ממשיכים בסדרת התיקים האישיים. והפעם יש שני תיקים, ויש משהו משותף לשניהם- שניהם שחקני קווידיץ' מצטיינים מהפלפאף! אחד מהם מת, וגם יקבל עשרים עובדות בעתיד. השני חי, ועושה את הבלתי יאומן. קבלו את התיק האישי שלהם.
תיק אישי:
לכל אחד יש סיפור.
אדמס, דרק כריסטופר
הפלפאף
ת"ל. 2 בינואר, 1981
ת"מ. 2 במאי, 1998
OOO
הדבר ששיגע את דרק יותר מכל דבר אחר היה כמות האנשים שהרגישו צורך להתייחס אליו כאל חייה טיפשה, בין אם כסוס משא טוב ונאמן או כדרקון מאיים. אם היה לו גוז עבור כל פעם שקראו לו ברחמים "ענק עדין", הוא היה בטוח שיכול היה לקנות חצי מסמטת דיאגון, והוא תמיד הרגיש צריבה חזקה של עלבון כשמישהו חלף על פניו בחיוך מזויף. אל תפגע בי, בבקשה… לא התכוונתי לעמוד לך בדרך. לא התכוונתי להתקיים בסביבתך, בעצם. פשוט תתעלם ממני, בסדר? או לפחות אל תדרך עליי.
אי אפשר היה להתעלם מגודלו. כשהיה בן שלוש, הורים אחרים שאלו אם כבר היה בגן, והוא עבר את תשעים הקילוגרמים ומטר שמונים בגיל חמש עשרה - הוא לא היה ממש בטוח, אבל אם הוא היה צריך לנחש, הוא היה אומר שהוא עבר אותם באיזה עשרה סנטימטרים ובעשרים וחמישה או שלושים קילוגרמים, בהתאמה - אבל אפילו אם לא היה בנוי לתלפיות כמו מקמילן, הוא היה גאה שהיה כוח ואתלטיות מאחורי הכל, שתמיד ניסה לעשות איתם דברים טובים. אימא תמיד אמרה שהטבע לא עשה שום דבר ללא סיבה. לקח לו הרבה מאוד זמן לגלות מה הייתה הסיבה.
אולי הוא לא בדיוק התאים לרייבנקלו, אבל הוא ממש לא היה טיפש, והוא שנא טרולים כמו קראב וגויל שגרמו לכך שאנשים ציפו שיצטרך עזרה לספור יותר מעשר. למען האמת, דרק האמין שאנשים כמו קראב וגויל הם הסיבה לקיומו. הם השתמשו בגודל שלהם כדי להכאיב, כדי להפחיד, כדי לאיים, ואם זה היה כל מה שהם הבינו וכיבדו, טוב, היה צריך שיהיה מישהו גדול כמותם שיעמוד בינם ובין הקורבנות.
הוא עזר לילדים קטנים מאז שזכר, אפילו לפני שנכנס לעולם הקוסמים. אמו הייתה מוגלגית, והוא גדל עם שתי האפשרויות, ועדיין זכר את הרגע המדהים בו היה בן שמונה והם נפשו בדובר (1). מוגל ענק ושמן וחבריו תפסו שתי בנות מחוץ לקונדיטוריה כשדרק מצא אותם. אבל אמו הייתה אישה טובה, מוגלגית או לא; הוא לא הסתבך בשום צרות ברגע שהבינה מה קרה, והיא נזפה בעצמה באמו של הילד כשבאה וייללה על ה'חוליגן הנורא' שפגע ב'דאדלוש הקטן' שלה. (2)
בגלל זה הוא גם הצטרף לנבחרת הקווידיץ'. בסוד, דרק חשש מלטוס. המטאטא תמיד נראה לו שביר במיוחד מתחתיו, והוא רק חיכה שישבר כמו קיסם השיניים שהזכיר. אבל הוא כבר הצליח להבטיח שטרולי המחמד של מאלפוי לא הניחו אצבע על אף אחד מהפלפאף בשנתו הראשונה, והוא לא עמד לתת להם את הסיכוי עם אלות של חובטים. בגמן ומקמילן אמרו שעליו לשקול להפוך למקצוען, אבל הוא תמיד סירב, ולא אמר להם שהכישרון שלו נבע מאימה ונחישות יותר מאשר מהנאה מהספורט.
חוץ מזה, אפילו אם לא פחד מלטוס, היו לו חלומות אחרים. הם לא היו משהו שדיבר עליו בפתיחות כי הוא ידע שאחרים יצחקו עליו, אבל הוא רצה להיות הילאי. מישהו שעבודתו היא להגן על אנשים, מישהו ששם קוסמים כמו אתם-יודעים-מי באזקבאן לפני שהיה להם סיכוי להרים שרביט על מישהו.
האדם היחיד שידע את סודו היה סטפן. הוא הכיר לראשונה את התלמיד מרייבנקלו בשנה הרביעית, כשקראב ניסה להוציא ממנו שיעורים בלחשים בספרייה, אבל מהר מאוד הוא מצא את עצמו מתעכב במסדרונות, ונשאר באולם הגדול לאחר הארוחות בתקווה שסטפן יתן לו עוד אחד מהחיוכים אסירי התודה. השאלה של רייאן (3) הייתה בדיחה, הוא ידע, אבל דרק הופתע לחלוטין כשהבין שכן, הוא כן היה דלוק על הילד ההוא. ממש.
לקח לו שלושה חודשים לאזור אומץ כדי לבקש מסטפן ללכת איתו יחד להוגסמיד, ולמרות השמועות ששמע, ציפה לחלוטין שידחה במבט מלא אימה. כשסטפן אמר כן… טוב, היה צריך כישוף קריעה כדי להוריד את החיוך מפניו.
הם היו חברים כבר שנתיים, וסטפן עזר לו באופן סודי ללמוד. זה היה אחד מהדברים שהוא הכי אהב בו. אף פעם, אפילו לא לרגע, הוא לא צחק על הרעיון שדרק יהיה הילאי, וכשהדהים את כל הבית כשהשיג ציוני הל"מ או קס"מ בתשעה ממבחני הבגרות שלו, סטפן רק נישק אותו ואמר בכנות הכי נפלאה בעיניים השחורות שלו שבכלל לא הופתע שהעבודה הקשה השתלמה.
להיות הילאי היה מחוץ לתחום כל עוד אתם-יודעים-מי שלט בדברים, כמובן, אבל לדרק לא ממש היה אכפת מהכותרת, והוא המשיך להתעמל קשה כמו תמיד, למרות השינויים האפלים בשיעורים שלו בשנת הכשיפומטרי הראשונה שלו. אם האויב עמד ללמוד את סודותיהם והשקפותיהם, טוב, הוא ישים לב מקרוב, ואם ישרוד את סוף השנה, הוא ילך לשאקלבולט ויצטרף למסדר עוף החול. אותו דבר, כותרת שונה, ואם ינצחו, אולי יוכיח את עצמו כדי שיוכל להתקבל לתכנית ההילאים ברגע שיחזירו אותה.
הוא דאג בעיקר לסטפן. הוא היה מבריק, הוא היה אדיב, ואפילו התברר השנה שהיה אמיץ יותר ממה שדרק ציפה, אבל הוא פשוט לא היה לוחם. הוא הכיר כל כישוף בספר ויכול היה לבצע אותם באופן מושלם שדרק קינא בו, אבל לא הייתה שום תוקפנות בגופו, והרעיון שלעיתים, אלימות הייתה השפה היחידה שהאויב הבין, היה חידה בעבורו. כשחטף קרושיאטוס, הכאב הפיזי לא היה כלום בהשוואה למציאות האיומה שהיו אנשים שלא היה אכפת להם מצדק או מעוול, לא משנה עד כמה האתיקה הייתה הגיונית או עד כמה שהטיעון היה רהוט.
הוא שמח שסטפן היה על מגדל האסטרונומיה. טרי צדק כששם אותו שם, במקום בו יוכל לצלוף בכל אחד מהכישופים המבריקים שלו בלי לראות כמה מכוער היה הקרב למטה. ואוי, מרלין, אבל זה היה מכוער יותר מסיוטיו הפרועים ביותר של דרק.
הם שמו אותו בדלתות עם מקמילן, טיילור (4), וויליאמס (5) ותומאס. רק לראות את החמישה שנבחרו לתפקיד גרם לתחושה אפלה בנוגע למה שיבוא. בלי מכשפות. בלי חברי מסדר- יקרים מדי. שני תלמידי רייבנקלו שהיה ידוע שכמעט הגיעו לסלית'רין בגלל המצפון הקר-כקרח שלהם, רבע טון של עקשנות הפלפאפית, ותלמיד גריפינדור שהודה שהיה שם כי "אני מיותר עד שיהיה לי שרביט." לא בחרו בהם בשביל מסיבת תה.
מישהו בטח ידע. כשההתקפה באה, אף אוכל מוות לא הסתכל אל הדלתות הרחבות ואל חמשת הקוסמים הצעירים שהיו שם. במקום, יללה נוראה עלתה מקצה היער האסור, והגיהינום יצא מהעצים.
היו לפחות שמונים מתוכם. הוא לא דמיין שיש כל כך הרבה אנשי זאב בבריטניה, אבל גרייבק נבח וצעק פקודות לתקוף, לקרוע ולרטש ולהשחית ולא דיבר רק באנגלית, והוא הרגיש רעד שעבר בעמוד השדרה שלו כשהבין שאנשי הזאב נסעו אלפי קילומטרים כדי לשפוך את דמם הלילה.
הם באו בגלים, בהתקפות גדולות שהתעלמו מהחורים הענקיים שחטפו מהקסמים והקללות, הכישופים והלחשים שפגעו בהם ממדרגות האבן הגבוהות. נראה היה שהמפלצות לו הרגישו כאב, עיניהן נוצצות בטירוף, וחטפו אבדות ללא מחשבה כדי להסיח את תשומת לבם של התוקפים כדי שעוד יותר מהם יתקרבו מספיק כדי לתקוף באמת. בתוך כמה דקות זה הפך לקרב פנים מול פנים.
וויליאמס נפל בגל הראשון. הוא בקושי הציץ באדם זאב שהיה מוסתר לחלוטין בזקן שחור ומלוכלך שנופף בגוש בשר קרוע כמו דגל ניצחון, ונחנק כשהבין שזה היה רוב הפרצוף של וויליאמס, פיו פתוח באמצע הגוש בצרחת תדהמה אילמת. אבל לא היה זמן להקיא. הם תקפו אותו, כמעט שישה, והוא קפץ ממרפסת הכניסה, והשתמש בהם כדי לרכך את נפילתו ובמשקלו כדי למחוץ אותם כשצללו שלושים מטרים אל האדמה מתחת. ואז הוא הלך מאחוריהם, איגף אותם, ירה קסמים והכה בעוז עד שהחלו לסגת מהמתקפה המשולבת, והוא הבין שדימם מעשרות מקומות כשהצטרף אל השלושה האחרים בדלתות.
תומאס הצליח לנצל את ההפוגה כדי לרוץ אל שדה הקרב ולתפוס שרביט מאוכל מוות שנפל, אבל בקושי הצטרף אליהם כשהגיע הגל השני. הם איבדו את טיילור הפעם. המפלצות אהבו גביעים, כנראה. אחרי שנפל, החזה שלו נקרע, הצלעות התנפצו תחת רגליים כשהמגנים נלחמו ללא תקווה על חייהם, ולבו נעקר, ונזרק במורד המדרגות אל גרייבק עצמו, שהרים אותו כמו כוסית לפני שדחף אותו אל פיו הפתוח ובלע אותו.
הגל השלישי נקטע בגלל קריסת מגדל רייבנקלו. הם לא הצליחו יותר מדי הפעם, ורק נגסו את האצבע ביד של מקמילן והורידו נתח די גדול מהכתף של תומאס. בנוגע אליו, הוא ידע ששבר את כף היד, ואגרופיו התנפחו ממש, אבל לא היה אכפת לו. יותר מדי אדרנלין בשביל שיהיה לו אכפת.
זה היה אחד מאנשי הזאב בגל הרביעי שהוריד סופסוף את הנער הגדול. כמו השאר, ציפורניו האנושיות היו ארוכות וצהובות, אבל הוא לבש כפפת עור על ידו, פרקי היד מלאים בציפורניים של זאב אמיתי, והנשק הקדום יצא מממנו כשדרק נלחם. הוא ראה אותו רק לרגע, ואז הוא חתך את גרונו, והוא הרגיש אותם מתרחקים כשנפל על ברכיו, מסוחרר כשתפס בפצע, כשהוא יודע שזה חסר תועלת, ורואה את הניצחון בעיניהם כשנוזל חם יצא בזרמים גדולים מבין אצבעותיו.
זה לא כאב. פתאום הכל היה קר, מרוחק, ועיניו התרוממו כשהלחץ של הזרמים באצבעותיו החל להתמעט, וכאילו ראה מרחוק את הניצוצות ואת ההבזקים של הלוחמים על המגדל הגבוה מעליהם. הוא גסס, הוא ידע, היו לו רק כמה רגעים, ובכוחו האחרון, שפעם היה חזק, הוא נאבק כדי לקום מספיק כדי ליפול מהמדרגות אל הצללים מתחת. הוא לא רצה שסטפן יסתכל למטה ויראה מה יעשו לו אחרי שזה יגמר.
הוא תמיד ניסה להגן על אנשים.
(1) דובר- עיר נמל במחוז קנט.
(2) כן, הכוונה כאן לדאדלי...
(3) רייאן ואנס- תלמיד שנה שישית מהפלפאף, אחיין של אמליין ואנס.
(4) פרסאוס טיילור- תלמיד שנה שישית מרייבנקלו.
(5) כריסטיאן וויליאמס- תלמיד שנה שישית מרייבנקלו.
בגמן, פריץ זיגמונד
הפלפאף
ת"ל. 28 באוגוסט, 1982
OOO
כשאמו הייתה בחודש הרביעי, הם ידעו שזה יהיה ילד. כשהייתה בחודש השישי, היה להם שם. כשהייתה בשבוע השלישי, הם ידעו שיהיה להם שחקן קווידיץ'.
פריץ לא הרגיש לחץ, למרות העובדה שאביו הביא אותו הביתה מהקדוש מנגו עטוף בגלימות קטנות של הצרעות (1). הרעיון שיהיה משהו שאינו שחקן מקצועי לא עבר במוחו יותר ממה שעבר אצל אמו ואביו. קווידיץ' היה גם החיים שלהם.
אביו, כמובן, היה מקצוען בעצמו, החובט הטוב ביותר שהיה אי פעם לצרעות, הביא להם כמה תארים בליגה ואפילו, כך אמרו כולם, היה השחקן המצטיין שהביא לאנגליה את גביע הקווידיץ' העולמי הראשון שלה בשישים השנים האחרונות. הוא ידע באופן אישי שהסיבה שהם הושמדו לאחרונה היה בגלל שבגמן לא היה בנבחרת יותר, אבל פריץ עמד לשנות את זה.
במקור, הרעיון היה להקים נבחרת שלמה, שבעה ילדים שיגדלו כולם לשחק את המשחק, אבל אחרי שניתן לאמו הסיכוי לאמן את ההרפיות למרות מה שחשבה שהייתה פציעת כתף מסיימת קריירה, התכניות השתנו. לא שזה שינה. פריץ עמד להיות גדול בעצמו.
הוא רכב על המטאטא הראשון שלו לפני שיכול היה ללכת. הוא התאמן במחבט ובמרביצן קטן ורך לפני שנגמל מחיתולים. והוא ידע יותר ממה שהוץ' (2) ידעה על להיות אתלט רציני. הוא לא לקח ביס אחד שלא תכנן, ובגיל חמש עשרה, היה חזק יותר מרוב הקוסמים הבוגרים. הוא הכיר כל טריק, כל אסטרטגיה, ידע לאן המרביצן יפנה לפני ששינה את המסלול, ופעם שלח אחד ממש טוב מקצה אחד של המגרש לשני כדי כמעט להעיף את השומר של רייבנקלו מהמטאטא ולנצח בקרב. זה היה כמעט הרגע הכי גאה בחייו.
הרגע הכי גאה, להפתעתו, לא היה קשור בכלל לקווידיץ'. זה היה כשארני מקמילן - הקפטן של הנבחרת והקוסם היחיד האחר חוץ מפוטר שפריץ חשב שהיה איום רציני לקריירה המקצוענית - ביקש ממנו לתכנן שיעורי חינוך גופני לצ"ד. הוא הקדיש את עצמו למשימה כמו שהקדיש את עצמו למשחק.
היה צריך לבחון כל קוסם בנוגע לחוזק שלו ולתחומים שהיה צריך לשפר, והוא דיבר במשך שעות עם וויין הופקינס (3), שאביו היה הילאי, בנוגע למה שלוחם היה צריך בניגוד לשחקן קווידיץ'. במשך שלושה ימים, הוא לא עלה על המטאטא שלו, קרא במיטה שלו ספרים על תזונה ושרטט טבלאות, רשימות ודיאגרמות אנטומיות, ועדיין זכר את מבט התדהמה על פניו של נוויל כשהגיש את התכנית למפקד.
פריץ היה לחוץ בפעם הראשונה שבאמת עמד שם מול שאר הבנים בחדר הנחיצות. כשתכנן תכניות, הוא לא באמת הבין עד כמה רובם היו בוגרים. למרות הכוח הגדול בגופו, בלוטת הגדילה שקיווה שתפעל עדיין לא פעלה, והוא בקושי היה בגובה מטר שישים, כשרוב תלמידי השנה השישית והשביעית התנשאו מעליו. אבל כולם היו שם, לבושים בתלבושת התעמלות כמו שאמר, וכולם בהו בו. ברגע הזה, הוא הרגיש ממש רע בשביל נוויל.
הוא לא היה מנהיג, הוא ידע את זה עכשיו, אבל מיד אחרי שהתחילו, זה הפך להרבה יותר קל. זה לא היה קשור למנהיגות, זה היה רק אימון ספורט, והסיכונים הגבוהים בכלל לא היו קשורים. הקווידיץ' גם היה לחיים או למוות, אחרי הכל. הוא טיפל בהם בדיוק כמו אבא שלו, למרות שלעיתים היה אסיר תודה כשמייקל הסביר את ההיגיון מאחורי חלק מהאימונים שלא היה צריך להבין בעצמו, והיה ממש גאה, אפילו אם קצת נדהם, שהכל ממש עבד.
כשהגיעה חופשת חג המולד, כולם ממש הפכו לאתלטים. הבטן הרכה נעלמה, הזרועות התעבו, הכתפיים התרחבו, הפרצופים העגולים הפכו לרזים ולתקיפים. הניצחון הזה כמעט, כמעט ריכך את המכה כשסנייפ ביטל את הקווידיץ', למרות שאפילו לא לראות את הקפטן שלו חוטף מלקות ונתלה כמעט עד מוות גרם לכל כך שנאה בקוסם הצעיר.
הוא עדיין התאמן לבד בחדר, ושיחק אחד על אחת מול רוואן מאוחר בלילה, והיא הייתה טובה, ממש טובה. היא לא נולדה למשפחת קווידיץ' כמוהו, אבל היא שיחקה את המשחק הרבה זמן, והנחישות שלה הייתה גבוהה. היא אפילו הראתה לו כמה טכניקות שהוא נדהם לגלות שלא ידע, טריקים שמכשפות השתמשו בהם כדי להימנע ממרביצנים שהיו חוסר השוויון הכי גדול במשחק, והוא הצליח להתאים אותם לעצמו. בתמורה, הוא הראה לה איך לאחוז כמו שצריך במחבט, ולהשיג טווח רחב יותר.
הוא התחיל לחשוד שאולי הוא נדלק על רוואן גליניס. היא לא הייתה מכשפה יפה, עם לסת מרובעת, אף שנשבר כמה פעמים, ושיער שקוצץ ללא רחם, אבל הייתה בה תשוקה תוקפנית שהמיסה אותו, והוא שיחק יותר חזק ממה שידע שהיה מסוגל כדי לגרום לה לתת לו את החיוך העקום הזה ולהגיד "לעזאזל, חרק, זה ממש לא רע!"
היא הייתה היחידה שהתוודה בפניה שאביו קרא לו חרק, אבל הוא ידע שתשמור על זה בסוד. אחרי הכל, היא הבינה את זה. השאר בצ"ד תמיד אמרו שמלחמה זה לא משחק, אבל הם היו אולי השניים היחידים שהבינו שמשחקים נתפשו באופן לא הוגן כמשהו שנלקח בקלות. היה יותר מדויק, בעצם, אם להגיד את האמת, להגיד שמלחמה היא כן משחק… כל עוד השווית אותה למשחק הגדול. וזה לא היה ג'וג'ואים (4).
פריץ לא פקפק בצורך להילחם, וזה לא היה רק כי סנייפ ביטל את הקווידיץ'. אתם-יודעים-מי פשוט טעה, והוא לעולם, לעולם לא יסלח, יותר משאר הבית שלו, על הרצח של סדריק דיגורי. לפעמים, הוא עדיין חווה סיוטים בנוגע לכך. אביו היה אחד מהשופטים בטורניר הקוסמים המשולש, והוא ממש פגש את סדריק כמה פעמים מחוץ לבית הספר, ואלו היו, אם הוא היה כנה עם עצמו, הפעמים היחידות בהן נפגש עם סדריק. תלמיד שנה שנייה ותלמיד שנה שביעית פשוט לא התחברו, בעיקר כשהתלמיד מהשנה השביעית היה מישהו כזה מדהים.
לסדריק היה הכל. מראה, מוח, כישורים על המטאטא… הוא היה גבוה ורחב מכדי להיות מחפש, כולם אמרו, אבל הוא הצליח איכשהו, וכבר היו שתיים או שלוש נבחרות שהתחרו עליו ברגע שיגמור בית ספר. הוא שמע לחישות במשרד של אביו שהם רק רצו למכור מוצרים למכשפות ולהגדיל את ההכנסות של המועדון, אבל פריץ ידע שזה לא נכון. סדריק באמת היה מחונן, השתמש בטווח הארוך שלו כיתרון, טס יותר טוב אפילו מפוטר, וזה היה לפני שהתלמיד המחונן מגריפינדור נפל לסוהרסנים.
אבל אז פוטר חזר מהמשימה השלישית, והוא בכה ודימם והיה הרוס… ואחז בגופה שהייתה לבושה בצהוב ובשחור. זאת הייתה הפעם הראשונה שפריץ ראה גופה מתה, והמראה של העיניים שבהו בריקניות, של הזרועות החזקות רפויות באופן לא נכון, של הפה הצוחק שהיה פעור וכחול…
אתם-יודעים-מי היה צריך למות באותו ביטחון שבו ישחק עבור הצרעות.
זאת הייתה מכה חולנית ומרסקת כשנאמר להם שיצטרכו להתפנות ולהשאיר את התלמידים הבוגרים להילחם, אבל הוא מילא פקודות והלך עם השאר, מקווה באופן פרטי שזה רק תכסיס, זיוף כדי להטעות את הסלית'רינים לחשוב שהם באמת עומדים לפגוע במספרים שלהם עד כדי כך. אבל אז קולין נכנס אל בית הקפה של מדאם פודיפוט, שם חיכו תלמידי השנה החמישית מהפלפאף, והוא כבר הביא את כל צ"ד של גריפינדור איתו, והכריז שהם חוזרים, שהם מצטרפים אל הקרב, ושהוא ייקח כל חבר צ"ד שירצה לבוא.
פריץ היה הראשון שיצא.
הוא דאג איך יתפקד כשיבוא הקרב, אבל זה לא היה שונה ממשחק הגמר. בטח, פחדת והלב שלך הלם וכפות ידיך הזיעו וכל חוש היה מרוט, אבל ככה זה היה כשמשהו היה חשוב כל כך, והוא למד לפני הרבה זמן לנצל את זה.
כשאיבדו את הקריווים, זה היה הלם, אבל לא היה זמן, והוא לא תפס את הסניץ', הקרב עוד המשיך. נוויל לקח אותו אל החממות עם וויילן ופרקינסון, ופריץ מצא את עצמו בתוך הטירה, קודם זורק חופנים של מלכודת השטן כמו מרביצנים שזזו אל התוקפים בגלימות השחורות, ואז נלחם מולם פנים מול פנים.
בדו קרב קוסמים, הוא היה די נורא, אבל היו לו עוד שיטות להילחם. הוא הביא את המחבט שלו איתו - היה לו אחד אמיתי מסדרת המשתק 18 המקצועי - והוא העיף חתיכות אבנים בעזרת שרביטו, וחבט אותם אל הראשים בברדסים ואל הפרצופים במסכות בכוח חזק כמו כל כישוף. הוא בטח הוריד איזה שמונה, ופגע רציני בעוד שלושה לפני ששמע את עצמו צורח, והמחבט והשרביט נפלו ונאבדו מיד באבק ובכאוס.
ידיו וזרועותיו בערו. אש לא טבעית, מתפתלת, זזה וכחולה. שום מרביצן, שום נפילה, שום עצם שבורה, גיד קרוע או זעזוע מוח כאבו כל כך.
הם אמרו לו אחר כך ששיימוס ניסה לכבות את האש באגואמנטי, אבל הלהבות היו מקוללות, והוא נאלץ לדרוך עליהן. הם אמרו לו אחר כך שהוא התנדנד בהכרה. הם אמרו לו אחר כך שעזר להציל את חייו של נוויל כשמנע מפנריר גרייבק לקחת את חרבו של גריפינדור, ושהבטיחו לו מסיבה, אבל הוא לא זכר את זה.
הוא לא זכר כלום, בעצם, מהרגע הנורא בו הלהבות הכחולות שרפו אותו ועד שהוא הגיע לקדוש מנגו, ואביו היה שם, רוכן מעליו ומזיז את השיער מפניו עם המבט הכי נורא בעיניו. אמר לו שהמרפאים נאלצו להוריד לו את הידיים. אמר לו שהפצעים היו מקוללים. שהן לא יגדלו מחדש.
את זה הוא זכר. את הרגע הזה הוא תמיד יזכור, להסתכל על זרועותיו ולראות את הגדמים מהמרפקים והלאה, את הדבר הקר, הרירי ונוראי שיצא לו מהחזה, ואת איך שקולו של אביו רעד, וכמה שאמו בכתה.
הם ציפו שזה ישבור אותו, אבל זה לא. הוא תמיד זכר את הרגע הזה, כי זאת הייתה הפעם הראשונה אי פעם שתפס פיקוד על האיש שהיה המאמן שלו, המורה שלו, הגיבור שלו, וההשראה שלו, כשהרים את סנטרו והחזיק את הגפיים הפצועים, בחן איך המרפק שלו הסתובב, איך כתפיו עדיין היו חזקות. "אבא…"
אביו הרים את מבטו, והכריח את מה שפריץ הניח שהיה אמור להיות חיוך תומך על פניו ההרוסות. "מה אתה צריך, חרק?"
"תצטרך לבוא להתאמן איתי מעכשיו. אני לא עומד לתת לאף אחד חוץ מלטוב ביותר לקשור את המחבט הזה חזק כשאהיה מקצוען."
(1) הצרעות מוויימבורן- הנבחרת של לודו בגמן.
(2) מדאם רומילדה הוץ'- המורה לקווידיץ'.
(3) וויין הופקינס- תלמיד שנה שביעית מהפלפאף, היה ברשימת התלמידים המקורית של רולינג.
(4) ג'וג'ואים- גולות של קוסמים שמתיזות נוזל מסריח בפנים של השחקן היריב.
(5) כריסטיאן וויליאמס- תלמיד שנה שישית מרייבנקלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה