סלואה, פרק 26: המאמץ האחרון

המאבק האחרון...

האם הדיאבל דוב יחוסל סופית? האם האור יגיע אל אירלנד? ומהו המחיר שנאלצנו לשלם?

פרק 26

המאמץ האחרון

אף אחד לא דיבר, אף אחד לא זז כשהדיאבל דוב עלה באיטיות במדרגות הסדוקות, אבל כשהגיע לבמה, נשם נוויל נשימה עמוקה, והרים את אסקלון כך שחודה ירחף מעל החזה העטוי, קולו יציב מאוד כשהסתכל בעיניים הקרות. "זה נגמר. הצבא שלך הלך."

מתחתיהם, הקהל התאושש מהתדהמה הראשונית, והם שוב התחילו בצעקה, רק הפעם שנאה, ולא שמחה, הזינה אותה כשהיא התחזקה בכל פעם. "הרגו אותו! הרגו אותו! הרגו אותו!"

כאילו היו חירשים לחלוטין לציווי הזה, שני האנשים הסתכלו אחד על השני, ונוויל נאלץ להילחם כדי לדכא את הרעד שעבר בו כשהחיוך המוכר, כמעט מזלזל, הופיע על הפה הדק. סלעים וסכינים, ענפים ולהבים עפו אל הקוסם האפל עכשיו, אבל הם קפצו ממגן בלתי נראה, ואף אחד מהם לא זז כתוצאה מהזעם חסר התועלת. "אה, אבל זה לא נגמר, נכון?" אמר הדיאבל דוב חלקות, והפריד בין גלימותיו באצבע אחת, בדיוק כדי לאפשר הצצה על ההגנה הנוראית שלו מתחתיהן. "אתם לא יכולים להניח עליי יד כמו קודם, אף אחד מכם."

"הרגו אותו! הרגו אותו!"

בשקט, הניף נוויל את החרב כדי לפגוע הפעם, כדי להבין שלמרות כל האהבה שהייתה לו עבורם, האנשים מאחורי השריון המזוהם הזה כבר הלכו, עורם משומש כנגד מה שהיה רצונם וכנגד רצונו, אבל משהו לחש לא לתקוף, עדיין לא, והוא עצר. האמונה העבירה אותו עד עכשיו, ואם למד דבר אחד זה לסמוך על האינסטינקטים הללו, בעיקר כשהם התנגדו למה שניסה לעשות.

למרות זאת, הוא לא נכנע, ראשו הורם גבוה כשהרגיש כעס ילדותי כי עדיין נאלץ להרים במעט את מבטו כדי להסתכל בעיניו של הדיאבל דוב כשיכול היה להסתכל על רידל עצמו בגובה העיניים. "הייתי יכול להרוג אותך קודם, אתה יודע -"

"אני יודע שכאן אני עומד," הוא נקטע בתחושת חוסר סבלנות מבטלת, האצבעות עטויות הכפפות השחורות נעות. "אם אתה יכול יותר מסתם לדבר, למה?"

"כי -" נוויל התחיל, אבל שוב נקטע, וידו התהדקה עוד יותר על ניצב החרב, בקושי מסוגל לעצור את הרצון לדחוף אותו בכל כוחו. סנטימטר של אוויר ועוד קצת של עור ועצמות, כמה זה יהיה קל…

"אתה הילאי, לא?" הוא מצמץ, נבהל לשמוע תזכורת ממה שהוא עצמו כמעט שכח, מה שהיה פעם, והדיאבל דוב ידע את זה, החיוך התרחב. "טוב… הנה אני."

הזרועות הארוכות התרחבו במחווה של קורבן, והגלימה נפלה כשהוא סובב את ידיו הריקות. "אני האסיר הנמלט מספר אחת עבור הכתר, והאם לא תהיה זאת פגיעה בתפקיד להרוג אסיר שנכנע עבורך בכנות?"

"בכנות!" הכעס של שיימוס פגע באוויר כמו סטירה כשזז קדימה, פניו מעוותות בשנאה  ברורה לרגע לפני שירק גוש רוק גדול על המגפיים היקרות. הדיאבל דוב לא הגיב, אבל לשיימוס לא היה אכפת, והוא הסתכל על נוויל במקום, עיניו בורקות. "אל תקנה את החרא שלו, מנהיג נועז! הוא לא נשם בכנות מאז שאימא שלו קיללה את היום בו הרחם המסריח שלה הפיל אותו לעולם הזה!"

"אל תדאג," אמר נוויל בקרירות. חיוך משלו הופיע על קצה פיו כשהוריד את הלהב של אסקלון קצת יותר, ושם אותה בזהירות בגבול בין השריון והגרון העירום מעל. "חוץ מזה, ניתנה לי סמכות מיוחדת מהשר עצמו להשתמש בכל כוח שאני מרגיש שנחוץ." הבעת הפנים של אויבו הראתה פחד לראשונה עכשיו, והוא ידע את זה ונהנה מכך שעיניו הזינו את הפחד הזה. הוא היה חייל בגלל צורך, מטבעות היה איש רחום, אבל כפי שכבר הזהיר את חברו, המפלצת שעמדה מול חרבו כעת לא הייתה ראויה לשום עדינות שהייתה בו.

"אבל זה לא היה עבורי, נכון? בכלל לא האמנת שאני קיים, אם אני זוכר נכון. זה היה עבור חברך היקר שם." המילים נאמרו בתחילה במהירות, אבל אז הוא מצא שוב את הביטחון הלועג, וקולו נשמע מעל לאספסוף מתחתיו שדרישותיו נפסקו כדי להסתכל עליהם בנשימה עצורה. "או שהוא לא אמר לכולכם שהיה רוצח לפני שהכתרתם אותו כגיבורכם? או, איי! רוצח פשוט! קר דם ומתכת קרה בסמטאות, זאת דרכו, לחרוט על קורבנותיו כמו אווז של חג המולד!"

שיימוס צחק ביובש, לא טורח לבטל את האשמה אבל גם לא מראה שום סימן בושה כשמשך בכתפיו בקלילות. "אולי כן, אולי הייתי רוצח בשביל כמה אנשים שלא הגיע להם גורל טוב יותר… אבל בוא לא נשווה את הדם על ידינו, או ששלך יספיק כדי להטביע את נשמתך השחורה מאה פעמים!"

"דם הוא דם, ילד!"

"אז בוא נראה קצת משלך אם הכול זהה." זה היה כל כך מהר עד שלא היה יותר מטשטוש, אבל שיימוס התכופף מתחת ללהב המושט של אסקלון, וחרבו של פינדיאס נדחפה אל הזקן האפור, וטיפת דם אחת קטנה שזלגה הייתה הסימן היחיד למקום בו המתכת פגשה את העור.

"ובוא נראה קצת משלהם." קולו היה רגוע מדי, יציב מדי, אבל אז נוויל ראה את השרביט בידו, והצביע לו על שיימוס, אלא מאחוריו, אל הקהל. האיום היה רהוט למרות הכול, והמבט היה מלא בקללות כששני האנשים התרחקו, נשקיהם מורדים והוא צוחק בלעג.

"אתם רכים, שניכם, חלשים כמו תינוקות בלב! אני זה שאומר איך הכול יתרחש מכאן ואילך, תודה רבה לכם." השרביט הסתובב, רשרש באופן מבשר רעות, ומתחת נשמעה השתנקות כשהדיאבל דוב הסתובב מספיק כדי שכולם יראו כשקולו הורם. "או שאתם מספיק גברים כדי לראות את כל האנשים הללו מתים כדי שתוכלו לקבל אותי בתנאים שלכם?"

"חשבתי שנתת את  עצמך מרצון לפני רגע?" אמר נוויל במרירות. "כנראה שינית את דעתך?"

"הבחירה שלך, הילאי. אני אלך איתך, או שאלך לאויינאגט."

"כדי שתוכל לחזור יום אחד?" שיימוס הניד בראשו בכעס, טיפות דם וזיעה מכתימות את האוויר כשאגרופיו נקמצו. הוא נראה כמעט חייתי בזעמו, פניו אדומות כל כך עד שנדמה היה שפסי הדם הם חלק ממנו כשהם שקעו אל העור. "אם תלך אל האש הזאת, אתה לא הולך לשום מקום חוץ ממעמקי הגיהינום, אני נשבע בשם של אימא שלי!"

"ואם כן? ואם תהיו מספיק ברי מזל כדי שכמה מהאנשים הללו יוכלו לחיות? מה אז?" הדיאבל דוב הצביע עם השרביט בקלילות אל האדמה החרוכה מתחת. "מלכי הסיוט, תהיו כולכם. אדמה שהושמדה, אנשים גוועים, שום יבול במשך שנה לפחות, מבודדים מכל העולם בחוץ… חתיכת פרס, לא?"

הייתה שתיקה ארוכה, ולתהדמתו של נוויל, שיימוס הנהן, והכעס הפך להבעה חושבת אמיתית. "הוא צודק, בעצם."

הוא הסתובב, שוכח לחלוטין מהדיאבל דוב כשפיו נפער בחוסר אמונה. "שיימוס!"

"האמת היא האמת, מנהיג נועז." חברו משך בכתפיו, פורש את ידיו כשהחזיר את חרבו ברוגע אל הנדן לפני ששוב התקרב אל הדיאבל דוב, מקיף אותו בצעדה מחושבת וזהירה כשסובב את זנב הסוס שלו בזהירות בין אצבעותיו, קולו קליל בלי להתאמץ. "דפקנו אחד את השני, לא? אנחנו עומדים כאן, ואין דרך לנצח פה, נכון? אתה תלך לגיהינום או לגלות או לכלא אבל בכל מקרה אתה תהיה מנודה בכל מקום אליו תלך, אבל גם אנחנו מנודים. אז השאלה שלי אליך, היא…"

ועכשיו הוא עצר, פניו מוסתרות כשנעמד והסתכל על הקוסם האפל בעיניים, מסתכל על הפרצוף במסכה, מילותיו עדיין הגיוניות ומדודות, אבל בנימה קרה יותר מכל ליל חורף. "אתה באמת מאמין, מעומק מה שאתה קורא לו לב, שתוכל להילחם מולי? תסתכל לי בעיניים ותחשוב ממש חזק לפני שתענה."

נדמה היה שמשהו במבט הכחול העז ממש הבהיל את הקוסם האפל, והוא צעד צעד לאחור, מכריח את קולו להישמע מלגלג. "מה זה?"

"אני אתערב איתך." המשיך שיימוס כאילו לא דיבר, השיחה נשמעת בקלות ואיכשהו עדיין פרטית כמו שיחה אינטימית בחדר השינה בין מאהבים. "הימור דם, הקסם הישן ביותר. הניצחון שלך מול שלנו."

נוויל לא יכול היה לסבול יותר. לא היה לו מושג במה שיימוס משחק, אבל הרעיון לשים את כל מה שזכו בו אחרי מאמץ כזה על הכף בהטלת מטבע …! "אתה יצאת מדעתך?!"

"אולי אני כן, אבל כך גם העולם בימים הללו."

"אני לא יכול לתת לך ל -" הוא הניד בראשו, הולך שוב קדימה, אסקלון כבר מתחילה להתרומם כששיימוס הסתובב אליו, עיניו בורקות.

"סתום, לונגבוטום!" זה עצר אותו לחלוטין. אף פעם, בכל שנות החברות המסובכת שלהם, שיימוס לא קרא לו בשם המשפחה שלו, וזה היה כזה מפתיע עד שהוא יכול היה רק לפעור את פיו בטיפשות, שותק מרוב תדהמה ולא מרוב צייתנות. "זה לא העסק שלך! ככה זה היה צריך להיות מלכתחילה!"

כאילו נוויל הפסיק להתקיים, שיימוס הסתובב שוב אל יריבו, והוא שמע את החיוך בנימה של האיש השני. "הוא ואני."

"אתה עניינת אותי, ילד, באמת," הדיאבל דוב התוודה בנעימות. "אני מסכים לשמוע על ההימור שלך."

"בלי צבא. בלי שריון. בלי קסם." מנה שיימוס את התנאים על אצבעותיו, לא שובר קשר עין. "רק הלהב שלך ושלי, איש מול איש כפי שצריך להיות, והמוות על הכף. תהרוג אותי, וכל מה שזכינו, כל הניצחון שלנו שוב שלך. יהיו לך שוב הצבא שלך והארץ שלך, ולעולם לא נוכל לאתגר או להפריע לך יותר." קולו הפך ללחישה קטנה, ונוויל שמע שוב את צל הטירוף שחשב שנעלם כבר. "אבל כשאחתוך את הלשון המשוננת שלך בפה שלך, אתה מוותר על הניצחון שלך."

"ולמה שתחשוב שאסכים למשהו טיפשי כזה?"

"איך הוא טיפשי אם אתה כל כך בטוח שאני סתם בריון מטומטם מסמטאות? ומה יש לך להפסיד שלא הפסדת כבר?" הוא שוב צחק, והצביע בקלילות אל השרביט המסוקס כאילו לא היה כלום חוץ מסתם שורש. "אתה חושב שאמצמץ בגלל כמה בני ערובה? הבהלת אותי, אני מודה, אבל אחרי שיש לי סיכוי לחשוב? זין, גרמת לפי עשרה מהם לגווע ברעב, וחוץ מזה אני רוצח, לא?"

עוד שתיקה, המתח מרגיש כמו דבר מוחשי וכבד שחונק את האוויר, ולבסוף הדיאבל דוב קימט את מצחו, והטה את ראשו לנדן בחרבו של שיימוס. "אין לי חרב."

"לא לזה התכוונתי." כשהוא צועד לאחור, שחרר שיימוס את החגורה על מותניו, ונתן לחרב ולשאר הדברים ליפול על האבנים, אבל מיד, כאילו בקסם, הלהב הישן מידית שנהב היה בידו, והוא שוב הרים אותו אל האור, מעביר אצבע אחת על הלהב המשונן בליטוף ללא מאמץ. "יש לך סכין, ואוי, שה יקר שלי, גם לי."

הדיאבל דוב הרים את ידו, והסכין הטקסית הכבדה עפה מהמקום בו נפלה בחצץ ליד המזבח בו קורבנותיו עדיין היו קשורים בתוך כלוב הגפנים המגונן. לרגע, כששני האנשים הסתכלו אחד על השני, נדמה היה שזה עומד להתחיל מיד שם, אבל הוא לא תקף בכלל, רק שם אותו בחגורתו כשהשתחווה בנימוס לא לחוץ בכלל והושיט את ידו הריקה. "אז התערבנו."

לפני שנוויל יכול היה למחות במילה, הנמשים המוכתמים בדם לחצו את האגרוף הכבד והרחב, והוא חש את הקסם החזק שנוצר ברגע שעסקת השטן נחתמה. לחיצת היד עצמה הייתה מתורבתת ומנומסת באופן מוזר, בלי שום ניסיון לרסק או למשוך כל צד, והדיאבל דוב היה הראשון שהתרחק, מנער את גלימתו החיצונית ואוחז בסיכות הזהב שחיברו את שריונו אל כתפיו כשהטה את ראשו אל שיימוס. "אני אלך לקראתך, בעצם, בגלל שרדפת אחרי האנשים שלי הרבה זמן, וזה בטח עייף אותך מאוד… כמה דקות להסדיר נשימה בזמן שאנחנו נוריד בגדים?"

שיימוס לא זז, עיניו חריצים דקים של חשד שהיו, עבור נוויל, הדבר הכי מעורר תקווה שראה עד כה. "תזוזה אחת, יא זין, טריק אחד שתנסה, ו -"

"הסכמנו על משהו, לא?" הדיאבל דוב נשמע פגוע מהרמז. "מה אשיג אם אוותר כל כך בקלות על דרך להיפטר ממך?"

זה כנראה סיפק את שיימוס, והוא הנהן, מפנה את גבו ללא דאגות כשהתכופף כדי להסיר את השריון שלו. נוויל צפה בו לרגע, מופתע כששני הקוסמים הורידו רצועות ושריונות, נראים כאילו רק כבוד וכמה אוניות היו על הכף בהימור הברברי הזה, אבל אז הוא הניד בראשו, ממהר לכרוע לצידו של שיימוס. "אתה לא יכול לעשות את זה!" הוא לחש במהירות. "זה -"

"זה כבר נקבע."

נוויל נשם נשימה עמוקה, נשך את שפתו התחתונה בגלל האמת הזאת, אבל אז הלסת שלו התהדקה בעקשנות חדשה, והוא תפס בידו של שיימוס כשהחל לשחרר את הרצועות שהחזיקו את מגני הידיים שלו. "אם זה צריך לקרות, בשם מרלין, לפחות תן לי!"

"לא." התגובה הייתה רגועה, פשוטה, אבל התחושה של הבהלה עלתה כשנוויל שם לב כמה בקלות ידו הקיפה את ידו השרירית של חברו, ואז הביט בכתפיו הרחבות של הדיאבל דוב.

"הוא פי שניים ממך בגודל!"

"ואני חצי ממנו בגיל וטוב יותר פי שלושה ממה שהוא יודע." מגני הידיים נערמו בקלות מעל מגני המותניים, לאחר מכן השריון, ועכשיו הוא משך את הקוקו משיערו, ועשה פרצוף כשהשערות המוכתמות בדם התנגדו למאמציו למשוך אותן לשלושה כיוונים לפני שהתחיל לקשור אותן שוב. "נראה לי מספיק הוגן. ועם כל הכבוד, מנהיג נועז, לא תשרוד שתי שניות."

"גם אני התאמנתי, אתה יודע." מחה נוויל. "אני חושב שהדגמתי כבר יותר ממספיק שאני יודע מה אני עושה."

"אי פעם השתמשת בסכין, מנהיג נועז?" אצבעותיו של חברו עדיין זזו, אבל עיניו הסתכלו על אלו של נוויל, והוא הרגיש משהו מלוכלך שוקע בבטן שלו בגלל הכיעור של מה שהיה שם. זה היה רוע שהיה אפילו גדול יותר בדרך מסוימת מהתהום השחור שראה כשהסתכל על עיניו של הדיאבל דוב, כי הוא היה בשר מרקיב שנשר טרף, לא אדם, ועם כמה שרצה, הוא לא יכול היה להסית את מבטו כששיימוס המשיך. "לא באימונים, על גרון של אדם. שונה מחרב כמו לנשק את אימא שלך ולנשק זונה. אין דבר יותר אינטימי, תאמין לי, וחותך לך את הנשמה כל פעם שאתה חותך בשר."

הוא קשר את הקוקו שלו, זרק אותו מעבר לכתפו, ועכשיו רכן קדימה, החלון לגיהינום היוקד הזה נסגר לחלוטין עד שפניהם היו קרובים מספיק כדי להתנשק. "אני עשיתי את זה. אתה טוב מדי, שפוי מדי בשביל זה… הסיכוי היחיד שיש לי הוא שאני יודע שאני יכול להיות אכזרי כמוהו." וכאילו המכסה חזר אל תיבת פנדורה, מבטו התרכך, והוא הרים יד אחת כדי ללטף לנוויל את הלחי, קולו עדין יותר ועצוב יותר ממה שאי פעם שמע. "זה כבר מאוחר מדי עבורי, אבל אוי, חברי היקר, תן לי לפחות למנוע ממך את זה. לקחתי ממך כל כך הרבה."

נוויל הנהן, מבין לבסוף, והוא ניסה לתת לכל האהבה שלא העריך מספיק להיראות בעיניו כשהוריד את היד מלחיו, ונישק את קצות אצבעותיו בעדינות. "תיזהר, שיימוס."

חיוך בלי שמחה, צחוק בלי שעשוע, תנודת ראש שבקושי נראתה. "אין סיכוי."

"אז תנצח."

"ברור."

ועכשיו הוא נעמד, מסתובב כדי למתוח את זרועותיו, לפוקק את אגרופיו, לזרוק את הסכין בקלילות מיד ליד כשעיניו עצומות. הוא דיבר עם עצמו, מנטרה שקטה שנשמעה כמו תפילה, ונוויל תהה איזה כוח חברו לקח מהגאלית השקטה שהביאה חיוך שליו כזה אל פיו. "אנבס גו האליין (1)... אנבס גו האליין…"

"אתה מוכן, ילד קטן?" המילים הלעגניות החזירו את תשומת ליבו של נוויל אל מרכז המעגל, וליבו צנח. הדיאבל דוב לבש רק את מגפיו ואת התחתונים השחורים ההדוקים שלו, והוא היה בכושר מעולה לחלוטין עבור איש בגילו, החזה והכתפיים שלו נפוחים מאוד, בטנו השטוחה מתחת לתלתלים אפורים כברזל, ללא מסכה כדי לחשוף כל תו בפרצופו השונא. הוא החזיק את הסכין בביטחון, ושם אותו בחן בידו, זרועו מתוחה ומוכנה, ונדמה היה שהוא היה הרבה יותר מצוחצח מהסכין המסכן ששיימוס החזיק בידו.

לא הייתה הכרזה, שום סימן שהחל את הדו קרב, שיימוס פשוט רץ קדימה, צעקה והבזק פלדה, ונדמה היה לנוויל כאילו זה עמד להיגמר כל כך מהר, אבל הדיאבל דוב התכופף, הסתובב, ואיכשהו לא נפגע והקרב התחיל. היה מעט הבדל בנשקים עצמם, אבל הלוחמים בכלל לא נלחמו באותו הקרב.

האיש המבוגר היה בבירור מומחה בצורה כלשהי של אמנות לחימה, כל תנועה מלאה בביטחון ובאיום ובכוח ברור שגרם לכל מכה להפוך למכת מוות אחת, הנפות ודחיפות יכלו לחתוך בטן או לקטוע זרוע, והוא לא הוריד את ההגנה שלו בכלל. יריבו, בינתיים, רץ והתחמק במהירות רבה מכדי לראות באווירה הלא צפויה של הרחובות, תמיד מצליח להתחמק ממש בקושי מהמכות של יריבו, אבל לא מצליח בכלל להצמיד פלדה לעור.

המשחק הנוראי של חתול ועכבר נמשך כל כך הרבה עד שנוויל החל להסתחרר קצת, ורק אז הבין שעצר את נשימתו, ועברה כמעט דקה של מאבק נורא לפני שהדיאבל דוב הצליח לתפוס את שיימוס כשהסתובב מתחת למכת חיתוך, ידו הפנויה תוקפת ומצליחה לתפוס בכתף המקועקעת ולסובב אותה. צעקת הקהל בלעה את צעקת הכאב של שיימוס כשהתהפך באמצע האוויר, ונחת חזק על גבו, והסכין הטקסית הסתובבה, אבל באופן מדהים, הוא כבר התאושש, מתגלגל ושוב קופץ על רגליו במהירות כזאת עד שהקצה בקושי שפשף את צלעותיו, ובאותו הזמן סכינו חזרה אליו.

הם שוב נפרדו, מסתכלים אחד על השני שוב, שניהם בוחנים את הפציעות שלהם ושל יריבם. חתך ארוך חתך את צד חולצתו של שיימוס, והוא קרע אותה לחלוטין, כשהוא חושף חתך שטחי אך מדמם על הצלבים שכיסו את כל פלג גופו העליון בקעקוע יפהפה של חטאים בלתי ניתנים למחילה. הדיאבל דוב, לעומתו, סבל מדקירה שעברה את פרק היד שלו, אבל הלהב הדק והחד איכשהו עבר בין רשת הוורידים והעורקים, כי לא היה שם מספיק דם, והאצבעות עדיין זזו בצורה חופשית, הסימן היחיד לכאב היה מבט הרצח החדש בעיניים האפלות.

שיימוס העביר את אצבעותיו על החזה שלו, חיוך לעגני מופיע כשסיפק את עצמו שזה לא היה טריק של האדרנלין והפציעה הייתה שטחית. "אנחנו רוקדים?" הוא לעג, מכוון עם הלהב המוכתם בדם כאילו היה נחוש להתחיל שוב. "זה כל מה שאתה יכול לעשות?"

תשובתו הייתה תקיפה נוספת, אבל שיימוס קפץ הצידה לפני שהסכין התקרבה אליו, ובפעם הראשונה, כעס הופיע מעל הביטחון בפניו של הקוסם האפל. "חשבתי שרצית להילחם בי, פחדן! אבל אתה שוב בורח ממני!"

"לא מבין איפה הסכמתי לעמוד בשקט ולתת לך להתחיל לחתוך." לגלג שיימוס. "תפוס אותי קודם ואז ננסה עוד טנגו, בטח, אבל נראה כאילו אתה במצב הרבה יותר גרוע מהפעם האחרונה."

נוויל ראה עכשיו מה שיימוס ניסה להשיג, תכסיס קלאסי של כל איש קטן מול יריב גדול: להחליש אותו, להשתמש במהירות ובזריזות כדי להתיש את הכוח והעוצמה, אבל היה איפוק בקצב היציב של ההתקפות והמכות של הקוסם האפל, והוא הרגיש את תחושת התבוסה מתחילה לחלחל כשהבין שזה לא עומד לעבוד. שיימוס נלחם כבר בקרב, והתנועות החתוליות שלו נחלשו יותר ויותר, פרצופו האדים, גופו החל לנצנץ מזיעה כי הוא היה זה שכוחו וזריזותו עמדו להסתיים הרבה יותר מהר מאשר יריבו.

הדיאבל דוב גם הבין את זה, והוא חייך באכזריות, שוב מתרחק אחרי ששיימוס התחמק מההתקפה האחרונה שלו כל כך באיטיות עד שקווצת שיער בצבצה לה מהקוקו, מחוררת במקום בו הסכין שהתכוונה לפגוע בעין פספסה בזהירות את הצד של פניו. "מתעייף, מה?"

לא הייתה תגובה, אבל לא הייתה צריכה להיות, כי למרות שעיניו עדיין ברקו, צעדיו עדיין היו חלשים מאוד, שיימוס נשם בכבדות מכדי לענות, ועכשיו כשהפסיק לרגע את זרם ההתקפות וההגנות הקבוע שלו, ראה נוויל שאיפשהו, בנקודה אחת שבכלל לא שם לב אליה, האויב הצליח לפגוע בפעם השנייה. שיימוס החליף ידיים עם הסכין, וידו הימנית נצמדה קרוב אליו כמו ציפור עם כנף שבורה, הפצע עצמו חבוי, אבל דם טרי מכתים את היד שלו ואת צד החזה שלו מתחתיה.

הוא רצה להסיט את מבטו, גרונו כאב, כי הוא זכר מבית הספר עד כמה הוא היה מאוד ימני, ואם בכלל לא יכול היה לכתוב את שמו בשמאלו, אז לא רק החיים שלו, אלא כל הניצחון שלהם ומה שזה לא אמר עמד להיעלם יותר ויותר עם כל פעימת לב שהביאה עוד קצת דם ועוד קצת מהכוח להכתים את האבנים החדות.

למה, אוי, למה הוא הסכים שזה יקרה?! זה לא היה משהו אצילי, איזה עימות פואטי גדול, זה היה פשוט חולני, והוא רק יכול היה לצפות. כל פינה בליבו צעקה שיעשה משהו, יגמור עם זה, ידחוף את אסקלון עמוק לתוך הגב החשוף הזה, אבל הוא היה מודע מדי לכך שלא שם לב לכל הקסם שנכנס אל הרשת הסבוכה והמדממת הזאת. להתערב היה כמו להפסיד? זה בכלל שינה עכשיו? או שזה רק יחמיר את הכול, ייתן אפילו עוד יותר כוח למטורף הזה בנוסף למה שכבר השיג? נוויל בכלל לא שם לב שידו תפסה בניצב, שחרבו כבר נשלפה קצת, אבל הכריח את עצמו לעזוב אותה, אגרופיו נשמטים, חסרי תועלת לצידו, כשהדיאבל דוב לגלג.

"אתה גם פצוע. למה שלא תקל על עצמך? אני אעשה את זה מהר, באמת, אני מבטיח. יש לך רק את המהירות שלך, והיא נגמרת מהר." הוא סובב את הסכין בתנועות מסובכות באוויר, מראה את כוחו שעוד נשאר. "עשית טעות, אתה יודע עכשיו. לא תוכל לנצח, כי אם תתקרב מספיק כדי לתקוף, אני אתקוף, וזה יהיה סופך."

"אתה צודק, בהחלט." שיימוס הנהן בחוסר רצון, אבל לא הייתה תבוסה בעיניו, וקולו סירב להראות את הכאב שהגיע אל פניו כנגד רצונו. "יותר ממה שחשבתי שתהיה, ולא אוכל להרוג אותך ולחיות כדי לספר בעצמי, נכון."

"טרגי כל כך, אתה לא חושב?" היו רחמים מגעילים במילותיו, והדיאבל דוב התחיל להסתובב קרוב יותר, וחיפש פתח להרוג. "רואה את זה כשמאוחר מדי?"

אבל באופן מדהים, שיימוס חייך, ועכשיו הוא החזיר את הסכין לידו הימנית, אפילו שידיו נמתחו, וחשפו פצע מכוער בבשר ידו הימנית שעדיין ירד ממנו דם בקצב מדאיג, פניו כבר איבדו סומק והתחילו להחוויר מרוב ההפסד. "אה, חברי, אני רואה יותר טוב ממה שאתה חושב." נימת קולו הייתה שמחה, אפילו עליזה, וכשהתקרב אליו בריקוד הטורף, היה משהו אחר בחיוכו, משהו חדש שגרם לנוויל להשתנק כשהתפלל שלא ידע מה זה היה. "ואתה טועה. זה אתה שלא יכול לנצח."

"אז אתה עדיין הוזה."

היה זה חיוך טהור של קדוש וחיוך של טירוף טהור, ולרגע, העיניים הכחולות עברו את הדיאבל דוב והסתכלו על נוויל, והוא ידע שצדק, כי זאת גם הייתה הבטחה. אז זה היה שוב שניהם, ולא היה עוד שום דבר בחיוך פרט לקצה הנוצץ של הסכין. "לא, אני לא. אתה רוצה לחיות. אני רק רוצה שתמות."

לא היה לדיאבל דוב זמן לעכל את המילים, בטח שלא להגיב. חילופי המילים בני כמה הרגעים נתנו לשיימוס לאסוף מספיק כוח לריצה אחת אחרונה במהירות מדהימה, ועכשיו הוא רץ קדימה, גומע את המרחק ביניהם בחצי פעימת לב. והדיאבל דוב נפל, ראש הזאב הופך לפס של הבזק לבן וכסוף, וכתם אדום ריסס את שמם של המתים כשגרונה של המפלצת נקרע.

נוויל שמע את עצמו צועק, אבל בייסורים כמו בניצחון, כי שיימוס נסוג כשסיים את ההתקפה, והוא בקושי ראה את הלהב המרושע והרחב קבור עד הניצב בחזה של חברו לפני שהקסם של ההימור הנוראי שלהם השפיע על האדמה האכזרית של דרוים סט וכל המציאות נקרעה בגללו.

הוא כבר התחיל לרוץ קדימה, אבל בקושי צעד צעד כשגילה שהוא נעול במקום, לא מסוגל להזיז שריר, לא מסוגל למצמץ בעיניו, כאילו הוכה בכישוף נעילת הגוף הכי חזק שאפשר. לרגע, הוא חשב שאולי זה בדיוק מה שקרה, אבל אז ראה שהוא לא היחיד שהושפע.

שיימוס לא זז אפילו שעמד ליפול מהמכה, הבעת פניו לא מלאה בשוק או בכאב, אלא בתדהמה ובסוג של כבוד כשנשקו ריחף באוויר במקום בו אצבעותיו נפתחו, עיניו נעולות על הסכין שהיה בין צלעותיו. ענפים וגפנים הפסיקו לזוז ברוח, מבטי תדהמה שותקו בפרצופיהם של הפיי הצופים, דם עוצר בגושים אדומים כשנשפך מגופו של הדיאבל דוב, אבל הכול התחיל להיות מטושטש, כל הפרטים נעלמו כאילו היו דמעות למרות שעיניו נותרו יבשות, והוא הבין פתאום שלמרות שראה, הוא לא הרגיש כלום. בכלל.

לא הייתה תחושת מגע, אפילו לא העקצוץ הקל של החתך על החזה שלו או הנוכחות הכבדה של השריון, לא היו צלילים, שום ריחות או טעמים, ועכשיו פסים לבנים בוהקים, כמו מכות ברק, עפו לכל הכיוונים כמו פיצוץ שהגיע עד לאן שהעין ראתה בתוך שניות, ואז התרחבו, נמתחו והתפוצצו, כל העולם מסתובב באופן מטורף לריקניות.

הכול היה שחור. כה שחור עד שאם מוחו לא היה מתפקד, גם חלושות, אם לא יכול היה עדיין לראות את שיימוס, מרחף באפלה כשהוא מדמם מהפצע שלו, הוא היה בטוח שסתם התעלף. אבל הוא עוד היה בהכרה, למרות שהאמין פחות ופחות שמוחו לא נשבר כי ראה את אותם סדקים זוהרים מגיעים לגופו של חברו, אבל לא עמוק, רק עוברים על שכבות הדם ועל בגדיו, המגפיים הרכים מתחתיו, הסכין שהפיל.

גם אלו נשברו ונעלמו, אבל הוא לא הפך לשחור או לעירום כשנעלמו. במקום, האפלה עצמה הקיפה את קווי האור - הפעם יותר, עד לחזה ולכתפיים שלו - וזה נעלם, ועכשיו שיימוס היה עטוי בחולצה בצבע זית ממנה יצא הסכין של הדיאבל דוב, פלג גופו התחתון בצבעי הסוואה מוגלגים ומגפי קרב שחורים, חגורת תחמושת וקנה של אקדח בולטים מגופו.

השינוי הפתאומי הזה המשיך לקרות במקום בו כרע ברך כמו כתם של דם, ומוחו של נוויל סירב לקבל את מה שראה כשהעולם נוצר שוב מסביבו, חתיכה אחרי חתיכה. הבמה, המעגל נעלם, אבל זאת עדיין הייתה דרוים סט, יער פראי ולא מאולף שהיה מואר באופן מוזר ברגעים האחרונים של השקיעה וההבהוב הקפוא והכתום של מדורה דוממת.

הנה המזבח, ועליו, דמותו של איש צעיר, גבוה וגמלוני, ג'ינג'י ועירום, עם עור צבוע ומנומש… אבל לא היו עליו שום פצעים, שום חבלים לא כבלו את ידיו או רגליו. בקצה המזבח, אישה בחלוק לבן וקצר, מכורבלת על האדמה כשראשה מגולח ועיניה ריקות, ומסביבם, בתנוחה מסובבת ומוזרה של התעתקות, היו אחרים, פרצופים וגופים אפילו יותר מוכרים, כולם באותו לבוש צבאי, כולם במבט של נחישות אכזרית לקראת הקרב שמתחיל, והוא לא יכול היה לקבל, לא יכול היה להאמין למה שראה אפילו שזיהה בבירור רב את התמונה העתיקה הזאת בגלל מה שהייתה.

כי היא הייתה שלמה בצורה חלקית. אחרוני הפסים הפכו לכלום, והפרטים התחדדו באופן מושלם עד לחתיכות האפר הקטנות על אפה של ג'יני ורסיסי הדם בשיערו הפרוע של מאהר, אבל איפה אויביהם? איפה מעגל העוזרים במסכה? הצבא האפל? הדיאבל דוב בעצמו? זה היה כאילו הדברים הללו נעלמו לחלוטין בזיכרון שלו, ואם היה יכול להשתנק, יכול היה ליפול מרוב ההבנה הזאת, הוא היה מתעלף על העלים שנוצרו מחדש מתחת לרגליו כשהכול פתאום היה הגיוני.

הניצחון שלך מול שלנו.

זה בכלל לא היה מטורף.

מטורף, אולי, בגלל כמה שהיה מוכן לסכן. מטורף, אולי, בחיוך האחרון ובמבט בעיניו שאמרו בבירור שידע מההתחלה שהמחיר יהיה חייו, שבחר בכוונה בצורת הקרב כאחת שידע שינצח בה, אפילו שידע שהניצחון יהיה קטלני באופן כואב. מטורף בכך שהיה מוכן לשים בצד את כל מה שהשיג מעצמו כדי לחזור אל הבאר המרירה של האכזריות ולטעום את שנאתו חזק כל כך שוב. מטורף, אפילו, ברוחב הקו שהפריד את ההימור הזה מלהיות גאוני, כי חשב על הכול. אבל לא משוגע לגמרי.

הדיאבל דוב לא נאלץ להיכנע. הוא פשוט לא ניצח מעולם. הכול בוטל, מהרגע בו הכול פנה נגדם: הרגע בו הופיעו בקרחת היער לצורך הקרבת הקורבנות בדרוים סט. הם עדיין היו שם, אבל אויביהם נעלמו, סולקו אל האויינאגט, או אפילו, אולי, כפי שנוויל חשד עמוק בפנים בגלל שבועתו של חברו, למקום אפילו אפל יותר.

הניצחון שלך מול שלנו.

והוא ניצח.

הוא עדיין לא ממש הבין את המציאות הזאת, שכזה דבר בכלל יכול לקרות, אבל כשליבו החל שוב לפעום באוזניו, כשהתנועה חזרה אל גפיו, כל ההשלכות המהממות הפסיקו לשנות. כי שיימוס כרע על ברכיו, אצבעותיו נעות בעדינות על ניצב הסכין שלו, והסיבים הירוקים מיד הוכתמו בנוזל כהה כשרעד גדול עבר עליו והוא נפל.

נוויל רץ קדימה, בקושי מצליח לרדת על ברכיו בזמן כדי לתפוס את האיש השני לפני שנפל על האדמה, והסתכל על הפרצוף הלבן והנדהם כשהפה נפער, וחשף קצף כהה שכבר מילא את פיו, וטשטש את מילותיו. "זה… זה…"

"כן, הצלחת." היה קשה לדבר מבעד לגרון החנוק שלו, והוא הזיז את עצמו מספיק כדי לשים את אצבעות יד אחת שלו דרך אלו של חברו, ולחץ בעדינות. "ידעת. אוי, זין, שיימוס, זה מה שרצית שיקרה כל הזמן, לא? זה לא היה על איזה בלגן אנחנו נירש ממנו בכלל!"

"פשוט…" היה עוד רעד, ופרצופו התעוות כששיימוס השתעל, וגוש אדום התווסף לדם שכבר הופיע על החזה ועל הצוואר שלו, ואז גבו התקשה, והכחול הפך ללבן לרגע לפני שעיניו נעצמו לחלוטין וגופו הרפה לחלוטין בזרועותיו של נוויל המילה האחרונה בקושי נוצרת לפני שסימני החיים האחרונים נעלמו לגמרי. "לתקן."

"לא." זאת היה חצי אנחה, חצי לחישה, כולה כואבת הרבה יותר ממה שחשב כשעמוק בלבו ראה שזה יבוא לא רק ברגעים האחרונים של הדו קרב, אלא בעצם, אם היה כנה, כבר שנים. הוא ידע בכל לבו שהוא החזיק מישהו שמת כבר מזמן בחדר חרוך ושבור, אבל זה לא הקטין כלום, כי היו רגעים בהם הציץ וראה שאולי זה לא היה ככה, שאולי נשאר משהו מהילד שהיה איש צעיר והיה סגנו והיה חברו והקריב את הכול כדי להחזיר את הכול. לא שזה שינה עכשיו.

הכאוס הקיף אותו, מלא קולות ושאלות שצעקו ודרישות ותנועה, אבל הוא בקושי שמע את זה בכלל, ואז מישהו היה לצידו, ידיים לבנות קטנות מושכות את שלו בכוח מפתיע, והוא מצמץ, בוהה באישה הצעירה בקסדה עם הצלב האדום שראה אותה בפעם האחרונה כשצווארה נשבר כמו בובת סמרטוטים. היא עברה אותו במהירות, חתכה את חולצתו של שיימוס בשרביטה, והוא רצה להגיד לה שמאוחר מדי, שהלך, אבל המילים לא יצאו, והוא רק הניד בראשו כשפרצופה הביט בשלו, ממש חי ומלא בדחיפות. "מה קרה?!"

"נדקר," הוא פלט ביובש. "סכין."

"אני רואה את זה!" נחרה דמלזה בכעס, ואז חזרה אל גופו של שיימוס, ונפנפה את נוויל לחלוטין כששרביטה הבזיק והצליף, ידה הפנויה כבר חופרת בשק הפתוח על מותנה. "זוז לי מהדרך אם אתה רוצה שיהיה סיכוי שאציל אותו!"

"להציל…" אבל גם כשאמר את זה, הוא הבין שעדיין הייתה תנועה בניצב הסכין, עלייה וירידה כה חלשה עד שבקושי הרגיש אותה מבעד לרעד שלו, שדמו עדיין זרם בלחץ קל מאוד, והוא נסוג לאחור, מבוהל לחלוטין שאולי יקלקל את חלקיק התקווה שנשאר.

עוד ידיים הגיעו לכתפיו עכשיו, וזה היה ביל, שעמד עם רון שנתן לאחיו הגדול חולצה לקשור מסביב למותניו, ופיו זז, הוא אמר משהו, אבל הכול נעלם, ונוויל התרחק, מרגיש שהוא ממש קרוב לצאת מדעתו לגמרי. אבל אז, טוב ומבורך כמו תחושת מגן על זרועו, הוא הרגיש את המרחק של הפיקוד מגיע, והוא צפה בעצמו מהמרחק הנוח הזה כשקולו נשמע בחדות מעל הכול.

"ג'יני, תסמני להארי ולצוות החילוץ. אנחנו צריכים שירדו לפה. דמי עסוקה, אבל פרסי, אתה טוב בשיקויים - הרמיוני סוממה. קווין, מאהר, אני רוצה שתסרקו את האזור הזה ותאבטחו אותו. לא ניקח סיכונים." השמות היו מוזרים בפיו, מוזר היה להגיד אותם שוב בלי העוקץ חסר התקווה של הזיכרון, אבל הוא לא יכול היה לתת לזה לשנות, לא כשהוא ניסה לעשות דברים. "שמישהו יביא את ג'סטין ונעמי לבית החולים, הם פצועים. ביל, לא עכשיו, זה יכול היה להיות גרוע יותר, אני מבטיח לך. כן, זאק, כן. כן, הוא כן. לא, אני לא חושב שהוא יהיה בסדר, יש לו סכין תקועה בחזה המזורגג שלו! אני לא יכול להסביר עכשיו. זה סיפור ארוך, אבל אנחנו צריכים -"

הוא הסתובב כדי למצוא את ברנרנד, לשאול… הוא בכלל לא זכר. כי היא הייתה שם.

היא הייתה מאחוריו, עומדת במרחק קטן ממנו, פניה היפות מקומטות מבלבול, ועיניו הסתכלו על המבט הצלול, הבהיר, הטהור של אשתו בגל של משהו שהיה גדול מכדי לעשות משהו, וכל המרחק הקר שזימן נעלם כמו חתיכת קרח שנזרקה לכבשן. פיו של נוויל נפער, נסגר, נפער שוב, וממש לא היה אכפת לו אם היא או כל אחד אחר חשבו שהוא משוגע, לא היה אכפת לו אם אולי הוא באמת היה.

חנה.

היא הייתה אמיתית והיא הייתה חיה ועורה היה חם מתחת לידיו שתפסו וליטפו, האצבעות שעברו בשיערה הזהוב והרך והשפתיים שטעמו את דמעותיו במתיקות פיה, גרונה, הזרועות שהחזיקו אותה זזה ומוצקה וצעירה ושלמה בכל תו בגופה מולו בצורה כל כך חזקה עד ששום דבר לא ייקח אותה ממנו. שמה זכה לצחוק ולבכי, למלמול ולשבר בעשרת אלפים לילות כואבים שלא קרו אבל היו ארוכים כל כך ואהבו אותה כל כך הרבה יותר מכל מה שדמיין אי פעם אפילו באובדנו, כי היא לא התרחקה ממנו.

ידיה ליטפו את ראשו במקום בו היה על כתפה, זרועותיה עטפו אותו בתשובה, וקולה היה מלא באמון עדין שהבין מספיק את מה שלא הייתה צריכה לשאול או לדעת. במקום היא פשוט החזיקה אותו, נישקה אותו, והיה זה הרגע הכי מצער ויפה בחייו לשמוע את שמה מקולו שרדף אותו בעשור של זיכרון.

"זה בסדר, נוויל… אני כאן… אני כאן."

(1) לפי מה שהבנתי- אני אהיה בסדר באירית.