סלואה- פרק 25: שוב אל המחתרת

זהו! חוזרים אל העולם האמיתי!

מה יקרה כששיימוס ונוויל יגיעו לאירלנד? האם נוויל יביא אלינו, אחרי החורף, את האביב? הם ינצחו את יצורי האופל?

פרק 25

שוב אל המחתרת

שיימוס חיכה להם כשהם חזרו דרך השער, מאושש ולא מראה שום סימן לקריסה שנוויל הבין עכשיו, אפילו אם הנושא האמיתי של בחירתו של האיש האחר הייתה מסתורית. העיניים הכחולות הצטמצמו בתחילה בדאגה, אבל הוא נאנח בהקלה כשראה את הקרן המוזהבת נמצאת ליד אסקלון בחגורה שלו, והוא חייך כשהושיט את ידו. "אז הצלחת. אתה מוכן לצאת?"

"עכשיו?" נוויל מצמץ בהפתעה, מבוהל יותר ממה שציפה אחרי שהבין שהמסע, בעצם, נגמר, שהעולם שלו מזה עשר שנים עמד להישאר מאחור עבור סיומו הבלתי נמנע, אבל הוא נשם נשימה עמוקה, והסתכל על דאנו לאישור. "אז… אנחנו פשוט הולכים? אנחנו לא צריכים להביא את הפיי או -"

האלה הנידה בראשה, וצחקה בשעשוע. "הם שלך עכשיו, ילד. הקרן שאתה מחזיק בה תזמן אותם מתי שתרצה, אבל אתה חייב להוביל, ולא רק לקרוא. כשתעזבו את העיר המקודשת הזאת, אתם תדעו את הדרך הברורה אל עולמכם, ולמרות שאתם חייבים לעבור ראשונים, לא תעברו לבדכם."

הוא לא ידע מה להגיד על זה, הרבה פחות על מה שקרה במערות מתחת, והוא הזיז את רגליו באופן מוזר, מרגיש כמו הילד הצעיר שלא היה הרבה זמן, אבל לבסוף הוא אסף את עצמו, וקד עמוקות כשיד אחת על נדן החרב שלו. "תודה לך, גברתי."

"אז לכו." דאנו חזרה אל הספה בה ישבה כשראתה אותם לראשונה, והצביעה בחן אל הכניסה ביד אחת כשלגמה מכוסית היין. "המסע נגמר… הזמן שוב החל, ואין לכם זמן לבזבז."

החדשות הקפיצו אותו, והוא הקדיש רק שנייה אחת, קידה מהירה ותודה חפוזה, ושיימוס עשה כמוהו לפני שיצאו במהירות אל אור השמש החזק. הגן עדיין קרא לו, בעיקר אחרי האפלה והייסורים במערות, אבל נוויל הכריח את עצמו להתעלם מזה, והוא כבר הגיע לשער בו פיניקס חיכה, כבר הוריד את המטען והכיסוי שלו כדי להחליף את השריון כשעצר, והסתובב שוב אל הגן היפה.

"אוי, אל תעז!" אמר שיימוס. "אני יודע שאמרתי שתוכל שוב לשחק עם הצמחים, חבר, אבל באמת -"

"לא…" נוויל הניד בראשו בחוסר אכפתיות, וביטל את המחאות של חברו כשהלך שוב באיטיות אל ערוגת הפרחים הקרובה, מסתכל עליהם ומרגיש אותם בלבו יותר מעיניו או ידיו. זה היה אמור להיות מושלם: חזק ועמיד, אבל יפה, משהו ריחני ומרפא, מזין ועשיר בסמליות, והוא עבר דרך הגבעולים בקלילות, רגליו בקושי מסמנות את האדמה הרכה כשידיו עברו כל עלה וגבעול, מחפשות, מאתרות…

שם. אגרופו סגר על הפרי האדום, תלשו אותו ושמו אותו בתיק לצד האונייה הישנה, והוא חייך כשחזר למקום בו שיימוס עדיין בהה בו בתדהמה. "זה בסדר, יש לי את מה שאני צריך. אבל הזמן שלנו אוזל… יש לנו רק עד הלילה לסיים את התכניות, לבדוק את השריון, הנשקים, לוודא שהכול מסודר. כמה זמן אתה אומר שיש לנו?"

"שום זמן בכלל," אמר שיימוס, והוא קימט את מצחו, לא מבין.

"הטקס לא יתחיל עד השקיעה."

"ואיך, מנהיג נועז, אתה קורא לזה?" הוא הצביע בידו אל המערב, ופיו של נוויל נפער כשראה שהשמש כבר הייתה נמוכה, והשמיים התחילו להאדים מרוב צבע באופק. "שים את השריון שלך, כדאי שנמהר."

"נכון!" לא היה זמן לתהות איך זה קרה או למה, לעבור על הפרטים שלא היה להם זמן לבדוק או לוודא. הם נועדו לעשות זאת, ואולי עדיף להם לפעול מיד, כי לא הייתה הזדמנות לספק או לדאוג בנוגע לסיכויים שלהם או למה שקרה בפעם האחרונה. הכול קשור לאמונה, וזה היה ממש קל אחרי כל מה שעברו.

נוויל התלבש שוב במהירות, נכנס לתוך מעיל המתכת הכבד ואז הידק את הרצועות, והיה מוכן: אסקלון והקרן לצידו, הקשת והאשפה על גבו כמו שיימוס כשעלה על פיניקס. פתאום, הוא שם לב שהשקים על הסוס נעלמו. הם לא לקחו כלום חוץ מהנשק שלהם עכשיו, ונדמה היה שזה הסוף. ניצחון או הפסד, זהו זה.

בלי עוד מילה או מבט לאחור, השניים אז גרמו לסוסיהם לרוץ לריצה מהירה, ורחובות גוריאס עברו במהירות כשעזבו את המקדש ואת הפרחים שלו, ממהרים מעבר לבתים ולכיכר השוק, למכלאות הכבשים ולסדנאות במהירות עצומה עד שהגיעו אל חומות העיר עצמה. ושם, מעבר לשערים כפי שדאנו הבטיחה, הייתה הדרך לעולמם.

זאת הייתה אותה הקשת שקליודינה ואז המוריגן הציגו בפניהם, האבן המסותת שמוקפת באש יוקדת, והוא ידע איכשהו שהפעם, זה לא היה מעבר לאבדון. עדיין, הגלים העבים של החום ופצפוץ האש איימו בלשון המעטה, והוא הסתכל על החורבות כשפיניקס נסוג, עיניו מלבינות ואוזניו מתהדקות כשזז בלחץ.

נוויל הסתכל על שיימוס, שנאבק גם הוא בקאפל, והלסת שלו התהדקה בנחישות כשהזדקף עם כתפיו. "יש לך עיניים טובות יותר, פיניגן. אני חושב שאני רואה משהו מעבר ללהבות, אבל…"

"איי!" שיימוס צעק ברעב. "איש שזרועותיו מורמות, ואני חושב שאני יודע מי, בדיוק כמוך!" הוא נצמד לצוואר של קאפל, ופניו נצצו בהתלהבות ילדותית. "פשוט נצטרך ללכת לשם: קפוץ!"

הוא הנהן במהירות, אבל הוא כבר סובב את פיניקס, והחזיר אותו אל שערי העיר לפני שהסתכל על הקשת. עקביו דרכו כמעט באלימות, והוא משך את הסוס כשנאבק במה שהייתה פניקה בקושי נשלטת. נוויל שמר על האחיזה שלו, דחף את פיניקס מהר יותר ויותר, ואז ברגע האחרון, כשהתחילו לעבור את האבנים הנוצצות, הוא עלה על האוכף, לחץ בברכיו והתכופף כשקפצו, קצב הפרסות על האדמה נעלם כשהוא קפץ.

האש לא אכלה אותם. גלי החום נעלמו ברגע שקפצו, והלהבות דגדגו בעורו לא יותר מאשר הדגדוג שנגרם מאש הפלו, אפילו שהסתובבו סביבו בצבעי כתום ולבן בוערים. פרסותיו הענקיות של פיניקס פגעו באחד מבולי העץ שהיו מתחת למדורה, והעיפו אותו בניצוצות גבוה מעל האש עצמה, ואז הם עברו, והוא משך חזק כדי לעצור את הדהרה, כי הם עברו והם היו שם.

דרוים סט.

הוא לא היה מזהה אותה אם לא היה ממש בטוח לאן יחזרו בגלל שהיער נעלם, בורא לפני שנים והוחלף בעדות אפלה לאגו המטורף ולאהבה העצמית של איש אחד שחשב שהוא אל אפילו כשקיבל את כוחם של אלים אכזריים ועתיקים יותר. במה מאבן, גבוהה ומסותת, הייתה המעגל עכשיו, המזבח והמדורה עם הקדרה של בראן במרכז, ובמה אחרת, קצת יותר נמוכה הייתה עבור העוזרים בגלימות הלבנות, ומתחת, בור ענק עבור ההמונים.

נוויל זיהה שהעוזרים היו רבים יותר עכשיו, שמע את ההשתנקויות והצרחות של הקהל עקב הופעתם, אפילו ראה את הכתם האפל של הצבא מעבר להם, אבל תשומת ליבו רותקה בגלל שלוש דמויות במרכז הכול ובמרחק קטן ממנו. ילדה, פסיבית ועם עיניים מתות, מוטלת למרגלות המזבח רפויה לחלוטין. ילד, דומה לחלוטין לאביו, עירום וצבוע, עם מטפחת על פיו וקשור לאבן הקרה, הדם היחיד שהכתים אותה היה מכמה טיפות בידיו ובקרסוליו כשנלחם בכבליו.

ואיש שהיה הרבה יותר חייתי, גבוה עם גלימה שחורה ואותה מסכת כסף, אותו זקן אפור, אותו סכין מורם כשהסתובב לאט, חיוך על פיו שרמז לכך שההתערבות לא הייתה גרועה יותר מזבוב מעצבן כששני הלוחמים המשוריינים כרגע יצאו מהמדורה. העיניים הקרות הסתכלו עליהם לרגע, ואז הוא חזק למשימתו, אבל הסכין בקושי התחילה ליפול כשהדיאבל דוב צעק בתדהמה ובכאב, מפיל את הלהב וכורע כדי לאחוז בידו שחוררה מחץ עם נוצות לבנות כשלג.

הנשימה העצורה הייתה כמו שאיבת מים בים לפני גל, אבל הדיאבל דוב התאושש כמעט מיד. הוא תפס את החץ בידו הימנית, משך אותו, וזרק אותו בביטול אל האש כשהרים את ידו השמאלית, הפצע נעלם בקלות. החיוך על פיו רק גדל, וקולו נשמע, מוגבר בקסם בכל האזור כשלעג להם.

"אז אתם חזרתם, וחשבתם להטריד אותי שוב… הילד שהיה הסלואה ובריטי המחמד שלו." הדיאבל דוב צחק, הצליל נשמע כמו סופת שלג חורפית. "אבל אתם תשובה לתפילה! עכשיו כולם יראו איפה הכוח האמיתי, והוא לא נמצא בחצים הקטנים שלך, ילד!"

"לא, הוא לא." נוויל נדהם לגלות שבכלל לא פחד, כשידו הלכה אל התיק בחגורתו, והוא לא היה צריך להסתכל כדי לדעת ששיימוס עומד למלא את החלק בתכנית שלהם כשעבר את הבמה כדי לעמוד במרחק קטן מהדיאבל דוב. "אם אתה רוצה כוח, הו, אני יכול לתת לך כוח."

"איך?" שאל הקוסם האפל בלעג. "אתה חושב על החרב שלך, אם כך? עבודה נהדרת, אני מסכים, אבל שלוף אותה והיא תפלח את ליבך שלך."

נוויל לא ענה, בקושי שמע את המילים בכלל. גופו עדיין נשאר על הבמה, אבל נשמתו הלכה, וידיו זזו בלעדיו, שולפות את אסקלון ודוחפות אותה לא אל הקפלים השחורים שבגלימה מעל החזה של הדיאבל דוב, אלא אל האבן עצמה, והיא נשברה כמו זכוכית מתחת למכה. תהום נפתחה, ופיצלה את הבמה כדי ליצור מרווח בינו לבין אויבו, החרב קבורה עד לנדן הדרקון המכונף שלה כששחרר אותה ונפל על ברכיו.

הדבר שלקח מגנה של דאנו היה רק פרי של ורד, אבל הוא זהר כמו פחם בוער כשזרק אותו אל החור שיצר באבן, ואז שוב סגר אותו בתזוזה של ידו. החרב נלכדה עכשיו, הוא לא יכול היה להוציא אותה ולהכין את הקשת שלו בזמן שייקח לדיאבל דוב להגיע אליו, אבל זה לא שינה. הוא לא הזדקק לדברים האלה, לא רצה אותם, אפילו.

הם היו כלי מוות, ועכשיו, הוא היה כלי החיים. הוא עשה את כל מה שיכול היה לעשות, הוא שתל את הזרע, והשאר לא תלוי בו כמו שהאוקיינוס לא היה שייך לדגים.

הוא ראה אותם. עיניו של נוויל היו עצומות, אבל הוא ראה אותם בצורה מושלמת כאילו עמדו לצידו מתחת לשמש הקיצית הכי בהירה. חנה, הארי, רון, הרמיוני, ג'יני, כל אחד מחברי צ"ד שנפלו כאן, אפילו דולי ומאהר ואנשיהם שהפסיקו עם השנאה שלהם כדי להילחם מול הרשע הגדול שאיים על הארץ שאהבו. הם היו לצידו, חיים ובריאים, והוא הרגיש את כוחם עובר אליו, כוח אמונתם, אהבתם, אומץ ליבם ונחישותם שרים בידיו, עוברים בדמו עשירים ועמוקים יותר ויותר ממה שאי פעם יכול היה להיות בודד.

ומעבר להם, הסידה, הנשמות החיות והחיוניות של הטבע שהוא זכה בהן לפקודתו בגלל דמו ודמעותיו, טעמה של דאנו עצמה עדיין על שפתיו, ולא הייתה אפלה שיכלה להחזיק מעמד מול כזה אור. הוא היה כלום והיה הכול, ועלה מעל עצמו כדי להפוך לאור השמש שהאיר על האדמה הפגועה. הוא נאסף, נבנה, וזרועותיו נפרשו, גבו נמתח ופניו פנו לשמיים והוא היה הענן שהיה בתוכו הגשם, הרוחות הרכות שליטפו את הענפים השבורים כשהושיט את ידו ומעבר לורד שפרח מהאבן המוצקה, מעבר לעלים הירוקים והפרחים האדומים העזים שצמחו ביער הקרוע של דרוים סט ויותר ממה שחשב, אל כל אירלנד שבירכה אותו מול כאבה וצערה.

לאפלה לא היה סיכוי.

בכל פינה מהמקום אליו הגיע, הוא הרגיש את זה. נהרות ונחלים פרצו מתוך הקרח. מפלי מים יצאו מכבליהם כדי לשאוג בכוח מחודש. ערפל מדכא פוזר ברוחות החמימות שהחליפו את המשב המקפיא. עצים עירומים פעמו מכוח החיים, ופרחו בירוק ובפרחים עזים. דשא עדין שבר את האדמה הקרושה.

היה זה ניצחון האביב על החורף, נס פשוט שקרה תמיד מאז תחילת הזמן, נס של כל זרע קטן. היה אפשר לפגוע בו, היה אפשר לעצור אותו, אבל אף פעם לא לשבור אותו, כי הוא היה שם כל הזמן מחכה לקצת תקווה, ומה עוד הם היו אם לא התקווה שתמיד היה כדאי להתנגד לרשע, שאף פעם לא היה מחיר גבוה מדי למה שנכון, ושדמם לא נשפך לשווא כי הוא גרם לניצחון הקטן הזה.

הוא הרגיש את עצמו מתחיל להתרחק עכשיו, לא נוטש, אלא רק עוזב את זה ומאפשר לו לפעול בעצמו כששוב הפך לנוויל, איש אחד בכל המגבלות והפוטנציאל שלו. לאט, הוא פקח את עיניו, קם על רגליו ושחרר את חרבו כאילו התעורר מחלום, אבל חיוך קטן הופיע על פניו כשראה שזה לא היה חלום.

השמש כבר לא גססה באופק מאחורי ערפל אפור כפלדה, אלא זהרה חמה ובהירה על ראשו בזוהר של הצהריים, והורד היחיד שלו כיסה את הבמה בירוק מבריק, הגבעולים יוצרים מגן וכלוב שסגרו את הילדים של סמית' בביטחון מול מי שרצה לענות אותם. שתילים מתחו את זרועותיהם הירוקים והחיוורים אל השמיים בכל קרחת היער, ומעבר, היערות והשדות היו ירוקים ועשירים, הסימן היחיד לחורף הארוך והנורא היו כמה אזורים לבנים וקפואים שהתכווצו במהירות והתחילו להתאדות.

"מרשים." הדיאבל דוב הטה את ראשו בהכרה במיומנות של לוחם, אבל שום כניעה לא הייתה בקולו. "אבל הטריקים שלך לא משנים את זה שיש לי צבא ואילו אתה עומד לבד. אפילו חברך ראה את חוסר התוחלת ונטש אותך."

"הוא לא נטוש!" שיימוס ניצל את הסחת הדעת, והיה על בסיס הבמה עכשיו, יושב זקוף וגאה על גבו החום של קאפל כשהחזיק את חרבו של פינדיאס גבוה מעל ראשו ונתן לאור לנצנץ על הלהב הזהוב. הוא נראה בקושי בן תמותה, ממש כמו האגדה החיה שפעם ניסה להפוך את עצמו אליה בשביל אפל יותר, ועיניו נראו כמעט מאירות שוב בזוהר פנימי כשהסתובב אל הקהל.

"מי אתם?!" הוא דרש, קולו נשמע חזק בדממה ההמומה. "אני שואל אתכם עכשיו, מי אתם? כי אני יודע מי אני! אני אירי, וזה אומר שאני לא עבד של אף אחד! זה אומר שאמות לפני שאשתחווה, שאתלה לפני שאזחל, שאולי לא אסכים עם השכן שלי, אבל לעזאזל אם אתן לו לשנות את דעתי, שראיתי את החלקים הכי אפלים וקרים בתוכי ובתוך עמי, שגוועתי וסבלתי, נלחמתי ודיממתי, אבל אני עוד גאה ותמיד אהיה גאה! תקראו לי מיק ארור או סתם פדי ואני אשמח אפילו שאגרום לילדים שלכם להתחרט על כך, וכשאני קורא לעצמי החבר שלכם, לא תצטרכו להתפלל יותר!"

"אני יודע מי אני! תשאלו את עצמכם: מי אתם? בחירה שלכם, הזמן לענות הוא עכשיו!"

הוא נשם נשימה עמוקה, וסובב את קאפל כדי להסתכל על הדיאבל דוב, ולמרות שכבר לא צעק, מילותיו עדיין היו תקיפות, ואם בכלל, הן היו חדות יותר מכל מה שאמר. "אני הוא שיימוס פיניגן. אני בחרתי. אני בוחר להשתייך אל החיים, ואני בוחר להילחם. גו סאורה דיה אייר (1)!"

הייתה נשימה עצורה של דממה מוחלטת, ואז הכול קרה בבת אחת. הקהל התחיל לשאוג כאילו פרצה מפולת שלגים, ובאותו הרגע, הרים נוויל את קרנו של בוראבו אל שפתיו, והקדרה של בראן התפוצצה לעשרות אלפי חתיכות של אבן עתיקה ושבירה כשצבא הפיי הגיע.

הם באו במאות, יוצאים מהלהבות בהבזק שריון נוצץ וצעקות קרב שעלו לגן עדן והבטיחו מוות וניצחון בו זמנית. הסידה באו קודם, כל העוצמה של הטבע באה בהם, אבל אחריהם באו הסלקי (2) היפים והפיר בולוג (3) הענק, הדובאר צ'ו (4) המפלצתי והחצי כלב, הפאר דאריג (5) צהוב הפנים, וכל התות'ה דה דאנן (6) שחזרו אחרי הרבה זמן לעולם האדם כדי להילחם מול אויביהם העתיקים.

באותו הרגע, הרים שיימוס את ידו החופשית, ואלה ארוכה ומרושעת מעץ אטד הופיעה באוויר כשנופף בה אל האספסוף שרץ להקיף אותו עכשיו, פנים שקועות וגפיים חלשים מושטות כאילו לקחת את התקווה. "חמשו את עצמכם!" הוא צעק, וכשזרק את השליילי אל האוויר, הוא התפצל והתרבה, ונפל אל מאות הידיים הרעבות. "העבירו אותם עכשיו, יהיו מספיק לכל יד שתהיה מוכנה להניף אותו נגדו!"

זה לא היה מוקדם מדי, כי שאגת הצופים זכתה למענה אפל מצד צבאו של הדיאבל דוב, והרחוקים יותר התחילו להיאבק, ונלחמו בקרב קשה מלא בייאוש ובשנאה מול חיילי הגיהינום. זה היה צריך להיות טבח, וצרחות הפצועים והמתים נשמעו בבירור, אבל הם היו פנויים בגלל שכניהם החמושים, וחלקם כבר ניצחו את להב המפלצות שהובסו פשוט בגלל היתרון המספרי. היה זה טירוף, זה היה פשוט מהומה מלאה בדם, אבל נוויל בקושי היה מודע לכך, או אפילו לכך שהפיי עדיין יצאו אל הבמה מאחוריו.

נוויל הסתכל רק על הדיאבל דוב, והמבט המטורף לא השפיע עליו עכשיו. למרות שהוא זלזל בהם קודם, היה ברור שעכשיו ידע שמצבו נואש, והוא הוציא את שרביטו המחודד משרוולו בנחישות רגועה וקטלנית. "טיפש!" הוא ירק. "זאת לא הארץ שלך, למה שתרצה למות פה?!"

"זאת לא הארץ שלי," הוא הסכים בקרירות, ולמרות שחלק ממנו בהה בשרביט בקנאה, ורצה לקבל שוב את שלו, הוא עמד על שלו, לקח את המגן מגבו ואחז באסקלון בידו הימנית בחוזקה כשהחלו להקיף אחד את השני. "אבל אתה הפכת את זה לקרב שלי כשפגעת בחבריי. כשהרגת את אשתי."

"אתה מאוד נאה… כנראה שהזקן מתאים לך, בהחלט, למרות שהשאר מאוד מיושן." היה משהו ממש הגיוני באופן נורא בנימת קולו, וגם בטקס האפל, הוא פתאום נראה פשוט כמו הדוד המעצבן של מישהו שביקש רחמים בסמטה אחורית שהגיע אליה בטעות. "ואתה עדיין צעיר… בטח יהיו נשים אחרות. למה לזרוק את חייך עבור ילדה אחת קטנה וטיפשה עם כמה חברים מבית הספר שהיו חלשים מכדי לחיות?"

"אם היית יכול להבין," אמר נוויל בשוויון נפש, נהנה מהעימות שרצה לקבל כל כך הרבה זמן, "היית קרוב יותר לאנושיות ממה שאני חושב שאי פעם היית. אנשים לא הופכים למפלצות כמוך, דיאבל דוב, הם נולדים ככה, נולדים בלי לב כמו שיש אנשים שנולדו עיוורים או חירשים. אתה היית זרע רקוב, ויש רק דבר אחד לעשות עם זה."

אסקלון הונפה, מכה אכזרית וחזקה שיכלה לחתוך איש לחצי, אבל השרביט המעוות הבזיק, והוא הסתובב בקושי בזמן כדי לחסום את הכישוף במגן, החרב עצמה זזה. זה לא היה כמו כל הקרבות שהיו לו פעם, אבל לא היה זמן לפחד או לחשוש. הדיאבל דוב היה מוכשר יותר מכל לוחם - קוסם או בן תמותה - שאי פעם נלחם מולו, ונוויל מצא את עצמו מיד במגננה, לחוץ ומשתמש ברפלקסים שלו ובזריזות כדי להתחמק ולעצור את הקללות שעפו ופגעו בו כדי לפוצץ את הבמה מסביבם ולהפוך אותה לחצץ חרוך ומעלה עשן.

לא היה סיכוי להתקרב מספיק כדי לתקוף שוב עם אסקלון, אז הוא הפעיל את הקסם שלו, והרים את הגבעולים כדי לפגוע בעיני אויבו, וכשהדיאבל דוב צעק וקרע את הגבעולים הקוצניים, הוא זז. אסקלון חתכה את ההגנה של הקוסם האפל, ולרגע, כשהלהב פגע בגלימות האפלות, הוא חשב שהניצחון שלו.

אבל הפרצוף במסכה הסתובב אליו, ולא התדהמה מהפצע השתקפה שם. במקום, היה שם לעג צוחק, ונוויל רעד כשראה שלא היה דם על הלהב כשמשך אותו שוב.

הוא לא לקח שום סיכון הפעם. הגלימות השחורות התרחקו במהירות, ונוויל נחנק, ונאבק ברצונו כשניסה להילחם ברצון הפתאומי והנוראי להקיא. כמו שיימוס, הוא היה משוריין בצורה קלטית עתיקה, אבל הקשקשים המכסים של שריון העור שלו היו מעור אדם. הוא השתמש בקסם הנורא של אלו שנפלו, ובדמעות ובזעם שחנקו את גרונו הוא זיהה את צלקת הברק של הארי ואת הלחי החבולה של ג'ימי, האגרופים האדומים ודגלי שלושת הצבעים, הקעקועים של צ"ד והדרקונים של צ'ארלי, אפילו את סימן הלידה על הירך של חנה שאימא שלה קראה לו נשיקת פיה.

הדיאבל דוב לא נפגע, כי אסקלון לא חדרה את הבשר של אלו שמי שנשא אותה אהב.

צרחה של משהו גדול יותר מזעם יצאה ממעמקי הצער שלו והוא ניסה לתקוף שוב, אבל הרגע של השיתוק הנוראי פגע בו. השרביט שוב הבזיק, והיה ענן עשן פתאומי ומעוור, הבזק, קראק, וכשנוויל רץ, בלי שום מחשבה על ביטחונו, צעקת השנאה הפכה לאחת של כעס. הדיאבל דוב נעלם.

במשך כמה שניות הוא עמד שם, צועק בבלבול שהדיאבל דוב יחזור, יראה את עצמו, כל דבר, אבל לבסוף הוא הניד בראשו, והכריח את עצמו לחזור אל מה שמזכיר את השפיות בקרב שהיה גדול יותר מאיש אחד. בחוסר סבלנות, הוא ניקה את שאריות העשן במגן שלו, עיניו סורקות את השדה עבור סימן כלשהו לראש האפור ולמסכת הכסף ועבור מה שקרה כשהיה בדו קרב הפרטי שלו.

הקרב בבור מתחת היה גדול יותר מאי פעם. התות'ה דה דאנן הקיפו את כולם וחיסלו את צבא השדים, כשהם תוקפים משני הצדדים, אבל הנורא ביותר היה כשכוחות האופל לחמו באספסוף האנושי, ושם הקרב היה אכזרי יותר. גם כשהיו חמושים, הקהל הזה היה גווע ברעב ומדוכא, ורק רוח הקרב שלהם מנעה מזה להפוך לטבח אמיתי כשלהבים הבזיקו ואלות הכו במתכת ובעצם, הדם נשפך באוויר ומכתים את האדמה באדום לרגליהם.

נוויל לא בזבז עוד זמן, ורץ למקום בו סידה בצורת עץ בוקיצה החזיק את ראשו של פיניקס וקפץ על האוכף בקלילות רבה מדי, האדרנלין לא מאפשר לו להסס כשהריץ את הסוס אל קצה הבמה ואל הסופה בקפיצה אחת וחזקה. זה היה כמו לדחוף זרם נהר אדיר כדי להגיע אל החזית, אבל פיניקס נולד וגדל בדיוק לכזאת מלחמה מיושנת, ולא הייתה שאלה של חבר או ידיד כששיני ופרסות הסוס ריסקו גופים מפלצתיים בבטחה כמו הלהב של הרוכב שלו.

הם היו מספיק קרובים לקצה קרחת היער שבה קצת מהיער הישן שרד, ונוויל השתמש באסקלון עצמה כשרביט, ותיעל את הקסם דרך החרב כשהניף אותה אל העצים, ישנים וחדשים. בפעם הקודמת הם היו המתנקשים העיוורים של הדיאבל דוב, אבל עכשיו הם היו נתונים לפקודתו, והוא הפנה אותם אל השדים, ושמע את קריאת הניצחון המטורפת שלו כשענפיו של עץ סמבוק התכופפו והרימו את אחת מהלינשיות בעלות פני הגווייה מהשדה וקרעו אותה לגזרים כשהם שפכו את הדם שגנבה מקורבנה.

חצי מהקהל השתמש בשמו של שיימוס כקריאת קרב, וראשו של נוויל הסתובב, מחפש סימן לחברו כשהוסיף את קולו לרעש, אבל לא הייתה צעקה בתשובה, שום הבזק של חרב זהובה, ולמרות שכמה יצורים, מוארים ואפלים, התנשאו מעל ראשיהם של בני התמותה, הוא היה האיש היחיד על הסוס, וקור עבר בו כשהוא ראה צבע נחושת על האדמה המדממת. הוא סובב את פיניקס, והתקדם לכיוון בו ראה את זה כשקיווה שהיה זה רק שיער אדום של קורבן אדם, אבל עוד כמה צעדים קשים חיסלו את האמונה הנואשת.

קאפל נח על צידו בדשא החדש והקרוע, עיניו לבנות וגרונו חתוך, ומתחתיו, ראה נוויל את השאריות המכוסות בבוץ של אשפה מלאה בחצים שבורים, החוט הרפוי והקצה הכסוף של קשת שבורה. ליבו קפץ אל גרונו, ולמרות שהמשיך להילחם בהיסח הדעת, היה זה כאילו כל המאבק מאחוריו החליט פתאום לשתוק. לא יכול להיות… לא אחרי… לא עכשיו, לא כשהניצחון היה מספיק קרוב כדי לטעום אותו בדם המריר באוויר.

"השתעממת שם למעלה, מה? החלטת לבוא ולשחק עם הגדולים אחרי הכול?"

"שיימוס!" האיש האחר הופיע כאילו מהאוויר, חרבו הזהובה אדומה ושחורה מרוב דם, אבל למרות שהיה מכוסה בו, שיערו הארוך נוטף, ידיו זזו בקלילות כשחתך ודחף, לא היה היסוס של כאב בתנועותיו, וקולו היה צלול וחזק, חיוכו לבן ונוצץ וכמעט ילדותי. נוויל הניד בראשו, והסתכל שוב במהירות על גופתו של קאפל, על הקשת השבורה מתחת. "אבל ה -"

"לא צריך חרא לטווח ארוך בכל מקרה," הוא משך בכתפו, לא מבין בכוונה. "הכול זה קרב פנים מול פנים, וזה חתיכת בלגן מזוין!" עכשיו נימת קולו התקשחה, הביטחון הקר של מפקד כמוהו, ונוויל השתיק את הפחד וההקלה שלו כשהקשיב, והפך את אסקלון באחיזתו כדי לדקור מתחת ללסת של ענק אפור-עור שהתקרב אל איש זקן שלקח את האלה הקוצנית של דולאהאן מת. "התשוקה לא תנצח כאן, מנהיג נועז. אנחנו סופגים הפסדים כבדים. הגיע הזמן להפוך את זה, ולהפוך את זה מהר לפני שאירלנד תאבד עוד מבניה. הדיאבל דוב?"

"נעלם," הודה נוויל. "לכדתי אותו על הבמה, אבל אז הוא נעלם לי… לא התעתקות, אבל מספיק קרוב."

"אז הוא לא הדאגה שלנו עכשיו," הודה שיימוס. "תגבורת לחזית, לפצל, להקיף את השניים ולהתחיל לסלק אותם מהאספסוף כדי להחזיר אותם -"

"חזרה אל האויינאגט." הנהן נוויל במהירות, ועצר רק כדי לשלוף את אסקלון מגולגלתו של בארגסט שנפל, רגליו זזות בחולשה, ומת מתחת לעשרות אלות שהרביצו לו וחיסלו אותו. הוא הפיל את רצועת המגן שלו אל המרפק שלו, ושחרר את ידו כדי לקחת את קרנו של בוראבו מחגורתו, והוא קרא קריאה, וידע בלי לדעת שלא הייתה זאת תקיעה ארוכה אחת, אלא סדרת תקיעות קצרות שלא זימנו, אלא כיוונו.

הגיע הזמן להפוך שבע עשרה שנים ולהחזיר את צבאות הגיהינום למקום בו היו שייכות.

כפי שדאנו הבטיחה, הפיי ענו לזימונו מיד, ועזבו את התוהו ובוהו של הקרב הלא מאורגן כדי לתקוף ישירות. כמו חנית חיה, הם עברו אל מרכז צבאו של הדיאבל דוב, ולא הייתה אחדות נגדית מולם כשפילגו את הצבא האפל לשני חלקים, ואז הסתובבו כדי להקיף את החצאים השבורים.

נוויל ושיימוס החליפו הסכם קצר ללא מילים במבט, ואז שניהם נפרדו, כל אחד לצד שלו, ונוויל נלחם בדרכו אל קצה הצד השמאלי, תשומת ליבו מכוונת אל לוחם גבוה וכסוף עור עם עיני ברקת שהיה עטוי קסדה מרשימה של מפקד עתיק. "תסלק אותם!" הוא הצביע על הבמה עם אסקלון, פיניקס מזדקף כשמשך את המושכות כדי לסובב את הסוס. "למעלה! אחורה! תחזיר אותם!"

הנהון, פקודה שצעק בגאלית חסרת זמן ששמע אותה ממפקד הפומוריאנים במרחק קטן ולפני המון זמן במקום הזה, והם זזו. עדיין נלחמו, כל מטר מכוסה בדם ובכאב, אבל עדיין זז, רועים חסרי רחמים שמובילים את הצאן לטבח. נוויל עצמו הצטרך לעשרת לוחמי הפיי החזקים ביותר, והשתמש במהירות ובגובה שפיניקס נתן לו כדי לעבור את קצה ההמונים, למנוע מהמפלצות לעבור, מתערב כדי להציל את מי שהקרב עמד לקחת מהם, משתמש בקשת שלו כדי להרים את אלו שנועדו להוביל או שהיו צמאים לדם.

היה זה לא פחות אלים מהפעם האחרונה שנלחם פה, אבל הפעם הכול היה שונה. הפעם, הוא היה מוכן, חמוש ומשוריין בדיוק עבור קרב כזה, ואסקלון הייתה כמו חלק מגופו, זזה במהירות ובבטחה במכה אחת שלא התעייפה אחרי השנייה כדי לחסל פרצופים אכזריים ולחתוך גפיים שחורים.

כל אחת, כל אחת הייתה נקמה, נקמה על מה שלא עשה קודם. בין אם זה היה נכון או לא, זה לא שינה, כי הנה איש הזאב שקרע למאהר את הבטן. אלו, שרוסקו מתחת לפרסותיו של פיניקס, היו היצורים הקטנים והאלימים שהורידו את זכריה. שם, צורחת בייסורים כשהלהב שלו בבטנה הייתה המכשפה כחולת הפנים ששברה לדמלזה את הצוואר. ומי שנהדף בידי המגן שלו ישירות אל מכות האלה מהקהל היה הדולאהאן שקרא בטפריו את החזה של ג'ורג' וגרם לליבו של התכסיסן להפסיק לפעום.

משהו הוטח חזק בגבו, וגרם לו ליפול על הקרניים הגבוהות של האוכף, אבל האוכף עוצב כדי שאביר יוכל להיות עליו גם אם נפצע, והוא ניצל ממוות בטוח שהיה קורה אם היה נופל אל הקרב שהתחולל לרגליו. פיניקס צרח בכאב, הסתובב בטירוף, והוא הרגיש ושמע נשימה חמה מבעד לשריון, ומשהו כבד וחד ציפורניים נצמד לו לגב, מנסה לעבור מספיק כדי להגיע אל עורפו החשוף.

נוויל הסתובב, חתך עם אסקלון, אבל זה היה נשק ארוך מדי בשביל התוקף שממש היה עליו, והוא התכופף והזדקף, מנסה לנער אותו, אבל הנשימה החמה הגיעה אל שערו, ריר חם נוזל על צווארו, והוא שמע את הנוצות בחצים שלו מתרסקים כשהלסתות החמיצו במילימטרים.

החצים.

במהירות, בלי לבזבז זמן על התעסקות ברצועות, הפך נוויל את החרב וחתך בחזה שלו, כשהוא סומך על השריון שיגן עליו כשעף חזק הצידה. הרצועות נחתכו, האשפה נפלה מכתפיו, ואיתה הדבר שנצמד על גבו, והוא הציץ רק לרגע בפומוריאן בעל פני-החזיר לפני שנאבד במהומה. החזה שלו שרף, מבט למטה הראה לו שהלהב החד פגע ביותר מצמר ועור, אבל החתך היה שטחי, והוא התעלם ממנו כשהמשיך להילחם.

הם הפרידו לחלוטין את שני החצאים של הצבא עכשיו, ולמרות שלא ראה את שיימוס, הוא סמך על כך שחברו עדיין חי, כי היה לו יותר מדי קשה להשגיח על החיילים שלו. אולי לאחר שחשו מה עומד לקרות, התחילו יצורי האופל לתקוף בשיתוף פעולה גדול יותר עכשיו כשהתקרבו אל מרגלות הטבעת החיצונית של הבמה, והם תקפו את יריביהם בכמה התקפות קצרות ורצחניות שנועדו לשבור שורות, וירשו להם להתאחד ולשלוט בשדה.

זה היה החלק הכי מסוכן, נוויל ידע. להביא אותם לא רק אל הבמה ואל תוך האויינאגט, אבל גם לא לתת להם להשתחרר כשזה נעשה, כי כאן, בקצה האבנים עליהן לפני מספר רגעים זה היה הכי רחוק מהחזית, היה המקום בו הקהל שבחר לא לענות לאתגר של שיימוס מכווץ באימה. הזקנים והצעירים, אלו שהיו חלשים מרעב ולא יכלו לעמוד או חולים מדי כדי לנסות להילחם, הם נתנו לשדים תקווה לטעום בפעם האחרונה דם חסר אונים, אבל אסור היה לו לתת להם.

צרחה חזקה, גבוהה וחדה יותר מאלו שכבר נשמעו ברעש החזק, ותשומת ליבו גרמה לכך שפיניקס כמעט הסתובב כולו, והוא לקח את הרומח כשראה שאחת מהחיות השתחררה. היא הצמידה אישה לאדמה, רק הבגד המזוהם שלה מופיע והשיניים הנוצצות, אבל אצבעותיו של נוויל מצאו מוט שבור במקום בו היה הרומח.

הוא היסס לחלקיק שנייה, לא בטוח, ואז האישה שוב צרחה, והוא רכן על צווארו של פיניקס, עולה על האוכף כאילו היה בטורניר, השאריות של הרומח עדיין מספיקות כשהסתער. הייתה זאת פרודיה אפלה על המשחק שהעביר איתו כל כך הרבה אחרי צהריים חמימים עם קיי כשהאימונים ה'אמיתיים' נגמרו להיום, אבל זה הכין את כוונתו וייצב את ידו, המטרה האמיתית, והקצה המשונן של הידית פגע בגבו של היצור חזק כפי שרצה.

ועכשיו הקצה שהוביל את הקרב הנוראי הזה התקרב לטבעת החיצונית, והוא נשף בקרן בפעם השלישית, מה שגרם לכל אלו שריחם עליהם ללכת לעורף, להוסיף מסה שתוכל לדחוף אותם בחזרה. אולי הקהל חש מה עשו, אולי זה היה רק הפחד מההתקפה, אבל למרות שנסוגו, והרשו לפיי לחטוף במהלך ה - דקות? שעות האחרונות? הוא לא ממש ידע, וזה לא שינה - הם שוב הסתערו, וזה היה מספיק.

מישהו צעק את שמו, ונוויל הסתובב באוכף כשהם נלחצו אל האבן השבורה של הבמה, מחייך בגדול כשראה את שיימוס, עדיין חי ולא פצוע בכלל בחלק שלו, מופיע בצד השני. הוא הטה את הלהב של אסקלון אליו, חיוכו מתרחב בטירוף. "אני ניצחתי!"

"אין סיכוי!" צעק שיימוס בחזרה, חרבו לא מפסיקה כשהתחיל להתקדם באיטיות במדרגות מהטבעת התחתונה אל הבמה עצמה. "אתה פצוע, מורידים נקודות!"

"אתה איבדת את הסוס שלך!" הוא החזיר, והייתה שתיקה קטנה כששיימוס חיסל סקדוגנגה (7) מכוערת לפני שקרץ מעבר לכתפו, והצדיע בלהב הזהוב שלו.

"הוגן מספיק… אז נגיד שזה תיקו?"

"בטח!" זה היה קל יותר עכשיו, הרבה יותר קל. ברגע שהראשון מיצורי האופל נדחף אל המדורה הבוערת, הברירה התבהרה לשאר. במשך שבע עשרה שנים, הם שלטו כמלכים של ארץ שלא הייתה מוכנה שהיצורים הללו ילכו ביניהם, אבל לא הייתה שאלה שזה כבר לא המצב, והשדות הירוקים של האויינאגט נראו בבירור מבעד ללהבות הבוערות. כשהם נאלצים לבחור בין מוות אלים או חזרה לגלות, ההחלטה הייתה קלה לרובם, והם רק נאלצו לעצור סוררים וכמה שניסו לתקוף כשהשאר הלכו ברצון רב אל העולם הבא.

ואז, בפתאומיות בה זה התחיל, זה נגמר. עוזריו הנאמנים של הדיאבל דוב חוסלו בגל הראשון, נפלו בערימות גלימות לבנות שהפכו לאדומות או קשורות לרגלי לוכדיהם, ונוויל עצמו הכה את השד האחירון שסירב לעבור: פומוריאן בעל גוף דוב שבקושי הצליח לשפשף אותו בציפורניו לפני שאסקלון חתכה את השאגה שלו לחניקה אחרונה.

השקט נשמע בדרוים סט במשך כמה רגעים המומים, נשבר בידי אנחת הפצועים, הנשימות המתנשפות של המנצחים, אבל נדמה כמו דממה מוחלטת אחרי ההתרסקות והשאגה של הרגע הקודם. שני הקוסמים בהו אחד בשני בתדהמה מעבר למדורה, לא מאמינים שעשו זאת, שניצחו, אבל לאט, כמו גל, צליל חדש החל להישמע בקרחת היער המדממת.

זאת הייתה צעקת שמחה, פראית ומאושרת כמו שנשמעה באבנים השבורות של האולם הגדול בהוגוורטס לפני שנים רבות, ונוויל נתן לה לסחוף אותו, והרים את אסקלון גבוה באוויר כשתפס את שיימוס בחיבוק מטורף ואסיר תודה. היו מאות, אולי אלפים שצפו, זרים כולם, אבל זה לא שינה כשצחק ובכה, כשדמעות ההקלה והניצחון והצער עבור כל אלו שלא ראו זאת נשפכו ללא בושה על לחייו המכוסות בדם.

הצעקה הפכה עכשיו לקריאה, ועיניו של שיימוס התרחבו בתדהמה כשהיא התבהרה, פניו מאדימות בבושה לא צפויה אפילו מבעד לזוהמה, אבל הוא הסתובב לבסוף, מניף את חרבו של פינידיאס ומשתחווה עמוקות בתיאטרליות.

מי אתם?! מי -

קראק, מחריש אוזניים ונורא, עבר פתאום, וכמה אנשים עפו מרגליהם, מתים לפני שפגעו באדמה כשמכת ברק פגעה בקהל כמו להב ענק והרסני. אלו ששרדו את הפיצוץ הראשון נסוגו לאחור, הצעקות הפכו לצרחות כשדמות אחת, בגלימה שחורה ומסכה כסופה, הלכה באיטיות, באצילות, אל בסיס הבמה בה הקים לו מזבח.

עיניים חומות הסתכלו על כחולות, ולא היה צריך להגיד כלום, כי שניהם ידעו. הם הכריזו על ניצחון מוקדם מדי, אבל עדיין ישיגו אותו. מה שזה לא ידרוש מהם.

(1) בשם אלוהי אירלנד.

(2) יצור שחי ככלב ים אבל הופך לאנושי באדמה.

(3) קבוצת המתיישבים שפעם שלטה באירלנד.
(4) כלב מים שהוא כמו חצי כלב, חצי דג.
(5) פיה עם גלימה אדומה.
(6) יריבי הפומוריאנים, שהם החסידים של האלה דאנו.
(7) הולך לילה. ענק אכזרי.