שני סיפורים קצרים

אז עכשיו מתחילים את הסיפורים שקיימים בין סלואה לא פקאטיס!

אז הפעם שני סיפורים על אנשים שקצת מתקשים בחייהם לאחר כל הקרבות. וגם בזוגיות שלהם. הראשון זה אנתוני גולדשטיין, שאיבד את הרגליים בקרב על הוגוורטס, והשנייה היא הרמיוני, לאחר האונס בסלואה.

תיהנו!

החלפה

כשהוא סוגר דלת, הוא פותח חלון.

עדיין היה לחם על הדלפק, שאריות של עוף צלוי בארגז הקרח, ואם הוא זכר נכון… כן. אנתוני משך את שרביטו, והתכוון לזמן את קנקן החרדל החם עד דמעות שאשתו הכירה לו מהמדף העליון, ואז עצר, כל חושיו מזדעקים למרות שהיה יכול להישבע שהיה עייף מדי.

ליבו הלם, הדהד בבית החשוך, ובהתחלה הוא לא ראה כלום, אבל אז עיניו נפלו, והנשימה העצורה הפכה לאנחת צחוק והקלה. "עכשיו, למה את עדיין ערה? אחרי חצות."

אסאבי (1) היססה לרגע, אבל לא הייתה נזיפה בקולו, והילדה הקטנה צעדה בזהירות אל תוך המטבח. היא החזיקה את בטנת כותונת הלילה שלה באגרופה, וחשפה את תחתוני הפרפרים שלה, וחיוכו הפך לדאגה כשראה קצת דמעות שנצצו באור השרביט שלו, האודם הנפוח בעיניה הגדולות והעגולות. סיוט, אם ככה, אבל למה היא לא הלכה ללי?

הוא התחיל לשאול, אבל היא דיברה קודם, מילותיה עדיין מלאות בפחד כשדיברה באנגלית לא בטוחה. "חשבתי שהם באו לתפוס אותך."

אנתוני דחף את מרכיבי הכריך שלו לצד, החזיר את השרביט אל הנרתיק מיד והניח יד על הדלפק כדי שיוכל לרדת על ברכיו. היא קיבלה את ההזמנה, רצה קדימה וקברה את פניו בחזה שלו, והוא כרך את זרועותיו מסביבה, מלטף באצבעותיו ברוגע את שיערה הרך.

מפלצות הצללים של בתו היו צריכים להיות רק הבוגארטים הדמיוניים והרגילים של הילדות, אבל הוא ידע שזאת עדיין ברכה שיכלו לתת לילדות בית בו אפשר יהיה להבין סיוטים אמיתיים. הוא החזיק אותה חזק, ונתן לה להרגיש את נוכחותו המוצקה והחיה עד שהאצבעות כבר לא חפרו כל כך בכתפיו, ורק אז הוא רכן לאחור מספיק כדי להסתכל בעיניה ולהסביר ללא שום רחמים או ביטול. "סליחה, אסא, אני אשלח לך הודעה בפלו מיוחד בפעם הבאה שאצטרך להישאר עד מאוחר בעבודה. לא התכוונתי להפחיד אותך."

היא הנידה בראשה, פניה העגולות מתקמטות באזהרה כשנופפה אליו באצבע. "אללה שונא את הקסם הרע, אבא (2). לא ללכת רחוק מבית בלילה! ימצא אותך ו -" הקמטים היו עמוקים יותר כשחיפשה מילים, ואז אגרופה חתך בחזה שלו, דוקר וצובט בזיכרון של מצ'טה שהדגימה את הפחד שלה טוב מאוד.

"לא." הוא תפס בידה, ואחז בה בשתי ידיו. "אללה לא שונא אף אחד, אסא." הם כבר דיברו על כך קודם, אבל הוא ידע שזה ידרוש יותר מפעם אחת - או פעמיים, או עשר - להתווכח עם אהובה על משהו שנעשה בגלל צרחות של עשרות. "אלו היו אנשים רעים וכועסים שהיו טיפשים ולא יכולים לבוא לכאן."

"כן הם יכולים!"

"אני מבטיח, אסא -"

"לקחו רגליים שלך ורגליים של אימא!" היא יצאה מאחיזתו, ורקעה ברגליה במחאה מטורפת כשקולה עלה לרמה צורמת שהיה בטוח שתעיר את אחותה ואת לי. "אוכימוות! אוכימוות כמו אנשי סכינים!" עוד תנועות של חיתוך וקיצוץ, הפעם על הברכיים, ועכשיו המבט שלה היה מלא גם באתגר ובהאשמה כמו לחץ.

אנתוני קפא, המום. הם לא דיברו על המלחמה מול הילדים! אמרו לבנות שלי סתם "שונה", משהו שקיבלו ממש בקלות עם עורה הזהוב ועיני השקד שלה שכבר היו שונים כל כך מכל מי שהכירו בכפרן בגמביה, והוא בכלל לא ידע איך הן ידעו שהוא… אבל זה לא היה הזמן לדאוג לגבי זה. איך אסאבי ידעה לא שינה, איך ששמעה את המונח 'אוכלי מוות' לא שינה. כל מה ששינה היה שהיא הייתה צריכה לדעת שאין שום אספסוף עם מצ'טות בצפון לונדון, והוא ממש שמח על המוח המבריק שלו שכבר השתמש בו הרבה פעמים בשמונת החודשים האחרונים שהיה אבא.

"לא, לא, הו לא! זה לא מה שקרה בכלל! לא אנשי סכינים! ה…" הוא עצר, מנסה למצוא דרך להסביר את הכול לא רק בצורה שבה ילדה בת חמש ללא הרבה כישורים בשפה תוכל להבין, אבל שלא תחמיר את המצב. ואז האמת הפשוטה עלתה במוחו, טהורה ופתאומית כל כך עד שהשתנק. אסאבי עשתה פרצוף מהרעש, אבל היא לא מחתה כשהוא התיישב יותר בנוח על הרצפה ומשך אותה אל חיקו. "עשיתי עסקה. כמו כשאמרתי שתוכלי לקבל שני ביסקוויטים אם תעזבי את הצעצועים."

המבט שנתנה בו היה אחד שהיה מלא בספק, אבל בין אם פקפקה בו או פשוט הופתעה מטיפשות המבוגרים היה מאוד לא בטוח. "רגליים טיפשי להחליף ביסקוויטים, אבא."

"לא החלפתי אותן בביסקוויט." הוא לא יכול היה שלא לצחוק, ואז נשם נשימה עמקוה והמשיך. "אני… זה היה לפני המון זמן, ועשיתי משהו רע שגרם לי להיתקע."

אה, היא הכירה את המילה הזאת. עיניה היו מעגלים כמעט מושלמים של לבן, וקולה לחישה דקיקה. "תקוע… לזרוק לבאר תינוקות שטן?"

"גרוע יותר מלהיזרק לבאר," הוא אמר ברוגע, לא מנסה להסתיר את הרעד שלו מהזיכרון. "תקוע כל כך עד שחשבתי שאני עומד למות, אז התפללתי והתפללתי וביקשתי מאלוהים לעשות איתי עסקה. עדיין הייתי ילד, רציתי לגדול ושתהיה לי משפחה, ואמרתי שאתן הכול כדי לא למות ולהיתקע."

ידה הקטנה טיילה ברגל המכנס שלו, ושיחקה בבטנה במחשבה. "עסקה על רגליים?"

אנתוני הנהן, והוריד קצת את הגרב שלו כדי לתת לה לגעת בחלקות הבלתי טבעית של התותב בפעם הראשונה. לכמה רגעים, הוא נתן לה לבדוק את מפרק הקרסול המוברג, ואז אחז בפניה בזהירות, והפנה את תשומת ליבה בחזרה אליו כדי שתוכל לראות את האמת בעיניו. "לקח לי את הרגליים, אבל נתן לי את שתיכן. אני חושב שזאת עסקה טובה, כן?" הוא נישק לה את הלחי, ואז דגדג אותה בעדינות מתחת לסנטר, וגרם לה לצחקק. "ילדה יפה אחת על כל אחת!"

החיוך נפל מיד, והיא שמה את ידיה על הצלקת העקומה שכמעט ערפה אוזן אחת, והורידה את ראשה אל כתפיו כך שהמילים נבלעו בגלימתו. "לא יפה."

"כל כך יפה. רואה?" אנתוני הרים אותה מכתפו, שלף שוב את שרביטו ויצר מראה שתרחף באוויר. "אוזן אחת קטנה." הוא סובב את ראשה בזהירות, ונתן לה לראות כמעט את כל ראשה כך שהסתיר את האוזן הפצועה גם כשנישק אותה בעדינות. "אוזן זה לא רע, וגם הרבה דברים יפים אחרים. עיניים יפות. אף יפה. שיער יפה." אצבעותיו נגעו לה בצלעות. "חיוך יפה. אסאבי יפה. אסאבי יפה שלי."

הייתה שתיקה ארוכה וחסרת ביטחון, ואז הסתובבה בחזרה כדי להסתכל עליו, ונשכה את שפתיה בתקווה עדינה כמו כנף של פיה. "יפה יותר רגל?"

אנתוני חייך, והוא ידע שהצחוק שלו הוא שום דבר שלא הבינה אפילו כשחיבק אותה. "כל כך יפה יותר מרגל!"

(1) אסאבי, או "אסא", היא הבת המאומצת של אנתוני ולי. הם אימצו ילדים כי הם לא יכולים להוליד. היא אומצה מגמביה, ונולדה ב-1999. תמוין לגריפינדור. אחותה היא פיריאלי "פי", שנולדה בגמביה ב-2001 ותמוין לרייבנקלו.

(2) היא קראה לו "Abba" במקור, כלומר בעברית.

עוד יותר אמיתי

פצעים שלא קרו עדיין יכולים להשאיר צלקות.

"חמש שנים." הרמיוני קיפלה את העיתון, והניחה אותו בזהירות לצד ארוחת הבוקר שלא נגעה בה. היא נגעה בביצים בחוסר חשק עם המזלג שלה, ולקחה את הקפה במקום. "אני אעבור עד אז את המבחן, אסיים עם ההילאים ואהיה עורכת דין מוסמכת."

"זה לא חמש, הרמיוני," אמר רון בזהירות, והניד בראשו כשניגב את שאריות החלמון מהצלחת בחתיכת טוסט. "הם נתנו לו חמש עשרה. עדיין, לא רע כמו שיכול היה להיות… התביעה רצתה מאסר עולם."

"חמש שנים עד שאפשר יהיה להעביר למאסר בית." סנטרה התרומם בעקשנות, והיא הניפה בביטול בשרביטה, מגרשת את המילה הפוגענית. "אני אשחרר אותו, תזכור את זה. אני חייבת לו."

"אנחנו חייבים לו." היה רעד קל מתחת להסכמה, והרמיוני ראתה את המבט בעיניו, שגרם לגבה לרעוד ולא היה זקוק למילים. זה הספיק, הם חשבו, שנלכדו והוחזקו במהלך עשרים וארבע שעות של אימה נוראית, והוכנו באופן נורא שלב אחרי שלב לגורל של קורבן אדם, אבל כשהעדות של נוויל ושיימוס חשפה מה יכול היה לקרות… הרמיוני בלעה את רוקה, הקפה החם פתאום מרגיש קר ורירי בבטנה. הם ידעו שעמדו להיהרג, אבל כמה דברים היו גרועים ממוות.

ידה עברה בלי לשים לב על בטנה, והיא עצמה את עיניה, מדמיינת איך זה הרגיש בדיוק. הקסמהדרין הסתכל עליה בתדהמה ענקית כשתיארו את פעולתה האחרונה, אבל היא לא התגאתה בכך. זאת לא הייתה ההתאבדות, בעצם - הרמיוני הייתה מוכנה יותר מפעם אחת לוותר על חיה כשהיה נחוץ - אבל זה שגופה יכול היה לבגוד בה עד כדי כך שזה היה נחוץ כי הוא נשא את החיה הלא טבעית ההיא.

ואז ידיים אחרות נגעו בה, והיא נבהלה, עיניה נפקחות והקללה כבר על שפתיה לפני שזיהתה אותן. רון, כמובן, האצבעות המנומשות מלטפות את כתפיה במעגלים עמוקים ומרגיעים, הריח המוכר של האפטרשייב שלו מעורב בריבת התפוזים ובתה בנשימתו כשרכן קרוב לאוזנה. "זה לא קרה. אני כאן, ואת כאן, והמפלצת הזאת הלכה לנצח, ואת תהיי נהדרת."

"המבחן בעוד שבועיים." היא לא ידעה מה עוד להגיד, וגם לא ממש רצתה להתרחק למרות שלא היה לה נוח במגע שלו. זה לא היה הוגן, היא ידעה - הוא צדק, כמובן, הנורא מכל לא קרה - והוא היה כה מבין כבר הרבה מאוד זמן. "אולי כדאי לדחות אותו."

"אמרתי," הוא חזר, "שאת תהיי נהדרת. את מכירה את החוק הקסום יותר טוב מרוב הדבילים שכתבו אותו."

"גם היו מכשפות."

"כמובן." היא שמעה אותו נושם נשימה עמוקה, הרגישה את ידיו עוצרות, מתוחות מהיסוס, ואז הוא נישק את צווארה כה בעדינות עד שזה כמעט דגדג. "ואז אולי… חשבתי…"

הוא השתתק, וכשהסתובבה להסתכל עליו בשאלה, פניו היו אדומות מרוב בושה. הרמיוני קימטה את מצחה. "ואז מה, רון?"

"חשבתי…" עוד נשימה עמוקה, ואז להפתעתה, הוא כרע על ברך אחת, אחז בידה בידיו והסתכל ישירות בעיניה. "תתחתני איתי, הרמיוני."

עכשיו היא הייתה מבולבלת לגמרי, והיא הנידה בראשה, ומשכה את ידה כדי להראות את טבעת האירוסין שלה. "כבר עברנו על זה, רון. אמרתי כן."

"לא מתישהו," הוא הניד את הראש הג'ינג'י במהירות, ואז שוב לקח את ידה, ותפס בה חזק יותר הפעם. "עכשיו. גם אם הרע קרה או לא, זה עדיין היה קרוב, וכל הלילה הזה חשבתי על מה שהתחרטתי עליו ומה המשמעות של למות בגיל עשרים ושלוש, והדבר הכי גרוע היה שנתתי לזה שאני מעשי למנוע ממני להגיד שאת ממש שלי."

עיניה של הרמיוני התרחבו, שפתיה נלחצו חזק ביחד. "אני לא עומדת להיות הרכוש שלך כשנתחתן, רונלד."

"לא הרכוש שלי," רן תיקן מהר, "אבל זה יהיה אמיתי יותר ממה שזה עכשיו. יהיו נדרים, זה יהיה, את יודעת, רשמי. לשנינו."

העלבון נעלם, ואפילו שהטעם החריף, המריר של הקפה עדיין היה בטעם של אדרנלין, ולמרות שבטנת חולצתה הייתה דומה מאוד לחבלים על מותניה, מגע עורו על שלה לא היה כה רע אחרי הכול, כי זה לא היה דומה. היה, בעצם, עולם כזה שבו היה הבדל בין ידיים שאהבו וידיים שהחזיקו, והיא נשמה נשימה עמוקה וארוכה, ובלעה את הפחד החומצי כשרכנה קדימה והניחה את מצחה במצחו. כל שריר מתח, היא הרגישה את הדופק שלה מאיץ כשהיא מזיעה זיעה קרה, אבל זה לא קרה, ולעזאזל אם תתן לשד השחור הזה לשלוט בה מעבר לקבר. מילותיה האחרונות שלא נאמרו נשמעו בראשה. אני לא לשימושכם.

זרועותיו של רון אחזו בה כל כך חזק עכשיו, והיא רצתה לצרוח, רצתה להתרחק, אבל היא לא, וסירבה להרשות את זה, והיה חיוך קטן של ניצחון מאחורי הלחישה הרועדת. "אמיתי יותר."

"סליחה." היא לא ראתה את פניו כשהוריד את ראשו מעבר לכתפה, אבל הרגישה את החיוך, וידעה שזה לא היה רחמים. "כמו עכשיו. עכשיו זה עוד יותר אמיתי."

"אתה חמור, רון." מתי התחילה לבכות, היא לא ידעה, אבל טעם המלח בפיה והלחות בלחייה היו בגידות לא הוגנות בפני עצמן, והיא ניגבה אותן בתנועה חזקה של ידה על כתפו. "אבל כן."

"כן?" הוא התרחק מספיק כדי להסתכל עליה בתקווה. "כלומר -"

"אם אני אעבור. אבל כן." הרמיוני הסיטה את התלתל התועה שנפל מהפקעת הנוקשה שלה, והזדקפה כל כך עד שהיא כמעט יכלה להתעלם מכך שרעדה. "אני אתחתן איתך. אתה צודק, קיבלנו הזדמנות שנייה: בוא לא נבזבז אותה."

תשובתו הייתה חיוך שהיה כה כנה, כה שמח ללא מילים עד שלחלקיק שנייה, הוא היה הילד שהיא הכירה מאז שהיה בן אחת-עשרה, והיה כל כך הרבה מעבר ללילה האפל ההוא עד שעבר בה זרם אומץ שהיה כמעט מטורף. הרמיוני רצה קדימה, תפסה את ראשו בשתי ידיה ונישקה אותו חזק כל כך עד שפתיה פגעו בשיניה, נישקה אותו כאילו יכלה לשאוב את כל מה שקרה ביניהם בתרופה לכל דבר שלא הייתה קיימת. רון היה משותק בתחילה, המום מדי כדי להחזיר, אבל אז הוא החזיר, ולא היה לה מושג כמה זמן עבר עד שרק החזיקו אחד את השנייה כה חזק עד שזאת הייתה סיבה מספקת עבורה לנשום.

זה היה הבית שלהם, אף אחד אחר לא ראה, והיא לא ממש התביישה, אפילו שלא יכלה לעצור את הדמעות עכשיו גם אם ניסתה. "עכשיו." היא הכריחה את החיוך לבוא, והעבירה את אצבעותיה על הזקן הכתום הבהיר מתחת לשפה התחתונה שלו שלא הצליח לגלח אף פעם. "עכשיו זה עוד יותר אמיתי."