שוב סיפור על מייקל ועל טרי, יהיו עוד שניים כאלה עליהם. בסיפור הזה, שומעים למה טרי גזר את השיער הארוך שלו במקום להישאר איתו, אחרי שמונה לסגן.
דוצ'רה (1):
הדרגה היא הרבה יותר מתואר.
"תגזור לי את השיער, מייק." טרי נכנס אל חדר תלמידי השנה השביעית מרייבנקלו עם מבט נחוש ונועז, שהיה כל כך חריג עד שמייקל כמעט הפיל את הספר שלו, והחליף מבט מופתע עם אנתוני כשחברו כרע על ברכיו לרגליו.
"מה?"
"תגזור לי את השיער," חזר טרי בהחלטיות. "קצר ככל שתוכל. תגלח אותו, אם תרצה. הייתי עושה את זה בעצמי, אבל אני לא חושב שאוכל לעשות את כישוף הקיצוץ כמו שצריך בעורף." לא הייתה שום קלילות בנימת קולו, ומייקל קימט את מצחו, תפס קווצת שיער בלונדיני כהה ומולל אותה בין אצבעותיו.
"אבל ארוך נראה עליך טוב, ו… טוב, זה אתה. מתאים לך, כל המראה המלומד הזה, אתה יודע? גם ככה היה מוזר מאוד לראות אותך בלי המשקפיים." הוא קם מהכיסא, וכרע לצד טרי כדי שיוכל להסתכל לקוסם הצעיר השני ישירות בעיניו. "שינויים פתאומיים הם לא הדבר שלך, חבר. מה המניע האמתי כאן?"
פרצופו של טרי התעוות במרירות, ונימת האשמה בקולו הייתה כמעט לא נוחה לשמיעה. "אני סגן, מייק. אני חייב להתחיל… אני חייב להתחיל לחשוב על מה שזה אומר."
"אני לא רואה את ג'יני או את ארני דורשים ממישהו לגלח את הראש," אמר סטפן. "ואני לא חושב שהמפקד הסתפר בכלל כל השנה."
"לא. משהו קרה." קולו של מייקל היה קר יותר, קשה יותר ממה שציפה מעצמו, אבל עיניו לא משו מאלו של טרי. הוא חסם את הלטת ההכרה, משהו שהיה מדאיג בפני עצמו, אבל הוא לא היה צריך את זה כדי לראות את הידיים הרועדות, את אגלי הזיעה על המצח, את השפתיים החיוורות. הוא הושיט את ידו, לקח את אחת מידיו של טרי בשלו, ולחץ בעדינות. "אתה תמיד משקיע… זה הפריע לך, נכון?"
"החמצתי." הווידוי היה לחישה מלאת אשמה, ועיניו של טרי נעצמו, ראשו נופל כך ששיערו הארוך-עדיין כיסה לחלוטין את פניו. "ויקי וג'ימי סימנו את המסדרות בקומה השלישית מחוץ לשירותים, וראיתי את נוט בא מעבר לפינה. הייתה לי הזדמנות, יכולתי לשתק או למחוק לו את הזיכרון, ו…"
הוא עצר, לא מסוגל להמשיך, אבל מייקל הנהן בהבנה כואבת. "כשאתה מסתובב מהר, הוא פוגע לך בעיניים, והחמצת את הקסם, נכון?"
"פגעתי בקיר לידו, ואמיקוס לא היה רחוק כל כך. כישופי זיכרון עושים צליל כזה נורא כשפוגעים בחפץ לא חי." טרי העווה את פניו, והפעם, לא היה צריך להיות חבר טוב כדי להבין את זה.
"אוי, שיט… הוא פגע בך, או רק בשניים האחרים?" שאל אנתוני בהבנה.
"רק בי. הנגזתי אותם." הייתה התשובה החלולה, ועיניו של מייקל הצטמצמו, וחיפשו בגלימות המקומטות סימן לפציעה.
"רק קרושיו, או שהוא פגע בך באמת? אין טעם להחביא את זה." כאילו כדי להדגים את הנקודה שלו, הוא אחז בגלימה של טרי, ולא שמע מחאה כשמשך אותה כדי לבחון את החולצה המוכתמת בזיעה מתחתיה.
"לא," הודה טרי בשקט, "רק קרושיו. אפילו לא אחד טוב." עיניו שוב נפקחו, והמבט הכואב והנחוש שהיה עליהן כשנכנס אל החדר חזר. "זה לא העניין. העניין הוא שלא לקחתי את זה ברצינות, ואני לא חושב שאף אחד מאיתנו לקח אותו ברצינות."
"טרי…"
"לא." ידו המנחמת של מייקל נדחפה הצידה, וטרי קם על רגליו, וחצה את החדר כדי לרכון על השולחן בין איפה שסטפן ואנתוני עבדו, ידיו על העץ המצוחצח כשהסתכל מעל לשותפיו לחדר. "אני קצין, חברים. מייק, אתה הסגן שלי. מישהו מכם בכלל חשב מה זה אומר באמת?"
"אתה הולך לפגישות הסגל הבכיר עם נוויל והשאר, אתה אחראי לארגון דו"חות מצב בבית רייבנקלו, מעביר בקשות מהמפקד ו -" החל סטפן למנות את חובותיו באצבעותיו בשעשוע, אבל טרי הניד את ראשו בחוזקה, וקטע אותו.
"אתה חושב על זה כמו מועדון שיעורי בית, או כמו כשמייק היה הקפטן של נבחרת הקווידיץ'." הוא חייך במרירות. "לא מנסה לבקר אותך, סטיב. עדיין חשבתי ככה עד -"
"שהשערות שלך נפלו על העיניים בפעם השלושת-אלפים השבוע, אבל כנראה שהפעם זה פגע בפעילות חיונית," אמר מייקל ביובש, מופתע מדי מהשינוי הפתאומי הזה כדי לדעת האם לקחת אותו ברצינות.
טרי הסתכל עליו, והוקל לו לשמוע את המילים בראשו. זה רציני. אם לא היו מגייסים אותי, הייתי נפגע, אז אתה יכול לא להקשות עליי?
מצטער, רק דאגתי לגביך.
כדאי שתדאג לגבי כולנו.
"כאן, במגדל הזה, ננצח או נפסיד בקרב האמתי שנתמודד מולו." ההצהרה פגעה בנימת קול חדגונית בדממה, וטרי נשם נשימה עמוקה, וליקק את שפתיו לפני שהמשיך, עיניו מסתכלות על כל אחד מהם בתורו. "המפקד וגריפינדור יובילו אותנו באומץ, ארני והחבר'ה שלו יישארו עד הסוף, אבל אם תסתכלו בהיסטוריה, לא מנצחים בקרבות עם אומץ או תהילה. מנצחים - ומפסידים בהם - עם הפרטים."
"זה לא משנה," אמר סטפן בשקט, "כמה אתה אמיץ אם השערות שלך מסתבכות בעיניים ופוגעות בכיוון שלך."
"בדיוק. וכאן הם צריכים אותנו, כי שם אנחנו חזקים, ושם הם לא חזקים, ושם רייבנקלו לא יכולה להכשיל אותם." הוא הצביע על אנתוני, והיה סומק בלחייו שמייקל לא ידע אם היה פחד או סוג חדש ומוזר של התלהבות. "המשקפיים שלך -"
"כישוף הדבקה ואימפרביו (2)." הסכים אנתוני מיד, עם חיוך רחב ודי מפוחד על פניו. "להדביק את הנעליים במקום שרוכים, לשנות את הסוליות ליציבה טובה יותר -"
"- כפפות מגן על הלוחמים הטובים שלנו כדי להימנע מאש צולבת," התערב סטפן בהתלהבות. "לרפד את הברכיים בתלבושת האחידה… רצפות האבן הללו רוצחות אותך אם אתה נופל מהר."
"ובלי להתווכח." הכרזתו של מייקל עצרה את השניים האחרים מיד, אבל הוא הסתכל על עיניו של טרי כשעמד, והצטרף אל חברו - מפקדו - בשולחן. "זה הדבר האחר, נכון? זה המרביצן מאחורי החישוקים."
עוד שתיקה ארוכה, ואז טרי הנהן, בהתחלה בהיסוס, ואז עם ביטחון גדול יותר שמייקל ידע שרק הוא ראה שהיה מזויף. "אני הסגן שלכם, חברים. זה אומר שכשחרא יתחיל לעוף פה, ההחלטות של רייבנקלו יהיו על הכתפיים שלי, ורק שלי. כולנו רוצים לשוחח על דברים, להשוות השקפות, להתווכח על משתנים, בעיקר עם חברינו. אבל אם אתן פקודה, צריך למלא אותה. בלי להתווכח. בלי חיבור של תשעים סנטימטרים על דעתכם."
אנתוני הזעיף את פניו, שם את עט הנוצה בקסת הדיו שלו ושילב את זרועותיו. "אבל אם אתה -"
"אז זה על הראש שלי," אמר טרי. "זאת המשמעות של קצין. זאת הסמכות שלי וגם האחריות שלי. לא רק לחטוף קללה אם אפשל, אלא אולי לוותר על חיי… או על שלכם."
המשמעות הייתה כמו קללה, ואנתוני בלע את רוקו, ואז הרפה את זרועותיו, שם את ידיו על השולחן והסתכל על עיניו של טרי בתערובת חדשה של כבוד ואימה. "כן… אדוני… אני חושב."
טרי הסית את מבטו במהירות, והסית את שיערו במחווה שהייתה כה מוכרת, כל כך ברורה עד שמייקל לא יכול היה לדמיין אותו בלעדיה. "אני קובע פגישה לרייבנקלו בעוד חצי שעה. נצטרך לדבר על זה, לוודא שכולם מבינים את שרשרת הפיקוד ולהכין אנשים לקרב אמיתי, ולא לנסות להתעלות אחד על השני בקסמים אקזוטיים שבעצם, ארני דוחה חצי מהם כי הם לא מעשיים."
נראה היה שציפה להתנגדות, אבל לא הייתה, בין אם האחרים באמת הסכימו איתו או שהיו המומים מכדי להתווכח, וטרי שפשף את ידיו ביחד, ובגד בעצבים שמילותיו הבטוחות הפריכו. "אבל עכשיו, מייק, תבוא איתי לשירותים?"
מייקל הנהן בצער. "כמובן."
הם השאירו את האחרים לשתוק מאחוריהם, אבל ברגע שהדלת הכבדה נסגרה מאחוריהם, הביטחון נסדק לחלוטין, וטרי התכופף, ותפס את כיור הפורצלן הכבד בשתי ידיו כאילו היה זה הדבר המוצק היחידי שנשאר בעולם. מייקל היה מאחוריו מיד, והשמיע רעשים מרגיעים וחסרי משמעות באוזנו של חברו כשליטף את הגלימה על כתפיו. "טרי… זה היה… היית…" אני לא יודע אם זה שובר לי את הלב או גורם לי להתפעל לראות אותך עומד למרות כל מה שאתה סוחב. אני לא חושב שאני הייתי מסוגל.
טרי לא הרים את מבטו, עיניו נעצמו כשנשימותיו היו על סף בכי. אתה תהיה חייב. אתה הסגן שלי. אם משהו יקרה לי…
אני אמות. לא הייתה כאן שאלה, ושניהם ידעו את זה כשמייקל משך את הידיים הלבנות מהכיור, ואחז בקוסם האחר בזרועותיו כשנישק את לחיו. אני -
תילחם עבור שנינו. טרי דחף אותו קצת, אבל לא הייתה דחייה בעיניו, רק חיוך חמוץ-מתוק על פיו שהודה והתחרט על כל הדברים שעדיין היו בעתיד הנורא והלא ידוע. זה גדול יותר ממך וממני, מייק.
"אבל אנחנו לא בקרב עכשיו…" אמר מייקל, מסרב שישחררו אותו בקלות רבה כל כך ושוב אוחז בידיו. "מה אתה צריך מהסגן שלך עכשיו?" ומהחבר שלך.
"תגזור לי את השיער," אמר טרי בפשטות, והחיוך הקודר העמיק. "תחזיק אותי כשאקיא את כל מה שאכלתי בשש השנים האחרונות. ואז תלך למזוודה שלי ותביא לי שיקוי הרגעה שיוכל להרדים דרקון וולשי ירוק."
מייקל הנהן, ולא ניסה למצוא סיבות ששניהם ידעו שלא היו קשורות לשרשרת הפיקוד שלמרות מה שנאמר, הייתה חסרת משמעות ביניהם. "אין לנו לימון או עוגות חמאה כאן, אז עוגות שוקולד זה בסדר?"
טרי קימט את מצחו והטה את ראשו בסקרנות. "מה?"
"אסור לקחת את זה על קיבה ריקה," חייך מייקל, והרים את ידו כדי להסית את השיער מפניו של טרי, במה שידע שתהיה הפעם האחרונה בשנה שמלאה בכל כך הרבה דברים אחרונים ובכל כך הרבה דברים שפעם היו מובנים מאליהם. "מינימה מקסימה סונטה, פראטר.. דו אוטה פאצ'יאס (3)."
הסוף
(1) דוצ'רה- בלטינית "להוביל".
(2) אימפרביו- כישוף דחייה שימנע מכל דבר לפגוע במשקפיים.
(3) הלטינית בסוף אומרת "הדברים הקטנים הם הכי חשובים, אחי... אני אתן כדי שתפעל."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה