נו? האם צ"ד יצליחו לשתף פעולה עם המוגלגים? עם הקתולים ועם הפרוטסטנטים? האם הם יצליחו לנצח את הדיאבל דוב?
פרק 12
התכניות הכי טובות
זה היה מגעיל, אבל די מגניב בדרכו. הוא לא יכול היה להרגיש את זה, וזה בטח היה דבר טוב מאוד. דמלזה הרדימה את ידיו מהמפרק למטה לפני שהטילה את כישוף השקיפות שהעלים את אצבעותיו, והוא ראה כל וריד וגיד מתחת לאור השקוף-כעת כשהיא סידרה בזהירות את השברים שחצו כל עצם חלקה בכל אצבע. זה היה מוזר כל כך לראות את גופו; היה לו דחף לגעת בזה, אבל כמובן, ידיו לא יכלו לפעול בשביל זה.
נוויל קימט את מצחו כשהיא הורידה בזהירות את טבעת הנישואין כדי לחשוף את הקמיצה השמאלית שלו. "את בטוחה שאוכל שוב להשתמש בהן תוך שעתיים?"
הייתה שתיקה לפני שענתה, כשקצות העצמות שוב פעם מחוברים לפני שעטפה אותם, כמו השמונה לפניהם, בסד קסום ובלתי נראה. "אם תהיה בר מזל. אולי זה יהיה שלוש."
"שלוש!" הוא צעק. "דמי, כבר שתיים בצהריים! את מצפה שאני פשוט אשב ולא אעשה כלום עד ש -"
"אני לא מצפה לכלום," היא אמרה בקרירות. "אני יודעת שאין לך ברירה." היא החזיקה את הזרת עכשיו, לא מרימה את מבטה. "תראה, אתה לא רק סדקת אותן, אתה ממש שברת אותן. אתה ממש בר מזל שיש לנו את הקסם, או שחנה הייתה צריכה לחתוך לך ארוחת בוקר ולנגב לך את התחת בששת עד שמונת השבועות הבאים. אני עומדת כמעט לתת לך יותר מדי שיקוי הפלא ושלד (1) כדי שהן יוכלו להיות מספיק חזקות כדי שתרביץ או תטפס על משהו אולי בתוך שעתיים או שלוש."
נוויל נאנח, והכריח את עצמו לחייך בלחץ בלי להתעצבן בצורה שידע שתהיה מגוחכת ולא מתאימה לו. "תודה, דמי, את היית ממש נהדרת עם כולם פה."
היא חייכה אליו בחזרה בעייפות, והורידה את ראשה כדי להוציא תלתל אחד כהה מעיניה בכתפה כשחיטטה בערכה הרפואית שלי הביא. "לא, אני לא. מרפאה אמיתית הייתה יכולה לעשות יותר. יהיו צלקות; לזאק בטח יכאב בכתף, אני הייתי חייבת לקטוע את זה למוגל המסכן. אבל ניסיתי, באמת, המפקד, ואני די בטוחה שאני יכולה להבטיח לך שכולם יהיו על הרגליים עד הזריחה." דמלזה היססה, והסתכלה הצידה כשקולה הונמך. "טוב, אתה יודע… כמעט כולם."
היא גמרה כעת עם ידיו, והוא הושיט אותן, וליטף אותה על כתפה בזרועו במה שקיווה שתבין שהייתה תנועה מנחמת. "רוז ופלטון הם לא אשמתך. לפי מה שאמרו לי, הם מתו כבר כשהגיעו לכאן. אני יודע שאת מבינה את קללת ההריגה, אבל שיימוס אומר שפצע מאקדח מוגלגי לחזה הוא כמעט אותו הדבר."
"זה רק כדור קטן וטיפשי!" היא מחתה בכעס. "זה רק כמו לזרוק אבן! הייתי צריכה להציל אותו!"
נוויל הניד בראשו בחומרה. "לזרוק אבן או לא, זה עושה חור. ואם מחוררים חלקים מסוימים בגוף, זה נגמר לפני שמישהו יכול לעשות משהו, קוסם או מוגל. זאת לא אשמתך." היא עדיין לא הסתכלה עליו, מצמצה חזק ומהר מדי, והוא משך אותה לחיבוק קשה אך אמיתי כשגופה החל לרעוד מולו.
"רציתי להיות מרפאה כדי שזה לא יקרה שוב, המפקד, כדי שלעולם לא אצטרך סתם לצפות… סגרתי לג'ימי את הזרוע, ופתאום קלטתי כמה הוא צעיר - הוא רק בן תשע עשרה, אדוני - אבל אז הבנתי שהוא בוגר יותר מכל מה שהיינו." היא שאפה כמות גדולה של אוויר, והוא הרגיש אותה בוכה למרות שלא שמע את היפחות. "מה בשם מרלין גרם לנו לחשוב שנוכל לעשות את זה?"
"היינו צעירים," הוא הודה. "צעירים ומלאי תשוקה ונואשים ובטח יותר מקצת טיפשים… אבל גם לא הייתה לנו הרבה ברירה, ועדיין לא. אני יודע מה את אומרת, דמי. בכל מקרה אנחנו צעירים מדי כדי למות, אבל העולם לא עובד ככה."
"כמה אנחנו עומדים לאבד הפעם?" דמלזה התרחקה, מנגבת את פניה בגב ידה, והייתה כניעה צינית בנימת קולה שהחליפה את הדמעות. העין שלה נתקעה (2), מסתכלת על צד אחד באופן מוזר, והוא החווה קצת אליה, והיא חייכה קצת כשסידרה אותה במהירות לפני שהתחילה. "או שכדאי שאני פשוט אניח שיהיה לכולנו פגישת מחזור אמתית של חמש שנים?"
נוויל היסס לפני שענה, כשהוא יודע שהוא צריך לנסות ולרכך את המכה, אבל לא רוצה להחליף אותה במה שידע שיהיה אופטימיות ריקה. "בכנות," הוא אמר לבסוף, "זה תלוי כרגע בשיימוס, ואני אודה שגם אותי זה ממש מלחיץ. אני לא אוהב את זה שהוא הלך עם קווין כששניהם ממש ישמחו להרוג אחד את השני, אבל יש לו נקודה: ה-RIRA לא יקשיבו לאף אחד שהוא לא אירי, ולראות את שניהם ביחד זה הטיעון החזק ביותר שאפשר לתת. אם הם יחזרו עם תגבורת חזקה, אז יחד עם מי שהארי הביא, אולי יהיה לנו סיכוי. אם הם לא יצליחו לגרום להם לשתף פעולה, או שאם, אלוהים ישמור, הם בכלל לא יחזרו…"
הוא השאיר את זה ככה, אבל הוא לא היה צריך לסיים, והיא הנהנה בהבנה קודרת. "אז הסיכויים שלנו גמורים לגמרי."
"כן, זה בערך ככה."
היא הושיטה לו ספל קטן, והוא לגם את השיקוי, עושה פרצוף לזמן קצר בגלל הטעם כשהיא סגרה את הערכה הרפואית וקמה על רגליה, מנקה את גלימתה בזהירות. "אני מצטערת על זה, המפקד. יש לך דברים לעשות, וכך גם לי. אני צריכה לחזור לטומי, לתת לו עוד קצת משככי כאבים ולבדוק שהגדם נסגר כמו שצריך, לראות אם הכתף של זאק כבר מוכנה שייסגרו לה את העור…"
"תעשי את זה." נוויל הושיט את ידו, ושוב ליטף את ידה בצד זרועו. "ותטפלי גם בעצמך, דמי. יש לי תחושה נוראית שנצטרך אותך שוב לפני שזה ייגמר."
היא עשתה פרצוף, אבל היא כבר החלה לעבור את קרחת היער, התיק תלוי על כתפה בכבדות. "אוי, אני יודעת את זה, המפקד. תאמין לי, אני יודעת."
הוא צפה בה הולכת לכמה רגעים, ואז כשכרעה לצד טומי והחלה לבדוק את הבשר הוורוד והגס שבו הסתיימה זרועו מתחת למרפק, הוא הסתכל על ידיו החבושות והדוממות ונאנח. הוא אמר לה רק חצי מהאמת. זה לא שהיה סתם לחוץ בנוגע לכך ששלח את שיימוס להביא להם עזרה; הוא מת מפחד.
השאלה בנוגע למצבו הנפשי של חברו הייתה אחת שהיה לו קשה יותר ויותר לענות עליה, וכל כך הרבה היה תלוי בה עכשיו. כן, הוא לא הזה - לפחות בנוגע לדיאבל דוב - זה היה ברור, אבל הוא גם לא היה יציב כל כך. הוא תמיד היה נוירוטי, מהיר יותר מתמיד לדבר, אבל עכשיו הוא היה ממש נפיץ. כל תגובה קטנה, כל דחף קטן היה מספיק כדי לגרום לו להתעצבן ולהיות אלים, ולעתים קרובות נראה היה שנעלם לו המצפון. אבל היו גם הבלחות… חיוך פה, הבזק אשמה בעיניים הכחולות שם… והוא שוב היה חבר שלו. האיש הצעיר שבכה על גורלן של בנות שרק חשב שאולי ייפגעו ולא הזר החדש שאמר שזה שהרמיוני תחווה אונס קבוצתי היה 'מאוד לא נעים'.
מי היה עכשיו? הם יכלו לדעת? הוא ידע? היה אפשר לסמוך עליו? הייתה להם ברירה?
"צריך שיגרדו לך באף?"
נוויל הרים את מבטו, יצא מהרהוריו כשקול נשמע ממאחורי כתפיו. הוא הסתובב, ומשך בכתפיו בחמימות המירבית שיכל. "עדיין לא. זה מה שהביא אותך לפה?"
"לא." צ'ארלי הרים את ידיו, וסובב אותן כדי להראות את רשת הצלקות והכוויות הישנות שהיו עליהן. "אבל אני הייתי במקום שלך מספיק כדי לשאול. זה תמיד מגרד ברגע שאי אפשר להשתמש בידיים שלך. למרות שאם משהו אחר יתחיל לגרד, כדאי שתקרא לאשתך. אנחנו פשוט לא מכירים אחד את השני כל כך טוב."
נוויל צחק, וצ'ארלי קיבל את ההצעה האילמת, והתיישב בישיבה מזרחית על האדמה לידו. "בעיקר רציתי לדבר איתך על מה שקרה עם הארי. כולם הסתכלו עליך מאז שהתפוצצת עליו - טוב, על שניכם בעצם. ממש עצבנת אותו עם התגובה על דמבלדור, ואם לא הייתה לא בעיה עם זה שהיית אחראי קודם, יש לו עכשיו. יש תחושה מלוכלכת שאנשים צריכים לתפוס צד."
הוא הרגיש את עצמו מתחיל לרתוח, אבל הוא עצר את הכעס שהתפרץ בכל יכולתו, כשהוא הבין שזאת הייתה תופעת לוואי של מה שעשה כדי להציל את חנה. לדעת לא ממש עזר, אבל לפחות זה מנע ממנו להוריד לצ'ארלי את הראש בלי סיבה. "אני לא מצפה מאף אחד 'לתפוס צד'," הוא אמר בעוקצנות. "אני לא מבין למה זאת בעיה. אפילו אם אני לא אוהב את מה שג'יני עשתה, אני מבין למה היא עשתה את זה, אבל אני לא פצוע, ועד שנהיה מוכנים להילחם, אני אחלים לגמרי, אז להארי יכולות להיות כל הבעיות שהוא רוצה. זה לא משנה את זה שזה המופע שלי."
"זה לא…" הייתה שתיקה כבדה, ואז צ'ארלי החל שוב בזהירות. "אף אחד לא מכבד את מה שעשית עם צ"ד יותר ממני, נוויל. אני הייתי הראשון שם עם התגבורת. ראיתי את שדה הקרב, ולא האמנתי שילדים בגילכם הצליחו לשרוד את הכול, שלא לדבר על לגרום כל כך הרבה נזק לחבר'ה של רידל. אבל זה לא הוגוורטס. אולי כדאי שתחשוב על -"
"אני לא עומד ללכת הצידה עם האנשים שלי רק בגלל שלהארי התנפח הראש והוא חושב שהוא חייב לנהל הכול!" צעק נוויל. "אז פשוט תשכח מזה."
"בכלל לא דיברתי על הארי, בעצם." האיש הבוגר שילב את זרועותיו על החזה במבט כמעט מרחם. "אם פשוט תשמע אותי לפני שתקפוץ למסקנות, התכוונתי שאולי כדאי שתעזוב את הנושא ותתן לביל לטפל בזה."
"ביל?" חזר נוויל בתדהמה. "למה לעזאזל -?"
"הוא מסיר-קללות מאז שהפלגתם באגם לשליש הראשון שלכם בהוגוורטס," הזכיר צ'ארלי. "יש לו הרבה ניסיון עם קסם שאף אחד לא זוכר, והוא גם היה במסדר. הוא אפילו עשה התמחות בקללות זרות ברגע שחזר ממצרים, והוא למד יותר על קסם זר מאשתו. ובתור מישהו עם אותו שם משפחה, אני רוצה להזכיר שיש לו הרבה עניין בלהחזיר את רוני-פוני הקטן שלנו בחזרה בחתיכה אחת. בלי לפגוע, נוו, אבל אתה לא תצטרך לעמוד בפני אימא שלנו אם זה לא יסתדר."
למרות הכול, נוויל צחק בגלל הבזק הפחד האמיתי בעיניים החומות שלא נראה קשור בכלל לביטחון של אחיו הקטן, והניד בראשו. "אני אקשיב למה שביל יאמר, אבל זה -"
הקראק הכפול של ההתעתקות צד-לצד קטע את מילותיו, וכל ראש הסתובב אל מרכז קרחת היער. להקלתו של נוויל, שיימוס היה שם - ככל הנראה בריא ושלם - והחזיק בידיו באיחוד מוזר מאוד את קווין ואיש שלישי שלא זיהה. הוא קם מיד על רגליו, ורץ אליהם כששני המוגלגים נפרדו, מנידים בראשם בבלבול.
"בשם אימא של ישו!" הכריז החדש. "לא צחקתם, מה? עכשיו אני מבין איך מרגיש חרא כשהוא פוגע באסלה!" הוא היה איש גבוה, בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים, רזה ודי שברירי עם עורו החיוור וצבעי ההסוואה שלו. במבט שני, הייתה איכות זאבית בזרועותיו הדקיקות, ועיניו האפורות מתחת לשיערו הבלונדיני המלוכלך הראו מבט קפוא של אדם שהרג יותר מפעם אחת ולא איבד שעות שינה.
נוויל קד קידה קטנה, ואז הרים את ידיו בחיוך עקום. "מצטער על זה, אני יודע שזה לא נוח, אבל זאת הדרך הכי מהירה להביא אתכם. הייתי לוחץ לך את היד, אדוני, אבל אני חושש שאני צריך להחלים עכשיו, אז אם תחשוב שעשיתי את זה, אני נוויל לונגבוטום, מפקד צ"ד כפי שבוודאי אמרו לך, ואני מניח שאתה מה-RIRA."
"איידן מאהר." הוא הושיט את ידו, ולחץ את מרפקו של נוויל בהנהון אל ידיו הנוקשות. "אני מבין שהם לא צחקו כשאמרו שחטפתם בתחת מכאן עד לנהר בוין, אבל הייתי תחת הרושם שמר פיניגן מנהל את העניינים."
"זה מבצע משותף." הארי צעד כעת קדימה, וכתפיו של נוויל התהדקו כשהושיט את ידו ולחץ למאהר את היד בחיוך בטוח ומכעיס. "הארי פוטר. סגן ראש מחלקת ההילאים במשרד הקסמים. מר לונגבוטום הוא אחד מהאנשים שלי… צ"ד הוא משהו שהקמתי לפני כמה שנים והוא עשה עבודה נהדרת בלהפוך אותו לארגון צבאי-למחצה, אבל זה לא משהו רשמי. אני כאן כדי לראות שפותרים את העניין הזה לפני שיאבדו עוד חיים שלא לצורך, ואנחנו ממש שמחים על עזרתך, אדוני."
להפתעתו הברורה של הארי, מאהר הפיל את ידו כאילו היא הייתה משהו מלוכלך, וניגב את ידו על בטנת מכנסיו כשהסתכל על שיימוס במבט מאשים. "לא אמרת שהכתר המזדיין פה -"
"הם לא!" פניו של שיימוס האדימו בכעס, והוא הביט מנוויל להארי ובחזרה בשנאה כזאת עד שהיא שוב העירה את כל אחת מהספקות בנוגע לשפיותו של הקוסם השני. "זה לא המקום שלכם, הילאים. זאת לא הארץ שלכם, לא התרבות שלכם, לא השפה שלכם, לא השטח המזדיין שלכם. אני סיכנתי את הצוואר שלי ורדפתי אחרי הבן זונה הזה כבר שנתיים בזמן שאתם בכלל לא ידעתם שהוא קיים, אז אל תקפצו ותנסו לקחת את מה שאין לכם מושג בנוגע אליו. או שאתם מקשיבים אליי, או שתוכלו ללכת הביתה."
"אה, אבל ללכת הביתה כשלא רוצים אותם זה לא כישרון בריטי, נכון, פיניגן?" מאהר שילב את ידיו וצחק בקדרות כשהסתכל מהצד על קווין. "הם בטח מאוד רגילים ל'אירים' לכאורה שכורעים ברך ומחייכים ומודים להם על כך שנותנים להם לנשק להם את התחת כל פעם שהם מחרבנים."
"אנחנו לא מצפים לשום דבר כזה, אדון מאהר." ביל נכנס לפתע בין שני המוגלגים לפני שמשהו יתפוצץ, פרצופו המצולק מחייך חיוך מקסים כשהרים את שתי ידיו בתנוחה מרגיעה. "אני מכבד מאוד את רצונך לאירלנד עצמאית, אבל לא בזה אנחנו עוסקים כרגע, כידוע לך. יש המון תשוקה באופן כללי כאן, אבל לאדון פוטר, לאדון לונגבוטום ולאדון פיניגן יש היסטוריה מאוד מסובכת שלא צריכה למנוע מאיתנו לעבוד ביחד יותר מהצרות בעולם המוגלגי."
הוא קד קידה קטנה, לא מסתכל על הקוסמים הצעירים שלפתע זזו הצידה בגלל שלא רצו להפריע. "שמי הוא ויליאם וויזלי - אתה יכול לקרוא לי ביל, אם תרצה - ואני לא יודע אם אתה מודע לכך, אבל אחד מבני הערובה במצב הזה הוא אחי הקטן."
"לא אכפת לי אם הוא התאום הסיאמי המזדיין שלך!" אמר קווין בגסות, מוציא אקדח מחגורתו ומעביר את אצבעותיו לאט בצד. "אם אוכל המקרלים (3) המזדיין הזה יפתח את הפה שלו עוד פעם אחת, אני אלמד אותו מיסה (4) חדשה."
"רק תנסה, נסיכה," לעג מאהר. "אבל אני לא חושב שהצ'ופסטיקס יתנו לך ללכת רחוק מדי. הם צריכים אותי ואת החבר'ה שלי, אלו."
המעצור של האקדח נמשך בקליק מאוד פשוט. "הם לא מתוקים אפילו חצי ממה שאתה חושב. הם יכולים לקרוא לנו 'מוגלגים' ולהסתכל עלינו מלמעלה למטה כמה שהם רוצים, אבל אני ראיתי את אחד מהחברים הקטנים עם האורות הנוצצים שלהם מתפוצץ ממש לאלף אלפי עזאזל עד שהגעתי לכאן."
"יופי שאתה מודה לנו, קווין." קולו של נוויל היה קר ולא פחד כשהסתכל על האיש האחר. "בהתחשב בכך ש'כוחותינו הדלים' יכלו להשאיר אותך למשטרה, ולא התווכחת כשדמלזה ו'האורות הנוצצים' שלה מנעו מהקללה לעלות בזרוע של טומי. ובהתחשב בזה שעכשיו יש קוסמים שראו את הפרצופים שלכם וחושבים שאתם אויבים, אני אגיד שאתם צריכים אותנו בדיוק, אם לא יותר ממה שאנחנו צריכים אתכם."
"כולם צריכים את כולם," הכריז ביל. "אבל מה שאנחנו צריכים כרגע זאת איזו שרשרת פיקוד. עכשיו, אנחנו מתמודדים עם קסם לא ידוע בכלל כאן, אז אני אבקש מכם את כל המידע שיש לכם, כי זה באמת הנושא שאני מבין בו, ובעוד שהעניינים הצבאיים -"
"הם שלי -" התערב נוויל, אבל לפני שיכול היה להמשיך, הארי כחכח בגרונו בקול.
"הילאי לונגבוטום, אתה לא חושב שכדאי ש -"
הבזק בהיר של אור ופיצוץ חד קטע אותו באמצע המשפט, ונוויל הרגיש את גופו מתקשה פתאום בתחושה המוכרת של נעילת גוף מלאה. הוא לא יכול היה להזיז כלום פרט לעיניו, אך זה היה מספיק כדי לראות שהוא לא היה היחיד שהושפע, ולא הייתה לו דרך להביע את הפתעתו כשאנתוני נכנס אל מרכז המעגל, ידיו על מותניו כשהסתובב לאט והסתכל על כל אחד מהם.
"ומה שלי יש," הוא אמר בקלילות, "זה כמה גלימות בבית עם קו כחול, אבל גם יש לי מוח שרחב במטר ממה שיש לכם, וזה אומר שהוא רחוק מספיק מהמכנסיים כדי שאשתמש בו. אז, אתם רוצים שאשחרר אתכם ונשוחח על זה כמו בני אדם הגיוניים ולא כמו להקת זאבים שנלחמים על מעמד, או שכדאי שפשוט נשאיר אתכם ככה ונעשה כמיטב יכולתנו?"
"אני לא יודע, טוני," ג'ורג' הצטרף אליו, והניד בראשו אל ביל ממבט של אכזבה וסבל. "חלקם היו ככה כבר הרבה זמן."
"נוכל פשוט להקל עליהם ולעשות את זה כמו שהם רוצים שנעשה." הוא שמע את ג'יני מקצה קרחת היער - עדיין על הבטן שלה כשנתנה לדמלזה לרפא את הפצעים בגבה, הוא ידע - אבל אפילו שלא יכול היה לסובב את ראשו כדי לראות אותה, המבט על פניה היה ברור לפי קולה. "תורידו להם מכנסיים ותביאו מטר. יש לי את הזכות לאשר לכם לעשות את זה לפחות לאחד מהם. חנה, את רוצה לתת את הזכויות של זה שלך?"
"את צוחקת, ג'יני?! זאת השיטה הכי מגוחכת, ילדותית וניאנדרטלית לבחור מנהיג שאי פעם שמעתי!" הנימה המזועזעת בקולה של חנה הובילה לגאווה על כך שהגנה עליו, אבל הוא נדהם כשהיא המשיכה בשעשוע. "זה מושלם בשבילם. את רוצה שאני אפשיט אותו בעצמי ואת תיקחי את האידיוט שנשאר בחיים?"
"בנות, בנות..." ג'ורג' הרים את שתי ידיו, ומתח אותן ביניהן. "אני מבין שתצוגת הטסטוסטרון הזאת הלהיבה אתכן, אבל אם נעשה את זה ככה… טוב, תמיד הייתי חייל ולא מפקד, ואני לא אוהב להחליף את המטאטא באמצע הטיסה."
"מה שצריך," אמר אנתוני בתקיפות, "זה שמישהו יכתיב בצורה הגיונית שרשרת פיקוד וינסה למצוא שיטת חלוקת עוצמה שוויונית שבה היתרונות של כולם ינוצלו עד תום. (5)"
"וואו, טוני -" הגבות של ג'ורג' התרוממו בתדהמה, והוא החליף מבט עם מישהו שנוויל לא יכול היה לראות והניח בגלל הדמיון ביניהם שהיה צ'ארלי. "-זה כמעט נשמע כאילו תכננת משהו."
"בעצם, אדון וויזלי," אנתוני דחף את משקפיו במעלה אפו עם גב ידו והרים את שרביטו כשחייך בצניעות כנה ומפתיעה. "למען האמת, יש לי. הבעיה היא, שאתם מתנהגים כאילו אדם אחד עומד להיות אחראי והשאר הם חרא של דוקסים. זה לא צריך להיות ככה. תראו -" הוא ליקק את שפתיו בלחץ, כאילו פתאום נהיה מודע לכך שהכתיב דברים למפקדיו ולכמה אחרים שיכלו לפרק אותו מנשקו בשנתם, הילאי או לא.
לרגע, נראה היה שהוא יוותר לגמרי, ואז הוא נשם נשימה עמוקה וכתפיו הזדקפו. "יש לנו שתי משימות, בעצם. לחלץ את רון ואת הרמיוני ולהוריד את הדיאבל דוב. אז אני אומר שנתפצל. הארי; לאף אחד לא אכפת משני אלו כמוך… בלי לפגוע בביל, צ'ארלי, ג'ורג' וג'יני, אבל אפילו אם אכפת להם מרון כמוך, הרמיוני לא חשובה להם כמו שהיא לך. ואני לא חושב שהם יוכלו לחזות מה רון יעשה באיזה מצב טוב כמוך."
ג'ורג' כעס, סומק מתחיל לעלות בלחייו באדום החם שהיה אופייני למשפחתו, אבל הוא עצר, והנהן בחוסר רצון. "אני אוהב את הפספוס הקטן לגמרי, אבל אני חייב להודות שאפילו אני לא ידעתי שהוא מאוהב בגברת-יודעת-הכול-הקטנה עד שאימא תפסה אותם בשעת מעשה במוסך… וטוב, לא היה צריך שתי אוזניים (6) כדי לשמוע את זה עד לסמטת דיאגון, אבל הארי אומר שהוא ניחש מאז השנה הרביעית והיה בטוח לגמרי בשישית, אז הנה לכם." הוא חייך בקלות עכשיו, ופרע את שיערו הפרוע גם ככה של הארי כדי שייראה כמו צמרור ננסי שחור ומפוחד. "אז אני עם טוני עד עכשיו. אתה צריך להיות זה שמפקד בנושא הזה, פוטר."
"שמח שהסכמת." אנתוני חייך בהקלה ברורה כשאישרו את החלק הזה בתכנית, וכשהמשיך, הוא היה קצת יותר בטוח בעצמו. "ביל, אתה צריך לעבוד ישירות איתו; גם בגלל שאתה האח של רון ובגלל שבטח יהיו שם הרבה קללות ומי יודע מה שמונע מהם לברוח או מאחרים למצוא אותם. ודולי, לך יש את כוח המוגלגים הקטן יותר, אבל אתה צודק, אנחנו לא יודעים איך להילחם עם הנשק שלכם, אבל נוכל להיפגע ולהיהרג בגללם, אז הארי וביל יצטרכו את העזרה שלך, ואני חושב שכדאי שהחבר'ה שלך ושל מהאר לא יתערבבו כמה שנוכל."
"טוב, תחרבנו עליי, אבל נראה כאילו הקייק (7) ההומו הקטן הוא הראשון מכם שרואה מה שנמצא לפניו!" טומי צחק בהנאה ושעשוע אמיתי, ואם היה יכול, נוויל היה קובר את פניו בידיו ומניד את ראשו כשאנתוני התקשה.
הוא ידע מחברותו הקצרה והמוזרה עם שון שעם כל הקללות ומילות השנאה שהטרוריסטים הצעירים השתמשו בהן, היחידות שהיו באמת משנות היו אלו שהופנו כלפי יריביהם הלאומנים. השאר היו סתם תערובת של דעה קדומה טיפשית אבל לא מזיקה וסגנון חיים מסוכן שלא דרש שום נחמדות, אבל הוא ידע שאנתוני לא ידע את זה כשהוא הסתובב במהירות, ירה קללה אל העלים לרגליו של טוני וגרם לאיש האחר לקפוץ לאחור.
"אם תקרא לי קייק, ז'יד, שיני (8), או כל דבר אחר שנמצא על קצה הלשון המגעילה שלך, אתה תאכל זבובים לשארית חייך כי אתה תהפוך לצפרדע!" לחש אנתוני בזעם. "איזה חלק מ'באותו צד' אתה לא מצליח להעביר דרך הראש העבה שלך, פאדי (9)?"
הייתה שתיקה המומה לרגע, אף אחד מהם לא ראה את התלמיד השקט מרייבנקלו מאבד סבלנות, אבל מזווית עינו, ראה נוויל את זכריה קם על רגליו, נזהר לא להזיז את כתפו הפצועה. "הוא גם יכול לעשות את זה. השיג קס"מ בכשיפומטרי של שינויי צורה שלו כשלא למדנו חצי מהשנה, ובשבילך זה אומר שהוא יכול להפוך אותך לבערך כל דבר בלי לנסות בכלל, אז לא הייתי מכעיס אותו אם הייתי במקומך."
טומי בהה בפיח המעלה עשן על האדמה לפניו, ואז מישש את הגדם הכואב בזרועו, פרצופו האדום חיוור פתאום. כשהרים את מבטו שוב, נוויל היה מוכן לראות כעס בעיניים הכחולות והבהירות, אבל להפתעתו, לא היה שם זעם או פחד, אלא כמעט ריתוק תמים ו… כן, סקרנות. כאילו כלום לא פגע בתפישת עולמו הפשוטה לפני כן. הוא הנהן בצניעות אל אנתוני. "אני… מצטער." המילים היו מוזרות לשפתיו, אבל היה ברור שהוא התכוון אליהן. "לא צריך להפוך אותי לשום דבר. רק התכוונתי שנראה שיש לך שכל כשפיצלת אותנו מהפוצים המטומטמים האלה שם, ואני שמח שאני לא צריך לשפשף מרפקים עם הזונות מוצצי האפיפיור האלה."
ג'ורג' שם לב לאותם המאפיינים כמו נוויל עצמו, כי הסתכל עליו, משך בכתפיו וכמעט צחק כשגלגל את עיניו ומלמל צעד אחד בכל פעם, אה?
הוא לא יכול היה להגיב, אבל קיווה שג'ורג' ראה את ההסכמה בעיניו כשאנתוני חזר אל אמצע המעגל הקפוא שלהם. "בכל מקרה, איפה היינו? כן. משימת הצלה. אני חושב על ג'סטין, אני, זאק, חנה ודמי בצוות הזה גם כן. עוד כמה הילאים טובים, אבל למדנו לעבוד בזוגות בצ"ד, אז חנה איתך וג'יני עם הצוות השני, ואת הדבר הכי קרוב שיש לנו למרפא כיוון שאנחנו לא יודעים אם בני הערובה יזדקקו לטיפול רפואי או לכמה."
נוויל שמח שלא יכול היה לסובב את ראשו עכשיו, כי אם המבט בעיניו של הארי היה מלא בכאב כמו זה שהיה בעיניו של ביל… אבל הוא בטח היה, כי אנתוני המשיך במהירות. "אנחנו נצטרך לחלץ את בני הערובה. להיכנס, לשחרר אותם, להסתלק. בלי להתעסק בתמונה הגדולה, אז הכוח הקטן אמור להספיק."
הוא נשם נשימה עמוקה, משפשף את ידיו ביחד בתנועה שהסגירה את הלחץ שחווה בעבודתו המצוינת, ועיניו של נוויל התרחבו כשנזכר בווידוי שיכור מחדר הנחיצות בתקופה שהבנים היו שם שכאב לו כל כך בגלל כל הפרצופים החסרים שנזכר בהם ולא חשב עליהם. אתם-יודעים-מי הוא לא כזה נורא. הדבר הכי מפחיד שאני יכול לדמיין הוא לדבר בפני אנשים. לא בהכרח אתם, אלא בפני כל אדם שאני לא מכיר, אפילו בן אדם אחד. עדיף לי לחטוף קרושיאטוס. נשבע באלוהים.
וזה עדיין היה שם; שם ברעד הקל של האצבעות על השרביט שלו, בגוון הירקרק בעורו השחום, אבל קולו היה יציב, ולא בפעם הראשונה, הוא נזכר שאומץ לא תמיד בא בקורבן דרמטי מתחת דגל אריה אדום. אנתוני הסתכל אליו עכשיו, עיניו הכהות מסתכלות על נוויל בלי היסוס.
(1) שיקוי שמצמיח עצמות.
(2) לדמלזה יש עין מזכוכית לאחר הפציעות מהקרב.
(3) כינוי גנאי לקתולי. הקתולים נמנעו מאכילת בשר ועופות בצום, ולכן אכלו דגים במקום, מכאן השימוש בדג המקרל.
(4) טקס קתולי.
(5) מצחיק- חלוקת העוצמה היא בדיוק הדבר שהוביל לעימותים בצפון אירלנד, איך לחלק עוצמה בין הקתולים והפרוטסטנטים.
(6) ג'ורג' איבד אוזן אחת בגלל קללה תועה של סנייפ בספר השביעי.
(7) כינוי גנאי ליהודי. במקום לצייר צלב במהלך הגירה, היהודים ציירו עיגול, שנראה כמו עוגה, ומכאן הכינוי.
(8) כינוי גנאי ליהודי.
(9) כינוי גנאי לאירי, קיצור של פטריק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה