סיפור אחרון באמת + תיק אישי

מתברר שטעיתי- והיה עוד סיפור קטן אחד לתרגם לפני שהיינו צריכים לעבור לשאר הסיפורים. נו טוב… בכל מקרה, נתרגם אותו, הוא על ויקי פרובישר (תלמידת גריפינדור) ורוואן גליניס (תלמידת הפלפאף, המאמנת) ועל הרומן שלהן. ואז נמשיך עם סדרת התיקים האישיים, והפעם על אחד מהתלמידים האהובים עליי ברייבנקלו.

ניצחון:

הניצחון הוא באיך שאתה מגדיר אותו.

"Navy Green salamander fiend, bitches never heard you scream You two-faces, scum of the slum, I got your whole body numb-" ענני הבל הפה באוויר החורפי שברו את הקצב החד של המילים כשרוואן הלכה בחצר, אגרופיה מפגינים את הכוראוגרפיה האלימה של השיר שלא התאימה לחיוכה הקורן והרחב. "-(Blowin like Shalamar in eighty-one (1-"

רוואן הסתובבה, וקצת כופפה את המפשעה שלה כאילו בריקוד, ואז ויקי צחקה, אפילו שלחייה האדימו מרוב בושה ממספר התלמידים ההולך וגדל שצפה בתצוגה המוזרה. היא קברה את פניה בכפפות האדומות שלה, ובטח לא היה כזה הבדל בצבע ביניהם. "אוי אלוהים, בבקשה, רו -"

"Sound convincin, thousand dollar court by convention -" איך היא עשתה את זה? הייתה לה שליטה מוחלטת בגופה, תנועותיה כל כך חדות, כל כך מדויקות וחזקות וקשוחות… ועדיין היה ממש, ממש לא יכלה לרקוד. הקצב, אפילו בגרסה הנוראית הזאת, לא היה נכון, אבל לרוואן לא היה אכפת, כשהסתובבה חזק וליקקה את שפתיה.

ויקי גלגלה את עינייה, תקעה מרפק בגב של החברה שלה והתחילה שוב ללכת אל הטירה באנחה מוגזמת שכמעט הסתירה את חיוכה. "את בכלל מבינה מה את אומרת?"

"כמובן שכן." הכתפיים שלה המשיכו לקפוץ כשהדביקה את ויקי. "קיבלתי ת'אלבום לחג המולד. 'ני יכולה לקרוא. Hands, like Sonny Liston, get fly permission -"

"רישיון טיס?"

רוואן קרצה, ושמה את הקפוצ'ון שלה מעל שיערה הבלונדיני הקצר והקוצני. "דבר מקווידיץ'?"

"אבל הוול טינג -"

"וו-טאנג."

"וו-טאנג," תיקנה את עצמה ויקי, "הם לא להקה מוגלגית?"

"ממתי את יודעת את זה?" הריקוד המוזר עצר לחלוטין עכשיו, והיא נראתה ממש נרגשת. ויקי חייכה, והציעה את ידה עם מצמוץ מפלרטט בעיניה.

"אני חוקרת." רוואן לקחה את הסימן, ושילבה מרפק כדי לתת לויקי לקחת את זרועה ולקרב אותה. בניגוד למעיל החורף העבה של ויקי, היא לבשה רק קפוצ'ון מעל חולצה דקה, שניהם מוכתמים מרוב זיעה, אבל היא רצה סיבובים שלמים מסביב לטירה לפני שויקי באה וגרמה להופעה הטיפשית, והחום עדיין יצא ממנה בגלים, צווארה זוהר וממש מעלה אדים אם הסתכלת מספיק מקרוב. זה היה מביך, אבסורדי, חסר תועלת, אבל שתיהן ידעו שהיא חיבבה את זה יותר ממה שיכלה להודות, אפילו אם לא הבינה למה.

היא נתנה לידה להחליק קצת יותר אל זרועה של רוואן ומסביב למותניה, בקושי נמנעת מהפיתוי לתת לאצבעותיה להחליק נמוך יותר ולאחוז בתחת המוצק שלה. "זה משנה לך," ויקי הסבירה. "אפילו אם אני לא מבינה למה."

רוואן שקלה זאת לרגע, נשכה את שפתיה, ואז שוב משכה בכתפיה. "קצב מרושע. בא-א-בא-בא-באקה-בא-בא… מתאים לי, לא חושבת?"

"אני לא חושבת שזה היה וולשית."

"קיימרון גוואלה פופט (2)." המילים הללו גרמו לויקי לפלוט צווחה קטנה. זה לא היה הוגן. היא ידעה שזה לא היה הוגן.

"את מגוחכת."

"ואת מאוהבת."

ויקי נחרה בזלזול מדומה, והלכה הצידה בדרמטיות, למרות שלא עזבה לילדה השנייה את היד. "באמת?"

"אני מקווה בשבילך." רוואן סחררה אותה שוב בסיבוב קטן, ואז רכנה כדי לשתול את מה שציפתה שתהיה נשיקה קטנה אבל הפכה לצביטה בקצה האף שגרמה לויקי לצווח בהפתעה. היא ניסתה להתחמק, אבל רוואן לא עזבה, והפכה את קולה לקול מצווה וחסר רחמים של אחראית אימונים. "חבל לחשוב שסתם שיחקת איתי כדי להתאמן יותר טוב."

"זה עדיין לא עזר לי." ויקי החזיקה מעמד בעקשנות. "זה היה צריך. את ממש כלבה לגבי זה."

"אה, כן. רציתי שהילדה שלי תראה את הצד השני בזה. אני כלבה מוחלטת." הן רק שיחקו, אבל הצחוק בסוף היה יותר מדי כפוי, ונוצר מתח חדש בקווים החזקים בגופה שהטריד את ויקי. היא שחררה את עצמה שוב בלי התנגדות, ושתיהן עצרו כשרוואן הרימה את ידה, והחזיקה את סנטרה בצורה שהייתה יותר מאיימת מרומנטית.

השינוי בגישה הפתיע את ויקי, אבל באותו הזמן היא הייתה רגילה אליו. השנה, כולם נהיו קצת מוזרים, המים האפלים והחדשים החביאו שרטונים וסלעים שלא ראית עד שמחצו אותך. האגודל המיובל ליטף לה את הלסת. "זה לא משחק, ויק. את יודעת, נכון? את יודעת למה אני לא מקלה עלייך, וזה לא שאני מתביישת שיש לי… רגשות ואותנו ואת החרא הזה."

איזו משוררת. עדיין, לא היה צריך לחייך, והיא המשיכה להסתכל בעיניה. "אני לא אמרתי את זה. אני יודעת שאנשים ימותו."

"והעבודה שלי היא לוודא שאת לא תהיי ביניהן."

עכשיו היא הורידה את היד מפניה, ולחצה אותה חזק כשנתנה לקצת מהעוצמה שלה להיראות. "או את."

"'ני לא אנסה למות," עכשיו רוואן הפנתה את מבטה, עינייה סורקות במהירות את המדשאות מאחוריהן. "אבל בואי נהיה נורמליות."

"לעזאזל. די אהבתי ש -"

"די, ויק." מבטה הסתכל עליה בעוצמה מפחידה שגרמה לה כמעט להתבייש מהצחוק הקטן. "את יודעת שאני קשוחה."

היא לא ידעה, אבל חששה שכן, ונשמה נשימה ארוכה ומתוחה. "אני לא חושבת שאני אוהב את זה."

"יש חלק מאיתנו…" רוואן שוב הפנתה את מבטה, שחררה את ידה והחלה לצעוד. ויקי הדביקה אותה, אבל היא לא הסתכלה שוב בעיניה, וכתפיה החלו את התנועה התוקפנית שוב, בצורה חדשה וחסרת הנאה שתיעלה את האנרגיה מאגרוף אחד אל כף ידה. "...אני, דרק, פריץ, ארני, פיניגן… אנחנו יודעים שאנחנו נילחם כמו השטן, וזה יהפוך אותנו למטרות שלא שורדות את הלילה ולבני זונות שמנצחים קרבות. ו… ו… אנחנו… אנחנו… אנחנו בסדר עם זה."

זה היה שקר בדרכים שלא שינו והאמת הנוראית בדרכים שכן, וויקי הרגישה בחילה, ובלעה את רוקה. "חשבתי שעמדת להצטרף להרפיות."

"אם יהיה לי מזל, שום דבר לא יעצור אותי." היא הפסיקה לצעוד, ולמרות שעיניה שוב התרוממו, חיוכה היה נטול גאווה, והתחנן להבנה שלא יכלה לתת לעצמה ואולי לקצת נחמה שלא תבקש.

ויקי שתקה הרבה זמן, לא יודעת מה להגיד. לבסוף, היא הושיטה יד אל כיסה, קולה קצת מעל ללחישה כשהוציאה את המעטפה הקטנה שהייתה הסיבה היחידה שבגללה הלכה למדשאות כדי למצוא את חברתה מלכתחילה. "הבאתי לך מתנת חג אהבה מאוחרת."

רוואן לקחה אותה בשקט, ופתחה את המעטפה, אבל פרצופה השתנה כשהציצה פנימה, פיה נפער כשהחלה לרעוד, שיניה בולעות צווחה נוראית כאילו הקור תפס אותה והעביר אצבע בעמוד השדרה שלה. "ויק, את! לא… אוי פאק, פאק, זה -"

ויקי הנהנה, ולקחה שוב את המעטפה חפני שרוואן הפילה אותה ומשכה משם את הקלף הירוק והזהוב, ויישרה אותו כדי להצביע על שורת מספרים שהייתה מתחת למושבים וללוגו של שני H מצטלבות. "תסתכלי על התאריך."

"זה -" השמחה הבולטת הפכה פתאום לבלבול, ורוואן הסתכלה על הכרטיס, וסובבה אותו בידיה כשקימטה את מבטה. "אני לא -"

"משחק הפתיחה של העונה." הסבירה ויקי בעדינות. "הראשון באוקטובר, שנת אלפיים. זה יהיה המשחק הראשון שלך." היא הציעה לה את המעטפה, ועזרה לידיה הרועדות של רוואן להחזיר אותו, לקפל אותו, לשים אותו בכיסה. עכשיו היה לה קר, והסומק מהריצה נעלם לגמרי, אז ויקי הורידה את מעילה, ושמה אתו על כתפיה של הילדה האחרת כדי למשוך אותה קרוב לנשיקה עמוקה.

התלתל שיצא מקצה הקפוצ'ון שפשף את מצחה, זיעת המלח עדיין על שפתיה כשהן נפרדו לבסוף רק כדי שויקי תוכל ללחוש לפיה בשקט כזה עד שרק שתיהן שמעו. "תהיי שם, בבקשה. אל תאכזבי אותי, רו."

זרועותיה של רוואן היו סביבה עכשיו, ועטפו את המעיל כמו סמיכה שעטפה את שתיהן חזק כמגן מהרבה יותר מהקור. "מותק, אני קשוחה, אמרתי לך -"

"בשבילי את לא."

נשימה עמוקה, והיא הרגישה את השריון שוב חוזר, וחשה את החיוך החצוף חוזר לפני שראתה אותו והרגישה את רוואן מתרחקת. "כן, טוב, נראה. אולי את תגיעי, ואני בטוחה שאני אהיה שם… כל עוד אין לך בעיה עם הגופים החשופים."

ההבטחה והתנועה מסביב בקושי נשארו, ואז החיוך הרדוד והצבוע חזר, התחושה חסרת האכפתיות חזרה מאחורי עיניה, ורוואן זרקה את ראשה, ושמה את הקפוצ'ון שוב כשהסתובבה והחלה לרוץ, אגרופיה מכות בשותף האימונים הבלתי נראה. "קדימה, ויק! שוקולד. אני צריכה שוקולד וצ'יפס. בואי נלך! נלך למטבחים, נלך למזרן, נעשה כמה סיבובים, ואולי נתמזמז קצת?"

היא הייתה במרחק עשרה מטרים והאיצה, ואף אחד חוץ מויקי לא שם לב שכתפיה היו קצת גבוהות מדי, וקולה קצת בלע את המילים הריקות והבטוחות. "The swift chancellor, flex, the white-gold tarantula Track truck diesel, play the weed God -"

הסוף

(1) רוואן שרה את "ניצחון" (Triumph) של הוו טאנג קלאן. אתם יכולים לשמוע את השיר פה... החלק שהיא שרה זה 4:37.

(2) בוולשית- וויילס הופכת את הכל ליותר טוב.

תיק אישי:

לכל אחד יש סיפור.

אקרלי, סטיוארט אדווארד

רייבנקלו

ת"ל. 19 בפברואר, 1981 (1)

ת"מ. 2 במאי 1998

OOO

הוא נדהם כשמוין לרייבנקלו.

בעצם, הוא ציפה שיהיה גריפינדור, ולא בגלל שחשב שהיה איזה סוג של גיבור. אבל הוא לעולם לא היה אקדמי מאוד, למעשה, הציונים שלו בבית ספר יסודי היו די נוראיים. הסיבה שחשב שיהיה בגריפינדור הייתה כי אהב כל כך את אור הזרקורים, כי הדבר הכי טוב בעולם היה להיות על הבמה, שקהל יהיה בכף ידך, שאתה יכול לגרום לאנשים לרקוד ולבכות ולצרוח ולמחוא כפיים למוזיקה שלך. הוא תכנן להיות כוכב רוק, כמו אביו, הגיטריסט והסולן של השיקויים השרופים, והוא ידע שהוא היה בדרך טובה.

כל משפחת אקרלי הייתה מוזיקלית. סבתו הייתה כנרית בקונצרטים, אמו הייתה זמרת ליווי בתקליטי סונורוס (2), וזה אולי לא נראה כזה גדול, אבל יכולת לשמוע את קולה בחצי מהלהיטים הגדולים בגל"ק, והיא סירבה עשרות פעמים לפנות לקריירת סולו כשיכלה לעבוד עם כל להקה גדולה בעולם הקוסמים עם מה שעשתה. סטיוארט עצמו הראה את סימן הקסם הראשון שלו בגיל שלוש, כשזימן את הגיטרה של אביו מהמדף הגבוה בו הייתה - כך קיוו - מחוץ לטווח ההגעה שלו. זה גרם לטיול לקדוש מנגו ולצלקת לבנה ודקה שעדיין הייתה בשיערו, אבל גם לא ממש הפתיע אף אחד.

בגיל ארבע, הייתה לו אחת משלו שאביו כיווץ לגודל המתאים, ובגיל שמונה לא רק שידע לנגן עליה, אלא גם על גיטרה באס, תופים, פסנתר, וגם די הצליח על הכינור. הוא הניח, בעצם, שזה מה שהוביל אותו לרייבנקלו. הספרים לא היו העניין שלו, אבל הוא יכול היה להקשיב לכל שיר ולכתוב את התווים שלו בתוך שעה, והמחשבות שלו יצאו בתווים ובחצי מז'ורים, במטרים ובחמשות, במינורים וברבעים. אולי בקושי הדביק את שאר השכבה, אבל הוא יכול היה לגרום לראשו של טרי להסתובב מרוב מידע טכני על מוזיקה בפחות מחמש דקות.

הוא היה בשנה השישית שלו, אבל היה לו הרבה זמן פנוי בהתחשב בכך שבקושי הצליח להגיע לרמת כשיפומטרי בשלושה שיעורים: גילוי עתידות, אסטרונומיה ותולדות הקסם, ואת האחרון רק כי הצליח לעבור את השיעור המרדים בכך ששם את המידע בשיר.

מרד הגובלינים היה באלף שלוש מאות ארבעים ושמונה,

כשגרדנק החליט שלזכויות לא יחכה…

האלבום הראשון שלו כמעט היה שלם, אבל כמובן שהוא גנז אותו. אולי זה לא היה המניע הכי אצילי להצטרף למהפכה, אבל סטיוארט קפץ על הסיכוי להיות חלק מצ"ד, כי ידע שיהיה שם כל כך הרבה חומר. כל תנועה תמיד גרמה למוזיקה, נעה בגלל מוזיקה, והתקליטים יעופו מהמדפים בסמטת דיאגון אם מישהו שבאמת היה בחזית יכתוב וישיר את נפילתו של אדון האופל.

סטיוארט כבר נראה כמו מוזיקאי, הוא ידע. הוא לא היה איש צעיר מהמם, אבל נראה טוב והיה רזה, גבוה ודקיק עם חיוך ששבר את השרביט שלך אם היה בשיאו. הוא גידל שיער, עד לחצי מגבו, והוא לא חשב שזאת הייתה רמאות - הוא היה בלונדיני כהה באופן טבעי - להבהיר אותו קצת לזהב בצבע דבש. זה הלך טוב יותר עם העיניים הכחולות-אפורות, וזה התאים לכוכב רוק. כשלא היה במדים, הוא אהב חולצות להקות עם שרוולים קרועים וג'ינס שנאבקו על הסיבים המחוברים האחרונים שלהם, והוא ממש אהב את המבטים שאנשים נתנו בו כששמעו באיזה בית היה.

המוזיקה שלו סבלה קצת יותר ממה שציפה בגלל לו"ז האימונים שצ"ד דרש, אבל הוא עדיין מצא זמן לכתוב תווים ורעיונות לשירים, וכישוף המופליאטו שג'יני לימדה אותם היה ממש שימושי לאימונים לאחר שעת העוצר. הוא לא היה זקוק לאור, אחרי הכל - הוא יכול היה לנגן הכל בחושך - וכשהצליל נשמע לאוזניו בלבד, הוא נשאר ער עד שתיים לפנות בוקר, אפילו שלוש לפנות בוקר בכל לילה, ועבד על האלבום.

זה הדאיג אותו קצת שהאחרים יחשבו שאולי הוא לא לוקח את זה ברצינות. לא את המוזיקה, אלא את צ"ד בגלל המוזיקה. אולי הם יסלקו אותו או משהו אם ידעו שהוא שם רק להשראה, אז הוא לא חלק בהתחלה כלום. הו, הוא ממש רצה לנצח את אתם-יודעים-מי, ותיעב את סנייפ ואת הקארואים כמו כולם, והוא היה מוכן להילחם חזק כמו השאר. אנשים פשוט הצחיקו אותו בנוגע לדברים לפעמים. ג'ניפר לינדזי עדיין לא דיברה איתו מאז שנפרדו, וזה היה רק בגלל שהשתמש בחודש בו הדברים ביניהם התחילו להתפרק כדי לכתוב שלושה שירים. זה לא היה כאילו השתמש בשם שלה או משהו.

סטיוארט היה עצוב כשהשאיר את הגיטרה ואת מחברת התווים שלו מאחור כשברח מהקארואים לאחר שגרמו לנוט להתחיל לריב איתו מחוץ לשיעור גילוי עתידות, והוא שנא את עצמו על כך שהגיב לירידות של התלמיד מסלית'רין. אחרי הכל, כל קיומו היה ראייה די חותכת נגד מה שהילד השני אמר על אביו, ומוזיקת רוק הייתה חריג בולט בנוגע לחוק של קוסמים ואייליינר. ועדיין, היו כמה דברים שבחור לא יכול היה להחליק. אבל המחשבה שהאנשים הנוראיים הללו שמו את הידיים השמנות והמלוכלכות שלהם על כלי הנגינה שלו גרמה לו להקיא.

אולם להפתעתו, החודש שבילה בחדר הנחיצות היה אחד מהטובים בחייו, כמעט טוב כמו הקיץ שעבר בו אביו לקח אותו לסיבוב הופעות ונתן לו לנגן בגיטרה באס בשלושה מופעים כשהבסיסט הרגיל נקע את האצבע. שום דבר לא היה יותר טוב מזה, כמובן, לא עד שיהיה לו סיבוב הופעות משלו, אבל חודש שלם עם קהל תומך, כל הזמן שרצית להתאמן, וגיטרה מהסדרה הייחודית של אקסבייר בורדון טרובדור… לעזאזל, אם נוויל היה מזכיר את זה בפגישה הראשונה, הוא היה צועד אל קדמת החדר לפני ג'יני. הוא ממש בכה כשהבין שלעולם לא יוכל להוציא אותה משם. אולי, רק אולי, אם יוכל לגרום לחדר להבין שהיה צריך את הגיטרה…

הוא מעולם לא חשב על המוות. זה היה מוזר, כי הוא כתב עליו הרבה. לצפות באחרים שהתכוננו אליו היה מלא ברגשות ובתגובות, הכל מהאצילות והאומץ המדהימים שלהם ועד לאלו שחייכו במתיחות ואז בכו לכריותיהם בפחד אחרי שחשבו שכולם ישנו. אפילו היו כמה סיפורי אהבה נהדרים, והוא ממש רצה לנשק את קולין קריווי על כך שהיה סיפור התבגרות כזה מושלם. אבל למרות שיכול היה להמציא עשרה חרוזים שונים למילה מוות, המחשבה שזה יקרה לו לא עברה בראשו.

אפילו בקרב עצמו, הוא לא שקל את המוות שלו. היה מעט הבדל בין צורת המקל לתיפוף ובין שרביט הקסמים ביד, והוא תמיד ידע להטיל כישופים במהירות ובדיוק שהטרידו את אלו שלעולם לא ניסו לבצע את סולו התיפוף באלבום של גוזררתי שש פעמים. הוא החזיק מעמד שם לצד שאקלבולט, אבל קללה פגעה לו בברך כשנלחם מול ארבעה מהבני זונה.

הכאב לא היה כמו משהו שדמיין שבן אדם יוכל לשרוד. הוא צרח, הקיא, אבל הם כמעט הגיעו אליו, וזה היה פשוט בלתי אפשרי שכאב כזה יפסיק לגמרי, אבל נוויל צדק. האדרנלין היה חומר מדהים. סטיוארט ממש הצליח לעמוד על ברך שבורה, להמשיך להילחם, ואפילו להגיע כל הדרך אל הטירה בצליעה איטית, אבל אז הברך התפרקה לחלוטין, והוא לא כעס או התאכזב שלשאקלבולט ולפרוואטי לא הייתה ברירה אלא לצמצם רווחים ולהשאיר אותו מאחור.

אבל בסוף, מצנפת המיון צדקה, ואולי זאת לא הייתה רק ההבנה שלו בצד הטכני של המוזיקה או המהירות בה כתב תווים מסובכים. אחרי הכל, תלמיד גריפינדור, אפילו אחד שהיה פצוע ולא היה מסוגל לעמוד, אפילו עם השרביט שנסדק כשנפל, בטח היה נלחם באיש הזאב שרץ אל הילד שנפל, מיילל ומחייך ומלקק את השיניים הנוראיות והחדות. אבל סטיוארט לא היה מגריפינדור, אז הוא דחף את השרביט לתוך פיו חזק ככל שיכל, ואפילו לא הבין שהמחשבה האחרונה שלו גם הייתה שם של להקה.

רדוקטו ! (3)

(1) ובכן, סטיוארט מוין רק בספר הרביעי, אז הוא בעצם בשנה הרביעית שלו, ונולד ב-1982 לכל היותר.

(2) סונורוס- כישוף מגביר קול.

(3) רדוקטו- קללה שמפוצצת דברים.