו. "המפקד וגריפינדור יובילו אותנו באומץ, ארני והחבר'ה שלו יישארו עד הסוף, אבל אם תסתכלו בהיסטוריה, לא מנצחים בקרבות עם אומץ או תהילה. מנצחים - ומפסידים בהם - עם הפרטים."

"זה לא משנה," אמר סטפן בשקט, "כמה אתה אמיץ אם השערות שלך מסתבכות בעיניים ופוגעות בכיוון שלך."

"בדיוק. וכאן הם צריכים אותנו, כי שם אנחנו חזקים, ושם הם לא חזקים, ושם רייבנקלו לא יכולה להכשיל אותם." הוא הצביע על אנתוני, והיה סומק בלחייו שמייקל לא ידע אם היה פחד או סוג חדש ומוזר של התלהבות. "המשקפיים שלך -"

"כישוף הדבקה ואימפרביו (2)." הסכים אנתוני מיד, עם חיוך רחב ודי מפוחד על פניו. "להדביק את הנעליים במקום שרוכים, לשנות את הסוליות ליציבה טובה יותר -"

"- כפפות מגן על הלוחמים הטובים שלנו כדי להימנע מאש צולבת," התערב סטפן בהתלהבות. "לרפד את הברכיים בתלבושת האחידה… רצפות האבן הללו רוצחות אותך אם אתה נופל מהר."

"ובלי להתווכח." הכרזתו של מייקל עצרה את השניים האחרים מיד, אבל הוא הסתכל על עיניו של טרי כשעמד, והצטרף אל חברו - מפקדו - בשולחן. "זה הדבר האחר, נכון? זה המרביצן מאחורי החישוקים."

עוד שתיקה ארוכה, ואז טרי הנהן, בהתחלה בהיסוס, ואז עם ביטחון גדול יותר שמייקל ידע שרק הוא ראה שהיה מזויף. "אני הסגן שלכם, חברים. זה אומר שכשחרא יתחיל לעוף פה, ההחלטות של רייבנקלו יהיו על הכתפיים שלי, ורק שלי. כולנו רוצים לשוחח על דברים, להשוות השקפות, להתווכח על משתנים, בעיקר עם חברינו. אבל אם אתן פקודה, צריך למלא אותה. בלי להתווכח. בלי חיבור של תשעים סנטימטרים על דעתכם."

אנתוני הזעיף את פניו, שם את עט הנוצה בקסת הדיו שלו ושילב את זרועותיו. "אבל אם אתה -"

"אז זה על הראש שלי," אמר טרי. "זאת המשמעות של קצין. זאת הסמכות שלי וגם האחריות שלי. לא רק לחטוף קללה אם אפשל, אלא אולי לוותר על חיי… או על שלכם."

המשמעות הייתה כמו קללה, ואנתוני בלע את רוקו, ואז הרפה את זרועותיו, שם את ידיו על השולחן והסתכל על עיניו של טרי בתערובת חדשה של כבוד ואימה. "כן… אדוני… אני חושב."

טרי הסית את מבטו במהירות, והסית את שיערו במחווה שהייתה כה מוכרת, כל כך ברורה עד שמייקל לא יכול היה לדמיין אותו בלעדיה. "אני קובע פגישה לרייבנקלו בעוד חצי שעה. נצטרך לדבר על זה, לוודא שכולם מבינים את שרשרת הפיקוד ולהכין אנשים לקרב אמיתי, ולא לנסות להתעלות אחד על השני בקסמים אקזוטיים שבעצם, ארני דוחה חצי מהם כי הם לא מעשיים."

נראה היה שציפה להתנגדות, אבל לא הייתה, בין אם האחרים באמת הסכימו איתו או שהיו המומים מכדי להתווכח, וטרי שפשף את ידיו ביחד, ובגד בעצבים שמילותיו הבטוחות הפריכו. "אבל עכשיו, מייק, תבוא איתי לשירותים?"

מייקל הנהן בצער. "כמובן."

הם השאירו את האחרים לשתוק מאחוריהם, אבל ברגע שהדלת הכבדה נסגרה מאחוריהם, הביטחון נסדק לחלוטין, וטרי התכופף, ותפס את כיור הפורצלן הכבד בשתי ידיו כאילו היה זה הדבר המוצק היחידי שנשאר בעולם. מייקל היה מאחוריו מיד, והשמיע רעשים מרגיעים וחסרי משמעות באוזנו של חברו כשליטף את הגלימה על כתפיו. "טרי… זה היה… היית…" אני לא יודע אם זה שובר לי את הלב או גורם לי להתפעל לראות אותך עומד למרות כל מה שאתה סוחב. אני לא חושב שאני הייתי מסוגל.

טרי לא הרים את מבטו, עיניו נעצמו כשנשימותיו היו על סף בכי. אתה תהיה חייב. אתה הסגן שלי. אם משהו יקרה לי…

אני אמות. לא הייתה כאן שאלה, ושניהם ידעו את זה כשמייקל משך את הידיים הלבנות מהכיור, ואחז בקוסם האחר בזרועותיו כשנישק את לחיו. אני -

תילחם עבור שנינו. טרי דחף אותו קצת, אבל לא הייתה דחייה בעיניו, רק חיוך חמוץ-מתוק על פיו שהודה והתחרט על כל הדברים שעדיין היו בעתיד הנורא והלא ידוע. זה גדול יותר ממך וממני, מייק.

"אבל אנחנו לא בקרב עכשיו…" אמר מייקל, מסרב שישחררו אותו בקלות רבה כל כך ושוב אוחז בידיו. "מה אתה צריך מהסגן שלך עכשיו?" ומהחבר שלך.

"תגזור לי את השיער," אמר טרי בפשטות, והחיוך הקודר העמיק. "תחזיק אותי כשאקיא את כל מה שאכלתי בשש השנים האחרונות. ואז תלך למזוודה שלי ותביא לי שיקוי הרגעה שיוכל להרדים דרקון וולשי ירוק."

מייקל הנהן, ולא ניסה למצוא סיבות ששניהם ידעו שלא היו קשורות לשרשרת הפיקוד שלמרות מה שנאמר, הייתה חסרת משמעות ביניהם. "אין לנו לימון או עוגות חמאה כאן, אז עוגות שוקולד זה בסדר?"

טרי קימט את מצחו והטה את ראשו בסקרנות. "מה?"

"אסור לקחת את זה על קיבה ריקה," חייך מייקל, והרים את ידו כדי להסית את השיער מפניו של טרי, במה שידע שתהיה הפעם האחרונה בשנה שמלאה בכל כך הרבה דברים אחרונים ובכל כך הרבה דברים שפעם היו מובנים מאליהם. "מינימה מקסימה סונטה, פראטר.. דו אוטה פאצ'יאס (3)."

הסוף

(1) דוצ'רה- בלטינית "להוביל".

(2) אימפרביו- כישוף דחייה שימנע מכל דבר לפגוע במשקפיים.

(3) הלטינית בסוף אומרת "הדברים הקטנים הם הכי חשובים, אחי... אני אתן כדי שתפעל."