אז מתחילים עם הסיפורים שמתרחשים בין שני הסיפורים! הראשון הוא סיפור על בני משפחת וויזלי, או יותר נכון אוסף של קטעים.
ואז: סדרת "תיק אישי"! מספרים על חיילים פשוטים בצ"ד. הפעם על יואן אברקרומבי.
לתת אלף אחוזים:
עשרה וויזלים. מאה מילים. משפחה שאין כמותה.
ארתור
מדפי הספרים שפעם היו מוברגים לקיר עדיין לחצו עליו, אבל הוא החניק את האנקה שעמדה לצאת מפיו המדמם. הם עדיין היו כאן: רגועים, עם ברדסים, שרביטים משוחררים, וזה רק אמר שהנוזלים על הקיר, שהערימות לרגליהם היו הגיסים שלו. נצנוץ מתכת הבזיק מספר חלול שנפתח, והוא תפס אותו; מתגלגל, מכוון, יורה בתנועה אחת. ואז שוב כלום, לא כישוף שיתוק, אלא קרושיאטוס. הוא חייך לפני שהכאב נעלם. נראה אותם מטפלים בפצע מיריית אקדח, ממזרים שונאי-מוגלגים שכמותם. למאלפוי יהיה מזל אם תישאר לו הרגל. (1)
מולי
לא היה קל לאזן זאטוט צורח בכל יד, אבל היא הצליחה לעשות זאת, והשתיקה אותם כשנופפה בשרביטה אל הנזיד שנשפך, והעלימה אותו. היא לא טרחה לעבור מעל ידו של אוכל המוות הכבול וחסר ההכרה, והפעם היא הייתה אסירת תודה על משקלם של הבנים ושל הבטן ההריונית שלה כשהאצבעות נשברו. זאת הייתה טעות גדולה לחשוב שהיא חסרת אונים כשארתור לא נמצא, טעות עוד יותר גדולה להרוס את ארוחת הערב, אבל הטעות הנוראה ביותר הייתה להעיר את התאומים אחרי שלקח שעתיים להרדים אותם כדי שתוכל לנמנם.
ביל
הוא לא רצה משימה הלילה, אבל הם לא יכלו להרשות לעצמם להיות בררניים בנוגע ללוח השנה. עצביו היו מרוטים, נחיריו רחבים, צלקותיו שורפות, והוא ממש הריח את טרפו, חש את אוכל המוות קרוב… קרוב מאוד… שם. הוא הסתובב במהירות אל הצללים, והדהים את עצמו כשחתך לא עם שרביטו, אלא עם ידיו החשופות, והגוף קרס בגרגור חולני ובצליל חבטה כבד. הציפורניים נשלפו, מהקצה אל הבסיס שאמו עדיין נזפה בו על כך שכסס, והוא בהה בידיו בתדהמה. "טוב, זה טריק גדול." (2)
פלר
העיניים הקטנות מאחורי המסכה נצצו בניצחון כשהתקדם אליה, "יהיה חבל לקרוע את הפרצוף היפה הזה, מקסימה…"
היא פורקה מנשקה, אבל שם, נמצאת בתוך יד קרועה… היא תפסה אותה, וזרקה אל האוויר את האבן השבורה, שהתנפצה לחול. בעוד סיבוב, היא הפכה למערבולת, לסופה אכזרית ששחקה בשר וקילפה את פניו של אוכל המוות לגולגולת מדממת שצרחה מפיה ללא השפה.
היא עברה מעליו, לקחה את שרביטה, ואז הסתובבה, והצמידה את שפתיה אל הדמות הזוועתית. "פרמה טה בוש קוונד טו פארל. (3)"
צ'ארלי
"מילים אחרונות, ויסלי?" הקוסם האפל העביר את שרביטו מתחת ללסתו של צ'ארלי. "היה טיפשי לבוא לבד."
הוא ירק, וניגב מפיו את הדם המלוח-מתוק. "כבר ראיתי מספיק, דימיטרוב, אתה גמור כשאגיע אל השאר."
"למה?" העץ הנקי נתקע בתוכו. "השרביט אצלי."
הפיצוץ יצא בדיוק מושלם, והפך את החיוך לצווחה מיוסרת כשצ'ארלי נפל, לוחש בכאב כשגבו עקצץ. הוא נעמד, צוחק כשהרים את מבטו אל החייה הענקית שהציצה מקצה הגג. "כי לא באתי לבד, נכון, נורברטה? (4)"
פרסי
הוא בחר את הבחירה הלא נכונה, אבל לא היה שום דבר לעשות בנוגע לכך, שום דרך להסביר שהבין ושהיה נותן הכל כדי לחזור בו. איך להסביר כשאמרת לשר שאביך היה שוטה רדוד ורודף אחרי מוגלגים, שאחים שלך הם סתם מוקיונים, שאמך היא זקנה ריקנית, שניסית להגן עליהם, למשוך תשומת לב ולהרשות להם להילחם בקרב שידע ששלו. אולי עדיין יוכל, אם תהיה הזדמנות. יהיה לו רק סיכוי אחד, שום מקום לשגיאה, אבל חוץ מטעות אחת ובלתי נסלחת, הוא התמחה בכך שעשה דברים נכון.
פרד
הם היו מחוברים. רגיל לתאומים, כולם אמרו, אבל זה היה יותר. אולי זה היה שהם היו קוסמים, אבל הוא ידע מתי שג'ורג' נפגע, הכאב היה כל כך נוראי עד שהשתנק, התקשה, כמעט נפל מהמטאטא בעצמו. ידו נצמדה אל אוזנו, אבל היא עדיין הייתה שם, והזעם החל להופיע מבעד לבחילה. הוא הוציא את הצינור הצבעוני, וזרק אותו לאוויר. צעקת הניצחון שלו הייתה בעבור שניהם כשכיוון והצית אותו. הזיקזוקין דה נזיקין נראו נהדר, אבל לא היה כיף שאחד מהם נדלק בפה שלך.
ג'ורג'
הוא לא יכול היה לנשום, לא יכול היה לעמוד, לא יכול היה להתקיים. לאבד חלק מהגוף שלו וחצי מדמו היה כלום בהשוואה לזה. הוא נלחץ כנגד הקיר, שנא להתחבא אבל נופף בשרביטו ללא תועלת, וניסה להפעיל קסם שלא נראה נכון. עיניו עצומות, אבוד מכדי לבכות, ואז הרגיש זאת. פרד לעולם לא החמיץ את שורת המחץ, ולא היה מחמיץ עכשיו. הוא עדיין היה שם, יהיה מספיק זמן כדי לראות את זה, והוא נשם נשימה עמוקה, וקרץ אל האדם הבלתי נראה שידע שראה. "איך קוראים לבשר מת בחליפת נחש?"
רון
הוא חשב בהתחלה שהוא חלם בהקיץ; זה בטח היה חלום. הארי התפשט, ההורקרוקס זוהר באור הירח מול בשרו כשנעמד על קצה הבריכה. ואז הוא טבע, מתחת לקרח, ולא שינה אם זה היה חלום, כי זה היה חבר שלו, ולא היה שום היסוס. הוא חצה את קרחת היער בריצה, צלל אל תוך הכפור הנוראי והאפלה החשוכה עד שהרגיש כתף מתחת לידו, תפס ובעט ונחנק והארי יצא לפני שהבין שהוא לא ידע לשחות.
ג'יני
"את יודעת איפה הם! את יודעת מאיפה הם משדרים! את יודעת איך הם משדרים את האות שלהם! הם שלחו לך דברים! תגידו לנו איך!"
ידיה שפשפו את האבן כשניסתה לנשום, שיערה האדום תלוי כמו פסים של כאב בעיניה כשניסתה לא להקיא, והתגלגלה על גבה כדי לבהות בשני האחים המחרידים. "בסדר," היא גנחה, "בבקשה, די… אני אספר לכם…"
אלקטו רכנה מטה, מחייכת. "כן?"
"הם…"
"כן?!"
"הם מסכימים איתי שהפרצופים שלכם ממש מתאימים לשמש כמושבי אסלה של מוגלגים."
הסוף
(1) כפי שהוזכר בסיפור הראשון, נישואי נוחות, בסיפור פה ארתור ירה ללוציוס ברגל עם אקדח, קצת אחרי שלוציוס חיסל את הפביאן וגדעון פרוואט, האחים של מולי.
(2) ביל ננשך בידי פנריר גרייבק, ויש לו כמה מאפיינים זאביים. בגלל שהוא לא ננשך במצב זאבי, הוא לא הופך לזאב.
(3) בצרפתית- תסתום את הפה כשאתה מדבר.
(4) נורברטה- הדרקון של האגריד מהספר הראשון. קוראים לו נורברט, עד שהתברר שהוא נקבה. צ'ארלי גידל אותה מסוף הספר הראשון.
תיק אישי:
לכל אחד יש סיפור.
אברקומבי, יואן רוי
גריפינדור
ת"ל. 19 במאי 1983
ת"מ. 2 במאי 1998
OOO
הארי פוטר היה נציג בטורניר הקוסמים המשולש בשנה הראשונה שבה היה בהוגוורטס (1).
הוא ניסה לא להיות כמו דניס, שהתלהב ממנו וצילם ודיבר עליו כמו מכשפה מטופשת שנדלקה, אבל בסוד, הארי היה בערך הדבר הכי מדהים שדמיין אי פעם. זה גם לא היה העניין של הילד שנשאר בחיים. שלטונו של אתם-יודעים-מי נגמר שנים לפני שנולד, והמבוגרים לא ממש דיברו על כך, אז בשבילו, בעצם, הצלקת בצורת הברק הייתה רק זה. צלקת בצורת ברק. אבל היא נראתה די מגניבה. די ביטל את כמה שהוא נראה טיפש כשלבש משקפיים.
היו כל מיני טענות שהארי רימה, שהוא לא היה שייך לטורניר בכלל, שהוא הכניס את שמו לגביע האש כששיחד תלמיד בוגר יותר, אבל זה ממש לא שינה ליואן. כשכל זה התחיל להתפשט, הוא בכלל היה עסוק מדי לנסות להתרגל לבית ספר לקוסמים, אבל אז הגיעה המשימה הראשונה, והכל לא היה חשוב, בגלל ש… טוב, זה היה די מגניב.
לנצח בתעופה זנבקרנית הונגרית? כשאפילו ויקטור קרום לא העז לנסות זאת? אוי, בחייכם. איך הילד לא יתרשם?
הוא כבר שמר מקום לקלף של הארי. יואן אסף קלפים מצפרדעי שוקולד מאז שהיה בקושי בן חמש, והוא היה אחד משני האנשים היחידים שפגש בחייו שהיו להם כל הקלפים. לא רק שהיו לו את כולם, אלא שהם עדיין היו במצב מושלם, חתומים באופן קסום אל חורים קטנים בקלסר ששמר נעול במזוודה שלו ומוגן בכל כישוף מגן שהכיר. אביו עזר בהתחלה, אבל כל פעם שלמד אחד חדש, הוא הוסיף אותו. לכל מקרה. לשישה אחים בני שנה היו יותר מדי פעמים דברים דביקים על הידיים שלהם כדי להסתכן. אבל ממש שם, בין פומברידג' ופובינגטון, היה מקום ריק. פוטר. הוא פשוט ידע זאת. אולי אפילו לפני שיהיה בן עשרים, בקצב שלו, והאם זה לא יהיה מדהים? הקוסם הכי צעיר אי פעם שהשיג קלף בצפרדעי השוקולד?
באופן פרטי, הוא חשב שזה יהיה יותר מדהים מלהיות המחפש הצעיר ביותר במאה שנים או אלוף טורניר הקוסמים המשולש הצעיר ביותר. קלפי צפרדעים שרדו, אחרי הכל. לאבא שלו עדיין היו הרבה מהתקופה שהוא היה ילד. וגם הרבה יותר אנשים ראו אותם.
הוא היה הרבה יותר פתוח בנוגע להערצה שלו להארי בבית, שם הוא ידע שלא ישוו אותו לקריווים, אז זה היה ממש רע כשאביו לקח אותו הצידה שבוע לפני שהתחיל את שנתו השניה. "יואן," הוא הסביר בעדינות, "יש משהו שאתה צריך להבין על הילד פוטר… הוא היה מפורסם מאז שהיה תינוק, ובשנה שעברה, עם הטורניר, הוא הפך למפורסם מאוד. והמון אנשים אוהבים את זה. יש דברים רעים ודברים טובים בנוגע לזה שאתה באור הזרקורים, אבל זה מלהיב, וזה גורם לך להרגיש חשוב, ופוטר… טוב, אני חושב שהוא חושש שאנשים לא ישימו אליו לב עכשיו כשהטורניר נגמר, אז הוא התחיל לספר הרבה מאוד שקרים כדי לוודא שהם ימשיכו לשים לב. אני רוצה שתבין שהוא עדיין ילד, אפילו שהוא בוגר ממך, אז הוא אולי לא מבין כמה רציני מה שהוא עושה, אבל אני לא רוצה שתידבק או תפחד ממה שהוא אומר. זאת עדיין טעות."
אבל אבא שלו היה זה שטעה. אביו וכל השאר שחשבו שהארי שיקר, כי הכל היה נכון. אתם-יודעים-מי באמת חזר. סדריק דיגורי לא נהרג בתאונה, ועכשיו אפילו אביו חיפש בנביא בכל יום, מחפש חדשות על הארי, מקווה שהוא עדיין חי, קורא לו הנבחר.
כולם, אפילו נוויל, חשבו שהארי היה התקווה האמיתית היחידה שלהם עכשיו כשהדברים השתבשו כל כך, ויואן לעולם לא היה מודה בפני אף אחד בעולם שחשב משהו אחר. אבל הוא כן. טוב, לא באמת חשב. יותר חלם. בחלומות האלה, צ"ד ניצח על אמת. הם הורידו את כל אוכלי המוות, השאירו את אתם-יודעים-מי לבד וגרמו לו שוב לברוח, והארי הודה להם באופן אישי כשקיבל את קלף הצפרדע שלו. הוא היה אומר שלעולם לא יכול היה לעשות זאת בלעדיהם, שכולם היו כל כך אמיצים, כל כך קשוחים, ואולי אפילו יזכיר כמה מהכי אמיצים בשמם. יואן רצה להיות אחד מאלה.
הוא היה בן ארבע-עשרה עכשיו, באותו גיל כמו שהארי היה בטורניר, ואולי הוא לא יכול היה לנצח בטיסה זנבקרנית הונגרית, אבל הוא עבד קשה. אוי, הוא עבד קשה, ובפרטיות הוא חשב שהוא כנראה הטוב ביותר בשנה שלו. בפעם האחרונה שצ"ד נלחמו ביחד, הוא היה אחד מאוכלי המוות, והוא עדיין חייך כשנזכר שהוא וסלופר הצמידו את ארני מקמילן לרצפה בכיתת הלחשים. הוא עצמו פגע לקוסם הבוגר ישר בפניו בקללה ממש טובה… וארני היה בשנה השביעית, וקצין בנוסף לכל! אחד מאנשי סודו של נוויל! שלא לדבר על כך שהיה פי ארבעה ממנו בגודל.
זה היה עוד משהו שהרגיש שהארי סלל בו את הדרך, יותר מלהיות בן ארבע עשרה וגיבור. אם ילד ציפלון עם משקפיים ושיער שתמיד נראה כאילו ישן איתו בסופה נוראית יכול היה להיות מדהים, אז אין שום סיבה שהוא לא יהיה. הוא היה קצת ציפלון בעצמו, ולמרות שהשיער שלו לא בלט, הוא גם לא… טוב, היה משהו, בעצם. הוא סתם ישב על הראש שלו, קצת רפוי וקצת חום וקצת ישר ובכלל לא של גיבור. אפילו סבתא שלו פשוט קראה לו "ילד טוב מראה," ואלמלא הארי, הוא לא היה חושב שתוכל להיות גיבור אם לא נראית לפחות קצת כמו שצריך.
זה היה ממש קל לחשוב על הקצינים כעל גיבורים. ג'יני ולונה היו כל כך יפהפיות עד שהוא אפילו לא יכול היה להסתכל עליהן בלי שהראש שלו התפרק וכל מיני תגובות מוזרות ומסיחות נשמעו מהגוף שלו. ארני היה מהפלפאף, וזה היה קצת עלוב, אבל היה לו גוף שכל חבר בצ"ד קינא בו, והוא ראה אותו ממש מעקם סורגי ברזל באימון פעם אחת. בנוויל הוא מעולם לא הבחין כשהארי היה שם, אבל הוא היה גבוה וחזק ובטוח בעצמו, חצי מהמכשפות היו דלוקות עליו, והשמועה אמרה שהוא היה כל כך קשוח עד שהוא היה היחיד שנותר עומד במשרד הקסמים עם הארי, ושממש הוריד אוכל מוות בלי שרביט והשאיר אותו עיוור לנצח. (2)
כולם יהיו כל כך מופתעים. הוא עצם את עיניו וראה את זה, וזה עזר מאוד כשהיה עייף או כואב או מפוחד או כמעט חסר תקווה מכל הדברים הנוראיים שסנייפ והקארואים הצליחו לעשות. ג'יני - או אולי לונה, או אולי אפילו לבנדר - יוצמדו בידי שלושה… לא, שישה מאוכלי המוות הטובים ביותר של אתם-יודעים-מי. נוויל וארני ילחמו במקום אחר, לא יוכלו להציל אותם, ואז הוא יהיה שם, והם יהיו כל כך אסירי תודה… אבל לא משנה. אחר כך זה הפך לטיפשי.
ועדיין, הוא יהיה גיבור, ובזה היה בטוח. זה לא היה חלום. אם הארי יכול היה לעשות זאת בגיל ארבע-עשרה וללא מראה מיוחד, כך גם הוא.
זה גם כמעט עבד בצורה הזאת. הוא נכנס אל הטירה עם מקגונגל, והיו אוכלי מוות בכל מקום, והוא כן החזיק מעמד. יואן בקושי האמין שלא פחד, אבל לא היה זמן להיות. הכל היה מטורף מדי, מלהיב מדי, מדהים מדי כדי להפחיד, כי יכולת לפחד רק ממשהו שהמוח שלך הבין שקרה, וזה היה יותר מוזר מזה.
הדברים אפילו נראו חלומיים, כשהאבק היה כבד בכל מקום והבזקים ופיצוצים ואנשים מופיעים ונעלמים בערפל הכבד של ההרס. ואז הוא שמע צרחה של מכשפה, וזאת הייתה לבנדר, והוא אפילו לא היסס.
חלק מהמרפסת נפל מתישהו, והיא נזרקה מהקצה כשנלחמה. היא הייתה תלויה עכשיו, על קצות אצבעותיה, רגליה בועטות בחוסר אונים באוויר, ואוכל המוות גהר מעליה, מוכן לדרוך על ידיה או לקלל אותה או - יואן רץ קדימה, ושאג אתגר כששרביטו הונף בפראות. הקללה שלו פגעה ישירות באמצע הגב העטוי בשחורים, והאויב התקשה ונפל לצד אחד.
לבנדר ניסתה להרים את עצמה, אבל המשיכה להחליק, והוא כרע על ברכיו, והושיט את שתי ידיו כדי לתפוס אותה. היא הייתה כבדה יותר ממה שחשב - תמיד נראה היה שהבנים הבוגרים יכלו להרים מכשפות כאילו לא שקלו כלום, אבל היא בטח שקלה לפחות חמישים או חמישים ושניים קילוגרמים, וזה היה כמעט כמוהו. הוא החליק קדימה, אבל הכין את עצמו, רכן, משך… ואז היה רעש פיצוח נוראי ופתאומי.
ליואן הייתה רק הבנה של חלקיק שנייה מה קרה, ואז שאר המרפסת התמוטטה, והוא נפל עם ראשו אל הכלום. הוא לעולם לא ידע שכשיצאה סדרת קלפי צפרדעי שוקולד לצ"ד, שמו היה אחד מהראשונים. הוא לעולם לא ידע שנוויל ביקש מהם לסדר אותם בסדר אלפביתי.
אביו בכה שבוע.
(1) אז זהו שלא. יואן הצטרף בשנה החמישית, ובעצם הוא היה מאלו שהאמינו יחסית למאמרים המשמיצים של הנביא היומי נגד הארי.
(2) וולדן מקנייר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה