סלואה- פרק 25: שוב אל המחתרת

זהו! חוזרים אל העולם האמיתי!

מה יקרה כששיימוס ונוויל יגיעו לאירלנד? האם נוויל יביא אלינו, אחרי החורף, את האביב? הם ינצחו את יצורי האופל?

פרק 25

שוב אל המחתרת

שיימוס חיכה להם כשהם חזרו דרך השער, מאושש ולא מראה שום סימן לקריסה שנוויל הבין עכשיו, אפילו אם הנושא האמיתי של בחירתו של האיש האחר הייתה מסתורית. העיניים הכחולות הצטמצמו בתחילה בדאגה, אבל הוא נאנח בהקלה כשראה את הקרן המוזהבת נמצאת ליד אסקלון בחגורה שלו, והוא חייך כשהושיט את ידו. "אז הצלחת. אתה מוכן לצאת?"

"עכשיו?" נוויל מצמץ בהפתעה, מבוהל יותר ממה שציפה אחרי שהבין שהמסע, בעצם, נגמר, שהעולם שלו מזה עשר שנים עמד להישאר מאחור עבור סיומו הבלתי נמנע, אבל הוא נשם נשימה עמוקה, והסתכל על דאנו לאישור. "אז… אנחנו פשוט הולכים? אנחנו לא צריכים להביא את הפיי או -"

האלה הנידה בראשה, וצחקה בשעשוע. "הם שלך עכשיו, ילד. הקרן שאתה מחזיק בה תזמן אותם מתי שתרצה, אבל אתה חייב להוביל, ולא רק לקרוא. כשתעזבו את העיר המקודשת הזאת, אתם תדעו את הדרך הברורה אל עולמכם, ולמרות שאתם חייבים לעבור ראשונים, לא תעברו לבדכם."

הוא לא ידע מה להגיד על זה, הרבה פחות על מה שקרה במערות מתחת, והוא הזיז את רגליו באופן מוזר, מרגיש כמו הילד הצעיר שלא היה הרבה זמן, אבל לבסוף הוא אסף את עצמו, וקד עמוקות כשיד אחת על נדן החרב שלו. "תודה לך, גברתי."

"אז לכו." דאנו חזרה אל הספה בה ישבה כשראתה אותם לראשונה, והצביעה בחן אל הכניסה ביד אחת כשלגמה מכוסית היין. "המסע נגמר… הזמן שוב החל, ואין לכם זמן לבזבז."

החדשות הקפיצו אותו, והוא הקדיש רק שנייה אחת, קידה מהירה ותודה חפוזה, ושיימוס עשה כמוהו לפני שיצאו במהירות אל אור השמש החזק. הגן עדיין קרא לו, בעיקר אחרי האפלה והייסורים במערות, אבל נוויל הכריח את עצמו להתעלם מזה, והוא כבר הגיע לשער בו פיניקס חיכה, כבר הוריד את המטען והכיסוי שלו כדי להחליף את השריון כשעצר, והסתובב שוב אל הגן היפה.

"אוי, אל תעז!" אמר שיימוס. "אני יודע שאמרתי שתוכל שוב לשחק עם הצמחים, חבר, אבל באמת -"

"לא…" נוויל הניד בראשו בחוסר אכפתיות, וביטל את המחאות של חברו כשהלך שוב באיטיות אל ערוגת הפרחים הקרובה, מסתכל עליהם ומרגיש אותם בלבו יותר מעיניו או ידיו. זה היה אמור להיות מושלם: חזק ועמיד, אבל יפה, משהו ריחני ומרפא, מזין ועשיר בסמליות, והוא עבר דרך הגבעולים בקלילות, רגליו בקושי מסמנות את האדמה הרכה כשידיו עברו כל עלה וגבעול, מחפשות, מאתרות…

שם. אגרופו סגר על הפרי האדום, תלשו אותו ושמו אותו בתיק לצד האונייה הישנה, והוא חייך כשחזר למקום בו שיימוס עדיין בהה בו בתדהמה. "זה בסדר, יש לי את מה שאני צריך. אבל הזמן שלנו אוזל… יש לנו רק עד הלילה לסיים את התכניות, לבדוק את השריון, הנשקים, לוודא שהכול מסודר. כמה זמן אתה אומר שיש לנו?"

"שום זמן בכלל," אמר שיימוס, והוא קימט את מצחו, לא מבין.

"הטקס לא יתחיל עד השקיעה."

"ואיך, מנהיג נועז, אתה קורא לזה?" הוא הצביע בידו אל המערב, ופיו של נוויל נפער כשראה שהשמש כבר הייתה נמוכה, והשמיים התחילו להאדים מרוב צבע באופק. "שים את השריון שלך, כדאי שנמהר."

"נכון!" לא היה זמן לתהות איך זה קרה או למה, לעבור על הפרטים שלא היה להם זמן לבדוק או לוודא. הם נועדו לעשות זאת, ואולי עדיף להם לפעול מיד, כי לא הייתה הזדמנות לספק או לדאוג בנוגע לסיכויים שלהם או למה שקרה בפעם האחרונה. הכול קשור לאמונה, וזה היה ממש קל אחרי כל מה שעברו.

נוויל התלבש שוב במהירות, נכנס לתוך מעיל המתכת הכבד ואז הידק את הרצועות, והיה מוכן: אסקלון והקרן לצידו, הקשת והאשפה על גבו כמו שיימוס כשעלה על פיניקס. פתאום, הוא שם לב שהשקים על הסוס נעלמו. הם לא לקחו כלום חוץ מהנשק שלהם עכשיו, ונדמה היה שזה הסוף. ניצחון או הפסד, זהו זה.

בלי עוד מילה או מבט לאחור, השניים אז גרמו לסוסיהם לרוץ לריצה מהירה, ורחובות גוריאס עברו במהירות כשעזבו את המקדש ואת הפרחים שלו, ממהרים מעבר לבתים ולכיכר השוק, למכלאות הכבשים ולסדנאות במהירות עצומה עד שהגיעו אל חומות העיר עצמה. ושם, מעבר לשערים כפי שדאנו הבטיחה, הייתה הדרך לעולמם.

זאת הייתה אותה הקשת שקליודינה ואז המוריגן הציגו בפניהם, האבן המסותת שמוקפת באש יוקדת, והוא ידע איכשהו שהפעם, זה לא היה מעבר לאבדון. עדיין, הגלים העבים של החום ופצפוץ האש איימו בלשון המעטה, והוא הסתכל על החורבות כשפיניקס נסוג, עיניו מלבינות ואוזניו מתהדקות כשזז בלחץ.

נוויל הסתכל על שיימוס, שנאבק גם הוא בקאפל, והלסת שלו התהדקה בנחישות כשהזדקף עם כתפיו. "יש לך עיניים טובות יותר, פיניגן. אני חושב שאני רואה משהו מעבר ללהבות, אבל…"

"איי!" שיימוס צעק ברעב. "איש שזרועותיו מורמות, ואני חושב שאני יודע מי, בדיוק כמוך!" הוא נצמד לצוואר של קאפל, ופניו נצצו בהתלהבות ילדותית. "פשוט נצטרך ללכת לשם: קפוץ!"

הוא הנהן במהירות, אבל הוא כבר סובב את פיניקס, והחזיר אותו אל שערי העיר לפני שהסתכל על הקשת. עקביו דרכו כמעט באלימות, והוא משך את הסוס כשנאבק במה שהייתה פניקה בקושי נשלטת. נוויל שמר על האחיזה שלו, דחף את פיניקס מהר יותר ויותר, ואז ברגע האחרון, כשהתחילו לעבור את האבנים הנוצצות, הוא עלה על האוכף, לחץ בברכיו והתכופף כשקפצו, קצב הפרסות על האדמה נעלם כשהוא קפץ.

האש לא אכלה אותם. גלי החום נעלמו ברגע שקפצו, והלהבות דגדגו בעורו לא יותר מאשר הדגדוג שנגרם מאש הפלו, אפילו שהסתובבו סביבו בצבעי כתום ולבן בוערים. פרסותיו הענקיות של פיניקס פגעו באחד מבולי העץ שהיו מתחת למדורה, והעיפו אותו בניצוצות גבוה מעל האש עצמה, ואז הם עברו, והוא משך חזק כדי לעצור את הדהרה, כי הם עברו והם היו שם.

דרוים סט.

הוא לא היה מזהה אותה אם לא היה ממש בטוח לאן יחזרו בגלל שהיער נעלם, בורא לפני שנים והוחלף בעדות אפלה לאגו המטורף ולאהבה העצמית של איש אחד שחשב שהוא אל אפילו כשקיבל את כוחם של אלים אכזריים ועתיקים יותר. במה מאבן, גבוהה ומסותת, הייתה המעגל עכשיו, המזבח והמדורה עם הקדרה של בראן במרכז, ובמה אחרת, קצת יותר נמוכה הייתה עבור העוזרים בגלימות הלבנות, ומתחת, בור ענק עבור ההמונים.

נוויל זיהה שהעוזרים היו רבים יותר עכשיו, שמע את ההשתנקויות והצרחות של הקהל עקב הופעתם, אפילו ראה את הכתם האפל של הצבא מעבר להם, אבל תשומת ליבו רותקה בגלל שלוש דמויות במרכז הכול ובמרחק קטן ממנו. ילדה, פסיבית ועם עיניים מתות, מוטלת למרגלות המזבח רפויה לחלוטין. ילד, דומה לחלוטין לאביו, עירום וצבוע, עם מטפחת על פיו וקשור לאבן הקרה, הדם היחיד שהכתים אותה היה מכמה טיפות בידיו ובקרסוליו כשנלחם בכבליו.

ואיש שהיה הרבה יותר חייתי, גבוה עם גלימה שחורה ואותה מסכת כסף, אותו זקן אפור, אותו סכין מורם כשהסתובב לאט, חיוך על פיו שרמז לכך שההתערבות לא הייתה גרועה יותר מזבוב מעצבן כששני הלוחמים המשוריינים כרגע יצאו מהמדורה. העיניים הקרות הסתכלו עליהם לרגע, ואז הוא חזק למשימתו, אבל הסכין בקושי התחילה ליפול כשהדיאבל דוב צעק בתדהמה ובכאב, מפיל את הלהב וכורע כדי לאחוז בידו שחוררה מחץ עם נוצות לבנות כשלג.

הנשימה העצורה הייתה כמו שאיבת מים בים לפני גל, אבל הדיאבל דוב התאושש כמעט מיד. הוא תפס את החץ בידו הימנית, משך אותו, וזרק אותו בביטול אל האש כשהרים את ידו השמאלית, הפצע נעלם בקלות. החיוך על פיו רק גדל, וקולו נשמע, מוגבר בקסם בכל האזור כשלעג להם.

"אז אתם חזרתם, וחשבתם להטריד אותי שוב… הילד שהיה הסלואה ובריטי המחמד שלו." הדיאבל דוב צחק, הצליל נשמע כמו סופת שלג חורפית. "אבל אתם תשובה לתפילה! עכשיו כולם יראו איפה הכוח האמיתי, והוא לא נמצא בחצים הקטנים שלך, ילד!"

"לא, הוא לא." נוויל נדהם לגלות שבכלל לא פחד, כשידו הלכה אל התיק בחגורתו, והוא לא היה צריך להסתכל כדי לדעת ששיימוס עומד למלא את החלק בתכנית שלהם כשעבר את הבמה כדי לעמוד במרחק קטן מהדיאבל דוב. "אם אתה רוצה כוח, הו, אני יכול לתת לך כוח."

"איך?" שאל הקוסם האפל בלעג. "אתה חושב על החרב שלך, אם כך? עבודה נהדרת, אני מסכים, אבל שלוף אותה והיא תפלח את ליבך שלך."

נוויל לא ענה, בקושי שמע את המילים בכלל. גופו עדיין נשאר על הבמה, אבל נשמתו הלכה, וידיו זזו בלעדיו, שולפות את אסקלון ודוחפות אותה לא אל הקפלים השחורים שבגלימה מעל החזה של הדיאבל דוב, אלא אל האבן עצמה, והיא נשברה כמו זכוכית מתחת למכה. תהום נפתחה, ופיצלה את הבמה כדי ליצור מרווח בינו לבין אויבו, החרב קבורה עד לנדן הדרקון המכונף שלה כששחרר אותה ונפל על ברכיו.

הדבר שלקח מגנה של דאנו היה רק פרי של ורד, אבל הוא זהר כמו פחם בוער כשזרק אותו אל החור שיצר באבן, ואז שוב סגר אותו בתזוזה של ידו. החרב נלכדה עכשיו, הוא לא יכול היה להוציא אותה ולהכין את הקשת שלו בזמן שייקח לדיאבל דוב להגיע אליו, אבל זה לא שינה. הוא לא הזדקק לדברים האלה, לא רצה אותם, אפילו.

הם היו כלי מוות, ועכשיו, הוא היה כלי החיים. הוא עשה את כל מה שיכול היה לעשות, הוא שתל את הזרע, והשאר לא תלוי בו כמו שהאוקיינוס לא היה שייך לדגים.

הוא ראה אותם. עיניו של נוויל היו עצומות, אבל הוא ראה אותם בצורה מושלמת כאילו עמדו לצידו מתחת לשמש הקיצית הכי בהירה. חנה, הארי, רון, הרמיוני, ג'יני, כל אחד מחברי צ"ד שנפלו כאן, אפילו דולי ומאהר ואנשיהם שהפסיקו עם השנאה שלהם כדי להילחם מול הרשע הגדול שאיים על הארץ שאהבו. הם היו לצידו, חיים ובריאים, והוא הרגיש את כוחם עובר אליו, כוח אמונתם, אהבתם, אומץ ליבם ונחישותם שרים בידיו, עוברים בדמו עשירים ועמוקים יותר ויותר ממה שאי פעם יכול היה להיות בודד.

ומעבר להם, הסידה, הנשמות החיות והחיוניות של הטבע שהוא זכה בהן לפקודתו בגלל דמו ודמעותיו, טעמה של דאנו עצמה עדיין על שפתיו, ולא הייתה אפלה שיכלה להחזיק מעמד מול כזה אור. הוא היה כלום והיה הכול, ועלה מעל עצמו כדי להפוך לאור השמש שהאיר על האדמה הפגועה. הוא נאסף, נבנה, וזרועותיו נפרשו, גבו נמתח ופניו פנו לשמיים והוא היה הענן שהיה בתוכו הגשם, הרוחות הרכות שליטפו את הענפים השבורים כשהושיט את ידו ומעבר לורד שפרח מהאבן המוצקה, מעבר לעלים הירוקים והפרחים האדומים העזים שצמחו ביער הקרוע של דרוים סט ויותר ממה שחשב, אל כל אירלנד שבירכה אותו מול כאבה וצערה.

לאפלה לא היה סיכוי.

בכל פינה מהמקום אליו הגיע, הוא הרגיש את זה. נהרות ונחלים פרצו מתוך הקרח. מפלי מים יצאו מכבליהם כדי לשאוג בכוח מחודש. ערפל מדכא פוזר ברוחות החמימות שהחליפו את המשב המקפיא. עצים עירומים פעמו מכוח החיים, ופרחו בירוק ובפרחים עזים. דשא עדין שבר את האדמה הקרושה.

היה זה ניצחון האביב על החורף, נס פשוט שקרה תמיד מאז תחילת הזמן, נס של כל זרע קטן. היה אפשר לפגוע בו, היה אפשר לעצור אותו, אבל אף פעם לא לשבור אותו, כי הוא היה שם כל הזמן מחכה לקצת תקווה, ומה עוד הם היו אם לא התקווה שתמיד היה כדאי להתנגד לרשע, שאף פעם לא היה מחיר גבוה מדי למה שנכון, ושדמם לא נשפך לשווא כי הוא גרם לניצחון הקטן הזה.

הוא הרגיש את עצמו מתחיל להתרחק עכשיו, לא נוטש, אלא רק עוזב את זה ומאפשר לו לפעול בעצמו כששוב הפך לנוויל, איש אחד בכל המגבלות והפוטנציאל שלו. לאט, הוא פקח את עיניו, קם על רגליו ושחרר את חרבו כאילו התעורר מחלום, אבל חיוך קטן הופיע על פניו כשראה שזה לא היה חלום.

השמש כבר לא גססה באופק מאחורי ערפל אפור כפלדה, אלא זהרה חמה ובהירה על ראשו בזוהר של הצהריים, והורד היחיד שלו כיסה את הבמה בירוק מבריק, הגבעולים יוצרים מגן וכלוב שסגרו את הילדים של סמית' בביטחון מול מי שרצה לענות אותם. שתילים מתחו את זרועותיהם הירוקים והחיוורים אל השמיים בכל קרחת היער, ומעבר, היערות והשדות היו ירוקים ועשירים, הסימן היחיד לחורף הארוך והנורא היו כמה אזורים לבנים וקפואים שהתכווצו במהירות והתחילו להתאדות.

"מרשים." הדיאבל דוב הטה את ראשו בהכרה במיומנות של לוחם, אבל שום כניעה לא הייתה בקולו. "אבל הטריקים שלך לא משנים את זה שיש לי צבא ואילו אתה עומד לבד. אפילו חברך ראה את חוסר התוחלת ונטש אותך."

"הוא לא נטוש!" שיימוס ניצל את הסחת הדעת, והיה על בסיס הבמה עכשיו, יושב זקוף וגאה על גבו החום של קאפל כשהחזיק את חרבו של פינדיאס גבוה מעל ראשו ונתן לאור לנצנץ על הלהב הזהוב. הוא נראה בקושי בן תמותה, ממש כמו האגדה החיה שפעם ניסה להפוך את עצמו אליה בשביל אפל יותר, ועיניו נראו כמעט מאירות שוב בזוהר פנימי כשהסתובב אל הקהל.

"מי אתם?!" הוא דרש, קולו נשמע חזק בדממה ההמומה. "אני שואל אתכם עכשיו, מי אתם? כי אני יודע מי אני! אני אירי, וזה אומר שאני לא עבד של אף אחד! זה אומר שאמות לפני שאשתחווה, שאתלה לפני שאזחל, שאולי לא אסכים עם השכן שלי, אבל לעזאזל אם אתן לו לשנות את דעתי, שראיתי את החלקים הכי אפלים וקרים בתוכי ובתוך עמי, שגוועתי וסבלתי, נלחמתי ודיממתי, אבל אני עוד גאה ותמיד אהיה גאה! תקראו לי מיק ארור או סתם פדי ואני אשמח אפילו שאגרום לילדים שלכם להתחרט על כך, וכשאני קורא לעצמי החבר שלכם, לא תצטרכו להתפלל יותר!"

"אני יודע מי אני! תשאלו את עצמכם: מי אתם? בחירה שלכם, הזמן לענות הוא עכשיו!"

הוא נשם נשימה עמוקה, וסובב את קאפל כדי להסתכל על הדיאבל דוב, ולמרות שכבר לא צעק, מילותיו עדיין היו תקיפות, ואם בכלל, הן היו חדות יותר מכל מה שאמר. "אני הוא שיימוס פיניגן. אני בחרתי. אני בוחר להשתייך אל החיים, ואני בוחר להילחם. גו סאורה דיה אייר (1)!"

הייתה נשימה עצורה של דממה מוחלטת, ואז הכול קרה בבת אחת. הקהל התחיל לשאוג כאילו פרצה מפולת שלגים, ובאותו הרגע, הרים נוויל את קרנו של בוראבו אל שפתיו, והקדרה של בראן התפוצצה לעשרות אלפי חתיכות של אבן עתיקה ושבירה כשצבא הפיי הגיע.

הם באו במאות, יוצאים מהלהבות בהבזק שריון נוצץ וצעקות קרב שעלו לגן עדן והבטיחו מוות וניצחון בו זמנית. הסידה באו קודם, כל העוצמה של הטבע באה בהם, אבל אחריהם באו הסלקי (2) היפים והפיר בולוג (3) הענק, הדובאר צ'ו (4) המפלצתי והחצי כלב, הפאר דאריג (5) צהוב הפנים, וכל התות'ה דה דאנן (6) שחזרו אחרי הרבה זמן לעולם האדם כדי להילחם מול אויביהם העתיקים.

באותו הרגע, הרים שיימוס את ידו החופשית, ואלה ארוכה ומרושעת מעץ אטד הופיעה באוויר כשנופף בה אל האספסוף שרץ להקיף אותו עכשיו, פנים שקועות וגפיים חלשים מושטות כאילו לקחת את התקווה. "חמשו את עצמכם!" הוא צעק, וכשזרק את השליילי אל האוויר, הוא התפצל והתרבה, ונפל אל מאות הידיים הרעבות. "העבירו אותם עכשיו, יהיו מספיק לכל יד שתהיה מוכנה להניף אותו נגדו!"

זה לא היה מוקדם מדי, כי שאגת הצופים זכתה למענה אפל מצד צבאו של הדיאבל דוב, והרחוקים יותר התחילו להיאבק, ונלחמו בקרב קשה מלא בייאוש ובשנאה מול חיילי הגיהינום. זה היה צריך להיות טבח, וצרחות הפצועים והמתים נשמעו בבירור, אבל הם היו פנויים בגלל שכניהם החמושים, וחלקם כבר ניצחו את להב המפלצות שהובסו פשוט בגלל היתרון המספרי. היה זה טירוף, זה היה פשוט מהומה מלאה בדם, אבל נוויל בקושי היה מודע לכך, או אפילו לכך שהפיי עדיין יצאו אל הבמה מאחוריו.

נוויל הסתכל רק על הדיאבל דוב, והמבט המטורף לא השפיע עליו עכשיו. למרות שהוא זלזל בהם קודם, היה ברור שעכשיו ידע שמצבו נואש, והוא הוציא את שרביטו המחודד משרוולו בנחישות רגועה וקטלנית. "טיפש!" הוא ירק. "זאת לא הארץ שלך, למה שתרצה למות פה?!"

"זאת לא הארץ שלי," הוא הסכים בקרירות, ולמרות שחלק ממנו בהה בשרביט בקנאה, ורצה לקבל שוב את שלו, הוא עמד על שלו, לקח את המגן מגבו ואחז באסקלון בידו הימנית בחוזקה כשהחלו להקיף אחד את השני. "אבל אתה הפכת את זה לקרב שלי כשפגעת בחבריי. כשהרגת את אשתי."

"אתה מאוד נאה… כנראה שהזקן מתאים לך, בהחלט, למרות שהשאר מאוד מיושן." היה משהו ממש הגיוני באופן נורא בנימת קולו, וגם בטקס האפל, הוא פתאום נראה פשוט כמו הדוד המעצבן של מישהו שביקש רחמים בסמטה אחורית שהגיע אליה בטעות. "ואתה עדיין צעיר… בטח יהיו נשים אחרות. למה לזרוק את חייך עבור ילדה אחת קטנה וטיפשה עם כמה חברים מבית הספר שהיו חלשים מכדי לחיות?"

"אם היית יכול להבין," אמר נוויל בשוויון נפש, נהנה מהעימות שרצה לקבל כל כך הרבה זמן, "היית קרוב יותר לאנושיות ממה שאני חושב שאי פעם היית. אנשים לא הופכים למפלצות כמוך, דיאבל דוב, הם נולדים ככה, נולדים בלי לב כמו שיש אנשים שנולדו עיוורים או חירשים. אתה היית זרע רקוב, ויש רק דבר אחד לעשות עם זה."

אסקלון הונפה, מכה אכזרית וחזקה שיכלה לחתוך איש לחצי, אבל השרביט המעוות הבזיק, והוא הסתובב בקושי בזמן כדי לחסום את הכישוף במגן, החרב עצמה זזה. זה לא היה כמו כל הקרבות שהיו לו פעם, אבל לא היה זמן לפחד או לחשוש. הדיאבל דוב היה מוכשר יותר מכל לוחם - קוסם או בן תמותה - שאי פעם נלחם מולו, ונוויל מצא את עצמו מיד במגננה, לחוץ ומשתמש ברפלקסים שלו ובזריזות כדי להתחמק ולעצור את הקללות שעפו ופגעו בו כדי לפוצץ את הבמה מסביבם ולהפוך אותה לחצץ חרוך ומעלה עשן.

לא היה סיכוי להתקרב מספיק כדי לתקוף שוב עם אסקלון, אז הוא הפעיל את הקסם שלו, והרים את הגבעולים כדי לפגוע בעיני אויבו, וכשהדיאבל דוב צעק וקרע את הגבעולים הקוצניים, הוא זז. אסקלון חתכה את ההגנה של הקוסם האפל, ולרגע, כשהלהב פגע בגלימות האפלות, הוא חשב שהניצחון שלו.

אבל הפרצוף במסכה הסתובב אליו, ולא התדהמה מהפצע השתקפה שם. במקום, היה שם לעג צוחק, ונוויל רעד כשראה שלא היה דם על הלהב כשמשך אותו שוב.

הוא לא לקח שום סיכון הפעם. הגלימות השחורות התרחקו במהירות, ונוויל נחנק, ונאבק ברצונו כשניסה להילחם ברצון הפתאומי והנוראי להקיא. כמו שיימוס, הוא היה משוריין בצורה קלטית עתיקה, אבל הקשקשים המכסים של שריון העור שלו היו מעור אדם. הוא השתמש בקסם הנורא של אלו שנפלו, ובדמעות ובזעם שחנקו את גרונו הוא זיהה את צלקת הברק של הארי ואת הלחי החבולה של ג'ימי, האגרופים האדומים ודגלי שלושת הצבעים, הקעקועים של צ"ד והדרקונים של צ'ארלי, אפילו את סימן הלידה על הירך של חנה שאימא שלה קראה לו נשיקת פיה.

הדיאבל דוב לא נפגע, כי אסקלון לא חדרה את הבשר של אלו שמי שנשא אותה אהב.

צרחה של משהו גדול יותר מזעם יצאה ממעמקי הצער שלו והוא ניסה לתקוף שוב, אבל הרגע של השיתוק הנוראי פגע בו. השרביט שוב הבזיק, והיה ענן עשן פתאומי ומעוור, הבזק, קראק, וכשנוויל רץ, בלי שום מחשבה על ביטחונו, צעקת השנאה הפכה לאחת של כעס. הדיאבל דוב נעלם.

במשך כמה שניות הוא עמד שם, צועק בבלבול שהדיאבל דוב יחזור, יראה את עצמו, כל דבר, אבל לבסוף הוא הניד בראשו, והכריח את עצמו לחזור אל מה שמזכיר את השפיות בקרב שהיה גדול יותר מאיש אחד. בחוסר סבלנות, הוא ניקה את שאריות העשן במגן שלו, עיניו סורקות את השדה עבור סימן כלשהו לראש האפור ולמסכת הכסף ועבור מה שקרה כשהיה בדו קרב הפרטי שלו.

הקרב בבור מתחת היה גדול יותר מאי פעם. התות'ה דה דאנן הקיפו את כולם וחיסלו את צבא השדים, כשהם תוקפים משני הצדדים, אבל הנורא ביותר היה כשכוחות האופל לחמו באספסוף האנושי, ושם הקרב היה אכזרי יותר. גם כשהיו חמושים, הקהל הזה היה גווע ברעב ומדוכא, ורק רוח הקרב שלהם מנעה מזה להפוך לטבח אמיתי כשלהבים הבזיקו ואלות הכו במתכת ובעצם, הדם נשפך באוויר ומכתים את האדמה באדום לרגליהם.

נוויל לא בזבז עוד זמן, ורץ למקום בו סידה בצורת עץ בוקיצה החזיק את ראשו של פיניקס וקפץ על האוכף בקלילות רבה מדי, האדרנלין לא מאפשר לו להסס כשהריץ את הסוס אל קצה הבמה ואל הסופה בקפיצה אחת וחזקה. זה היה כמו לדחוף זרם נהר אדיר כדי להגיע אל החזית, אבל פיניקס נולד וגדל בדיוק לכזאת מלחמה מיושנת, ולא הייתה שאלה של חבר או ידיד כששיני ופרסות הסוס ריסקו גופים מפלצתיים בבטחה כמו הלהב של הרוכב שלו.

הם היו מספיק קרובים לקצה קרחת היער שבה קצת מהיער הישן שרד, ונוויל השתמש באסקלון עצמה כשרביט, ותיעל את הקסם דרך החרב כשהניף אותה אל העצים, ישנים וחדשים. בפעם הקודמת הם היו המתנקשים העיוורים של הדיאבל דוב, אבל עכשיו הם היו נתונים לפקודתו, והוא הפנה אותם אל השדים, ושמע את קריאת הניצחון המטורפת שלו כשענפיו של עץ סמבוק התכופפו והרימו את אחת מהלינשיות בעלות פני הגווייה מהשדה וקרעו אותה לגזרים כשהם שפכו את הדם שגנבה מקורבנה.

חצי מהקהל השתמש בשמו של שיימוס כקריאת קרב, וראשו של נוויל הסתובב, מחפש סימן לחברו כשהוסיף את קולו לרעש, אבל לא הייתה צעקה בתשובה, שום הבזק של חרב זהובה, ולמרות שכמה יצורים, מוארים ואפלים, התנשאו מעל ראשיהם של בני התמותה, הוא היה האיש היחיד על הסוס, וקור עבר בו כשהוא ראה צבע נחושת על האדמה המדממת. הוא סובב את פיניקס, והתקדם לכיוון בו ראה את זה כשקיווה שהיה זה רק שיער אדום של קורבן אדם, אבל עוד כמה צעדים קשים חיסלו את האמונה הנואשת.

קאפל נח על צידו בדשא החדש והקרוע, עיניו לבנות וגרונו חתוך, ומתחתיו, ראה נוויל את השאריות המכוסות בבוץ של אשפה מלאה בחצים שבורים, החוט הרפוי והקצה הכסוף של קשת שבורה. ליבו קפץ אל גרונו, ולמרות שהמשיך להילחם בהיסח הדעת, היה זה כאילו כל המאבק מאחוריו החליט פתאום לשתוק. לא יכול להיות… לא אחרי… לא עכשיו, לא כשהניצחון היה מספיק קרוב כדי לטעום אותו בדם המריר באוויר.

"השתעממת שם למעלה, מה? החלטת לבוא ולשחק עם הגדולים אחרי הכול?"

"שיימוס!" האיש האחר הופיע כאילו מהאוויר, חרבו הזהובה אדומה ושחורה מרוב דם, אבל למרות שהיה מכוסה בו, שיערו הארוך נוטף, ידיו זזו בקלילות כשחתך ודחף, לא היה היסוס של כאב בתנועותיו, וקולו היה צלול וחזק, חיוכו לבן ונוצץ וכמעט ילדותי. נוויל הניד בראשו, והסתכל שוב במהירות על גופתו של קאפל, על הקשת השבורה מתחת. "אבל ה -"

"לא צריך חרא לטווח ארוך בכל מקרה," הוא משך בכתפו, לא מבין בכוונה. "הכול זה קרב פנים מול פנים, וזה חתיכת בלגן מזוין!" עכשיו נימת קולו התקשחה, הביטחון הקר של מפקד כמוהו, ונוויל השתיק את הפחד וההקלה שלו כשהקשיב, והפך את אסקלון באחיזתו כדי לדקור מתחת ללסת של ענק אפור-עור שהתקרב אל איש זקן שלקח את האלה הקוצנית של דולאהאן מת. "התשוקה לא תנצח כאן, מנהיג נועז. אנחנו סופגים הפסדים כבדים. הגיע הזמן להפוך את זה, ולהפוך את זה מהר לפני שאירלנד תאבד עוד מבניה. הדיאבל דוב?"

"נעלם," הודה נוויל. "לכדתי אותו על הבמה, אבל אז הוא נעלם לי… לא התעתקות, אבל מספיק קרוב."

"אז הוא לא הדאגה שלנו עכשיו," הודה שיימוס. "תגבורת לחזית, לפצל, להקיף את השניים ולהתחיל לסלק אותם מהאספסוף כדי להחזיר אותם -"

"חזרה אל האויינאגט." הנהן נוויל במהירות, ועצר רק כדי לשלוף את אסקלון מגולגלתו של בארגסט שנפל, רגליו זזות בחולשה, ומת מתחת לעשרות אלות שהרביצו לו וחיסלו אותו. הוא הפיל את רצועת המגן שלו אל המרפק שלו, ושחרר את ידו כדי לקחת את קרנו של בוראבו מחגורתו, והוא קרא קריאה, וידע בלי לדעת שלא הייתה זאת תקיעה ארוכה אחת, אלא סדרת תקיעות קצרות שלא זימנו, אלא כיוונו.

הגיע הזמן להפוך שבע עשרה שנים ולהחזיר את צבאות הגיהינום למקום בו היו שייכות.

כפי שדאנו הבטיחה, הפיי ענו לזימונו מיד, ועזבו את התוהו ובוהו של הקרב הלא מאורגן כדי לתקוף ישירות. כמו חנית חיה, הם עברו אל מרכז צבאו של הדיאבל דוב, ולא הייתה אחדות נגדית מולם כשפילגו את הצבא האפל לשני חלקים, ואז הסתובבו כדי להקיף את החצאים השבורים.

נוויל ושיימוס החליפו הסכם קצר ללא מילים במבט, ואז שניהם נפרדו, כל אחד לצד שלו, ונוויל נלחם בדרכו אל קצה הצד השמאלי, תשומת ליבו מכוונת אל לוחם גבוה וכסוף עור עם עיני ברקת שהיה עטוי קסדה מרשימה של מפקד עתיק. "תסלק אותם!" הוא הצביע על הבמה עם אסקלון, פיניקס מזדקף כשמשך את המושכות כדי לסובב את הסוס. "למעלה! אחורה! תחזיר אותם!"

הנהון, פקודה שצעק בגאלית חסרת זמן ששמע אותה ממפקד הפומוריאנים במרחק קטן ולפני המון זמן במקום הזה, והם זזו. עדיין נלחמו, כל מטר מכוסה בדם ובכאב, אבל עדיין זז, רועים חסרי רחמים שמובילים את הצאן לטבח. נוויל עצמו הצטרך לעשרת לוחמי הפיי החזקים ביותר, והשתמש במהירות ובגובה שפיניקס נתן לו כדי לעבור את קצה ההמונים, למנוע מהמפלצות לעבור, מתערב כדי להציל את מי שהקרב עמד לקחת מהם, משתמש בקשת שלו כדי להרים את אלו שנועדו להוביל או שהיו צמאים לדם.

היה זה לא פחות אלים מהפעם האחרונה שנלחם פה, אבל הפעם הכול היה שונה. הפעם, הוא היה מוכן, חמוש ומשוריין בדיוק עבור קרב כזה, ואסקלון הייתה כמו חלק מגופו, זזה במהירות ובבטחה במכה אחת שלא התעייפה אחרי השנייה כדי לחסל פרצופים אכזריים ולחתוך גפיים שחורים.

כל אחת, כל אחת הייתה נקמה, נקמה על מה שלא עשה קודם. בין אם זה היה נכון או לא, זה לא שינה, כי הנה איש הזאב שקרע למאהר את הבטן. אלו, שרוסקו מתחת לפרסותיו של פיניקס, היו היצורים הקטנים והאלימים שהורידו את זכריה. שם, צורחת בייסורים כשהלהב שלו בבטנה הייתה המכשפה כחולת הפנים ששברה לדמלזה את הצוואר. ומי שנהדף בידי המגן שלו ישירות אל מכות האלה מהקהל היה הדולאהאן שקרא בטפריו את החזה של ג'ורג' וגרם לליבו של התכסיסן להפסיק לפעום.

משהו הוטח חזק בגבו, וגרם לו ליפול על הקרניים הגבוהות של האוכף, אבל האוכף עוצב כדי שאביר יוכל להיות עליו גם אם נפצע, והוא ניצל ממוות בטוח שהיה קורה אם היה נופל אל הקרב שהתחולל לרגליו. פיניקס צרח בכאב, הסתובב בטירוף, והוא הרגיש ושמע נשימה חמה מבעד לשריון, ומשהו כבד וחד ציפורניים נצמד לו לגב, מנסה לעבור מספיק כדי להגיע אל עורפו החשוף.

נוויל הסתובב, חתך עם אסקלון, אבל זה היה נשק ארוך מדי בשביל התוקף שממש היה עליו, והוא התכופף והזדקף, מנסה לנער אותו, אבל הנשימה החמה הגיעה אל שערו, ריר חם נוזל על צווארו, והוא שמע את הנוצות בחצים שלו מתרסקים כשהלסתות החמיצו במילימטרים.

החצים.

במהירות, בלי לבזבז זמן על התעסקות ברצועות, הפך נוויל את החרב וחתך בחזה שלו, כשהוא סומך על השריון שיגן עליו כשעף חזק הצידה. הרצועות נחתכו, האשפה נפלה מכתפיו, ואיתה הדבר שנצמד על גבו, והוא הציץ רק לרגע בפומוריאן בעל פני-החזיר לפני שנאבד במהומה. החזה שלו שרף, מבט למטה הראה לו שהלהב החד פגע ביותר מצמר ועור, אבל החתך היה שטחי, והוא התעלם ממנו כשהמשיך להילחם.

הם הפרידו לחלוטין את שני החצאים של הצבא עכשיו, ולמרות שלא ראה את שיימוס, הוא סמך על כך שחברו עדיין חי, כי היה לו יותר מדי קשה להשגיח על החיילים שלו. אולי לאחר שחשו מה עומד לקרות, התחילו יצורי האופל לתקוף בשיתוף פעולה גדול יותר עכשיו כשהתקרבו אל מרגלות הטבעת החיצונית של הבמה, והם תקפו את יריביהם בכמה התקפות קצרות ורצחניות שנועדו לשבור שורות, וירשו להם להתאחד ולשלוט בשדה.

זה היה החלק הכי מסוכן, נוויל ידע. להביא אותם לא רק אל הבמה ואל תוך האויינאגט, אבל גם לא לתת להם להשתחרר כשזה נעשה, כי כאן, בקצה האבנים עליהן לפני מספר רגעים זה היה הכי רחוק מהחזית, היה המקום בו הקהל שבחר לא לענות לאתגר של שיימוס מכווץ באימה. הזקנים והצעירים, אלו שהיו חלשים מרעב ולא יכלו לעמוד או חולים מדי כדי לנסות להילחם, הם נתנו לשדים תקווה לטעום בפעם האחרונה דם חסר אונים, אבל אסור היה לו לתת להם.

צרחה חזקה, גבוהה וחדה יותר מאלו שכבר נשמעו ברעש החזק, ותשומת ליבו גרמה לכך שפיניקס כמעט הסתובב כולו, והוא לקח את הרומח כשראה שאחת מהחיות השתחררה. היא הצמידה אישה לאדמה, רק הבגד המזוהם שלה מופיע והשיניים הנוצצות, אבל אצבעותיו של נוויל מצאו מוט שבור במקום בו היה הרומח.

הוא היסס לחלקיק שנייה, לא בטוח, ואז האישה שוב צרחה, והוא רכן על צווארו של פיניקס, עולה על האוכף כאילו היה בטורניר, השאריות של הרומח עדיין מספיקות כשהסתער. הייתה זאת פרודיה אפלה על המשחק שהעביר איתו כל כך הרבה אחרי צהריים חמימים עם קיי כשהאימונים ה'אמיתיים' נגמרו להיום, אבל זה הכין את כוונתו וייצב את ידו, המטרה האמיתית, והקצה המשונן של הידית פגע בגבו של היצור חזק כפי שרצה.

ועכשיו הקצה שהוביל את הקרב הנוראי הזה התקרב לטבעת החיצונית, והוא נשף בקרן בפעם השלישית, מה שגרם לכל אלו שריחם עליהם ללכת לעורף, להוסיף מסה שתוכל לדחוף אותם בחזרה. אולי הקהל חש מה עשו, אולי זה היה רק הפחד מההתקפה, אבל למרות שנסוגו, והרשו לפיי לחטוף במהלך ה - דקות? שעות האחרונות? הוא לא ממש ידע, וזה לא שינה - הם שוב הסתערו, וזה היה מספיק.

מישהו צעק את שמו, ונוויל הסתובב באוכף כשהם נלחצו אל האבן השבורה של הבמה, מחייך בגדול כשראה את שיימוס, עדיין חי ולא פצוע בכלל בחלק שלו, מופיע בצד השני. הוא הטה את הלהב של אסקלון אליו, חיוכו מתרחב בטירוף. "אני ניצחתי!"

"אין סיכוי!" צעק שיימוס בחזרה, חרבו לא מפסיקה כשהתחיל להתקדם באיטיות במדרגות מהטבעת התחתונה אל הבמה עצמה. "אתה פצוע, מורידים נקודות!"

"אתה איבדת את הסוס שלך!" הוא החזיר, והייתה שתיקה קטנה כששיימוס חיסל סקדוגנגה (7) מכוערת לפני שקרץ מעבר לכתפו, והצדיע בלהב הזהוב שלו.

"הוגן מספיק… אז נגיד שזה תיקו?"

"בטח!" זה היה קל יותר עכשיו, הרבה יותר קל. ברגע שהראשון מיצורי האופל נדחף אל המדורה הבוערת, הברירה התבהרה לשאר. במשך שבע עשרה שנים, הם שלטו כמלכים של ארץ שלא הייתה מוכנה שהיצורים הללו ילכו ביניהם, אבל לא הייתה שאלה שזה כבר לא המצב, והשדות הירוקים של האויינאגט נראו בבירור מבעד ללהבות הבוערות. כשהם נאלצים לבחור בין מוות אלים או חזרה לגלות, ההחלטה הייתה קלה לרובם, והם רק נאלצו לעצור סוררים וכמה שניסו לתקוף כשהשאר הלכו ברצון רב אל העולם הבא.

ואז, בפתאומיות בה זה התחיל, זה נגמר. עוזריו הנאמנים של הדיאבל דוב חוסלו בגל הראשון, נפלו בערימות גלימות לבנות שהפכו לאדומות או קשורות לרגלי לוכדיהם, ונוויל עצמו הכה את השד האחירון שסירב לעבור: פומוריאן בעל גוף דוב שבקושי הצליח לשפשף אותו בציפורניו לפני שאסקלון חתכה את השאגה שלו לחניקה אחרונה.

השקט נשמע בדרוים סט במשך כמה רגעים המומים, נשבר בידי אנחת הפצועים, הנשימות המתנשפות של המנצחים, אבל נדמה כמו דממה מוחלטת אחרי ההתרסקות והשאגה של הרגע הקודם. שני הקוסמים בהו אחד בשני בתדהמה מעבר למדורה, לא מאמינים שעשו זאת, שניצחו, אבל לאט, כמו גל, צליל חדש החל להישמע בקרחת היער המדממת.

זאת הייתה צעקת שמחה, פראית ומאושרת כמו שנשמעה באבנים השבורות של האולם הגדול בהוגוורטס לפני שנים רבות, ונוויל נתן לה לסחוף אותו, והרים את אסקלון גבוה באוויר כשתפס את שיימוס בחיבוק מטורף ואסיר תודה. היו מאות, אולי אלפים שצפו, זרים כולם, אבל זה לא שינה כשצחק ובכה, כשדמעות ההקלה והניצחון והצער עבור כל אלו שלא ראו זאת נשפכו ללא בושה על לחייו המכוסות בדם.

הצעקה הפכה עכשיו לקריאה, ועיניו של שיימוס התרחבו בתדהמה כשהיא התבהרה, פניו מאדימות בבושה לא צפויה אפילו מבעד לזוהמה, אבל הוא הסתובב לבסוף, מניף את חרבו של פינידיאס ומשתחווה עמוקות בתיאטרליות.

מי אתם?! מי -

קראק, מחריש אוזניים ונורא, עבר פתאום, וכמה אנשים עפו מרגליהם, מתים לפני שפגעו באדמה כשמכת ברק פגעה בקהל כמו להב ענק והרסני. אלו ששרדו את הפיצוץ הראשון נסוגו לאחור, הצעקות הפכו לצרחות כשדמות אחת, בגלימה שחורה ומסכה כסופה, הלכה באיטיות, באצילות, אל בסיס הבמה בה הקים לו מזבח.

עיניים חומות הסתכלו על כחולות, ולא היה צריך להגיד כלום, כי שניהם ידעו. הם הכריזו על ניצחון מוקדם מדי, אבל עדיין ישיגו אותו. מה שזה לא ידרוש מהם.

(1) בשם אלוהי אירלנד.

(2) יצור שחי ככלב ים אבל הופך לאנושי באדמה.

(3) קבוצת המתיישבים שפעם שלטה באירלנד.
(4) כלב מים שהוא כמו חצי כלב, חצי דג.
(5) פיה עם גלימה אדומה.
(6) יריבי הפומוריאנים, שהם החסידים של האלה דאנו.
(7) הולך לילה. ענק אכזרי.

סלואה, פרק 24: אל תביאנו לידי ניסיון

אז מה יקרה כששיימוס ונוויל עברו את המבחנים?

האם הם ישיגו את החפצים? במה זה יעלה להם? מה הם צריכים לעשות?

פרק 24

אל תביאנו לידי ניסיון (1)

"אני אגיד את זה פעם אחת, לא אכפת לי מהקישוטים." שיימוס הרים גבה אחת מולו כשרכבו אל החצר במקדש, וחייך אליו חיוך נרגש. "עשר שנים, אתה יודע, ולעזאזל אם אני לא מתגעגע… תגיד מה שאתה רוצה, יש דברים יותר גרועים לחיי המין של מישהו מאשר להיות אגדה מרדנית. כמובן, אני בטוח שאתה בכלל לא מסתכל… היית איש נשוי. לא יכול להיות כל כך -" הוא עצר, המבט על פניו מלא בייסורי מצפון על כך שחלף בקלילות רבה כל כך על הנושא הרגיש של חנה. "אה, זין, סליחה… לא התכוונתי -"

"אני יודע שלא," אמר נוויל בעדינות. "זה בסדר. אני לא כל כך עדין עד שאני לא יכול להתבדח לפעמים… בכל מקרה, אתה ממש טועה בנוגע למוסד הנישואין, אדון פיניגן." הוא הרשה לחיוך קטן להופיע. "שולחן."

"מה?"

"שבועיים לפני שכל זה התחיל," נוויל הרגיש את עצמו מאדים מהווידוי, והוא הבין שמעולם לא דיבר על הנושא עם איש אחר מאז שסיפר על כך בנעוריו - ובצורה שספק אם קרתה - בחדר הנחיצות. "אנחנו, אה… די שברנו את שולחן המטבח. והיינו אז נשואים. זה די נחמד, בעצם… אבל אני לא כל כך עיוור עד שאני לא אראה שגם אלו די נחמדים."

מקדש דאנו (2) לא היה כמו שדמיין, ולא הזכיר בכלל קתדרלה קודרת או מקדש יווני עם עמודים, אלא היה אולם ארוך ונמוך באמצע החצר המטופחת. בכל מקום בו הסתכל, הצמחים לא סתם גדלו ללא שום טיפול, אלא היו מלאים בפרחים ובפירות, כמו שיר הלל לפוריות שהשתקפה במבנה.

קירות המבנה היו אבן מסותתת שבמט ראשון נראתה כאילו היא מציגה את הצמחים המתפתלים, אבל עוד מבט חשף שהעלים היו שיער ארוך וגולש, הגפנים הנהדרות היו פיתולים של גופה של אישה עירומה ומפתה, הפירות והפרחים היו החזה, השפתיים, אפילו הקפלים בין הרגליים שנראו כאילו היה אפשר לסגוד להן בלי שום גסות. מצידה השני, החזיקה הדמות בשני ירחי סהר שיצרו את הכניסה, והגג התאים לבניין לחלוטין בסביבה, והיה מלא בפרחים כמו הגינה בחוץ.

זה היה אמור להיות קשה יותר, הוא ידע, לא רק להכיר באישה שאיבד ועדיין אהב כל כך, אלא גם לדבר בפתיחות על מה שחלקו ביחד, אך נוויל לא הרגיש שום אשמה או צער. זה, הוא הבין, בלתי אפשרי כאן. השגשוג מסביבו היה כה עשיר עד שהוא הרגיש טוב, חי יותר ומסופק יותר ובסדר עם עצמו ועם העולם יותר ממה שהוא יכול היה לזכור, וכשקשרו את סוסיהם בתוך השער, הוא לא יכול היה שלא לחשוף את עצמו עוד יותר.

"זה מקום עם חיים," הוא הסביר בחופזה לאחר שראה את מבטו הסקרן של שיימוס כשהתחיל להסיר את השריון. "אני לא רוצה להיכנס לשם כלוחם… אני עדיין אלבש את אסקלון, היא מתנה, אבל אני רוצה שהשאר ירד!" לא היה לו מושג שהוא יכול היה להשתחרר מהשריון כל כך מהר, אבל בזמן קצר מאוד הוא היה לבוש רק בגופייה ובגרביים, והוא שם את הטוניקה עליו בחזרה והידק את המטען שלו לפני שנפל על ברכיו וקבר את שתי ידיו עד המפרקים באדמה הרכה והכהה.

"אתה מרגיש בסדר, מנהיג נועז?" שאל שיימוס בלחץ, ונוויל צחק בתגובה, למרות שלא הרים את מבטו.

"אוי, מרלין, כן! אף פעם לא…" לא הייתה לו דרך להביע זאת, וממש לא היה אכפת לו מה חברו חשב כשהוא הזיז את אצבעותיו, מרגיש את התחושות החזקות בליבו ובגופו ולא שם לב לגניחה הרעבה שיצאה מפיו. זה היה מדהים. כל מה שהיה קר ואפל וכואב בממלכתו של הדיאבל דוב היה הפוך כאן, והוא הרגיש כאילו יכול היה להישאר שם לנצח, לנשום את החיים והנחמה והבריאות ששרו להם בתוך האדמה. זה היה חם ונכון, בטוח וכמעט מעורר, בעצם…

ואז, מישהו תפס בכתפיו, והוא צעק בכעס כשידיו הוצאו משם והוא הסתובב כדי להסתכל ישירות בעיניים הכחולות והבוהקות. "אתה נראה ממש שיכור, אתה!" שיימוס הכריז בשעשוע. "מה לעזאזל נכנס ב…" ההבנה הופיעה על פניו כשהסתכל על האצבעות הבוציות ועל הגן המוריק שוב ושוב, והוא הכה בידו על מצחו ונאנח. "אה, שיט, כמובן… אם כאב לך להרגיש את הכאב, אז לבוא למקדש בו הכול צומח…"

האחיזה בכתפיו עדיין הייתה חזקה, אבל היה בה משהו עדין יותר עכשיו, וקולו של שיימוס היה מלא בשעשוע ובנחישות כשמשך את נוויל אל הדלת, והתעלם מהמחאה שלו. "לא, בחייך. אנחנו נכנסים פנימה, נסיים את כל זה, ואז אם תהיה בחור טוב, אני אתן לך שוב לבוא ולשחק בצמחים."

היה קצת יותר טוב כשהיו בפנים, ונוויל הניד בראשו במהירות, מנסה לבטל את העונג המסחרר כדי להתמקד במשימה שלו. הוא זכר רק בערך למה היו שם, אכן הרגיש קצת שיכור, והבלבול לא הוקל בגלל מה שחיכה להם בפנים.

שני שולחנות ארוכים היו באולם, כפופים מרוב משקל המזון עליהם שבייש כל מה שאי פעם הוגש בהוגוורטס: חזירים צלויים שלמים שניסו למצוא מקום לצד גלגלי גבינה וסלסלות מרחפות של לחם טרי וחם, קדרות של נזיד וערימות של פירות וירקות שאיימו ליפול אל קערות הרוטב, קנקני חלב ויין דבש, ומגשים של עוגות מכוסות בדבש. בקצה הרחוק, ישבה אישה על ספה קטנה, כוס יין בידיה וחייכה אל המבקרים.

היא הייתה עירומה לגמרי, עורה חלק ולבן ועשיר כמו קצפת, דמותה כמעט מלאה מדי בחזה ובירכיים עבור מותניה הצרות, ולא היה קל לקרוע את המבט מהגוף אל פניה ואל השיער החום המלא שלה, והוקל לו לגלות שהניצוץ בעיניה אמר שידעה בדיוק איך השפיעה על גברים. לא היה שום ספק שזאת הייתה האלה עצמה, ודאנו חייכה בקלילות. "אם כאן אתם עומדים, בנותיי בחנו אתכם וגילו שאתם ישרים, אבל ארצה רגע עם כל אחד מכם לבד לפני שאקח אתכם למה שאתם מחפשים."

לצידו, הוא שמע את שיימוס פולט נשימה ארוכה ואיטית, והוא לא ממש שמע את מה שאמר, אבל הוא הבין את הרגש. קיי הזהיר אותו מפני פיתויים בסוף המסע, ולמרות שקסמה של האלה היה ברור לחלוטין, לא הדאיג אותו הגוף או החיוך המרעיל שלה. קריאת הגנים שלה היו מה שהדאיג אותו, ואם התחושה יצאה גם ממנה בצורה חזקה כל כך, הוא בקושי יכול היה להבטיח לא ליפול בפניה.

הוקל לו כשהיא קראה קודם לשיימוס, ודיברה אליו בגאלית שקטה וגרונית. הוא פלט "בנדיה", שעכשיו הוא ידע שאמר "אלה", ומילא את פקודתה עוד לפני, כשהוא עבר את האולם וכרע ברך לרגליה, והיא נאנחה ברצון כששמה שתי אצבעות עדינות מתחת לסנטרו, מרימה את פניו אליה. נוויל לא שמע את מה שאמרה, אבל היה משהו ממש אינטימי בנימת קולה, והיא הציצה אליו כשנעמדה. "קח כמה שתרצה מהאוכל עד שנחזור. תנוח ותתאושש, אבל אל תעזוב את החדר, בן יורק."

"כן, גברתי," הוא הוא הבטיח, ואז הם הלכו, דאנו יותר מרחפת מאשר הולכת כשהיא הובילה את המשרת הנאמן שלה דרך שער כמעט חבוי בסוף ההיכל. ברגע שנעלמו, הרשה לעצמו נוויל לנשוך את שפתיו בדאגה, מודאג מאוד מהמבט של ההערצה העיוורת והתשוקה שעלה על פניו של שיימוס למגע שלה. אם הם הגיעו כל כך רחוק רק כדי להיכשל עכשיו… הוא ישב, נאנח כשהרים תפוח אדום ועסיסי וסובב אותו בידיו.

"שדים, מחלות, טביעה, דרקונים… ואנחנו עומדים להפסיד את הכול בגלל זוג ציצים." הוא היה רעב יותר ממה שחשב בהתחלה, ובלי שום דבר אחר לעשות ובגלל שדי הזמינו אותו לעשות זאת, הוא נגס, ונהנה מהמרקם הפריך והמתוק של הפרי ללא פחד. הפיתוי לא יהיה פשוט כמו אוכל כי הם הביאו די הרבה אספקה איתם, ודאנו לא בדיוק הסתירה איפה הסכנה האמיתית.

הוא כמעט נחנק בנגיסה השנייה כשהתקף צחקוקים תקף אותו, והוא בקושי הצליח לבלוע, מנגב את פיו בשרוול הטוניקה שלו כשהסתכל על תוכן ידו. תפוח. כל האוכל על השולחן, והוא בחר בתפוח מסכן. "טוב," הוא הרים אותו כאילו לחיי האישה הפתיינית על הקירות, מרגיש את פיו מתעקם קצת לחיוך מוזר. "זה היה טוב מספיק כדי להוריד את נסיך טרויה וחצי מאבירי קמלוט (3)… אני מניח שנראה אם הסלואה מבלפסט יצליח יותר מהם, מה?"

OOO

היו אפשרויות רבות שהיה מוכן להן כששיימוס יחזור לבסוף מהמקום החשוך, אבל כמו שקרה כבר הרבה פעמים לאחרונה, מה שקרה לא היה אחד מהם. פני חברו היו לבנים להחריד, שיערו דבוק למצחו בזיעה, והוא רעד כל כך עד שבקושי הלך, יד אחת צמודה לפיו במה שהיה ניסיון שבקושי הצליח לא להקיא או אולי פחות מוצלח לעצור את הדמעות שזלגו מעיניו העצומות. הוא לא הראה שום סימן לפציעה, אפילו איזה מאבק פיזי, אבל חגורת זהב חדשה הייתה על מותניו הרזות, חרב חדשה תלויה לצידו, ונוויל הרגיש תחושת ניצחון שניצחה את הדאגה שעטפה אותו בבת אחת.

הוא עשה זאת! חרבו של פינדיאס, זאת היא!

עכשיו הוא הרגיש קצת אשם בנוגע לחוסר הביטחון שהראה בשיימוס אחרי כל מה שעברו ביחד, אבל איך שהתנהג, הצורה בה לא הגיב בכלל למגעה העדין והאימהי של האלה על גבו כשהובילה אותו לשבת בקצה השולחן - זה לא התאים לאיש שהיה צריך להתאמן בריסון הגוף שלו, לא משנה עד כמה הכול היה מושך.

זה היה משהו אחר, משהו שהיה מספיק כדי לגרום ללוחם החזק הזה לבכות כמו ילד אבוד, כה הרוס עד שאפילו לא טרח להכריז על הצלחתו במשימה בה סיכנו וסבלו כל כך הרבה, ואפילו כשדאנו התרחקה ממנו, הוא רק התכווץ יותר, שתי ידיו על פניו עכשיו כשהתייפח בייסורים שבורים שגרמו לדמו של נוויל לקפוא. הפעם היחידה ששמע משהו כזה היה כשארני גילה את מה שחשב שהיה גופת אשתו ובתו, אבל לשיימוס לא היה אף אחד כזה, אלא… זאת הייתה אימא שלו?

זה היה העניין, זה היה חייב להיות, והוא הרגיש שלבו יצא אל חברו, כבר לא היה אכפת לו אם הצליח לעצור או למנוע או בכל זאת נכנע לפיתוי אחרי מכה כזאת אכזרית. אולי זה לא היה צריך להפתיע אותו, לא כשזהותו נודעה והדיאבל דוב שלט בחופשיות כבר שבע עשרה שנים, אבל זה לא שינה אם זה היה צריך לקרות, כי זה קרה, והוא בכלל לא הבין שקם עד שכרע לצידו של שיימוס, יד אחת מונחת בזהירות על הברך שלו בחוסר ביטחון בנוגע לכמות העזרה שירצה או שיוכל לתת. "שיימוס, אוי, בשם מרלין, בן אדם, מה קרה? אתה…?"

"עזוב אותו." קולה של דאנו לא הותיר מקום לוויכוח, וראשו הזדקף, נדהם לגלות שכל המשיכה האימהית נעלמה מגישתה אל האיש השבור, אפילו שחייכה אל נוויל בצורה שגרמה לו לרעוד בבושה במקום לדאוג. "הוא הצליח, הוא גמר, תן לו את זמנו לבד. עכשיו, נוויל…" היא הושיטה את ידו ותפסה את פניו כמו שעשתה לשיימוס, והפעם, הוא הבין כל מילה מהגרגור החלש והמרוצה. "גבוה, כהה, ונאה… ממש אביר בשריון נוצץ, וכל כך מוסרי עד שיוכל לגרום לאישה לחלות. אבל נראה… אה, כן, נראה עד כמה אתה באמת לא אנוכי."

הוא לא ידע איך לענות, או אפילו אם צריך, אבל חיוכה של דאנו רק התרחב כשסימנה לו לבוא. נוויל ציית, הוא ידע שלא הייתה לו ברירה, אבל לא בלי מבט מודאג מעבר לכתפו אל החבר שנטש, מקווה שיוכל לעשות משהו כדי לעזור לכאב הנורא שבכלל לא יכול היה לדעת מה גרם לו.

האם אותו הדבר חיכה גם לו? זה לא שינה. הוא יכול היה רק ללכת, ללכת מעבר לשער ובמורד מדרגות האבן הארוכות והמפותלות מעבר לו, עמוק אל האדמה מתחת להיכל, עד שהמעבר נפתח והגיע אל מערת אבן ענקית, הנטיפים הנתלים בעצמם נוצצים בזוהר ירוק-זהוב מוזר על שטח הפנים השקוף של אגם שלא היה לו סוף. דאנו החליקה כל הדרך אל קצה המים, ואז נעצרה לבסוף, והסתובבה כדי להסתכל עליו בחיוך מתחנחן, מותן אחת בולטת כדי להציג את דמותה המושכת כשידה נגעה בירך.

היא הייתה מדהימה, היופי השמימי שלה רק התחזק בגלל האור המוזר, והוא לא יכול היה שלא להסתכל על כל פיתול בגופה, אצבעותיו פועמות בגלל שדמיין את המגע בעור הרך הזה, שפתיו מלזכור את טעמה של פיה של אישה בדחיפות שהדהימה אותו אחרי שנדמה היה שתשוקה הייתה משהו שהיה שייך לעבר הרחוק. עיניה התמלאו בשאלות אילמות ובהצעות, ונוויל נשם נשימה עמוקה, מכריח את עצמו לדמיין את כל הדברים הנוראיים והמפחידים בדרוים סט כשהניד בראשו. "סליחה, אני לא עומד ל -"

"שכחת, ילד, שאני אלה?" צחקה דאנו, קול רך וגרוני כשזרקה את שיערה הארוך בשעשוע אצילי. "אם הייתי רוצה אותך במיטתי, שום נדר של בן תמותה או איפוק היה מונע ממך לעשות זאת. לא, אני לא מתעניינת בילדים."

נוויל גילה מיד שהוקל לו וגם שהוא די נפגע בגלל מה שאמרה, והיה חלק בו - ולא החלק שציפה לו - שממש רצה להתווכח איתה, להבטיח לה שהוא יותר גברי ממה שצריך כדי להיות איתה, אבל הוא סתם את פיו חזק, וסירב לוותר לדחף המטורף הזה. "אז למה לקחת אותי לכאן?" הוא שאל במקום. "מה את כן רוצה ממני?"

"אני לא רוצה כלום ממך," היא הגיבה בעדינות. "אני רק רוצה להציע לך הזדמנות."

"הזדמנות?"

"עברת דרך ארוכה, נוויל מיורק," גרגרה דאנו, "אבל החלום שלך לא היה להיות אביר, נכון?" היא הקיפה אותו ועמדה מאחוריו, והוא הרגיש משותק מעיניה, לא מסוגל להתנגד או לברוח כשהעבירה את אצבעותיה על עורפו, מזיזה את שיערו כדי לשים את שפתיה הרכות והחמות באזור הרגיש מאחורי האוזן שלו. הוא שמע את עצמו משתנק, כמעט גונח, והוא התעורר, בהחלט, אבל גם היה שם משהו עמוק יותר, פיתוי שעבר את גופו. "תגיד לי מה לבך רוצה. מה היית רוצה אם לא היו שום גבולות?"

"חנה…" השם נפלט אל האוויר החם במערה כאילו אל תוך הצללים בחדר השינה, משתוקק ואינטימי, והוא הרגיש יותר מששמע את המלמול הרך של ההבנה באוזנו.

"זה היה כה אכזרי, כה לא הוגן… לא היית מוכן לראות שערה נופלת מראשה, נכון? אבל לא יכולת לעשות כלום, לא יכולת להרים אצבע כשהיא נקרעה מהעולם…" גופה נלחץ אל גבו עכשיו, מתאים לו כל כך עד שיכלו להיווצר אחד עבור השנייה כשזרועותיה החליקו מסביב למותניו, והוא הנהן במרירות, לא מסוגל לעצור אבל לא נבוך בכלל מהדמעות שהחלו לזלוג מבעד לעיניו העצומות.

"הייתי עושה הכול, אוי, אלוהים, הייתי עושה -" המילים נחנקו, הפצע שפתחו עדיין היה חזק מדי כדי שימשיך, והוא בקושי שם לב בכלל כשאצבעותיה פתחו את חולצתו ואת הטוניקה מתחת, מגעה פשוט מוריד את הלבוש ללא כל קרע, כשהיא שמה את ידיה על העור החשוף, ממששת כל שריר בחזה ובבטן.

"כל הכוח שלך, כל הכישרון שלך, כל הקסם שלך, כל האהבה שלך לא שינתה בכלל, בכלל לא. לקחו אותה וקיללו אותה ושברו אותה ממש מול עיניך, וזאת הייתה אשמתך, לא?"

הבגדים הורדו מכתפיו לחלוטין, אבל הוא אהב את תחושת עורה מול עורו כשמשך אותה קרוב, לא בגלל תשוקה, אלא בגלל שהייתה מלאה בכל מה שהיה טוב ושלם, בגלל שהחיים קרנו ממנה בעוצמה חזקה פי אלף מהצמחים בגינה, והמראה של גופה המחולל של חנה לא היה כה חד אפילו כשזה קרה, והוא היה מעדיף למות ולקמול כשראה אותה שוב מתפוררת אלא אם היה מצליח לקשור את עצמו למשהו. "כן," הוא לחש בצער, "אשמתי! רק אשמתי, לא הייתי צריך -"

"לקרוא לה שם, לבקש ממנה לעמוד בקרב שהיא לא הייתה שייכת אליו בדיוק כמוך, וכמה מהקרב היה שלך, בעצם? אתה בכלל לא אירי, נכון?" ההבנה, חוסר האשמה, הייתה כמעט קשה מנשוא, והוא הרגיש את היפחה קורעת את דרכה ממקום עמוק כמו המוות עצמו. לא היו מילים, לא יכלו להיות מילים עבור החרטות הנוראיות שהמשיכו לקרוע את לבו ואת מוחו ואת חושיו בצורה אכזרית, כשראה את לבו נקרע מהיפהפייה שלו ומתפורר שוב ושוב.

שפתיה של דאנו מצאו את הצוואר שלו, לשונה מלקקת את הזיעה המלוחה-מרה כמו דמעות, פיה זז, חם מול עורו. "ומה היית עושה כדי למנוע את זה? לבטל את הכול?"

"הכול! אני -" הוא עצר, ידיו מתהדקות חזק בשיערה עד שזה בטח כאב לה, למרות שהיא לא הראתה שום סימן לכאב כשבכה, הצער יותר מדי טרי למרות כל השנים שעברו. "אבל אין! היא הלכה!"

"בוא, ילד מסכן שלי…" היא הובילה אותו במרחק קטן אל קצה הבריכה, וכופפה אותו על ברכיו. "הסתכל שם, אל המים, וראה את מה שיכול היה להיות אם היית בוחר בחירה אחרת, אם היית מחליט לעצור כשהדיאבל דוב ניסה להרוג אותך. זה מראה לך מה יכול היה להיות… ומה יוכל להיות."

היה קשה לפקוח את עיניו, ראייתו היטשטשה מרוב דמעות בהתחלה, אבל הן נעלמו כשמצמץ, הן הלכו, ועכשיו הוא ראה את המים נוצצים ומבעבעים, השתקפותו מתעקמת כדי להראות משהו אחר לגמרי. משהו שעצר את נשימתו בכוח כמו סטירה, והוא שמע את עצמו צועק בהשתוקקות שלא ידע שיכולה להיות אמיתית.

זאת הייתה חנה. חיה ויפה, אבל יותר מכך, הוא ראה גם את עצמו, והם היו בבקתה בקנט שתכננו כל כך הרבה זמן להפוך לבית הקיץ שלהם. היא הייתה גמורה עכשיו, החלונות המאובקים נוצצים בחמימות מאחורי וילונות פרחוניים, אור הזהב של הבוקר נוצץ בחום על פניה של חנה כשחתכה פרוסות מכיכר לחם, והוא שמע אותה מזמזמת לעצמה, אחד מהשירים הקטנים ללא מילים שאמרו שהיא שמחה ואהבה את מה שחשבה עליו.

הוא ראה את עצמו בא מאחוריה, אוחז אותה בזרועותיו ומסית את הגלים הבלונדיניים כדי לנשק את צווארה. היא הסתובבה אליו כדי לחבק אותה, והוא ראה שבטנה הייתה עגולה ומלאה, הוא הרגיש שילדם בועט בידיו, והוא ידע איכשהו שזה לא הראשון, שהיו אחרים שעוד ישנו, אבל שזה היה הזמן שלהם, מוקדם בבוקר כשהכול עוד היה שליו והם יכלו לגעת ולנשק ולאהוב אחד את השנייה בלי שום חרטות, והוא יכול היה ללחוש באוזנה דברים שגרמו לה להסמיק ולהזיע בגללו, אבל עיניה הירוקות והנפלאות היו כהות, שפתיה היו פעורות בצורה שאמרה שבכלל לא נבהלה, והבטיחו שלא תמחה על כך ולא תשנא אותו כשהוא לחץ בגבה על הדוכן, ידיו מחליקות כדי לתפוס את החזה שלה, פיו מוצא את שלה, חם וחושק…

ידו  מיששה את המים, וניפצה את האידיליה האכזרית כשהתרחק, מסיט את מבטו בצעקה של חיה פצועה ועומד על רגליו. רגליו רעדו, כל גופו רעד מכדי לתמוך בו, ונוויל עבר רק כמה צעדים לפני שקרס, תופס בפניו כאילו ניסה לקרוע את מה שראה מעיניו. אם היה יכול להגיד משהו הוא היה דורש לדעת למה, צועק את הקללות הכי נוראיות כי גרמה לו לראות דבר כזה, אבל היא ידעה, ולא היו ייסורי מצפון בקולה כשכרעה ברך לפניו.

"אמרתי שאתן לך ברירה." דאנו משכה את ידיו מפניו, והוא השתתק באופן בלתי רצוני כשעיניה הכהות הסתכלו על שלו. "אתה רוצה את זה, נוויל? אתה רוצה את מה שיכול היה להיות לך?"

הוא הנהן, ללא מילים, וידה נצצה כשהושיטה אותו, גביע זהוב וקטן שהופיע משום מקום. "אם כך, כך את זה," היא לחשה. "זה שלך. כל מה שצריך לעשות זה לטבול אותו באגם… לגימה אחת, וזהו. חזרה לחנה, אל החיים שהיו אמורים להיות לך, ולא תצטרך לחזור לאחור או לזכור יום אחד מהכאב הזה." האלה הרשתה להבטחה להישאר תלויה לרגע אחד משכר, ואז הרימה אצבע אחת כדי להזהיר. "אבל זוהי ברירה… שתה, וזה שלך, או שתזרוק אותו הצידה. זרוק אותו, נפץ אותו על האבנים, ואתן לך את קרנו של בוראבו כך שתוכל לסיים את המסע ולצאת לקרב שלך. מתה וקרה ובעבר היא תישאר, אבל ההצלחה תהיה שלך, וניצחון בטוח."

הגביע היה חם כשלחצה אותו אל ידו הרועדת, והיא רכנה קדימה, תופסת את פניו בידה כדי לנגב את הדמעות באגודלה. הוא לא יכול היה לזוז, לא יכול היה לנשום, לא יכול היה להתחיל לעכל בכלל מה ביקשו ממנו, והיה קל לאבד את עצמו במקום בפיה כשנישקה אותו, טעמה מתוק ועשיר ומטריף יותר מכל מה שיכול היה לדמיין. הוא רצה, הוא הזדקק, אוי, אבל הוא בכלל לא ידע מה כשהיא סופסוף התרחקה, מלקקת את שפתיה בחיוך שהיה מלא ביותר ממה שיכול היה להבין.

"זה שלך," היא חזרה. "הבחירה שלך. בחר עכשיו, אבל דע שההצעה היא חד פעמית. שתה מחלומותיך או קח את הפרס, וזהו."

תמונות של חנה נראו כאילו השתקפו בצידי הזהב של הגביע בעיני רוחו; חיוכה, צחוקה, תחושת גופה, צליל קולה מתוק וצלול ושוב אמיתי, כבר לא זיכרון נורא שלנצח יהיה מוכתם בנשיכתה הקטלנית של הלינאש. והוא לא היה זוכר את זה, וזה היה מפתה באותה מידה. יחד עם מותה ילכו גם כל שאר התמונות שהגיעו אל הסיוטים שלו, מתעורר וישן כבר עשור, ובהצלתה, הוא לא יציל גם את כל השאר? הארי, הרמיוני, האחים וויזלי, אנתוני, ג'סטין, זכריה…

הוא באמת יוכל להיכשל במסע אם יבטל את הסיבה שהוא קרה מלכתחילה? בלי לשים לב הוא זז, ונוויל גילה שהוא היה על קצה האגם, והוא טבל את הגביע מתחת למים, מרגיש את הקרירות הקפואה על אצבעותיו כשהרים אותו. זה היה צלול והריח מתוק וטהור כמו שרצה, ולא הייתה משימה קשה, רק לשתות, כל כך קל.

הוא הרים את הספל אל פיו, אבל ברגע האחרון עצר, מפוחד. כמו שהיא אמרה, אי אפשר היה להתחרט. נראה עד כמה אתה באמת לא אנוכי.

האם זה אמר שהוא טעה? האם רק יציל את חייה של חנה אחרי הכול, והשאר עדיין ימותו? עם כמה שרצה נואשות להחזיק אותה בזרועותיו, אם זה אמר שכמעט כל שאר חבריהם עדיין ילכו לנצח, האם האשמה הזאת, שהמפקד לשעבר לא היה בין ההרוגים, לא תמרר את שארית חייו?

נוויל נשם נשימה עמוקה, והכריח את עצמו לעצור את הדמעות והרעב, לשים אותם מתחת לשריון הקר והמעשי שעזר לו טוב יותר מכל שריון מוחשי. זה היה הרוגע של החייל, היכולת שהמפקד למד על בשרו, לשמור על קור רוחו במעמקי הגיהינום, והוא הזדקק לכך כל כך במערה השלווה והחמה הזאת, יותר מאי פעם. ומאותה סיבה. כדי להרוויח את הזכות שיסתכלו עליו ראשון, על המפקד לשים את רצונותיו במקום האחרון.

הוא שוב הוריד את הגביע, מסתובב למקום בו דאנו חיכתה, יושבת לה על רצפת האבן החלקה במערה. "מה עם כל השאר?" עוד מחשבה עלתה בו כשאמר זאת, מכה בו באשמה, והוא קימט את מצחו עוד יותר. "מה עם שיימוס? מה היה קורה לו אם הדיאבל דוב לא היה עולה?"

"זה לא מה שהצעתי לך." היא צקצקה בלשונה בכעס שקט, מחווה אל הגביע. "זה משנה רק את הבחירה האחת."

"ומה היא משנה?" הוא הושיט את הגביע, מציג את הלגימה החשובה בתוכו. "אם אשתה את זה, מה יקרה לכל השאר?"

"וויזלי וגריינג'ר היו נשלחים במקומך," דאנו יידעה אותו ברוגע. "הצבא שלך לא היה מגיע, חייהם היו ניצלים, ולמרות שהבחור עדיין היה מת, הנערה עדיין הייתה פועלת, והדיאבל דוב היה עולה שוב כמו שעשה עד שהיה מוצא קורבן דומה כדי לבטל את מה שעשתה לכוחו."

להציל את השאר ועדיין לאבד את רון והרמיוני… לא אפשרות מושלמת, אבל טובה יותר ממה שכבר קרה, וזה לא כאילו ימנע מאירלנד את שלטון האופל אם לא ישתה, וגם לא את המוות הנורא של שני חבריו. "ושיימוס היה מבצע את המסע לבד?" הוא שאל בזהירות.

"פיניגן הצעיר היה משתנה."

"אני לא מאמין לזה!" נוויל הניד בראשו בחוזקה, תוהה פתאום אם יוכל לסמוך על כך שמה שהבטיחה יתקיים אם יכלה להסתכל לו בעיניים ולהגיד דבר מוזר כל כך. "הוא לעולם לא היה מצטרף לדיאבל דוב, לא משנה מה תשני!"

"לא לזה התכוונתי," דאנו תיקנה אותו. "בלי שתבוא להזכיר לו מי הוא היה לפני כן, קשריו לעולם החיים לא היו חזקים מספיק כדי למנוע ממנו לעבור אל קצה האפור, והוא היה הופך למה שרצה, למרות שלפחות ממה שידע."

"מה זה אמור להביע?" הוא ידע שהוא הלך על גבול מאוד מסוכן, ולא רק גורלו אלא גורלו של אדם מסוכן כמו הדיאבל דוב היו על הכף, אם בחירה לא נכונה תקרה, אם הוא לא ישאל שאלה אחת, מיליונים יוכלו לאבד את חייהם. עיניו הצטמצמו כשחשב על ההצעה הלא ידועה ששיימוס ויתר עליה עבור חרב הזהב והדמעות שבאו איתה. "מה עם הבחירה שהוא עשה? איך זה ישפיע עליה?"

"בכלל לא, כלל וכלל לא," דאנו נעמדה עכשיו, ועברה את המרחק ביניהם כדי לשים את ראשה על החזה שלו, ידיה לחוצות, חמימות, על גבו בתנועות ליטוף עמוקות וקצביות שגרמו לראשו להישען לאחור, לעיניו להיעצם באנחה של עונג בלתי רצוי. "הוא היה עובר בדרכו כאן ובדרכו לשם, ועליך לא לדאוג בנוגע למשהו שמעסיק את מוחם של בני האלמוות. כל בחירה נעשתה ולא וכל האפשרויות היו ורק אחת תקרה, ומה משנה לך אם תקבל את מה שאתה רוצה? זה לא ישנה את מי שאתה."

כאילו היה להן רצון משלהן, ידיו ליטפו את גופה, אחזו בה מקרוב, והיא הריחה כמו פרחי אביב ודשא קיצי, עלי סתיו וכפור של חורף, ואוי, זה היה כל כך טוב שגוף של אישה היה עליו שוב, החזה שלה עולה ונופל על החזה שלו, והוא יכול היה לעשות זאת לנצח. נשיקותיה הדליקו ודגדגו בכל עצב כשנגעו בצלקות על ידיו, העניקו לכל אצבע חום ורטיבות שהתגעגע אליהם כל כך, יותר ממה שידע. נשימתו הייתה רדודה, אבל הוא לא רצה את גופה של האלה, הוא רצה את מה שהייתה; ההבטחה לאהבתה של אישה וכל מה שזה אמר מבחינה פיזית.

הגביע עדיין היה בידו, המים עדיין בתוכו. רק לגימה אחת.

כלום לא ישנה את מי שאתה. המילים צבטו בזיכרונו, אבל הן לא נלחשו חלש במבטא האירי, האקזוטי והמפתה, אלא בקצב רך יותר של דרום מזרח בריטניה, בקולה העדין של חנה, והוא זכר בוקר אחר עכשיו. לא בבקתה שעדיין נחה מוזנחת ומאובקת, אלא בחדר ילדותו בנחל הערבות, כשהם ישבו ביחד על קצה המיטה כשמכתב פתוח בידיו, המכתב שביקש ממנו להצטרף להילאים, והיא בכתה כשקראה אותו, אבל אז היא נישקה אותו, וזה היה הפה שלה על הצלקות, אלו על כתפיו בהן השוט של פילץ' השאיר שיעור לכל החיים על אובדן התמימות.

כלום לא ישנה את מי שאתה. כל עוד הם שם בחוץ, אתה לא תהיה שקט, נוויל, שנינו יודעים את זה. השתגעת במשך שלושה שבועות כשניסית לתפוס את החפרפרת הטיפשית ההיא, אל תגיד לי שתסלח לעצמך אם מישהו מהמפלצות האלה יעלה מהאדמה ויפגע בבן אדם אחרי שראיתי עד כמה הגזרים חשובים לך.

והוא ידע. אפילו אם מה שראה היה אמיתי, זה לא הראה הכול. זה לא הראה שאם הדיאבל דוב באמת עדיין עלה, זה לא ישנה אם היה במחוז כפרי בקנט. או שהוא יצא לשם- ובמוקדם או במאוחר הוא היה יוצא, וצ"ד לצידו - או שכל מה שראה היה שקר. אולי הוא יישאר, אולי הוא יהיה בעל ואב ויעזוב את ההילאים - מה שהיה עושה, כי לא התעלמו מכזה דבר - אבל השלווה הזאת היא רק תחבושות לבנות וחיוורות שמסתירות את הגרון ההרוס של מינדי מעיני הציבור הרגישות.

הוא לא היה חדש בהסתרת הכאב, הוא ידע שיוכל להמשיך לחיות, אבל מה הטעם שיהיו לך ילדים בעולם שבתוך שבע עשרה שנים, אולי פחות, השטן ישבור את השרשראות ויפגע בביתם? שבו כל יום יהיה העמדת פנים? שבו, אם הוא היה ממש כנה עם עצמו, הוא אולי אפילו ישנא את אשתו ואת ילדיו בגלל גורלות של זרים שישמע עליהם דרך ינשוף שיביא את עיתון הבוקר?

או שאולי הוא סתם הצדיק את העניין? הכריח את עצמו להוכיח שהפירות לא היו טעימים בכלל? איש יכול להשתגע מזה, זה ברור. הוא רצה לקבור את עצמו בגוף של דאנו, להסתיר את הבחירה הקטלנית בקפלי עורה, למלמל את ההחלטה הרחק ממנה כשימשש את שיערה החלק כמשי ויראה את הרעב בעיניה. זה היה קל, היא עשתה את זה קל, ואולי מה שהוא צריך לעשות זה פשוט לעזוב ולהחליט. להפסיק את זרם השאלות הבלתי פוסקות אחת ולתמיד.

היא הייתה אישה, היא הייתה כל מה ששינה תמיד לגברים בכאב ובעונג, ולמרות שהייתה אלה, גופה היה אמיתי בכל צורה אפשרית. הוא הוריד את פיו, שתה עמוק את כל מה שאיבד וכל אפשרות שנטש, ונתן לגביע ליפול ולהתנפץ לחתיכות משוננות של אלפי בקרים זהובים.

(1) מתוך הבשורה על פי מתי, תפילת האדון.

(2) אלת האדמה האירית.

(3) נסיך טרויה, פריס, נפל בגלל שהתאהב בהלנה וחטף אותה, מה שהוביל למלחמה בה מת. אבירי קמלוט נפלו בגלל גווינביר, אשתו של המלך ארתור.