לעמוד כעד- הסיפור האחרון של השנה השביעית!

זהו, הסיפור האחרון שמתרחש במהלך השנה השביעית! הסיפור שמספר על טרי ומייקל במהלך העינוי של בלזן. מלא לטינית, צרפתית וכו'.

אז מה נשאר? כמה קטעים קצרים עם עובדות על כמה דמויות, ועוד שישה סיפורים קצרים בין 1998 ל-2003, ואז… סלואה. הסיפור השני!

לעמוד כעד:

"חבר אמיתי הוא נשמה אחת בשני גופים"~ אריסטו. מתרחש בפרק 18.

הייתה שכבה של מבריק רהיטים משעווה על שולחן האוכל הכבד מעץ האלון, וציפורניו אחזו בו כל כך חזק כשתפס בקצהו עד שנסדקו ונשברו כמו תאי עור מת מתחת לידיו. השומן התמצק לגושים לבנים מתחת לקרומים החלבוניים של הביצה על המגש שלא נגעו בו, והוא ראה את פרצופו; חסר צבע, מעוות כמו סיוט על צלחתו, על הכפית שלו, על להב המתכת הדק של הסכין שלו. מישהו שפך את התה שלו. הוא נשפך כמו דם שחור במרכז השולחן, מתפצל ומתאחד שוב מסביב לכלים. עיניו ראו זאת, הקליטו זאת, היו מודעות לכל פרט, אולם מוחו של טרי נעלם.

הוא לא יכול היה להרים את עיניו מהשולחן, כי שמע צרחות, גסות ולא מובנות, חריקת שיניים שלפעמים התערבבה בנשיכת לשון, קרקוש שלשלאות כמו קרחונים קפואים, זמזום של המכשיר והקול שמלמל בפולנית דברים שכל השפות שלו לא היו צריכות לדעת לחשב ולא יכלו לראות את האנושיות במקום בו הקללות נשפכו. הוא לא היה צריך לראות, כי הוא ידע שזה יהיה קו הגבול בו השפיות שלו תתפרק לחלוטין, והוא הזדקק לה.

זה היה כל מה שהוא היה צריך לעשות, כלום, בעצם, אבל הוא לא היה צריך להסתכל, לא היה צריך לשמוע את הצליל שהכה כמו רעש לבן בעוצמה של אוקיינוס באוזניו. הוא ישב, אבל הוא היה על הרציף, מוחו פתוח, אצבעות מחשבותיו קשורות בזה של חברו בכל רגע בחוויה הקשה. מייק ניסה לחסום אותו בהתחלה, אבל אז הקירות נשברו, והוא עבר דרך השאריות כדי לתפוס ולעכל.

האל"ף-בי"ת, לאחור ולפנים, להחליף שפות בכל אות. חוק גאמפ לשינוי צורה של היסודות (1). ההקדמה לאמנת הסודיות (2). רשימות. נוסחאות, שירה, בהתחלה ברהיטות, ועכשיו בקושי, בגמגום, שורה אחת כל פעם כשסיבי המחשבה היו דקים וחלשים יותר ביניהם, למרות שהמילים עדיין היו חזקות יותר מהצרחות שהשאר שמעו.

הוא עצם את עיניו, אבל כמו להסתכל, זה היה יותר מדי, בעיקר עכשיו. גושים זהובים של חמאה היו על התפוחים המטוגנים, בשרם כמעט מתקלף ונוצץ בסירופ קינמון מתוק. גבישי מלח בקוביות מושלמות תלויים בחורים של הבלנדר. הוא היה חייב להחזיק מעמד.

הו! מאז אמי! - מון קר, שה סר, איל סון דה פרר (3)... קדימה, מייק, אתה יודע את זה, בבקשה…

נוואר זקונו, סי נוז אליון ! אליון (4)... כואב כואב יותר מדי לא לא יכול לעשות את זה לא יכול איי, טרי, כואב!

אליון ! הו מלור ! ז'ה מה סן פרמיר, לה וייל טר (5)... מגע, הוא קפץ, כמעט צרח בעצמו. יד נחושתית, משופשפת ומוכתמת בדיו, על כתפו. סטפן. נדחפת ומבט רוצח לחבר שהיה סתם חבר ולא ידע, לא שמע את מה שלא עצר. התרכז שוב. טפטוף אחד של סירופ מייפל על קצה הספל, נראה כמו ענבר עתיק.

סור מוואה דה פלו אה פלו (6) מספיק מספיק...

אה וו ! לה טרי פונד, סה נריה! ז'ה סווי ! ז'ה סווי טוז'ור (6)... טיפת הסירופ זלגה, ונפלה על קצה נקניקיה. הוא רעד. כמה זמן עבר? השולחן חרק, רגליו שפשפו את הרצפה. צווחה מחרישת אוזניים. ג'ניפר (7) הקיאה. הם לא אכלו כלום. מיץ חמוץ על סוכר ומלח, ריחו של לחם טרי עדיין עולה במקום בו האדים הפסיקו לעלות מפרוסות טריות. עוד שיר. הוא הכיר אלף בעל פה.

אבל לא יכול היה לחשוב על שום דבר. רק… רק תספור, מייק, רק תספור. קדימה, לספור זה קל, תחזיק מעמד. אחת, שתיים…

תעשה משהו תעשה משהו אני אמות!

אתה לא תמות. דום ויטה אסט ספה אסט (8). זה כמו הקרושיאטוס. רק כאב, מייק, רק כאב, אן פיזיו (9), אתה יכול לעשות את זה, קדימה, תספור איתי… חמישה, לא, עשרה פסים בעץ. שש טיפות צלולות של מים מלוחים מהגבינה על הצלחת הריקה. מאיפה באו? שבע. שמונה.

די. אין תקווה. די, למה אני לא יכול לא יכול לא יכול כואב כואב כל כך אימא אני רוצה את אימא טרי אוי בבקשה תעצור את זה תעצור את זה נוויל ארני מישהו שיעצור אותו שיעצור אותו משתגע תעצור את זה

שלוש-עשרה, וההשתקפות, אפילו מעוותת, הייתה יותר מדי כמו מה שלא יסתכל עליו, והוא כבש את פניו בידיו, ציפורניו לא חופרות בעץ, אלא בעור במקום בו השיער לא היה ארוך מספיק כדי לתפוס אותו יותר, רך ונשרט למגע. ידיים על גבו עכשיו, מלטפות ברגישות על קצה כתפו מבעד לגלימה. הוא הרגיש אותן ולא היה אכפת לו. אני מצטער, אני כל כך מצטער, הייתי עושה הכל, באמת.

רק תעצור את זה תעצור את זה בבקשה בבקשה אם אתה חבר שלי אוי בבקשה

אני כאן, אני עדיין כאן, תקשיב לקול שלי, רק תחזיק מעמד, אנחנו יכולים לעשות את זה…

לא לא לא לאלאלאלאלאלאלאלא תעשה משהו תעשה משהו אוי אלוהים רק תהרוג אותי בבקשה רק תהרוג אותי תהרוג אותי תעצור את זה

אני לא יכול, אני לא יכול, אתה יודע שאני לא יכול

לא ככה לא לצרוח להתפרק עומד להשתגע משתגע כואב לא יכול רק צריך בבקשה בבקשה לא רוצה להשתגע בבקשה בבקשה רק תגמור אוי בבקשה תגמור בבקשה תגמור עדיין שפוי בבקשה תן לי בבקשה בבקשה חבר תן לי תן לי תעצור תן לי תעצור את זה תשחרר אותי רק תשחרר אותי

עיניים פקוחות, מטושטשות, ממצמצות ומגלות את הטיפות שאי אפשר היה לספור כי הפכו לבריכות שהתמזגו, נראו כמו אמבות וכמו צורות חיים פרימיטיביות. שוב השולחן נגרר, והוא רעד כל כך עד שהחגורה שלו הקישה בשולחן, אבל ידו הייתה יציבה. הוא הסתכל. זה היה כל מה שפחד ממנו, אבל זה היה בסדר, כי העיניים החומות לפחות היו קצת שפויות והן ידעו והיו אסירות תודה והריקבון הפך לריח קדוש שבא מאש בידיו של מלאך.

אני אוהב אותך.

ירוק.

לגורל היה חוש הומור, טרי תמיד האמין בזה, ותמיד האמין שזה היה חוש הומור מספיק אפל כדי להכניס את ציוריו של בוש (10) לציורים מצוירים קלילים. אם הורידו לו בסוף את הגלימה או את הנעליים לא שינה, כי המזל החליט להעניק את המשאלות השקטות ביאושו, והוא אכן החליף את חברו.

לא היה אכפת לו. מתיחה אכזרית או תפילה שנענתה, זה היה צודק לחלוטין, ומה שלא הכינו לו עכשיו היה שום דבר בהשוואה לחלקיק השנייה שבו העור הבזיק בירוק, שהעיניים החומות התגלגלו ללובן, שראשו של מייק נזרק לאחור וגפיו נמתחו לפני שהרפה בשרשראות שלו והבזק משרביטו של סנייפ הפך את העולם לאדום, ואז לשחור. זה היה צדק, כי רחמים או שיגעון או שנאה, אבדה קדברה זאת קללה בלתי ניתנת למחילה, והוא לא רצה שימחלו לו.

טרי היה קשור עכשיו, לא באולם הגדול, אלא במה שזיהה בקלות ככיתת אומנויות האופל, ולפני טרי עכשיו צעד בלזן באיטיות, ברצון לטרוף, והוא לא ניסה להיאבק מול כבליו או לדבר מבעד למטפחת, עיניו מחפשות בחדר איזה סימן למכשיר שהשתמשו בו באכזריות כנגד מייק, רעב לדקירת הזרועות הכסופות בכתפו כמו שחוטא רעב לשוט. הוא ידע, אוי הוא ידע איזה ייסורים יבואו, אבל אפילו אם לא יסלחו לו על הבלתי ניתנת למחילה, זה יקבור וידחוף לצד את מה שלא יכול היה לשאת. הפה נפער, הידיים השתחררו. בלתי ניתנת למחילה.

שברון הלב של מה שעשה היה יותר מפיזי, יותר מילולי ממה שציפה לו, והוא הרגיש את אובדנו של מייק כמו אובדן של יד. מחשבותיו נמתחו כמו ידיו של איש טובע, ודופק הלב שלו הלם בפראות באוזניו, גופו רועד ללא שליטה מרוב בחילה שנחנקה בגרונו. הוא הרגיש את הזיעה מצמידה את החולצה אל החזה שלו, נוטפת בקור על עמוד השדרה שלו ועל גבו, וללא חברו הייתה ריקנות נוראית שבתוכה נשבה רוח קרה שהקפיאה ונשכה, וגרמה לכך שהיה זקוק יותר ממה שהיה אי פעם מאז הקיץ בשנה החמישית, כשמייק סבל אותו ועזר לו להיגמל מה (11) -

אוי, מרלין, לא גם זה.

זה היה כל כך הגיוני עכשיו, והידע הפריד בין הצער הכואב לרעב הפיזי, הקל והקשה אותו בבת אחת. מהלך הבוקר, ההבנה שמייק היה חסר ומה שזה אמר, האימה שזה הביא, הגיהינום שחיכה לו באולם הגדול, וטרי שכח לחלוטין מהשיקוי המרגיע שהפך לטקס אפל בבוקר, ועכשיו הוא שילם את המחיר מעל הכל. ועדיין, גם זה היה צדק, הוא הניח. לא היה פתרון כימי לקללה בלתי ניתנת למחילה, ואם המחיר עלה בגלל ההתמכרות שלו, אי אפשר להעלות אותו מספיק.

לאט לאט, הוא הבין שבלזן עצר בהרצאה שאפילו לא שם לב שנתן, ושמה שמשך את תשומת ליבו לא הייתה מילה חסרת משמעות, אלא תנועה פתאומית כשראשו של נוויל קם בשורה הקדמית, ועיניו - כהות כמו של מייק אבל קטנות יותר, ועם ריסים דקים יותר - הצטמצמו, וסנטרו מתרומם בהתרסה. "אדוני?"

בלזן הלך אל השולחן בו ישב המפקד הצעיר בין שיימוס ופרוואטי, ובפעם הראשונה, טרי שם לב, נואש לקשר שפעם היה לו שהרשה לו להזהיר בלי לדבר. בלזן ידע. יותר מחשדם של הקארואים, ההנחה בעיניים הניציות הללו הייתה ברורה, כפי שהציב את עצמו כדי שיהיה לו קו אש נקי מהשרביט שלו לשלושתם, אבל לא לחסום את שדה הראייה של אמיקוס. הוא ידע שהלך לאיום אמיתי, ואיך שהציב את עצמו הראה שיכול היה לראות שיש דרגות וכוכבים על כתפי הגלימה האדומה-שחורה.

פרוואטי הסתכלה בדאגה על שיימוס, שהסתובב והסתכל על נוויל, וטרי נשך את שפתיו מתחת למטפחת, מנסה חזק ככל שיוכל שהמפקד יסתכל לו בעיניים, שיבין מה הוא עשה עם הפקודה הטיפשית שלא אמר ושמנעה מהם להתערב. לעזאזל עם האבירות והגבורה, הדרישה הראשונה מהגריפינדורים הייתה להתעלם מדברים ברורים, לא לדעת ששידרו את שרשרת הפיקוד של צ"ד בצורה כל כך בולטת. ראשו האפור של הקוסם הזקן נטה בסקרנות, והיה מבט מנצח בעיניו כשהסתכל בחזרה על הקארואים, שפתיו נפתחות כדי לחלוק את התגלית שלו, והוא ידע שעליו לעשות משהו.

טרי התפרע. הוא זז קדימה ככל שיכל בגלל כבליו, החל לזוז ולהילחם, וירק את הקללות הכי עסיסיות שיכול היה מבעד למטפחת, הרשה לכל הכאב להצטבר ולרתוח ולהתעלם לחלוטין מהחתכים במפרקיו ובקרסוליו, הבעות הפנים הנדהמות של חבריו לשכבה. זה לא שינה לו אם חשבו שיצא מדעתו, הם צדקו, אפילו אם זה קרה לא שינה לפני כמה זמן בפיצוץ ירוק ששינה את הכל.

זה לא שינה, כי זה עבד. אמיקוס הסתובב, עיניו הקטנות רחבות מרוב תדהמה בהתחלה, ואז הוא התאושש, והלך אל התלמיד הנאבק מרייבנקלו כדי להרביץ לו חזק בפניו עם שרביטו. ראשו של טרי עף לצד מהמכה החזקה, פעם בכאב, אבל הוא לא עצר, לא הפסיק, ואפילו לא ניסה להסיח את דעתם עכשיו. משהו נשבר, וליבו פעם במהירות עצומה כל כך עד שיתפוצץ בכל רגע, עורו כואב, נשימתו מתחזקת בדרך שלא הייתה קשורה לכאב שלא חשש ממנו אלא ציפה לו.

כל כך מוזר. כל כך מוזר שיכולת ללכת כל כך רחוק ולא לדעת עד שהאדמה שהייתה יציבה קרסה מתחתיך וגילית שאתה בגובה שלושים מטרים באוויר, ושהנפילה הייתה רצחנית. הוא היה בנם של מלומדים, גדל בעולם בו הכל נמדד, הכל נשקל, הכל היה הגיוני, הכל הוחלט בניתוק קר ורק החוקים היציבים של הלוגיקה שינו, והוא ידע שהמוח שלו היה יותר משלהם, אז איך זה הגיע לכך?

אוויר. מקלט. אוכל. מים. כל זה היה מה שנחוץ כדי לשרוד, אבל הוא שינה את זה, עיוות ושינה את זה עד שהכל היה משני, אפילו לא חשוב. הוא הפך בדיוק למה שההורים שלו הכי שנאו: משתנה תלוי.

תלוי במייק, במערכת היחסים הפשוטה שבה אחר תמיד חלק את מחשבותיו, את הבדיחות הפרטיות, את ההתלוצצויות, את הצורך להשלים משפט, להושיט יד ולהביא את מה שרצית בלי לשאול, בלי צורך להסביר, לרסן, לעצור. תלוי באור שלו, בדרך שבה ראה את החלקים האפלים ביותר של העולם באופטימיות צלולה. תלוי בכוחו, ביכולתו לנער מעליו את הדברים הקטנים שנצמדו אל טרי כמו טפילי החיים, לחיות את הרגע במקום לפחד מהעתיד חסר הצורה והבלתי נשלט.

תלוי, אפילו, ביופי הפיזי הפשוט שלו, בדרך שבה יכולת להסתכל בשמש בכיתה שמציירת את הפרופיל המושלם ולדעת שפעם אחת, היקום צדק לחלוטין, להפריז במחמאות עבור מישהו שמאיזו שהיא סיבה מטורפת ובלתי אפשרית, בחר להיות חבר שלו. לא היה שום קשר או מחויבות כאן, שום דם או נישואין או היגיון פוליטי, אבל מייקל קורנר בחר להיות חבר שלו, והוא היה תלוי בו יותר ממה שאי פעם ידע על כך שעצם קיומו היה טעות. תלוי בכך שירצו אותו.

זה היה צריך להיות יותר ממספיק, אבל הוא היה חלש. חלש מדי, ואפילו אחרי שמייק כבר הרחיק אותו מהם פעם אחת, הוא חזר לשיקויים כדי לעבור את השנה הזאת, ואולי ההתמכרות המשפילה הזאת הייתה פשטות סימפטום של מה שלא הגיע לו. הוא היה חלש, חלש מכדי להחזיק מעמד, והוא זרק את הכל ברגע של כניעה במסווה של רחמים. בלתי ניתן למחילה.

בלזן הסתובב עכשיו, וזימן את נוויל לקדמת הכיתה, וטרי הכפיל את מאמציו, והרגיש את המטפחת מתחילה להחליק מעורו המוכתם בזיעה. הוא השתמש בלסת שלו כדי לפתוח אותה כשאמיקוס הניף את שרביטו אל הנער האחר. "ת'ה תדגים עבור האורח שלנו," הוא נחר. "ובלי להחזיק ת'עצמך גם. שלוש פעמים ביום אחד, החבר'ה מרייבנקלו לא לומדים כל כך מהר בשביל בית שצריך להיות חכם."

נוויל הניד בראשו, ודחף את שרביטו אל החגורה לפני ששילב את זרועותיו על החזה שלו. "לא."

פרצופו הבצקי של אמיקוס הפך למסוכן. "אל תלך ל -"

המטפחת החליקה לבסוף, וטרי הסתובב אל המפקד, מופתע מהתקיפות בקולו כשצעק אל הכיתה ההמומה והשקטה. "תעשה את זה, לונגבוטום! תעשה את זה!"

"אמרתי לא," חזר נוויל בבירור, עיניו לא עוזבות את פרצופו של אוכל המוות. משהו בסירוב הרגוע היה יותר מדי, והוא הרגיש את פרצופו מתעוות בזעם, לא מסוגל להאמין שאפילו העונש הקטן הזה ילקח ממנו בידי מישהו שאמר לעתים כה קרובות שאכפת לו מחייליו.

"יא פחדן מזדיין!" זעם טרי. "חשבתי שאתה בן של הילאים! איפה האומץ של גריפינדור עכשיו?! מה עוד אתה צריך כדי לראות מישהו מרוויח את זה, לעזאזל? הרגתי אותו! זה לא מספיק בשבילך? תעשה את זה!"

"לא," הוא אמר שוב, והיה צער נורא במבטו עכשיו. "אני מצטער, טרי, אני לא עומד ל - איה!" המילים נקטעו בצעקה כשבלזן הניף את שרביטו בקלילות, אפילו שקארו ניסה את הקרושיאטוס שלו שכולם ידעו שיהיה המחיר לסירוב כזה. נוויל התקשח פתאום, והחזיק בפניו בכאב נדהם כשהעור רטט והתקלף, ועיוות את פרצופו הנאה אפילו במהלך הכאב. לרגע, נראה היה שפרצופו ניסה לקרוע את עצמו, ואז זה בדיוק מה שקרה.

היה צליל קריעה חולני ורטוב, ודם נשפך מהאצבעות, והכתימו את פניו של טרי, ונוויל נפל על ברכיו, נלחם כדי לא לצרוח, לא להקיא כשכתפיו רעדו. שיימוס קפץ על רגליו, ועוד כמה אחרים נראו נחושים לפעול גם הם, אבל אמיקוס הניף בשרביטו אל הכיתה, ועצר אותם. "עזבו אותו!"

"אני… אני בסדר." המילים היו שקר רועד, שכבר טושטש בגלל הנפיחות שהחלה להקיף את הפציעה החולנית, אבל נוויל שוב קם על רגליו, והסתכל על בלזן כשראשו מורם, אפילו שהשכמייה שלו הוכתמה בידי הדם שזלג על צווארו. "האם זה… הכל… אדוני?"

המבקר נראה משועשע ומרותק בו זמנים מעקשנות קורבנו, ואז הנהן בראשו בחן, וסימן לנוויל לשבת במקומו, שם פרוואטי אחזה בו מיד, ודחפה חתיכה שקרעה משרוולה על הפצע המדמם, עיניה מבזיקות באתגר לכל מי שינסה למנוע ממנה לעשות את מה שיכלה למפקד ולחבר.

טרי דאג יותר מדי לשיימוס, שפרצופו הפך לאדום מסוכן, ואגרופו התהדק כל כך על ידית שרביטו עד שחשד שהוורידים יהיו על זרועותיו שבועות, שהקללות ידבקו לשפתיו. הוא הסתכל על עיניו הכחולות של הסגן במהירות, והניד בראשו. "אל תעז, פיניגן! אני לא שווה את זה!"

בלזן צחק, צליל של נביחה צרודה. "אולי הר בוט, הוא לא כזה טיפש, יה? אבל יש לך כאן מספיק עושי צרות, הר קארו."

הסומק העמיק על לחייו של קארו, והוא סימן בשרביטו את המקום בו ישבו הסלית'רינים, כי ההגבלה על שיעורים מעורבים בוטלה בשביל המרצה 'המיוחד' שלהם. "זאביני!"

בלייז זאביני נעמד בבת אחת, וקד בכבוד רב מדי, עיניו הירוקות והאקזוטיות נוצצות מעורו בגוון הקפה. "אתה רוצה שאני אעשה את זה, פרופסור?"

תגובתו של קארו הייתה נהמה אחת צרודה. "ותעשה את זה כמו שצריך!"

"לחלוטין, פרופסור." טרי הזדקף ככל האפשר כשזאביני התקרב, מחייך אליו כמו הכאב שנוויל לא רצה להפגין. כן, הוא ראה את זאביני עושה את זה, זה יספיק. לא טוב כמו אחד מהקארואים או סנייפ, אולי, אבל עדיף על פני קראב וגויל, והוא היה יותר יצירתי בכך, אפילו אם לא היה אלים כמו נוט, ושלא היה לו את הכוח הנואש של מאלפוי. לא מספיק, בוודאי שלא מספיק עבור מה שעשה, אבל מספיק לעכשיו. אולי. כמעט.

זאביני צעד פעמיים הלוך ושוב לפניו, שקל זויות בזהירות, עיניו בוחנות את גופו של טרי, כדי למצוא נקודות תורפה או פצעים קיימים, ואז הן נחו על הקעקוע על זרועו הימנית, והוא עצר, המבט שהופיע על פניו לא ברור. משהו נסגר בעיניו, והפך אותן למסכה מושלמת ואי אפשר היה להבין את כוונתו האמיתית, אבל קולו היה חלקלק כשרכן כל כך קרוב עד שנשימתו הטילה הבל פה חם על אוזנו של טרי.

"אתה לא הרגת אותו, אתה יודע. קרושיו !"

הוא שמע את קולם, את טוני ואת סטפן, הרגיש את ידיהם ממרחק מוזר יחד עם כאב בתוך העצמות, מתחדד בגלל לשון שננשכה, צלע שנסדקה, חבלות רבות מדי. הם אמרו שהיה כבד, דאגו על נזק לעמוד השדרה, סחבו אותו למיטה, אבל אז השחור הפך לכילות כחולות ופרצופים מודאגים שלא שינו יותר מהכרזתו של זאביני שהגיעה למרות העינוי, ארבע מילים פשוטות שהיו עינוי בעצמן.

לא הרגת אותו.

וזה היה נכון. הוא הכריח את עצמו לקום המחאות לא שינו, כי כמה מטרים לידו ובמרחק מאות מטרים הוא היה שם, והוא נשם. חי. מייק. במיטתו, מראה סימנים של טיפול במקום בו הדם נוגב מכתפו, השמיכה עוטפת את גופו הקפוא, כמה דברים על השולחן ליד מיטתו שם ידיים שלא יכלו לאהוב ולהתחרט כמו שלו טיפלו בו.

הוא בכה, בכה יותר ממה שידע שאיש יכול לבכות ולא להיחנק, אבל זה היה יותר מדי אפילו לכזאת השתפכות שהשתיקה את השאר, הרחיקה אותם מכישוף הפרוטגו שלא זכר שהטיל בשרביטו שלא הבין שחזר אליו. זה היה יותר מדי בשביל הצלילים, בשביל מילים, וכל מה שיכול היה לעשות היה להוריד את מבטו על מה שעשה, המציאות של חטאיו שוכבת לפניו על כותנה כחולה וחלקה בצבע ספיר.

מייק נשם, פיו קצת פעור, החזה שלו מתרומם ויורדת במקצת, אבל הקללה כל כך התקרבה אל המטרה שלה, והוא היה כל כך שביר, יותר ממה שטוני הזהיר. מדאם פומפרי, הוא אמר, לא יכלה לעשות כלום. אף אחד לא ראה קללת הריגה מתקרבת כל כך להצלחה בלי לדחוף את הקורבן אל מעבר לקצה, וכל מה שהיה אפשר לעשות עכשיו היה לחכות. לחכות ולראות, והניבים האמיתיים של הדרקון היו במה שלא אמר. כי הם לא חיכו לראות אם מייק יחיה, הם חיכו לראות אם היה בו משהו חוץ מנשימה, או אם טרי לא השאיר כלום מקליפה, לבנה ואפורה וכחול על כחול, ריקה כמו הדממה שהייתה במחשבותיו, קרה כמו היד שנגע בה.

לא היה שם כלום, בכלל לא, אבל הוא המשיך ללחוץ, ידו אפילו לא מרגישה כשמוחו נדד, נחת במרווח אותו פעם חלקו. אני כאן, מייק. אני כאן. אתה יכול לשמוע אותי? אני כאן…

עיניים עצומות, הגב מתעקל מרוב צער, המצח נמצא על יד קרה, והוא פשוט שחרר, נתן להכל להישפך, וידע שלא היה הגיוני ושלא היה אכפת לו, ידע שלא שמעו אותו וסירב להאמין, כי להאמין זה לקבל, ולקבל זה בלתי אפשרי, לא כשדופק פעם אפילו בחולשה בלב שעדיין לא עצר. עיניו כאבו מרוב דמעות, נשימתו הייתה מקוטעת, ולמרות שכל פולש לא היה שומע כלום חוץ מיפחות רכות, האמת שלהן דיממה אל העולם שהיה שלהם ועכשיו היה רק של טרי.

כואב כל כך לראות אותך ככה. אתה נראה… אוי, מרלין, אבל ניסיתי… ואתה כמעט כן. אבל אתה עדיין יפה. איך אתה עדיין יכול להיות יפה כשאתה נראה כמו גופה? זה לא צודק. שום דבר לא צודק, והכל, כל זה, אוי, הכל הוא מיה קולפה (12).

תהיתי במשך שנים איזה בן אדם יכול היה לשרוף את הספרייה באלכסנדריה; כל הידע, כל האמנות, כל כך הרבה גאונות ללא מחיר, מי יכול היה להסתכל על זה ולחשוב בכלל על לפידים ופטישים… אבל המפלצות האלה עדיין איתנו, לא, מייק? זה שהוא יכול היה להסתכל עליך ולעשות… לעשות את מה שעשה, לדעת שאתה לא רק יפה, אלא גם מבריק ואמיץ וטוב… ואיך יכולתי לעזור לו? למה זה הופך אותי? קס קה קריטר, קל מונסטרה סויי-ז'ה? (13)

אני לא רוצה לדעת. בפעם הראשונה בחיי, יש משהו שאני לא רוצה לדעת. השמדתי אותך? זה מה שהם לא רצו לספר לי, שאתה עדיין נושם, אבל אם שרפתי את כל מה שעשה אותך למי שאתה, אני לא חושב שאוכל לחיות עם עצמי. הקרושיאטוס, הוא לא מספיק בכלל. אני לא חושב ששום דבר יוכל להיות.

אתה שומע אותי, מייק? אתה עדיין שם? תלחץ את היד שלי, משהו. כל דבר. רק תן לי לדעת שאתה עדיין שם. בבקשה.

או שאולי זה סיכוי להגיד שלום, נכון? סיכוי באמת לחשוב על מה שזרקתי כי פחדתי, כי הייתי חלש, כי לא רציתי לשמוע אותך ממשיך לצרוח וכואב וזה היה כאילו הייתי שם איתך, אבל הייתי צריך להיות. ידעתי מה אתה עומד לעשות, אבל פחדתי. תמיד פחדתי. אמרתי לעצמי שאתה לא תעשה את זה, אבל ידעתי שכן, כי אתה לא היית משאיר את אליוט לסבול שם לבד. כי אתה יותר טוב ממני, תמיד היית.

לא היית צריך להתחבא מאחורי שיקויים או משהו - או כל אחד אחר - כדי שאף אחד לא יראה מה נמצא שם. אפילו לא נתתי לעצמי לדעת עד עכשיו, אני חושב. אתה ידעת? לא יכול להיות. לא היית נשאר חבר שלי אם היית יודע שאני בן אדם שיכול לעשות דבר כזה למישהו שקרא לו אח.

לא היה לי אח לפניך. אפילו לא הבנתי מה זה אומר באמת, אבל אתה יותר מזה, מייק. אני מסתכל עליך, ואני רואה את כל מה שאני צריך להיות, כל מה שאני לא, אבל אתה גורם לי להרגיש כאילו זה לא משנה, כאילו כשאני איתך אני אדם טוב יותר, ועכשיו שהשמדתי את זה, כל מה שנשאר לי זה חתיכות שלא מתו איתך, החתיכות שלא שייכים לך כי לא רציתי שיהיו לך אותם, כל החלקים בתוכי שלא הבנתי שהיו כל כך הרבה ממני ולא היו ראויים לך.

אני רוצה… אוי, מרלין, אני רוצה שתחזור, וזה צריך להיות הכל, זה צריך להיות הדבר היחיד, וזה יהיה כאילו אני ראוי שתחזור אליי, אבל אני כל כך חלש, כל כך חלש מזדיין, וזה קורא אליי, אני רוצה את זה כל כך, ואתה היחיד שאי פעם הצליח להחזיק אותי כשהייתי צריך. אבל לא הייתי צריך אף פעם כמו עכשיו. לא יכול. לא. לא אעשה את זה. זה מגיע לי. היה לך מושג? בגלל זה לא עצרת אותי הפעם, בגלל שידעת למה אני צריך את זה באמת?

חשבתי שזה היה הפחד, באמת. חשבתי שזה היה בגלל שאם אתן לעצמי להרגיש את הפחד, לא אוכל להישאר בצ"ד, להישאר איתך כי אתה לא תנטוש אותם. זה לא היה פחד. זה היה זה… זה… אני יודע שזה כעס, אבל זה עדיין פחד, כי זה הפחיד אותי ממש להרגיש את זה. מעולם לא… מעולם…

צרחתי על נוויל. קראתי לו פחדן, אם אתה מאמין. הוא! כמעט האיש הכי אמיץ שהכרתי מלבדך, וקראתי לו פחדן מזדיין כי הוא לא עשה לי חצי ממה שעשיתי לך, וזה לא הופך אותו לפחדן, זה רק אומר שהוא האדם הטוב יותר. הוא יכול לשלוט בעצמו בלי להיות תלוי באיזה שיקוי דבילי (14).

איך יכולת להסתכל לכאן ועדיין לאהוב אותי? אני שונא. אני שונא וכועס וזה לא רק בלזן או סנייפ או הקארואים, זה כל העולם שנתן לזה לקרות, כולו; נוויל וארני ואליוט ואתה, אוי, מה הם עשו לך! אפילו ההורים שלי. אני לא מבין את זה, מייק. הם אהבו אותי, אפילו שלא רצו אותי. הם לא פגעו בי, לא היו לא נעימים כלפי. למה אני רוצה שידעו למה הפכתי כשאני יודע - כשזאת הסיבה שאני רוצה את זה - שזה יכאב להם ויגרום להם להתבייש כל כך? זאת לא אשמתם שזרקתי את הדבר היחידי שהעביר אותי כל יום, ואני לא מתכוון בכלל לשיקוי, אני מתכוון אליך.

אתה שם? אתה שומע את כל זה? אולי, אולי אני מקווה שאתה לא. אני אפילו לא יודע אם אני רוצה. אני אפילו לא יודע למה אני מספר לך את כל זה. זה רק… אני הרגתי את עצמי. קרעתי את הלב שלי וניסיתי לעשות משהו שאפילו לא הצלחתי בו ולא היה נכון ועכשיו אני לא חושב שאוכל לעצור את הדימום ואולי אני אדמם למוות או אולי כבר דיממתי ואיך זה מרגיש כאילו אני גוסס וחי אולי בפעם הראשונה ואפילו לא אכפת לי אם תשנא אותי לנצח אם רק תהיה בסדר.

רק… רק תהיה בסדר, בבקשה. אתה חזק יותר מזה. אתה חזק יותר ממני. אל תעזוב, בבקשה. הלוואי שהיה משהו שיכולתי - אבל אי אפשר לבטל את הערב. הלוואי. הלוואי זה לחלשים, אני יודע. אני יודע. בלתי ניתנת למחילה. אי אפשר לחסום את זה, אי אפשר לבטל את זה. זה נס שאתה חי בכלל, ואיך הכל יכול להיות כל כך יפה וכל כך נורא להיכשל כל כך עד שנשארת עם מספיק תקווה כדי להתייאש וזהו זה.

לא הזדקקתי לשום דבר אחר; לא לתקווה, כלומר… אליך. לא הזדקקתי לשום דבר חוץ ממך. תמיד למדתי שזה לא בסדר להזדקק למשהו, זה לא בסדר להיות תלוי באדם אחר, ולא התכוונתי. אם מענישים אותי על זה עכשיו… אבל מה אתה עושה כשאין עוד ספרים? כשהידע נכשל והסמכות מושחתת ואתה חייב לפנות למקום אחד ופניתי אליך אבל לאן לפנות עכשיו? לא אל נוויל. בשם מרלין, הוא אפילו צעיר יותר מאיתנו והוא עושה עבודה מצוינת אבל הוא כבר כל כך עסוק. לא פרופסור פליטיק. אין שום לחש בשביל זה.

אני לא מאמין באלוהים. או שזאת הבעיה? האם זה… האם זה סוג של מבחן? אם אתה שם למעלה, תגרום לו לפקוח את העיניים שלו עכשיו, תגרום לו להזדקף ותסדר אותו ותהפוך את הכל לחלום או שתיקח אותו עכשיו, תגמור את זה ותסיים את זה ותן לו להצטרף לשאר המלאכים. הוא לא היה שייך לתירוץ המלוכלך של העולם שהשארת לנו, בכל מקרה. או שתיקח אותי ותן לו לחיות. קח אותי. אני כאן אם אתה כאן!

תראה אותי. עובר לאמונות טפלות. השפל הופך לגרוע יותר ויותר, כנראה. יש בכלל תחתית? לא כבר עברתי אותה? למה אני עדיין נושם, למה לא נקרעתי לחתיכות? שמעתי על זה, קוסמים בוערים בלהבות או מתפוצצים כי הקסם שלהם משמיד אותם. נדיר, כמובן, אבל יש ראיות מוצקות פה ושם, מספיק כדי לחקור את התופעה, למרות שלצערי אין קדימות למימון מחקרים של מה שנחשב לאגדות של קוסמים.

האם יש משהו שאני עדיין צריך לעשות, משהו שעדיין לא נכשלתי בו? אתה בכלל נמצא שם? מה יקרה אם… מה הכי נורא שיקרה? אבל אני כבר יודע את זה, לא? זה גם לא הרג אותך, זה היה זה. לא לדעת. תמיד שנאנו לא לדעת.

… כואבכואב אוי בבקשה לא שוב חשבתי שזה נגמר חשבתי שלא עוד למה טרי? טרי? זה אתה חשבתי ששחררת אותי כל כך קר כל כך קר כואב כל כך…

זה היה חלש, קלוש, וגונח כמו רוח רחוקה וכמעט חלש מכדי לשמוע במעמקי השחור, אבל טרי שמע את עצמו צועק כשקפץ על זה, תפס את הידיים חסרות הצורה ולפת אותן, סחב אותן להכרה. חזק יותר ויותר המלמול נשמע, כל הסבל, אבל מה שינו המילים כשזה היה מייק והוא היה שם ו…

עיניו נפקחו כשהגיעו אל שטח הפנים ביחד, וברגע שהנשימה יצאה מתוכו שוב הוא ראה מה עשה. עיניו של מייק היו פקוחות, נכונות, אבל לא היה שם כלום חוץ מכאב, קרוע ומכאיב, לא מוכן ולא מחלים ומוקדם מדי. זיעה הופיעה בקרירות על עורו החיוור, שריריו נמתחים, דם טרי מופיע על המשולש המחורר על כתפו כשזע חלושות, וטרי קפא באימה, נדהם מההשלכות של רצונו לרחמים.

"אני מצטער!" הוא יכול היה לטעום את הדם על לשונו, להרגיש שהוא רותחת וממלא את פיו ונוטף מחוץ לפיו אל סנטרו, אבל מבחינתו שיינשך את כולה. זה היה מה שקיווה, התחנן, אפילו התפלל אליו, אבל לא ככה. לא עוד כאב, לא, אפילו לא לדעת שעדיין היה שם.

הוא לא יכול היה לעשות את זה, ולא היה אכפת לו אם שוב ילך לגיהינום כשתפס את השרביט מחגורתו בשתי ידיו שנרדמו, והוא לחץ את עץ הערבה אל גרונו של מייק ואוי, בבקשה, אם יש בכלל צדק בכל מקום, השיתוק רק ישלח אותו אל ערפול חושים ללא כאב.

הבזק אדום מהדהד כמו ההבזק הירוק, ומייק שוב נעלם. טרי ישב שם למה שנראה כמו שניות או שנים, הרגיש את הדם נוטף מפניו, מרגיש את ליבו הולם ואת הייאוש המגרד, הזוחל, הנזקק שסירב לתת לו שלווה של רגע כשהתעלם ממנו. אבל הוא לא רצה שלווה. מה שרצה… אבל לא, לא ככה.

הוא נשם נשימה עמוקה וארוכה, והכריח את ידיו להפסיק לרעוד מספיק כדי להחזיר את השרביט לחגורתו, למצוא את האצבעות הקרות שוב בשלו ולרכון אליהן בצער חדש. לא התכוונתי לזה ככה! לא רציתי לראות אותך שוב בכאב! לא הייתי צריך… לא הייתי צריך… איך יכולתי…

אנוכי! אנוכי וטעות ומה זה רשע אם לא לכפות את הרצון שלך על כאב של אחרים! אוי, מרלין, מה אני, איך אני יכול להיות, מה לא בסדר איתי? אבל אתה עדיין שם! לא התכוונתי, לא רציתי, אפילו הייתי מוכן לא לדעת אם הייתי יודע שזה רק יכאיב לך יותר, אבל זה לא משנה את זה שאתה שם! לפחות קצת. ואם אתה שם, אולי אתה תוכל להחלים, ואולי נוכל לעבור את זה.

אנחנו. כזאת מילה יפה וקטנה. כל כך פשוטה. אנחנו. אמיצ'יטיה (15). פררה (16). פיליה (17). אתה כל כך חזק, חזק יותר ממני. אני לא רוצה שיכאב לך, אבל אדסיס (18), אגואיסט, אגואיסטי, אנוכי, אנוכי, אני רוצה שתילחם. תילחם עכשיו ותילחם שוב ותשרוד ונעבור את זה, כי אם תצליח אני יודע שגם אני; אתה המלאך השומר שלי.

נילחם ונשרוד וכל זה, כל רגע מזה וכל יום בחיי שחייתי וכל יום שנשאר לי יהיה שווה את זה אם אוכל לקבל עוד יום אחד איתך בריא ושלם ולראות אותך מחייך, לראות את העיניים שלך נדלקות מרעיון חדש, מאיזה ידע חד, מאיזו תגלית חדשה שנוכל לחלוק. זוכר את הטיול שרצית? אני חוזר בי מכל מה שאמרתי. לעזאזל עם לוח זמנים, בוא פשוט נלך. רומא, אתונה, אלכסנדריה, בגדד, בייג'ינג', דלהי, טימבקטו, מאצ'ו פיצ'ו, כל מקום, לכל מקום. זה לא ישנה, כי אני לא חושש מלהחמיץ מפתח מעבר או שיכייסו אותי או ליצור נסיוב חירום למים המקומיים, לא עוד. לא אחרי זה.

אני לא יודע מי אני, מייק, אבל אם אתה שם, כל עוד אתה שם, אני חושב שאולי ארצה לדעת אחרי הכל. אבל זה אם תסלח לי, ואני מקדים את עצמי כאן, לא, כי איך אוכל לצפות למחילה עבור בלתי ניתנת למחילה? איך אוכל לצפות שתחלוק את המחר שניסיתי לגנוב ממך?

לא, איבדתי אותך, עליי לקבל את זה, אבל לפחות לא לקחתי אותך משאר העולם. לא שרפתי את הספרייה. זה, אם בכלל, עדיין אוכל להגיד. אולי, בסוף, בגלל זה אני כאן… כדי שלפחות פעם אחת, מישהו באמת ידע עד כמה אתה יקר, אפילו אם אתה בסוף אוצר שאפשר למדוד רק בכמה שיהיה קשה לאבד אותו. אפילו היהלום חייב לחתוך זכוכית.

ז'ה נה סווי קה לה וור. (19)

הסוף

(1) חוק גאמפ לשינוי צורה של היסודות- חוק שקובע מה אפשר ליצור ומה אי אפשר ליצור. מזון אי אפשר.

(2) אמנת הסודיות- החוק שקובע שהקוסמים לא ייחשפו.

(3) בצרפתית- הו! חבריי! ליבי, אני בטוח שהם אחיי. משיר צרפתי של ארתור רמבו.

(4) המשך השיר- זרים שחורים, בואו נתחיל. קדימה, קדימה.

(5) השיר ממשיך- קדימה, הו חוסר המזל, אני רועד, האדמה מעליי.

(6) המשך השיר- עוד ועוד ממך, הארץ נמסה, זה כלום! אני פה, אני עדיין פה.

(7) ג'ניפר לינדזי- תלמידת שנה שישית מרייבנקלו. נהרגה בקרב.

(8) בלטינית- כשיש חיים יש תקווה.

(9) אן פיזיו- פיזי, בלטינית.

(10) הירונימוס בוש- צייר הולנדי.

(11) טרי התמכר לשיקויים מרגיעים במהלך בחינות הבגרות, לפי הסיפור.

(12) מיה קולפה- בלטינית, אשמתי.

(13) בצרפתית- איזה יצור, איזו מין מפלצת אני.

(14) זוכרים שנוויל כן שתה שיקוי מרגיע פעם אחת?

(15) ידידות בלטינית.

(16) אחים בצרפתית.

(17) אהבה בלטינית.

(18) תאוות בצע בצרפתית.

(19) בצרפתית- אני כמו זכוכית.