שלושה סיפורים קצרים

אז אני מביא שלושה סיפורים קצרים. הראשון: סיפור קצר על ארני ועל סוזן, שנוצר בגלל בקשה של מישהו שכתב סיפור על ארני וסוזן, "חמוץ-מתוק", על הרגע הזה. מפרק 12, במהלך מגיפת אבעבועות הדרקון. הסיפור השני הוא סיפור קצר על סוזן ממש לאחר הקרב. עם הופעת אורח של דמות מוכרת! הסיפור השלישי הוא על מייקל ופדמה. וחוץ מזה נותר עוד סיפור אחד שמתרחש במהלך השנה, סיפור קצת יותר ארוך על מייקל וטרי במהלך העינוי של בלזן. לאחר מכן יהיו כמה סיפורים קצרים שמתרחשים בין הקרב לסיפור השני, כמה עובדות על דמויות משנה, ואז הסיפור השני!

קסם:

לסוזן יש חדשות.

"מסכן שלי… חשבתי שאתה גמור." סוזן גררה את הכיסא שלה קרוב יותר אל צד המיטה, טבלה את אצבעה בשיקוי ומרחה אותו בעדינות על השלפוחיות הירוקות שעיטרו את החזה של בעלה. הוא קילל קצת בגלל העקיצה הראשונית, ואז נרגע ונראה שהוקל לו מאוד כשהשיקוי החל לעבוד.

"אבא שלי תמיד נזהר ממחלות מזהמות בלוך… דאג בנוגע לחיות," הוא הסביר, והזדקף כדי שתוכל להגיע אל השלפוחיות בגבו. "אני מרגיש הרבה יותר טוב. אבעבועות דרקון בגיל שמונה-עשרה זה לא ממש כיף, אבל שמעתי שנוויל חטף הרבה יותר גרוע."

"הם ממש מפחדים עליו," הנהנה סוזן, וקימטה את מצחה, "אבל מדאם פומפרי מבריקה. אני בטוחה שהוא יהיה בסדר. אתה כבר במצב יותר טוב."

ארני חייך, ומישש באצבעותיו את זרועה הלבנה, חיוכו מתרחב כשהיא צחקה וזזה. היא הייתה רגישה לדגדוגים. "אני מרגיש הרבה יותר טוב." ידו נגעה בכתפה עכשיו, והחלה לרדת יותר. "הרבה יותר טוב."

היא הזעיפה פנים, והזיזה את ידו, אבל מבטה היה גם קצת משועשע. "אתה איש מאוד חולה, אדון מקמילן. עדיף שלא תחלל את האחות שלך."

"לא חלמתי על לתקוף מרפאה." הוא השיב בכנות, ואז הניצוץ המרושע חזר לעיניו, והוא תפס אותה בתנועה מהירה כברק, והרים אותה ללא כל מאמץ אל המיטה וקבר את פניו בצווארה. עורו עדיין היה מוכתם בגלל שארית החום, והיא הרגישה ממש קרירה ורכה מולו. "אבל עם אשתי, מצד שני, אני יכול לקבל את כל זכויותי בעל."

"ארני!" היא זזה באחיזתו, אבל עיניה נצצו, והיא הריצה את אצבעותיה על שפתיו בחיוך מרושע משלה כשצחקה בטירוף בחיקו. "אתה ממש מרגיש טוב יותר, נכון?"

הוא הנהן, וקירב אותה אליו כשידיו החליקו מתחת לחולצתה. "אולי לא יכולתי לגעת בך במשך שבוע," הוא מלמל, "אבל אני נשבע שאלו גדלו הרבה יותר מאז ש - איה!"

היא צווחה ונתנה לו סטירה, והתרחקה מהרגע שתפס בחזה שלה, והוא מצמץ, המום. סוזן תמיד אהבה שנגעו בה ככה, זה היה אחד מהרבה מאוד דברים ששמחו מאוד לגלות שהסכימו עליו, אבל תגובתה כמעט הייתה כואבת. "סוזן?"

"הם… רגישים." היא עשתה פרצוף, התרחקה עוד יותר ומשכה את בטנת חולצתה למטה. היא הסמיקה מאוד, ופתאום לא הסתכלה בעיניו. מבטו התקמט בדאגה.

"את בסדר, אהובתי?"

"אני…" אשתו שוב היססה, ועכשיו היא בהתה בכילות המיטה הצהובות כאילו היו הדבר המרתק ביותר שאי פעם ראתה. "לא רציתי להגיד כלום עד שתרגיש טוב יותר."

"אני בסדר!" ארני הזדקף עוד יותר עכשיו, והעניין הקודם הפך לדאגה. "אם קרה משהו, אהובתי, אם חלית עוד פעם, אני אטפל בך." הוא עצר, נשם נשימה עמוקה ולפתע כתפיו התהדקו בזעם פתאומי כשעוד אפשרות נוצרה בתוכו כמו סופה. "או שמישהו… האם הקארואים… אוי, אם מישהו..."

"לא!" היא הנידה בראשה במהירות, רעמת שיערה השחורה והארוכה מתנופפת מעבר לכתפה. "אף אחד לא נגע בי… טוב," ניסיון קלוש לחיוך ממזרי נגע בפה היפה שלה, "מלבדך, כמובן, וזה יותר מרצוי."

"לאחרונה לא," הוא הזכיר, והצביע על החזה שלה, שעכשיו, כשבאמת הסתכל עליו, היה יותר גדול ממה שהיה בפעם האחרונה שנתן לו תשומת לב. "מה קורה?"

הייתה שתיקה ארוכה. שתיקה ארוכה מאוד. ואז היא רכנה אליו, ואחזה באחת מידיו בשתי ידיה הקטנות והעדינות. "ארני, אהובי, אני בהריון."

פיו נפער. הוא מצמץ. הוא ניסה לנשום. שום דבר מהדברים הללו עבד כמו שצריך. לבסוף, הוא הצליח למצוא מילים. "את… בטוחה?"

"הקאתי מאז שחזרנו לבית הספר," היא הודתה בחיוך קטן ומבויש, "לא גדלתי במידת החזיה שלי בצורה כזאת מאז שהייתי בת שלוש-עשרה, ואני צריכה לתזמן את זה שאני מתקרבת למועדון רק כשהם לא מבשלים במטבחים כי הריחות… כן, אני בטוחה."

ארני הניד בראשו, עדיין מנסה לעכל. "את…?"

"שישה קסמים ושיקויים שונים. כולם חיוביים. ושישה שבועות זה קצת יותר מדי זמן לאחר."

עיניו נדדו במורד גופה אל המותניים שעדיין יכול היה לכרוך סביבם את ידיו. זה נראה היה בלתי אפשרי, מדהים, ועדיין. "מתי את חושבת שזה קרה?"

"בטח בלילה ההוא במחילה," היא הודתה. "כל כך דאגנו לקריווים המסכנים, זה היה ליל הכלולות שלנו… אני לא חושבת שהשתמשנו בקסמים מגנים, נכון?"

ארני חשב על זה, וניסה ליצור איזה שהוא סדר בין יום ולילה במה שהיה התערובת הכי מוזרה של חלום וסיוט שאי פעם עבר. לבסוף, הוא כרך את ידיו מסביב לאשתו, וקירב אותה אליו שוב, אפילו שנזהר לא לגעת לה בחזה. במקום, הוא הניח את ידיו על בטנה, על הצמר האפור של חולצתה, ונישק את העור החם מאחורי אוזנה. "אם יש בעולם הקסמים מקום שיש בו קסם מעודד פוריות, זה בטח שם."

היא התרחקה קצת ממנו, וסובבה את ראשה כדי שפיה יוכל לדבר, אבל נימת קולה הייתה הססנית, מופתעת. "אתה לא כועס, ארני?"

"אני מפוחד. לא מזה שאני אבא, אלא בנוגע לאיך אני אשמור על המשפחה שלי בטוחה. אבל לא, אני לא כועס…" קולו הפך לעמוק יותר, והוא הזיז אותה מספיק כדי לנשק אותה בפה עכשיו, עמוק ומתוק ומלא תשוקה לפני שהתרחק ושם את המצח שלו על מצחה, יד אחת תופסת בלחיה כשהאחרת נחה על בטנה. "איך אוכל לכעוס כשהמכשפה היפה ביותר בעולם יוצרת כזה קסם?"

הסוף

הסיפור השני הוא סיפור קצר על סוזן לאחר המלחמה. עם הופעת אורח של דמות מוכרת!

במילים כה רבות:

כמה סיפורים מדברים בשם עצמם.

"טראגי, פשוט טראגי. אולי לא הייתי קוראת לו ילד נאה, אבל אפילו במוות, יש חן כפרי מסוים שאי אפשר להכחיש, ויחד עם הגוף החזק של נער חווה והכתפיים הרחבות שלא יהיו זרות לקנטאור, לא קשה להאמין שהיה מצליח עם בנות. ועדיין הוא שוכב כאן, נקטף כפרח צעיר. טראגי."

הייתה קלילות מוזרה בקולה של האישה, אבל הכל נראה מוזר עכשיו, כמו תערובת מוזרה ובלתי אפשרית של ניצחון ואובדן שהמוזרות הזאת בקושי שינתה. סוזן הרימה את ראשה לאט, בכבדות, ונתנה לאצבעותיה להישאר בתוך התלתלים הקשים מדם של ארני. היא לא הכירה אותה, אישה בגיל העמידה עם פיג'מה בצבע ירוק חומצי, שיערה קשור בפקעת הדוקה ברולים ורודים. ציפורניים צבועות הופיעו מנעלי בית פרוותיות עם עקבים, והיא הזכירה למכשפה הצעירה את דודתה החטטנית של מישהי, ולמען האמת, כנראה שזה מה שהיא הייתה.

הייתה גם שפת גוף שאמרה שהיא לא תלך בקרוב, וסוזן שוב השפילה את מבטה, וניסתה לעצור כל רגש שאולי ירצה לנחם בתמורה לנימת קול שהיא קיוותה שתהגה לכי לעזאזל בקרירות האפשרית. "הוא היה מאוד נאה, בעצם."

"הכל בעיני המתבונן, אני בטוחה." האישה הניעה את אצבעותיה בביטול מוחלט, ואז פישקה את רגליה וישבה על רצפת האבן הסדוקה והחרוכה בכיתת תולדות הקסם אליה נלקחו המתים, עיניה נוצצות כמעט כמו אבני החן המודבקות בעגיליה. "כנראה שחיבבת אותו? חברה?"

סוזן הרימה את ידה השמאלית בשוויון נפש, והציגה את הטבעת במרחק שממנו חשבה שהחטטנית תבין… במילים אחרות, במרחק קטן מאפה שצורתו שונתה בבירור. "אשתו."

השינוי היה פתאומי ומדהים באמת. כל התלהבות מרכילות נעלמה, והאישה אחזה בידה של סוזן בהשתנקות, פיה נפער בצורה עגולה ומושלמת. "מסכנה שכמוך," היא לחשה, ואז הצמידה את ידה הפנויה אל החזה שלה. "לא היה לי שום מושג, באמת, כלומר, הוא לחלוטין עדיין - טוב, הוא היה -" היא קטעה את עצמה והנידה בראשה, תלתל אחד עף מעל אוזנה. "שום מילה בטורי הרכילות."

"נישאנו בסתר," היא הסבירה. "בחג המולד. התחתנו בעולם המוגלגי כדי שהקארואים לא יגלו, כי ידענו שאולי לא… אולי לא… לא… אולי…"

להפתעתה של סוזן, היא הרגישה את עיניה מתחילות לדמוע, והיא בלעה את רוקה. זה לא היה הגיוני. היא הייתה עם הגופה כבר כמעט שעה, החזיקה את ידו, דיברה אליו, ליטפה את פניו, הציעה תודות ושאלה שאלות שקיוותה שישמע אבל ידעה שלא יוכל לענות עליהן. נוויל בא והלך כמה פעמים, וכך גם חנה, ואפילו הוריה והוריו של ארני, אבל באופן מדהים, דמעות לא היו.

הן גם לא נרדמו, פשוט… החברים שלה גם איבדו כל כך הרבה, והיא רצתה שאימא ואבא שלה ידעו שהיא בסדר, ודנקן ופיונה היו הרוסים, וזה לא היה שהיא התאפקה, אלא שזה לא היה הזמן לבכות. זה הרגיש שזה יהיה אנוכי קצת, אנוכי וחסר תועלת שזה בכלל לא הופיע, ואולי זה היה הלם כמו שמדאם פומפרי אמרה, או אולי לא, אבל עכשיו המכשפה החטטנית והמעצבנת הזאת שבכלל לא הכירה אותה, היא גילתה שהיא התייפחה כמו ילדה.

חלק ממנה רצה לדחוף את הידיים הכבדות והעטויות בקרם לחות שליטפו את שיערה וקירבו את פניה אל החזה הירוק, אבל יותר ממנה רצה פשוט לעזוב את זה, להתייפח מול מישהו שלא ידע, שלא התאבל, שתוכל לשפוך את כאבה בלי להוסיף לאחר.

"נישואין במנוסה! הו, כמה רומנטי מאוד! כלת מלחמה צעירה, אלמנה שהיא בקושי יותר מילדה -" ידיה ליטפו את גופה של סוזן בתנועות ארוכות, כמו ליטוף חתול, ועכשיו הן נעצרו, וגבותיה התרוממו. "ויהיה לך ילד לבד, נכון? כשאת מכורבלת כל כך, יקירה, לא ידעתי, אבל את במצב די מתקדם, נכון?"

היא צקצקה בלשונה בעצב כשסוזן ניסתה לשאוף אוויר, ולא יכלה יותר מלהנהן מבעד לדמעות. "כל כך חבל, את יודעת, יהיו אנשים שיאמרו שזה יותר מצירוף מקרים."

סוזן ניגבה את עיניה בגב ידה, וניסתה לרסן את עצמה ולא להגיב להאשמה שנשמעה כל כך לא חשובה כשידעה שהייתה רק שמועה בבית הספר. "זאת לא הסיבה!" היא נשמה נשימה עמוקה, ולא הצליחה להפסיק לבכות אבל הצליחה להוציא את המילים בכל מקרה. "אני לא - זה היה אחרי, אני נשבעת. התכוונו להיזהר, אבל -"

"תשוקת הנעורים, אני יודעת," האישה הסכימה בחיוך אדיב. "ולא משנה מה אחרים יאמרו, כמובן. אני בטוחה שהמניעים שלך היו רק מאהבה. יהיה עוד יורש לזהב של המקמילנים, נכון? תקראי לו על שם אבא שלו? אדי או אדווינה קטנים, המממ?"

"זה ארני. א-ר-נ-י. קיצור של ארנסט, אבל הוא שנא את זה. והוא לא הדגיש את ה-מ' השניה במקמילן. אבל שמות הם לא הצד החזק שלך, נכון? אחד מהפרטים הקטנים האלה שנכנסים באמצע של שערורייה טובה, נכון, ריטה?"

קולה של הרמיוני היה קר וחד, וחתך דרך יגונה של סוזן, וגרם לה להשתחרר בלחישה פתאומית של אימה, כאילו גילתה שנצמדה לנחש ארסי. היא לא הרימה את מבטה כדי לראות את הילדה השנייה שידעה שעומדת במרחק קטן, ובהתה באישה שעכשיו זיהתה אפילו בלי שכבות האיפור העבות שהוצגו בכל תמונה מחייכת שאי פעם הציגה את פרצופה. "ריטה סקיטר?"

פיה הדק של האישה זז ללא מילים, אבל סוזן לא נזקקה לתשובה. זה היה שם בעיניים הקטנות, המלוכלכות והאשמות שלה, והרמיוני ענתה בשבילה, וכרעה לצד המכשפה המבוגרת בחיוך מסופק משלה. "הייתי צריכה לדעת שתהיי כאן הלילה, ריטה. כל הכאב והסבל, הרבה לנצל… אבל זה נמוך, אפילו בשבילך. אבל ככה גם היה כשרדפת אחרי וולטר בנוגע לשמועות על אחותו קייטי, וככה ידעתי שאת כאן מלכתחילה. את פשוט לא לומדת, נכון?"

"הו, היא תלמד." צליל קולה של סוזן הדהים אותה כשנעמדה. הוא היה קשה ומריר יותר ממה שחשבה שתוכל להגיד, ושרביטו של ארני היה אחוז כל כך חזק בידה עד שהידית הכאיבה בכף ידה. הוא היה גדול מדי עבורה, נשק מוזר, אבל היא הרגישה שהוא זיהה אותה, שהכיר אותה, שאפילו אהב אותה, כמו אדונו, ולא היה שום היסוס כששחררה את כל הכאב הזה שלעולם לא יראה עיתון.

הכסף של ארני מעולם לא שינה לה, אבל היא גילתה שהיא די אסירת תודה על ההגנה המשפטית שמאתיים אוניות יכלו להביא. מספיק כדי לטעון לסערת רגשות וחוסר יכולת מבחינה הורמונלית לשלוט בכוחותיה הקסומים וכך לא להיות מואשמת בתקיפה, ולאיים לתבוע אותה על עוגמת נפש.

אבל כשהכלבה פגעה ברצפה, היא הרגישה את חיוכו החמים והגאה של ארני עוד הפעם, וזרועותיה של הרמיוני קיבלו את צערה כאישה כואבת, ולא כסיפור לספר. אפילו כשהתקרבו אליה אחר כך עיתונאים אחרים ומכובדים יותר, אפילו כשאחד מהסופרים הכי מכובדים בעולם הקוסמים טען שהרומן שלהם יהיה ספר יפה ומעורר השראה, היא ידעה שכל מה שהציבור היה צריך לדעת, כל מה שהיה צריך להגיד, היה חקוק בשלוש שורות על גרניט חלק ונצחי.

ארנסט "ארני" איאן מקמילן

1979-1998

בן. בעל. אב. חבר.

הסוף

הסיפור השלישי הוא על מייקל ופדמה.

אן וולגטה (1):

הם אומרים שיש מילה לכל דבר.

קרמל היה אותו הדבר באנגלית ובצרפתית, אבל הוא חשב על כך בצרפתית, על העיצורים הנמוכים יותר ועל העליות והירידות במילה שהייתה עבה ומתוקה, מלאה בעושר של חמאה ומשביעה את הנימים מתחת ללשונו, את ידיו. זה היה פינוק.

צורך היה באנגלית, אבל דברים בסיסיים כאלה היו קשורים ללשון האם, והיה משהו במילה שדרש וביקש, שהשתמש באותו הצליל כמו בבקשה וקל בליבה שלה. היא גנחה.

סייטה (2) היה בלטינית, לכאורה שפת הלימוד, אבל נשמע אקזוטי ועגום, המילה היחידה לשיער השחור והחלק שהשתלשל מגבה, הסתובב באצבעותיו, נפל על פניו כך שרק עין אחת שהייתה נתונה בפוך הסתכלה עליו ממתחת. היא לחשה, היא התנפנפה, רכה כשמיכה ומפוארת כקשמיר.

איו (3) היה ביוונית, בקושי מילה, פשוט אוסף צלילים נמוכים ועמוקים מהגרון, משהו שיכולת למלמל כשכל השאר היה יותר מדי, כשאבדת בטעם המלח ובקצב הדופק שלך והעור שלך החל לפעול מעצמו והמוח שלך התרחק כדי לתת לגוף שלך לשלוט בכול. זה היה נטישה.

ולור (4) היה בצרפתית, והוא היה רך מספיק, עדין מספיק כדי לתאר את המרקם המדהים, ועשיר מספיק כדי שיהיה כבד וישקול הרבה, המילה היחידה שהתאימה למה שאחז בידיו, מה ששם על שפתיו, מה שנלחץ על החזה שלו בכל נשימה ודפיקה. זה נשם.

אייסטיסי (5) היה ביוונית, והוא ריחף על נשימה קטועה, על הרעד בעמוד השדרה שלו, על עור הברווז בזרועותיו, על הלחץ בעורו שפתאום שם לב לכל כאילו לא ידע אף פעם מה זה להרגיש לפני כן.

להזדיין היה אנגלו-סקסי עממי, מילה עתיקה כל כך שאף אחד לא ידע מאיפה זה בא בדיוק, למרות שלכל אחד היה רעיון משלו למשהו כל כך חייתי, משהו שהיה קשור ליצר עמוק מכל שפה וגרם לילד ולילדה להתחבא במחבוא אפל כשהמבוגרים יותר בחרו איך ימותו, לקרוע בגדים ולאחוז בבשר ולזרוק לצד שבועות וחודשים של פלרטוטים זהירים ורמיזות קטנות באימה טהורה כל כך שבטח הייתה במשהו עוד יותר בסיסי. זאת הייתה המילה לכל הצלילים שלא היו להם מילים משלהן, לכל היבבות, היפחות, הדברים שאמרו אחד על הכתף של השנייה ועל הידיים ועל הירכיים בגלל שהיו להם רק כמה דקות, ואולי לא יהיה מחר, ואז הם התקרבו יותר והתלבשו והחליקו שיער ומיהרו כאילו כלום לא קרה, אבל משהו קרה, משהו עמוק יותר מזוג לחוץ שהיה מאוד הגיוני למרות שבכלל לא.

העיניים של טרי אמרו שידע, אבל לא היה שם כעס, אפילו שהיה קצין ולא יכול היה ללכת, לא משנה אם לזמן קצר. גבה אחת התרוממה, ולמרות שלא אמר כלום, קולו בא מתוך ראשו של מייקל באופן מוכר וטוב. מה היה כל זה?

תגובתו הייתה חיוך ומילה אחת שלא אמר. וידי. (6)

הסוף

(1) וולגטה- החשוב בתרגומי התנ"ך ללטינית.

(2) סייטה- שיר דתי ספרדי שכולל רגש חזק. שרים אותו בווידוי ציבורי.

(3) איו- ויתור ביוונית.

(4) ולור- קטיפה בצרפתית.

(5) אייסטיסי- תחושה ביוונית.

(6) וידי- ראיתי, בלטינית.