אז האם נוויל הימר הימור נכון? האם הם התעתקו למקום בטוח או שאולי הדיאבל דוב מחכה להם שם, לחסל אותם? ומה עם רון והרמיוני?
פרק 11
יצרים שפלים
"איפה לעזאזל אנחנו?! מה לעזאזל זה היה?! זה היה הדבר הכי מוזר -"
קווין היה עליו ברגע שהופיע מחדש, ידיו תופסות בכתפיו של נוויל בחוזקה, פרצופו מלא בזעם ובלבול מעוותים במרחק קטן. מאחוריו, הוא ראה את שיימוס על הקרקע, מניד את ראשו בסחרחורת ותופס באף שבור למראה שנזל מרוב דם, אבל לא היה אכפת לו. ידיו היו מלאות, אבל הוא נגח עם ראשו קדימה, וראה קצת כוכבים כשמצחו פגע בזה של קווין בעוצמה חזקה, ועילף את האיש האחר אל הקרקע.
לא היה לו זמן למנהיג המוגלגי עכשיו. לא היה לו זמן עבורו, עבור הרעשים שהשמיעו חבריו כשהופיעו מסביבו, עבור צעקות ויפחות הפצועים, לספירת המתים, אפילו לבדוק בעצמו איפה היו או האם מישהו עקב אחריהם לשם. היה רק דבר אחד ששינה, וכשכרע ברך, והניח את אשתו על הקרקע בעדינות האפשרית, הדבר היחיד הזה עטף אותו באימה ובצער עמוק יותר וקר יותר מכל מה שהרגיש בעשרים ושתיים השנים שכבר היו מלאות ביותר כאב ממה שחשב שהיה אפשרי.
הגפנים השתלטו עליה כמעט לגמרי עכשיו. הן התפתלו כמו נחשים מעוותים, הן בצבצו מגופה בכלוב אכזרי, והפכו אותה לגרסה מעוותת של אישה. הוא כבר לא ראה את פרצופה בכלל, אבל עיניה נצצו בין הגפנים הסבוכות, רחבות ובוהות וריקניות בבירור. בזהירות, ידו רועדת, הוא העביר את אצבעותיו עליהן, גרונו כל כך חנוק עד שכמעט לא יכול היה לנשום, בטח שלא לדבר, והמילים היו לחישה סדוקה. "חנה… אהובה… אוי, מרלין, את שומעת אותי? בבקשה, חנה… זוזי, תמצמצי, תגידי משהו… כל דבר, מותק…"
שום דבר. שום דבר, רק המשך התזוזה המפחידה של הדברים שהיו בתוכה, מסביבה, חונקים וכובלים והורגים בבירור. בייאושו, הוא דקר אותן בשרביטו, מכריח את עץ הדובדבן החלק לחדור אל הגפנים כמה שיכול היה. "אוונסקו (1)! וינסטמורטום (2)! רלאשיו (3)! אבדה הרביקום (4)! אקסימו (5)! ליברקורפוס (6)! פיניטה אינקנטאטם (7)! לעזאזל, עזבו אותה!"
"סחאולידה סאור (8)!" שיימוס הופיע לצידו, כורע ליד גופה של חנה, שרביטו מצטרף למאמצים לשחרר אותה כשטיפות של דם אדום זלגו לארץ והתמזגו במעגלים הצלולים והכהים של דמעותיו של נוויל. "טייג אס ראדארק (9)!" הגפנים רטטו, זזו, ולרגע, נראה היה שמשהו עומד לקרות, אבל הן המשיכו לחנוק ללא רחמים, חזק כמו תמיד.
נוויל הרים את מבטו אל עיניו של חברו בתחנונים. "שום דבר לא עובד! איזה מין קסם זה לעזאזל -"
"הקסם שלו," הגיב שיימוס במרירות. "קסם עתיק ממה שאני מכיר - אוי, זין שאטרסון מת - אבל זה הקסם העמוק, אפילו לא קשור ללחשים, רובו."
קסם עתיק. הקסם הכי ישן.
מוזר אבל ברור כאילו קרה שוב, הוא נזכר באיש צעיר אחר כורע לצידה של אשתו, בקורבן כל כך חזק וברור עד שהתגבר על קללת ההריגה עצמה. יפחה חזקה ונוראה קרעה את החזה שלו כשתפס את ידה השברירית של חנה בשלו. "אני מצטער… כל כך מצטער… אני לא יכול…"
זה לא היה הוגן. הוא היה מוכן לעשות את זה. אוי, הוא היה עושה את זה מיד, מוותר על חייו למענה, אבל הוא לא יכול היה. אלו לא רק החיים שלו, היו יותר מדי אחרים שהיו תלויים בו עכשיו, ומעולם לחץ הפיקוד לא היה כבד כל כך. הוא הרגיש את עצמו מתחיל לבכות, אבל הנשימות הצרודות היו מייסרות מדי כדי להיות בכי, והגפנים משכו את ידה מידו כשזרועה התקשתה, ופיסות העור הנראות מתחת הפכו לאפורות וחסרות חיים.
נוויל התכרבל לכדור של צער, ידיו תופסות את שיערו, קורע אותו, מקבל את הכאב הפיזי שהיה קטן לעומת מה שהרגיש. שאיבד אותה עכשיו, שהיא נלקחה ממנו כל כך בקלות, באכזריות כזאת, כשהוא היה חסר אונים ולא יכול היה לעשות כלום כדי להציל אותה, והקסם שלו כלום לעומת הכוחות הזרים הללו…
אצבעותיו חפרו בצלקות בכפות ידיו, וזה בכלל לא כאב, אבל תחושת הבשר שמשך העלתה משהו אחר, זיכרון פתאומי שהופיע פתאום, תקווה בלתי אפשרית. הוא פעם קרא לקסם הזה עצמו, לא? הסוג שהיה יותר קדום משרביטים או מלחשים, ואם הקסם הזה יכול היה להצמיח דברים…
ידיו של נוויל התהדקו עוד יותר עכשיו, חופרות בכפות ידיו וקורעות את הבשר בכוונה כדי שידמם לפני שתפס בגפן העבה ביותר שמצא, זאת שנעטפה כמו פלצור על גרונה. עיניו נעצמו, והוא שקע בעצמו, מושיט את ידו, מחפש את הליבה שלו כקוסם.
הנה הוא הופיע שוב, הניצוץ באפלה, אבל הפעם, כשתפס אותו, לא תפס אותו בפחד של נער, אלא בייאושו של גבר. הוא התחיל לגדול, להיווצר, לא לנצנץ בזהב בעיני רוחו, אלא באדום לוהט וזוהר, והוא ידע בלי להבין שהפעם הכוח הזה חייב להיות הרסני כדי לקרוע את מה שעטף בצורה טפילית את האישה שאהב.
הוא האכיל אותו, טיפח אותו, עזר לו עם כל השנאה והאימה שניסה לקבור לפני כל כך הרבה זמן. לא עוד. עכשיו הוא פתח גם את הפצעים האלה, מדמם את הזיכרונות אל הרגש שהיה בהם. צרחות הוריו. פרק יד לבן ודק שהסתיים בכלום. עיניים שחורות מתחת לאף מעוקל שצפו באיש צעיר מתעוות בגלל גחמותיה של מפלצת. צחוק צווחני שקורע פרצופה של ילדה לגזרים. טלאי צהוב שהיה מלוכלך ליד לחי חיוורת. קצת מוח על טפט פרחוני.
ודברים אחרים, זיכרונות אחרים שלעולם לא הרשה לעצמו לדעת שגם הכעיסו אותו. עיניו של הארי, אבודות ומבולבלות כשהודה שאין לו תכנית. השלווה של דמבלדור בציור כשחייך בביטחון סמכותי לנער המדמם והמותש שהעז לפקפק בתכניותיו הגדולות. חיוכו המתוח של טוני כשהודיע שהם עומדים לאמץ כי לי לא תוכל להוליד ילדים. איך שרון לא יכול היה להרים לגמרי את זרועו הימנית. איך שלקח את זאק מלידת בנו הראשון כדי ללכת בעקבות רמז מוטעה על מיקומו של אמיקוס. מאלפוי לוחץ ידיים עם קוסם בגלימות סגולות אחרי שהשתחרר מהקסמהדרין.
זה כאב, והוא ידע עכשיו למה לא הרשה לדברים הללו להשתחרר לפני כן. כל וריד וגיד בערו כמו קרושיאטוס, וממקום רחוק, רחוק מאוד, הוא שמע את עצמו צורח כשהזוהר האדום הפך לגיהינום של שלהבת שדים.
זה היה מעוור, שורף, נורא, וידיו התהדקו כל כך עד שהרגיש את העצמות באצבעותיו נשברות. ראשו נשען לאחור, עמוד השדרה שלו נמתח, והוא לא ידע אם מישהו אחר שמע את הצרחה או שהכול היה בתוך ראשו כשעולמו רעד באלימות כזאת עד שאם הכול לא הלך לאנשהו, אם הוא לא יצא, זה יהרוג אותו.
הוא דחף.
הכריח אותו לצאת ממנו בפיצוץ וולקני, דוחף אותו דרך הדימום, הידיים השבורות ואל הגפנים, משתמש בכל מה שחווה נגד מה שהיה יותר מדי כדי לחוות. נסדק, שואג, צורח, הוא הזרים אותו לגפנים כמו רעל בוורידים, אבל לא ידע מה, אם משהו קרה. הכול היה כל כך הרבה - יותר מדי - והוא הרגיש את תחושת העצמיות והשפיות שלו נעלמות, אבל הוא לא יכול היה לתפוס אותן, לא יכול היה לעצור את המפלצת ששחרר מתוכו.
נוויל ראה רק אדום, סילון דם ולהבות וייסורים, אבל פסים שחורים החלו להופיע על הכול. עכשיו הם התפשטו, התעבו, העמיקו והפכו לכלום שאכל את כל מוחו והפך לעולם. ואז הוא השתחרר ממה שכבל אותו למציאות, והכאב לקח אותו כשנפל קדימה אל הכלום.
OOO
"נוויל? קדימה, חבר, אתה בסדר?" הדגדוג הנעים של תחושת השחרור היה תחושה מוכרת, והוא הכיר אותו עוד לפני הקול, עיניו נפתחות לאט כשהניד את ראשו, מנסה לחזור לעצמו. הוא זכר כאב - כל גופו עדיין כאב, כאב מאוד - ומשהו אחר, משהו נוראי…
הוא שכב על גבו, בחוץ, ראשו וכתפיו של איש הופיעו על השמיים הכחולים והבהירים מעליו, אבל הוא עדיין ראה את השיער האדום הכמעט נוצץ, וקימט את מצחו בבלבול. "רון?"
"לא האח שאני רגיל שמתבלבלים איתו, אבל אני אסלח לך הפעם." יד הושטה אליו, תפסה אותו במרפק ומשכה אותו לעמדת ישיבה, ועכשיו הוא זיהה את הפרצוף המנומש והחיוך החצוף, אם כי זה רק הגביר את הבלבול שלו.
"ג'ורג'?"
"לפחות הצלחת בפעם השנייה - תיזהר על הידיים שלך." מילות האזהרה של ג'ורג' באו מאוחר מדי, ונוויל השתנק מרוב כאב שזרם בזרועותיו כשניסה למתוח את אצבעותיו, ופרצופו של הקוסם השני עטה הבעה מתנצלת. "לי הביא ערכה רפואית, אבל עדיין לא הגענו אליך, אני חושש. חגגתם ממש בלעדינו, ויש גרוע יותר מאצבעות שבורות."
נוויל הנהן בבלבול, ואז הכול חזק במכה אחת ומעוררת בחילה, והוא קפץ על רגליו במהירות רבה כל כך עד שראשו הסתובב, וגרם לו ליפול ולהניח את מרפקיו על ירכיו כשניסה לשמור על שיווי משקלו בלי ידיו. עיניו התרחבו, והוא הרגיש את הדופק פועם בראשו כשהסתכל מסביבו בחשש. "חנה!"
ג'ורג' תפס את כתפיו באחיזה חזקה אך עדינה, וייצב אותו גם כשהניח אותו על האדמה המכוסה בעלים. "היא בסדר. באמת. הם שמו אותה עם הפצועים קשה, אבל זה רק כדי לשים עין עליה; היא עוזרת לנו. כולם סיפרו לי מה עשית, אבל אף אחד מהם לא הבהיר את הפרטים. נראה כאילו זה היה חתיכת דבר, אבל. אני יותר מודאג לגביך, בעצם. איזה… משהו בלי שרביט. צלה את הדברים האיומים האלה בתוכה והעיף אותם ממנה."
"היא בסדר?" הוא הסתובב למקום בו ג'ורג' סימן, החזה שלו לוחץ מרוב תקווה מפוחדת, והוא שמע את עצמו מוציא יפחה חלושה כשראה אותה.
חנה כרעה לצד ריקי, עורה וגלימתה מלאים בכל כך הרבה פיח ואפר עד שהיא נראתה כמו צל ולא כמו עצמה, אבל היא חייכה בחביבות כשלחצה על התחבושת המלאה בדם ברגלו, והיא הייתה חיה. אוי, תודה לכל מה שהיה טוב ונכון, היא הייתה חיה!
הפעם לא מנעו ממנו לקום. הוא התעלם מידיו הפצועות, מהכאב, מהסחרחורת, מכל דבר שהפסיק להיות חשוב, הוא קפץ, חצה את המרחק במה שנראה כמו זמן קצר וכרע על ברכיו ותפס את פניה בין ידיו, מנשק אותה חזק יותר ממה שנישק כל חייו. אצבעותיו השבורות וכפות ידיו הפצועות צעקו במחאה, אבל הכאב לא השתווה לאדרנלין שברגע, ולא היה כלום חוץ משמחה בבכי שבכה מול פיה עכשיו, שחזר על שמה שוב ושוב בפעימות רגועות. "חנה! חנה, אוי, את בסדר… אוי חנה… חנה שלי!"
והיא נישקה אותו בחזרה, היו דמעות על לחייה עכשיו, והיא הייתה כל כך חמה ומגיבה ורכבה ומתוקה מתחת למגע שלו עד שטעם הפיח על שפתיה לא שינה בכלל. "נוויל!" היא התרחקה ממנו רק לרגע, מצחה עדיין על שלו. "אתה בסדר? הצלת לי את החיים, אבל הם אמרו -"
"אני לא יודע מה עשיתי," הוא הודה במהירות. "לא ממש. אבל זה לא משנה, בעצם. זה עצר את זה. זה עצר את זה, ואת חיה!"
"כן, מותק, אני חיה," היא אמרה בעדינות, מלטפת את לחיו ביד אחת, השנייה עדיין לא משחררת את הלחץ על הפצע של ריקי. "אני כאן. זה בסדר… אבל כל כך פחדנו עליך. נפלת כל כך חזק, הם אמרו, וכולם חששו שלא תתעורר, אבל ג'ורג' - אוי, אתה יודע איך הוא - הוא רק גלגל את העיניים שלו ואמר שכדאי שמישהו ישחרר אותך לפני שתירדם במהלך כל הכיף, או שלא תסלח לנו. אף אחד לא חשב שזה… אבל אני פשוט שמחה כל כך שאתה בסדר!"
היא שמה את ידה בידו, לוחצת במה שידע שהיה אמור להיות נחמה, אבל הוא חווה כאב בכל זרועו, והוא הרגיש את הצבע אוזל מפניו לחלוטין כשהתכופף, ונשך את שפתו כדי לא לצעוק. "שיט, חנה!"
עיניה הירוקות והיפות התרחבו עכשיו, והיא הפילה את ידו מיד, ידה נצמדת לפיה באימה. "נוויל, אתה פצוע!"
שתי ידיו נצמדו לחזה עכשיו, נמצאות שם אוטומטית כמו ציפורניים מעוקלות כשהתנדנד הלוך ושוב, חורק בשיניו כשנלחם בצורך לרעוד או לגעת בהן, מה שרק היה מחמיר את זה. "רק. אצבעות. שבורות," הוא לחש. "כולן, אני חושב. לא יודע איך זה קרה, אבל אוי, מרלין, זה כואב.
גם הצלקות על הידיים שלו נפתחו כולן."
"זה לא מפתיע, המפקד." קולו של ריקי הפתיע אותו, והוא הסתכל על החייל הצעיר כאילו שם לב אליו בפעם הראשונה. פרצופו היה חיוור, הבעת פניו מתוחה, אבל הוא נראה חזק מספיק כשחייך אליו בחמימות. "מה שעשית… זה היה הדבר הכי מדהים שראיתי מאז ש… טוב, מאז שהארי העיף את מולדי במה שנשאר מהאולם הגדול, בעצם. אתה יכול להרביץ ממש חזק לפעמים… היית יכול לעשות את זה כמה דקות לפני, אבל אתה ממש הרשמת את החברים החדשים שלנו. הם מתוקים כמו עוגה ושיתפו פעולה ממש טוב מאז. אף אחד לא טרח להגיד להם שזה היה חריג."
"הח-" נוויל עצר, והסתכל מעבר לריקי כדי להבין באמת איפה הוא נמצא כי לא עשה זאת כשהגיעו לשם מהסמטה הצרה מחוץ לכלא במחסן.
קרחת היער הייתה די קטנה, אבל אטרסון צדק, הם לא היו ממש ביער. העצים מסביבם היו דלילים, רובם היו שתילים צעירים, ודרכם, הוא ראה בבירור שדות ירוקים ורחבים שהוקפו בחומות אבן ובעיר במרחק קטן. הכול הרגיש חשוף מאוד, אבל לא הייתה להם ברירה במנוסה, והוא ראה את הרשרוש הקל בקצוות השיחים שסימן שהוטלו כישופי מגן שקיווה שיגנו עליהם מעיני המוגלגים וממבקרים לא קרויים.
בתוך קרחת היער עצמה, שאר צ"ד נאספו בקבוצות קטנות ועייפות, והוא סרק כל פרצוף במהירות, מונה את הבריאים והפצועים לפני שעיניו נחו על שלוש גופות ששכבו בקצה הרחוק של המקלט שלהם, גופם הנוקשה והחיוור מראה שהם כבר איבדו כמה. ליבו צלל כשזיהה את רוז, שרק לאחרונה החלימה מהמאבק האחרון שלהם, ולצידה פלטון, חולצתו מוכתמת בדם אפילו כשפניו נראו כל כך רגועות כאילו ישן. לקח לו קצת יותר מדי זמן לזהות את השלישי, אבל אז הוא ראה את האגרוף האדום על הזרוע וזיהה את מארק, הנהג מ-RHD שתמיד צחק ואמר שימות צעיר, אבל בהנחה שכישרונו הגרוע על ההגה יהיה מה שייקח אותו אל הקבר מוקדם.
היו גם פצועים, ולא רק ג'ימי. לשיימוס היה חתך עמוק שעיטר את הקעקוע על זרועו העליונה בנוסף לאף שבור. צד אחד מפרצופו של קווין היה מעוות ונוקשה באופן לא טבעי מקללה שלא זיהה, וחברו מה-RHD, טומי, בהה בחוסר אמונה בזרוע שהרקיבה ומתה מהמרפק למטה. מצידם, זכריה היה חיוור וניסה להילחם מול הדחף לבכות כשדמלזה טיפלה בכתף הפצועה שלו, המותן שלה חבושה. ברנרד לחץ עם גלימה מוכתמת בשיקוי על כווייה כואבת על הצלעות שלו, וג'יני שכבה על בטנה, אגרופיה אוחזים בעלים מתחתיה כשאיש מוכר וקצת שרירי הוציא חתיכות זכוכית שבורה מגבה.
"הארי!" לצליל שמו, הוא הסתובב, אור השמש מבזיק מהמשקפיים העגולים מתחת לשיערו המבולגן, ונוויל בהה בו בתדהמה כששוב נעמד.
"מה בשם מרלין אתה עושה כאן?!"
"ג'יני קראה לי." הוא לקח רגע כדי לרכון ולמלמל משהו באוזנה של אשתו, ואז זרק את חתיכת הזכוכית אל השיח וניגב את ידיו המדממות על בטנת מכנסיו, כשהלך לפגוש את נוויל באמצע קרחת היער. "הם חשבו שאתה גמור, אולי לתמיד, ובכל אופן, היא הרגישה שאתם צריכים את כל השרביטים שתוכלו לקבל יותר מאיך שזה יראה בעיתון אם משהו יקרה לי." הוא משך בכתפיו, ואז הסתכל מסביב על הפצועים. "וכשאני רואה שדי נפגעתם בסיבוב הראשון, אני לא יכול שלא להסכים."
עיניו של נוויל הצטמצמו, והוא ראה גם כמה פרצופים חדשים. "אתה הבאת גם עוד. ג'ורג', לי, טוני…"
"וגם את ג'סטין, צ'ארלי, ביל, פרסי ואוליבר," הוא הנהן. "שיימוס עדכן אותנו במה שצריך ואני חושב שאנחנו יכולים להבין, אבל זה לא משנה אם אני מבין או לא. זה ברור שיש כאן צרה אמיתית."
"כן, טוב, כנראה לך יותר נוח מכולנו להילחם בקרב שבו אתה לא יודע מול מה אתה עומד," פיו התעקם בחיוך מריר, ואז הפך לזועף כשאצבעותיו שאגו במחאה כשאפילו לא הבין שניסה להזיז אותן.
הוא נשם נשימה חדה, והכריח את עצמו להתעלם. "אבל ברצינות, הארי, אני שמח על התגבורת, אבל אתה חייב ללכת. אתה באמת יותר מדי נכס אסטרטגי, ובלי לפגוע, פשוט אין לך ניסיון בקרב. קרב זה לא דומה לדו קרב, לא משנה מול מי אתה. ואין לנו נבואות והורקרוקסים ומה-שזה-לא-יהיה לצידנו הפעם."
פרצופו של הארי הבזיק בקדרות, עיניו הירוקות מלאות בהתרסה. "קצת הייתי עסוק באותו הלילה, נוויל! אני מצטער שלא היה לי זמן ל -"
"זאת לא הנקודה!" הוא אמר. "אם תראה את הפרצוף המצולק והמפורסם שלך, אתה מוסר הזמנה להפוך אותך שוב למטרה מספר אחת!"
"ואתה לא חושב שזה גם ככה במחלקת ההילאים?" הקשה הארי. "אנחנו עובדים ביחד, אתה יודע טוב מאוד שאין שום אוכל מוות לשעבר שאנחנו רודפים אחריו ולא היה מוסר את השרביט שלו עבור סיכוי להרוג אותי כדי לנקום על רידל. אני לא אהיה בטוח בשום מקום עד שניפטר מכל אחד מהבני זונות האלה ונשים אותם מאחורי סורג ובריח, ואני הילאי בדיוק כמוך - לעזאזל, טכנית אני הקצין שלך -אז אני מעדיף שתשמור את דחפי ההגנה שלך למישהו שצריך אותם!"
"זה לא קשור ללהגן עליך!" נוויל הופתע לשמוע את עצמו צועק, אבל היה שם כעס, יותר מדי ויותר מדי גלוי ממה שחשב שיהיה. הוא לא ידע למה, אבל גם לא ממש היה אכפת לו. "זה לא קשור בכלל אליך, אם תוכל להבין! זה קשור לרון ולהרמיוני ולכל השאר שיסבלו וימותו אם המטורף הזה יצליח!"
הארי צעד קדימה, אגרופיו קמוצים לצידו. "רון והרמיוני הם במקרה החברים הכי טובים שלי מאז שהיינו ילדים! אני לא עומד לנטוש אותם!"
"למה לא?!" זה יצא משליטה עכשיו, הזעם גורם למילים לצאת ממקומות השנאה הכי חשוכים שאפילו לא הבין שהיו שם, אבל הוא לא יכול היה לעצור את זה. "נטשת את כל שאר ה'חברים' שלך לכאורה! שום מילה מזדיינת, פוטר, אפילו לא שאלת עלינו כשיצרת קשר עם המסדר, שלא לדבר על - אוי, אני לא יודע - לטרוח לשלוח לנו הודעה, לשלוח את מפת הקונדסאים היקרה שלך, כל דבר שיעזור לנו לשרוד?! אבל לא, בגלל שזה לא שינה אם שאר עולם הקוסמים היה במלחמה, הייתה לך משימה קטנה משלך מדמבלדור, ואנחנו פשוט היינו צריכים לחכות עד שתרגיש טוב יותר בנוגע לריטה סקיטר ולספר הנוראי שלה (10) שהדאיג אותך!"
דממה כבדה, נדהמת נפלה על הקבוצה, ואפילו המוגלגים הבינו שעברו גבול, אבל נוויל לא הרגיש שום אשמה חוץ מהכעס הפועם כשהארי בהה בו ברגע ארוך של תדהמה מטומטמת לפני שהתחיל לרעוד מזעם משלו. "לא ביקשתי את זה, לונגבוטום! הייתי תינוק כש -"
"ודניס ורני ואליוט ונטלי וחצי מהילדים שהיו לי באותה השנה כשחטפו וקיבלו קרושיאטוס - חצי מהילדים שמתו בשבילך - היו תינוקות! זה לא -"
"תסתמו את הפיות המזדיינים שלכם!" נוויל הסתובב, פיו נפער בתדהמה כשראה את קווין עומד במרחק קטן משניהם, זרועותיו משולבות כשהביט בשני הקוסמים. "אין לי מושג בכלל על מה אתם שניכם מברברים," הוא ירק, "אבל אין לנו בכלל זמן, ואני מכיר טוב ערימות חרא שהפסיקו כבר להסריח כשאני שומע אותן! אם אתם רוצים שהסלואה והחבר'ה שלי נתנשק ונשתף פעולה, אתם יכולים פשוט לסתום עד שנטפל בבן זונה ששלח את הגברות בלבן כדי לפוצץ אותנו בסמטה ההיא!"
הארי שוב הזעיף פנים, והוא הסתובב אל קווין, מניף בשרביטו. "תעזוב את זה! זה לא קשור אל -"
משום מקום, הוציא קווין את האקדח שלו, והוציא את השרביט של הארי מידו בתנועה כמעט קלילה. "תזדיין! אולי אתה גדול כמו בקהאם בעולם שלך, אבל אני לא מכיר אותך, ואני לא שם עליך!" הוא שוב הסתכל על נוויל עכשיו, והייתה בו הסמכות הקרירה של מפקד. "יש לו 'מוגלגים' משלו, ככה אתה קורא להם. אש מול אש, אני אומר, ואם אחד מכם יעשה שוב את הטריק שלכם שוב, אני יודע איפה נוכל למצוא כמה חבר'ה ממש טובים עם כמה צעצועים טובים בדרי. הם קוראים לעצמם ה-RIRA."
נוויל מצמץ, המום. "אבל -"
חיוך הופיע על פניו של קווין, והוא צחק במרירות. "אוי, ג'קי, יקירי - או נוויל, או האפיפיור יוחנן, או איך שלא תקרא לעצמך - כמו שאמרה הגברת שלך, אין זמן להיות בררן בנוגע לאנשים. אם הדיאבל דוב יכול להשתמש בשני הצדדים מול המרכז, אין סיבה שאנחנו לא נעשה את זה. וחוץ מזה -" החיוך הפך לקריר, אכזרי. "אם ישפך דם בשדות הירוקים של אירלנד הלילה, אולי כדאי שחלקו יהיה של טייגים."
(1) כישוף ההעלמה.
(2) כישוף מקורי, כנראה הורג גפנים.
(3) כישוף הדחייה.
(4) כישוף מקורי, כנראה הורג צמחים.
(5) כישוף מקורי, כנראה משחרר אנשים.
(6) לא יודע למה הכישוף קשור, מדובר בכישוף שמבטל את כישוף לויקרופוס של סנייפ, כישוף שתולה אותך מהרגל.
(7) כישוף מבטל כישופים אחרים.
(8) כישוף מקורי. "שחרור" באירית.
(9) כישוף מקורי. "מחוץ לטווח ראייה" באירית.
(10) ריטה סקיטר כתבה את "חייו ושקריו של אלבוס דמבלדור" קצת אחרי שמת, ביוגרפיה מדויקת יחסית (אם כי לא ממש חיובית, וכנראה בפרקים המאוחרים הייתה מאוד מלאת שקרים) על דמבלדור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה