הסיפורים לקראת א פקאטיס מתחילים!
אז יש לנו שני סיפורים על איקרוס אטרסון שמתרחשים במהלך סלואה. אחריהם נעשה את כל הסיפורים בין לבין, שזה בערך עשרים ושישה סיפורים קצרים ועוד נובלה אחת ארוכה על שיימוס וסוזן. ואז א פקאטיס והסוף.
הסיפור הראשון היום מתרחש ממש לפני פרק 6, והשני אחריו.
סקילה וכריבדיס (1)
לפעמים אין פחות רע.
צליל ההתעתקות הבהיל אותו, אבל איקרוס לא הרים את מבטו מהניירות. הריח היה יותר ממספיק כדי לזהות את המבקר: עשן וזיעה ומין, אלכוהול של אחרים וניחוח שמנוני וזול של מסבאה, ובושם נשי שנמכר בשלושה חרמשים יותר לבקבוק ממה שהיה שווה. "אתה אידיוט."
"דרך נחמדה להגיד שלום." שיימוס הלך אל הצד השני של השולחן, הפך כיסא והתיישב עליו בפיסוק כשזרועותיו על מסעד הכיסא. "אז… למה אני אידיוט הפעם?"
"כי ניסיתי את הדירה שלך והפלו היה חסום, הטלפון מנותק." עכשיו הוא כן הרים את המבט, והסתכל על האיש השני במבט קריר ושלו, אבל לא היה שום מבט אשם מולו, רק שעשוע.
"אני חושב שזה די חכם, בעצם. לא אוהב שמטרידים אותי."
"הייתה לך בחורה בדירה." אפילו אם לא יכול היה להריח את זה, הוא ראה טוב מאוד שהנחותיו היו נכונות בשיער שעוד היה פרוע וחופשי על כתפיו של שיימוס, הסימנים הסגולים והחדשים על הקווים המקועקעים על צווארו.
שיימוס חייך חיוך חצוף. "לא בחורה, לא זאת. רק אישה, זאתי."
"'זאתי,' כן, אני בטוח שלא היה שום צורך לדברים כמו שמות." איקרוס הניח את עט הנוצה שלו, ושילב את זרועותיו כשהתרחק לאחור. "העניין הוא, שהכנסת אותה לדירה שלך. כלומר היית בבלפסט."
"איי…"
הוא עדיין לא הבין את זה, ואיקרוס נחר בגסות, נעמד ודחף את הכיסא אל מקומו כשהלך אל המטבח. "אמרתי לך להתרחק משם! אתה רוצה שיתפסו אותך? אחרי כל זה? כשאנחנו כל כך קרובים, לעזאזל?"
"לא ממש," ענה שיימוס בזהירות, ולמרות שלא הסתכל לאחור, הוא ידע שעקבו אחריו כשפתח את הארונות בכוח רב מכפי שהיה צריך, והניף את שרביטו אל קופסת הלחם כדי לזמן את הכיכר כשהוציא קופסת סרדינים. "תכין לי אחד ממה שזה לא יהיה? אני גווע, אני, ואם אני הגעתי לארוחת ערב בחצות, זה עדיף."
"אתה הגעת ללא אכלתי כל היום, לידיעתך," כעס איקרוס. "כנראה אני צריך להודות על זה שהסירחון מהצ'יפס והבירה שלך מזכיר לי, אבל אתה יכול לקחת לעצמך."
"אז בסדר." הוא היה צריך להתכופף כשקופסת אטריות עפה מעליו, ואז פחית עגבניות משומרות, אבל אז הלחם זומן מתחת לידיו. הכעס עמד להתפרץ בגלל הסגת הגבול הזאת כשהסתובב, אבל היה משהו בפרצופו של שיימוס שעצר אותו. החוצפה נעלמה, והתחלפה בתערובת מוזרה של מה שנראה כמעט כמו אדיבות וייסורי מצפון. "סליחה שהדאגתי אותך," הוא אמר בעדינות. "תן לי להכין ארוחת ערב, אם ככה? זה המעט שאוכל לעשות, ושנינו יודעים שאני הטבח הטוב יותר בכל אופן."
בכעס, איקרוס התרחק, ונשען על הקיר כשצפה בבקבוקי תבלינים, גבינה, ופחית פטריות מצטרפים לאוסף הגדל על הדוכן. "תודה… אבל אל תחשוב ששכחתי מהעובדה שהיית בצפון כשהם מורידים לבנה לבנה בעיר ומחפשים אותך."
"הם עושים את זה כבר שנתיים," הזכיר שיימוס. "עדיין לא מצאו אותי, לפחות לא אם לא ארצה שימצאו אותי."
הייתה שתיקה ארוכה, ואיקרוס קימט את מצחו. "אתה רוצה?"
"מה?"
"שיתפסו אותך?" התגובה היחידה הייתה מתח פתאומי בשרירים בכתפיים שהיה אפשר לראות מבעד לחולצה ההדוקה, הסכין חותכת את השום קצת חזק מדי, ואיקרוס המשיך בזהירות. "אתה מסתכן יותר ויותר, שיימוס. זה לא המקום שלי להתערב במה שאדם עושה בפרטיות, אבל -"
"אז אל."
נימת קולו הייתה מזהירה, אבל הוא לא יכול היה להתעלם. "אבל ללכת ולקחת בחורות כשאנשים מחפשים בכל מקום לא רק את הסלואה, אלא את שיימוס פיניגן? אלו שלא רק משתמשים בתמונות ישנות, שמכירים אותך גם אם אתה נראה שונה ממה שהם זוכרים?"
"אני לא טיפש כמו שאתה חושב." הוא היה אסיר תודה שלפחות שיימוס לקח אותו ברצינות, למרות ההחלטיות. "אני הייתי במקומות של מוגלגים, ובכאלו שאם חברינו הוותיקים ילכו אליהם, הם יבלטו מספיק כדי שאני אעזוב הרבה לפני שהם יראו אותי." הייתה שתיקה כששם את השום במחבת והדליק את האש מתחת, והוסיף קצת שמן. "חוץ מזה, הייתי בעיקר בדרי. חזרתי מזרחה רק כי שמעתי מלארי."
זה עניין את איקרוס, והוא לא יכול היה למנוע את הסקרנות בקולו. "אה? מה יש לו?"
"אלסטר."
איקרוס מצמץ, בקושי מאמין. "בילי אלסטר? הבן זונה מה-RHD?"
הפעם, החיוך היה רעיל לגמרי כששיימוס הסתכל אל מעבר לכתפו מהמחבת הרותחת. "או טימי מור, אם אתה רוצה אותו לפי השם שהאימא הזונה שלו קראה לו."
"אתה עובד עליי!"
"בכלל לא. מידע יפה, זה… משלוח נשק בא אל הנמל מחר, והוא אמור להיות שם בעצמו כדי לאסוף. נראה לי כאילו ההדלפה באה מאחד מהחברים שלו שכועס בגלל שאחד מהם נדקר במועדון לפני כמה שבועות ובילי בכלל לא תפס את כל אלו שעשו את זה. יש לנו הכול הפעם. זמן, מקום… עד למסוף ולספינה המדויקים, בעצם." שיימוס אמר את החדשות בניצחון גאה, וטפח על ידית סכין ראש הזאב הנצחית שלו בחגורתו. "מספיק כדי ליהנות ממש, ובטח אם הוא לא גבוה במדרג של הדיאבל דוב."
אלו היו חדשות טובות, חדשות נפלאות, אבל משהו עדיין לא נשמע טוב, והפריע לו בראש עד שאיקרוס הרגיש ממש לא בנוח, וחברו שם לב. "חשבתי שתשמח." העיניים הכחולות הצטמצמו, ושיימוס הטה את ראשו במחשבה. "מה הטריד אותך כל היום? לא רוצה לפגוע, אבל לא חשבתי שאשמע ששכחת לאכול."
"סופסוף השגתי את התמלילים של ת'ורלס (2)." זאת הייתה האמת, למרות שזה לא היה קשור למה שהטריד אותו עכשיו, ונתן לו רגע לחשוב. "הייתי ברשימת ההמתנה של האוניברסיטה כבר חודשים, והם כל מה שרציתי שיהיו."
"אה?" לא משנה כמה פעמים זה קרה, הוא תמיד הופתע לראות ששיימוס ממש מתעניין בפרטי המחקר שלו, והפעם לא הייתה שונה. "זה… הקטע עם ציד המכשפות ההוא, אם אני זוכר נכון?"
"במאה השתיים-עשרה, כן," איקרוס הנהן. "קשה כל כך למצוא את המכשפות והקוסמים האמיתיים שהכנסייה לכדה עם כל הממזרים המסכנים שפשוט רצו לגדל קצת ציפורניים, אבל כל מה ששמעתי עליהם קבע שהם באמת כתבו על אומנויות האופל הישנות, וחשוב מכך, שלא ביקשו אותם כמעט עשרים שנה עד שהאדם האחרון לקח אותם… איזה 'פרופסור' מהצפון. איש גבוה. זקן אפור."
שיימוס צחקק בעצב כשהוסיף עוד כמה דברים אל השום המטוגן. "נשמע כמו חבר שלנו."
"אכן." הוא חייך במרירות, והלך אל המטבח כדי לטבול כפית במה שעכשיו היה רוטב עגבניות שהריח מצוין. מרלין, אבל איך היה אפשר לעבור מלא לחשוב על אוכל לגוויעה מרעב רק בגלל ריח של משהו טעים? "שונא שעוקבים אחריו, אבל זה עדיין טוב לדעת על מה בדיוק הוא הסתכל… למרות שאני לא יודע אם אני עדיין יכול לקרוא לזה טוב עכשיו כשאני התחלתי לעבור עליהם."
עוד סיר הצטרף לראשון על התנור, זה מלא במים ומורתח מיד בקסם לפני שהאטריות התווספו. "למה?"
"אני קצת מתקשה איתו," הוא הודה בחוסר רצון. "הדרשות הן בלטינית, ועם זה אני בסדר, אבל הקוסם עצמו השתמש בניב ארכאי ממנסטר (3) שממש מעצבן אותי. האירית שלי מודרנית במבטא קונכט (4), והאלסטרית הישנה שהמחזורים כתובים בהם… זה…" הוא עשה פרצוף. "זה כמו לנסות להבין אנגלית ישנה."
"תן לי לנסות," הציע שיימוס. "האלסטרית שלי חזקה יותר משלך, וקרובה יותר למנסטר, ואולי זה שלא למדתי את זה מהספרים עדיף, אתה מבין? אני לא כל כך אתעסק בדקדוק."
"אחרי האוכל." הרוטב כבר היה טעים: מתוק בדיוק, אבל עדיין חריף ועמוק בטעם השום ועשבי התיבול שבכלל לא ידע שהיו במטבח, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שהאיש השני שינה את הצורה לכל עשב אחר. הוא נאנח, ובהה בעצב באטריות, מקווה שהקסם יגרום להן להתבשל מהר יותר. "אבל הבנתי את הקטע, אני חושב. הוא בעיקר התוודה שהוא נתפס מתכונן לשבת האפלה עבור בלטיין, והתזמון של זה מטריד -"
איקרוס הפסיק באמצע המשפט, והכפית נפלה אל הרצפה מאצבעותיו הרפויות פתאום. "שיט."
"מה?"
הכול התחבר עכשיו, והוא הסתובב, והטיח אגרוף אחד בידו השנייה בקצב כשהתחיל לצעוד בטירוף במטבח הקטן. "בלטיין. הוא עומד לפעול בבלטיין, אני בטוח בזה, וזה נותן לנו רק חמישה ימים, ואנחנו יודעים שהוא רוצה את אלסטר, אבל אם הוא עדיין משתמש באקדחים, לא הציעו לו שום קסם טוב, אז המשמעות היא שמשהו באלסטר קצת מעצבן את הדיאבל דוב, ואנחנו יודעים שזה לא המוסריות שלו, אבל ההדלפה הזאת, זה טוב מדי, וזה פשוט לא מסתדר לי איך הוא השיג את המידע, ועוד ישר לשוטרים בלי להיות חלק מהעסקה ושום מילה מלארי על כך שכל אחד עם תג ילך לרציף… לא, לא, לא… יש שתול ב-RHD, אני מתערב על השרביט שלי, זה בא מסמוי, ובגלל זה הדיאבל דוב לא מתקרב לאלסטר גם עכשיו, אפילו כשהוא רוצה לגייס את הטובים בפעם האחרונה… וזה…"
רצף המחשבה המהיר נפסק, והוא נפל ברגליים משולבות אל הרצפה, חושב לעצמו עמוקות. הוא לא ידע ולא היה אכפת לו אם שיימוס עקב אחריו, והוא הוציא טופי מכיסו, לא אכל אותו, אלא שיחק בעטיפה כשעצם את עיניו, מנסה להתמקד. "אם זה מסמוי," הוא אמר לבסוף, "זאת הדלפה טובה. עובדה. עובדה גם, שלא נוכל להחמיץ את ההזדמנות לתפוס את אלסטר - או מור, מי שלא יהיה - בעיקר אם נגיע לשם קודם. הוא גדול, ולהוריד אותו טוב ולצלק אותו באופן מכוער יפחיד המון אנשים כשאנחנו ממש צריכים לפגוע בדיאבל דוב בנושא של הגיוס. עוד עובדה, זה שכל אחד עם תג בבלפסט באמת מחפש אותך."
השתיקה במטבח הופרה רק בידי הבעבוע הרך של המים הרותחים והרשרוש המנחם של הנייר, והוא היה אסיר תודה על זה שפעם אחת, שיימוס נתן לו לחשוב בלי להגיב. הוא הכניס את הטופי אל פיו, ונתן לעושר המתוק והחמאתי להתמוסס בגרונו כשעצם את עיניו. "אסור לנו לא לתפוס אותו. לא נוכל להסתכן בשליחת הסלואה. צלף? לא. מאבד את כל הנקודה… הם פשוט יחשבו שזה ה-PIRA."
"אני אזהר, רוס." קולו של שיימוס היה עדין כשהרגיש את היד נחה עליו בעדינות אבל בחוזקה על גבו. "אתה יודע שאני יכול להיות כמו רוח, אני."
"אני לא שולח אותך לקן של שוטרים." הוא הניד בראשו בעקשנות, עדיין לא פוקח את עיניו גם כשלחץ את ידו בחזרה. "אם הוא יפעל בראשון במאי, צריך לעצור אותו אז, כדי שהוא לא יביא את מרלין יודע איזה קסם כדי שישלוט בו. זה הזמן להתחלות, ואנחנו לא יכולים לתת לו לעשות את זה."
לבסוף הוא פקח את עיניו, וסובב את פניו אל שיימוס כשנשם נשימה עמוקה שרעדה יותר ממה שרצה. "אני לא יכול לעצור אותו, שיימוס. שנינו יודעים שבקרב מולו, אתה זה שצריך לעשות את זה. אתה לוחם, זה בדם שלך." הוא הצליח לחייך בחולשה חיוך עקום, ותפס קצת בעור במותניו. "אני מלומד לא בכושר שנפל בערך עשר דקות לאחר הקרב ואתה הורדת יותר מסכות כסופות בשרביט שלך מאשר כל אחד חוץ מהשר עצמו. אנחנו נצטרך לשמור עליך בטוח עכשיו יותר מתמיד."
"גם לי אין עניין לחמם תא כלא כשאנחנו כל כך קרובים," הבטיח לו שיימוס. "אבל אתה צודק שאנחנו גם לא יכולים לתת לאלסטר ללכת. זה הסיכוי הראשון שהיה לנו אחרי כמעט שנתיים להתקרב בכלל לזין הזה, ואם הדיאבל דוב לא שומר מרחק בגלל החפרפרת, אני לא רוצה שאנשים כמוהו יעבדו בשבילו. אני הולך, ואני הופך אותו לבייגלה."
"לא, אתה לא," איקרוס לחש, וסובב את העטיפה חזק כל כך עכשיו עד שנקרעה לשניים. הוא תפס כל חתיכה בידיו, גרונו מהודק כל כך עד שהיה כמעט בלתי אפשרי להעביר אפילו קצת צליל. "אני אלך."
שיימוס התרחק לאחור, עיניו מתרחבות כשפיו נפער. לקח לו כמה רגעים למצוא את המילים, והוא הניד בראשו חזק כל כך עד שהשיער הבלונדיני שלו הצליף על פניו, ונדבק אל שארית השפתון על הלחי שלו. "אין שום סיכוי! זאת התאבדות!"
"משהו נשרף." האזהרה הרכה תפסה את שיימוס לא מוכן, אבל הוא לא הוסח בכלל כשהוא הוריד את המחבת מהתנור, וכיבה את האש בהנפת שרביטו.
"יצאת מדעתך המאוד מיושבת!" הוא נהם. "זה לא כמו לחתוך תרנגול הודו, לעזאזל! אני חשבתי שראית מספיק מאיך שחזרתי כדי להבין את זה!"
"אני יודע שלא." איקרוס הצליח איכשהו להישמע רגוע כשקם על רגליו, והוריד את סיר האטריות ושם אותו בכיור כדי לעשות משהו עם ידיו הרועדות. "אני צריך שתספר לי בדיוק איך לעשות את זה כדי שיחשבו שאני אתה."
"יחשבו שאתה אני!" המילים כמעט יצאו ביריקה. "כל השוטרים מסביב, ועל מה היה כל זה, בכלל?" שיימוס הצביע על פניו, על השיער הארוך, על הצלקות והקעקועים. "כדי שאם יראו אותי זה רק יוסיף לאגדה, לא? כדי שיהיה ממש בן זונה שד עבריין! אתה לא זה שאמרת שאתה פשוט לא מתאים לתפקיד?!"
"אני אלבש את הגלימה שלך." המים ירדו בכיור באדים מהבילים, רותחים כל כך על פניו שזה כאב, אבל הוא לא התרחק. "אנסה לא להיראות, ואם מישהו כן יסתכל עליי טוב, אני אתעתק. אבל אנחנו חייבים לפחות לנסות, שיימוס, ואנחנו לא יכולים לסכן אותך."
אולי הוא נשמע בטוח פי אלף ממה שהוא הרגיש, אבל עם כל השתיקה שהגיעה לפני, הייתה מה שנשמעה כמו כניעה בנימת קולו של שיימוס כשענה לבסוף. "רוס… אני לא רוצה את זה אצלך. אתה איש טוב."
"זה לא חשוב. אני הרגתי כבר." הוא הזדקף בכתפיו, הסתובב והציע לו את סיר האטריות. "להוסיף מלח?"
"זה היה במים," שיימוס אמר ביובש, ונופף בשרביטו כדי לקחת חתיכה מהחמאה ולכוון אותה לסיר. "תערבב את זה, שלא ידבקו אחד לשני. אני עם הרוטב." הוא נאנח. "זה לא לא חשוב. יש הבדל עצום בין קרב ורצח בדם קר. חשבתי שיש לך יותר מדי לב עבור זה."
איקרוס החזיק את הסיר ביד אחת, והשתמש בשרביטו ביד השנייה כדי לשלוח צלחות ומזלגות לשולחן בלי לשבור קשר עין עם העיניים הכחולות הללו שלפעמים יכלו להיות קרות כל כך, קשות כל כך, כמעט חייתיות ונוראיות, אבל עכשיו היה קשה יותר להסתכל עליהן בגלל שהן היו עיניים אכפתיות מאוד של חבר. חבר שידע מה זה יעשה לו יותר משרצה לחשוב על כך.
הוא רצה לשנות את דעתו, פשוט לתת לשיימוס לעשות את זה, להסכים שזה היה רעיון טיפשי אחרי הכול. אבל זה לא, והוא לא יכול היה, והכול - הכול, מהרהיטים החמימים של הדירה שאמו בחרה עד למדפי הספרים ועד לתחושת הגוף שלו בתוך בגדיו - לעגו לרעיון שלו שאי פעם חשב שיוכל להתגונן מהמציאות בצד השני של התאוריות. סנטרו התרומם, והוא שמע זר מדבר ממקום רחוק בקול שנשמע רגוע מדי עבור הילד הצורח והבוכה בתוך ראשו. "אני לא לוקח את הלב שלי. אני לוקח את הסכין שלך. עכשיו תשפוך קצת חלב ותלמד אותי איך לעשות את זה כמו שצריך."
(1) סקילה וכריבדיס- שתי מפלצות ים שישבו במצר מסינה במיתולוגיה היוונית ומנעו מספינות לעבור. סקילה, בצדו האיטלקי של המצר, הייתה מפלצת שתוארה כנחש בעל שישה ראשים שחוטף מלחים וגורר אותם אל מצולות הים. כריבדיס, בצדה של סיציליה, תוארה כמערבולת אימתנית המטביעה ספינות על יושביהן. כל העובר במצר נאלץ לעבור ליד אחת מהמפלצות. מפלצות מוזכרות ב"אודיסאה" של הומרוס. כאשר אודיסאוס יוצא לדרכו לאיתקה, מדריכה אותו קירקה כי עליו לבחור בין המעבר על פני הסלעים הנודדים, שאיש, למעט הארגונאוטים, לא הצליח לעבור, לבין מעבר בין סקילה וכריבדיס. אודיסאוס בוחר באפשרות השנייה, ובין שתי המפלצות הוא מעדיף לעבור ליד סקילה, המפלצת בעלת ששת הראשים, ולא להיקלע למלתעותיה של כריבדיס. אודיסיאוס עובר עם אנשיו במצר, כריבדיס מקיאה את המים השוצפים, וכשאנשיו של אודיסיאוס נאבקים במים, סקילה מגיחה וחוטפת שישה מלחים. "בין סקילה וכריבדיס" משמש כביטוי בשפות שונות, לרבות העברית, ומשמעו דילמה שבה יש לבחור בין שתי חלופות גרועות.
(2) עיר באירלנד.
(3) הפרובינציה הדרומית של אירלנד.
(4) הפרובינציה המערבית של אירלנד.
כנפי שעווה (1)
אי אפשר לברוח מעצמך.
פעימת ליבה של הציפור הייתה מהירה כל כך, מהירה כל כך עד שגרגרה, הלמה בקצב הכנפיים שהרימו אותו, גבוה, למעלה, אל מעבר לאורות ההלוגן והרחק מסילוני הכישוף שעברו לידו ללא נזק ואל שמי הלילה מעבר. עדיין, נדמה היה שהיא הייתה מהירה יותר ממה שהייתה שלו, טבעית לחלוטין עבור האדרנלין הנהדר שאיכשהו עדיין כמעט יכול היה לטעום, ואפילו שהתחמק, האימה הייתה שם בצורה שלא ציפה לה.
הוא הכיר את הכישוף כבר שנים, אבל איקרוס לא ניסה אותו לפני כן, ושום דבר לא יכול היה להכין אותו לקרב היצרים שהתחולל בו עכשיו. היצר של הציפור שהמריאה אל האוויר בקלילות כמו הנשימה. היצר של האדם שאמר שזה לא בסדר, שלעוף באמצעות הכוח שלך זה בלתי אפשרי, שראה את המחסנים הקטנים מתחת בחוסר אמונה. הוא ניסע לבלוע את רוקו, ללקק את שפתיו, אבל הוא לא שלט בצורה הזרה הזאת, והיה רק הקצה הקשה של מקור הציפור שהיה לו.
לא טעות. נכון. ציפורים אמורות לעוף. הוא לא ידע איך. מובן שאתה יודע, זה… זה… אבל להתרכז במה שהיה הדבר הלא נכון. היצר ידע, אבל הוא לא, וברגע שניסה להתמקד במה שעשה, זה היה כאילו כוח הכבידה תפס אותו, כאילו יד בלתי נראית תפסה אותו והורידה אותו בגלל חוסר צייתנותו.
הכנפיים השחורות נופפו בכעס, אבל הוא היה לחוץ מדי עכשיו כדי להמשיך לא לחשוב על זרמי האוויר, וכל מה שהצליח לעשות היה להאט את עצמו, והוא הרגיש משהו כמו ציפורן שנשברה מתחת לתנועה, ראה נוצה ארוכה נופלת אל נתיב המילוט שלו. קול - קשה ועדין מדי - לעג לצווחה שהחליפה את צרחת האיש הצעיר. כנפי השעווה שלך ימסו אם תתקרב מדי.
הפגיעה לא הייתה חזקה כמו שציפה. הוא חשב שמכזה גובה, הוא בטח ישבור כל עצם, יהפוך רק לכתם על הגג המתכתי של המחסן, אבל הציפור הייתה בעלת עצמות חלולות וקלה והוא בטח לא נפל מהר כמו שזה נראה, כי למרות שהרגיש עוד הרבה נוצות נשברות, למרות שיצא ממנו כל האוויר, הוא… כן… הוא היה חי. חי, וכשעמד בסחרור על רגליו בעלות הטפרים, מועד על הבהונות מקדימה ומאחורה, הוא גילה שהוא אפילו לא נפצע.
בהשתנקות מרעידה, הוא ניער את עצמו, הוריד את האשליה כמו גלימה רעילה, והייתה תחושה מתכתית נוראית שגרמה לו לקפוא, ולתהות לחלקיק שנייה אם שוב טעה. אבל לא, זה היה רק השינוי במשקל מהעורב לאדם, והוא פלט נשימה ארוכה ומרגיעה שבכלל לא הבין שעצר כשניסה להכריח את מוחו לחשב קצת את המצב.
הוא לא היה, בלשון המעטה, טוב. אף אחת מתכניותיהן לא כללו בריחה שהשאירה אותו לא רק ללא שרביט, אלא גם עירום, וגם לא להיתפס בידי קוסמים שזיהו אותו. הבהלה שוב החלה לצוץ, אבל הוא עצר אותה, וסטר לעצמו בראש. הוא היה צריך לחשוב. זה היה הסיכוי היחיד שלו. שום סיכוי בכלל. הסיכוי היחיד שלו.
להסתכן בלהוביל אותם אל הדירה של שיימוס היה לא מקובל. הוא לא יכול היה להתעתק בלי שרביט, ואפילו אם היה מצליח לעוף איכשהו שוב, דבלין הייתה במרחק של כמעט 150 קילומטרים. לרדת מגג המחסן זאת משימה בפני עצמה, ואין שום צורה ללכת עירום בנמל עסוק בלי למשוך המון שאלות מוזרות. המפקד יתקשר להוריו - זה בטוח - ומהר מאוד - והם יתנו לו את הכתובת, כלומר שאם הוא לא יחזור לדירה בתוך כמה דקות ואז שוב יצא, הוא לא יוכל לחזור. בלתי מקובל. הוא היה זקוק לניירות שלו, אם בכלל.
איקרוס התחיל ללכת, אבל הצעדים הדהדו חזק מדי, והוא כרך את זרועותיו מסביב לעצמו, מסרב לוותר לדחף הגדול להתכווץ ולבכות. הבעיה הייתה פשוטה, אם ככה. פשוט לחזור לדבלין בתוך עשר דקות לכל היותר, ואז להשתמש בתכנית שכבר הכינו אם מישהו יזהה אותם. בלי שרביט הייתה הבעיה הגדולה באמת.
הוא עצם את עיניו, ושפשף את ידיו ביחד בלחץ. הייתה אפשרות, אבל כמו הכישוף, הוא לא ממש ניסה אותה, כי ההשלכות בכישלון היו גבוהות מדי, בלי קשר לכמה שידע שזה יהיה אפשרי. איקרוס היסס, ורעד במה שלא היה בטוח שהיה פחד טהור או הקרירות המפתיעה של הרוח מהים, אבל אז הרעד הפך לצחוק מוזר וממש היסטרי. למה לא? אם ייכשל, עד כמה הדברים יהיו גרועים יותר? להיות רק קול ברוח לכל הנצח? בטח. למה לא, לעזאזל?
הוא שוב פקח את עיניו, והסתובב לאט עד שהרוח הייתה בגבו, מרגיש אותה, מלטפת כמו ידיו של מאהב על כל חלק בגופו. הוא אהב אותה, רצה אותה, רכן איתה עד שזה כמעט הרגיש כאילו שוב עמד לעוף, ואז הוא דחף עד שריאותיו היו ממש ריקות וכואבות, טעם את הפסולת המרה של הנשימה ונתן לעצמו לגווע בהיעדר מוחלט של אוויר. גיוט אמהאבר (2). ואז לשאוף, למשוך את האוויר המתוק במהירות, עמוק אל ומעבר לריאותיו ואל כל כולו וזה היה כל כולו כי הוא לא היה קיים עוד, הוא הפך לרוח עצמה: חופשיה, בלתי ניתנת לעצירה, לא אמיתית.
מהר אל החוף, בלפסט הלכה עכשיו, דנדרם ביי וקילקיל, והארץ עברה מזרחה, ושוב מערבה בבלבריגן, קרוב יותר, יותר, עובר את החרבות כשדבלין מופיעה לפניו כמו שמש בלילה עירוני, על קצה מזח דבלין בבליבו, ועכשיו זה היה במרחק של נשימה אחת, לעבור את לב העיר ואת האוניברסיטה על כנפי הרוח שהרגישו הרבה פחות מפחידות בחוסר המציאות שלהן. הר מריון, השדרה הצפונית, דרך קלארי, שלושה בלוקים, עוד סיבוב, וזה היה הדבר הכי נפלא בעולם לעבור את החלון ואל דירתו, בלי שיהיה אכפת לו ממשב הרוח שהגיע אל החדר הקטן והלא מוכן.
שוב בשר ודם ובלי שום מושג כמה זמן היה, כמה זמן עבר. רגעים, דקות, שעות? הוא לא יכול היה לחשוב על זה.
פשוט זוז.
לקחת תיק מתחתית הארון. להעביר את המגבת על הפנים והידיים, לא להסתכל במראה אבל לדעת שבטח יש דם. לקחת את המחברת ממגירת השולחן שיצאה החוצה כשהרוח פגעה בה. כסף, אוניות ויורואים מעורבים באגרופו כשחטף אותן מתוך ספר חלול. לנעול את החתולה באמבטיה כך שלא תצא מהחלון השבור, לפתוח פחית אוכל לזרוק אותה. בגדים נלקחים ממגירות ונערמים בצורה מקרית: מגירות בגדים וחולצה ישנה. נעליים בלי גרביים ושרוכים פתוחים. מפתחות נלקחים מהקרס. רוץ.
הבלוק הראשון עבר בריצה, אבל עד שהוא הגיע לפינה, הוא נפל על ברכיו, מתנשף ומתנשם כשכואב לו בצד חזק כמו להב של סכין. איקרוס תפס את צלעותיו, הדופק שלו פועם בראשו כשהוא שואף אוויר בפה פעור. הפחד הפך, לעת עתה, לכעס מטורף, והוא היה מוכן לצעוק בזעם כועס אם הוא היה מצליח לנשום בכלל. לא הוגן שגופו יבגוד בו עכשיו!
אבל כדאי ללכת עכשיו בכל מקרה: זה ימשוך פחות תשומת לב. כשהוא עוד מתנשם, הוא דחף את עצמו על רגליו, ועד שהגיע אל דרך סטילורגן, הוא ידע שלא משנה איך הרגיש, הוא נראה היה רק אדום קצת. האפלה תסתיר את מוזרות התלבושת שלו, והוא פשוט היה עוד סטודנט עם תיק גדול ושחוק, שהלך מחוץ לאוניברסיטה שם יהיה מאוד קשה לחפש נער בגיל עשרים, עם שיער כהה ועיניים בהירות, בגובה 173 סנטימטרים ומבנה גוף בינוני, למרות שהיה קצת כבד. היה טוב, אולי, שלא היה כל כך בולט, אבל בזמנים כאלה לא כדאי לזלזל בזה.
עלה ארבעים יורו להשיג חדר במעונות, אבל היה לו את זה ועוד, והפקיד לא הסתכל כששילם על שתי לילות, חדר אחד. הוא היה בערך באותו גיל כמו איקרוס עצמו, ואם בכלל, המבט היה מלא בסימפתיה כשהושיט לו את המפתח. "סילקו אותך, מה? צרות עם השותפים או ציפור?"
"כן." התגובה גרמה לחיוך ולצחוק ולטפיחה על השכם, אבל איקרוס לא ממש הרגיש את זה. עכשיו כשממש היה בחלק מהתכנית שהיה תכנית, היה כל כך יותר קל, כי הוא פשוט יכול היה לפעול על אוטומט בלי לחשוב, ונראה היה שלחשוב היה משהו שהיה קשה יותר ויותר לעשות. גפיים כמו עופרת וראש שהרגיש חלול מאוד כשעלה במעלית לקומה השלישית, לא בטוח אם ברכיו הרועדות יצליחו במדרגות. במסדרון, למצוא את המספר, לסובב את המפתח, לנעול את כל מה שהיה אפשר לנעול, לזרוק את התיק על הרצפה, ו…
עכשיו מה? שיימוס לא ינסה לחפש אותו עד הבוקר, וייקח קצת זמן לפני שהוא יבדוק בחדר במלון את שמו של ג'ון טרייסי. כלומר שיש לו את כל הלילה לעצמו כדי…
כדי…?
כאילו בהילוך איטי, איקרוס החליק בגב הדלת אל הרצפה עם השטיח, ובהה בריקנות ברהיטים הממש שמחים שהיו עליהם צללים באפלה. הוא ידע שעליו להדליק את האורות, אבל הוא לא יכול היה לעשות זאת מסיבה שבכלל לא הייתה הגיונית כי לא הייתה אחת. הוא היה צריך לעשות משהו. צריך כל כך עד שעורו גירד לחלוטין… אבל לא, זה היה טיפשי. רק הזיעה עשתה זאת.
הנה! כן! הוא יתקלח! איקרוס צחק בטירוף מההחלטה, וכבר הוריד את חולצתו ומכנסיו, נעליו נזרקות כששיחק בידית הלא מוכרת בדלת חדר המקלחת לכמה רגעים לפני שהצליח לפתוח אותה: הניצחון שבקושי ידע שלא אמור להיות כזה.
הנה, הוא הדליק את האורות, כי לקח לו קצת זמן להבין את הברזים, ואז ענני הקיטור עלו מעל הזכוכית המצופה, והוא תפס את הסבון הקטן והעטוף בנייר מהדלפק וצעד פנימה. המים היו רותחים, והוא התרחק, כמעט מחליק, אבל קירר אותם בלי בעיות, והכאב הפך לאנחת הקלה ארוכה וכמעט חושנית כשנתן לזרם לעבור על כתפיו הכפופות והמכווצות ובמורד גבו. זה הרגיש טוב - כל כך טוב יותר ממה שמקלחת הייתה אמורה להיות - והוא עצם את עיניו, והטה את פניו לאחור כשפיו נפער קצת.
דם. מלוח, מתכתי, מתוק וממש ביולוגי, כמעט עבה ודביק ועם מרקם נוראי מול המים, נשטף משיערו אל פיו. איקרוס נחנק, צעד קדימה כשעיניו נפקחו, ואוי, רחמים, היה אדום בכל מקום. נמצא על הקירות, נוזל על זרועותיו ועובר בעיניו ונשאב אל הביוב ו - הוא ניסה להתרחק ממנו, אבל הרגל שלו מצאה את הסבון הקטן, מתרסק על ברכיו בפרץ של כאב נוראי כשאחת מהן פגעה בזכוכית והחתך הקטן הזה שהיה שלו היה הקש האחרון.
הוא בכלל לא זכר מתי או מה אכל בפעם האחרונה, אבל הכול חזר עכשיו. איקרוס הקיא יותר חזק ממה שהקיא בכל חייו, ולא היה עוד זמן לרוץ לאסלה, חם וחמוץ בגרונו ובפיו אבל קריר בהשוואה למים על ברכיו, רפש עבה ונתחים בלתי מזוהים של מה שזה לא היה בזרמים האדומים והאדים העולים. הריח, הטעם היה חזק בחום הזה, והוא התכרבל עוד יותר לכדור, לא מצליח לעצור את עצמו כשבטנו התהפכה שוב ושוב, מרוקנת את עצמה ומתכווצת יותר מדי למרות שלא נשאר שום דבר להקיא.
זה כאב - גרונו כאב, החזה, הברכיים, הקיבה, היד שנלחצה אל החורים החדים של מכסה הביוב המתכתי, הכול כאב - אבל לא היה לו אכפת. הוא פשוט רצה שהפליטות יפסיקו, אבל ברגע שזה כן, הוא רצה שיחזור, כי זה לפחות התגבר על כל מה שעשה. הוא עשה. אוי, מרלין, מה הוא עשה?!
השאריות של הקיא שהמקלחת עוד לא סחפה לא שינו כשנצמד אל פינת המקלחון, מקפל את ברכיו אל החזה שלו וכורך את זרועותיו מסביבן, ראשו מושפל כשהמיים עדיין שטפו דם משיערו - איך יכול היה להיות עוד! - וכמעט הטביעו אותו והכריחו אותו לטעום את הטעם בכל נשימה. אני… אני… אוי, אני… אוי זין. אוי זין, אוי זין, אוי זין, אני…
סכין בידו, הפיתולים המסוגננים של פרוות הזאב שמלאים בזיעה ותפסו את היד שלו. הגלים הקרים והרוטטים של המכולה מאחורי גבו כשנלחץ אליה, מחכה, עוצר את נשימתו, ועכשיו הוא היה שם, והיסס מספיק כדי לראות שכן, זה היה אלסטר לפני שיצא. קודם שרביט, נעילת גוף, ואז קולו של שיימוס נשמע חלק כמו לחישה חיה שוב באוזנו.
ברגע שהוא נפל, לך על העיניים. אל תתן לו לראות אותך, או שיהיה להם את זה כשההילאים ינתחו אותו אחר כך. אל תלך עמוק, אבל, או שתהרוג אותו מיד כשתגיע אל המוח. חתכים שטחיים, קצת לסובב, כמו להוריד את החלק הרקוב מבננה.
הוא לא אמר שהן יתפוצצו, שאפילו עם נעילת הגוף הם יזוזו, שבין אם זה יהיה קוסם או בן אדם אחר גם איקרוס ירגיש את הכאב, הסיוט בלחנוק אותם, שהעיניים הם לא סתם עוד חלק בגוף, חשוב להגן עליהן, שזה יגרום לו לרצות לעקור את שלו ולהרגיש את הלהב בתוכן. אפילו אם אתה הורס את השאר, אתה צריך להוריד את העיניים. והם תכננו את זה. ישבו על שולחן האוכל ותכננו את זה לפני שנים עם טבלאות ורשימות מזדיינות ונקודות וויכוחים קלילים כמו לבחור את הקשר הנכון להגיש מתנה. איזה מפלצות…
וזה היה הגיוני הרבה יותר עכשיו בדרך הכי גרועה למה שיימוס חזר בפעם הראשונה כמו שחזר. למה האיש שהיה קשוח יותר מקשקשי דרקון בכל דרך שאיקרוס חשב עליה, שתפקידו בקרב על הוגוורטס עדיין נאמר בתדהמה, בתזוזות ובעיניים גדולות בידי אלו שחזו וחיו ובכו בזרועותיו כמו ילדים. למה עשרות פעמים, מאות לאחר מכן זה עדיין נשאר אצלו עוד כמה ימים, בין רעד וריחוק או כל כך עז בלהבות ובתשוקה שנראו ממש מטורפים, למה הוא ממש סירב לשתות משקה אבל שרף את עצמו בין הרגליים של כל זונה שאי פעם מצא.
הוא עשה זאת. לא רק הלילה, הוא עשה זאת בכל לילה, אשם פי שניים כי הוא לא סתם בחר את המטרות וחתם את גורלם שהוא בכלל לא הבין על הנייר, אבל שממש גרם למישהו לעשות זאת ואז עוד הייתה לו חוצפה לקרוא לעצמו חבר שלו. כמה פעמים הוא הרג את שיימוס כששלח אותו להרוג אחרים? איך הוא עוד היה שפוי בכלל אחרי…?
עכשיו אתה במירוץ נגד השוק והדימום, אתה. צריך לזוז מהר. הוא לא אוכל מוות, ועדיף, כי זה יהיה ממש קשה עם התוספות שיש לכל אלה. תתחיל לחתוך. תחזיק את הסכין ככה ותשמור על זה שטחי, תתרחק מפנים הזרועות והירכיים שלו, מגב הברכיים שלו, מהגרון, מפרקי הידיים. בכל מקום בו האיברים הפנימיים מגיעים קרוב לשטח. שטחים רחבים זה הכי קל - חזה, בטן, פנים - אבל תנסה שהכול יהיה לרוחב. שיצרח לפחות פעם אחת, כל בחור ירעד כשישמע.
בלי להזכיר שהסכין תיתפס בבגדים, תפגע בעור החגורה ותחדיר אותו עמוק אל תוך הבטן. שאיברים פנימיים אנושיים היו תחת לחץ ויצאו כאילו תקפו בחזרה כשהבטן נחתכה. שהסכין תקהה ככל שיחתוך. ועד כמה בדיוק מכות זה חמישים וארבע. איך התחיל להיגמר לך העור שלא חתכת ולא היה במקום אסור. שרשת החתכים תיראה כל כך דומה לזאת שהייתה למפקד על הגב וכולם הסכימו שהגיעו לשם מסדיזם לא אנושי.
אתה רוצה לעשות ממש בלגן, אז תחזיר את היד כל הזמן, תן לזה להשפריץ, ותנסה לא לעמוד בדרך יותר מדי כשהכול יתיז.
בספרים, נאמר שגוף האדם מכיל בערך חמישה ליטרים של אדם. הוא ידע עכשיו שזה אבסורדי. זה חייב להיות לפחות פי חמישים מזה, ובשום מקום זה לא אמר עד כמה דם התפשט, עד כמה הוא השפריץ, זרם, נטף, איך אי אפשר היה להימנע מלשים אותו בכל מקום, איך הוא יכתים את גלימת הצמר הכבדה ויציף את האדמה ויעבור את בטנת המכנסיים שלך ויכתים את נעליך.
איקרוס הושיט את ידו בעיוורון אל הסבון, אבל לא מצא אותו, והוא לא יכול היה להשתחרר, וזה לא שינה בכל מקרה, כי הוא ידע, הוא ידע שזה לעולם לא ילך. הוא היה ליידי מקבת' (3), מסומן בגלל החטאים שעשה וציווה עליהם, והוא ידע שיוכל להפנות את הסכין אל עצמו, לחתוך כל מילימטר של עור בגופו וזה לא יגרום לדם ללכת. עדיין טעם אותו. אוי, בשם אימא, הוא עדיין טעם אותו מבעד לקיא, מבעד לדמעות שהתחילו והוא לא ידע מתי, מבעד לאף הנוזל שרק יכול היה ללחוץ אל ברכו.
חמישים וארבע - תספור, אתה לא יכול לשכוח לספור! - ואז הגיע הזמן לסיים את זה, ובוא פשוט נקווה שהיית מספיק מהיר והוא עדיין לא מת. לא תדע מה נמצא איפה, אז תשתמש באחד מהחתכים האחרונים כדי לפתוח לו את החזה לחלוטין עד שתראה את העצמות, ואז לך מתחת ושמאלה, כאילו אתה מנסה לנקות את האוזן השמאלית שלו בדרך לא טבעית.
איך נשאר בכלל דם, הוא לא ידע, אבל היה. מספיק כדי להכתים את פרק ידו מהפצע האחרון, לגרום לאצבעותיו לנטוף במהלך הפלגראטה למצח באותיות זהירות כדי להסתיר את כתב ידו ואז… אז השיתוק לגב כי היה טיפש, טיפש פי אלף, פי מיליון והיה עסוק במשימה הנוראית עד שלא שקל משהו כזה פשוט כמו להסתכל מאחוריו.
ועכשיו כלום לא שינה. כל מה שעשה וכל מה שגרם לשיימוס לעשות וכל הזוועות שניסו לעצור לא שינו אם הוא פשוט דפק את הכול, ומה אם טעה בנוגע למה שהרצח אמר? מה אם טעה גם בנוגע לדיאבל דוב? הייתה סיבה שכל מלומד אמיתי נתן לעמיתים לבקר את המחקר, והוא לא היה מלומד אמיתי… הוא היה בן עשרים ומעולם לא סיים את התיכון באמת ו…
"אני לא רוצה את כל זה!" הצעקה הייתה כה חזקה וגבוהה וחודרת עד שזה בכלל לא נשמע כמוהו, חנוק מול ברכיו וכמעט נעלם בזרם המים. "אני רוצה שזה יגמר… אני רוצה ללכת… רוצה ללכת הביתה…"
אפילו זה נהרס עכשיו. הוא יכול היה לראות את פני הוריו כשהמפקד יגיד להם מה עשה. הם ישנאו אותו. ישנאו אותו לנצח, כי אף אחד לא יאהב מישהו שעשה כזה דבר רע, אפילו אם אמהות היו אמורות לסלוח על הכול, אף אחד לא יכול לסלוח על זה.
הוא בכה יותר עכשיו: צווחות עצובות וילדותיות בין היפחות שהיו אמורות להשפיל אותו לחלוטין רק שאף אחד לא היה שם לשמוע והמלון היה חצי ריק. חלק ממנו רצה שהמלון יהיה מלא, שיהיה זר שיציץ בדלת ויגיד לו לסתום את הפה שלו, אבל הוא היה לבד. לבדו, ולא היה אף אחד שיעצור את הדמעות או את היפחות או כל דבר, ולא היה סיכוי שיעצור את זה בעצמו. הם המשיכו לצאת, ועברו את השלב בו חשב שזה לא יהיה גרוע יותר.
המים היו חמימים, ואז קרים, ועור ברווז התווסף לרעד הבלתי נשלט. לפני הרבה זמן, העור התנקה, אבל הוא עדיין ראה אדום. אצבעותיו תפסו בצדדיו, חפרו עמוק, עמדו לפצוע, הוא ידע, אבל לא היה אכפת לו וזה בכלל לא כאב יותר, כי הכול כאב יותר מדי ולא היה אף אחד שיסלק את זה, והתחושה הרכה של הבשר מתחת לידיו הייתה עוד הוכחה שאין כזה דבר להיות בטוח ושלעולם לא עוד היו סתם מילים.
חמש עשרה היה צעיר מדי. עשרים היה צעיר מדי. עשרים ושלוש היה צעיר מדי. לעולם לא היה גיל מספיק מבוגר עבור זה, אבל זה לא שינה, כי לעולם לא היה אכפת. הוא פשוט המשיך ללכת, והאנשים הרעים תמיד היו חזקים יותר כי לא היה להם לב שנשבר ככה, הם לא ראו את האדום במים הצלולים, ותמיד היו אנשים שהלכו אחריהם, וזה לא שינה להם אם לא יחזרו הביתה, ואיך אדם יוכל להיות כזה רע ועדיין לא להיות עם מה שלאנשים הרעים האמיתיים היה?
ולמה כל כך הרבה מהאנשים שאמרו שהם היו טובים פשוט עמדו בצד והתעלמו ונתנו לזה לקרות עד שמישהו היה חייב לעשות משהו אפילו אם לא יכול היה, לא אמור היה, לא ידע ולא התכוון? איפה היו האמהות שנישקו את המצח שלך וליטפו אותך כשהסיוטים היו אמיתיים? למה? למה כל זה לא הוגן לא הוגן אנירוצהללכתהביתה!
אבל לא היה ללכת הביתה. רק הבזק הסכין בזיכרונו, הלמות המים בידיים שהיו בעלות כתמים בלתי נראים ועכשיו לבנות, כאב בראש ובחזה ובבטן, הפיתול של גבו מול הקיר הקשה, וההבזק של הצרחה הצרודה מגרונו כשאף אחד לא דפק על הדלת לעצור את זה עד שהכול דימם והפסיק.
