סלואה, פרק 23: מידות האדם

האם המבחן השלישי יהיה גרוע מקודמיו?

והאם שיימוס ונוויל יצליחו להוביל את הכוחות שלהם ולהציל את העולם?

פרק 23

מידות האדם

"אתה יודע, קיוויתי שאיך שהיער הזה גרם לי להרגיש אתמול בערב היה רק כי הייתי חולה וכל הרעיון של להמשיך ללכת היה יותר מדי, אבל אני נושם טוב מאוד עכשיו, והם לא נראים לי ידידותיים יותר." שיימוס קימט את מצחו בפני קצה היער המוצל קלות כשגלגל את השמיכה שלו, קושר אותה חזק בכבל, ונוויל נאנח.

"חשבתי שזה סתם חוש שישי שאמר לי לא ללחוץ עליך." הוא דרך במגפו על הגחלים הלוחשות האחרונות במדורה שלהם, וריסק אותן. "חושב שאנחנו סתם פרנואידים, או שאתה חושב שממש יש שם משהו אפל יותר מהצל שלנו?"

שיימוס צחק, ומשך בכתפיו בקלילות רבה יותר ממה שציפה לה. "המוריגנות לא בדיוק בזבזו זמן בשני המבחנים הראשונים. אני, ברור שאני פרנואיד, אבל אני גם ממש מקווה שזה המבחן השלישי שלנו שם. נגמור איתו וישר לעסק, אתה מבין? והפצע למוח? אה, הייתי מספיק קרוב להיות משוגע בעצמי אז אני לא יכול להגיד  שלא הייתי מוכן."

"אל תזלזל בו!" נוויל הזהיר אותו מהר. "כבר טעינו ככה, ולא בדיוק אהבתי את התוצאה."

"לא מזלזל בכלום," החיוך נעלם, ולמרות שלא נראה היה מפוחד, קולו היה הגיוני לגמרי. "אבל ברגע שהיית ליד - או אפשר להגיד בתוך - קצה התהום וחזרה, אתה יודע שאפשר לחזור, לפחות."

"אז…" נוויל לא ממש רצה להסתכל על חברו כשארז את אחרון המטען של פניקס. "אתה אומר שאתה באמת יצאת מדעתך קצת זמן שם? אני אהיה כנה, לא הייתי ממש בטוח. אתה נראית בסדר, ואז…"

"מה זה מטורף, זאת השאלה?" הוא הושיט את ידו, משך את סכין ראש הזאב ממגפו וסובב אותו בהיסח הדעת בשמש הבוקר. "אם אתה מתכוון שיש משהו ממש מוזר בראש שלי, כמו שאנשים שומעים קולות או חושבים שהם מקל סלרי או חולים בהפרעה דו קוטבית ומה שזה לא יהיה, לא, אני תמיד הייתי שפוי כמו כולם. אבל אם זה אומר לאבד כל זכר מכל קצת מוסר או זהות שהיה לך, אם זה אומר שאתה חי לפי חוקים שלא קיימים לאף אחד שהוא לא אתה, אם זה אומר שאתה לא מה שאיש רגיל היה קורא לו בסדר או הגיוני, אם זה אומר אפילו כמעט לא להיות אנושי יותר כי הלכת רחוק כל כך, אז איי, הייתי מטורף כהוגן."

הקבלה של הכול בקולו ממש הטרידה, ונוויל ניסה לא להביע את פחדו, כי הוא ידע שזה הבדל באישיות שפשוט גרם להכול לקרות ככה. לשיימוס לא הייתה בעיה להודות בכאלה דברים, אבל עבורו, זה היה משהו כזה אישי ואפילו מביך עד שאולי לעולם לא היה מודה בפני אף אחד, כמו שעדיין שתק בנוגע לרוב מחשבותיו האפלות בשנה האחרונה שלו בהוגוורטס. הוא לא היה בטוח אם הכנות והפתיחות הזאת היו משהו שקינא בו או לא אהב בחברו, אבל הוא החליט לחייך בערפול. "אני שמח שדי השלמת עם זה."

"עם מה יש להשלים?" הסמל הכחול על גבתו של שיימוס התקמט בבלבול. "זה היה. להשלים, לא להשלים, לא משנה כלום, נכון? בטח שלא משנה את מה שאמרתי."

"אתה…" נוויל היסס, לא רוצה ללחוץ, אבל חשב שזאת הייתה שאלה מאוד חשובה בנושא מוסר. "אתה מתחרט על זה שהרגת את האנשים האלה, אם ככה? היית משנה את זה אם יכולת?"

"אני מתחרט על איך שעשיתי את זה," הייתה התגובה המידית. "זה לא עזר בכלל לעצור אותו בסוף, ולעשות את זה מחוץ לחוק ככה הוביל אותי בדרך שגרמה להמון חברים יקרים למות מולי ואני לא אוכל לסלוח לעצמי על זה, אבל אני לא יכול להגיד שאני מתחרט על זה שמחקתי כל אחד מהנבלות ההם מפני האדמה. הם לא היו צדיקים, אלו."

"אלסטר בטח לא היה," הסכים נוויל, והידק את הרצועות של התיק של אסקלון. "אז, אתה מסכים שהמשימה האחרונה מחכה לנו שם?"

"כנראה." הסכין חזרה אל מגפיו, ושיימוס נשם נשימה עמוקה, נהנה מהקלילות חסרת הכאב שבה כשסידר את הקשת על גבו. "כנראה שכדאי להיות מוכנים להכול. אולי אין יצורים אפלים באויינאגט, אבל זה לא אומר כלום. המוריגנות הצליחו לזמן את הכלבלבים החמודים האלה שפגשנו בהיכל שלהן, ויש הרבה יצורי 'אור' או 'אפורים' שלא כיף לפגוש."

"תראה אותנו," חייך נוויל בעצב. "אני אומר שעבור 'בחורים טובים' אתה ואני הרסנו לכמה אנשים את היום."

"בהחלט," החיוך של האיש האחר היה בוהק אבל קצת מפחיד, עיניו נוצצות בהנאה מסוכנת. "אני הייתי אומר שנוכל להתמודד עם כל מה שיביאו לנו, אתה יודע? אם, כמובן, אתה יודע איך להשתמש בכל הדברים היפים האלה שאתה מחזיק."

הוא שלף את אסקלון, וזרק אותה בקלילות מיד אחת לשנייה בתגובה, עיניו רוקדות מול האתגר. "אכפת לך לנסות, פיניגן?"

"אה, ביום אחר." היה עצב אמיתי בדחייה הזאת כששיימוס ליטף את נדן הכסף של חרבו. "עכשיו, בוא פשוט נשאיר את זה ככה, בסדר?"

נוויל החזיר את אסקלון לנדנה, ושם שתי אצבעות עטויות בעור בפיו כדי לשרוק בקול ולהביא את פניקסאליו בריצה. הוא הכין את עצמו, נשם נשימה עמוקה ושם את שתי ידיו על האוכף כששם רגל אחת בבטחה על הארכובה. הוא כבר לא היה צריך שהסוס יכרע ברך עבורו אם הוא לא היה לבוש בשריון, אבל המשקל והדיוק כששם מאה וחמישה עשר קילוגרמים של של אדם ומתכת על גבה של חיה בגובה של יותר משני מטרים הספיקו כדי שישתנק ממאמץ, וברגע שעלה, הוא הסתכל בכעס על חיוכו הלועג של חברו. "אם נעבור את זה," הוא הזהיר, "אני שם אותך בתלבושת שלי ונראה אם תוכל לעמוד."

"לא, מנהיג נועז," שיימוס לא ניסה להסתיר את זה שהשוויץ כשתפס ביד אחת את רעמת השיער של קאפל ועלה עליו בקלילות. "שמלות כסף נוצצות הן לא הטעם שלי. אבל אתה יודע, על טעם ועל ריח…"

"למה, פשוט למה?" נוויל גלגל את עיניו בדרמטיות כשלקח את המושכות, והסתכל למעלה על השמש הקיצית והשורפת. "מה עשיתי ששמו אותי עם חכמולוג רצחני שיציל איתי את העולם?"

"אני לא יודע," שיימוס קרץ, "אבל זה בטח היה נהדר, איי? חוץ מזה, אף אחד לא מבקש ממך להציל את העולם… כל מה שאתה צריך לעשות זה לתת לי כמה חרציות בזמן שאני אציל את אירלנד."

"ושוב פעם," המילים נאמרו בקושי בקול כששוב יצאו לדרך, ורכבו רק לכמה רגעים לפני שהגיעו אל העצים הראשונים. "הוא מוכיח את הטענה…"

OOO

בלילה הקודם, היער היה חי ומלא ברעשים קטנים, רשרושי חיות, שריקות ומשק כנפי ציפורים, אפילו רוח בעלים, אבל עכשיו הוא שתק. הוא חשב שהאוויר החם חיסל את הכול, ואולי הוא הפך לחירש, אבל נוויל עדיין שמע כל נשימה, כל קרקוש מתכת, כל חריקת מתכת על מתכת ואת צליל העור, הפרסות בעלים.

הסוסים לא היו חסינים מפני הרוגע המוזר והלא טבעי. בין אם חשו לכך בעצמם או שפשוט הגיבו לחרדה שגרמה לזיעה קרה לרדת על גבו והובילה לקמטי דאגה חדשים שנחרשו על מצחו של שיימוס, נחיריהם התרחבו, צווארם נמתח וזנבותיהם התרוממו כשהוא אחז במושכות, לא רוצה לטפל בשלושת רבעי טון של חיה שמשתוללת אם פניקס ישתגע פתאום. הוא רכן קדימה קצת, אחז בו עם ירכיו ואז העביר את המושכות ליד אחת, משחרר את השנייה כדי ללטף ולהרגיע את השרירים בצווארו של פניקס. "ששש… אל לנו לאבד את אומץ ליבנו עכשיו, ידידי. אנא שמור על עצמך רגוע ואל חשש מפני האפלה."

צחוק לחוץ נשמע מחברו, ונוויל הרים את מבטו והופתע לגלות ששיימוס עזב את המושכות, והדריך את קאפל עם רגליו בלבד כשהחזיק בקשת מכוונת למטה. "אז אני לא היחיד שלא מדבר אל הסוס שלי באנגלית?"

"כן, טוב, זאת עדיין אנגלית," נוויל תיקן, "אבל ככה אימנו אותו. הוא עדיין יגיב אם אני אנסה לדבר איתו, אבל אני מנסה לנחם אותו, אתה מבין?"

"לא אוהב את זה בכלל בעצמי," לחש שיימוס, עיניו נוצצות באור העמום מבעד לחופת העלים כשעברו מעץ לעץ. "אנחנו מאבדים את הדרך."

אכן, השביל שפעם היה ברור ורחב הפך לצר מאוד עכשיו, ונוויל שחרר את הרומח שהיה קשור על שק הציוד הארוך של פניקס לצד האוכף, והושיט את חודו כדי לשרוט שריטה עמוקה וחיוורת בגזעו של עץ קרוב. "אז נעשה את הדרך שלנו. רק שלא נלך לאיבוד. אנחנו לא יכולים לראות את השמש כאן, וקיי סיפר לי סיפורים על אנשים שמתו במרחק קטן מהיישוב כי הם הלכו במעגלים."

"רק תהיה מוכן אם תצטרך להשתמש בזה לא רק כדי להשאיר לנו הודעות."

"אה, בטח," הוא הבטיח. "רק… אוי, זה לא טוב."

לכל מקום אליו הסתכלו, העצים הפכו לזהים; עצי אלון גבוהים ומסוקסים עם אותם ענפים ושורשים בדיוק, וגם עם אותו חתך שנוויל השאיר על הראשון. הדרך נעלמה לגמרי, והוא נסוג לאחור, מרגיע את פניקס כשראה שהם מוקפים בעצים הבלתי מזוהים שגם הפכו לצפופים יותר. לא, הם זזו קרוב יותר, והוא קפא באימה כשהצל של דרוים סט עבר בדמו.

"שיימוס, תוציא את הסוסים עכשיו לפני שהם נלכדים איתנו! זה לא המבחן שלהם!" אפילו כשצעק את הפקודה, הוא נפל על האדמה בעצמו, והשתמש באסקלון כדי לחתוך את הרצועות שהחזיקו את הציוד של פניקס לפני שהכה בסוס חזק על המצח עם החלק השטוח של הלהב וגרם לו לברוח. העצים הצטופפו לצידי הדרך, כל כך עד שאי אפשר היה לעבור אותם בלי לרסק את רגלי הרוכב, ולחלקיק שנייה הוא חשב שזה מאוחר מדי, אבל אז פניקס הצליח לעבור דרכם, וקאפל עבר קצת אחריו בהבזק נחושת מהיר.

זה לא היה רק היער החי שחיקה את העימות האחרון והנוראי שלהם. עכשיו כשהיו לכודים, גב אל גב בתוך האזור הלא טבעי הזה, הדממה שמרטה את עצביהם נעלמה. במקומה נשמעה קריאה נמוכה ומאיימת, והקשת של שיימוס ענתה מיד, וירתה חץ אל חופת העלים, למטרה אותה נוויל לא יכול היה לראות, אבל היא פגעה, וגוף התרסק בכבדות מבעד לענפים, ונחת כמעט לרגליהם.

החץ פצע אותו, שיגע אותו, אבל הוא עדיין היה חי, והוא קם על רגליו, שואג בכאב ובזעם לפני שאסקלון חתכה בגרונו של היצור, הלהב החד כמעט עורף את הראש המעוות. במבט ראשון, זה נראה היה כמו עוד פומוריאן, אבל היה חסר לו מעיל השיער האפל, ובמקום הוא הזכיר תערובת של כל השדים שדמיין אי פעם: ארוך ניבים ועם ציפורניים, מקורנן ואפילו עם כנפי עטלף, ועורו מעוות ואדום. הוא הסתכל לרגע על שיימוס, שכבר הכין חץ שני וסרק את החופה בחיפוש אחר המטרה הבאה שלו. "מה זה?!"

"אני לא יודע!" הוא הודה. נראה לי… לעזאזל, נראה לי כמו הרבה דברים, בעצם, אבל לא אכפת לי מהמוצא שלו, כי הוא לא לבד, ואני לא יודע כמה זמן הם מתכננים להישאר למעלה!"

התשובה לא הייתה הרבה זמן. כאילו חיכו שיציגו אותם, היצורים צנחו, וכל הדאגות בנוגע למה שהיו נעלמו מיד בהתקפה המטורפת הזאת. הם לא סתם תקפו אותם מלמטה, הם גם צנחו עליהם מלמעלה, כמו הרפיות שתוקפות את אלו שפעם היו חברים לספסל הלימודים ועכשיו לוחמים, להבים מבזיקים וחצים עפים, מגנים עוזרים אחד לשני ולעצמם כשביצעו ריקוד מאולתר של אלימות הרסנית.

נראה היה בלתי אפשרי שרק שניים יצליחו לעמוד מול כזה טבח, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להפסיק לזוז אפילו לרגע, אבל זה לא הקל על התדהמה כששמע את שיימוס צועק מאחוריו בכאב ברור. "כמה זה רע?!" הוא צעק מעל ההמולה, ובאנחת הקלה התשובה באה בלי היסוס, גם אם בין מכות.

"הוא שבר לי את הקשת, זין… פגע לי ביד אבל אני בסדר… כולנו בקרב מגע עכשיו, אנחנו!"

"תצטרף למסיבה, חבר!" נוויל סינן מבין שיניו. אסקלון הייתה קבורה עד לנדן בבטנו של אחד מהדברים, ואחד אחר ניצל את המצב לפני שקרע אותה ממנו, ופגע מאחוריו ומסביב למגן שלו כדי לנעוץ את שיניו חזק בזרועו. הוא הרגיש את הניבים שוברים את השריון, והוא הרים את מרפקו וריסק אותו אל הפרצוף המכוער לפני שסובב את המגן והטיח אותו בו.

הוא חשש עבור שיימוס בשריון העור שלו ובנשקיו הקלים שכמעט נראו צעצועים ליד שלו, אבל הוא ראה עד כמה הוא טעה. זה לא היה חסר תועלת בקרב אמיתי, והוא זכה להצצה לתולדות מעמקי הטירוף הזה, אל החיילים הקלטיים שנלחמו בלגיון הרומאי וניצחו לעתים קרובות. העור דחה שיניים וציפורניים כמו הפלדה, והוא לא היה צריך שום דבר כבד, כי הוא פשוט לא חטף את המכות. הוא היה מהיר באופן בלתי טבעי, צועק את צעקות הקרב שלו מעל שאגות החיות כשחרב הארד הקצרה דקרה ודחפה, המגן העגול משמש גם כנשק כמו להגנה. משהו הבזיק, דם יצא מתחתיו, ונוויל הציץ בסכין שהייתה קשורה מתחת למגן, הפתעה אכזרית לכל מי שניסה להתחמק ממנו.

הגופות היו אמורות להיערם לרגליהם, הם הרגו עשרות, הוא היה בטוח בכך, אבל ברגע שהסיטו את מבטם, הגופות נעלמו, כאילו היער בלע את מה שירק כדי לירוק אותו בחזרה אליהם בזעם חדש. הוא נלחם בכל כוחו, אבל המעשים כבר לא היו אלתור נואש אלא מאומנים לחלוטין, והוא גילה שהוא עדיין יכול היה לחשוב מספיק עד שזה הטריד אותו, והוא הניד את ראשו אפילו שאסקלון התנדנדה.

"זה לא בסדר!" הוא קרא. "למה הדברים האלה תוקפים אותנו?!"

"אולי יש להם יום חופש!" צעק שיימוס בחזרה בציניות. "למה שלא תשאל אותם?"

"זה לא צריך להיות… מבחן… של כישורי הקרב שלנו!" לחץ נוויל. "אני חושב שהם מסיחים את דעתנו… מחלישים אותנו… כדי שמשהו -"

אבל הוא לא גמר, כי הוא צדק.

כמו הערפל לפני השחר, הנחילים העצומים נעלמו, עלו שוב אל החופה או שנמסו אל תוך האדמה עצמה, ונוויל בלע את רוקו, מגלה עד כמה התנשם חזק, עד כמה ליבו הלם באוזניו בשניות המעטות לפני שהעצים שוב נפרדו, ועכשיו הוא ראה מול מה באמת הם נלחמו.

היא הייתה גם יפה וגם מפחידה, שערותיה הזהובות עפות בפראות ברוח שהופיעה משום מקום, גפיה הגמישים עטויים בדם ושריונה היפה חרוך ומוכתם, אבל היא הייתה חזקה, זקופה, ועיניה הכחולות שרפו כשהסתכלה על שני החיילים בכל הרעב שרצה דם. זאת הייתה נמיין עצמה, והחץ שהיה בקשת שלה היה עשוי מדם, פיה המלא צועק צעקת קרב.

החץ האדום יצא מהקשת, אבל שיימוס כבר זז, ונוויל נסוג לאחור בלי לחשוב, נדהם כשחברו תפס אותו באוויר בידו החשופה, וריסק אותו לתרסיס טיפות חמות ודביקות. והוא יכול היה רק לצפות, רק לצפות בתדהמה ובאימה שהפכו לזריקת אדרנלין מדהימה, כי זה לא היה קרב, שום קסם שקיי אי פעם הכין את עצמו אליו, הלב הפראי של רוח הלוחם הקלטי השתחרר בכל התהילה הפראית שלו.

ברק קרע את האוויר בסירחון אכזרי כששיימוס הושיט את ידיו אליה, אבל היא בקושי זזה כדי להתחמק ממנו, והעלים הפכו לכלבי ציד אדומי עיניים שבקושי נחתכו מחרב הארד. הוא הוציא אותה מהגופות המתפרקות, ואז זרק אותה לאוויר, והיא הייתה לנשר, צולל כדי לפגוע בעיניה, אבל הנשר הפך ללהבה, חוזר אל אדונו, ושיימוס צעק כשהיא עברה את צד המגן שלו ופגעה בפניו. אבל הוא כבר הרים את הרומח של נוויל מהאדמה, והוא הפיל אותה מרגליה במכה אחת קטלנית. נמיין הייתה צריכה ליפול, אבל היא לא נפלה, אלא הסתובבה באמצע האוויר, ונוויל לא יכול היה לסבול את זה.

הוא רץ קדימה, אסקלון מורמת בהיכון, משתמש בקסם שלו, ובהתלהבות מטורפת הוא ראה את העצים קדים לפקודתו שלא נאמרה. הענפים התכופפו, התרחבו, ואצבעות העץ תפסו את האלה בקלות בזרועותיהן, מניפים אותה, לוכדים וכולאים ונותנים לשיימוס זמן לקחת את החרב שנוצרה מתוך הלהבות, ולדחוף את ידו כדי לפגוע בה בחזה החשוף.

אבל עיניה עברו משיימוס אל נוויל, וצעקת הזעם הפכה לצחוק ואז לשאגה כשראשה נזרק לאחור והיא התחילה להסתובב, פיה נפער יותר ויותר, שיניה מתרחבות, עיניה הופכות לחריצים. הענפים שהחזיקו בה התפוצצו לרסיסים, וקשקשי ברזל החליפו את השריון המוזהב, ידיה הדקות התעבו, וכנפיים פרצו מהמקום בו נפלו השערות הזהובות, ברכיה מתכופפות כשרגליה הפכו לשריריות, והיא התנפחה, התרחבה, עלתה על העצים עצמם כשהנערה הפכה למפלצת.

"לעזאזל…" קולו של שיימוס היה מלא באימה ובתדהמה, אבל עיניו הכחולות היו ענקיות, קרועות בין פחד ואמונה כשהוא בהה לא בנוויל, אלא באסקלון עצמה. "זה… זה שלך! החרב שלך! נוויל, זה הדרקון המזדיין!"

"אני יודע!" נוויל ניסה לדחוף את חברו לצד, לעמוד בין האיש האחר והדרקון הענק, אבל שיימוס תפס בזרועו בעקשנות, מסרב לזוז כאילו נטע שורש באדמה.

"זה לא דרקון קלטי!" הוא התעקש בזעם. "תסתכל על החרב המזדיינת שלך! זה אותו דבר מזורגג!"

"אז זוז לי מהדרך ותן לי להילחם!" הוא אסף את כל כוחו, ודחף עם המגן, ושיימוס עף בדיוק בזמן, כי השניות המעטות שהשינוי נתן להם נגמרו.

הדרקון שעט קדימה, שואג שאגה מחרישת אוזניים ונושף להבה שמיד הפכה את החופה מעליהם לגג אש ענק, אבל הוא נשאר על מקומו, אסקלון פועמת בידו כמו דבר חי. זה היה המבחן, אם ככה, ואפילו אם זה לא היה הגיוני, זה כן באיזושהי צורה. שניהם לחמו מול המארב מדרוים סט, שיימוס באלה הלוחמת שלו, ועכשיו הוא צריך לבדוק אם הוא באמת ראוי לשאת את חרבה של אנגליה, אם יוכל להניף אותה באותו המבחן שהביא תהילה לאדונו בעבר.

הוא הרגיש את שערותיו מתחילות לסמור, החום כמעט היה כבד מנשוא מתחת לשריון הכבד, אבל הריח של הצמר הנשרף והחום הגדול על גבו אמרו לו שהוא הגן עליו מהגיצים והענפים הבוערים שנפלו מסביבו כמו גשם שטני. לנוויל לא היה מושג איפה שיימוס היה, אבל הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לדאוג בנוגע לזה עכשיו. עיני הדרקון הסתכלו אך ורק עליו, ושלו היו מכוונות אל העיניים המחורצות והצהובות, והוא הבין שאין צורך לעצור את הפחד שהחליט לקפוץ עליו.

הצוואר הכבד נמתח, התעקל כמו נחש, והייתה לו שנייה אחת לרדת על ברך אחת, כפוף מאחורי המגן הגבוה שנצמד אל האדמה כשהאש פגעה בו כמו להביור חי. הלהבות עפו מעבר לקצה המגן, משחירות את השריון על כתפו וחורכות את הלבוש שלו במהירות כך שלא הרגיש, אבל המתכת של המגן האדימה, והוא נאלץ להדק את פיו, לעצום את עיניו חזק מול הכאב העצום שהרגיש בידו וזרועו,כי הוא הריח את הבשר נשרף לגמרי, אבל אם המגן ייפול, הוא ידע שהוא גמור.

לבסוף הלהבות נגמרו, והדרקון שאף אוויר, והוא קם על רגליו, זורק את המגן, האדרנלין זורם בו כל כך חזק עד שהוא רק בקושי הרגיש את הכאב, רק כבדות מוזרה בידו השמאלית בה השריון והמגן והעור התמזגו. אסקלון עדיין נצצה ולא נפגעה, והייתה בידו הימנית, והוא רץ קדימה, מתכופף מתחת לראש הענק כדי לחתוך בגרון, אבל כנף אחת עפה משום מקום, והעיפה אותו מרגליו, כשהוא פוגע באדמה, מנסה לנשום אוויר ונחנק בענני העשן השחור והכבד.

ואז שיימוס שוב הגיע, עומד בשטח ההפקר הבוער בין נוויל והדרקון, ולא היה לו אוויר כדי למחות על ניסיונו הטיפשי והדבילי של חברו. הוא בכלל לא נראה היה מפוחד, וכשנוויל צפה בו בתדהמה, הוא הרים את חרבו, ונראה היה לרגע כאילו עמד לחתוך את הלב שלו, אבל הוא דחף אותו מתחת, לא בשריון, וחתך אותו כדי שהשריון יפול מתחתיו כקליפה ריקה. כיסויי המגן נפלו מיד, והוא אחז בקרע שהלהב השאיר בתלבושתו, וקרע אותו כשנפל על ברכיו, חרבו נזרקת הצידה, ראשו מוטה לאחור, עיניו עצומות בידיים ריקות וחזה חשוף שלא ספג את הגשם הצורב שהכתים את עורו בכתמים אדומים ועזים.

"מבחן לשכל!" קולו נשמע מעל פצפוץ האש חזק יותר ממה שהיה צריך להיות, והדרקון עצר, ובהה כמעט בתדהמה בחרק הקטן הזה.

אבל שיימוס לא פחד, ולמרות שפקח את עיניו ושוב נעמד, הוא עדיין לא ניסה להגן על עצמו, בקושי שם לב ששערותיו התחילו להעלות עשן ולהישרף. "חששנו שנלך לאיבוד… שיארבו לנו… שיהיו מפלצות כמו בדרוים סט… אני חששתי מקוסם עם קסם יותר חזק משלי מאז שהדיאבל דוב כמעט חנק אותי… ועכשיו את מה שנוויל מאמין בלב שלו שאביר צריך להילחם מולו. המבחן הזה היה מה שחשבנו שהוא יהיה, ואני גמרתי!"

שערותיו נדלקו עכשיו, ופניו התעוותו בייסורים שכבר לא הצליח להחביא, אבל הוא נשאר במקומו, אומר את המילים דרך הכאב. "לא עוד! לא הוכחתי מספיק? את יודעת את הלב שלי! תני לי לשחרר את עמי! הבאתי את זה עלינו, אני, כי חשבתי שידעתי איך אפשר לעצור את הבן זונה הזה, תני לי סיכוי ל… לסדר את זה…" הראש הבלונדיני הפך להילה מקוללת של מלאך שנפל, והמשפט האחרון יצא לפני שאיבד את כוחו.

שיימוס נפל על ברכיו, עדיין מסרב להילחם בכאב הגדול שלו, זרועותיו מושטות ונוקשות כשהתעוות, כשצרח, אבל נוויל החזיר את הנשימה שלו, והוא קרע את עיניו מהמראה הנורא, שם את רגלו על בסיס המגן כדי לשחרר אותו מזרועו השרופה. הוא נקרע, עדיין מחובר לרקמת בשר חרוך שהוא סירב להאמין שהייתה אנושית או שלו, למרות הכאב שהופיע מבעד לתדהמה וגרם לזיעה שלו להתקרר אפילו בחום הזה. אסקלון הייתה הדבר הבא שנזרק לאדמה, והוא הרים את ראשו, מסתכל על הדרקון בכל העוצמה שיכול היה למצוא.

"אם הוא טועה, אז אני נופל איתו. אנחנו עושים את זה ביחד, או בכלל לא! אבל הוא לא טועה, נכון?" העשן היה כמו חומצה בריאותיו, והוא השתעל, שם את ידו על פיו וטועם עשן מלוח ממקום שלא היה חשוב, כי הוא היה חייב להתעלם מהפחד, להתעלם מהייאוש שהופיע בבטנו ואמר שהכול אבוד. "אני לא צריך להילחם בדרקון כדי להיות אביר. אני כבר אביר, בכל צורה שחשובה, ואני אסיים את המסע ואוביל את הפיי, אבל זה עבורכם, לא עבורי. אני ראיתי מה הייתי, אני יודע עד כמה רחוק הגעתי. אני כבר גיבור, וגם הוא, אפילו אם נמות פה."

היה רעם חזק כל כך עד שנשמע כאילו כל המציאות נשברה, ושריקת עשרת אלפים קומקומים התרוממו מסביבו בענן קיטור כשגשם כבד ואמיתי נפל על היער הבוער. הוא חסם הכול, כל כך חזק עד שלא ראה את ידיו לפניו, אבל היה עוד משהו חוץ ממים שכיבה את הלהבות. זה היה מתוק יותר מדבש על שפתיו, הרגיע את עורו הבוער כמו המשחה הכי טובה, ואפילו השריון החבול נצץ והפך לשלם מתחתיו. הכאב הפך מכואב למרגיז לכאב קל ולעקצוץ ואז לכלום, וכשהגשם ירד על העלים, הוא ראה את המוריגנות, שוב ביחד, עומדת יבשה באמצע הגשם.

"אספו את נשקיכם," היא אמרה ברוגע, חיוכה כמעט אימהי ומאשר. "סוסיכם מחכים לכם בקצה היער, ושם תמצאו את העיר גוריאס במרחק רכיבה של שעה. שלושה פצעים נגרמו לכם, שלושה פצעים ספגתם, ושלושה מבחנים עברתם. לכו אל המערות מתחת למקדש דאנו, וכשתצאו משם, מסעכם יושלם, הפיי יעמדו לרשות אלו שהוכיחו שהם יותר מראויים לכך."