סלואה- פרק 27: הקשרים הכובלים

הגענו לסוף הסיפור!

אז מה יהיו ההשלכות של כל המאבק בדיאבל דוב ושל החזרה לחיים?

לאחר הפרק הזה אפילוג, כמה סיפורים משלימים ואז מגיעים לסוף...

פרק 27

הקשרים הכובלים

המשרד היה גדול לפי כל קנה מידה, אבל עדיין הרגיש ממש קטן עבור נוויל כשצעד, צעדיו הארוכים ממלאים את מרחק המרצפות אל שולחנו של שאקלבולט במהירות כזאת עד שכמעט הסתחרר. במשך חודש החזיקו בו עד שהכריזו ששיימוס מספיק בריא כדי לעמוד למשפט, והוא לא אהב מאסר מעולם, התחושה שנכלא הוסיפה עוד קצת ייאוש למילים שכבר החלו להישפך ממנו.

"אני נתתי לך לשמור עליי בבידוד כדי שלא אוכל לתאם גרסאות. עברתי הלטת הכרה ובחינת זיכרונות מלאה מהגיגית. נשבעתי תחת שבועה קסומה ובלעתי מספיק וריטסרום כדי שגובלין מגרינגוטס ישיר כמו קנרית!" הוא הסתובב אל השולחן, והרים את ידיו בכניעה. "אני לא מבין! מה עוד אתה צריך כדי להאמין לי?!"

שאקלבולט בחן אותו ברוגע לרגע ארוך, ואז החווה לעבר אחד מכיסאות העור המרופדים והעבים שעמדו מול שולחנו. "שב, מר לונגבוטום."

"השר -"

"אמרתי, שב." הקול העמוק והסמכותי לא הותיר מקום לוויכוח, ונוויל התיישב, בולע את האנחה שידע שתישמע ילדותית בצורה שאסור היה לו להרשות לעצמו. "אף אחד לא אמר שאתה משקר לגבי מה שקרה."

"אבל אדוני!" הוא זרק את העותק של הנביא היומי שהחזיק, והחווה בכעס אל הכותרת שחגגה את הרשעתו של הסלואה המסתורי של אירלנד מעל תמונה של שיימוס מובל מבית המשפט בידי לא פחות משנים עשר שומרים. "חמש עשרה שנים באזקבאן אחרי שהאיש נתן את חייו עבורנו! העובדה שבמקרה הייתה לנו מרפאה שם לא משנה את העובדה שהפציעה הייתה קטלנית!"

"הקסמהדרין אכן לקחה זאת בחשבון במהלך משפטו של מר פיניגן, וגם את כל עדותך, שאני מבטיח לך שנבחנה ברצינות גמורה לא רק בגלל האמצעים המחמירים שהיית מוכן לעבור כדי שיאספו אותה, אלא בגלל השירות המוערך שנתת לנו." שאקלבולט דחף את הנייר משולחנו, גבה אחת מתרוממת קצת בתגובה. "למען האמת, אני לא מרגיש שזה לא נכון להגיד שאתה הוא הסיבה שבגללה הם הקלו בדין."

נוויל לא ויתר, והניד את ראשו בעקשנות, מסרב לוותר על הנושא. "חמש עשרה שנים זה לא להקל בדין, השר!"

"שנה אחת לכל רצח, מר לונגבוטום, היא הקלה גדולה." הוא שתק, פתח מגירה ובחן חופן מכתבים גדול, חלקם כתובים על הנייר האדום המיוחד של הצרחנים, ושם את כולם בערימה לפניו באנחה מותשת מאוד. "אני כבר מוצף בינשופים שטוענים שהעונש קל מדי - ואני רוצה להזכיר לך שלא אתה ולא מר פיניגן הכחשתם את זה שהוא אכן רצח את כולם. אי אפשר פשוט להתעלם מכך."

"אולי לא היו כל כך הרבה ינשופים אם היית מספר לאנשים את מה שעשה," מחה נוויל. "לא רק עבורנו, אלא עבור המדינה." הוא שוב הראה את העיתון, לא מסוגל לעצור את המרירות בקולו כשקרא בקול. "'...המשפט הוכרע לאור ראיות מקלות'... לא חשבתי שאתה כזה."

"כמו מה, בדיוק?" הגבה הכהה התקמטה כשהטה את ראשו, אזהרה מדודה במילותיו שנוויל מתעלם ממנה לחלוטין.

"מטייח דברים, מסתיר דברים מהציבור. חשבתי שאחרי ששנינו עברנו את כל מה שקרה בגלל שפאדג' -"

"קורנליוס פאדג'," קטע אותו שאקלבולט בגסות, "התעלם מאיום פעיל על עולם הקוסמים. זהו עניין שונה לחלוטין."

"אם אתה באמת מאמין לי, אני לא מבין איך אתה יכול להגיד שהדיאבל דוב לא היה איום."

"היה. כבר לא. זאת ועוד, ההשלכות שהזכרת הן שונות מאוד במצב זה."

נוויל נשען לאחור בכיסא שלו, ושילב את זרועותיו בכוח על החזה שלו כשנתן לנייר ליפול אל חיקו, מנסה לא להסתכל על התמונה. הוא כבר היה על סף התפרצות, השבועות שעבר בהם את הזיכרונות הכואבים מאוד לפרטי פרטים, שנאלץ להסביר ולהסביר שוב למכשפות ולקוסמים שלעתים קרובות הסתכלו עליו כאילו היה ממש מטורף, די פגעו במזגו הנעים בדרך כלל. "אני לא מבין איך."

"לא, אני לא חושב שהיית מבין, אחרת לא היית מתווכח, אני מקווה." שאקלבולט נשם נשימה עמוקה, ורכן קדימה כדי להניח את סנטרו על אצבעותיו המקופלות, והוא הבין שהוא לא היחיד שניסה לשמור על שליטה, אפילו אם השר היה יותר מעוצבן מאשר כועס. "תן לי להסביר לך את זה: אם היינו יכולים להסביר לחלוטין את כל מה שקרה, לא רק שהיינו מזמינים אנשים לראות שלקיחת החוק לידיים היא משהו אצילי והירואי, אלא פותחים שער לרדיפה גדולה כנגד כל מי שמעורב בקסם חלופי. האם באמת היית מוכן לשפר את המוניטין של מר פיניגן רק כדי למצוא את העלמה לאבגוד חתוכה בגרון?"

המכה בהצהרה פגעה בו כמו סטירה, ונוויל הוריד מבט, מרגיש את פניו מאדימות כשהבין עד כמה הקוסם המבוגר באמת צדק. אחרי כל מה שעבר בצד האפל של מה שאנשים היו מסוגלים אליו, לצפות לדבר כזה עדיין לא היה קל, אבל אחרי שהסבירו לו זה היה ברור לו, והוא בכלל לא שקל את זה. "אני מתנצל, אדוני, אתה צודק."

שאקלבולט חייך, ולמרות שזה היה עדין, אפילו אבהי, איכשהו החיוך לא היה מרחם, משהו שנוויל היה אסיר תודה לגביו. "היית תחת המון עומס בשבועות האחרונים, אני לא מתכוון לחשוב משהו על כך שאתה מודאג, אבל כשאתה במצבי, אתה לא תמיד יכול להרשות לעצמך לפעול עבור עניינו של אדם אחד."

"לא, אתה צודק…" הוא הודה, ונשם נשימה עמוקה כשהכעס הגדול לא נעלם אלא שקע. זאת לא הייתה תבוסה, לא ממש, אבל זה היה מתיש נפשית בצורה שלא יכול היה לעמוד בה יותר בלי מאמץ שלא היה מוכן להקדיש לקרב בו כבר הפסיד. "אני מתכוון, אני הנהגתי בעצמי מספיק והיה עליי לדעת יותר. זה פשוט… זה נראה כל כך לא הוגן. אזקבאן אולי לא מה שהיא הייתה פעם, אבל אני עדיין לא יכול להתעלם מהתחושה שכולנו בוגדים בו."

הוא הסתכל על עיניו של שאקלבולט בתחינה, מנסה לגרום לו להבין מה שכל העדויות והדו"חות לא יכלו להתחיל לפרט על כל מה שעברו ביחד, אבל הוא רק פגש במבט רגוע וחסר תקווה במבט האפל. "היו עוד אפשרויות פרט לרצח שיכול היה לבצע, בין אם בחר לראות אותם באותו הזמן ובין אם לא, והאם 'מגיע' לאדם להיהרג או לא היא שאלה לבתי המשפט, לא לדעת היחיד, לא משנה עד כמה היא חשובה."

"אבל לא -" תשובתו של נוויל נקטעה בדפיקה רכה, ושני האנשים הסתובבו וראו את העוזרת של שאקלבולט, מכשפה צעירה עם משקפיים ופנים צרות ואדומות שנראתה לחוצה מאוד, כאילו הקוקו שנח על צווארה הייתה קצת חזקה מדי.

לחייה היו ורודות יותר מהרגיל, הפעם, ושפתיה היו לחוצות בצורה מקצועית שלא הסתירו עד כמה היא הייתה לחוצה. "סלח לי, השר, אבל יש כאן מכשפה שבאה לפגוש אותך ואת ההילאי לונגבוטום. היא אומרת שזה עניין בדחיפות גדולה."

שאקלבולט לא היסס, עיניו הצטמצמו בכעס על ההתערבות. "תאמרי לה שאני בפגישה. היא יכולה לחכות."

"זה קשור למר פיניגן, אדוני." המכשפה הציצה מעבר לכתפה, ונראה היה כאילו יש ניצוץ של פחד מתחת לחשש ממי שלא חיכתה בחדר השני. "היא - טוב, יש לה בערך שמונה עורכי דין איתה, והיא רצתה שאגיד לך שהמחיר עולה על כל דקה שאתה מתעלם ממנה."

"בשם מרלין!" עיניו הביטו בנוויל לחצי שנייה לפני שהסתובב אל העוזרת שלו, וההבזק של ההסכמה העייפה גרמה לו ממש להצטער עבור השר, כי הוא זכר שפעם היה הילאי בעצמו וממש לא רצה להיבחר לתפקידו הנוכחי, שלא לדבר על כך שבכלל לא ניסה להתמודד על הכהונה השנייה. "מי -"

"גברת מקמילן."

הם החליפו ביניהם עוד מבט, הפעם של הפתעה, ועכשיו היה קצה של סקרנות אמיתית כששאקלבולט הפריד בין ידיו על השולחן. "המבוגרת או הצעירה?"

"הצעירה."

"סוזן?!" עיניו של נוויל התרחבו, ההכרזה המבלבלת התבלבלה עוד יותר. "מה היא -"

"הכניסי אותה, קאליסטו." אמר שאקלבולט בשוויון נפש, וכשהדלת נסגרה, פיו התרומם ברגע של שעשוע בגלל בלבולו הברור של נוויל. "מר לונגבוטום, אני יכול להניח בביטחון שלך אין שום קשר ל… למה שזה לא יהיה?"

"לא, אדוני, אני חסר שרביט בדיוק כמוך," הוא משך בכתפו. "לא דיברתי עם אף אחד מחוץ למשרד מאז שהוצאת אותי מהקדוש מנגו כששיימוס היה במחלקת תשושי נפש."

"אז פשוט נצטרך ל…" שאקלבולט עצר כשהדלת נפתחה, ונעמד כדי לקוד קידה קטנה ולעטות הבעת פנים לא מתחייבת ונעימה על פרצופו החזק. "אה, גברת מקמילן. מה העניין? קאליסטו אמרה שזה דחוף."

קאליסטו, הוא ראה מיד, לא סיפרה להם חצי מכך. סוזן נכנסה בזעם אל המשרד, דמותה הזקופה והגבוהה בגלימות ורודות וקצוצות שגרמו לה להיראות מאיימת כשעקביה רקעו על הרצפה, העתק של אותו העיתון שנוויל אחז בו אחוז באגרוף קטן אחד. "זה העניין, השר! איך יכולת? זה לא מגיע לו!"

שאקלבולט לא זז כשהקיפה את השולחן ועמדה מולו כמעט בגובה העיניים, מסתכל עליה בסמכות רגועה שהייתה אמורה לגרום לרוב האנשים לבכות ולהתנצל. "אני חושב שמשפחות קורבנותיו היו טוענות שמגיע לו הרבה יותר."

סוזן לא שתקה, והטיחה את העיתון על שולחן השר כשהצביעה על התמונה, סנטרה מורם בעקשנות. "שיימוס הוא הקורבן כאן!"

"גברת מקמילן, אם תשקלי מחדש -"

"אתה תשקול! זה הקש ששבר את גב הגמל! בחמש השנים האחרונות, אני ניהלתי את הקרן שלי, והשתמשתי בכסף של בעלי כדי לנקות את כל הבלגן שלך - של המשרד." נוויל היה המום מחוצפתה כשהרצתה לקוסם הכי חזק בבריטניה כמו לילד עצלן, אבל גם זיהה מישהי שכן הגיע לקצה גבול היכולת שלה לעצור משהו, והוא הופתע לראות שהיא מצמצה לעתים קרובות מדי, קולה קצת גבוה מדי כשהמשיכה. "אני שילמתי על כישופים מתקנים, על טיפולים, על לוויות ראויות, על קברים ראויים, שאנשים לא יהיו ברחובות, להחזיר את החיים למה שהם היו כמיטב יכולת האהבה והזהב אחרי שהמשרד בסך הכול שמח לתת לילדים האלה מדליות ומספיק ריפוי כדי שהם יוכלו לקום על הרגליים ולצאת להם מהדלת! אני עשיתי כל מה שיכולתי, עשיתי יותר ממה שהייתי צריכה לעשות, ואני לא מתחרטת על כלום, אבל גם שיימוס הוא חלק מהבלגן הזה!"

"קרן שורדי צ"ד אכן פעלה בצורה נהדרת," הסכים שאקלבולט ברוגע, "אבל אני לא מבין מה הקשר בינה לבין פסק הדין במשפט פלילי."

"בגלל שזאת האחריות שלנו - של כל עולם הקוסמים - שהוא היה פושע מלכתחילה! זה לא תפוח רקוב, השר. האיש הצעיר הזה היה גיבור, אחד מסגניו של נוויל לצד בעלי, ורק בגלל שהיה לי ילד לגדל ולא יכולתי להיות במספיק מקומות בבת אחת כדי למנוע ממישהו לברוח לי מבין האצבעות זה לא אומר שהאצבעות שלי היו אמורות להיות היחידות שמחזיקות!" היא כבר לא הרצתה, אבל גם לא התחננה, מילותיה היו עכשיו על הקצה בין אשמה וגאווה. "מה שכולנו עברנו באותו הלילה - באותה השנה - היה מספיק כדי לשגע כל אחד!"

הייתה הבנה אמיתית של שורד נוסף כששאקלבולט הנהן, והוא הציע לסוזן את ידו, והוביל אותה אל הכיסא השני כשחרטה אמיתית על פניו וקולו. "אני מסכים, לחלוטין, ובצורה מסוימת, זהו נס שאת אחראית לכך שלא היו עוד שגמרו עם בעיות כאלו, אבל פסק דין של מטורף לא היה עוזר לו."

"אה, אני יודעת." סוזן נשמה נשימה עמוקה, ואספה את עצמה כשמשכה תלתל משיערה השחור שברח מקצה פניה, והחזירה אותו אל זנב הסוס הארוך שנשען בכבדות על כתפיה. "טירוף שגרם לכל כך הרבה מתים ישלח אותו לכל החיים למחלקה השמורה בקדוש מנגו, אני יודעת את זה." היא כבר לא צעקה, אבל התקיפות הייתה דומה לחלוטין כשרכנה קדימה, שתי ידיה עכשיו משולבות בחיקה. "אבל האם הצדק לא אמור לעזור לאלו שראויים להצלה? או ששיימוס לא ראוי שתציל אותו?"

"עדיין תהיה לו כל הזמנות לחזור לחייו ברגע שירצה את עונשו." הייתה זאת התחמקות טובה וכולם בחדר ידעו זאת, אבל סוזן נשארה עקשנית ורגועה כשהמשיכה.

"האם שקלת מה בדיוק אזקבאן יעשה לו, אדוני? לא רק שלא יקבל את העזרה שהוא זקוק לה, או שיתייחסו אליו כמו אל פושע רגיל, אלא שיהיה שם עם כל אוכל מוות, כל משת"פ לשעבר, ואיך אתה חושב שהם יתייחסו לאחד מהקצינים של צ"ד?" היא חייכה, אבל היה עוקם אירוני וקודר בשפתיה המלאות. "בשם מרלין, אדוני, הוא בטח ראה חצי מהם מבעד לכוונת השרביט שלו במהלך הקרב, והוא לא סוג האדם ששוכחים."

"אני יודע זאת, ואני לא אוהב את זה יותר ממה שאתם אוהבים," הודה שאקלבולט בכנות, "אבל ידי כבולות לחלוטין כאן. אחרי מה שעשה, יהיה זה בלתי מקובל לתת לו סתם ללכת חופשי, והחוק פוסק שאסור לתת לאף קוסם לשבת ביודעין בבית מעצר מוגלגי, גם אם הוא ללא שרביט."

"ואם יש עוד אפשרות?"

שאלתה של סוזן נתלתה באוויר לרגע ארוך, ואז שאקלבולט הנהן באיטיות, ניצוץ זומם ורחוק בעיניו למרות שלא ממש חייך. "האם את מציעה שנעביר אותו למדינה אחרת? אולי אוסטרליה? או קנדה?"

"תנו אותו לי."

נוויל לא היה יכול להיות נדהם יותר אם הייתה אומרת ששיימוס יהיה דואר ינשופים בחמש עשרה השנים הבאות, והוא הסתובב כדי להסתכל עליה, בטוח שלא הבין אותה. "סוזן!"

"בבקשה, השר," היא הרימה את ידיה במהירות, והצביעה בשלווה אל שניהם, והוא הרגיש שבדיוק כמוהו, הספקנות ולא הנימוס הובילו לשאקלבולט להנהן ולסמן לה להמשיך. "זה לא מטורף כמו שזה נשמע, אני מבטיחה לך! הקסם שיש לנו על החווה, הוא לא רק מונע מאנשים להיכנס, הוא גם יכול למנוע מאנשים לצאת. מה אם נשים אותו במעצר בית, אפשר להגיד? הוא לא יהיה ברחובות ובחברה במשך חמש עשרה שנים או כמה שתרצה, אבל לפחות יהיה לו סיכוי!"

עכשיו שאקלבולט התרחק, ידיו על קצה שולחנו כאילו המכשפה הקטנה עמדה לנסות להזיז אותו פיזית כשהניד בראשו בחומרה. "זה לא בא בחשבון."

"אני איתה, כבוד השר." נוויל הופתע לשמוע את המילים יוצאות מפיו, אבל ברגע שאמר אותן, הן היו הגיוניות לחלוטין, והוא הצליח להבין מה עמד מאחורי ההצעה המטורפת הזאת. "זה לא רק בגלל שהוא חבר שלי… אני מתכוון לזה. אני אוהב אותו, אבל אם תשים את שיימוס פיניגן בכלא למשך חמש עשרה שנים, אתה פשוט תזין את כל מה שלא בסדר איתו: כל השנאה, כל הכעס, כל האלימות. כשהוא יצא, יהיה לך קוסם ממש מסוכן לטפל בו, כי כל החיים שלו היו רק קרב נגד העולם, וסוזן צודקת, אנחנו חייבים לו לפחות את הסיכוי שיוכל לראות שיש עוד דרך."

סוזן בהתה בו כאילו לא ראתה אותו קודם לכן, התודה הבלתי צפויה מורגשת, אבל שאקלבולט נשאר בלתי משוכנע. "התשובה היא לא. אני לא מתכוון לשלוח רוצח סדרתי מורשע לחיות עם אישה טובה ובתה הצעירה באמצע שום מקום בהרי סקוטלנד!"

הוא ציפה לעוד תחינות, כעס, אולי אפילו לדמעות, אבל לא לחיוך הקר והבטוח של אישה שכל הקלפים היו אצלה במשחק שהיה ברור לחלוטין שיריבה לא ידע שהתחילו. "אל תגרום לי לשחרר את המרביצנים, השר."

שאקלבולט מצמץ, מופתע מדי כדי להיפגע. "את מאיימת עליי, גברת מקמילן?"

"אני אומרת שאם שיימוס הולך לאזקבאן, אני אנצל את זכויותיי המלאות במערכת המשפטית. ואלו הזכויות שאתה בר מזל מאוד שעד עכשיו לא בחרתי לנצל אותן."

"מה הן?"

"אני. אתבע. אותך." היא הדגישה כל מילה ברעל קטלני, החיוך מתרחב כשרכנה קדימה כמה סנטימטרים, והייתה הנאה בקולה שהייתה כמעט חושנית ולא נוחה. "אני אתבע את המשרד עבורי, עבור בתי, עבור המחותנים שלי, עבור בעלי, ועבור כל החברים של צ"ד ומשפחותיהם שיצטרפו אליי… והם יהיו די הרבה, כי כמו ששמת לב, רובם מרגישים שממש חייבים להם."

היא שוב הזדקפה, והוציאה מאחד החפתים שלה גליל קלף קטן אך רשמי למראה שהסתכלה עליו. "נטישת ילדים, ניצול, הזנחה חינוכית, תקיפה, סיכון ילדים, פעולות נפשעות של עובדי המשרד, עינוי, טבח, רצח… וזה בלי לדבר על הנזק. רכוש, כאב וסבל, טראומה רגשית, נכות ומום תמידיים…"

עיניה הכהות הסתכלו על אלו של השר, והיה שם ניצחון. "תוכל למצוא דרך לבצע את מה שאני יודעת שאתה יודע בלבך שהוא הדבר הנכון בצורה שתוכל לבלוע פוליטית, או שאני אבטיח לך, שאני יותר מיכולה להרשות לעצמי לגרום למשרד הזה כאב ראש גדול הרבה יותר לדאוג לגביו. יש לי שמונה מעורכי הדין הכי טובים שאניות יכולות לקנות שמחכים לי בחוץ עכשיו, והם כבר מריירים כמו ערפדים שרוצים דם כי הם רוצים למרר לך את החיים."

שאקלבולט שתק כמעט דקה, אבל כששוב דיבר, נוויל נאלץ להתאמץ מאוד כדי לא לחייך. "אם משהו יקרה…"

"אי פעם פגשת את אביו של ארני, השר?" שאלה סוזן בנועם.

"דאנקן, כן? כמה פעמים."

"אז אתה יודע למה אני מרגישה בטוחה לגמרי." היא החזירה את גליל הקלף בחזרה אל שרוולה ומשכה בכתפה. "אם אתה רוצה שנחתום על איזה צו להסרת אחריות, אנחנו נשמח ויותר לעשות זאת, אבל אם שיימוס יניח אצבע עליי או על ססילי או על פיונה או על מישהו אחר, נשלח אותו בחזרה לאזקבאן בכמה שקיות קטנות. בעיקר אחרי שאיבד את בנו היחיד, דאנקן הוא אדם מאוד מגונן.

"טוב מאוד." נוויל הרגיש כבוד חדש עבור השר כשראה שגם שאקלבולט מרוצה מהתוצאה, ועצר בבירור חיוך משלו. "אני אשלח את האנשים שלי אל שלך כדי לטפל בפרטים. מר פיניגן ירצה את עונשו במעצר בית בלוך…"

הוא היסס, וסוזן נתנה לו את המילה שלקחה לנוויל כמעט שנה כדי שיוכל להגות בביטחון. "סיבירדראויד."

"כן."

"תודה לך, השר." היא נעמדה עכשיו, והושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידו השחורה והגדולה של השר באחיזה שידע שהייתה חזקה ממה שמישהו ציפה, עיניה בורקות. "ידעתי שנוכל להגיע להבנה."

"לא, גברת מקמילן," הוא חייך, והטה את ראשו בנימוס כשליווה אותה אל הדלת. "תודה לך."

הייתה שיחה קצרה עם העוזרת שלו שלא הצליח לשמוע לאחר שסוזן הלכה, ואז שאקלבולט סגר את הדלת שוב כשהסתובב והסתכל על נוויל. "אדון לונגבוטום…"

"כן, אדוני?"

"אני מניח שזה גם פותר את הבעיות שהיו לך עם המצב?"

הוא הרשה לעצמו לחייך עכשיו, ונתן לו להתפשט על כל פניו ולהאיר את עיניו בכל ההקלה שלא היה ראוי לצרוח אותה. "די."

שאקלבולט הנהן, והסתכל על הדלת כשהתיישב שוב, והיה משהו מאחורי עיניו שהעיד אולי על חרטה בארבעים ותשע שנותיו. "אישה צעירה ומרשימה."

"זה שיעור שלמדתי לפני הרבה זמן, אדוני, ולפני שהייתי נשוי." צחק נוויל ביובש. "לעולם אל תזלזל בהפלאפיות."

"נראה כך." השר הניד בראשו, והחזיר את תשומת ליבו בחזרה אל שניהם. "אשתך, דרך אגב, רוצה שתדע שהיא מחכה לך עכשיו ששוחררת באופן רשמי."

נוויל הרגיש את החיוך מתרחב כשנעמד, ובקושי זכר להרים את העיתון שלו. "תודה לך, אדוני. אז זה הכול, אם כך?"

"אלא אם יש דרך כלשהי בה אוכל לגרום לך לבטל את ההתפטרות."

הוא הניד בראשו, וידע שזה רשמי אחרי המכתב שנתן, למרות שציפה לניסיון האחרון הזה. "כבר מילאתי את מכסת קוסמי האופל שלי."

"חבל." שאקלבולט קם על רגליו שוב, והושיט את ידו. "היית הילאי מעולה, נוויל. הוריך היו גאים בך."

נוויל אחז בה בחוזקה, נרגש יותר ממה שציפה בגלל האמת השקטה שהייתה במחמאה הפשוטה הזאת. "זה חשוב לי, באמת, אבל עם כמה שאני מעריץ את מה שעשו, אני לא בנוי לזה כמו שהם היו. אני לא חושב שזה הופך אותי לפחות מהם, רק ל…"

"שונה."

"בדיוק."

ידו השתחררה כשנצנוץ זומם הופיע בעיניו של שאקלבולט. "חוץ מזה שלא אגיש כתב אישום על כך שהעלמת את כל מחלקת ההילאים למשך יומיים ושגרמת לשש יחידות של משכיחים לעבוד שעות נוספות עם כמה מהמוגלגים הכי… מעניינים בצפון אירלנד, יש משהו שאוכל לעשות למענך?"

נוויל היסס, קרוע לרגע בין הדחף לרוץ מיד הביתה ומה שידע שלא רק שצריך לעשות, אלא שהיה נואש לעשותו מאז שגילה שחברו עמד לחיות. "תן לי לראות את שיימוס לפני שאלך."

"אפשר לסדר זאת. זה הכול?"

"כן, אדוני." הוא קד, והרגיש מוזר מכך שהבין שזאת בטח הפעם האחרונה שידרך במשרד הזה, שמתי שיחזור אל המשרד, זה יהיה כאזרח קוסם רגיל, משהו שמעולם לא היה במהלך חייו הבוגרים, אבל שנדמה היה כהקלה כמעט בלתי אפשרית בפשטותו. "היה זה כבוד."

"אוכל להגיד אותו הדבר, אדון לונגבוטום." שאקלבולט קד בחזרה, והוא חשב שראה קצת קנאה בעיניים הכמעט שחורות כשהחיוך הפך לחמוץ-מתוק. "לחלוטין אוכל להגיד אותו הדבר."

OOO

תא המעצר היה זהה לאחד שנוויל בעצמו היה בו פעם כשהיה לו הכבוד הנורא לבלות בו שני לילות לאחר שהוא וחנה נלכדו בידי אמיקוס ונלקחו אל משרד הקסמים: בערך מאה מטרים רבועים, עם מיטה נמוכה וצרה ושירותים פשוטים שהופיעו כשצריך, אבל חוץ מכך אבן אפורה וחלקה לחלוטין מהרצפה עד התקרה. שיימוס לא זז כשהדלת נפתחה, ונוויל היסס, תוהה אם חברו ישן, ואם כדאי להפריע לו.

הוא שכב על הצד בלבוש האסיר האפור והפשוט, השמיכה על רגליו היחפות, אבל בדיוק כשנוויל החליט לחכות ולחזור אחר כך, הוא התגלגל, לא אמר כלום, רק בהה בקיר כאילו אף אחד לא היה שם. עכשיו כשהסתכל יותר טוב ולא בתצלום השחור-לבן בעיתון, הוא הרגיש רטט בעמוד השדרה שלו, ונאלץ לנשוך את לשונו כדי לא להשמיע את התדהמה.

שיערו של שיימוס קוצץ, הוא כבר ידע זאת, שוב כוסח כמו שהיה בנעוריו, אבל זה ממש לא גרם לו להיראות צעיר יותר, הוא נראה כאילו כל יום מעשר השנים שעברו עליהם בעולם הבא הגיע אליו, עיניו העמוקות כבר שקעו עד שהכחול העז בהן קיבל צלליות. הוא ירד מאוד במשקל, עצמות לחייו היו חדות וכואבות מתחת לעורו חסר הצבע, ומבנה הגוף החסון שבדרך כלל חיזק אותו נראה היה שביר לראשונה, עדין בצורה שהייתה ממש, ממש לא בסדר עבור איש שהכיר קודם כל כלוחם.

נוויל זז בצורה מוזרה, מופתע מהריקנות במבט הכועס. "מה שלומך?"

הייתה זאת שאלה מגוחכת, הוא ידע, אבל הוא לא ידע מה עוד להגיד, ולא ממש הופתע כשהעיניים או כל דבר אחר לא זזו כשהתגובה נשמעה בצורה מונוטונית שקטה וחלשה שהייתה ממש מוזרה אצל האירי המוחצן מאוד. "כואב, עדיין. לא לוקח שיקויים, לא טורח, אבל זה די פוגע בבן אדם שמחוררים כל מיני חלקים בתוכו."

"אני יכול לדמיין."

לבסוף שיימוס הסתכל עליו, אבל בשטחיות, בלי לשנות את הבעת הפנים שלו. "ואתה?"

"בסדר. הולך הביתה." הוא הרגיש כמו בן זונה שאמר את האמת, כאילו זרה את החופש שלו כמו מלח על הפצעים הללו, אבל לא היה כעס או שנאה, רק חיוך רך וכנוע שסובב את הפה שנראה כאילו שכח איך פעם קרן לעתים כה קרובות.

"גם אני. כנראה שאני צריך להתרגל לזה שאזקבאן היא הכתובת החדשה שלי."

הוא לא יכול היה לסבול את הריחוק הקר והנורא הזה בינו ובין האיש שהיה האדם היחיד בעולם שלא היה צריך להסביר לו שום דבר, ונוויל חצה את התא, כרע ברך ותפס בכתפו של חברו כשהצליח איכשהו לא לעוות את פניו בגלל תחושת העצם מתחת לידו. "שיימוס -"

"אה, אל תטרח, מנהיג נועז." יד מנומשת אחת הושטתה, וליטפה את שלו בביטול מרחם, למרות שהוא לא זז כדי להתנתק ממנו. "אתה יודע שזה מגיע לי. לא ממש רציתי להכחיש את זה."

"הם אמרו שבכלל לא הגנת על עצמך," אמר נוויל בשקט, נמנע מלהביע כל רמז של האשמה בנימת קולו.

"על מה יש להגן?"

"על זה שאתה איש טוב!" הוא הפתיע קצת את עצמו בתקיפות שלו, אבל המשיך, והרגיש כאילו ניסה להכריח את חברו להחזיר לעצמו את תשוקתו, להחזיר חיים אל הוורידים הריקים. "שניסית כמיטב יכולתך, שהיית מוכן להאמין ולהילחם מול איום שאנשים אחרים לא רצו לראות, ש -"

"כל החרא המתוק הזה היה בעדות שלך והם לא רצו לשמוע." זאת הייתה מרירות, זה היה כעס, זה בקושי היה חזק, אבל זה היה משהו. לפחות זה היה משהו. "חוץ מזה, זה חוסך לי טרחה."

"איזו טרחה?"

"להחליט מה לעשות בחיי." דממה ארוכה נשמעה לאחר ההצהרה, והניצוץ הקטן כבר נעלם, ובאופן מוזר, זיכרונו של נוויל שיקף את קולו הצרוד של האגריד, משהו ששומר הקרקעות אמר לפני עשר - או אולי עשרים - שנים על היפוגריפים שהיו הנושא בשיעור טיפול ביצורי הפלא הראשון שלהם. אנשים מפחדים מהם, קוראים להם מסוכנים, אבל הם סתם גאים. גם נאמנים, ברגע שהרווחת את הכבוד שלהם. הדבר היחיד שיכול לשבור אותם זה כלוב.

הוא לא יכול היה להיות אסיר תודה יותר עכשיו על מה שסוזן עשתה. הם חששו שכלא יגרום לו להיות אפל באופן תמידי, אבל נוויל ראה שהאמת הייתה משהו נורא עוד יותר. זה לא יהפוך אותו, זה יהרוג אותו. זה יהרוג אותו מבפנים החוצה יותר בטוח מכל להב: זה כבר הרג אותו בתוך כמה שבועות, אפילו שהמרפאים היו חצופים ואמרו שהוא מתאושש.

פיו של שיימוס התעקל למשהו שלא היה דומה לחיוך, ועכשיו כתפו של נוויל נלקחה בנחמה עבור הכאב שהוא ידע שבטח הופיע על פניו. "אנחנו לא דומים, מנהיג נועז, אבל אל תכעס על עצמך רק כי אין לי אישה וגן ובית שמחכים לי."

"אימא שלך -"

"היא תיקח אותי בחזרה, כמובן - לא יודע אם כאב לי יותר כשחיבקה אותי או הרביצה לי כשהתעוררתי בבית החולים - אבל אני יודע שהיא תסלח לי. העניין הוא," הוא משך בכתפיו, כאילו המשפט היה בן מאה שנה וכל זה היה רק אקדמי. "שלעולם לא אוכל לחזור."

נוויל קימט את מצחו, מוכן לקבל את זה שגברת פיניגן חיבקה ותקפה את הבן שאהבה כל כך הרבה שנים כואבות, אבל הרבה פחות מוכן להאמין שלא תקבל אותו בחזרה בזרועות פתוחות. "כרגע אמרת שהיא תסלח לך."

"היא, איי, אבל לא כולם. התמונה שלי בעיתונים עכשיו, אנשים יודעים מי אני, ואני חושב שהשארתי יותר מכמה אנשים רעים שנותרים המון טינה." הוא נשם נשימה ארוכה ועמוקה שדיממה את מה שיכול היה להיות בכי אם היה לו כוח, וליבו של נוויל התמלא בהזדהות, כי הוא הבין כל כך טוב עכשיו עד כמה המדינה, גם אם לא הייתה מושלמת, הייתה חשובה לאירי. "לא, לעולם לא אוכל לחזור, ולעזאזל אם אני בכלל יודע מה אני אעשה אם אחזור. כל מה שמשנה עכשיו זה הים והדרכים ממזח לו."

הוא הניד בראשו, זז כל כך כדי שיוכל לגרום לעיניים שסטו להסתכל שוב על שלו כשחייך בתקווה, ולחץ על כתפו של חברו בעידוד חזק. "שיימוס, מצאנו דרך לעזור לך… בגלל זה באתי לכאן, זה מה שרציתי לספר לך. אתה לא הולך לאזקבאן."

"לא!" כאילו נפגע בכישוף, שיימוס פתאום הזדקף וקם, וזרק את ידו של נוויל בכוח כזה עד שהוא איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל, בוהה בתדהמה בעיניים הכחולות שעכשיו קדחו בו בכעס שמעולם לא ראה בהם. האיש האחר היה חלש מאוד, לא חמוש בכלל, היו שומרים במרחק קטן מהם, אבל הוא גילה שהוא חשש באותה מידה.

"שיימוס -"

"אני לא שומע את זה, מנהיג נועז!" הוא הניד בראשו בכעס, ועכשיו כשקם, הוא לא האמין שזה היה אותו האיש ששכב בכניעות על המיטה לפני כמה רגעים כשצעד בחדר הקטן בכעס, וכל פעם הטיח את אגרופיו על האבן חזק מכפי שהיה אמור להצליח, מספיק עד שידיו של נוויל כמעט כאבו מרוב המכה. "אתה לא זורק את החיים שלך בשביל איזה רעיון טיפשי ומטורף להוציא אותי מפה!"

"לא, אני לא." נוויל קם עכשיו, וניער מעצמו את ההפתעה כשהלך וחסם אותו, ותפס בו בשתי זרועותיו כדי שיעצור ויקשיב. "זאת סוזן, וזה לא ניסיון בריחה."

שיימוס מצמץ, וניסה לעכל את השם לכמה שניות לפני שקימט את מצחו. "מקמילן?"

"כן. היא דיברה עם השר והוא הסכים שתרצה את העונש שלך בלוך סיברדראויד: בחווה של ארני. לא תוכל לעזוב, אבל זה מקום יפה, באמת… הרבה יותר טוב מאזקבאן."

הוא קימט את מצחו, התרחק, ונוויל ראה קצת תקווה מתחילה להופיע למרות האינסטינקטים להתרחק שוב ולשקוע בייאוש ממנו לפחות אי אפשר ליפול. "אני לא חוואי," מחה שיימוס לבסוף. "אתה לא רוצה שאתקרב לשום כבשה מזדיינת, מנהיג נועז. לא מבדיל בין קצה אחד של הממזרים הצמריריים האלה לשני! הבן של קייט פיניגן הוא ילד עירוני, בכל גופו ונשמתו."

"תאכיל את החלק עם העיניים. את השאר אני בטוח שתבין." נוויל חייך בלעג, וניסה להגיע למה שראה שמתחיל להופיע מבעד לקדרות. "באמת, שיימוס, אני חשבתי שתשמח."

"כן, אני מניח," הוא הודה, אבל מילותיו היו מלאות בחשד כשזרועותיו השתלבו על החזה.

"יש כאן 'אבל'."

"לא, אלא למה," שיימוס תיקן אותו. "בקושי מכיר את הילדה, אפילו לא ראיתי את הקטנה נולדת. למה שהיא תסתבך ככה בשבילי?"

"כי אתה עדיין אחד מאיתנו, שיימוס," הוא הציע בעדינות, ופתח את השרוול שלו כדי להפשיל אותו ולחשוף את הקעקוע על זרועו. "כולנו מצ"ד, ולא שכחנו מה זה אומר. סוזן מוכנה להסתכן בהתבסס על מי שהיא הכירה אז, ואני מוכן להגיד שזאת בחירה נכונה בהתבסס על האיש שאני מכיר עכשיו."

"אז, עכשיו…" שיימוס הניד בראשו בכעס, והייתה עקשנות ילדותית מתחת לכאב שסדק את קולו. "לא היה אמור להיות עכשיו! לא ביקשתי שיצילו אותי, לא!"

"אנחנו לא נוטשים חברים!" ירה נוויל בחזרה. "אתה שווה יותר מדי כדי שפשוט ניתן לך למות!"

"ומה אם אני לא האדם הגדול הזה שכולכם חושבים שאני?" הכאב התחלף בחשש, והייתה פגיעות נוראית בהבעת פניו עכשיו, חשש כה עמוק עד שבקושי היה אמור להיווצר בהתחשב בנשימה הרועדת. "מה אם אני סתם שיכור אפס ורוצח ונוקם מזדיין שלא שימושי לשום דבר כשלא צריך להרוג?"

"אתה לא."

"ואיך אתה כל כך בטוח בזה?"

"כי הצלת את כולנו," הוא ענה בפשטות. "ולא ביקשת שיצילו אותך."

הייתה שתיקה ארוכה, ושיימוס הסתובב, חזר אל המיטה, ונוויל חשב ששוב ייסגר, יסגור אותו ויסרב לתקווה המסוכנת. הוא חיכה, דקה עברה והגב עדיין היה מופנה אליו, עוד דקה, שלוש, ואז חמש, אבל בדיוק כשהסתובב ללכת, לחישה קטנה של ילד הדהדה פתאום מקירות האבן הקרים. "אבל מה אם אולי אני אצטרך קצת עזרה אחרי הכול?"

הוא הסתובב בחזרה, ושיימוס ישב, ושוב הסתכל עליו, והוא מעולם לא ראה לב אנושי אחר חשוף כל כך כשהסתכל על חברו בעיניים הכחולות והשקועות שלו. נוויל ניסה להסתכל עליו בכנות זהה, וקולו היה קצת יותר מלחישה כשהשיב. "רק אל תדחוף אותה… היא כבר שם."

OOO

בעצם, הוא היה סתם עוד לקוח שנכנס למסבאה, ולמרות שאנשים בדרך כלל עצרו את שיחותיהם כדי להסתכל מספיק כשהאדם החדש שנכנס היה בגלימת הילאים, עבור אדם כמוהו - גבוה, אבל לא ממש, נאה, אבל לא ממש, עם גלימות כחולות רגילות ושק מסעות חבוט על כתף, הדבר המשמעותי היחיד היה שתי צלקות על שתי לחייו בעולם שהתרגלו בו לראות צעירים מצולקים - אף אחד לא הרים את מבטו. גם המוזגת, שבדרך כלל בירכה כל לקוח חדש, הייתה עסוקה בהגשת כמות מרשימה של כוסות לקבוצה פרועה של מכשפים גרמנים, והוא התיישב בסבלנות על כיסא ריק בקצה אחד של הבר הארוך, ושם את השק מתחת לרגליו כשהסתכל עליה.

זה תמיד נדמה היה לו כמו סתם משפט, סתם צורה להגיד שמישהו השתנה קצת, אבל הוא ראה את העולם בעיניים חדשות יותר ממה שאי פעם חשב שאפשרי, ולמרות ששום אור לא יצא מגופה של האישה, זה היה עוד נכון. לחייה היו ורודות ורכות, שיערה נפל בחופשיות מהצמה על ראשה, חיוכה קרן בחדר האפל כשהגישה לגברים ביעילות ובמקצועיות, והוא שמח לראות עד כמה נהנתה מעבודתה.

הוא יוכל להיות כזה עכשיו? נוויל הרשה למוחו לשוטט כשעיניו המשיכו לגמוע את הפלא הפשוט בכך שראה אותה כל כך חיה ושמחה, ודמיין את עצמו כבעלים של משתלת צמחים קטנה, או ללמד כמה ילדים צעירים ולא מצולקים איך לטפל בכמה שתילים רכים. אלו לא היו מחשבות חדשות, אבל היה פוטנציאל חדש ומדהים בהן עכשיו, והם כבר לא נדחפו אל העתיד המוזר של 'אחרי', והחיוך כבר הופיע על פיו כשהסתכלה עליו, הולכת אליו עם עט הנוצה שכבר נשלף מהסינר שלה והיה מוכן מעל הלוח שריחף באמצע האוויר.

"כן, אדוני, איך אוכל -" חנה נעצרה, והלוח נפל לרצפה כשפיה נפער והיא צרחה בתדהמה, ידה מתרוממת אל פיה כך שכתם דיו קטן הופיע על לחייה. "נוויל!"

לא הייתה תגובה חוץ מלנשק אותה, והוא עשה זאת, ועמד כדי לקחת אותה בזרועותיו בחיבוק שממש הרים אותה מרגליה, והוא שמע את צחוק הלקוחות בשאגה שמחה ומרוחקת שתאמה לאקסטזה המטורפת שעברה דרכו עכשיו כשהבין כמה מדהים זה שהיא שוב בחייו. גופה היה חזק כל כך ורך מתחת לידיו, כל פיתול הוא אוצר עשיר שלא ידע להעריך, והוא נישק אותה כמו שמעולם לא עשה זאת, נישק אותה עד שלשניהם נגמר האוויר והם התנשפו אבל לא יכלו להיפרד, ושמו את ידיהם על פניהם כשהם בוהים בעיניים אחד של השנייה בשמחה ללא מילים שבדרך כלל נמצאה אצל מתבגרים מאוהבים.

"תלכו למעלה, גברתי, אני מניחה? אני אסתדר פה במסבאה, זה בסדר." הוא שמע את קולה הכפרי והנעים של פלורנס, המכשפה בגיל העמידה שעזרה לנהל את המטבחים בקלחת, והוא הנהן בלי לקרוע את עיניו מפניה של חנה, לא מובך בכלל מהנימה המבינה של האישה המבוגרת.

אף אחד מהם לא טרח להגיב על כך, כי הפיות שלהם שוב נפגשו, והוא לא היה בטוח איך זה קרה, אבל היו דלתות ומדרגות ועכשיו הם היו בבטחה בדירה הקטנה שלהם, והמנעול בקושי הקליק מאחוריהם לפני שהוא אחז בכילת המיטה, ברוכסן על גלימתה ובלבנים מתחת. חנה משכה את הבגדים ממנו בשיגעון דומה, וזה לא היה להתפשט, זה היה לקרוע בגדים ולהוריד כפתורים ושרוולים שעדיין נשארו קצת כשהחלק העליון נפתח וגפיים שהתערבבו בסדינים כי כל מה ששינה היה להגיע לעור מתחת.

ואז הוא היה עירום או קרוב מספיק וגם היא הייתה והוא לא הרגיש משהו נפלא כל כך כמו גופה מול שלו. זה היה כמו הפעם הראשונה שלהם שוב, כל רכות חדשה, אבל הפעם לא היה היסוס מבויש או חוסר ביטחון כשתפס בשדיה מול פיו, כשידיו החליקו על גבה כדי לתפוס במותניה ולהרים אותה כשגבו הוטח על הדלת המוצקה.

גניחות והבטחות כמעט נוצרו מבעד לצחוק והם בכו מבעד לדמעות שאולי היו של שניהם אבל כמעט כולם היו בטעם מלוח של הקלה, לחישות בלי מילים ושמה ושמו אלף פעמים, כאילו יכלו להפוך אחד את השנייה לאמיתיים יותר בקסם ללא זמן ומילים שאמרו הוא והיא והם. זה היה קשה ומדהים, אבל לא היה שום דבר אלים גם כשציפורניה חפרו בכתפו, כשפיה חיפש ושאב בדרכים שגרמו לגבו להתקפל ולאלון הכבד לרעוד.

רגליה ננעלו חזק ורעדו על מותניו, הוא היה בתוכה עכשיו, וזה היה בלתי אפשרי שמשהו כה יצרי וללא מחשבה יכול היה להיות כה אינטימי ומדהים, אבל זה היה כל זאת ועוד: חם וחזק ורטוב ומתוק וטוב, כל כך טוב יותר מזיכרונותיו הרעבים. הוא נאבד בשיערה הזהוב ובעיניה הירוקות, בשפתיה הפעורות ובעונג שהיה לו אותה כל כך, וכשהקצב הפך לחזק יותר, כשהכול הפך למדהים יותר ודחוס יותר לקראת הבלתי נמנע, הוא תפס את ידה בידו, הלחץ של שתי טבעות הזהב במכה אחת היה מספיק כדי לפוצץ את כל העולם באנחה אחת ויחידה.

זה נגמר. הוא היה בבית.