נוויל ושיימוס תקועים עם החבר'ה שלהם במחסן. איך הם יצאו משם? האם הם יספיקו להגיע בזמן כדי לעצור את הטקס הקלטי המזעזע? ומי יבוא להצלתם?
פרק 10
הפיכת נגד
"בסדר, חברים, אנחנו נואשים עכשיו. ג'יני היא היחידה שהתקדמה בכלל, והיא התקרבה רק בכמה מטרים לסין." נוויל החווה אל המכשפה הצעירה בפינה בחיוך קודר, והיא החזירה אותו בחיוך משלה, מסיטה את השיער האדום המוכתם בזיעה ממצחה.
היא הצליחה לאתר מקום סדוק בבטון בפינה אחת של הרצפה ותקפה אותו ללא רחמים עם מוט ברזל למרות ששישה אנשים אמרו כמה פעולותיה חסרות תועלת. היה ברור אחרי שעתיים של עבודה קשה למה הקסמים שנעלו אותם אפשרו לה לנסות. אפילו בעזרתו של נוויל ושל כמה קוסמים אחרים, הם בקושי התקדמו במשטח העקשן, והרעיון של לחפור את דרכם החוצה ננטש יחד עם עוד הרבה דברים שניסו.
הוא הסתכל על הפרצופים המתוחים ונאנח, מרגיש את משקל הפיקוד עליו שוב פעם כמו שלא היה מאז הקרב על הוגוורטס. "תרוקנו את הכיסים, כולם. בואו נראה מה יש לנו."
"אני לא -" החלה חנה, ואז קטעה את עצמה, מנידה בראשה כשהחלה לחטט בכיסי גלימתה. "אם למישהו מאיתנו היה שער נייד, יקירי, אתה לא חושב שהוא היה כבר אומר לנו?"
"אני יודע," הסכים נוויל, "אבל אולי יש משהו שהתעלמו ממנו, או אולי אם כולנו נעבוד ביחד… או שאולי יש משהו שנוכל לבנות, משהו…" הוא משך בכתפיו. "תראו, זה כל מה שיש לי עכשיו. נגמרו לי הרעיונות. אני פשוט מקווה שמישהו יקבל השראה ממשהו. אני, אתם, כל אחד."
"הלוואי שג'ורג' היה כאן." ג'יני הפילה חופן מטבעות, תמונה של הארי, תג ההילאי שלה, אולר כיס קטן, וגם - למבוכתם של נוויל ושל רוב שאר הקוסמים - כמה חפצי מכשפה אישיים מאוד אל הערימה הגדלה. "הוא גאון בלהרכיב דברים, תמיד היה. אני מתערבת איתכם שהוא היה מסתכל על מה שיש לנו ובונה מחסן נשק."
"אם את רוצה מחסן נשק, פוטר," אמר שיימוס, והדגיש את שם נישואיה בזעף מכוון, "יש לי את זה בלי שנצטרך לבנות משהו." הוא פתח את הז'קט שלו, פרצופו אדיש ותנוחתו קלילה כאילו הביא כל מיני דברים שיש לכולם בכיסים כששם את שני האקדחים, הסכין, והכמות הנכבדה של התחמושת בערימה. "יש לי גם עוד בשק. עוד שני רובים, נרתיק כתף, נרתיק קרסול, קצת חבל, שלוש אלפיות במזומן מוגלגי, עוד כמה חלקים, ומספיק תחמושת כדי להוריד חצי מהצבא הבריטי."
זכריה שרק שריקה שקטה, עיניו גדולות. "זה כל כך לא חוקי."
"וזאת הבעיה הכי קטנה שלנו עכשיו," אמר נוויל במהירות. הוא הרים אחד מהכדורים הקטנים והנוצצים, וגלגל אותו בין אצבעותיו כשחקר אותו. "אלו מתפוצצים, נכון?"
"איי," הנהן שיימוס. "לא יותר מדי חזק בכל אחד, אבל אני חושב שאני מבין לאן אתה חותר, הילאי."
"לא." ג'יני שמה את שתי ידיה על מותניה, מנידה בראשה בהבעת פנים עקשנית שגרמה לה להזכיר את אמה. "אם יש דבר אחד שלמדתי מזה שגדלתי עם התאומים, זה שלא מתעסקים בקלות עם דברים שמתפוצצים. אנחנו כבר יודעים שלא נוכל ללכת לקדוש מנגו, ואני לא רוצה ללחוץ יותר מדי על דמי."
"אני תומכת בך במאה, מאתיים ושלוש מאות אחוזים," אמרה דמלזה במהירות. "אם אתם תפוצצו את עצמכם לעולם הבא, ייגמר לכם המזל. אני עברתי רק חצי מהקורסים שלי ויש לי רק שרביט. זה לא יעזור אם אתם תהיו מפוזרים על הרצפה."
"טוב, אנחנו חייבים לעשות משהו!" ג'ימי זרק את התוכן של הכיסים שלו בערימה. "חבילת קרקרים ריקה, שתי אוניות, שישה חרמשים ועשרה גוזים, והשעון שלי. הדבר הכי טוב שראיתי עד עכשיו זה שפיניגן הוא מחסן נשק מהלך. אני אומר שניקח את הכול, נדחוף אותם לצירים של הדלת החלשה ונמצא דרך להדליק את זה. אולי רדוקטו לא יעבוד, אבל נראה כאילו יהיה פיצוץ מוגלגי רציני."
אבל נוויל לא הקשיב. הוא בהה במכשיר כסוף שהיה לא גדול יותר מחבילת קלפים וזכריה זרק אותו. הוא נראה מוכר, מוכר מאוד, והוא הרים אותו, מופתע רק קצת כשמצע את הציר הקטן והמכסה נפתח, והאיר את לוח המקשים הממוספרים מתחתיו. "זה…"
זכריה קילל, הסתובב לאחור והטיח את שתי ידיו, ולאחר מכן גם את מצחו, על הקיר הקרוב. "לגמרי… אני אף פעם לא משתמש בדבר הזה!"
"יש לך טלפון נייד!" הבעת פניה של ג'יני קרנה. "נוכל לצלצל ולהזעיק עזרה! יש לו מטען, נוויל?"
"אה... " הוא בהה במסך הקטן והנוצץ בבורות מוחלטת, אבל היא חטפה אותו מידיו לפני שהצליח להבין איך היה אמור להבין, או למען האמת על מה הסתכל.
"זה למחותנים שלי," הסביר זכריה. "אחרי שקטי התחתנה שוב, טוב, זה היה די חשוד לשלוח ינשופים לשכונה מוגלגית כדי לעדכן אותם בנוגע לילדים או להשיג שמרטף, אבל השתמשתי בו בעצמי רק כמה פעמים. מג היא זאת ש -"
"פס אחד. בטרייה ממש חלשה. אנחנו נצטרך להשתמש בזה מהר מאוד," אמרה ג'יני. "בטח סיכוי אחד, ועדיף לא לרחוק. למי נצלצל?"
"למחלקת ההילאים, למשטרה המוגלגית, לאיזה שוטר שנוכל להביא לפה." אמרה רוז ללא היסוס של רגע. "אנחנו צריכים כוח אש שיעזור לנו לצאת מכאן."
"לא." בהה נוויל במהירות בשיימוס כשדיבר, ולא שבר קשר עין עם הסגן שלו לשעבר. "יש לנו כאן איש ששני הצדדים של האמנה רוצים אותו, והוא הסיכוי היחיד שלנו כשאטרסון מת. עדיף שלא נצא אם נסגיר אותו."
הידיים המנומשות נקמצו לאגרופים לצידו של שיימוס. "יהיה להם קשה להסגיר אותי לכל מקום, הילאי. אני לא צריך את ההגנה שלך."
"אולי לא," הוא אמר בשקט, "אבל הרווחת את הנאמנות שלי."
אף אחד לא דיבר לרגע, ואז ג'ימי הרים את ידו. "מה עם הארי? הוא יסתום את הפה."
"להארי את נייד," אמרה ג'יני. "זה צריך להיות מישהו שנוכל להתקשר אליו במערכת המוגלגית."
"ואולי קטי וגרי ישמחו לעזור," אמר זכריה בחיוך נחמד, "אבל הייתי צריך להוציא את האיש הזה שלוש פעמים מהמוסך שלו עם קסם אחרי שנעל את עצמו, אז אני לא רואה אותו מתכנן לנו איזו תכנית בריחה מבריקה."
"גם אני," דמלזה נאנחה. "כל מי שאני מכירה בעולם המוגלגי, אפילו אם אני זוכרת את המספרים שלהם, לא יעזרו אלא אם הם יעשו את מה שאנחנו לא רוצים, להביא את המשטרה."
ריקי קינג בעט בפינת הערימה וקילל, ופיזר מטבעות על הרצפה בצליל רשרוש שהיה נחמד ומטריד במצבם הנוכחי. "אז עכשיו מצאנו דרך ליצור קשר עם העולם שבחוץ ואין לנו עם מי ליצור קשר! כבר אחרי שתיים עשרה! אני גווע, רון והרמיוני הם המופע המרכזי באיזו מסיבה של מטורף במרחק של כמה שעות, ואנחנו יושבים ומסתכלים אחד על השני כמו חבורת כבשים טיפשות!"
"לא שמעתי על כבשים שהיו יותר מטיפשות, בעצם," אמר שיימוס ביובש. "והייתי יודע, מקמילן היה מזכיר את זה. הוא היה קצת רגיש בנושא. כאילו פיצה על משהו, תמיד חשבתי."
"מזלך שהוא מת," צחק פלטון. "אני חושב שהיינו צריכים לקלף אותך מהקירות בגלל זה."
"אה, אבל לא ממש." חיוך כל כך מתוק, כל כך חצוף, כל כך מוכר עד שכאב לראות הופיע על הפרצוף הקשה והמקועקע. "תמיד הייתי הרבה יותר מהיר ממנו, ואתם יודעים שהטבע חכם. אולי נתן לי לשון מהירה, אבל גם רגליים מהירות יחד עם זה."
"נוכל להזמין אוכל," הציעה חנה בחיוך חלש, והרימה תפריט מקומט ומקופל מהערימה. "זה יפתור אחת מהבעיות שלך, ריקי, ולא תדע, אולי הדיאבל דוב לא ציפה לזה ונער משלוחים יוכל פשוט להיכנס. מעניין אותי אם -" היא סובבה את התפריט ובחנה את האותיות המתקלפות. "יאם דים סאם לוקחים כסף של קוסמים?"
"תני לי את זה!" נוויל חטף את התפריט מידיה של אשתו כל כך חזק עד שהיא צווחה, פיו יבש פתאום כשהסתכל על המספרים המטושטשים ששורבטו על טור המנות הצמחוניות.
טלפון של קווין 28-9027-9160
הוא בלע את רוקו, מוחו מעכל את ההשלכות של סדרת המספרים הפשוטה ששון שרבט לפני כמה שבועות לפני שלקח אותו לפגוש את שותפו לדירה בפעם הראשונה. עיניו התרוממו, והסתכלו על האיש היחיד שידע שיבין. "הוא מה-RHD."
"לא הם!" שיימוס הניד בראשו בכעס, משלב את זרועותיו, אבל נוויל נשם נשימה עמוקה והרים את התפריט.
"הם כאן. הם לא עם הרשויות. אם מישהו יכול לפרוץ למחסן… וחוץ מזה, הם חייבים לי על שון."
"הם חייבים למי שהתחזית אליו!" ענה שיימוס. "אתה חושב שהם לא ישימו לב שאתה נראה קצת שונה בלי הפולימיצי? או שיש לך קצת בשרוול, בהתחשב בזה שאתה מאוד אוהב לחקות אנשים מתים?" הייתה קרירות בסוף המשפט ונוויל עיווה את פניו.
"שווה לנסות להסביר להם," הוא לחץ. "הם התקווה היחידה שלנו כרגע, וריקי צודק, אין לנו זמן להמשיך לחפש יותר. אני עומד לעשות את זה."
דממה בלתי נוחה נשמעה בחלל הצפוף במשך כמעט דקה, כששאר צ"ד הסתכל על שני האנשים ביודעין שיש משהו משמעותי שכולם החמיצו, אבל אף אחד לא היה מוכן לשאול מה זה היה. לבסוף, ג'יני הרימה את הטלפון. "זאק, תחייג אתה. אני לא רוצה ללחוץ על מקש לא נכון."
זכריה לקח אותו, ליקק את שפתיו בלחץ כשהלך ועמד ליד נוויל, והסתכל מעל לכתפו של ההילאי כשקרא את המספרים והכניס אותם אל הטלפון ואז לחץ על הלחצן הירוק בפינת הלוח. "הנה. זה מחייג עכשיו… בוא נקווה שמישהו יענה."
נוויל החזיק את הטלפון קרוב לאוזנו כפי שראה מוגלגים עושים, והקשיב לצפצוף הדק והמוזר נשמע, מפסיק ושוב נשמע. ואז היה תקתוק, זמזום של רגע, והוא שמע קול של גבר כאילו נשמע מקצה של צינור ארוך ומהדהד. "איי?"
"קווין?" שאל בהיסוס.
"מי זה?" נימת קולו של חבר הכנופיה הצעיר הייתה חשדנית. "איך השגת ת'מספר שלי?"
"זה ג'קי, קווין," אמר נוויל. "אני ב -"
"ג'קי!" הצעקה נשמעה בקול כל כך חזק עד שנאלץ להרחיק את הטלפון בכמעט מטר מראשו ועיווה את פרצופו. הייתה שיחה ברקע, תיפוף רגליים, ואז קולו של קווין חזר. "ישו, חבר, חשבנו שאתה מריח את הפרחים מלמטה עם בילי, חשבנו! איפה היית, יא חתיכת חרא?!"
הטלפון צפצף עליו, וג'יני סימנה בבהילות שעון בלתי נראה, כשהיא מסמלת לו שנגמר לו הזמן. "סיפור ארוך," אמר במהירות, "אני אספר לך כל מה שאוכל, אבל אין לי יותר מדי זמן. תראה, אני לכוד במחסן בדאנקרו ומיילווטר עם כמה אנשים אחרים - צ'ופסטיקס, זה מסובך - אבל אני צריך את עזרתך! אתה חייב להוציא אותנו מכאן!"
הייתה עוד שיחה חפוזה, והחשדנות חזרה. "למה לי -"
"כי הצלתי את החיים של שון כשאתם עמדתם שם עם אגודלים בתחת כמו חתיכות חרא חסרות תועלת מזדיינות וראיתם אותו נגמר על המדרכה!" צעק נוויל. "אתם חייבים לי, ואני משתמש בזה. תוכלו לשאול שאלות כשאני אהיה בצד השני של הדלת ואענה לכם."
שוב פעם הטלפון צפצף, הפעם חזק יותר, ונוויל עצר את נשימתו, מחכה מה שנראה כמו נצח עבור התשובה. היא הגיעה לבסוף. "דאנקרו ומיילווטר?"
הוא נאנח כל כך עמוק עד שכמעט בכה. "כן! ובבקשה תמהר! נגמר לנו הזמן!"
הפעם לא היה היסוס. "נהיה שם בתוך חצי שעה מקסימום."
"תודה -" אבל הוא לא הצליח לסיים. היה צפצוף אחרון, והמסך הקטן הפך לשחור, כששום לחיצה על כפתור הצליחה לגרום לו לזהור שוב בירוק חלש.
כל זוג עיניים הסתכל עליו, מבטם מלא בשאלות, אבל זוג עיניים כחולות בוהקות היו הכבדות מכולן. "טוב," אמר שיימוס, ולמרות שקולו היה קצת יותר מלחישה, הוא עדיין נשמע חזק מאוד. "בחרת בחלילן יקר, הילאי. אז עכשיו נראה אם תוכל לרקוד."
OOO
שעונו הראה שעברו רק עשרים ואחת דקות, אבל זה נראה היה לו יותר. נוויל ניסה להסביר דברים לצ"ד ואמר להם שהסתנן לתוך כנופיה מוגלגית במשך כמה שבועות כשניסה למצוא את שיימוס, אבל הוא ידע שהאמת במה שעשה הייתה משהו שרק מי שרדף אחריו פעם הבין, אם בכלל. השאר פשוט קיבלו את המצב בצורה מדאיגה, כאילו היה משהו בסדר, לא איזו שערורייה משטרתית כמו שהיה.
לבסוף נשמעה הדפיקה, והדהדה בצירי הברזל של הדלתות, ונוויל קפץ כשקולו של קווין נשמע. "ג'קי! אתה שם, חבר?"
"כן!" הוא רץ אל הדלת, לוחץ את ידיו אליה כאילו ראה את האיש השני דרך המחיצה החלודה. "יש קסם שכולא אותנו כאן… אנחנו לא יודעים מה הוא יעשה בצד שלכם. תיזהרו, מה שלא תעשו עלול לחזור אליכם."
"קסם? נלחמת נגד הסלואה, לא ככה, ג'קי?"
שיימוס נחר נחירה מזלזלת, ונוויל הציץ בו בחיוך מריר. "לא בדיוק, אבל אני אספר לך כשלא נצרח דרך דלת…" הוא היסס, ואז נשם נשימה עמוקה. "אבל יש משהו אחר שאני צריך לספר לך."
"אם ישנת עם אחותי, חבר, אני שונא להגיד לך שזה לא מועדון אקסקלוסיבי שהצטרפת אליו… ממש זונה, הבחורה הזאת. לא יכולה להיות עם נעליים אפילו לרגע."
נוויל צחק במתח, ואז הניד בראשו, למרות שידע שאי אפשר לראות זאת. "לא… אבל אתה… טוב, אתה די תופתע כשתראה אותי."
הייתה שתיקה, ואז קולו של האיש הצעיר חזר בהבנה. "אם התחבאת מאיתנו כי חתכו אותך, לא יהיה לנו אכפת, ג'קי. לא היינו איתך בכלל בגלל הפרצוף היפה שלך."
"לא חתכו אותי, אבל כשהייתי איתכם… אני, אה, אלו לא בדיוק היו הפנים שלי…"
עוד שתיקה, ואז קווין קילל. "אז הפנים המזדיינות של מי הן היו?!"
"זה היה - לא באמת משנה - זה סוג של הסוואה קסומה. אמרתי לכם שהסלואה ואני פעם היינו חברים, ולא רציתי שיכירו אותי אם נמצא אותו. אבל זה עדיין אני, קוו. אני נראה ממש שונה עכשיו; יש לי שיער שחור, אני לא ממש שרירי, ויש כמה צלקות ממש רעות על הפנים שלי, אבל זה עדיין אני." נוויל עצר את נשימתו, מחכה לתגובה, אבל להקלתו, קווין בכלל לא נבהל.
"אה, אז בסדר. תודה שהזהרת, אבל, אנחנו לא ממש אוהבים זרים, בעצם." הוא שמע שיחה שקטה מאחורי הדלת, ואז הייתה פקודה חדה. "עכשיו תתרחקו, ג'קי, אנחנו עומדים לסדר מחדש את המבנה."
נוויל לא ממש היה בטוח מה זה אומר, אבל האזהרה לא הייתה משהו שלקח בקלות. הוא התרחק מיד מהדלת, הסתובב אל שאר חברי צ"ד ונופף להם כדי שיתרחקו. "תתחבאו, חבר'ה. זה אולי יהיה קצת מלוכלך."
צ"ד התפזרו בלי ויכוח, מתחבאים מאחורי עמודי בטון וערימות קרטון גבוהות בצד הרחוק של המחסן, והוא מילא אחר עצתו גם כן, כשכרע ליד אשתו כשאחז בידה ולחץ עליה קצת. "הם עומדים להוציא אותנו, מותק. הכול יהיה בסדר."
היא לא השתכנעה, וגבותיה הצטמצמו כל כך עד שכמעט נפגשו מעל אפה הקטן והסולד. "אני לא אוהבת את זה, נוויל. אני ממש לא אוהבת את זה שאתה חוזר לאנשים האלה, ויש לי תחושה ממש רעה בקשר לזה."
"אני לא חוזר אליהם," הוא מחה עם יותר ביטחון ממה שבאמת הרגיש. "אני רק השתמשתי בטובה. זה לא כאילו היו לנו הרבה ברירות, והם היו חייבים לי."
"ועכשיו אתה חייב להם," היא אמרה בעצב. "האנשים האלה אף פעם לא מפסיקים. הם רק ממשיכים להעביר מי חייב למי. הם יצפו שתחזור אליהם עכשיו, או שלא חשבת על זה?"
"אני כן," הוא הודה, "אבל פשוט נצטרך להתמודד עם זה אחרי שנחלץ את רון ואת הרמיוני. אובליוואטה זה כישוף ממש שימושי, את יודעת."
"אבל אפילו לזה יש מגבלות." היא הנידה בראשה. "אתה מכיר את החוקים, ואני לא חושבת שאתה תוכל להתחמק מכולם לגמרי, במיוחד כשאתה יודע שיש אתיקה מאחורי כל זה. אתה לא יכול למחוק למוגל זיכרון שישפיע מאוד על חייהם ומוחם, וזה אומר שאתה לא יכול סתם למחוק שבועות של חיים ממרלין יודע כמה אנשים."
"זה לא צריך להיות שבועות," הוא טען, "פשוט אוכל לתת להם להמשיך לחשוב שאני -"
לא היה לו סיכוי לסיים כשרעש קידוח ושאגה נוראי מילא את המחסן, משתיק את מילותיו וגורם לו לסתום את אוזניו בידיו. כבר היו הרבה רעשים מתכתיים ומקרקשים, אבל הוא הניח שאלו פשוט האנשים מבחוץ שבוחנים בעצמם שהכול באמת נעול, אבל עכשיו הוא לא היה בטוח.
הרעש התחזק יותר, כשהוא שייך בבירור למנוע, והקסמים על הכלא החלו להגיב נגד מה שלא נעשה בחוץ. סופת ברקים מנצנצת של אנרגיה עטפה את הקיר, צועקת ולוחשת, וכל השטח רעד כאילו עבר גל חום. הפיצוצים הזוהרים יצאו כמו נחשים מטורפים, וכשאחד מהארגזים מעל ראשם התפוצץ בעננה של עץ מתפזר, נוויל תפס את חנה ודחף אותה אל הדלת, עוטף את גופו מסביבה בהגנה כשהושיט את שרביטו. "פרוטגו !"
עוד ארגז התפוצץ, והפעם הוא לא היה ריק, והוא היה אסיר תודה שכישוף המגן שלו החזיק מעמד מול מטח הכלים השבורים שיכלו לחתוך בשר כמו סכיני גילוח. עדיין, הוא לא הרפה, והעדיף לספק גם מגן פיזי בנוסף לקסום כשהעולם כמו התפרק מסביבם. הוא יכול היה לשמוע צעקות, שבועות, עוד רעש מבחוץ, ורעש המנוע הפך לצווחה של מתכת צועקת, ואז הכול התפוצץ בהבזק של אור ופיצוץ ענק. הפיצוץ גרם לו להגן על חנה, והוא הרגיש יותר מששמע אותה צועקת.
ואז הכול נגמר, והדממה נשמעה באופן מוזר וכבד כמו האבק שהתפזר באוויר בענן מחניק ובלתי חדיר. נוויל התגלגל אל הצד במהירות, מניד בראשו כדי לנסות ולהפסיק את הצלצולים באוזניו, את הנקודות שריצדו בעיניו כשחנה עמדה על ידיה וברכיה, משתעלת חזק אבל למזלו ללא פגע.
הדלת נעלמה.
במקומה, חור גדול הופיע בקיר, ובחוץ, דרך האבק הנעלם, הוא ראה כמה דמויות נאספות מסביב לכלי גדול וצבאי למראה, כשהדלת קשורה ונסחבת מאחוריו בסמטה הצרה. בסקרנות, שרביטו חזק בידו, החל נוויל לצעוד קדימה, מוכן לפגוע במחסום קסום ובלתי נראה במקום הריק לכאורה, מוכן לפגיעה הנוראה של כישוף שעמד לתפוס אותו, להעיף אותו, לחסל את התקווה שגדלה בהיסוס…
אבל הוא עבר. יצא מהמחסן, אל הסמטה, אל האוויר שהיה מעורפל ומאובק ומזוהם וחופשי. הוא הסתובב, שאג שאגת הקלה וניצחון וקרא לחבריו שהיו עוד בפנים. "יצאנו!"
בפנים, שמע את צעקת השמחה של ג'יני, שיערה האדום ברור לחלוטין כשיצאה ממאחורי עמוד, רצה אל הכניסה. "קדימה!" היא צעקה. "לפני שהמקום הזה ישנה את דעתו!"
מעל שנים עשר מכשפות וקוסמים יצאו דרך האבק; רצים, צולעים, תופסים תיקים וגלימות ומעילים כשיצאו אל החופש. בסמטה, יצא קווין מתא הנהג של הכלי, רק כדי לעצור בתדהמה כשהסתכל עם ששת חבריו האחרים לכנופיה על מה ששחררו.
נוויל הסתובב שוב, והבין שכרגע מחלציו דרשו תשומת לב יותר מצ"ד, אבל ברגע שהסתובב אליהם, הם פתאום הבינו את המצב ואקדחים וסכינים יצאו כמו בקסם, כל אחד מהם מכוון ישירות אליו. הוא הרים מיד את שתי ידיו גבוה, מפיל את שרביטו כדי להשאיר את ידיו חשופות ולא מזיקות. "זה אני!" הוא צעק. "אמרתי לכם, אני נראה שונה עכשיו! אבל זה עדיין -"
הם לא כיוונו אליו. הם כיוונו מאחוריו. "קווין דולי. כמה נעים לראות אותך."
הצליל של שיימוס כמעט גרם לבטנו של נוויל לרעוד, והוא ידע מה יראה אפילו לפני שיסתכל מעבר לכתפו. חשוף לחלוטין מעבר לענן האבק שנעלם, הוא עמד ממש מעבר לפתח בו הייתה פעם הדלת; אקדח אחוז בידיו כשהסתכל ברוגע אל הקנה הכהה.
"שיימוס, לא!" צעק נוויל, וצעד אל מה שקיווה שלא יהיה קו האש. "מה אתה עושה?!"
"מטפל בעסקים בלתי גמורים."
"אז זה השם האמיתי שלך, מה?" קווין בכלל לא נראה מפוחד, וכיוון את הנשק שלו ביציבות, עיניו הכהות לא משות משיימוס אפילו כשדיבר לנוויל. "אתה צריך לדעת, ג'קי, שאתה נמצא כאן עם אותו בחור שאתה צד. או שידעת כבר? אולי רצית לנסות ולהביא אותי אליו כל הזמן, כי אני לא מת על האפשרות הזאת."
נוויל מצמץ, מזועזע. "אתם מכירים אחד את השני?"
"או, איי." אמר קווין בקלילות, וביד אחת הרים את צווארון חולצתו, האקדח עדיין מכוון בשנייה כשחשף צלקת דקה ואדומה על גרונו. "אני חושב שאני הסיבה שהוא התחיל להקפיא את הצעצועים שלו לפני שהתחיל לחתוך אותם. לומדים הרבה לקחים כשאחד מהם פוגע לך במקום בו אלוהים עשה שזה יכאב, בעצם."
"בהחלט למדתי, קווין נערי," לגלג שיימוס. "ואחד מהדברים שלמדתי הוא לנקות אחריי. אז אם לא אכפת לך, אני לא אתקרב כל כך הפעם."
"אתם לא תעשו כלום!" אמר נוויל בכעס. "אף אחד מכם!" הוא מתח את שתי ידיו, לשווא, הוא ידע, אבל שרביטו עדיין היה על האדמה והוא לא יכול היה להוריד את עיניו משני האנשים למשך מספיק זמן כדי לתפוס אותו, בלי קשר לכמה שהיה זקוק כעת לכישוף מגן. מזווית עינו, הוא ראה את שאר חברי צ"ד וה-RHD נמתחים בלחץ כשצפו בעימות, כל יד מתהדקת על הנשק, איום באלימות שתתפרץ לכל רגע נגע בכל עצב חשוף ואגרוף לבן.
לבו הלם, והוא בלע את רוקו, משתמש בכל כוח סמכות שיכול היה לגייס. "תראו, לא אכפת לי מה קרה קודם. אין. לנו. עכשיו. בכלל. זמן. אחרי שכל זה ייגמר, אם שניכם תרצו להילחם באיזה דו קרב שתרצו, שניכם מטורפים ואין לי בעיה שתשפכו אחד לשני את הדם בכל אירלנד אם זה מה שתרצו. אבל אני לא מסגיר אף אחד לאף אחד."
הוא הפנה את תשומת ליבו לקווין עכשיו, והסתכל לאדם האחר בעיניים בכנות מוחלטת. "כן, אני יודע שהוא הסלואה, אבל זה לא אומר שאני מסכים עם מה שעשה, והוא יודע את זה. אנחנו עובדים ביחד כי יש אויב גדול יותר, והוא גם קשור אליך. הוא קוסם, אבל הוא השתגע, והוא רוצה לגרום לקוסמים ולמו - ללא קוסמים להילחם. שאר האנשים הם חברים בצבא שעצר קוסם אפל אחר לפני חמש שנים, והוא נעל אותנו כאן כי הוא יודע שנוכל לעצור אותו עכשיו."
"מצטער, ג'קי, יקירי," אמר קווין באיפוק, "אבל זה נשמע לי כמו בולשיט."
"זה לא." נשימתו של נוויל נעצרה כשחנה צעדה קדימה, ועמדה לצד בעלה כששרביטה בחגורתה, פניה היפות לא מראות פחד. "אני אשתו." היא הרימה את ידה, וחשפה את טבעת הזהב הפשוטה שנצצה שם, "הוא ניסה להגן עליי מכל מה שעשה איתכם, אבל הוא הביא אותי לכאן כי המצב נואש. זה לא קשור לעולם שלנו, זה גם קשור לשלכם, ואני אפילו לא יודעת מי אתה. אני רק יודעת שהוצאת אותנו ואני, בעצם, אסירת תודה."
קווין הופתע לרגע, ואז חייך בשלווה. "בחורה חמודה יש לך, ג'קי. הוא סיפר לך על הכוסית שהוא דפק במועדון, יקירה?"
חנה לא מצמצה, ורק חייכה במתיקות. "אני חושבת שהבנתי את זה, אדוני, ועם כל הכבוד לדבר המגעיל שאתה מכוון אלינו עכשיו, לך תזדיין. אני סומכת על בעלי, ואני חושבת שאתה ושיימוס שניכם מתנהגים כמו חמורים עכשיו."
היד שהחזיקה באקדח התהדקה, הוורידים בצווארו של קווין נראו לחלקיק שנייה נוראית, ונוויל עצר את נשימתו, אבל לתדהמתו, חנה המשיכה להסתכל עליו. "כמו שהוא אמר, תוכל לעשות את מה שתרצה אחר כך, אבל אנחנו עדיין צריכים אותך עכשיו."
נוויל קימט את מצחו, מנסה להסתכל לה בעיניים, לא בטוח פתאום לאן היא הולכת, אבל בדיוק כמו שאמרה שסמכה עליו כשקווין האשים אותו, לא הייתה לו שום ברירה אלא לסמוך עליה עכשיו. אולם מאחוריהם, שיימוס לא התקפל. "אני לא יודע, חנה," הוא אמר, "אני חושב שהם נשארו כאן יותר מדי זמן, בעצם."
עיניה הירוקות הבזיקו, ועכשיו היא שלפה את השרביט מחגורתה, וכיוונה אליו. "אמרת בעצמך שלדיאבל דוב יש שבעים אנשים. יש לנו פחות מעשרים. אולי אני לא יודעת על כל מה שקורה, אבל אני לא צריכה. כמו שאני רואה את זה, אתה הכנסת אותנו לסכנה עם האנשים האלה, ואנחנו נצטרך להוסיף אותם לרשימת האויבים שלנו אלא אם נוסיף אותם לרשימת החברים שלנו."
קווין נחר בצחוק. "את מנסה להציע איזו ברית, יא זונה מזדיינת?"
"אל תעז לקרוא לה ככה!" צעק נוויל.
"אני אקרא לה איך שאני -"
"לא אתה לא." הסחת הדעת הספיקה. צ"ד החלו לזוז. כאילו התעתקה, ג'יני הופיעה לצידו של קווין, שרביטה מכוון אל גרונו, כששאר חברי RHD מצאו את עצמם כבני ערובה, והוא כמעט חייך כשראה את זכריה סמית' ופלטון סאמרבי מכסים את שיימוס כשרוז הוציאה את האקדח מידיו. פיה של ג'יני התעקל בחיוך מסופק, והוא הידקה את שרביטה. "זה יותר הסחת דעת ממה שצריך, כולכם."
"יא בוגד מזדיין!" צעק קווין, מביט בנוויל. "אתה תשלם על זה, אוי, ג'קי, אתה תשלם יותר מ -"
"כל המדינה תשלם על זה אם לא נעשה משהו." אמרה ג'יני. "זה לא קשור לגאווה שלכם, זה לא קשור ליריבויות טיפשיות, וחנה צודקת לגמרי. אנחנו התקווה הכי טובה עכשיו, אבל אין בכלל תקווה, כי אין מספיק מאיתנו, ואנחנו נלחמים מול קוסמים ומול אנשים כמוכם. זה מצב מלוכלך, ויש רק שתי ברירות עכשיו, אז אני מציעה שתקשיבו טוב - ושיימוס, זה תקף גם לגביך."
נוויל עצר את נשימתו, עדיין בשטח ההפקר ביניהם, מודע לחלוטין שהסכנה לא נגמרה, מקשיב מאוד כששני האנשים בפניהם הציבה ג'יני את הבחירה שרק יכול היה לנחש. והניחוש היה האפשרות הנוראה מכולן.
"אפשרות א'," היא אמרה ברוגע. "נשתק ונקשור אתכם ונשאיר אתכם כאן עד שהמשטרה תמצא אתכם או שתפוצצו אחד את השני לעזאזל כשתתעוררו, ואנחנו נלך לבד. אם זה יקרה ככה, אז אני אגיד את זה פשוט, כולנו כנראה נמות, והדיאבל דוב -" היא שתקה כשראתה את תגובתו של קווין, גבה ג'ינג'ית אחת מתרוממת בסקרנות. "אה, אז שמעת עליו? אז אתה יודע שזאת לא ממש אפשרות טובה. וזה מביא אותי לאפשרות ב': נעבוד כולנו ביחד… האנשים שלנו, האנשים שלכם, וכל מי שנוכל להביא, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות בררנים עכשיו בנוגע לצדדים שמישהו צריך להיות בהם. זה הדיאבל דוב וכל השאר עכשיו, וכל השאר יהיה מאוד לא חשוב בקרוב אם לא נטפל בזה קודם."
הייתה שתיקה ארוכה ועצורת נשימה, ואז זכריה דחף את שרביטו אל גרונו של שיימוס, והכריח אותו להרים את ראשו כדי שהמבט הכחול והזועם יסתכל על ההילאי הגבוה. "אז, פיניגן, אתה אוהב לקפוץ קדימה, למה שלא תהיה ראשון? תגיד לנו איך זה יהיה."
פיו של שיימוס התעקל במרירות, אבל מה שתגובתו עמדה להיות, הם לא ידעו. אחד אחרי השני, הרעש חזק ומהיר כל כך עד שנוויל חשב בהתחלה שמישהו ירה עליהם, הופיעו תריסר צורות לבנות גדולות בסמטה. הן נראו ענקיות, מתנשאות, לא אנושיות, ואז כמעט ברגע בו נוצרו, הן התפצלו, וחשפו שהם מספר כפול אבל אנושיים, לפחות כך זה נראה.
כל הדמויות נראו אנושיות, גבוהות ורחבות כתפיים ועדיין לבושות בתלבושת אחידה, גלימות לבנות רקומות ברשת ירוקה וזהובה ובמפלצות פראיות ומסוגננות, פרצופיהם מוסתרים מאחורי אותן מסכות כסף שלבש הקוסם שנוויל ידע שפיקד עליהם. לא היה סימן לדיאבל דוב עצמו, אבל זה לא שינה כשהשרביטים והאקדחים כוונו אל אלו שכבר התאספו בסמטה.
אף אחד לא זז. אף אחד לא נשם. כל הדבר היה רגע אחד של חוסר אמונה מדהים, כשהחדשים התבלבלו בנוגע למה שראו. זה היה תיקו מוחלט אך לא מתאים, ולחצי שנייה, זה נראה כאילו הזרים בגלימות הלבנות יתנצלו על ההפרעה ויעזבו. אפילו האבק ריחף בחוסר ביטחון.
ואז מישהו - אחרי שהכול נגמר, אף אחד לא זכר מי - התעטש.
ארבע שנים, שלוש מאות שישים וארבעה ימים, עשר שעות, ועשרים ושלוש דקות קודם לכן, לילה אביבי נקרע באותה עוצמה ופתאומיות שעטפה את המרווח הצר בין הקירות המלאים בגרפיטי, ומיד, הבדלי הזמן והחלל הפסיקו להיות חשובים. נוויל צלל, וחטף את שרביטו כשכדורים וכישופים עברו מעל ראשו, ולא היה לו זמן לתהות אם מי שחילץ אותם הוא בעל ברית או אויב.
זה שוב היה קרב, לוהט ופראי ויצרי, ונוויל רק הרגיש פחד לשנייה לפני שהבין שהיה צמוד בגבו לחנה, שרביטיהם מבזיקים ורוטטים כשנלחמו. הוא שמע את הצעקות ושאגת האקדחים בכל הצדדים לצד הפיצוצים הקסומים המוכרים, אבל עכשיו גם היו צרחות. בזווית עינו, הוא ראה את זכריה נופל, דם זולג מכתפו בזרם אדום, כמעט באותו הזמן שהאור האדום משרביטו הפיל עוד תוקף בגלימה לבנה אל האדמה כדי שיחוסל בידי עשרות כדורים מאיפשהו.
חנה צעקה מאחוריו, ולמרות שידע שאסור לו לאבד ריכוז, הוא הסתובב, וקפא מאימה שראה אותה. היא הפילה את שרביטה, אבל הוא עדיין נצמד לאצבעותיה, כיוון שהן הפסיקו להיות אצבעות. גפנים יצאו מקצות אצבעותיה, מתפלות מתחת לעורה, יוצאות מפיה הפעור והדומם, ואפילו יצאו בצורה מגעילה מפינות העיניים שלה.
משהו שפשף את זרועו - שורף, חותך - והוא התקפל, צועק את הכאב והתדהמה והזעם בקללת הריגה שהייתה חזקה יותר ממה שיכול היה לחשוב שהיה מסוגל אליו, שלא רק הרגה אחד מתוקפיהם, אלא גם העיפה אותו אל האוויר בעוצמה קטלנית בפני עצמה. מסביבו, הוא ראה שהקרב הפך ליותר מדי חד צדדי, כשגופים מוכרים מדי רטטו, רעדו, דממו.
למזלו, הוא ראה שה-RHD בחרו - אם אפשר לקרוא לזה ככה - לכרות איתם ברית, ושהם כרעו ברך מאחורי כלי הרכב המעוות והחרוך, יורים בנשקיהם בנחישות עצומה. באופן מדהים, גם שיימוס היה איתם, ונוויל הבין שהטיל כישוף מגן על הבונקר המאולתר שלהם כשראה כמה יריות עפות מהמחסום הבלתי נראה. אבל הוא לא היה חסין לכל תקיפה… גופות של לפחות שני אנשים גרמו לדם לזלוג בין הצמיגים.
בהתחלה הוא חשב שהצליל היה צרחה של מישהו מבעד לגרון שנחנק מקללה או כישוף, אבל אז הוא התגבר, נצץ בפראות, וכמה מהלוחמים עצרו, והסתכלו פתאום כאילו הם אלו שמתגוננים אפילו שהקרב היה לטובתם. נוויל רץ קדימה, וניצל את הסחת הדעת כדי להוריד עוד שניים, בלי שיהיה אכפת לו מה הוא הרעש. אם זה היה מספיק כדי לעצור אותם אפילו לרגע, זה בטח היה דבר טוב.
הצרחה הפכה לצליל צופר, מוזר ולא טבעי, ונוויל זיהה אותו כסירנה מוגלגית כשהתוקפים שלהם החליטו באחדות מפחידה מרוב החוסר במילים או סימנים. הם השתמשו באיזו הלטת הכרה קבוצתית? הם שינו את החושים שלהם כדי לשמוע כמו חיות, תדרים שאנשים רגילים לא יכלו? היה צריך להיות משהו, כי בצורה חלקה מדי הם התרחקו בתוך כמה שניות, ברחו והפכו שוב לקבוצות קטנות שהתעתקו משם.
נשמע צליל צמיגים ומנוע מתחת לסירנה שהחריש אוזניים, הרשויות המוגלגיות היו במרחק קטן, ונוויל החליט. לרגע, עיניו הסתכלו על סגנו הוותיק, והם חזרו לשם, כל גיד מהקשר שיצרו בשנים של חברות ובחודשים של אימוני תקשורת חזר אליהם כאילו שום דבר לא השתנה. שיימוס תפס את קווין בחיבוק דוב, והצמיד את ידיו של האיש האחר חזק לצידו. "לאמיין מצ'ה?"
נוויל הניד בראשו, והרים את חנה אל זרועותיו כשניסה להכריח את עצמו להתעלם מכמה שהרגישה לא בסדר. "קרואכין!"
שיימוס הנהן, הסתובב, ונעלם, כשלקח את מנהיג הכנופיה איתו בפיצוץ חד. אפילו כשעשה זאת, נוויל הסתובב לשאר. "אליי! אף אחד לא נשאר!"
הוא לא היה צריך יותר, הוא ידע זאת. הם הלכו אחריו, תפסו את הפצועים, את חברי ה-RHD שרצו, ואפילו - אוי, בבקשה, שלא יהיו יותר מדי - המתים בהתעתקות צד לצד כדי לפגוש אותו במקום שחשב שהיה המצודה של אויבם. בנוגע ל-RHD שלא רצו… טוב, לנסות להסביר את הדלת, הגופות והכאוס זאת הבעיה שלהם.
הוא ניסה להקל עליהם כשבחר במקום היחיד ברפובליקה האירית, אבל הוא רק קיווה שאטרסון צדק, שהמקום היה סימבולי ומבודד שהדיאבל דוב לא יבחר בו כמקום אחרון. אויבם אולי לא יחפש אותם באחד מהמקומות הקדושים לו, אבל אם הם ינחתו בחיקו, הכול ייגמר מהר מאוד.
הוא תפס את חנה חזק והצמיד אותה לחזה שלו, ואז הסתובב במקום, האורות המבזיקים של המשטרה שהגיעה לסמטה היה הדבר האחרון שראה לפני שהאפלה המרסקת של ההתעתקות סגרה עליו. לא היה לו מושג לאן הוא הולך, שום דבר חוץ משם שאפילו לא ידע אם הגה נכון ותמונה מהמפה, אבל אם יוכל להחליף את הכוונה בהתעתקות בייאוש, הוא ידע שהוא עומד לגלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה