סלואה, פרק 24: אל תביאנו לידי ניסיון

אז מה יקרה כששיימוס ונוויל עברו את המבחנים?

האם הם ישיגו את החפצים? במה זה יעלה להם? מה הם צריכים לעשות?

פרק 24

אל תביאנו לידי ניסיון (1)

"אני אגיד את זה פעם אחת, לא אכפת לי מהקישוטים." שיימוס הרים גבה אחת מולו כשרכבו אל החצר במקדש, וחייך אליו חיוך נרגש. "עשר שנים, אתה יודע, ולעזאזל אם אני לא מתגעגע… תגיד מה שאתה רוצה, יש דברים יותר גרועים לחיי המין של מישהו מאשר להיות אגדה מרדנית. כמובן, אני בטוח שאתה בכלל לא מסתכל… היית איש נשוי. לא יכול להיות כל כך -" הוא עצר, המבט על פניו מלא בייסורי מצפון על כך שחלף בקלילות רבה כל כך על הנושא הרגיש של חנה. "אה, זין, סליחה… לא התכוונתי -"

"אני יודע שלא," אמר נוויל בעדינות. "זה בסדר. אני לא כל כך עדין עד שאני לא יכול להתבדח לפעמים… בכל מקרה, אתה ממש טועה בנוגע למוסד הנישואין, אדון פיניגן." הוא הרשה לחיוך קטן להופיע. "שולחן."

"מה?"

"שבועיים לפני שכל זה התחיל," נוויל הרגיש את עצמו מאדים מהווידוי, והוא הבין שמעולם לא דיבר על הנושא עם איש אחר מאז שסיפר על כך בנעוריו - ובצורה שספק אם קרתה - בחדר הנחיצות. "אנחנו, אה… די שברנו את שולחן המטבח. והיינו אז נשואים. זה די נחמד, בעצם… אבל אני לא כל כך עיוור עד שאני לא אראה שגם אלו די נחמדים."

מקדש דאנו (2) לא היה כמו שדמיין, ולא הזכיר בכלל קתדרלה קודרת או מקדש יווני עם עמודים, אלא היה אולם ארוך ונמוך באמצע החצר המטופחת. בכל מקום בו הסתכל, הצמחים לא סתם גדלו ללא שום טיפול, אלא היו מלאים בפרחים ובפירות, כמו שיר הלל לפוריות שהשתקפה במבנה.

קירות המבנה היו אבן מסותתת שבמט ראשון נראתה כאילו היא מציגה את הצמחים המתפתלים, אבל עוד מבט חשף שהעלים היו שיער ארוך וגולש, הגפנים הנהדרות היו פיתולים של גופה של אישה עירומה ומפתה, הפירות והפרחים היו החזה, השפתיים, אפילו הקפלים בין הרגליים שנראו כאילו היה אפשר לסגוד להן בלי שום גסות. מצידה השני, החזיקה הדמות בשני ירחי סהר שיצרו את הכניסה, והגג התאים לבניין לחלוטין בסביבה, והיה מלא בפרחים כמו הגינה בחוץ.

זה היה אמור להיות קשה יותר, הוא ידע, לא רק להכיר באישה שאיבד ועדיין אהב כל כך, אלא גם לדבר בפתיחות על מה שחלקו ביחד, אך נוויל לא הרגיש שום אשמה או צער. זה, הוא הבין, בלתי אפשרי כאן. השגשוג מסביבו היה כה עשיר עד שהוא הרגיש טוב, חי יותר ומסופק יותר ובסדר עם עצמו ועם העולם יותר ממה שהוא יכול היה לזכור, וכשקשרו את סוסיהם בתוך השער, הוא לא יכול היה שלא לחשוף את עצמו עוד יותר.

"זה מקום עם חיים," הוא הסביר בחופזה לאחר שראה את מבטו הסקרן של שיימוס כשהתחיל להסיר את השריון. "אני לא רוצה להיכנס לשם כלוחם… אני עדיין אלבש את אסקלון, היא מתנה, אבל אני רוצה שהשאר ירד!" לא היה לו מושג שהוא יכול היה להשתחרר מהשריון כל כך מהר, אבל בזמן קצר מאוד הוא היה לבוש רק בגופייה ובגרביים, והוא שם את הטוניקה עליו בחזרה והידק את המטען שלו לפני שנפל על ברכיו וקבר את שתי ידיו עד המפרקים באדמה הרכה והכהה.

"אתה מרגיש בסדר, מנהיג נועז?" שאל שיימוס בלחץ, ונוויל צחק בתגובה, למרות שלא הרים את מבטו.

"אוי, מרלין, כן! אף פעם לא…" לא הייתה לו דרך להביע זאת, וממש לא היה אכפת לו מה חברו חשב כשהוא הזיז את אצבעותיו, מרגיש את התחושות החזקות בליבו ובגופו ולא שם לב לגניחה הרעבה שיצאה מפיו. זה היה מדהים. כל מה שהיה קר ואפל וכואב בממלכתו של הדיאבל דוב היה הפוך כאן, והוא הרגיש כאילו יכול היה להישאר שם לנצח, לנשום את החיים והנחמה והבריאות ששרו להם בתוך האדמה. זה היה חם ונכון, בטוח וכמעט מעורר, בעצם…

ואז, מישהו תפס בכתפיו, והוא צעק בכעס כשידיו הוצאו משם והוא הסתובב כדי להסתכל ישירות בעיניים הכחולות והבוהקות. "אתה נראה ממש שיכור, אתה!" שיימוס הכריז בשעשוע. "מה לעזאזל נכנס ב…" ההבנה הופיעה על פניו כשהסתכל על האצבעות הבוציות ועל הגן המוריק שוב ושוב, והוא הכה בידו על מצחו ונאנח. "אה, שיט, כמובן… אם כאב לך להרגיש את הכאב, אז לבוא למקדש בו הכול צומח…"

האחיזה בכתפיו עדיין הייתה חזקה, אבל היה בה משהו עדין יותר עכשיו, וקולו של שיימוס היה מלא בשעשוע ובנחישות כשמשך את נוויל אל הדלת, והתעלם מהמחאה שלו. "לא, בחייך. אנחנו נכנסים פנימה, נסיים את כל זה, ואז אם תהיה בחור טוב, אני אתן לך שוב לבוא ולשחק בצמחים."

היה קצת יותר טוב כשהיו בפנים, ונוויל הניד בראשו במהירות, מנסה לבטל את העונג המסחרר כדי להתמקד במשימה שלו. הוא זכר רק בערך למה היו שם, אכן הרגיש קצת שיכור, והבלבול לא הוקל בגלל מה שחיכה להם בפנים.

שני שולחנות ארוכים היו באולם, כפופים מרוב משקל המזון עליהם שבייש כל מה שאי פעם הוגש בהוגוורטס: חזירים צלויים שלמים שניסו למצוא מקום לצד גלגלי גבינה וסלסלות מרחפות של לחם טרי וחם, קדרות של נזיד וערימות של פירות וירקות שאיימו ליפול אל קערות הרוטב, קנקני חלב ויין דבש, ומגשים של עוגות מכוסות בדבש. בקצה הרחוק, ישבה אישה על ספה קטנה, כוס יין בידיה וחייכה אל המבקרים.

היא הייתה עירומה לגמרי, עורה חלק ולבן ועשיר כמו קצפת, דמותה כמעט מלאה מדי בחזה ובירכיים עבור מותניה הצרות, ולא היה קל לקרוע את המבט מהגוף אל פניה ואל השיער החום המלא שלה, והוקל לו לגלות שהניצוץ בעיניה אמר שידעה בדיוק איך השפיעה על גברים. לא היה שום ספק שזאת הייתה האלה עצמה, ודאנו חייכה בקלילות. "אם כאן אתם עומדים, בנותיי בחנו אתכם וגילו שאתם ישרים, אבל ארצה רגע עם כל אחד מכם לבד לפני שאקח אתכם למה שאתם מחפשים."

לצידו, הוא שמע את שיימוס פולט נשימה ארוכה ואיטית, והוא לא ממש שמע את מה שאמר, אבל הוא הבין את הרגש. קיי הזהיר אותו מפני פיתויים בסוף המסע, ולמרות שקסמה של האלה היה ברור לחלוטין, לא הדאיג אותו הגוף או החיוך המרעיל שלה. קריאת הגנים שלה היו מה שהדאיג אותו, ואם התחושה יצאה גם ממנה בצורה חזקה כל כך, הוא בקושי יכול היה להבטיח לא ליפול בפניה.

הוקל לו כשהיא קראה קודם לשיימוס, ודיברה אליו בגאלית שקטה וגרונית. הוא פלט "בנדיה", שעכשיו הוא ידע שאמר "אלה", ומילא את פקודתה עוד לפני, כשהוא עבר את האולם וכרע ברך לרגליה, והיא נאנחה ברצון כששמה שתי אצבעות עדינות מתחת לסנטרו, מרימה את פניו אליה. נוויל לא שמע את מה שאמרה, אבל היה משהו ממש אינטימי בנימת קולה, והיא הציצה אליו כשנעמדה. "קח כמה שתרצה מהאוכל עד שנחזור. תנוח ותתאושש, אבל אל תעזוב את החדר, בן יורק."

"כן, גברתי," הוא הוא הבטיח, ואז הם הלכו, דאנו יותר מרחפת מאשר הולכת כשהיא הובילה את המשרת הנאמן שלה דרך שער כמעט חבוי בסוף ההיכל. ברגע שנעלמו, הרשה לעצמו נוויל לנשוך את שפתיו בדאגה, מודאג מאוד מהמבט של ההערצה העיוורת והתשוקה שעלה על פניו של שיימוס למגע שלה. אם הם הגיעו כל כך רחוק רק כדי להיכשל עכשיו… הוא ישב, נאנח כשהרים תפוח אדום ועסיסי וסובב אותו בידיו.

"שדים, מחלות, טביעה, דרקונים… ואנחנו עומדים להפסיד את הכול בגלל זוג ציצים." הוא היה רעב יותר ממה שחשב בהתחלה, ובלי שום דבר אחר לעשות ובגלל שדי הזמינו אותו לעשות זאת, הוא נגס, ונהנה מהמרקם הפריך והמתוק של הפרי ללא פחד. הפיתוי לא יהיה פשוט כמו אוכל כי הם הביאו די הרבה אספקה איתם, ודאנו לא בדיוק הסתירה איפה הסכנה האמיתית.

הוא כמעט נחנק בנגיסה השנייה כשהתקף צחקוקים תקף אותו, והוא בקושי הצליח לבלוע, מנגב את פיו בשרוול הטוניקה שלו כשהסתכל על תוכן ידו. תפוח. כל האוכל על השולחן, והוא בחר בתפוח מסכן. "טוב," הוא הרים אותו כאילו לחיי האישה הפתיינית על הקירות, מרגיש את פיו מתעקם קצת לחיוך מוזר. "זה היה טוב מספיק כדי להוריד את נסיך טרויה וחצי מאבירי קמלוט (3)… אני מניח שנראה אם הסלואה מבלפסט יצליח יותר מהם, מה?"

OOO

היו אפשרויות רבות שהיה מוכן להן כששיימוס יחזור לבסוף מהמקום החשוך, אבל כמו שקרה כבר הרבה פעמים לאחרונה, מה שקרה לא היה אחד מהם. פני חברו היו לבנים להחריד, שיערו דבוק למצחו בזיעה, והוא רעד כל כך עד שבקושי הלך, יד אחת צמודה לפיו במה שהיה ניסיון שבקושי הצליח לא להקיא או אולי פחות מוצלח לעצור את הדמעות שזלגו מעיניו העצומות. הוא לא הראה שום סימן לפציעה, אפילו איזה מאבק פיזי, אבל חגורת זהב חדשה הייתה על מותניו הרזות, חרב חדשה תלויה לצידו, ונוויל הרגיש תחושת ניצחון שניצחה את הדאגה שעטפה אותו בבת אחת.

הוא עשה זאת! חרבו של פינדיאס, זאת היא!

עכשיו הוא הרגיש קצת אשם בנוגע לחוסר הביטחון שהראה בשיימוס אחרי כל מה שעברו ביחד, אבל איך שהתנהג, הצורה בה לא הגיב בכלל למגעה העדין והאימהי של האלה על גבו כשהובילה אותו לשבת בקצה השולחן - זה לא התאים לאיש שהיה צריך להתאמן בריסון הגוף שלו, לא משנה עד כמה הכול היה מושך.

זה היה משהו אחר, משהו שהיה מספיק כדי לגרום ללוחם החזק הזה לבכות כמו ילד אבוד, כה הרוס עד שאפילו לא טרח להכריז על הצלחתו במשימה בה סיכנו וסבלו כל כך הרבה, ואפילו כשדאנו התרחקה ממנו, הוא רק התכווץ יותר, שתי ידיו על פניו עכשיו כשהתייפח בייסורים שבורים שגרמו לדמו של נוויל לקפוא. הפעם היחידה ששמע משהו כזה היה כשארני גילה את מה שחשב שהיה גופת אשתו ובתו, אבל לשיימוס לא היה אף אחד כזה, אלא… זאת הייתה אימא שלו?

זה היה העניין, זה היה חייב להיות, והוא הרגיש שלבו יצא אל חברו, כבר לא היה אכפת לו אם הצליח לעצור או למנוע או בכל זאת נכנע לפיתוי אחרי מכה כזאת אכזרית. אולי זה לא היה צריך להפתיע אותו, לא כשזהותו נודעה והדיאבל דוב שלט בחופשיות כבר שבע עשרה שנים, אבל זה לא שינה אם זה היה צריך לקרות, כי זה קרה, והוא בכלל לא הבין שקם עד שכרע לצידו של שיימוס, יד אחת מונחת בזהירות על הברך שלו בחוסר ביטחון בנוגע לכמות העזרה שירצה או שיוכל לתת. "שיימוס, אוי, בשם מרלין, בן אדם, מה קרה? אתה…?"

"עזוב אותו." קולה של דאנו לא הותיר מקום לוויכוח, וראשו הזדקף, נדהם לגלות שכל המשיכה האימהית נעלמה מגישתה אל האיש השבור, אפילו שחייכה אל נוויל בצורה שגרמה לו לרעוד בבושה במקום לדאוג. "הוא הצליח, הוא גמר, תן לו את זמנו לבד. עכשיו, נוויל…" היא הושיטה את ידו ותפסה את פניו כמו שעשתה לשיימוס, והפעם, הוא הבין כל מילה מהגרגור החלש והמרוצה. "גבוה, כהה, ונאה… ממש אביר בשריון נוצץ, וכל כך מוסרי עד שיוכל לגרום לאישה לחלות. אבל נראה… אה, כן, נראה עד כמה אתה באמת לא אנוכי."

הוא לא ידע איך לענות, או אפילו אם צריך, אבל חיוכה של דאנו רק התרחב כשסימנה לו לבוא. נוויל ציית, הוא ידע שלא הייתה לו ברירה, אבל לא בלי מבט מודאג מעבר לכתפו אל החבר שנטש, מקווה שיוכל לעשות משהו כדי לעזור לכאב הנורא שבכלל לא יכול היה לדעת מה גרם לו.

האם אותו הדבר חיכה גם לו? זה לא שינה. הוא יכול היה רק ללכת, ללכת מעבר לשער ובמורד מדרגות האבן הארוכות והמפותלות מעבר לו, עמוק אל האדמה מתחת להיכל, עד שהמעבר נפתח והגיע אל מערת אבן ענקית, הנטיפים הנתלים בעצמם נוצצים בזוהר ירוק-זהוב מוזר על שטח הפנים השקוף של אגם שלא היה לו סוף. דאנו החליקה כל הדרך אל קצה המים, ואז נעצרה לבסוף, והסתובבה כדי להסתכל עליו בחיוך מתחנחן, מותן אחת בולטת כדי להציג את דמותה המושכת כשידה נגעה בירך.

היא הייתה מדהימה, היופי השמימי שלה רק התחזק בגלל האור המוזר, והוא לא יכול היה שלא להסתכל על כל פיתול בגופה, אצבעותיו פועמות בגלל שדמיין את המגע בעור הרך הזה, שפתיו מלזכור את טעמה של פיה של אישה בדחיפות שהדהימה אותו אחרי שנדמה היה שתשוקה הייתה משהו שהיה שייך לעבר הרחוק. עיניה התמלאו בשאלות אילמות ובהצעות, ונוויל נשם נשימה עמוקה, מכריח את עצמו לדמיין את כל הדברים הנוראיים והמפחידים בדרוים סט כשהניד בראשו. "סליחה, אני לא עומד ל -"

"שכחת, ילד, שאני אלה?" צחקה דאנו, קול רך וגרוני כשזרקה את שיערה הארוך בשעשוע אצילי. "אם הייתי רוצה אותך במיטתי, שום נדר של בן תמותה או איפוק היה מונע ממך לעשות זאת. לא, אני לא מתעניינת בילדים."

נוויל גילה מיד שהוקל לו וגם שהוא די נפגע בגלל מה שאמרה, והיה חלק בו - ולא החלק שציפה לו - שממש רצה להתווכח איתה, להבטיח לה שהוא יותר גברי ממה שצריך כדי להיות איתה, אבל הוא סתם את פיו חזק, וסירב לוותר לדחף המטורף הזה. "אז למה לקחת אותי לכאן?" הוא שאל במקום. "מה את כן רוצה ממני?"

"אני לא רוצה כלום ממך," היא הגיבה בעדינות. "אני רק רוצה להציע לך הזדמנות."

"הזדמנות?"

"עברת דרך ארוכה, נוויל מיורק," גרגרה דאנו, "אבל החלום שלך לא היה להיות אביר, נכון?" היא הקיפה אותו ועמדה מאחוריו, והוא הרגיש משותק מעיניה, לא מסוגל להתנגד או לברוח כשהעבירה את אצבעותיה על עורפו, מזיזה את שיערו כדי לשים את שפתיה הרכות והחמות באזור הרגיש מאחורי האוזן שלו. הוא שמע את עצמו משתנק, כמעט גונח, והוא התעורר, בהחלט, אבל גם היה שם משהו עמוק יותר, פיתוי שעבר את גופו. "תגיד לי מה לבך רוצה. מה היית רוצה אם לא היו שום גבולות?"

"חנה…" השם נפלט אל האוויר החם במערה כאילו אל תוך הצללים בחדר השינה, משתוקק ואינטימי, והוא הרגיש יותר מששמע את המלמול הרך של ההבנה באוזנו.

"זה היה כה אכזרי, כה לא הוגן… לא היית מוכן לראות שערה נופלת מראשה, נכון? אבל לא יכולת לעשות כלום, לא יכולת להרים אצבע כשהיא נקרעה מהעולם…" גופה נלחץ אל גבו עכשיו, מתאים לו כל כך עד שיכלו להיווצר אחד עבור השנייה כשזרועותיה החליקו מסביב למותניו, והוא הנהן במרירות, לא מסוגל לעצור אבל לא נבוך בכלל מהדמעות שהחלו לזלוג מבעד לעיניו העצומות.

"הייתי עושה הכול, אוי, אלוהים, הייתי עושה -" המילים נחנקו, הפצע שפתחו עדיין היה חזק מדי כדי שימשיך, והוא בקושי שם לב בכלל כשאצבעותיה פתחו את חולצתו ואת הטוניקה מתחת, מגעה פשוט מוריד את הלבוש ללא כל קרע, כשהיא שמה את ידיה על העור החשוף, ממששת כל שריר בחזה ובבטן.

"כל הכוח שלך, כל הכישרון שלך, כל הקסם שלך, כל האהבה שלך לא שינתה בכלל, בכלל לא. לקחו אותה וקיללו אותה ושברו אותה ממש מול עיניך, וזאת הייתה אשמתך, לא?"

הבגדים הורדו מכתפיו לחלוטין, אבל הוא אהב את תחושת עורה מול עורו כשמשך אותה קרוב, לא בגלל תשוקה, אלא בגלל שהייתה מלאה בכל מה שהיה טוב ושלם, בגלל שהחיים קרנו ממנה בעוצמה חזקה פי אלף מהצמחים בגינה, והמראה של גופה המחולל של חנה לא היה כה חד אפילו כשזה קרה, והוא היה מעדיף למות ולקמול כשראה אותה שוב מתפוררת אלא אם היה מצליח לקשור את עצמו למשהו. "כן," הוא לחש בצער, "אשמתי! רק אשמתי, לא הייתי צריך -"

"לקרוא לה שם, לבקש ממנה לעמוד בקרב שהיא לא הייתה שייכת אליו בדיוק כמוך, וכמה מהקרב היה שלך, בעצם? אתה בכלל לא אירי, נכון?" ההבנה, חוסר האשמה, הייתה כמעט קשה מנשוא, והוא הרגיש את היפחה קורעת את דרכה ממקום עמוק כמו המוות עצמו. לא היו מילים, לא יכלו להיות מילים עבור החרטות הנוראיות שהמשיכו לקרוע את לבו ואת מוחו ואת חושיו בצורה אכזרית, כשראה את לבו נקרע מהיפהפייה שלו ומתפורר שוב ושוב.

שפתיה של דאנו מצאו את הצוואר שלו, לשונה מלקקת את הזיעה המלוחה-מרה כמו דמעות, פיה זז, חם מול עורו. "ומה היית עושה כדי למנוע את זה? לבטל את הכול?"

"הכול! אני -" הוא עצר, ידיו מתהדקות חזק בשיערה עד שזה בטח כאב לה, למרות שהיא לא הראתה שום סימן לכאב כשבכה, הצער יותר מדי טרי למרות כל השנים שעברו. "אבל אין! היא הלכה!"

"בוא, ילד מסכן שלי…" היא הובילה אותו במרחק קטן אל קצה הבריכה, וכופפה אותו על ברכיו. "הסתכל שם, אל המים, וראה את מה שיכול היה להיות אם היית בוחר בחירה אחרת, אם היית מחליט לעצור כשהדיאבל דוב ניסה להרוג אותך. זה מראה לך מה יכול היה להיות… ומה יוכל להיות."

היה קשה לפקוח את עיניו, ראייתו היטשטשה מרוב דמעות בהתחלה, אבל הן נעלמו כשמצמץ, הן הלכו, ועכשיו הוא ראה את המים נוצצים ומבעבעים, השתקפותו מתעקמת כדי להראות משהו אחר לגמרי. משהו שעצר את נשימתו בכוח כמו סטירה, והוא שמע את עצמו צועק בהשתוקקות שלא ידע שיכולה להיות אמיתית.

זאת הייתה חנה. חיה ויפה, אבל יותר מכך, הוא ראה גם את עצמו, והם היו בבקתה בקנט שתכננו כל כך הרבה זמן להפוך לבית הקיץ שלהם. היא הייתה גמורה עכשיו, החלונות המאובקים נוצצים בחמימות מאחורי וילונות פרחוניים, אור הזהב של הבוקר נוצץ בחום על פניה של חנה כשחתכה פרוסות מכיכר לחם, והוא שמע אותה מזמזמת לעצמה, אחד מהשירים הקטנים ללא מילים שאמרו שהיא שמחה ואהבה את מה שחשבה עליו.

הוא ראה את עצמו בא מאחוריה, אוחז אותה בזרועותיו ומסית את הגלים הבלונדיניים כדי לנשק את צווארה. היא הסתובבה אליו כדי לחבק אותה, והוא ראה שבטנה הייתה עגולה ומלאה, הוא הרגיש שילדם בועט בידיו, והוא ידע איכשהו שזה לא הראשון, שהיו אחרים שעוד ישנו, אבל שזה היה הזמן שלהם, מוקדם בבוקר כשהכול עוד היה שליו והם יכלו לגעת ולנשק ולאהוב אחד את השנייה בלי שום חרטות, והוא יכול היה ללחוש באוזנה דברים שגרמו לה להסמיק ולהזיע בגללו, אבל עיניה הירוקות והנפלאות היו כהות, שפתיה היו פעורות בצורה שאמרה שבכלל לא נבהלה, והבטיחו שלא תמחה על כך ולא תשנא אותו כשהוא לחץ בגבה על הדוכן, ידיו מחליקות כדי לתפוס את החזה שלה, פיו מוצא את שלה, חם וחושק…

ידו  מיששה את המים, וניפצה את האידיליה האכזרית כשהתרחק, מסיט את מבטו בצעקה של חיה פצועה ועומד על רגליו. רגליו רעדו, כל גופו רעד מכדי לתמוך בו, ונוויל עבר רק כמה צעדים לפני שקרס, תופס בפניו כאילו ניסה לקרוע את מה שראה מעיניו. אם היה יכול להגיד משהו הוא היה דורש לדעת למה, צועק את הקללות הכי נוראיות כי גרמה לו לראות דבר כזה, אבל היא ידעה, ולא היו ייסורי מצפון בקולה כשכרעה ברך לפניו.

"אמרתי שאתן לך ברירה." דאנו משכה את ידיו מפניו, והוא השתתק באופן בלתי רצוני כשעיניה הכהות הסתכלו על שלו. "אתה רוצה את זה, נוויל? אתה רוצה את מה שיכול היה להיות לך?"

הוא הנהן, ללא מילים, וידה נצצה כשהושיטה אותו, גביע זהוב וקטן שהופיע משום מקום. "אם כך, כך את זה," היא לחשה. "זה שלך. כל מה שצריך לעשות זה לטבול אותו באגם… לגימה אחת, וזהו. חזרה לחנה, אל החיים שהיו אמורים להיות לך, ולא תצטרך לחזור לאחור או לזכור יום אחד מהכאב הזה." האלה הרשתה להבטחה להישאר תלויה לרגע אחד משכר, ואז הרימה אצבע אחת כדי להזהיר. "אבל זוהי ברירה… שתה, וזה שלך, או שתזרוק אותו הצידה. זרוק אותו, נפץ אותו על האבנים, ואתן לך את קרנו של בוראבו כך שתוכל לסיים את המסע ולצאת לקרב שלך. מתה וקרה ובעבר היא תישאר, אבל ההצלחה תהיה שלך, וניצחון בטוח."

הגביע היה חם כשלחצה אותו אל ידו הרועדת, והיא רכנה קדימה, תופסת את פניו בידה כדי לנגב את הדמעות באגודלה. הוא לא יכול היה לזוז, לא יכול היה לנשום, לא יכול היה להתחיל לעכל בכלל מה ביקשו ממנו, והיה קל לאבד את עצמו במקום בפיה כשנישקה אותו, טעמה מתוק ועשיר ומטריף יותר מכל מה שיכול היה לדמיין. הוא רצה, הוא הזדקק, אוי, אבל הוא בכלל לא ידע מה כשהיא סופסוף התרחקה, מלקקת את שפתיה בחיוך שהיה מלא ביותר ממה שיכול היה להבין.

"זה שלך," היא חזרה. "הבחירה שלך. בחר עכשיו, אבל דע שההצעה היא חד פעמית. שתה מחלומותיך או קח את הפרס, וזהו."

תמונות של חנה נראו כאילו השתקפו בצידי הזהב של הגביע בעיני רוחו; חיוכה, צחוקה, תחושת גופה, צליל קולה מתוק וצלול ושוב אמיתי, כבר לא זיכרון נורא שלנצח יהיה מוכתם בנשיכתה הקטלנית של הלינאש. והוא לא היה זוכר את זה, וזה היה מפתה באותה מידה. יחד עם מותה ילכו גם כל שאר התמונות שהגיעו אל הסיוטים שלו, מתעורר וישן כבר עשור, ובהצלתה, הוא לא יציל גם את כל השאר? הארי, הרמיוני, האחים וויזלי, אנתוני, ג'סטין, זכריה…

הוא באמת יוכל להיכשל במסע אם יבטל את הסיבה שהוא קרה מלכתחילה? בלי לשים לב הוא זז, ונוויל גילה שהוא היה על קצה האגם, והוא טבל את הגביע מתחת למים, מרגיש את הקרירות הקפואה על אצבעותיו כשהרים אותו. זה היה צלול והריח מתוק וטהור כמו שרצה, ולא הייתה משימה קשה, רק לשתות, כל כך קל.

הוא הרים את הספל אל פיו, אבל ברגע האחרון עצר, מפוחד. כמו שהיא אמרה, אי אפשר היה להתחרט. נראה עד כמה אתה באמת לא אנוכי.

האם זה אמר שהוא טעה? האם רק יציל את חייה של חנה אחרי הכול, והשאר עדיין ימותו? עם כמה שרצה נואשות להחזיק אותה בזרועותיו, אם זה אמר שכמעט כל שאר חבריהם עדיין ילכו לנצח, האם האשמה הזאת, שהמפקד לשעבר לא היה בין ההרוגים, לא תמרר את שארית חייו?

נוויל נשם נשימה עמוקה, והכריח את עצמו לעצור את הדמעות והרעב, לשים אותם מתחת לשריון הקר והמעשי שעזר לו טוב יותר מכל שריון מוחשי. זה היה הרוגע של החייל, היכולת שהמפקד למד על בשרו, לשמור על קור רוחו במעמקי הגיהינום, והוא הזדקק לכך כל כך במערה השלווה והחמה הזאת, יותר מאי פעם. ומאותה סיבה. כדי להרוויח את הזכות שיסתכלו עליו ראשון, על המפקד לשים את רצונותיו במקום האחרון.

הוא שוב הוריד את הגביע, מסתובב למקום בו דאנו חיכתה, יושבת לה על רצפת האבן החלקה במערה. "מה עם כל השאר?" עוד מחשבה עלתה בו כשאמר זאת, מכה בו באשמה, והוא קימט את מצחו עוד יותר. "מה עם שיימוס? מה היה קורה לו אם הדיאבל דוב לא היה עולה?"

"זה לא מה שהצעתי לך." היא צקצקה בלשונה בכעס שקט, מחווה אל הגביע. "זה משנה רק את הבחירה האחת."

"ומה היא משנה?" הוא הושיט את הגביע, מציג את הלגימה החשובה בתוכו. "אם אשתה את זה, מה יקרה לכל השאר?"

"וויזלי וגריינג'ר היו נשלחים במקומך," דאנו יידעה אותו ברוגע. "הצבא שלך לא היה מגיע, חייהם היו ניצלים, ולמרות שהבחור עדיין היה מת, הנערה עדיין הייתה פועלת, והדיאבל דוב היה עולה שוב כמו שעשה עד שהיה מוצא קורבן דומה כדי לבטל את מה שעשתה לכוחו."

להציל את השאר ועדיין לאבד את רון והרמיוני… לא אפשרות מושלמת, אבל טובה יותר ממה שכבר קרה, וזה לא כאילו ימנע מאירלנד את שלטון האופל אם לא ישתה, וגם לא את המוות הנורא של שני חבריו. "ושיימוס היה מבצע את המסע לבד?" הוא שאל בזהירות.

"פיניגן הצעיר היה משתנה."

"אני לא מאמין לזה!" נוויל הניד בראשו בחוזקה, תוהה פתאום אם יוכל לסמוך על כך שמה שהבטיחה יתקיים אם יכלה להסתכל לו בעיניים ולהגיד דבר מוזר כל כך. "הוא לעולם לא היה מצטרף לדיאבל דוב, לא משנה מה תשני!"

"לא לזה התכוונתי," דאנו תיקנה אותו. "בלי שתבוא להזכיר לו מי הוא היה לפני כן, קשריו לעולם החיים לא היו חזקים מספיק כדי למנוע ממנו לעבור אל קצה האפור, והוא היה הופך למה שרצה, למרות שלפחות ממה שידע."

"מה זה אמור להביע?" הוא ידע שהוא הלך על גבול מאוד מסוכן, ולא רק גורלו אלא גורלו של אדם מסוכן כמו הדיאבל דוב היו על הכף, אם בחירה לא נכונה תקרה, אם הוא לא ישאל שאלה אחת, מיליונים יוכלו לאבד את חייהם. עיניו הצטמצמו כשחשב על ההצעה הלא ידועה ששיימוס ויתר עליה עבור חרב הזהב והדמעות שבאו איתה. "מה עם הבחירה שהוא עשה? איך זה ישפיע עליה?"

"בכלל לא, כלל וכלל לא," דאנו נעמדה עכשיו, ועברה את המרחק ביניהם כדי לשים את ראשה על החזה שלו, ידיה לחוצות, חמימות, על גבו בתנועות ליטוף עמוקות וקצביות שגרמו לראשו להישען לאחור, לעיניו להיעצם באנחה של עונג בלתי רצוי. "הוא היה עובר בדרכו כאן ובדרכו לשם, ועליך לא לדאוג בנוגע למשהו שמעסיק את מוחם של בני האלמוות. כל בחירה נעשתה ולא וכל האפשרויות היו ורק אחת תקרה, ומה משנה לך אם תקבל את מה שאתה רוצה? זה לא ישנה את מי שאתה."

כאילו היה להן רצון משלהן, ידיו ליטפו את גופה, אחזו בה מקרוב, והיא הריחה כמו פרחי אביב ודשא קיצי, עלי סתיו וכפור של חורף, ואוי, זה היה כל כך טוב שגוף של אישה היה עליו שוב, החזה שלה עולה ונופל על החזה שלו, והוא יכול היה לעשות זאת לנצח. נשיקותיה הדליקו ודגדגו בכל עצב כשנגעו בצלקות על ידיו, העניקו לכל אצבע חום ורטיבות שהתגעגע אליהם כל כך, יותר ממה שידע. נשימתו הייתה רדודה, אבל הוא לא רצה את גופה של האלה, הוא רצה את מה שהייתה; ההבטחה לאהבתה של אישה וכל מה שזה אמר מבחינה פיזית.

הגביע עדיין היה בידו, המים עדיין בתוכו. רק לגימה אחת.

כלום לא ישנה את מי שאתה. המילים צבטו בזיכרונו, אבל הן לא נלחשו חלש במבטא האירי, האקזוטי והמפתה, אלא בקצב רך יותר של דרום מזרח בריטניה, בקולה העדין של חנה, והוא זכר בוקר אחר עכשיו. לא בבקתה שעדיין נחה מוזנחת ומאובקת, אלא בחדר ילדותו בנחל הערבות, כשהם ישבו ביחד על קצה המיטה כשמכתב פתוח בידיו, המכתב שביקש ממנו להצטרף להילאים, והיא בכתה כשקראה אותו, אבל אז היא נישקה אותו, וזה היה הפה שלה על הצלקות, אלו על כתפיו בהן השוט של פילץ' השאיר שיעור לכל החיים על אובדן התמימות.

כלום לא ישנה את מי שאתה. כל עוד הם שם בחוץ, אתה לא תהיה שקט, נוויל, שנינו יודעים את זה. השתגעת במשך שלושה שבועות כשניסית לתפוס את החפרפרת הטיפשית ההיא, אל תגיד לי שתסלח לעצמך אם מישהו מהמפלצות האלה יעלה מהאדמה ויפגע בבן אדם אחרי שראיתי עד כמה הגזרים חשובים לך.

והוא ידע. אפילו אם מה שראה היה אמיתי, זה לא הראה הכול. זה לא הראה שאם הדיאבל דוב באמת עדיין עלה, זה לא ישנה אם היה במחוז כפרי בקנט. או שהוא יצא לשם- ובמוקדם או במאוחר הוא היה יוצא, וצ"ד לצידו - או שכל מה שראה היה שקר. אולי הוא יישאר, אולי הוא יהיה בעל ואב ויעזוב את ההילאים - מה שהיה עושה, כי לא התעלמו מכזה דבר - אבל השלווה הזאת היא רק תחבושות לבנות וחיוורות שמסתירות את הגרון ההרוס של מינדי מעיני הציבור הרגישות.

הוא לא היה חדש בהסתרת הכאב, הוא ידע שיוכל להמשיך לחיות, אבל מה הטעם שיהיו לך ילדים בעולם שבתוך שבע עשרה שנים, אולי פחות, השטן ישבור את השרשראות ויפגע בביתם? שבו כל יום יהיה העמדת פנים? שבו, אם הוא היה ממש כנה עם עצמו, הוא אולי אפילו ישנא את אשתו ואת ילדיו בגלל גורלות של זרים שישמע עליהם דרך ינשוף שיביא את עיתון הבוקר?

או שאולי הוא סתם הצדיק את העניין? הכריח את עצמו להוכיח שהפירות לא היו טעימים בכלל? איש יכול להשתגע מזה, זה ברור. הוא רצה לקבור את עצמו בגוף של דאנו, להסתיר את הבחירה הקטלנית בקפלי עורה, למלמל את ההחלטה הרחק ממנה כשימשש את שיערה החלק כמשי ויראה את הרעב בעיניה. זה היה קל, היא עשתה את זה קל, ואולי מה שהוא צריך לעשות זה פשוט לעזוב ולהחליט. להפסיק את זרם השאלות הבלתי פוסקות אחת ולתמיד.

היא הייתה אישה, היא הייתה כל מה ששינה תמיד לגברים בכאב ובעונג, ולמרות שהייתה אלה, גופה היה אמיתי בכל צורה אפשרית. הוא הוריד את פיו, שתה עמוק את כל מה שאיבד וכל אפשרות שנטש, ונתן לגביע ליפול ולהתנפץ לחתיכות משוננות של אלפי בקרים זהובים.

(1) מתוך הבשורה על פי מתי, תפילת האדון.

(2) אלת האדמה האירית.

(3) נסיך טרויה, פריס, נפל בגלל שהתאהב בהלנה וחטף אותה, מה שהוביל למלחמה בה מת. אבירי קמלוט נפלו בגלל גווינביר, אשתו של המלך ארתור.