התיקים האישיים ממשיכים! והפעם באמת יש קשר בין שני אלו שאנחנו מדברים עליהם פה. ולמה? כי שניהם לא פחות ולא יותר מאשר אחים! אבל אחים שפחות הכרנו, שפחות השפיעו על הסיפור. הראשון חי ונשוי באושר (שלישי משמאל בשורה העליונה) ואחותו מתה.
תיק אישי:
לכל אחד יש סיפור.
בל, וולטר אדווארד
גריפינדור
ת"ל. 10 ביולי, 1983
OOO
הוא ידע. וולטר לא חשב שלאחותו היה איזה מושג שהוא היה מודע למה שעשתה באותו הלילה, אבל הוא ידע. לא שיכול היה להגיד לה, ובטח שלא יכול היה להגיד לקטנים; הם עדיין היו צעירים מדי כדי לדעת שדברים כאלו קרו, שלא לדבר על זה שהם קרו לקייטי, אבל הוא היה בן ארבע-עשרה, וזה היה מספיק בוגר כדי לדעת מה זה סקס, ושהיו קוסמים שקנו ומכשפות שמכרו.
בעצם היה זה אביו שהסביר לו את זה. הם יצאו לקניות חג מולד, חג מולד שהוא מעולם לא דמיין שיהיה האחרון שלו עם הוריו, והם הצליחו ללכת לאיבוד אחרי שניסו לנווט בין החנויות שהיו בשיפוצים מתחת לאדמה. החלק בלונדון שבו מצאו את עצמם לא היה הכי טוב, ואביו היה צריך קצת להסביר לבנו בן השלוש-עשרה לאחר ששאל למה אישה תלבש חצאית כזאת קצרה וחזייה כל כך צמודה בלילה כל כך קר, ומה היו הסימנים האלה בתוך הזרועות הרזות והדביקות שלה.
אולי, בדיעבד, הלילה הזה התחיל את סוף ילדותו. היא נגמרה עכשיו, והוא ידע שזאת הייתה טעות. בן ארבע עשרה זה עדיין ילד, בעצם - טוב, אולי לא ממש ילד, אבל בטח שלא מבוגר. וולטר היה מבוגר עכשיו, בין אם קולו היה מוכן להישאר באוקטבה אחת ליותר ממשפט ובין אם לא, בין אם עדיין גדל בקצב שהפך מיציב למדאיג או לא, בין אם יכול היה להצדיק את הסיבה שבכלל היה לו סכין גילוח שהעביר פעם בשבוע על לחייו החלקות עדיין, רק כדי להתרגל אליו, או לא. הוא היה מבוגר, בגלל שאיך עוד היה אפשר לקרוא למישהו עם משפחה שעליו לעזור לתמוך בה, ילדים לעזור לגדל אותם, וקרב להילחם בו?
המציאות המכעיסה של להיות לכוד בגיל ארבע עשרה היה משהו שהכעיס אותו יותר מהפחיד אותו. פעם הוא אפילו התגנב אל מגדל רייבנקלו עם כישוף הנגזה מאחורי שני חברי צ"ד אחרים, אבל הכישופים המגנים על המזוודה של בוט היו מסובכים יותר ממה שציפה או הצליח לשבור, ואחרי קצת זמן, הוא נאלץ להודות שהרעיון להפוך את עצמו בפולימיצי לאחד מהתלמידים המבוגרים יותר היה די טיפשי בכל מקרה. טוב, לפחות די נואש.
הוא רק רצה להצליח לעזור לקייטי. לא לעזור לה במה שהיא עשתה, ברור, אלא לעזור לה כדי שלא תצטרך לעשות את זה. אם רק היה מספיק בוגר כדי שהעיקוב המטופש לא היה עליו… היו לו כמה רעיונות, דברים שידע שלא יוכל אפילו להציע לה, כי היא הייתה אומרת שהם לא נכונים, אבל מה שעשתה היה עוד יותר לא נכון, וולטר לא הבין למה זה בכלל שינה. זאת הייתה מלחמה, ואם נוויל לימד אותם להרוג, אם המורים יכלו להשתמש בקרושיאטוס והיה אפשר לרצוח את אביו רק על כך שהיה יליד מוגלגים, אז מה בשם מרלין היה לא נכון?
כרגע, הוא לא דיבר איתה על מה שבאמת עשה כשחשבה שביצע עבודות עבור משפחות מוגלגיות. הוא עשה את הדברים הללו בהתחלה, אבל הם היו כל כך קמצנים, אז הם לא שילמו לו הרבה כי חשבו שנתנו לו כסף לגלידה, לא עזרו לו לשרוד, והוא כבר כמעט הכניס את עצמו בבית החולים מרוב חום כשניכש מספיק גינות מטופשות כדי לשלם על כמה ארוחות ראויות עבור חמשתם. מאז, הוא גילה משהו יותר טוב, אפילו אם לא הצליח לעשות אותו לעיתים קרובות - שוב פעם, הם אמרו לעיתים קרובות מדי שהוא היה צעיר מדי - אבל הוא הצליח לעשות מספיק כדי שלא תהיה בסמטת נוקטורן במשך חצי מחופשת חג המולד, והוא לא הרגיש טוב יותר על כל דבר אחר במשך כל חייו. זה בטח לא היה לא נכון.
זה גם לא היה כאילו עשה משהו לאנשים. הוא לא גנב. והם התקרבו אליו, בכל מקרה. וולטר ניסה להתקרר קצת כשטבל את חולצתו במזרקה ציבורית, ואז איש מוגל התקרב אליו, הסתכל על הקווים הגסים בצלעותיו, על השלפוחיות המפוצצות בידיו, על הג'ינס המלוכלך ועל העיניים הרדופות. האיש אמר שנראה כמו מישהו שנמלט, כאילו היה לו קשה. הוא מיד ניסה להתגונן, אבל האיש בכלל לא ניסה להסגיר אותו למשטרה. במקום זאת, הייתה לו הצעה, סיכוי לוולטר להרוויח כסף די טוב, וכל מה שהיה צריך לעשות היה לעזור לבחור בעסק.
העסק הזה היה איזה סוג של סחר בלתי חוקי בשיקויים של מוגלגים, הוא גילה את זה די מהר, אבל לוולטר לא היה אכפת. אם המוגלגים רצו לרעוד ולהזיע ולהיראות כאילו המוות הגיע ולזרוק כסף על שקים קטנים ועל מעטפות עם אבקה לבנה וחתיכות קטנות של גבישים כמו עשן, אז זאת בעיה שלהם. כל מה שעשה היה להעביר אותם מנקודה א' לנקודה ב', לאסוף את הכסף, ולתת אותו לאיש כדי לקבל אחוזים. נכון, לפעמים הוא התפתה לשמור על הכסף, אבל הבהירו לו טוב מאוד מה יהיו ההשלכות של לגנוב מהמעסיק שלו, וכמובן שוולטר לא היה טיפש.
אם רק היה קצת מבוגר יותר. אז יכול היה לעשות את זה כמו שצריך, אפילו עם העיקוב, הוא לא היה צריך להיות סתם שליח. חלק מהאנשים שעבדו שם לא היו בוגרים יותר מהחבר'ה של צ"ד, אבל היה כל כך הרבה הבדל בין שם לבין הוגוורטס. היו להם יהלומים, יהלומים אמיתיים שהיו גדולים כמו שברי זכוכית שהיו על טבעות נוצצות, ויותר תכשיטי זהב ממה שאדם אחד היה צריך ללבוש, מכוניות מוגלגיות מגניבות ורועשות שפעמו מרוב מוזיקה ולא היית צריך להיות מהעולם שלהם כדי להבין שזה עלה הון. לאנשים כאלו לא היו אחיות שעבדו ברחובות, אפילו אם הם השוויצו לפעמים בנוגע לזה שקנו אותן. לפעמים הוא תהה אם קנו את קייטי.
במקום, הוא היה בן ארבע עשרה, וכל מה שהיה לו להציע שיכול היה לשנות דברים יותר מלילה אחד או שניים היה הדם שלו. אז הוא הקדיש את עצמו לצ"ד מכל הלב של הגבר שהגוף של הילד הסתיר. אבל הגיל המשיך לפגוע בו, אפילו שם. הוא היה שלומיאל, הוא לא שלט בזה. גופו פשוט לא היה באותם מקומות ובאותם גדלים במשך שעה אחת רצוף. הוא הכיר את הקללות, את הכישופים, את הטכניקות, הוא המשיך להתעמל אחרי שרוב התלמידים מהשנה שלו נפלו והתנשפו, אבל אז הופיעה רגל משום מקום, מרפק שנשבע שהיה במקום אחר, והוא נפל.
זה היה מספיק כדי להטריף בן אדם.
כשסופסוף הגיע הזמן להילחם, כשהארי חזר לבסוף, כשהיה זה הסיכוי האחרון שלו לעשות את מה שחיכה וקיווה והזיע ומת עבורו כל השנה, הוא היה יותר ממוכן. וכשהסתכלה מעל לאפה על כל מה שעשו והכריחה כל אחד שהיה בן פחות משבע עשרה להתפנות, הוא התעצבן. ולא רק הוא.
הו, הוא עזב את האולם בשקט בהתחלה, אבל זה היה סתם ההלם. הוא לא האמין שבאמת מסלקים אותו. ואז הוא ראה את קייטי יורדת במדרגות כדי להצטרף לתלמידים האחרים, וזה היה הסוף. לא היא. לא כאן. הוא לא יכול היה להגן עליה ממה שקרה מחוץ לקירות הטירה, אבל לעזאזל אם תצטרך להילחם גם בקרבות שלו בנוסף לכל!
וולטר שאג בזעם ובהתרסה, תפס את השרביט, יצא מהשורה ורץ אל הלוחמים שחיכו לפקודות מהמורים ומחברי המסדר שדיברו עם נוויל בתוך האולם, והוא לא היה לבד. קריווי, גארט (1), פיקס וקוט רצו איתו מיד, אבל הם אפילו לא הגיעו לראש גרם המדרגות. לרגע קצר, הוא הרגיש משהו לוהט וכואב פוגע בגבו, והכיר את תחושת כישוף השיתוק למספיק זמן כדי לשנוא אותה יותר מכל דבר אחר עד השנייה שהכל הפך לשחור.
הוא התעורר שוב במקום כל כך צבעוני ועם ריח כל כך חזק עד שחשב לקצת זמן שהיה הזיה ולא אמיתי, לפני שסופסוף זיהה את פנים הדובשנריה. הוא היה שם עם שאר תלמידי השנה הרביעית מגריפינדור, ושם לב שלא היה הקוסם היחיד שהתעורר כרגע. הבנות הסתכלו עליהם במבטים שהפגינו סלידה, אבל גם הן לא ממש שמחו בנוגע לנסיגה הכפויה, ונטלי מקדונלד צעדה לפני החלונות הקדמיים הגדולים כמו חיה בכלוב, מסובבת את שרביטה כל כך מהר בין אצבעותיה עד שהיה זה נס שכפות ידיה לא נשרפו.
הם ננעלו די טוב שם בגלל מדאם פומפרי, החלונות היו בלתי ניתנים לשבירה, הדלתות נפתחו רק מבחוץ. ג'וף אמר ששמע שמועות על מנהרה מהדובשנריה להוגוורטס, אבל הרעיון ננטש במהירות כשיואן הסביר שתכניות הקרב של נוויל כללו את חסימת כל המנהרות והמעברים, חוץ מזה שהיה בראש החזיר ודרכו נאלצו להתפנות.
מחוץ לרחובות, הדברים היו שקטים באופן מוזר. הוגסמיד נראתה כמו עיירת רפאים, שום עטלף או ינשוף עף באורות הרחוב החלשים, אבל בדממה, החיילים הצעירים והלכודים שמעו את תחילתו של קרב במרחק קילומטר וחצי. הפיצוצים והקולות היו חלשים, כמו זיקוקים רחוקים, משהו שלחישה תשתיק, אבל אף אחד לא לחש. אף אחד בקושי נשם. אם בכלל יכלו לשמוע את זה, זה היה רע, ואז וולטר הרגיש את הקללות ניצבות על קצה לשונו ברצון להצטרף אליהם.
הם צפו, נלחצו אל החלון בשינוי אירוני ממאות האצבעות הקטנות והאפים שבדרך כלל נצמדו אל הצד השני של חלון חנות הממתקים, כשעטי סוכר ולקקנים חומציים נמחצים מתחתם ונדחפים הצידה כדי לפנות מקום ליותר מאדם אחד לראות הבזקי אור, נצנוץ קללה מהצללית האפלה על הגבעה. ואז צדודית של בניין מוכר רעדה, הסתובבה, והם בהו בחוסר אמונה חולני, כשנטלי ייבבה רכות כמו בכאב כשמגדל רייבנקלו נקרע מהטירה ונפל.
עיניו של וולטר נעצמו, והוא הסתובב, לא יכול להסתכל יותר. אוי, מרלין… בבקשה, קייטי, תחזיקי שם מעמד… אני מצטער… אני כל כך מצטער… ניסיתי… לא רציתי שתעשי גם את זה…
דמעות רותחות של בושה וכעס חסר אונים החלו לזלוג על לחייו, ולא היה אכפת לו אם מישהו ראה, אם מישהו ידע. מבט מהיר בחדר הראה לוולטר שלא היה היחיד. זה כל כך לא היה הוגן. הם נתנו כל כך הרבה מעצם כל השנה…
השתיקה הנוראית הזאת נשברה פתאום כשצווחה, יללה נוראית פילחה את הלילה, ובלעה את כל צלילי הקרב. הוא סתם את אוזניו בידיו, מתכווץ מרוב הרעש שתקף את חושיו, ואז הרגיש את עצמו מחייך וצועק ללא קול כשכולם ראו מה הפעיל את לחש הזוועקה.
קולין, לזלי, דמלזה ושאר תלמידי גריפינדור הקטינים מהשנה השישית רצו ברחובות, שרביטים בידיהם, מבט של התלהבות נחושה על פניהם כשעצרו לפני חלונות החנות. קולין נופף בזרועותיו, ביקש מהם להתרחק, ולאחר שוולטר הסתתר בקושי מאחורי תצוגת צפרדעי שוקולד, הדלת התפוצצה במטח ניצוצות ורסיסים. שרביטו היה בידו עכשיו, והוא קפץ על רגליו, רץ כדי לפגוש את מחלציהם.
לחייו של הילד הבוגר היו אדומות, מילותיו ללא נשימה ונבלעות, אבל הכל היה ברור. הם עמדו להילחם. וולטר תפס אותו בחיבוק מהיר וחזק, ואז הופתע לגלות שקולין לא היה גדול יותר ממנו כשהוא הרים את הילד בן השש עשרה מרגליו בהתלהבותו, ואז הם הלכו לחלץ את השאר, משתקים את המבוגרים שניסו לעצור את הבריחה ההמונית, ולשמחתו של וולטר, אפילו מורידים שישה אוכלי מוות כשחזרו אל המסבאה שתוביל אותם אל הקרב האמיתי.
המעבר נראה ארוך יותר הפעם, אפילו שרצו, ואז הוא היה חסום, הדלת רותחת, והם נאלצו לחזור לאחור, לצאת דרך הגג של המערה ולצאת אל מדשאות הטירה. ליבו הלם באוזניו כשטיפס בצדדים המתפוררים של הבור שיצרו, ואז לא היה זמן לשום דבר אחר, כי זה היה זה, זה היה מה שחיכו לו, התאמנו לו, חלמו עליו. מסכות כסף וגלימות שחורות וקללות שעפות בכל מקום וכל מסכה שהסתכלה עליו הייתה פרצוף של מישהו שרצח את אביו, שאסרה את אמו, שביזתה את אחותו, שהרעיבה את אחיו.
לא משנה כמה ניסה במהלך השנים, הוא לא ממש זכר את הקרב עצמו. כמה רגעים, כמו כשדניס הרג את אוכל המוות שרצח את קולין, נצרבו אל זכרונו בדיוק של תמונה, אבל הרוב היה מטושטש. קסמים וקסמי נגד, קללות, לחשים, כישופים, חסימות, לרוץ ולהתכופף ולתקוף ולמלא פקודות וכן אדוני כן גברתי באבק ובפיצוצים ובהבזקים.
ואז הייתה הפסקת האש, וזה לא היה טוב יותר. לא יכולת להרשות לעצמך להתחיל שוב לחשוב כי היית חייב למצוא ולעזור ולחפש ולתייג ולזכור את כישוף משקל הנוצה, כי הרגליים והקרסוליים של גולדשטיין רוסקו ללא היכר מתחת לגוש אבן שנפל והיית חייב להרים את הגוש ולהרים אותו ולקחת אותו לאולם הגדול לפני שלא יהיה עוד זמן. מקגונגל לקחה אותו לצד, ואמרה לו בזהירות ובעדינות שקייטי נהרגה בתחילת הקרב, אבל אפילו הזיכרון הזה היה מנותק כמו חלום.
הדברים לא היו באמת אמיתיים עד שהכול נגמר. ממש נגמר, ואתם-יודעים-מי היה סתם בחור בשם רידל בסוף, בחור שנוויל התנגד אליו כאילו היה סתם חוליגן ושהארי פוטר הרג באמצעות אקספליארמוס פשוט. זה היה כל כך מטורף וחלומי בפני עצמו עד שהחלום נשבר.
וולטר נפל על ברכיו, כל גופו רועד, מופתע מדי בכלל לדעת למה רעד כל כך, למה רצה להקיא אבל גרונו היה יבש מדי, מה גרם לו לבכות בצורה שלא בכה לפני כן כשהתכרבל לצד השאריות המפוחמות של אחותו. קולו נשמע מוזר לאוזניו, הבכי שונה ממה שהיה בדובשנריה לפני כמה שעות, עמוק יותר וצרוד יותר, וצורב את גרונו מרוב כאב.
בפעם הראשונה, אבל לא האחרונה - עדיין הייתה לו אימא שחזרה מאזקבאן, בית בו היה עכשיו האב והבעל ולא רק הבן הבוגר, שלושה אחים שחיכו לו במלון דרכים ששולם בגלל גאוותה של אישה צעירה - וולטר כרע ברך בשאריות השבורות של בית ספר של ילדים ובכה כמו הגבר שכבר היה יותר מדי זמן.
(1) לזלי גארט- תלמיד שנה רביעית מגריפינדור.
בל, קתרין אליזבת'
גריפינדור
ת"ל. 17 במרץ, 1979
ת"מ. 2 במאי, 1998
OOO
בהתחלה, הם חשבו שהינשוף בא עם תוצאות הכשיפומטרי שלה, והופתעו שבא כל כך מוקדם, בקושי שבועיים לאחר סיום שנתה האחרונה בהוגוורטס. המעטפה הייתה עבדה וכבדה, חותם משרד הקסמים מעטר אותה בשעווה כחולה וכהה, אבל כשבחנו אותו שוב, הוא היה ממחלקה שאף אחד במשפחת בל לא שמע עליה: הועדה לרישום בני המוגלגים. בתוכו, היה תשאול ארוך לאביה, שדרש את אילן היוחסין שלו שישה דורות אחורה, וכשלא הצליח לממלא כל בן דוד או קרוב משפחה, שלא לדבר על להוכיח שאחד מהם היה מכשפה או קוסם, הם באו.
המעצר האמיתי היה מטושטש בזיכרון של קייטי. הוא קרה אחרי חצות, והיא כבר ישנה כשהדלת נפרצה, נשמעו צעקות כועסות, הקולות הצרודים שקראו בשמו של אביה. היא תפסה את שרביטה, רצה לעזור, אבל אמה תפסה אותה מחוץ לחדר השינה, מבטה קשה יותר ממה שקייטי ראתה אי פעם במכשפה העדינה בדרך כלל כשציוותה על הבת הבכורה לתפוס את הילדים הצעירים ולברוח. לברוח ולא להסתכל לאחור.
זה היה הדבר הכי קשה שאי פעם עשתה עד אז. הדו קרב מתחת היה אכזרי, היא שמעה צרחות, צעקות, פיצוצים וצלילי ריסוק שאיימו בכל עצב וגיד בגוף שלה, אבל איכשהו, היא עדיין לא ממש ידעה איך, היא נשארה קרירה בחוץ. באופן מדהים, תומאס וטימוטי עדיין ישנו, אבל היא הטילה סילנסיו על אחיה בני הארבע כשהעירה אותם, עטפה אותם בגלימת מסעות, דחפה בחופזה כמה דברים אל תיק הקווידיץ' הישן שלה מהוגוורטס.
בדיעבד, היא הייתה צריכה לקחת יותר, להשתמש בכישוף הקטנה, אבל לא היה זמן לחשוב. לקחת את התאומים, לקחת את וולטר, לקחת את לוסי, לא להקיא כשנתנה סטירה לאחותה בת העשר וגרמה לה לסתום, להפסיק לבכות, לקחת את הדברים שלה. ואז היא פשוט אחזה בידיהם והסתובבה במקום וברחה בתפילה אחרונה, ידע מר וחנוק שלעולם לא תראה שוב את ביתה, את הוריה.
באופן מוזר, עם כמה שהייתה קרובה לאמה ולאביה, קייטי לא התאבלה עליהם, אפילו לא לאחר שקראה בנביא שאביה נהרג כשהתנגד למעצר ושאמה נשלחה לאזקבאן. זה לא היה חוסר אמונה. היא ידעה בדיוק מה זה אמר, הבינה טוב, הו, מרלין, זה ממש כאב מספיק. היא פשוט לא יכלה להתאבל. היא הייתה בוגדת בדם עכשיו, סכנה לכל מי שינסה להפר את החוק ויציע לה עזרה. תכולת הכספת שלהם בגרינגוטס הוחרמה, והיא הייתה מובטלת ובלתי מועסקת, חסרת בית עם שני שקים קטנים של ביגוד אקראי ותמונות טיפשיות, חסרות תועלת ורגשניות שלא יכלו להאכיל או להגן על עצמה ועל ארבעת אחיה הצעירים.
אחרי שעשרות דלתות נטרקו בפניה בגלל בעלי עסקים ופונדקאים מפוחדים, פנתה קייטי אל העולם המוגלגי, אבל גם שם לא היה כלום בשבילה. היא לא הייתה קיימת שם: בלי תעודת לידה, בלי זיהוי, בלי השכלה. וולטר ניסה לעזור, ניסה לעבוד בשכונות המוגלגיות, הציע לעשות כל דבר בעבור כל סכום שישלמו, אבל הוא לא ידע איך להפעיל מכסחת דשא מוגלגית או איך לשטוף מכונית מוגלגית, וזה הביא יותר מדי שאלות כשאנשים שאלו איפה היו הוריו, למה נראה כאילו לא התרחץ שבוע, למה בהה בכריך נקניק כאילו גווע מרעב אבל שם אותו בכיסו בלי לאכול.
בתוך שלושה ימים, היא הפכה לגנבת, ולא הרגישה ייסורי מצפון. ייסורי מצפון היו מה שפגע בבטנה וגרם לעורה לרעוד מרוב שנאה עצמית כשהתאומים בכו מרוב רעב, כשנאלצו לישון מתחת לגשרים, כשלוסי הקיאה מלאכול סלט עוף שמישהו השאיר בשולחן של בית קפה שהיה חשוף לשמש. קייטי ניסתה לא לקחת יותר מדי, ולא ממוסריות, אלא מפחד שיתפסו אותה, אבל כישוף קונפונדוס גרם למוכר בדוכן הדג והצ'יפס לחשוב שכבר שילמו, ורדוציו הקל עליה להכניס קופסאות שימורים של אפרסקים ודגים מעושנים וחבילות ביסקוויטים אל כיסיה.
הם שרדו ככה את שארית יולי, מחפשים וגונבים, מתחבאים ומוצאים מקלט בכל מקום בו יכלו, אבל הם לא יכלו להמשיך כך לנצח. בתחילת אוגוסט, החום של הקיץ היה בשיאו, וקייטי הייתה ממש נואשת. וולטר כבר כמעט הרג את עצמו, כשניכש גינות בשמש הקופחת עד שלא יכול היה לעמוד, והאדים ורתח מתחת לשמש הקופחת בעבור עשרים לירות שטרלינג באגרוף רועד אחד. לוסי הייתה תמיד צמאה, והתאומים חטפו פריחה נוראית למרות שניסתה לקרצף להם את הבגדים בקסם. היא עצמה ידעה שירדה יותר מדי במשקל במשך שבועיים, ופעמיים היא ברחה ממפגשים עם המשטרה המוגלגית שממש חשדה בהם.
כשהינשוף מצא אותם - משהו שגרם לה לסיוטים - ויידע אותם שנוכחותו של וולטר בהוגוורטס תהיה חובה השנה, והגישה רשימה של דברים נחוצים לשנה הרביעית שמעולם לא היו מפחידים יותר, זה היה הקש האחרון. פעם, לפני הרבה זמן, בעולם שבקושי זכרה, היא רצתה להיות שחקנית, התכוננה לאודישן כדי להיכנס לאיגוד אומנויות הבמה של הקוסמים, אבל עכשיו היה לה תפקיד שונה לשחק.
היא גנבה כסף בפעם הראשונה באותו הלילה, הרחיפה ארנק מחוץ למסבאה מוגלגית, והשיגה להם חדר במלון דרכים. הוא היה ממוזג, קריר ונעים, והייתה בו מיטה אמיתית עם מצעים אמיתיים, אבל יותר חשוב, הייתה שם מקלחת, וזה היה משהו שלא יכלה לחיות יותר בלעדיו. קייטי בקושי הרגישה את גופה, כאילו הסתכלה על עצמה ממקום מאוד רחוק כשהעלימה את השיער מרגליה, ייבשה וסלסלה את שיערה, שינתה את שפתיה לאדום עז ועיבתה את ריסיה בצורה כמעט מצחיקה מול המראה.
הלבנים שלה היו מכותנה לבנה ופשוטה, אבל אחרי כמה ניסיונות כושלים להפוך אותם לתחרה שחורה, היא נתנה להם להישאר ככה. זה היה בתולי, אחרי הכל, וזה ילך עם התלבושת האחידה שלה. תלבושת בית הספר שלה עדיין הייתה במזוודה שלה כשברחה, אבל הייתה לה תחושה שהיא תועיל. היא לא שינתה את הצבעים של גריפינדור, אבל החצאית קוצרה עד שבקושי כיסתה את התחתונים שלה, הסוודר התכווץ עד שהיה מאוד צמוד, והיא הידקה את הגלימות עד לגרונה לפני שיצאה סופסוף מהשירותים. היא לא רצתה שידעו, ואילו וולטר היה מספיק בוגר כדי לנחש.
ההנחה הצינית של קייטי בנוגע לתלבושת שלה הייתה נכונה. האדום והזהב, יחד עם העמידה שלה והכאב שלא יכלה למנוע ממעמקי עיניה משכו מאוד בסמטת נוקטורן. הם צחקו על הגאווה השבורה של תג האריה על החזה שלה, לגלגו עליה, ירדו והטרידו ונפנפו בכמה שנפלה, אבל מהר מאוד לא היה אכפת לה. הפסיק להיות לה אכפת איך קראו לה, הפסיק להיות לה אכפת מה רצו שתעשה, ומה שעשו לה כששמות לא הספיקו, כי זה לא שינה, לא כששילמו.
היא אמרה לילדים שעבדה במסבאה. זה הסביר את השעות המאוחרות, השפתיים, השיער, העיניים. קסמי הריפוי שלה תמיד היו טובים, הם לא ראו פצעים או טביעות יד או כל דבר אחר, והפצעים הכהים ביותר לא נראו בכל מקרה. מה שידעו, כל מה שידעו, היה שיש אוכל על השולחן, ששילמו על המלון, ושוולטר יכול היה לקנות דברים לבית הספר - אפילו אם היו יד שנייה - ושלפעמים, הצליחה לקנות להם ממתקים או ספרים או דברים קטנים אחרים שהפכו את הכל לנסבל.
כשוולטר חזר בחג המולד, אפילו היו לה מתנות, והיא הרגישה משהו שקצת הזכיר תקווה בפעם הראשונה שיכלה לזכור כשאמר לה שנוויל יצר מחדש את צ"ד, ושהם כבר לא מועדון שיעורי הבית שהייתה בו, אלא צבא אמיתי. במשך כמה שעות, כשאחיה סיפר לה על האימונים והתכניות, על כמה שהילד שזכרה גדל והפך למפקד, על כמה שחדר הנחיצות עזר להם עכשיו, היא אפילו האמינה שהכול יהיה בסדר בסוף. ואז, כמובן, השמש שקעה, והיא חזרה למציאות.
למרות הדמעות והכעס שכל הלקוחות שלה הביאו, קייטי לא הרגישה חרטה על מה שעשתה. אם בכלל, היא הייתה גאה שלא נפגעה מהקורבנות שהקריבה כדי לטפל במשפחתה. אז בלילה שבו אוליבר ווד קרא בשמה כשחצתה את סמטת דיאגו, הבושה שצרבה בה כל כך עמוק בגלל האימה שבקולו הפתיעה אותה מאוד.
הוא ניסה להציע לה עזרה, להציע לה כסף, אבל היא סירבה. זה לא בגלל איזו התנגדות טיפשית לקחת צדקה, היא הסבירה, אלא לטובתו. קייטי כבר לא הייתה סתם חברה וחברת נבחרת לשעבר, ואם שחקן מקצוען ייתפס כשהוא נותן כסף למכשפה כמוה, היא לא תוכל להציל אותו מסילוק מהליגה על התנהגות לא נאותה. אפילו כשהכול היה מסוכן, לשכנע אותו לשכוח שראה אותה לא היה אפשרי, אבל כשסופסוף השאיר אותה מאחור, המטבע המכושפת שהייתה באגרופה היה שווה יותר מאשר כל כספת בגרינגוטס.
היא נדלקה חודשיים לפני שציפתה, אבל היא עדיין הייתה מוכנה. היא ארזה במהירות ובחוכמה הפעם, ונישקה את אחיה לשלום בעדינות, כשלקחה את לוסי הצידה והסבירה שהיא עומדת להילחם לצד וולטר, ושזה יהיה הסוף, כך או אחרת. הארי חזר, הוא נלחם, ובבוקר, הכל יבוא על מקומו.
אם ינצחו, אבל וולטר וקייטי לא יחזרו, היה על לוסי לנסוע באוטונוס אל הקלחת הרותחת ולדבר עם בעל הפונדק, שאוליבר הבטיח שיוודא שיגיעו אל דודתם בבריסטול אם יהיה בטוח להגיע לשם בלי שאוכלי המוות יבואו אליה. אבל אם יפסידו, היה עליה להביא את עצמה ואת אחיה אל משרד הקסמים כיתומים ולהישבע אמונים לכל מה שרצו שתישבע. זה כבר לא שינה.
למרות כל מה שעברה כדי להגן על משפחתה, קייטי לא ממש ידעה אם ניצחו או הפסידו. כשכישוף האינסנדיו פגע בגופה והפך אותו למדורה, היא שמעה את עצמה צורחת, אבל לא הרגישה כאב. באופן מוזר, למען האמת, הייתה זאת הפעם הראשונה במשך עשרה חודשים שהרגישה נקייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה